אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › פא

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · פא

פ

אין שליחות לגוי. בפועל גוי כת' הר' מח"א ז"ל ה' שלוחין סי' י"א דיש שליחות לגוי פועלו מפני שידו כיד בעל הבית. ולכן ישראל שרוצה לתקן המעקה ע"י אומן גוי חשיב כעשאה הישראל בידו ומברך עליו. וכתב להוכיח להאי מילתא מהא דאמר ר"ן בפ"ק דב"מ ד"י ע"א דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואותביה ליה רבא מברייתא דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה היום מציאתו לב"ה אלמא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומשני שאני פועל דידו כיד בע"ה דמי ע"כ. ואיכא למידק בה דמ"ש פועל משליח בעלמא אי משום דיד פועל כיד בע"ה שליח נמי קי"ל שלוחו ש"א כמותו וכבעל הבית דמי ואפ"ה ס"ל דלא קנה חבירו. אבל פי' דמלתא הכי הוא דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים משא"כ בפועל דכיון דפועל גופו קנוי לבע"ה לגמרי חשיב ידו כיד בע"ה ממש ונמצא שאין דין הפועל והשליח שוים דשליח שרוצה לזכות לחבירו היינו היכא. דקא מכוין לזכות לחבירו אבל אי לא כיון לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בע"ה ואפי' למציאה אפי' אי בשע' שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי היא של בע"ה כל כמה דלא הדר ביה בהדיא וכן ראיתי זה ימים בתשו' החדשות להרשב"א ז"ל וה"ט משום דידו כיד בע"ה דמי דשכירות ליומי' ממכר הוא וכמ"ש הריטב"א ז"ל שם בחי' ודמי לעבד כנעני דאמרי' בפ' השואל אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למ"ד שש"א אינו כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמיא ומסיק מסתברא יד עבד כיד רבו דמי ואגב אורחין איכא למילף דאי א"ל לשכירו צא והשאל עם פרתי ה"ז חשיב שאלה בבעלים דיד פועל כיד בע"ה דמי ודכוותא כת' הר' מהרש"ך ז"ל דאפטרופוס של יתומים שתפס בשביל היתומים ה"ז זכה משום דידו כידם כמ"ש ר"ח ז"ל ה"ה נמי לענין שאל' בבעלים דפטור מה"ט. ובפ"א מה' תרומות הביא הר' בכ"מ בשם א"ח שכת' בשם הראב"ד דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצות ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו ש"א כמותו ע"כ והר' ז"ל תמה ע"ז דהא קי"ל דאין שליחות לגוי ולכאורה היה נראה דהראב"ד ז"ל איירי כשמרחן ע"י פועלי' כותים דניהי שאין כותי נעשה שליח לישראל מ"מ פועל שאני דידו כיד בע"ה וכאלו מרחן בע"ה דמי והכי משמע מהירוש' דמס' פאה אמתני' דקצרוה גוים ה"ז פטורה דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותים אמרו עלה דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייבת ולפ"ז י"ל דאם שכר פועל לתקן המעקה ה"ז מברך עליו דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו א"ד ז"ל יע"ש שכן העלה לענין דינא.

ולענ"ד אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותיה דמר הר' מח"א ז"ל נראה לי דגם בגוי פועל אין שליחות בדבר שמוטל על הישראל לעשותו איהו גופיה ואפי' עבדו כל דלא שייך ביה האי מילתא דמוטל על רבו לעשותו הוא בעצמו לא משיב מה שיעשהו על ידי עבדו כעשהו הוא בעצמו אע"ג דיד עבד כיד רבו דמי דאין מה שיד עבד כיד רבו מעלה ומוריד כלל למחשב מפני כן מה שיעשה ע"י עבדו כעשהו הוא עצמו בידיו וכ"ש פועל גוי שאינו עבדו. ואמינא לה מהא דגרסינן במנחות דצ"ג ע"ב ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו כל הני ל"ל צריכא אי כת' רחמנא חד הו"א למעוטי עבד דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה ושלוחו ש"א כמותו אימא ליסמוך ואי אשמעי' הני תרתי דלאו כגופיה דמי אבל אשתו דכגופיה דמיא אימא תיסמך צריכ' ע"כ יע"ש. הנה דקתני תנא דהאי ברייתא ברישא ידו ולא יד עבדו והדר תני ידו ולא יד שלוחו למימרא דאי לא כת' רחמנא אלא חד ידו הוה ממעטי' עבדו מסמיכה דקרבן רבו בשליחות רבו משום דלאו בר מצות סמיכה הוא דהא ממעטינן אשה מסמיכה בקרבנה מדכתי' וסמכו בני ישראל ולא בנות ישראל ומינה נמי לעבד דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה. אבל שליח ישראל לא הוה ממעטי' משום דהוא בר מצות סמיכה ושלוחו ש"א כמותו אלא דמיתורא דידו אחרינא דכתי' רחמנא ממעטי' אף שליח ישראל והיינו דקתני בתר הכי ידו ולא יד שלוחו וכדמפרש לה הש"ס להצריכותא דהני תלתא דקתני תנא בברייתא כנז'. והשתא אם איתא להאי סברא דחדית לן הר' מח"א ז"ל דאפי' בדבר דמוטל על הישראל לעשותו בעצמו ולא מהני לעשותו ע"י שליח דאין שלוחו כמותו בהאי מילתא כי עושהו עז עבדו שפיר דמי משום דיד עבד כיד רבו וחשיב כעשהו רבו בעצמו בידיו כדמייתי לה מההיא דשאלה בבעלים דפ' השואל דאפי' למ"ד התם דאין שלוחו כמותו ע"י עבדו הוה שפיר שמירה בבעלי מה"ט דיד עבד כיד רבו דמיא ומינה למד להא דק"יל אין שליחות לגוי דבפועל גוי יש שליחו' מה"ט דיד פועל כיד בע"ה כדאמרי' בפ"ק דב"מ לר"ן דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. א"כ התם גבי סמיכה לפ"ז אי לא הוה כתב רחמנא אלא חד ידו לא הוה ממעטינן מיניה אלא שליח דאין שלוחו כמותו אבל עבדו לא ממעיט מיניה משום דיד עבד כיד רבו דמיא ולכן אע"ג דעבד לאו בר מצות סמיכה הוא שפיר סומך על קרבן רבו מדעת רבו משום דידו כיד רבו וכסומך רבו עצמו ידו על. קרבנו דמי. ואלו תנא דברייתא ממאי דקתני תחל' ידו ולא יד עבדו והדר תני ידו ולא יד שלוחו להורות נתן כל בתר איפכא מהאי סברא דאי לא כתב רחמנא אלא חד ידו הו"א למעט עבדו דלאו בר מצוה דכיון דלא שייך בה אינו נעשה שליח אבל שליח ישראל דבר מצוה לא הוה ממעטינן משום דשלוחו ש"א כמותו. אלמא דפשיטא ליה לתנא דהך ברייתא דליתא כלל להאי סברא דאמר מר הרב מח"א ז"ל דאפי' היכא דאין שלוחו של אדם כמותו עבדו שפיר הוה כמותו משום דידו כיד רבו וחשיב כעשהו רבו בעצמו אלא אדרבה עבדו גרע משליח ישראל היכא דלא שייך בהאי מילתא כההיא דמצות סמיכה ולהכי אי לא כתב רחמנא אלא חד ידו לא הוה ממעטינן אלא עבדו אבל שליח ישראל דבר מצוה הוא לא הוה ממעטינן וכתב רחמנא ידו אחרינא למעט גם שליח ישראל וכדמפרש לה נמי סתמא דש"ס להצריכות' דהך ברייתא וא"כ הרי לך ראיה מפורשת מהך סוגיא דמנחות דבמילת' דרמיא עליה דאיניש למעבד לה איהו בעצמו כי עביד לה ע"י עבדו ואין העבד שייך בה כה"ג דמצות סמיכה לא עביד ולא מידי ואי עביד לה ע"י שליח ישראל שפיר דמי משום דע"י שליח ישראל דבר מצוה הוא חשיב כעשהו הוא בעצמו דשלוחו ש"א כמותו. אבל ע"י עבדו כיון דלא שייך בה אינו נעשה שליח וכדאמרי' בגיטין דכ"ג דאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מהאי סברא אלימתא דאינו בתורת גיטין וקדושין יע"ש. ומשום האי סברא גופה קאמ' בש"ס דמנחות דאי לא כתב רחמנא אלא חד ידו הו"א למעט עבדו דלאו בר מצוה כלומ' דכיון דאין העבד שייך בה אינו נעשה בה שליח לרבו כי מה שהוא עבדו מקנת כספו וידו כיד רבו אינו מעלה ומוריד למחשביה מפני כך כל מה שיעשה רבו על ידו כעשהו הוא בעצמו דאין במה שעושה העבד בשביל רבו מדעת רבו אלא כשליח דעלמא וכל דלא שייך בה אינו נעשה בו שליח לרבו. והא דאיצטריך ידו יתירא גבי סמיכה למעט עבדו ולא עוד אלא דק אמרי' דאי לא הוה כתי' אלא חד הו"א למעט עבדו דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה ושלוחו ש"א כמותו אימא ליסמוך והשתא כיון דאין העבד שייך במצות סמיכה ממילא מבואר דאינו נעשה שליח לרבו לסמוך על קרבנו מהאי סברא אלימת' דאינו בתורת סמיכה וכדאמרי' התם בגיטין דכ"ג מה"ט דאין העבד נעשה שלוח לקבל גט אשה וא"כ הא תו למה לי קרא דידו יתירא למעט עבדו ועוד ידו אחרינא למעט שליח הא למעט עבדו לא צריך קרא דמסברא ידעינן לה דאינו נעשה של יח כיון דאינו בתורת סמיכה וא"כ אי לא כתי' אלא חד ידו ע"כ דהוה למעט שליח כיון דלעבדו ל א צריך קרא למעטו. נלע"ד דמאי דאיצט' הכא קרא דידו יתירא למעט עבדו אף דלאו בר מצוה דסמיכה הוא היינו משום דכיון דבעיקר גוף המצוה דקרבן שייך גם העבד אע"ג דבפרט זה דמצות סמיכה על הקרבן ליתיה לעבד בה כשייך במצות סמיכה נמי חשיב לענין זה שיהא כשר להיות שליח לסמיכ' כיון דשייך בעיקר מצות הקרבן וסמיכה אינה מעכבת הכפרה ושיירי מצוה היא כדאמרי' במנחות דס"ב ע"א דסמיכה שיירי מצוה היא ופירש"י שיירי מצוה היא דלא מעכבה כפרה ולא עיקר מצוה וכו' יע"ש. להכי כתב רחמנא בפירוש ידו יתיר' למעט עבדו למימרא דאע"ג דבעיקר הקרבן איתיה לעבד מ"מ כיון דליתיה במצות סמיכה עצמה אינו נעשה בה שליח ושפיר קאמ' דאי כתב רחמנא חד ידו הו"א למעט עבדו דלאו בר מצוה כלומר דכדי שלא נאמר דגם עבד כשר לשליחות בסמיכה משום דשייך בעיקר הקרבנות כתב רחמנא ידו למעטו משליחות וזה פשוט וברור. באופן דמפורש יוצא מהך בריית' וסוגיא דמנחות דאין מה שיד עבד כיד רבו מעלה ומוריד כלל להכשירו להעבד לשליחות לרבו במילת' דרמיא עליה דרבו לעשותו הוא בעצמו ואין העבד שייך בה וכאמור ומדובר.

ומאחר עלות מהך סוגיא דמנחות דאין העבד נעשה שליח לרבו במילתא דרמיא עליה דרבו והעבד לא שייך בה בהאי מילתא ואע"ג דע"י שליח ישראל מצי לעשותו משום דבר מצוה הוא ושלוחו ש"א כמותו. על ידי עבדו לא מהני כיון דלא שייך בה. הנה מאי דבעי רב עיליש בפ' השואל גבי שאלה בבעלים באומ' לעבדו צא והשאל עם פרתי תיבעי למ"ד שש"א כמותו ה"מ שליח דבר מצוה אבל עבדו דלא בר מצוה לא או דילמא אפי' למ"ד אין שש"א כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמי וא"ל רבא מסתברא יד עבד כיד רבו דמיא. על כרחיך אתה אומר דאין הכונה דמשום דיד עבד כיד רבו חשיב מה שעושה עבדו מדעתו כעשהו איהו בעצמו בידו ממש ולכן אע"ג דאין שלוחו כמותו עבדו כמותו וכדסובר הרב מח"א ז"ל עד שללמד יצא מהך סוגי' דעבד נעשה שליח לרבו אפי' בדבר דאין העבד שייך בה ואפי' גוי פועל לב"ה נעשה שליח מה"ט דידו כיד בע"ה. הא ודאי לא נתן ליאמר כלל דא"כ קשיא אהך סוגי' דפ' השואל מהך ברייתא וסוגיא דסתמא דתלמוד' עלה במנחות גבי סמיכה דהתם בסוגיא דמנחות מפורש יוצא דשליח דהוא בר מצוה עדיף מעבדו דלאו בר מצות ולכן אי כת' רחמנא חד ידו הו"א למעט עבדו דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה ושלוחו ש"א כמותו אימא ליסמוך ולא אמרי' דאדרבה עבדו עדיף משליח מה"ט דידו כיד רבו דמיא. ואלו הכא בהך סוגיא דפ' השואל גבי שאל' בבעלים אמרינן כל בתר איפכא דאפילו למ"ד דהכא אין שלוחו ש"א כמותו ע"י עבדו חשיב שפיר שאלה בבעלי' מה"ט דיד עבד כיד רבו דמיא אלא על כרחין דדוקא הכא גבי שאל' בבעלי' בלחוד הוא דשייך למימר דעבדו עדיף משליח מהאי סברא דיד עבד כיד רבו דמיא וקרינן ביה בעליו עמו ולאו משום דהליכת העבד עם הפרה אל השואל חשי' כהלך רבו בעצמו עם הפרה מה"ט דיד עבד כיד רבו דהא ודאי דעקר מעשיו של העבד ד בשליחו' רבו לא חשיב כעשהו רבו בידיו דאין טעם זה דידו כיד רבו משווי ליה לעיקר המעשה שעושה העבד בשליחו' רבו כעשהו רבו עצמו להמעשה ההוא בידיו. אלא פירושא דהך סוגיא הכי הוה דמיבעיא ליה לר' עיליש בהא דכת' רחמנא בעליו עמו אי בעליו דוקא הוא דקפיד רחמנא שיהא גוף הבעלים גופייהו עם הפרה בשעת שאלה להיות שאלה בבעלים אבל אם שולח במקומו עבדו שגופו קנוי לו וברשותו הוא לא סגי ליחשב בעליו עמו אע"ג דהרי הוא נשאל עם פרתו ושלח עמה עבדו דהוא ברשותו וקנוי לו דגוף הבעלים גופייהו קפיד רחמנא שיהו עמו ואי הכי הוה אפילו למ"ד דשש"א כמותו ה"מ שליח דבר מצוה דראוי לשליחות ושש"א כמותו והו"ל כהיו שם הבעלים גופייהו. אבל עבדו אע"ג דידו כיד רבו והוא קנוי לו לרבו הא קפיד רחמנא דיהו גוף הבעלים גופייהו ולא סגי במה שיהיה מי שהוא ברשותו וקנוי לו גופו ולשליחות רבו לא מהני בהאי מילתא כדי שיהא כמותו מדין דשש"א כמותו משום דלאו בר מצוה דגבי שליחות כתי' גם אתם וכו' ועבד אין דיני שואל נוהג בו וגם משאיל דאין לו משלו כלום וכד פי' רש"י וכיון דלא שייך בהאי מילתא אינו נעשה שליח. או דילמ' מאי דכת' רחמנא בעליו עמו לאו דוקא דבעי שיהו גוף הבעלים גופייהו עם הפרה אלא כל ששולח למי שהוא ברשותו וקנוי לו גופו לעולם כעבד כנעני דידו כיד רבו דהוא ברשותו דגופו קנוי לו לעולם סגי לענין שיחשב בהכי שאלה בבעלים דקרינן ביה בעליו עמו אע"ג דבמה ששולח עבדו במקומו לא חשיב הליכת העבד ומעשיו כהלך ועשהו רבו בעצמו ממש לא קפיד רחמנא שגוף הבעלים גופייהו יהו עם הפרה אלא שיהו מי שהם ברשותו וקנויין לו עמו במקומו דבהכי סגי ליחשב בעליו עמו כיון שהוא נשאל עם פרתו ושלח למי שהוא ברשותו וקנוי לו גופו קנין עולם וקרינן ביה בהכי שפיר בעליו עמו ואפי' למ"ד אין שש"א כמותו משום דכתי' בעליו וממעט שליח היינו דוקא שליח דהליכתו הוא מדין שליחות שש"א כמותו והכא כת' רחמנא בעליו למעט שליח דאינו כמותו אבל עבדו שפי' דמי דהא לאו מטעם שליחו' ומשו' שש"א כמותו אלא דבכלל בעליו עמו דקרא הוה נמי מי שהוא ברשותו דהוא קנוי לו דידו כיד רבו לענין זה שיחש' כשהוא נשאל עם פרת רבו במקום רבו בעליו עמו דבמה ששולח עבדו דהוא קנוי לו במקומו סגי וקרינן ביה בעליו עמו אף שאין בעליו גופייהו עם הפרה וגם מה שעושה עבדו במקומו לא חשי' כעשהו איהו בעצמו דלא בעינן שיעשה מעשה זה הוא בידו אלא כל שזה שעושה במקומו מעשה זה הוא ברשותו דקנוי לו סגי ליחשב שאלה בבעליו דהוא בכלל בעליו עמו דכת' רחמנא. וא"ל רבא דהכי מסתבר כהצד הזה דיד עבד כיד רבו והוא בכלל בעליו עמו דכת' רחמנא זהו כונת הך סוגיא דפ' השואל במאי דקאמר יד עבד כיד רבו דמיא. ועיין בשיטה מקובצת לב"מ שם עלה דהך סוגיא מ"ש בשם הראשונים ז"ל בביאורה יע"ש בדברי הריטב"א ז"ל שהביא שם. גם מאי דמייתי הר' מח"א ז"ל מהא דס"ל לר"ן ברפ"ק דמציעא ד"י דהמגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו שאני פועל דידו כיד בע"ה דמי. ואמר מר הר' ז"ל בפירושא דהך סוגיא דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכ' לו במקום שחב לאחרים משא"כ בפועל דכיון דפועל גופו קנוי לב"ה לגמרי חשי' ידו כיד בע"ה ממש וכו'. לענ"ד אחר המחילה רבה דהא נמי לא שמיה מתיא כלל. דהדבר ברור דאין כוונ' הש"ס כדפריש לה מר דמשום דפועל גופו קנוי לב"ה לגמרי חשי' ידו כיד בע"ה ממש דהא ודאי ליתא כי אין מה שגופו קנוי לבע"ה למעשה ידיו שנשכר לו משוי ליה להיות לגמרי ידו כיד בע"ה ממש ויהיה מה שעושה הפועל בשביל בע"ה כעשהו הבע"ה להמעשה ההוא בידי עצמו ממש. אלא כונת הש"ס הכי הוה שאני פועל דידו כיד בע"ה פירוש דכיון דנשכר לו להבע"ה לכל המלאכות שיעשה כל היום ההוא הרי שעבד גופו לפירותיו שכל מה שירויחו מעשה ידיו יהיו של בע"ה דשכי' פועל הכי הוה שגוף הפועל הוא שמשועבד למה שנשכר כשוכר שדה וכרם מחבירו שהפירות הבאים הם לשוכר עיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' ע"ב ולהכי כיון שהשכירו לכל מלאכה שיעשה היום והגבהת מציאות בכלל כי מגבי' מציאה היא של בעל הבית מפני מה שכך נשתעבד לו להבע"ה בעת שנשכר לו שכל מה שיקנה וירויח ביום ההוא יהיו של הבע"ה וכי באת המציאה ליד הפועל מיד היא של הבע"ה כאלו באת המציאה לרשותו של הבע"ה מפני שגוף הפועל קנוי לו להבע"ה לפירותיו ומה שקנה הפועל קנה הבע"ה זהו כונת דידו כיד בע"ה כלומר דכי הגבי' הפועל להמציאה ובאה לרשותו דפועל וקנאה בהגבהתו כבאה המציאה מיד בעת שהגבי' הפועל ברשותיה דבע"ה דמי משום דהרי הפועל גופו ברשותו של הבע"ה הוא דהוא קנוי לו לפירותיו וכבאה המציאה בחצירו של הבע"ה דמי דקנתה לו חצירו. אבל לאו משום דכי הגביה הפועל כהגביה הבע"ה בידו ממש ולהכי הוא דהוה של הבע"ה כדסובר הר' מח"א ז"ל דודאי כי מצד עיקר מעש' ההגבהה דהפועל לא קנה הבע"ה כיון דאיהו לא הגביה בידו בעצמו אלא דמשום דהפועל גופו קנוי לו להבע"ה לפירותיו לכל מה שיקנה וירויח הפועל ביום ההוא והגבהת מציאות בכלל הרי כל מה שיבא ברשותו של הפועל ביום ההוא וקנאה כבא ברשותי' דהבע"ה דמי וכא מור. ועיין בב"ק פרק הגוזל בתרא דקי"ו ע"ב רבא אמר הכא בפועלין עסקינן וכר' ד אמר רב פועל יכול לחזור בו אפי בחצי היום וכמה דלא הדר ביה כברשותיה דבע"ה דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא וכו' יע"ש והוא כעין האי דהך סוגיא דפ"ק דב"מ ובמקום דאמ' ר"ן בב"מ שאני פועל דידו כיד בע"ה קאמר רבא כברשותיה דבע"ה דמי והיינו כדפרישנא להא דאמר ר"ן שאני פועל דידו כיד בע"ה וזה ברור. ורב א הכא בב"מ כי שני ליה ר"ן הכי דשאני פועל דידו כיד בע"ה הדר פריך ליה והא אמר רב פועל יכול לחזו' בו וכו' כלו' ואם קניית גוף הפועל לפירותיו להבע"ה קניה אלימת' ליומיה הוה עד שידו כיד בע"ה דמה שיקנ' הפועל קונה בע"ה היאך יכול לחזור בו אלא מדיכול לחזור בו נראה דאין קנין הפועל להבע"ה קנייה אלימת' כל כך ומשני דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוה ולאו משום דאין קנינו קנין גמור אלא גזרת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים וגו' הא כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בע"ה עיין. בשיטה מקובצת לב"מ שם בשם הריטב"א ז"ל ועיין בש"ס ירוש' פ"ק דב"מ הלכה ה' דגם ר"ל פריך עלה דהך ברייתא דפועל מציאתו לבע"ה כדפריך רבא לר"ן אמר ר"ל אדם שיש בו רשות לחזור בו תהא מציאתו לרבו יע"ש בפי' פני משה. ור"ן בש"ס דילן תירץ קושיא זו כנז' ורבא קבלה להאי שנוייא דשני ליה רבו ר"ן ואמר איהו נמי הכי שם בב"ק פ' הגוזל בתרא כתבנו דבריו לעיל. באופן דמאי דקאמ' ר"ן שאני פועל דידו כיד בע"ה הדבר פשוט וברור דפירושו כדכתיבנא ושפיר כת' הרשב"א ז"ל דאפי' כי הגביה הפועל לעצמו היא של הבע"ה והיינו משום דכל מה שקונה הפועל קנה הבע"ה מפני ששעבד גופו לפירותיו להבע"ה ולא משום דעיקר מעשה ההגבהה של ידי הפועל חשיב כעשאה הבע"ה בידו ממש ולהכי היא של הבע"ה כדסבר לה מר הר' מח"א ז"ל דהא ליתא אלא טעמא הוה כדכתיבנא. וכן נמי מ"ש מהרש"ך בשם ר"ח דאפוטרופוס שתופס בשביל היתומים הרי זה זכה משום דידו כידם היינו משום דהב"ד הפקירו ממונ' של היתומים ואוקמוהו בידם של האפוטרופוס. סוף דבר דמאי דכת' הר' מח"א ז"ל להוכיח מהך סוגיא דבפועל גוי יש שליחות משום דידו כיד בע"ה ואמ' לה בדדמי לעבד כנעני. אחר המחילה רבה דהא ליתא אלא דאפי' עבד כנעני גופיה אינו נעשה שליח לרבו במילתא דאיהו לא שייך ביה וכדמפורש יוצא להדיא מהך סוגיא דמנחות גבי סמיכה ומאי דמייתי הר' ז"ל מהני תרי סוגיי דפ"ק דב"מ ודפ' השואל גבי שאלה בבעלים לא שמיה מתיא כלל ככל האמור.

כי על הבא"ר נוראות נפלאתי הפלא ופלא על הר' המופלא מהרי"ט אלגאזי ז"ל בספרו הבהיר הלכות יו"ט דע"א ע"א דללמד יצא מהך סוגיא דמנחות הנז' כל בתר איפכא דבפועל גוי יש שליחות מה"ט דפועל ידו כיד בע"ה ואמר לה בדדמי לעבד דידו כיד רבו וגבי עבד נראה דאף במילתא דאין העבד נעשה שליח לאחרים לרבו נעשה שליח כיון דידו כיד רבו ממש. ויש ללמוד סברא זו מההיא דאמרי' פרק המביא תניין דכ"ג אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתור' גיטין וקדושין. ולפי זה איכא למידק מההיא דאמרי' במנחות דצ"ג ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו וכו' צריכ' אי כתב רחמנא חד הו"א למעוטי עבד דלאו בר מצות אבל שליח דבר מצוה ושלוחו ש"א כמותו אימא ליסמוך וכו'. וקשה דל"ל קרא למעט עבדו ואשתו דאינם נעשים שליח ת"ל דמסברא אמרי' הכי דהא סברא אלימתא היא דכל מילתא דלא שייך ביה לא מתעביד שליח והכא אשה ועבד דליתנהו בתורת סמיכ' בקרבן דידהו דהא נתמעטו מדכתי' בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל ועבד כאשה. וליישב זה עכ"ל דע"כ לא אמר ר"י דאין העבד נעשה שליח אלא בעבד שאינו שלה דכיון דמטעם שליחות הוא מסתברא דבמידי דלא שייך בגוויה לא מיתעביד שליח. אבל בעבד שלה דגופו קנוי וידו כידה מתעביד שליח קבלה דידה הואיל ואלימא מילתא דעבד דגופו קנוי וידו כידה דחשיב ממש כאלו קבלתו היא בעצמה. ומשו"ה איצטריך קרא למעט אשתו ועבדו מסמיכ' דעבדו ואשתו ידו כידם ואי לאו קרא דמעטינהו הו"א דנעש' שליח אף דליתנהו בתורת סמיכה והביא עוד ללמד דיש לחלק בין עבדו לעבד של אחרים מההיא דפ' השואל גבי שאלה בבעלים דע"י עבדו חשיב שאלה בבעלי' מה"ט דיד עבד כיד רבו ומינה נמי לפועל דידו כיד בע"ה כדאמרי' בפ"ק דב"מ ושכ"כ גם הרב מח"א ז"ל בהלכות שלוחין סימן י"א והעלה שם. דישראל העושה מעקה ע"י פועל גוי דיברך עליו מטעם דפועל גופו קנוי לבע"ה וחשיב כמתקן הישראל עצמו ואף דאין שליחות לגוי מברך עליו והביא ראיה מההיא דמציאת פועל לבע"ה וההיא דהשואל דיד עבד כיד רבו יע"ש את"ד הר' מהר"יטא ז"ל יע"ש. הנה שהר' ז"ל אזיל כל בתר איפכא ומייתי מהך סוגיא דמנחות להוכיח דעבד נעשה שליח לרבו אף במילתא דלא שייך ביה מטעמא דיד עבד כיד רבו והוסיף עוד להוכיח חילוקו זה מהך סוגיא דפרק השואל גבי שאלה בבעלים לפי מאי דפי' רש"י ז"ל שם. ותמהני טובא על הרב ז"ל איך לא השגיח בעינא פקיחא במה שלפניו בהך סוגיא דמנחות דקתני תנא דברייתא ברישא ידו ולא יד עבדו והדר תני ידו ולא יד שלוחו וקאמר עלה הש"ס לפרושי להצריכותא דאי כת' רחמנא חדא הו"א למעוטי עבדו דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה אימא ליסמוך אשר מזה מפורש יוצא כל בתר איפכא מהאי סברא דסבר מר ללמד מינה לחלק בין עבדו לעבד של אחרים לשליחות במילתא דאין העבד שייך ביה. אלא דפשיטא ליה להתנא דהך ברייתא וסתמא דהש"ס עליה דשליח עדיף מעבדו משום דלא שייך בסמיכה. דאי ס"ל להאי סוגיא דעבדו אף דלא שייך בה עדיף משליח מטעמא דידו כיד רבו וכדקאמר רבא התם בפרק השואל גבי שאלה בבעלים עד שמפני כן הוא דאיצטריך רחמנא למכתב ידו יתירא למעוטי לעבדו וכדאמ' מר הר' מהריט"א ז"ל א"כ איך קתני תנא ברישא ידו ולא יד עבדו והדר קתני ידו ולא יד שלוחו אשר בזה להורות נתן דאי כת' רחמנ' חד ידו הוה ממעטינן עבדו דאינו נעשה שליח לרבו לסמיכה משום דלאו בר מצוה דסמיכה הוה אבל שליח דבר מצוה ושלוחו ש"א כמותו שפיר דמי וכדקא' הש"ס בפירוש הצריכותא. אדרבה איפכא הוה ליה לתנא למימר ידו ולא יד שלוחו בריש' והדר ידו ולא יד עבדו למימרא דאי כתב רחמנא חד ידו הו"א למעוטי שליח דהכא אין שש"א כמותו אבל עבדו דידו כיד רבו אימא ליסמוך וכדקאמר רבא התם בפ' השואל גבי שאלה בבעלים דאפילו למ"ד דבעליו ממעט שליח דאין שש"א כמותו עבדו שפיר חשיב שאלה בבעלים מה"ט דידו כיד רבו דמיא. אלא מדקתני ידו ולא יד עבדו ברישא והדר תני ידו ולא יד שלוחו למימרא דאי כת' רחמנ' חד ידו הוה ממעטינן עבדו דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה שפיר דמי משום דשש"א כמותו וכדמפרש לה הש"ס מבואר להדיא דגם עבד לרבו אינו נעשה שליח במילתא דלא שייך בה דאין טעם זה דידו כיד רבו מעלה ומוריד להכשירו להעבד לשליחות לרבו במילתא דרמיא עליה דרבו למעבד לה ואיהו לא שייך ביה. והתם בפרק השואל גבי שאלה בבעלים דאפי' למ"ד התם דאין שש"א כמותו עבדו חשיב שאלה בבעלים לאו משום דמה"ט דידו כיד רבו חשיב כעשהו רבו ממש וכאלו הוו הבעלי' גופייהו ממש עם הפרה. דאין טעם זה דידו כיד רבו משוי לה למה שעושה העבד בשליחות רבו כעשהו רבו עצמו בידו ממש. אלא התם טעמא אחרינא הוא וככל מאי דכתיבנא וברירנא לעיל אמנם היכא דצריך שיעשה עיקר המעשה רבו כה"ג דסמיכה או תקון המעק' כדי שיברך עליו דהמתקנ' הוא שמברך עליו. או אפי' בדבר שיכול לעשותו ע"י שליח ושלוחו כמותו כההיא דגט אשה. אין עבדו נעשה בהם שליח לרבו כל דאיהו לא שייך בההיא מילתא. ומאי דהוקשה לו להרב ז"ל בהך סוגיא דמנחות דל"ל קרא דידו למעט עבדו ואשתו ת"ל דאינם בתורת סמיכה אשר מכח קושיא זו הוא דהוליד לחלק בין עבדו לעבד של אחרים. אחר המחילה רבה דלאו קושיא היא דהכא גבי סמיכה היה מקום לאסוקי אדעתין למחשבינהו לעבד ואשה כשייכי במצות סמיכה נמי הוו כיון דבעיקר המצוה דקרבנות איתנהו ונעשו שפי' שליח וכדכתינא לעיל. באופן דמהך סוגי' דמנחו' מפורש יוצא דבמילתא דאין העבד שייך בה אינו נעשה שליח אפילו לרבו כל בתר איפכא ממאי דכת' הרב מהריט"א ז"ל ללמד מהך סוגיא דמנחות ודברי הרב ז"ל אינם אלא דברי תימא בזה לפענ"ד.

והנה הרב מהריט"א ז"ל שם אסיק בתר הכי דהאי מילת' דאי עבד נעשה שליח רבו אפי' במילתא דלא שייך בה וכן פועל לבע"ה מה"ט דידו כיד רבו דמי אי במחלוקת היא שנוי בין רש"י ושאר הפוסקים ז"ל דעיננו הרואות להתוספות בסוגיא דהמביא תניין שכתבו וז"ל לפי שאינו בתור' גיטין וקידושין והא דמתגרשת בעבד שלה היינו מדין חצר עכ"ל. הנה נראה מדבריהם דס"ל דאפי' בעבד שלה אינו נעשה שליח מדהוצרכו לו' בשמעתין דההיא דנותן גט ביד עבדה הוא מדין חצר וכן ראיתי לריא"ז בשה"ג ז"ל בפי' הכי וז"ל העבד שפסול שליחותו בגט וכו' בין אם היה של איש אחר עכ"ל. וכן נראה מסתמיות כל הפוס' שסתמו דבריהם ולא חלקו כלל וכי היכי דלא תיקשי לן מההיא דשאלה בבעלים דמוכח משם דאע"ג דעבד ליתיה בתורת שאלה נעשה שליח משום דיד עבד כיד רבו וכן מההיא דמציאת פועל לבע"ה כדבר האמור ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' וריא"ז וסתמות הפוסקים דמאי. דקאמר הש"ס התם בהשואל תיבעי למ"ד שש"א כמותו ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא. לאו משום דליתיה בתורת שאלה כמו שפירש"י דהא ליתא שהרי בעבד נמי שייך דין שאלה בנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו אלא כונת הש"ס כמו שפי' הריטב"א שם ושאר מפרשים הביא דבריהם הר"ב בס' א"ז דמצדד הש"ס לומר דאפי' למ"ד דלא מסתבר למעט מבעליו יתירה שליח מ"מ עבד דלאו בר מצוה הוא כישראל גמור אפשר דמסתבר למעט אע"ג דאיתיה בשליחות דעלמא במילתא דשייך ביה דשאני הכא דמעטיה קרא ואהא מסיק רבא דמסתברא דיד העבד כיד רבו ולא מסתבר למעוטי וגם למ"ד אין שש"א כמותו שאני עבדו דהואיל והעבד עצמו ראוי לשליחות הוא מסתבר לומר דאף דשאלה ליתה ע"י שליח עבד שאני. דכגופו דמייא. וא"כ נמצא דדוקא בענין שהעבד ראוי לשליחות אלא דהענין עצמו אינו נעשה ע"י שליח אהני מה שהוא ע"י עבדו דחשיב כאלו עושה בעצמו ממש. וכן ההיא דמציאת פועל ה"ט משו' דהפועל עצמו ישראל. הוא וראוי לשליחות אלא דבהגבהת המציאה ליתה ע"י שליח וכל דהוי מושכר לו ידו כידו חשיב כהגביה בעצמו. אבל לענין גט דמצד עצמו אינו ראוי לשליחות אף דהוי עבדו אינו נעשה שליח דמה שגופו קנוי לו אינו מעלה ומוריד להכשירו מפיסולו. והנה כי כן בנדון הר' מח"א במתקן המעקה ע"י גוי דהעלה דיברך עליו מטעם זה לענ"ד אינו נראה כן לענין דינא כיון דלרוב הפוסקי' נראה דס"ל דבדבר שהעבד והפועל אינהו גופייהו פסולים לשליחות אינם נעשים שליח אפי' לרבם וא"כ בעושה מעקה ע"י הפועל גוי לא חשיב כאילו עשה הוא בעצמו כיון דאין שליחות לגוי א"ד ז"ל יע"ש. ולענ"ד אין כאן מחלוק' אלא לכ"ע אין העבד נעשה שליח אפילו לרבו במילתא דלא שייך ביה דגם רש"י ז"ל ע"כ דלא מצי לאפלוגי בהא כיון דכן מפורש רש יוצא להדיא מסוגיא דמנחות ככל האמור לעיל. וכונת הש"ס בהא דקאמר דע"י עבדו חשיב שאלה בבעלים מטעמא דיד עבד כיד רבו לפי פי' רש"י ז"ל הוה כדכתיבנא לעיל בביאורה ולדידי גם הריטב"א ז"ל שהביא הר' מהריט"א ז"ל הכי מפרש לה להא דקאמר דיד עבד כיד רבו וקרינן ביה בעלים ממש אין כוונתו דמשו' דהעבד ראוי לשליחות אלא דהענין עצמו אינו נעשה ע"י שליח אהני מה שהוא:

ע"י עבדו דחשיב כאלו עושה בעצמו ממש כדכת' הר' ז"ל בכונת דברי הריטב"א ז"ל כנז'. דהאי טעמא דיד עבד כיד רבו אינו מעלה ומוריד למחשבי' למעשיו שעל ידי עבדו כעשהו בעצמו ממש דא"כ גם במילתא דלא שייך ביה העבד כקבל' גט אשה תיסגי לן האי טעמא דיד עבד כיד רבו כיון דמטעם זה כקבלתו האשה עצמה ממש אלא משום דה"ט דיד עבד כיד רבו לא משוי למה שעשה על ידי עבדו כעשהו בעצמו ממש וא"כ גם בדבר דהעבד ראוי לשליחות והענין עצמו אינו נעשה ע"י שליח מה יתן ומה יוסיף ה"ט דיד עבד כיד רבו למחשביה בעשאו ע"י עבדו כעשהו בעצמו ממש. אלא נלע"ד דגם הריטב"א ז"ל אע"ג דבהצד דאפי' למ"ד שלוחו ש"א כמותו ה"מ שליח אבל עבד דלאו בר מצוה לא ס"ל כפירוש רש"י כמפורש בדבריו. מ"מ בהצד הזה דאפילו למ"ד אין שש"א כמותו יד עבד כיד רבו גם איהו ז"ל מפרש לה כדפרישנא לה לעיל דבכלל בעליו עמו דקרא הוה נמי עבדו דהוא ברשותו וגופו קנוי לו לעולם דיד עבד כיד רבו וכי שולחו במקומו עם פרתו קרינן ביה בעליו עמו ממש ואף ע"ג דאין מה שגופו קנוי וידו כיד רבו משוי למה שעושה ע"י כעשהו בעצמו ממש. כי בעליו עמו דכת' רחמנא אינו לחייב לגוף הבעלים גופייהו שיהו עם הפרה אלא כל שהוא ברשותו וקנוי לו לעולם ונשאל עם פרתו במקומו בכלל בעליו עמו דכת' רחמנא הוה וקרינן ביה בעבדו נמי בעליו עמו ממש. וההיא דיד פועל כיד ב"ה דפ"ק דב"מ טעמא אחרינא הוא וכדכתיבנא לעיל והוא ברור לפענ"ד. ומאי דמייתי עוד הר' מח"א ז"ל מהירוש' דפ"ב דפאה לא שמיה מתיא כלל כי התם אם קצרוה גוים אף שאינן פועלים ושכורים אלא בלא שכר קצרוה לישראל קרינן ביה קצירך דלא שייך שם שליחות כיון שאף בנקצר השדה שלא מדעת בעל השדה קצירך קרינן ביה וחייב בפאה ועיין להרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פ"ב דפאה משנה ז' וז"ל ומ"ש קצרוה כושיים כשיקצרוה לנפשותם או לעשות היזק אבל אם ישכור אותם או קצרו לבעל השדה הוא חייב בפא' ע"כ יע"ש. הנה שכתב אבל אם ישכור אותם או קצרו לבעל השדה וכו' אשר מפורש יוצא מדבריו דאף בקצרו גוים לבעל השדה והם אינם שכיריו דישראל ופועליו כיון דלבעל השדה קצרו קרינן ביה קצירך וחייב והיינו משום דלא שייך התם שליחות כי היכי דנימא ביה אין שליחות לגוי וכאמור ועיין בסי' שאח"ז.

כללא דמילתא דאין שליחות לגוי כלל ואפילו בפועל גוי וכן אפי' בעבד כנעני לרבו במילתא דרמיא עליה דרבו לעשותו איהו בעצמו ואין העבד שייך בה ודלא כהרב מח"א ז"ל וגם דלא כהר' מהריט"א ז"ל דאסיק דבמחלוקת היא שנויה בין רש"י ושאר הפוסקים ז"ל דהא ליתא כי הדבר בא מפורש מסוגיא ערוכה דמנחות וליכ' מאן דמצי לאפלוגי בה וגם רש"י ז"ל הכי ס"ל וככל מאי דכתיבנא וברירנא כנלע"ד. ותו לא מידי.

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה