אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › פו

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · פו

פה

אין שליחות וזכיה לגוי. כי אמרינן דגוי לית ליה זכיה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי. אבל ודאי מזכה הוא לישראל על ידי ישראל כ"כ הרי"טבא ז"ל בשם רבו הביאו בס' אסיפת זקנים לב"מ פ' א"נ דע"א ע"ב עלה דאמרי' התם בשלמא סיפ' לחומרא וכו' יע"ש. אבל התוס' ז"ל שם ד"ה בשלמא סיפא לחומרא חולקים על הריטב"א בשם רבו ז"ל בזה שכתבו וז"ל תימא אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הנכרי הרבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי וי"ל דאפי שיוכל לזכות לחבירו במציא' הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכ' לישראל חבירו דניהי אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחברו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו ל ישראל ואין שליחות לנכרי והו"ל להיות מותר אפילו העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרי' דיש שליחות וכו' א"ד ז"ל יע"ש הנה דאף דמעיקרא הוו סברי רבנן התוספות ז"ל בהאי סבר' דהרי"טבא בשם רבו ז"ל הנז' ותמהו על הש"ס דאמאי לא הוי רבית גמור. הרי דחו בתירוצם לסברא זו בטוב טעם ודעת דא"א לנכרי לזכות לישראל חובו ע"י ישראל דניהי דאם היה הנכרי מפקיר מעותיו היה יכול הישראל לזכות לחבירו מדין המגביה מציאה לחבירו וכו' השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא מזכה מעותיו למלוה עז זה הלוה אין לו כח לזכות לפי שא"כ היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו לישראל בעל חובו ואין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו. וכ"כ גם הרשב"א ז"ל הביאו בס' א"ז שם. והם לפום ריהטא דברים מוכרחים מה"ט רבה דאמור רבנן דאין שליחות לגוי כי הא ודאי דכי מזכ' הגוי מעותיו לבעל חובו עי"ז הרי הוא בקבלתו המעות מיד הגוי שליחותיה דגוי עביד לזכות במעותיו לישראל בעל חובו. ויש לתמוה על הריטב"א בשם רבו ז"ל איך כתב בפשיטות דבתורת ודאי הגמור דהכי אמר מר אבל ודאי מזכה הוא לישראל ע"י ישראל. ואע"ג דלמאי דהקשו התוס' ז"ל כתב שם הריטב"א לפרש דהא דקאמר בשלמא סיפא לחומרא הוא משום דאין דעתו של גוי לתת כלום לישראל זה אלא ע"ד שיהא פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הו"ל מעות שנתן לישראל ברשות עצמו וכו' יע"ש. מ"מ עיקר האי סברא דהגוי מזכה לישראל על ידי ישראל קשיא מצד עצמה מכח הא דקי"ל דאין שליחות לגוי והכא ישראל זה הזוכה המקבל מיד הגוי שליחותיה דגוי המזכה לב"ח קעביד וכאמור:

איברא דהטור ז"ל ביו"ד סימן קס"ח כתב דבהעמידו אצל ישראל ואמר ישראל הראשון לנכרי ליתנם לשני אפי' לר"ת דפי' כיון שאין שליחות לגוי לא נעשה שליח הישראל ושרי. אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלם מהנכרי אסור דשליח של ישראל הוא וכאלו מקבלם מידו דמי ע"כ. וכתב ע"ד מרן ז"ל בב"י וז"ל ומיהו אפי' לר"ת וכו' מתוך לשון זה משמע דאפי' לא שוייה ישראל המלוה שליח אסור דזוכה הוא לו שלא מדעתו וכן הזכירו תלמידי הרשב"א שכתבו דמשכחת לה דמדינא אסור ולא משום חומרא היכא דא"ל ישראל המלוה לנכרי תנם לישראל שני בשבילי והנכרי א"ל לישראל שני זכה בהם ולא מחמת שליחותו של נכרי אלא שכיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מן ההפקר ע"כ הרי שאפי' לא אמר המלוה ללוה קבלם בשבילי אסור מדינא וכל דמתסר מדינא פשיטא דמודה בה ר"ת. ודע שכתבו תלמידי הרשב"א עוד סברא אחרת בשם רבם ז"ל והיא דלא משכחת לעולם דאיכא איסורא מדינא אלא משום חומרא בעלמא דאפי' אמר ישראל המלוה לנכרי תנם לישראל שני בשבילי וקבלם ישראל ע"ד לזכות לחבירו כיון שמיד הנכרי הוא זוכה בהם וא"א לומר שהוא מסתלק בעודם בידו הילכך ישראל זה א"א לזכות בהם אלא מחמת הנכרי וכיון דאין יכול לזכות בהם מדין שליחות שוב א"א לזכות בהם וכתבו שדברים אלו קרובים אל הדעת ולפי זה אפילו מינהו הישראל המלוה שליח בפירוש לזכות בשבילו שרי לדעת ר"ת א"ד הרב"י ז"ל יע"ש. הנה שגם הטור ז"ל נראה דס"ל כהאי סברא דאסבר לן מר הריטב"א בשם רבו ז"ל דמזכה הוא הגוי לישראל ע"י ישראל ולהכי שפיר כת' דאפי' לר"ת אם הישראל השני אומר דבשליחות הראשון מקבלם מהנכרי אסור מדינא והיינו משום דישראל זה השני זוכה מיד הגוי בשביל ישראל הראשון וכאלו לוה ישראל זה השני המעות מיד הישראל המלוה עצמו חשיב. וגם תלמידי הרשב"א הזכירו סברא זו ואמרי בה טעמא דהיכא דא"ל ישראל המלו' לנכרי תנם לישראל שני בשבילי והנכרי א"ל לישראל שני זכה בהם כיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מן ההפקר. והנה כי כן יש ליישב גם דברי הריטב"א בשם רבו ז"ל הנז' דאיהו נמי מאי דכת' דודאי מזכה הוא הגוי לישראל ע"י ישראל היינו מהאי טעמא דכיון שהגוי רצה לזכות המעות להישראל מיד שאומר לישראל זה שיקבלם ויזכה בהם לישראל אחר בעל חובו הוא מסתלק מהם וכי מקבלם הישראל מידו הרי הוא כזוכה מן ההפקר בשביל חבירו ולאו שליחותיה דגוי ץ עביד.

האמנם כי דייקת שפיר נראה דא"א ליישב דברי הריטב"א בשם רבו ז"ל בהני מילי דאמרו תלמידי הרשב"א ז"ל. כי לכאורה איכא למידק על עיקר טעמא דאמרו תלמידי הרשב"א דכיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם וכו'. הא אע"ג דקי"ל דנכסי הגוי הרי הן במדבר וכל הקודם בהן זכה וכדאמרי' בב"ב דף נ"ד ע"ב דכיון דמטו ליה זוזי מסתלק וישראל לא קנה עד דמטי שטר לידיה וכו' יע"ש. היינו דוקא בכה"ג דהתם דהגוי הוא מקנה מידו ליד הישראל הזה הקונה ממנו וקבל ממנו המעות דכיון שקבל מידו המעות מסתלק מיד מהמקח. אמנם בגוי שנותן דבר לישראל כדי שיזכה בו בשביל אחר בעל חובו של הגוי להפטר מבעל חובו לא שייך כלל לומר דמיד שהוא נותן המעות ביד ישראל זה הוא מסתלק מהם דהא אין רצונו לזכות מעות אלו לישראל זה שמסרם בידו כי היכי דנימא דכי נתנם בידו מסתלק מהם אלא רצונו ודעתו הוא שיזכה בהם הישראל אחר בעל חובו לפרעון חובו ונמצא דכי נותנם הגוי ליד ישראל זה השני כדי שיזכה בהם להישראל האחר בעל חובו אינו מסתלק מהם עד שיזכה בהם הישראל בע"ח ואין ישראל זה המקבל מיד הגוי כזוכה מן ההפקר בעת שהוא זוכה בהם בשביל ישראל האחר המלוה של הגוי אלא שליחותיה דהגוי הוא דקעביד לזכות בהם להישראל האחר. ועל כרחין לומר דעד כאן לא אמרו תלמידי הרשב"א ז"ל לסברתם הלזו אלא בכה"ג דהגוי העמידו להישראל השני אצל הישראל הראשון ואמר לו ישראל הראשון להגוי תנם לישראל שני בשבילי והנכרי א"ל לישראל שני זכה בהם וכמוזכר בדבריהם ז"ל. דלהכי שפיר שייך לומר דכיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והיינו משום דמאחר דישראל המלוה שלו אמר לו שיתנם לישראל שני בשבילו הרי כי נותנם הגוי ליד זה הישראל השני לאו אדעתא שיזכה בהם ישראל זה בשביל הישראל הראשון המלוה שלו הוא דנותנם לו דמאחר דמדעתו ורצונו ועל פי צוויו של הישראל הראשון שאמר לו ליתנם לישראל זה השני הוא דנותנם לא איכפת ליה להגוי אם ישראל זה השני בקבלתו המעות מידו דעתו לזכות בהם בשביל הישראל הראשון או אין דעתו לזכות בהם בשביל הישראל ולכן שפיר איכא למימר דכי רוצה הגוי ליתנם ליד ישראל זה השני מיד הוא מסתלק מהם וכי מקבלם הישראל מידו וזוכה בהם הרי הוא כזוכה מן ההפקר זהו כונת תלמידי הרשב"א ז"ל. גם הטור ז"ל בכה"ג מיירי דהעמידו אצלו וא"ל הישראל הראשון להגוי תנם לישראל שני בשבילי. אמנם היכא דלא אמר לו הישראל הראשון להגוי תנם לישראל שני בשבילי והגוי מדעתו רוצה לפרוע חובו להישראל המלוה שלו ע"י ישראל זה השני שיקבלם מידו ויזכה בהם בשביל ישראל המלוה שלו ודאי דכי נותנם ליד ישראל זה השני ואומר לו שיזכה בהם בשביל הישראל האחר המלוה שלו לא שייך לומר דמיד שרוצה הגוי ליתנם לו לישראל זה השני הוא מסתלק מהם כאמור לעיל. והנה כי כן אין מקום ליישב דברי הרי"טבא בשם רבו ז"ל הנז' בהאי טעמא דאמרי תלמיד הרשב"א ז"ל לסברתם דהרי הריטב"א ז"ל כת' וז"ל ומיהו אמור רבנן שיהא שליחות לגוי לחומרא והמעות שנתן גוי לישראל שיהו בזכות ישראל הראשון וכאלו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון וחומרא זו אומר רבינו דחומרא בטעמא הוא פי' חששו חכמים שזימנין שהגוי יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו בלבד שא"ל תנם לו אלא אפילו בלאו הכי נמי שפורע לבעל חובו וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא ילך עמו בעקיפין ובודאי דגוי שזוכה מעות לישראל ע"י ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמרי' דגוי לית ליה זכיה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי אבל ודאי מזכה הוא לישראל ע"י ישראל ומשום דזימנין דהוי הכי ונמצא ישראל זה זוכה להישראל הראשון שהלוה לו מעות של גוי כשיקבלם והו"ל ישראל לוה מישראל ברבית אסרו חכמים בכל ענין ואפי' כשהגוי נותנו לו בשליחותו של ישראל הראשון ועל דעת להפטר וכו' א"ד ז"ל יע"ש. הנה לך מפורש יוצא מדבריו ז"ל כל בתר איפכא דהיכא דאין הגוי נותן מעותיו לישראל זה השני מדעת הישראל הראשון בעל חובו וע"פ צוויו ושליחותו שיתנם לו בשבילו אלא הגוי מדעת עצמו ורצונו שרוצה לפרוע לב"ח וסומך ובוטח על ישר' המלוה שיקבל בפרעונו והוא נותנם לישראל זה השני שיזכה בהם לישראל האחר ב"ח הוא דאסור מדינא מטעם זה דגוי שזיכה מעות לישראל ע"י ישראל זכה בהן אותו ישראל. אבל בשהגוי נותנו לו בשליחותו של ישראל הראשון שא"ל תנם לו בשבילי וע"ד להפטר מדינא שרי אלא דחכמים אסרוהו ואמרו דיש שליחות לחומרא ככל הכתוב ומפורש בדברי הריטב"א ז"ל כנז'. ולפ"ז מבואר ממילא דמאי דכת' דודאי מזכה הוא הגוי לישראל ע"י ישראל לא הוה טעמו מפני דהגוי מסתלק מהם והו"ל הישראל השני כזוכה מן ההפקר אלא דמדינא יש לגוי זכיה בכה"ג דלזכות לישראל ע"י ישראל. ובכן הדרא התמיהא על הריטב"א בשם רבו ז"ל לדוכתה הא כי מזכה הגוי לישראל ע"י ישראל ע"כ דהו"ל ישראל זה שזוכה מידו של הגוי שלוחו של הגוי לזכות בהם בשביל הישראל האחר. ואין שליחות לגוי.

וראיתי להר' מחנה אפרים ז"ל בהל' שלוחין סי' י"ג שהביא לדברי התוספות דפ' א"נ הנז' דכתבו דאין הישראל זוכה מידו של גוי בשביל ישראל משום דאין שליחות לגוי. וכתב אבל בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מלוה והרב התרומות שער מ"ו ח"ד שכתבו שם דכי האי גוונא הוי רבית קצוצה נראה דס"ל דהישראל זוכה לחבירו מידו של גוי. וראיתי בירוש' פ"ו דדמאי בישראל שאמר לחנוני תן יין לפועלים ה"ז חושש משו' י"נ קאמר עלה ר' זעירא סבר החנוני מזכה להו לפועלים בשביל בע"ה ור' אילא סבר הפועלים זוכים לב"ה וחוזרי' וזוכים לעצמם מה נפק מביניהון היה החנוני חרש ע"ד דר"ז אינו חושש שאין שליחות לחרש ע"ד דר' אילא חושש עכ"ל. ולע"ד היה נראה דאפי' ר"ז לא פליג א"ר אילא אלא משום דס"ל דאין דעתם של פועלים לזכות לבע"ה ולחזור ולזכות לעצמם ומש"ה קאמר בגמ' דילן דאינו אסו' אלא משום חומרא דלסברת התוספות שאינו יכול לזכות לחבירו כיון דאין הגוי מפקיר נכסיו קשה עדין דמה בכך שאין הגוי מפקיר נכסיו כיון שישראל הלוה דעתו לזכות בשביל חבירו לא יהא אלא שתפס בע"כ של גוי ה"ז זכה לו דע"כ לא אמרי' דתופס לב"ח לא עשה כלום היינו היכא דהוי חב לאחרים אבל כל שאינו חב לאחרים כ"ע מודו דקנה והטור בי"ד סימן קס"ט נראה שסובר כמו שכתבתי שכת' דאם הישראל אומ' שבשליחו' הראשון מקבלם ה"ז מדינא אסו' וכת' הב"י דלאו דוקא שעשהו שליח אלא כיון שדעתו של שליח שני לזכות לראשון זוכה לו ותלמידי הרשב"א כתבו בשם רבם דלעולם אינו אסו' אלא משום חומרא דאפילו א"ל ישראל המלוה שיזכה בשבילו וקבלם ע"ד לזכות למלוה כיון שמיד הגוי הוא זוכה וא"א שהוא מסתלק מהם בעודם בידו הילכך ישראל זה א"א לזכות לישראל חבירו עכ"ל. הרי אתה רואה דלדעת התוספות וסברת ת"ר שהביאו משם רבם א"א לישראל לזכות לחבירו מידו של גוי ולדעת הרמב"ם ז"ל ובה"ת והטור כל שדעתו של שלית לזכות בעד חבירו זו כה לו. ולפ"ז נראה דאם יש' שלח לחברו שיקח לו מיד גוי בהקפה בעדו מיד שבאו לידו של שליח זכה בהם המשלח ולסברת ת"ר שהביאו משם רבם לא זכה בהם המשלח עכ"ד הר' מח"א ז"ל יע"ש. והנה מ"ש הר' ז"ל דבדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' מלוה והרב ה"ת שער מ"ו ח"ד שכתבו דכה"ג הוי רבית קצוצה נראה דס"ל דהישראל זוכה מידו של גוי לחבירו. לענ"ד אחר המחילה רבה דהא ליתא כי ליכא למשמע מדברי הרמב"ם ובה"ת ז"ל הנז' דסברי רבנן דישראל זוכה לחברו מידו של גוי. ואי איכא למשמע מדבריהם הוא כל בתר איפכא דאין הישראל זוכה לחברו מידו של גוי דהרי הם ז"ל כתבו שם וז"ל כותי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו יש' אחר וא"ל תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל ה"ז מותר. ואם העמידו אצל יש' אע"פ שנתן הכותי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה עכ"ד ז"ל יע"ש בהרמב"ם ערק ה' מהלכות מלוה הלכה ד' ובהר"ב התרומות שער מ"ו ח"ד. הנה שכתבו זל טעמם ונימוקם למה הוי רבית קצוצה כשהעמידו אצל ישראל אע"פ שנתן הכותי המעות בידו והיה טעמו הואיל ומדעת ישראל נתן. והשתא אם אית' דמשו' דישראל זה השני כשמקבלם מיד הגוי דעתו לזכות בהם לישראל האחר ודינא הוה דישראל זוכה לחברו מידו של גוי ומשו"ה הוא דהוה רבית קצוצה לדעת הרמב"ם והרב התרומות ז"ל כדסבר מר הרב מח"א ז"ל אמאי כתבו ז"ל דטעמא הוא הואיל ומדעת ישראל נתן הגוי לידו של ישראל זה השני. ומאי איריא שנתנם לו הגוי מדעתו של הישראל הראשון הא כיון דכל עקר הטעם אינו אלא משום זכייתו של ישראל זה בקבלתו מיד הגוי לישראל הראשון. א"כ כי נתנם הגוי לידו של זה הישראל השני אפילו שלא מדעתו של הישראל הראשון דלא העמידו אצלו אלא הגוי נתרצה ליתנם לו לישראל זה השני שיזכה בהם בשביל הישראל ב"ח וקבלם ישראל זה מידו אדעתא דהכי הוי רבית קצוצה מה"ט דישראל זוכה מידו של גוי לישראל הראשון. והוה להו למימר דהוה רבית קצוצה משו' דישראל זה זוכה בהם לישראל הראשון כיון דזהו עקר הטעם לפי דברי הר' מח"א ז"ל ואפילו בלא העמידו אצל הישראל אלא נתנם לו הגוי שלא מדעת יש' הראשון אדעתא שיזכה בהם לישראל הראשון ב"ח הוי רבית קצוצה כאמור. אלא מדכתבו ז"ל ואם העמידו אצל הישראל אע"פ וכו' הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה. מבואר יוצא דדוקא בהעמידו אצל הישראל והישראל א"ל לגוי ליתנם לישראל זה בשבילו הוא דהוי רבית קצוצה ומה"ט דאמו' רבנן הואיל ומדעת ישראל נתן אבל כל שלא העמידו אצל הישראל אלא נתנו לו שלא מדעתו של הישר' הראשון לא משכחת לה שיהא רבית קצוצה ואפילו שיתנם לידו אדעתא שיזכה בהם בשביל הישראל הראשון וקבלם ישראל זה אדעתא דלזכות בהם לישראל הראשון. וא"כ הרי מוכח מדברי הרמב"ם והר"ב התרו' ז"ל אלו דסברי דאין הישראל זוכה מידו של גוי לחבירו וכסברת התוספות ז"ל ולהכי כתבו ז"ל דלא הוי רבית קצוצה אלא בהעמידו אצל הישר' ומטעמא דהואיל דמדעת הישראל נתנם הגוי לידו של ישראל זה השני ואיך כת' הר' מח"א ז"ל כל בתר איפכא שדעתם ז"ל דישראל זוכה לחבירו מידו של גוי.

ולמאי דקשיא על הרמב"ם ז"ל והר' התרומו' ץ ז"ל שכתבו דהוי רבית קצוצה והא אין שליחות לגוי ובש"ס התם אמרי' בשלמ' סיפא לחומ' וכו' והיינו משום דמדאוריי' אין שליחות לגוי ואיך כתבו הרמב"ם ובה"ת ז"ל דהוי רבית קצוצה. אשר מפני כן סובר הר' מח"א ז"ל בדעתם דהיינו טעמייהו דהוי רבית קצוצה משום דסברי דישראל זוכה לחבירו מידו של גוי. לדידי חזי לי בישוב דבריהם דסברי רבנן הרמב"ם ובה"ת ז"ל כהאי סברא דסברי למימר בתחלה תלמידי הרשב"א ז"ל דמשכחת לה דמדינא אסיר ולא משום חומר' היכ' דא"ל הישראל המלוה לנכרי תנם לישראל שני בשבילי והנכרי א"ל לישראל שני זכה בהם ולא מחמת שליחותו של נכרי אלא שכיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מן ההפקר. וכבר כתבנו לעיל בביאו' כוונ' דברי תה"ר ז"ל בזה דכיון דהגוי העמידו אצל היש' הראשון וא"ל ישראל הראשון לגוי תנם לו בשבילי להכי שייך שפיר למימר דכיון דהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והו"ל ישראל השני המקבלם מידו כזוכה מההפקר כיון דנתינת הגוי המעות לידו הוה מדעתו ועל פי צוויו של הישראל הראשון ב"ח משא"כ אם הגוי לא העמידו אצל הישראל המלוה שלו ונתנם לידו של ישראל זה השני שלא מדעתו של הישראל המלוה שלו ואמר לו שיזכה בהם בשביל הישראל המלוה שלו דבהא לא שייך למימר שהגוי מסתלק מהם כלל כאמור ומדובר לעיל. ולפ"ז יש ליישב שפי דברי הרמב"ם ובה"ת ז"ל הנז' דסברי רבנן כהאי סברא ולהכי כתבו שפיר דאם העמידו אצל הישראל אף על פי שנתן הכותי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה. וכוונתם דהואיל דהעמידו אצל הישראל וא"ל הישראל שיתנם לו לישראל זה דמדעתו של הישראל המלוה וע"פ צוויו נתן הגוי הרי הגוי כיון שרצה לזכות המעות לישראל זה השני דלא איכפת לו אם ישראל יזכה בהם בשביל הישראל ב"ח או לא יזכה בהם אלא לעצמו כיון דמדעתו של הישראל המלוה שלו שאומר לו ליתנם לישראל זה נותנו ונפטר הוא בנתינתו ליד ישראל זה מהישראל בעל חובו. הרי הגוי מסתלק מהם והו"ל ישראל זה השני שמקבלם מידו כזוכה מן ההפקר בשביל הישראל הראשון ולהכי אסו' מדינא והוי רבית קצוצה וכמ"ש תה"ר ז"ל. כנלע"ד נכון בישוב דברי הרמב"ם ז"ל והבה"ת ז"ל. ועכ"פ מדברי הרמב"ם והבה"ת ז"ל הנז' מוכח דאין ישר' זוכה לחברו מיד הגוי כאמור. וא"כ ישראל ששלח לחברו שיקח מיד הגוי בעדו בהקפה כי באו מיד הגוי לידו של השליח לא זכה בהם המשלח כיון דהגוי נותנם ליד השליח אדעתא שיזכה בו לישראל משלחו ואין הישראל זוכה לחבירו מיד הגוי בכה"ג משום דאין שליחות לגוי. ודלא כהרב מח"א ז"ל בדעת הרמב"ם ובה"ת ז"ל:

גם מדברי רי"ו ז"ל במשרים נתיב כ"ב קרוב לסופו בשם ר"מ ז"ל בתשו' מפורש יוצא דאין ישראל זוכה לחברו מידו של גוי מה"ט דאין שליחות לגוי שכת' וז"ל ראובן ששלח שלוחו ליקח לו יין מן הגוי בחובו וכן עשה ומשכו והגביהו על העגלה וכאשר הביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו כמו כן ועתה ראובן תובע היין משמעון כת' ר"מ בתשו' דאין שליחות לגוי ועוד דהו"ל שליח תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אע"ג דא"ל זיל תפוס לי ועוד דדילמא קי"ל כר"ל דישראל במשיכה ולא מיד גוי אלא בכסף וכו' וקי"ל בע"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב טעמו הראשון שלא זכה ראובן בהיין במה שמשכו שלוחו מרשות הגוי בשבילו מטעמא דאין שליחות לגוי. והיינו כסברת התוספות ז"ל דפרק א"נ הנז' ממש דכוותייהו וכטעמייהו.

איברא דראיתי להגאון מהר"ר יהונתן ז"ל בספר אורים ותומים סי' ק"ה דמייתי שם בתומים סק"ד להני מילי דרי"ו בשם הר"מ ז"ל וכת' ע"ד וז"ל ונראה ברור דהנך ג' טעמים צריכי אהדדי דאם נאמר היינו לצרוף דאי קונין מגוי במשיכה א"כ מה בכך דאין שליחות לגוי ישר' עשהו שליח ליקח משל גוי בשבילו ואי דהוי תופס לבע"ח ה"מ היכא דלא יהבי הגוי מדעתו אבל כי יהיב גוי מדעתו למה לא יקנה לישראל דאי לא תימא הכי ישראל שאמר לשלוחו קנה לי חטין מגוי וקנהו יהיה הפקר דהוי תופס לבע"ח ומה לי דקנהו בפשוט מהשוק או שלקחהו בחוב דל החוב מהכא הא קנהו בשליחות ישראל מגוי במשיכה ומי יוכל לבטל קניינו. ולכן צ"ל דתלתא טעמי בהדדי שייכי דקנין ליכא דלא מהני משיכה בגוי. ומשום דגוי א"ל להביא לראובן אין שליחות לגוי. ובשביל שישראל עשהו שליח לתפוס ואם כן דל קנין דליכא מ"מ תפיסה הוה וע"ז אמר שפיר דהוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וזה ברור. ואם כן לפ"ז דפסק המחבר לקמן סימן קכ"ח בפשיטות דישראל מישראל קונין בכסף א"כ לנכרי במשיכה ברור דהוי קנין וא"כ ליתא כל טעמיו של מהר"מ. ועוד אני תמה מאי שנא זה מהא דקי"ל נכסי הגוי כמדבר דכיון דמטו ליה זוזי מסתלק וישראל לא קנה עד דמטי שטר וא"כ הרי הוא הפקר. ועיין לקמן סי' קצ"ד בהגה"ה ס"ג דבמטלטלין בכסף ע"ש ובמ"ש הש"ך וא"כ כאן הגוי דנתן היין לישראל בפרעון חובו נסתלק מהיין וא"כ לו יהיה כדברי מהר"מ דישר' המשלח לא זכה בו מ"מ הגוי נסתלק וא"כ הרי הוא הפקר ואם כן זכה השליח למשלחו דבהפקר קי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואף כאן לנגד המשלח לא גרע מהפקר דהא הגוי נסתלק הימנו וא"כ הו"ל הפקר וזכה השליח בעבור הישראל. ואולי באותו נדון היה ישראל מחוייב להחזיר לו שטרו וכל כמה דלא החזיר לו לא סילק הגוי עצמו מיין והרי הוא עדיין בחזקת הגוי וצ"ע ועכ"פ יפה עשה המחבר שהשמיטו אף שהביאו בב"י כי לפי דקי"ל משיכה קונה בגוי ליתא לדין זה א"ד ז"ל יע"ש ובמ"ש שם באורים סק"ז. אמנם לדידי אחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה לא צדק מר בכל דבריו דהנה מאי דכת' בכוונת דברי מהר"מ ז"ל לא נתן ליאמר כלל דלדבריו הו"ל להר"מ לומ' להאי טעמא דקנין ליכא דגוי אינו קונה במשיכה בראשונה ואחריו לטעמא דאין שליחות לגוי ואחריו לטעמא דתופס לבע"ח. ואלו הר"מ ז"ל פתח דבריו בהאי טעמא דאין שליחות לגוי והדר אמר לטעמא דתופס לב"ח ואמר לטעמא דגוי אינו קונה במשיכה באחרונה וא"כ מזה מבואר דה"ט קמא דאמר ברישא דאין שליחות לגוי הוי טעם בפני עצמו דאפילו אי קי"ל דגוי קונה ודאי במשיכה וכן נמי הוי הטעם השני דהו"ל תופס לב"ח וכו' אפילו אי קונה גוי במשיכה וזה ברור. ומאי דהוקשה לו להגאון ז"ל ע"ד הר"מ דאי קונין מגוי במשיכה אם כן מה בכך דאין שליחות לגוי ישראל עשהו שליח ליקח משל גוי בשבילו. אשר מכח קושיא זו הוא דאמר מר דהוא ברור דהתלתא טעמי בהדדי שייכי וכו'. תמה אני על גודל חכמתו ועוצם בקיאותו. דאין כאן מקום קושיא כלל דמה יתן ומה יוסיף מה שישראל עשהו שליח ליקח משל גוי בשבילו כיון דהקנין משיכתו דהשליח להיין מרשות הגוי לפרעון חובו תלוי נמי בדעתו של הגוי המקנהו לו וכי מקנהו לו הגוי להשליח בהמשיכה הרי דעתו של הגוי שיקנה השליח להיין במשיכתו בשביל ראובן ב"ח ואדעתא דהכי הוא דנותנו להשליח שימשכנו מרשותו בשביל ראובן ב"ח שיזכה בו ראובן ב"ח לפרעון חובו.. וא"כ ע"כ השליח כי מושך היין מידו של הגוי שליחותיה דגוי עביד וכיון דאין שליחות לגוי איך מצי לזכות ראובן ב"ח של הגוי המשלח במשיכתו של שלוחו מידו של גוי בשבילו. כיון דעקר קניינו בא מכחו של הגוי ודעתו דהוא המקנהו לו להשליח שיזכה בו בשביל ראובן משלחו וכמו שכ"כ נמי התוס' ז"ל בפ' א"נ בפי' כדברי הר"מ ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל ככתוב בשמו בספר א"ז למציעא שם ואיך לא זכר שר לדברי התוספות והרשב"א ז"ל. גם מאי דתמיה ליה עוד להגאון ז"ל ע"ד הר"מ מהא דקי"ל נכסי הגוי הרי הן כמדבר. תימא לי על תמיהתו דשאני התם דהגוי כי מכר וקבל דמי מקחו הרי הוא מקנה להישראל הזה שממנו קבל הדמים ולהכי שפיר שייך התם לומ' דכי מטו זוזי לידיה מסתלק כיון דקבל הדמי' משא"כ בגוי דנותן מעותיו לישראל כדי שיזכה בהם לישראל אחר דהוא המלוה שלו ורוצה לפרוע לבע"ח ולהפטר ממנו דנמצא כי בעת שהגוי נותן הדבר ההוא לישראל זה כדי שיזכה בו ליש' ב"ח אינו מסתלק עד שיזכה בהם הישראל המלוה שלו לפרעון חובו וכמו שכתבו התוספות ז"ל בפ' א"נ שם בפירוש דאין הגוי מפקירן וכו' יע"ש. גם תלמידי הרשב"א ז"ל בשם רבם הרשב"א ז"ל כתבו מלתא בטעמא דא"א לומ' שהגוי מסתלק בעודם בידו הילכך ישראל זה א"א לזכות בהם אלא מחמת הנכרי וכיון דאין יכול לזכות בהם מדין שליחות שוב א"א לו לזכות בהם וכמ"ש בשמם בב"י יו"ד כתבנו דבריו לעיל והדבר ברור דהכי ס"ל להר"מ ז"ל כדברי התוספות ותה"ר בשם רבם ז"ל הנז' ולכן כת' שפיר בנדונו לה"ט דאין שליחות לגוי וזה פשוט וברור והגאון ז"ל נראה דאשתמיט מיניה דמר להני מילי דהתוספות בפרק א"נ וגם דברי מרן בב"י יו"ד בשם תה"ר בשם רבם ז"ל הנז'. וגם מרן ז"ל בב"י ביו"ד שם נראה דדעתו כהאי סברא דתה"ר בשם רבם יע"ש. וכן מוכח מדבריו בש"ע ביו"ד שם דלא פסק להני מילי דכת' הטור ז"ל ע"ד ר"ת ז"ל:

ומאי דלא מייתי מרן ז"ל בש"ע ח"מ שם להאי דינא דרי"ו בשם הר"מ ז"ל ובב"י הביאו. נלע"ד ברור דמפני רוב פשיטותו הוא דלא הוצרך לכותבו אחר שכבר פסק שם דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה חברו ואפילו כשחבירו עשאו שליח לתפוס לו וגם קי"ל הלכה רווחת דאין שליחות לגוי. ובכן יפה עשה הסמ"ע ז"ל שהביא שם לדין זה דהר"מ ז"ל. ודלא כהגאון יהונתן ז"ל דהעלה דליתא לדין זה דהר"מ ז"ל וזכה ראובן בהיין אלא דינא יתיב דלא זכה ראובן כדפסק מהר"מ ז"ל אף למאי דקי"ל דישראל מגוי קונה במשיכה ומהני טעמי קמייתי דאמר ר"מ ז"ל דאין שליחות לגוי ועוד דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה חבירו. כן נראה ברור לענ"ד.

כללא דמילתא דאין שליחות וזכיה לגוי כלל ואף לזכות הגוי לישראל ע"י ישראל לא מהני משום דהו"ל ישראל המקבל מיד הגוי שלוחו של הגוי לזכות להישראל אחר ואין שליחות לגוי. וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל בפרק א"נ ות"הר בשם רבם ז"ל וכן הוא נמי דעת מרן ז"ל בב"י יו"ד סימן קס"ח ובש"ע שם כאמור לעיל. וכן מוכח מדברי הרמב"ם וב"הת ז"ל דאין ישראל זוכה מידו של גוי בשביל חבירו והכי נמי הוה דעת הטור וה"הר ככל מאי דברירנ' לעיל כונ' דברי הטור ות"הר והרמב"ם וב"הת ז"ל ודלא כהרב מח"א ז"ל שכתב דדעת הרמב"ם וב"הת והטור ז"ל דישראל זוכה מידו של גוי בשביל ישראל חבירו. אמנם לדעת הריטב"א בשם רבו ז"ל מזכה הוא הגוי לישראל ע"י ישראל וכבר כתבנו לעיל שסברתם תמוה. ועמ"ש הרב מח"א ז"ל בה' שלוחין סי' כ"ג כי לפי מ"ש שם יש מקום ליישב דברי הריטב"א בשם רבו ז"ל. אלא שיש לי להשיב על דברי הרב מח"א ז"ל בכל מ"ש שם ואין כאן מקום להאריך עוד בזה והנלע"ד כתבתי ותו לא מידי:

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה