אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › עז

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · עז

עו

אין עונשין בשבת. נסתפקתי בעונש דמכניסין אותו לכיפה דאיתא בסנהדרין דפ"א ע"ב ופסקו הרמב"ם פרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה ד' וה' יע"ש. אי מצי ב"ד לענוש עונש זה ולהכניסו לכיפה ביום השבת. מי אמרי' דדוקא עונש דמיתות ב"ד דד' מיתות וכן מלקות דבמקום מיתה עומד הוא דאין עונשין בשבת אבל עונש זה דכיפה כיון דאין ההכנסתו לכיפ' עיקר העונש אלא היא הכנה להביא עליו את העונש דמיתה לעתיד כי ע"י שמכניסין אותו לכיפה דהוא מקום צר כפי קומתו ואינו יכול לשכב בו מקרבין לו מיתתו שימות אחר מעט ימים ע"י מה שיאכילוהו שם לחם צד ומים לחץ עד שיצרו מיעיו ויחלה ואחר כך מאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת. אין זה שמכניסין אותו להכיפה בכלל שאר העונשין דהוזהרו ב"ד שלא לענשו בהן ביום שבת ומצו שפיר הב"ד להכניסו לכיפה גם בשבת דכיון דבמה שעתה מכניסין אותו להכיפה לא נענש עדין אותו העונש שהוא חייב דהוה עיקרו המיתה העתידה לבא עליו אחר זמן ואין זה שמכניסין אותו להכיפה אלא רק התחלת הכנה להביא עליו עונש המיתה לאחר ימים מועטי' אין זה בכלל האזהרה דלא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. או דילמא כיון דגם זה שמכניסין אותו לכיפה מעונשי ב"ד הוה אע"ג דאין כניסתן אותו להכיפה עקר העונש הרי הוא כשאר כל עונשין דמיתות ב"ד דאין עונשין בשבת ולא מצו ב"ד להכניסו לכיפה בשבת דגם עונש זה הוא בכלל האי אזהרה דלא תבערו אש בכל מושבותיכם שלא יהו הב"ד עונשין שום עונש כלל בשבת.

ולפום ריהטא נראה דעונש זה דכיפה מצו שפיר הב"ד לענוש בשבת כיון דליכא במאי דמכניסין אותו להכיפה ביום שבת שום מעשה דחלול שבת דהא לא עבדי בגופי' שום מעשה דמלאכה לא מיתה ולא חבורה דהא במאי דמכניסין אותו להכיפה לא מיית מיד ביום שבת ולא חבורה מחבר וכיון דליכא במעשה דכניסתו לכיפה שום דבר שיהא בו חלול שבת לאו בכלל האזהרה דלא תבערו וכו' הוה דאזהרה זו דלא תבערו אש וגו' שלא יענשו הב"ד בשבת הוה משום חלול שבת שעז העונש נעשה חלול שבת וכדמוכח בש"ס בשבת דק"ו ע"א בפלוגתא דר"י ור"ש בחובל ומבעיר דאמרי' התם מ"ט דר"ש מדאיצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן ש"מ מבעיר בעלמא חייב ופרכינן ור' יהודה ומשנינן התם מתקן הוא כדרב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין יע"ש. הרי מבואר מסוגיא זו דאזהרה זו דהבערת בת כהן לב"ד שלא ישרפוה בשבת משום איסור חלול שבת במלאכה דמבעיר נגעו בה. וכן מוכח נמי מסוגיא דריש יבמות ד"ו ע"ב וריש ד"ז יע"ש. ובתוספות שם ד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' ובתוספות דשבת שם ד"ה מה לי לבשל פתילה וכו'. וכיון שכן דכל עיקר האזהרה דלא תבערו וגו' להב"ד שלא יענשו בשבת הוה משום חלול שבת. א"כ עונש דליתא ביה שום חלול שבת כעונש זה דכיפה דלא עבדי הב"ד ולא אחרים ע"פ הב"ד במעשה זה דמכניסין אותו לכיפה שום מלאכה כלל וליכא חלול שבת לא הוה עונש זה בכלל האי אזהר' דלא תבערו דהיזהרו הב"ד שלא לענוש בשבת ושפיר מצו הב"ד לענוש עונש זה דלהכניסו לכיפה גם בשבת.

איברא דלפ"ז גם עונש מלקות שרי להו להב"ד לענוש ולהלקות למי שנתחייב מלקו' בשבת כיון דליכא בעונש זה משום חלול שבת. ואלו הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהלכות שבת הלכה ז' כתב אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מ"ע אינה דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמ' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת זו אזהר' לב"ד שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפ' וה"ה לשאר עונשין א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב דגם עונש מלקות אין ב"ד עונשין בשבת מהאי אזהרה דלא תבערו וגו'. וקשה טובא לכאורה דהא מהש"ס דשבת ודריש יבמות מבואר דטעמא דהאי אזהרה דלא תבערו שלא יענשו ב"ד בשבת הוה משום חלול שבת כנז' וא"כ עונש מלקות דלית ביה חלול שבת לא הוה בכלל האזהרה זו ואיך כתב הרמב"ם ז"ל דגם עונש מלקות אין ב"ד עונשין בשבת מאזהרה זו דלא תבערו אש וגו'. וכבר עמד ע"ד הרמב"ם ז"ל בזה הרב מג"א ז"ל סי' של"ט סק"ג וז"ל כתב הרמב"ם פכ"ד אין עונשין בשבת וכו' כיצד הרי שנתחייב מיתה או מלקות וכו' וכתב המ"מ שמנאה הרמב"ם במנין המצות ע"כ ובאמת במנין המצות סי' שכ"ב משמע דוקא הדבר שיש בו חלול שבת אסור מדאורייתא וכן משמע בגמ' שבת דק"ו גבי הבערה ע"ש. ואפשר דבמלקות נמי איכא חלול שבת כגון שעושה חבורה וצ"ע. ואפשר דמרבוי דקרא דבכל מושבותכם נפקא לן שאין דנין כלל. וצ"ע בסנהדרין דל"ה משמע דוקא בדבר שיש בו חלול שבת וכן משמע בתוס' שם ודיני ממונות אין דנין גזירה שמא יכתוב א"ד ז"ל יע"ש. והנה לפי תירוצו הראשון שתירץ דאפשר דבמלקות נמי איכא חלול שבת כגון שעושה חבורה. דינא יתיב בעונש זה דכיפה דמצו שפיר ב"ד לענוש ולהכניס לכיפה בשבת כיון דליכא שום חלול שבת בעונש זה. אמנם למאי דתריץ בתירוצו השני דאפשר דמרבוי דקרא דבכל מושבותיכם נפקא לן שאין דנין כלל לא מצו ב"ד לדון שום עונש ואף עונש זה דכיפה בשבת. אלא שאין גם אחד מהני תרי תירוצי מחוורין וכמו שגם המג"א ז"ל סיים על תירוצו הראשון דצ"ע. ולדידי לא ניתן ליאמר כלל להאי תירוצא משום דאינו מוכרח שיעשה חבורה דאפשר שילקה ולא יהיה חבורה וכיון שכן אף אם אירע שיעשה חבורה ליכא חלול שבת משום דהו"ל דבר שאינו מתכוון ולאו פסיק רישיה הוא כיון דאינו מוכרח שיהיה שם חבורה ודבר שאינו מתכוון קי"ל דמותר. וגם על תירוצו השני אסיק בתיובת' וצ"ע מהש"ס דסנהדרי דל"ה ואע"ג דבש"ס ירושלמי הביאו הרמב"ם ל שם בס' המצות קאמר בכל מושבותיכם ר' אלעאי בשם ר' ינאי אומר מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת יע"ש והוא בירוש' דסנהדרין פ' אחד דיני ממונות עלה דמתני' דלפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט יע"ש. אשר נראה לכאורה מלישנא דירוש' דמקרא דבכל מושבותיכם דרשינן שאין דנין כלל וכתירוץ השני שתירץ המג"א ז"ל. הנה כי דייקינן שפיר ע"כ לומר דכונת הירושלמי במאי דקאמר מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת היינו שלא יהו דנין דיני ד' מיתות ב"ד דהיינו שלא יענשו עונשי מיתה בשבת. דהא כל עיקר הלמוד אינו אלא ממאי דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ונאמר להלן והיתה זאת לכם לחוקת משפט בכל מושבותיכם מה להלן בב"ד הכתוב מדבר אף כאן דכתי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם בב"ד הכתוב מדבר וכדאיתא בירוש' דסנהדרין שם וכיון שכן הא לא למדנו מלמוד זה אלא דין דמיתה דהיינו עונש. שריפה למי שנתחייב שריפה שלא ישרפוהו הב"ד בשבת כדקאמ' קרא לא תבערו אש בכל מושבותיכ' דהיינו שהב"ד לא יבערו אש במושבותם מושב ב"ד לשרוף למי שחייב עונש שריפה ומינה נמי לשאר ד' מיתות ב"ד דאית בהו משום מלאכה דומיא דעונש דמיתת שריפ' אמנ' שלא ידונו הב"ד כלל בשבת ליכא למשמע כלל מהלמוד הזה. אלא ע"כ דמאי דקא' הש"ס ירוש' מכאן לבתי דינין שלא ידונו בשב' כוונתו לו' שלא ידונו עונשי ד' מיתות בשבת משום דאית בהו חלול שבת דומי' דעונש זה דשריפ' דבא עליה האזהר' לב"ד מקר' דלא תבערו אש בכל מושבותיכ' וכן מוכח נמי מהש"ס ירוש' דשבת פ' כלל גדול דגרסי' התם אמר ר' ירמיה הבערה לצורך יצאת ללמד על בתי דינין שלא יהו דנין בשבת ומאי טעמא נאמר כאן בכל מושבותיכם ונאמר להלן ויהיו אלה לחוקת משפט בכל מושבותיכם מה מושבותיכם שנאמר להלן בב"ד הכתוב מדבר אף מושבותיכם הנאמר כאן בב"ד הכתוב מדבר י"עש הנה דקאמ' דהבערה לצורך יצאת ללמד על בתי דינין שלא יהו דנין בשבת וכיון דממה שהבער' בכלל שאר כל המלאכו' הוה ויצאת מכללן הוא דיליף דלצורך יצאת ללמד על בתי דינין שלא יהו דנין בשבת. מבואר דמשום חלול שבת דהבערה הוא דיצאת הבערה ללמד שלא יהו ב"ד דנין בשבת ומאי דקאמר שלא יהו דנין בשבת היינו שלא יענשו הב"ד עונש שריפה בשבת וקאמר מ"ט כלומר דמנ"ל למימר הכי דהבערה לצורך זה דללמד על בתי דינין שלא יהו דנין בשבת יצאת נאמר כאן בכל מושבותיכם וכו' דמג"ש דמושבותיכם גמרינן דהבערה לצורך זה שלא יהו הב"ד שורפין את מי שנתחייב שריפ' בשבת יצאת. וכן מפורש יוצא נמי מהמכילתא הביאה הרמב"ם ז"ל בס' המצות שם לא תבערו אש שריפה בכלל היתה ויצתה ללמד מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתת ב"ד ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות ב"ד לא ידחו את השבת. אשר מזה מבואר דמשום חלול שבת שלא ידחה מ"ע דמיתת ב"ד את השבת הוא דבאה האזהרה זו דלא תבערו לב"ד שלא יהו עונשין עונשי מיתות בשבת. והדבר. ברור דהא גופה כונת הש"ס ירוש' דשבת פ' כלל גדול דקאמ' הבערה לצורך יצאת ללמד על בתי דינין שלא יהו דנין בשבת וכו' וכוונתו כדאמר בברייתא דהמכילתא הנז'. באופן דהדבר פשוט וברור דגם מאי דקאמ' בש"ס ירושלמי דשבת וכן בסנהדרין שלא יהו בתי דינין דנין בשבת הכוונה שלא יענשו הב"ד עונשי מיתות שיש בהן חלול שבת בשבת וכמו שכן מוכרח מעצמו מהלמוד הזה דקא למד לה הירוש' וכאמור.

כי ע"פ הבא"ר אני תמה מאוד על הרב מג"א ז"ל דעלה על דעתו לתרץ בתירוצו השני דאפשר דמרבוי דקרא דבכל מושבותיכם נ"ל שאין דנין כלל והביאו להרב ז"ל למימר הכו האי. לישנא דירושלמי דראו עיני קדשו בספר המצות להרמב"ם ז"ל שם שהביאו בסוף דבריו ובגמרא. דבני מערבא בכל מושבותיכם ר' אלעאי בשם ר' ינאי אומר מכאן לב"ד שלא יהו דנין בשבת וקאמר הרב מג"א ז"ל דאפשר דכוונת הירושלמי כפשט לשונו דנ"ל מרבוי דבכל נפשותיכם שאין דנין כלל אלא דהוקשה לו על האי תירוצא מהש"ס דילן דסנהדרין דל"ה דמשמע דוקא בדבר שיש בו חלול שבת. ואני תמה עליו דאיך אעיקרא עלה ע"ד. דעת עליון למימר הכי בכונת הני מילי דהש"ס ירושלמי דהא גם מהאי דרשא דדריש הש"ס ירוש' מוכרח דבדבר שיש בו חלול שבת הוא דאין דנין שהרי עיקר תלמוד הוא משום דהבערה בכלל היתה ולמה יצתה אלא לצורך יצתה ללמד על בתי דינין: שלא יהו דנין בשבת כלומ' דיני מיתות ומאי דדריש מבכל מושבותיכם היינו דמג"ש דמושבותיכם מושבותיכם גמרינן דהבערה לצורך זה יצתה וא"כ ליכא למילף מלמוד זה אלא לדבר שיש בו חלול שבת דוק' ככל האמור לעיל וכן מבואר יוצא נמי מדברי הרמב"ם ז"ל שם בס' המצות דגם הירוש' על דיני מיתות קאמר שכתב וז"ל מצוה שכ"ב הזהיר מענוש הגדרים על החוטא ולהעביר הדינין עליהם ביום השבת והוא אומרו לא תבערו אש וכו' ביום השבת רצה בזה שלא ישרף מי שנתחייב שריפה וה"ה לשאר מיתות ב"ד ולשון מכילתא ל"ת אש שריפה בכלל היתה ויצתה ללמד מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות ב"ד ואינה דוחה שבת אף כל שאר מיתות ב"ד לא ידחו שבת והנה אמרו הבערה ללאו יצתה ואינה הלכה אבל לחלק יצתה וכו' ובגמרא דבני מערבא בכל מושבותכ' ר' אלעאי בשם ר' ינאי אומר מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב ז"ל דהאזהרה דל"ת אש הוה שלא ישרפו למי שנתחייב שריפה וה"ה לשאר מיתות וכדאיתא במכילתא שריפה בכלל היתה וכו' והוקשה לו להרמב"ם ע"ז מהא דאמרי' דהבע' לחלק יצתה כלומר הרי דמה שיצתה הבערה לצורך זה דלחלק יצתה וא"כ מנ"ל תו למימר דלצורך זה דשלא יענשו ב"ד ד' מיתות בשבת יצתה. לזה כתב דבגמרא דבני מערבא תירצו לזה במ"ש בכל מושבותיכם מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת כלומר דמג"ש דמושבותכם מושבותכם ילפינן דהבערה גם לצורך זה דשלא ישרפו ב"ד למי שנתחי' שריפה בשבת יצתה זהו כונת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הרב החינוך ז"ל סוף פ' ויקהל מצוה קי"ד וז"ל מצות ל"ת אחת והיא שלא יעשה הדיין דינים בשבת כלומר שמי שנתחייב מיתה בב"ד לא ימיתוהו בשבת שנא' ל"ת אש וגו' ובא הפירוש עליו בזה שלא ישרפו ב"ד בשבת. מי שנתחייב שריפה וה"ה לשאר מיתות ויש לנו לדרוש ממנו זה שהרי לגופיה אינו צריך שהרי כבר כתוב במקום אחר ל"ת כל מלאכה והבערה לצורך מלאכה היא אלא ללמד ענין בפני עצמו נכתב ופירשו בו שבא ללמד את זה שאמרנו וז"ל המכילתא ל"ת אש שריפה בכלל היתה ויצתה ללמד מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתת ב"ד ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות ב"ד לא ידחו את השבת ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה יש לדרוש בו מה שדרשו בו עוד גם כן הבערה לחלק יצאת וכו' ובגמ' דבני מערבא אמרו בכל מושבותיכם ר' אילא בשם ר' ינאי מכאן לב"ד שלא יהו דנין בשבת א"ד ז"ל יע"ש. הנה שגם החינוך ז"ל כתב ככל דברי הרמב"ם ז"ל ומייתי גם איהו ז"ל בסוף דבריו להני מילי דהירוש' וכוונתו לתרץ בהני מילי דירוש' למאי דהוקש' לו מהא דדרשו גם כן מהאי קרא דל"ת אש דלחלק יצאת וכדכתיבנא בכוונת דברי הר"מ במז"ל וזה פשוט. באופן דמבואר יוצא מדברי הרמב"ם ז"ל בס' המצות והרב החינוך ז"ל דבדבר שיש בו חלול שבת הוא דבאה האזהרה לב"ד שלא ידונו בשבת גם להש"ס דירוש' והוא מוכרח מעצמו מהש"ס ירושלמי גופיה כאמור. וא"כ איך אסיק אדעתיה הרב מג"א ז"ל למימר בכונת הירוש' דמרבוי דקרא דבכל מושבותיכם נ"ל שלא יהו דנין כלל בשבת ורצה לתרץ בהכי קושייתו על הרמב"ם ז"ל.

והיותר תמוה אצלי מאי דחזיתיה להגאון אליה רבא ז"ל ססי' של"ט סק"ב שכ' וז"ל ירושלמי בכל מושבותיכם מכאן לב"ד שלא יהו דנין בשבת ס' החינוך פ' ויקהל ולמג"א אישתמיט זה והטעם בס' החינוך שרצה השי"ת לכבד יום זה שימצאו בו מנוחה הכל החוטאים והחייבים משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה וכו' עכ"ד הגאון אליה רבה ז"ל יע"ש. הנה דהשיג הגאון על המג"א מהירוש' דכתב החינוך והכי אמר מר דאישתמיט ירוש' זה להמג"א. וכונתו דבהירוש' הזה בא מבואר דמבכל מושבותיכם נפקא לן שלא יהו דנין כלל בשבת והטעם אמר בס' החינוך שרצה הש"ית לכבד יום זה שימצאו בו מנוחה הכל וכו'. ותמהני טובא על הגאון אליה רבה ז"ל חדא דהא הרב מג"א ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל דבספר המצות בפומיה ומכח מה שמבואר בדבריו בס' המצות דדוק' בדבר שיש בו חלול שבת אסור להב"ד לענוש בשבת הוא דהוקשה לו על הרמב"ם דכתב בס' היד דגם מלקות אין עונשין בשבת והרי הרמב"ם שם בס' המצות ג"כ הביא להירוש' הזה כאשר הביאו בספר החינוך ושפיר חזו עיני קדשו של המג"א מלהירוש' הנז' ולא אישתמיט מיניה דמכח האי לישנא דהירוש' הוא דכתב לתרץ בתירוצו השני דאפשר דמרבוי דקרא דבכל מושבותיכם נ"ל דאין דנין כלל אלא שהוק' לו על תירוץ זה מהש"ס דילן דסנהדרין וא"כ מאי האי דאמר מר הגאון אליה רבה ז"ל דירוש' זה דכתב ס' החינוך אישתמיט להמג"א ז"ל. ועוד דגם מהירוש' הזה מבואר יוצא דבדבר שיש בו חלול שבת דוקא הוא דאין ב"ד דנין בשבת וכדמוכח מהירוש' בדוכתיה בסנהדרין ובשבת פ כלל גדול ככל מאי דכתיבנא וברירנא לעיל וכן מבואר יוצא נמי מדברי ס' החינוך זל דדוקא בדבר שיש בו חלול שבת הוא שהזהירה אזהרה זו דל"ת אש שלא ידונו ב"ד בשבת ומאי דמייתו הרמב"ם והחינוך ז"ל בסוף דבריהם להני מילי דהש"ס ירוש' הוא כדי לתרץ מאי דהוקשה להו על מאי דדרשו לקרא זו דל"ת אש דלצורך זה יצתה הבערה ממאי דדרשו ליה בדוכתא אחריתא דלחלק יצאת וכאמור לעיל. ואע"ג דיהיב הר' החינוך טעם לאיסו' זה שרצ' השי"ת לכבד יום זה שימצאו בו מנוחה הכל החוטאים והחייבים אין מזה ראיה והכרח דגם בדבר דליכא חלול שבת אין הב"ד דנין ועונשין בשבת כי הא ודאי דמכל מ"ש בביאור מקום מוצאו דהאי איסורא לעיל מבואר יוצא דדוקא בדבר שיש בו חלול שבת באה האזהרה להב"ד שלא ידונו בשבת וכן מבואר עוד בדבריו אח"כ שכת' ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם בעלי המשפט וחייבין להזהר לבל יעשו דין בשבת ואם עברו וצוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה וכו'. הנה שכתב דאם עברו וצוו לשרוף בריה בשבת הוא שעברו על לאו זה ואם איתא דמקרא דבכל מושבותכם נ"ל דאין דנין כלל וכמו שהבין הגאון אליה רבה ז"ל דברי הירוש' שהביא החינוך ז"ל אמאי כת' בתר הכי הר' החינוך דאם עברו וצוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה הא גם בעונש דליכא חלול שבת מוזהרים הב"ד מלאו זה והו"ל להר' ז"ל למימ' ואם עברו ודנו שום דין מדיני עונשין בשבת עברו על לאו זה אלא הדבר מבואר דלא עברי הב"ד על לאו זה רק באשר ידונו ויענשו עונש שיש בו חלול שבת כעונש שריפה והדומה לו משאר ד' מיתות שיש במיתתן חלול שבת ולהכי כת' הר' ז"ל ואם עברו וצוו לשרוף בריה בשבת עבר על לאו זה. באופן כי הא ודאי דגם להש"ס ירוש' לא הוזהרו ב"ד שלא לענוש בשבת אלא משום חלול שבת. ואין מקום כלל להאי תירוצא דבעי לתרץ המג"א ז"ל. והנה ראיתי להר' חיד"א ז"ל בברכ"י א"ח סי' של"ט אות ג' דאייתי בידיה דברי הר' מג"א ז"ל ומאי דהשיגו הגאון א"ר ז"ל מהירוש' דמייתי הרב החינוך ז"ל וכת' דאין ראיה מן הירוש' כלל די"ל דשלא יהו ב"ד דנין דיני מיתות קאמר יע"ש. ובס' מחזיק ברכה שם אות ד' כ' וז"ל בסה"ק ברכ"י כתבתי דמהירושלמי דפ' אחד דיני ממנות אין ראיה דאין עונשין בשבת דיכולים אנו לפרש דכונת הירושלמי לד' מיתו' דאיירי בהו ע"ש ועתה בא לידי ספר אמונת שמואל להגאון בעל ברכת הזבח וראיתי לו בסי' צ"ד שכ' דבירוש' פ' אחד דיני ממונו' מפורש דשום עונש אין דנין בשבת ע"ש ולי ההדיוט נראה דאין מהירושל' מופת חותך דשום עונש אין עונשין וכמ"ש בברכ"י ומ"מ ודאי פשט הירושלמי דאמר מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת מוכח כמ"ש הר' הנז' א"ד ז"ל יע"ש. ולענ"ד דלא זו בלבד דליכא מהירוש' מופת חותך דשום עונש אין עונשין אלא אדרבה יש מופת חותך דהירושלמי ע"כ בדיני עונש ד' מיתות דיש בהן חלול שבת קאמר דאין ב"ד דנין בשבת וכדכתיבנא לעיל להכריח מהירוש' דשם ודשבת פרק כלל גדול והוא ברור ולכן אני תמה על הגאון אמונת שמואל ז"ל שכת' כל בתר איפכא דבירושלמי פ' אחד דיני ממונות מפורש דשו ם עונש אין עונשין וכמו כן קשה על הר' חיד"א ז"ל דכת' בברכ"י ובמחב"ר דאין ראיה מן הירוש' אלא שאפ"ה דעתו נוט' למ"ש הגאון אמונת שמואל משו' דפשט לשון הירוש' ודאי מוכח כדבריו. והוא תימא דהא ודאי שהוא מוכרח מהירוש' מצד הענין והלמוד דקאמר התם ובשבת פרק כלל גדול דמשום דהבערה לצורך זו יצאת הוא דילפי' דאין ב"ד דנין בשבת וא"כ מינה ע"כ דדוקא בעונשי ד' מיתות דאית בהו חלול שב' דומיא דהבערה הוא דהוזהרו הב"ד שלא לדון בשבת וככל מאי דכתיבנא לעיל.

אשר על כן נלע"ד עקר בישו' דברי הרמב"ם ז"ל מ"ש הר' יד אהרן ז"ל סימן של"ט הגהב"י אלא ש דבריו כאשר המה בכתובים בדברי קדשו אין בהם מקום ישוב וצריך אני להוסיף נופך משלי ובכן יתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל על נכון וז"ל הר' י"א ז"ל הרמב"ם פכ"ד כת' דאין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת כיצד הרי שנתחיי' בב"ד מלקות או מיתה וכו' עי"ש ואף. ע"ג דמן הגמ' נראה דדוקא רציחה אינו דוחה שבת מ"מ כיון דמלקות במקום מיתה עומדת היינו מיתה היינו מלקות וכשם שהמעיטו מלא תבערו אש שאין מיתת ב"ד דוחה שבת מלקות נמי בכלל כנ"ל א"ד ז"ל יע"ש. וכאשר ירדוף הקור' בהני מילי דאמר מר הר' ז"ל יראה וישפוט משפט צדק דאין בדבריו אלו שום ישוב כלל דאף ע"ג דמלקות במקום מיתה עומדת וכדאמ' רבא בפ"ק דסנהד' ד"י ע"א היינו לענין שאר מילי אמנם לענין הא דהוזהרו ב"ד שלא לענוש ד' מיתות ב"ד בשבת מקרא דלא תבערו אש דהוה משו' חלול שבת דאיכא במיתתן מה יתן ומה יוסיף זה שמלקות במקום מיתה עומדת למימר מפני כן דהיינו מיתה היינו. מלקות וכשם שהמעיטו מל"ת אש שאין מיתות ב"ד דוחה שבת מלקות נמי בכלל הא מלקות אע"ג דהיא כמיתה מ"מ מיתה ממש שיהא בה חלול שבת ליכא וכי המעיטו מל"ת אש שאין מיתות ב"ד דוחה שבת היינו משום חלול שבת דאיכא בהו ואם כן מלקות דהיא מיתה דלית בה חלול שבת לא ממעיט מל"ת. אש דליכ' חלול שבת בעונש זה ואיברא דהתוס' ז"ל שם בפ"ק דסנהדרין עלה הא דאמר רבא מלקו' במקו' מיתה עומד כתבו לפרש בפי' השני משום דזימנין מתים ע"י מלקות כדתנן באלו הגולין ד"ח ומת זה תחת ידו פטור יע"ש. וא"כ אפש' לומ' דלהכי אין להב"ד לענוש אפילו עונש מלקות בשבת מהאי טעמא דמלקות במקום מיתה עומדת משום דאפשר שימות על ידי המלקות ויהיה שם חלול שבת. נראה דהא ליתא חדא דהרי דחו שם התוס' ז"ל. להאי פירוש' ממאי דפרכינן התם אי הכי אומדנא ל"ל וכתבו דפי' הקונ' עיקר שפי' מלקות במקום מיתה עומדת דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתו' והרי הוא כאחת מן המיתות וכו' יע"ש. ועוד דאפי' להאי פירוש' דבעו לפרש התוס' ז"ל משום דזימנין מתים כו' ליכא למיסר לב"ד לענוש עונש מלקות בשבת משום חלול שבת דכיון דעל הרוב לא מיית אע"ג דזימנין מיית אף אם יארע שמת לא עבדי הב"ד חלול שבת משום דהו"ל דבר שאינו מתכוון ולא פסיק רישיה דקי"ל דמותר.

שבתי וראיתי בתשו' הגאונים ז"ל סימן י' שאלה מי שעבר עביר' בשבת או בחול אם מלקין אותו בשבת ומי שנתחיי' חרם או שמתא כגון דאכפריה לשמעון וכתבו עליו פתיחא אם מחרימין אותו בשבת או ביו"ט דינא היכי הוי. תשו' אין מלקין בשבת או ביו"ט דמלקות במקום מיתה עומדת אבל תרם או שמת' מחרימין ומשמתין בשבת עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שהגאונים ז"ל כך כתבו דאין מלקין בשבת מה"ט דמלקות במקום מיתה עומדת וכדכת' הר' יד אהרן ז"ל. והנה אי כוונת הגאונים דאין ב"ד עונשין עונש מלקות דאורייתא מה"ט דמלקות במקום מיתה עומדת. איכא לאקשויי על הגאונים ז"ל דמה טעם הוא זה דמשום שמלקות במקום מיתה עומדת יהא מוזהרין ב"ד דבר תורה שלא לענוש מלקות בשבת כיון דעיקר האזהרה דל"ת אש שלא יענשו ב"ד בשבת אינו אלא משום חלול שבת. ועונש מלקות אע"ג דהוה כמיתה כיון דליכא בה חלול שבת למה יהיו אסורין ב"ד להלקות בשבת וככל מאי דאקשי' לעיל על דברי הר' יד אהרן ז"ל. אבל י"ל דהגאונים ז"ל מאי דכתבו דאין מלקין בשבת מה"ט דמלקות במקום מיתה עומדת כוונתם דמדרב' גם מלקו' אין עונשין דכיון דבד' מיתות הוזהרו הב"ד מקרא דל"ת אש דלא יהו עונשין בשבת אסי' לב"ד מדרבנן לענוש גם עונש מלקות משום דכמיתה הוה ויש לאסו' מדרב' משום גזירה דד' מיתות ממש דאית בהו חלול שבת. אבל מדאורייתא מצו שפיר ב"ד לענוש מלקות בשבת כיון דלית ביה חלול שבת. באופן דבהני מילי דאמר מר הר' יד אהרן ז"ל ליכא שום ישוב לדברי הרמב"ם ז"ל.

ולכן נלע"ד להוסיף נופך משלי כדי לבא לכלל ישו' דברי הרמב"ם ואמינ' כטעמיה ודלא כוותיה והוא דס"ל להרמב"ם ז"ל דעונש מלקות נמי אף ע"ג דליכא במעשה המלקות שום מלאכה חשי' מעשה המלקות גופיה מלאכה גמור' כמיתה דשאר מיתות דכיון דרחמנא אחשביה לעונש מלקות למיתה דמלקות במקום מיתה עומדת וכדפי' רש"י ז"ל דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתו' והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפ' בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי מלקות כאחת מן המיתות ע"כ יע"ש. חשיבה מלאכה כמיתה גמור' ואיכא משום חלול שבת. וכמו שפי' רש"י ז"ל כעין זה בפ"ב דביצה דכ"ז עלה דמתני' דחלה שנטמאה אסורה בטילטול דשריפת קדשים טמאין ביום טוב אסורין ואפי' לתתה לפני כלבו שאין בו מלאכה דרחמנא אחשבה להבערתן דכתי' באש תשרף הילכך מלאכה היא יע"ש. הרי דאעפ"י שהוא מבער את הקדשים במידי דלאו מלאכה היא כיון דאחשביה רחמנא לביעור זה דניתנה לפני כלבו כמו ביעור דע"י שריפה חשיבה גם ביעור זה מלאכה. הכי נמי הכא בעונש זה דמלקות כיון דאחשבי' רחמנ' למיתה חשיבה גם מיתה זו דמלקות מלאכה כשאר ד' מיתות וכי תידוק שפי' הא דידן עדיפ' למיחשביה מלאכה מה"ט דאחשביה רחמנא למיתה מההיא דביעו' קדשים טמאים ע"י נתינה לפני כלבו ועיין להר' שורשי הים ז"ל ח"ב דקע"ח ע"ג ד"ה איברא שעיקר דברי רבינו וכו' מ"ש ע"פ דברי רש"י דביצה הנז'. ודידן עדיפא מההיא דמליח' קדשים דמיירי בהו הר' ז"ל דהכא המלקות במקום מיתה עומדת דמיתה זו קנס עליו הכתו' והוא כאחת מן המיתות וכדפי' רש"י ז"ל. ומעתה י"ל דגם הגאונים ז"ל דכתבו דאין לוקין בשבת מה"ט דמלקו' במקום מיתה עומדת כוונתם דמאורייתא אסיר לב"ד ללקות בשבת מה"ט כנלע"ד ברור ונכון בישו' דברי הרמב"ם ז"ל.

המור"ם מן כל האמור דמאי דהוזהרו הב"ד שלא לענוש ד' מיתות בשבת מקרא דל"ת אש הוה משום חלול שבת וכן נמי מלקות משום דאחשביה רחמנא כמיתה דבמקום מיתה עומדת חשיבה מלאכה כמיתה גמורה ולהכי אין הב"ד עונשין גם מלקות בשבת דגם מלקות הוה בכלל האזהרה דל"ת אש מה"ט. והנה כי כן בעונש זה דכיפה דליכא במאי דמכניסין אותו להכיפה בשבת משום מלאכה דאין כניסת הכיפה במקום מיתה אלא דהיא הכנה כדי שתבא עליו המיתה ממש לאחר זמן ע"י שיאכילו אותו שם לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיו ואחר כך יאכילו אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. נראה דלא הוזהרו הב"ד שלא להכניס לכיפה למי שנתחיי' עונש זה ושפי' מצו הב"ד לענוש עונש זה דכיפה בשבת דבר תורה כנלע"ד. ותו לא מידי.

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה