גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · עה
אין עונשין בשבת. נסתפק הרב מ"ל ו"ל פכ"ד מה' שבת הלכה ו' בהא דקי"ל שהרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו ויש בו עשה דכתיב וקצותה את כפה ולא תעשה דכתיב לא תחוס עינך. וכן הרודף אחר אחת מכל העריות חוץ מבהמ' ניתן להצילו מן העבירה בנפשו אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה והנה ברודף אחר חבירו להרגו פשיטא דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ודמו של רודף כבר התירתו תור' ובשביל שהוא שבת פשיטא שלא נניחנו להרגו אך מאי דמספקא לי הוא ברודף אחר א' מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת. ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מ"ע להרוג מחוייבי מיתת ב"ד מ"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת וא"כ ה"נ ברודף אחר הערוה שניתן רשות להרגו הוא מדיני העונשים ואפ' שלא נחלל שבת בשביל זה ואליבא דר' יהודה דאית ליה דהאומר הניחו לו שלא יהרגנה דאין הורגין אותו ואמר התם דר"י ס"ל דהא דקאמ' רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה לקטלה ואמרה תורה הצל דמה בדמו נראה דפשיטא דאף בשבת הורגין אותו משום דחשיב רודף אבל לרבנן דאית להו דאפגימתה קפיד רחמנא יש להסתפק אם הורגין אותו בשבת וצ"ע את"ד ז"ל יע"ש.
והנה הרב שער המלך ז"ל שם היה רוצה לפשוט להאי ספיקא דאפי' בשבת ניתן להצילו מההיא דפרכי' פ' בן סורר דמ"ג אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות נתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ודחיק ר"ח לאוקמה התם כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ורבא מוקי לה באומרת הניחו לו שלא יהרגנו ור"י היא וכו' יע"ש והשתא אם איתא אדרבה בפשיטות הי"ל לאוקמא אליבא דרבנן וכגון שבא עליה בשבת דלא ניתן להצילו בנפשו ושוב דחה הרב פשיטות זו וז"ל ואולם אחר העיון נראה דאין מכאן ראיה וזה דנרא' ודאי דעד כאן לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא גבי אחרים אם מותר לחלל שבת כדי להצילו מן העביר' וכמדוקדק מלשונו ז"ל אמנם גבי נרדף עצמו פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת וכיון שכן פריך שפיר התם ולא מצי לאוקמא כבא עליה בשבת משום דכיון דלגבי נרדף ניתן להציל עצמו בנפשו חשבינן ליה שפיר מיתה ותשלומין ואין אדם מת ומשלם וכו' ובר מן דין נראה דאין מכאן ראיה לספיקו של הרב ז"ל דהכא בשבת נמי כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וזה פשוט א"ד ז"ל יע"ש.
ולפענ"ד מאי דכתב בדחיית ראייתו דודאי דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא גבי אחרים אם מותר לחלל שבת כדי להצילו מן העבירה וכמדוקדק מלשונו אמנם גבי נרדף עצמו פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת. אחרי המחילה רבה דהא ליתא דאע"ג דהרב מ"ל ז"ל נקט ספיקו בהאי לישנא דאם אחרים הותר להם לחלל שבת כדי להצילו מן העבירה הדבר פשוט דכי היכא דמספקא ליה גבי אחרים ה"נ מספקא ליה היא גופה גבי נרדף עצמו אם הותר לו לחלל שבת כדי להציל את עצמו מן העבירה דאע"ג דזה מעבירנה על דת בעבירה זו דביאה באיסור אפשר דמוטב לה שתעבור על עבירה זו ממה שתעבור על חלול שבת דהוא חמיר טפי דמחלל שבת כעע"ז דהא בפ"ק דשבת ד"ד גבי הא דהדביק פת בתנור בשבת מוכח דדוקא שיעבו' אדם על איסו' קל כדי להציל עצמו מאיסו' חמו' הוא דאומרי' לו לאדם חטוא כדי שתזכה כה"ג דרדיית הפת בשבת קודם שתאפה אמנם שיעבור אדם על איסו' חמו' דחלול שבת כדי להציל עצמו מעבירה דערוה כה"ג דהכא דרודף אחר אחותו לבא עליה או אחת משאר כל העריות אין לה לעבו' על איסור חמו' דחלול שבת דהוא כעע"ז ומה גם כי על עבירה זו דזה רודף אחריה היא אנוסה ואנוס רחמנ' פטרי' מסתבר טפי דאין לעבור על חלול שבת בידים לכתחלה כדי להציל את עצמה מהביאה האסורה שזה אונסה ורודף אחריה. באופן דהדבר ברור דכי היכא דמספקא ליה להר' מ"ל ז"ל גבי אחרים אם מותר להם לחלל שבת כדי להציל את הנרדף מן העבירה. ה"נ מספקא ליה היא גופה גבי הנרדף גופיה אם הותר לו לחלל שבת כדי להציל את עצמו מן העבירה דעריות. גם מאי דכת' עוד הר' ז"ל לדחות ראייתו דהכא בשבת נמי כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וכת' שזה פשוט לדידי אין זה פשוט כל כך דיש לומ' דכיון דלא ניתן להצילו בנפשו בידי ישר' בשבת אע"ג דיכול להצילו ע"י גוי לאו מחוייב מיתה חשיב לענין אין אדם מת ומשלם דדוקא בחול דחובה הוא על כל בר ישראל להצילו בנפשו הוא דחשיב מחוייב מיתה כיון דכל ישראל הרואהו מצווה להצילו בנפשו משא"כ בשבת דהישראל גופיה לא מצי להרגו אע"ג דע"י גוי יכול להרגו מאן לימא לן שיתרצה שום גוי להרגו.
ולדידי א"צ לדחות ראייתו מה"ט דאמר מר דניתן להצילו בנפשו ע"י גוי. דגם ע"י ישראל נתן להצילו בנפשו אפי' בשבת במיתה שאין בה חלול שבת וכגון על ידי הני מיני מיתות דאמרינן התם בסנהדרין דע"ז שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש ר"י מחיי' וחכמי' פוטרים ואמרי' עלה בש"ס דע"ח ע"א דלר"י ארם נחש בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטו' ופרש"י שיסה גירה השיך שאחז הנחש והוליכו והשיך הנחש בבשרו. בין שיניו עומד והרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלא גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו כו'. מעצמו מקיא בנשיכתו וכשהשיכו זה עדין אין בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אף עפ"י שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית וכו וכו' י"עש. והנה הדבר ברור דגם לענין שבת בהני מיני מיתות דשיסה בו את הכלב או הנחש או השיך בו את הנחש בשבת פטו' אף משום מלאכה דנטילת נשמה בשבת כיון דלא הרגו בידים אלא עבד הריגה דרך גרמא ומלאכה כלאחר יד הוא וכן מבואר בדברי הר' מג"א ז"ל סס"י שכ"ח ס"ק נ"ג. וא"כ הרי שייך הריגה בשבת גם ע"י ישראל ולית בה משום חלול שבת כגון הני דשיסה בו את הכלב או את הנחש או השיך בו הנחש וכיוצא באלו דלא עביד הריג' בידים אלא דרך גרמא. וכיון שכן נמצא דהרודף לעולם ניתן להצילו בנפשו ואפי' בשבת וע"י ישראל שיהרגנו בשבת בהני מיני מיתות הנז' וכיוצא בהם דליכא בהו חלול שבת. ולכן שפיר מיקרי מחוייב מיתה הרודף גם בשבת ואין אדם מת ומשלם. ועוד דגם במיתה שיש בה חלול שבת משכחת לה שניתן להצילו בנפשו אפילו בשבת וכגון ע"י שנים מישראל שיהרגוהו באופן שזה יכול וזה יכול והרגוהו בשניהם דפטורים כדקי"ל כל שזה יכול וזה יכול ועשאוהו שניהם שניהם פטורין. וכיון דמשכח' בה שיהרגוהו ישראלים בדרך זה אפי' בשבת שפיר מחויי' מיתה חשיב הרודף גם בשבת.
והנה כל הני מילי דאמרן לדחות ראייתו של הר' שעה"מ ז"ל לא נצרכה אלא לדידיה דפשיטא ליה דכי נאמר דבשבת אסור לחלל שבת כדי להצילו בנפשו לא חשיב האי רודף דרודף בשבת אחר אחותו לבא עליה מחוייב מיתה למימר ביה אין אדם מת ומשלם כיון דאסור לחלל שבת ולהורגו ולאו מחויי' מיתה הוה ומשום דהכי פשיט' ליה להר' ז"ל הוה בעי לאתויי ראיה מהא דפרכינן התם מהכא על אחותו דיש לה קנס.
האמנם לפענ"ד אחרי המחילה רבה אמינא דאעיקרא אין כאן מקום לראייתו כלל דהדבר פשוט וברור דאפילו אי דינא הכי הוה דברודף אחר אחותו בשבת לא ניתן להצילה בנפשו משום דלא שרי לחלל שבת כדי להצילו בנפשו אפ"ה מיקרי שפי' גם הרודף בשבת מחוייב מיתה ותשלומין לענין זה דמיפטר מתשלומין משום דאין אדם מת ומשלם. משום דהרודף מדינא מיהא מחויי' מיתה הוא דדמו הותר מצד עצמו אלא דמשום איסו' חלול שבת דרביע עלן הוא דלא קטלינן ליה. וכיון שכן דמדינא דמו הותר ומחוייב מיתה הוא וניתן להצילו בנפשו אלא שדבר אחר מבחוץ הוא דמעכב מיתתו וגורם שלא להצילו בנפשו משום דשבת הוא ואיסור חלול שבת הוא דרביע עלן והוא הגורם דלא מצלינן ליה בנפשו. חשיב שפיר מחויי' מיתה ותשלומין גם בשבת כיון דאיהו מיהת מצד עצמו חייב מיתה הוא כי דמו הותר ובר קטלא הוא ואי לאו משום איסורא דחלול שבת קטולי הוה מיקטל. והרי הוא בחייבי מיתות שוגגין דקי"ל דפטורין מתשלומין אע"ג דלא קטלינן להו דלא מחוייבי מיתה נינהו דשוגגין הן דלא אתרו בהו ואפ"ה כיון דאי אתרו בהו פטירי כי לא אתרו בהו נמי פטירי וכדאמרינן פרק אלו נערות דל"ד סע"ב ומייתי לה רש"י ז"ל כאן בסנהדרין בהך סוגיא דמייתי מינה הר' שעה"מ ז"ל. ונראין הדברים ק"ו אם מחוייבי מיתות שוגגין דהשתא מיהת דלא אתרו בהו מדינא לאו מחוייבי מיתות נינהו אפ"ה אמרינן דהואיל אי אתרו בהו פטירי השתא נמי דלא אתרו בהו מחוייבי מיתה ותשלומין חשיבי ופטירי מתשלומין. ק"ו לרודף בשבת דמדינא דמו הותר וחייב מיתה הוא אלא דמשום איסור חלול שבת דרביע עלן הוא דלא מיקטל דחשיב מחוייב מיתה ותשלומין ופטור מתשלומין. ועיין עוד בתוס' בסנהדרין דף ע"ב ד"ה וחד אמדוהו לחיים ומת מה שהקשו שם דמבואר יוצא מדבריהם גדולה מזו כי אפי' במכה חבירו ואמדוהו ב"ד להמוכה לחיים ומת יש לחושבו כחייבי מיתות שוגגין דפטורין כיון דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מב"ד זכאי יע"ש וכ"ש ברודף בשבת אחר הערוה דהדין נותן דיהא כחייבי מיתות שוגגין דפטורין אע"ג דמשום איסור חלול שבת לא ניתן להרגו כיון דאיהו מיהא מדינא מחוייב מיתה הוא ומאי דלא קטלינן ליה הוא משום דבר אחר מבחוץ דהוא משום איסור חלול שבת דרביע עלן. ולהכי פרכינן התם שפיר בש"ס מהא דהבא על אחותו דיש. לה קנס והוצרך הש"ס לדחוקי בכמה. שנויי ולא משני דמיירי בשבת משום דבשבת נמי מחוייב מיתה ותשלומין חשיב ופטור מתשלומין כיון דאיהו מצד עצם רדיפותו הותר דמו ובר קטלא הוא אלא דמשום איסור חלול שבת דרביע עלן הוא דלא מיקטל באופן דלפענ"ד אחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר הרב שעה"מ ז"ל אין אני רואה מקום כלל לראייתו.
ולדידי חזי לי דמעיקרא דהך סוגיא דאלו שמצילין אותן בנפשן יפה נלמד דאפי' בשבת נמי נתנו כולהו להצילן בנפשן. דגרסינן התם ת"ר מנין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתני' וכו' ואלא ניתן להצילו בנפשו מנ"ל אתיא בק"ו מנערה המאורס' מה נערה המאורס' שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשה רודף אחר חבירו להורגו על אחת כמה וכמה. וכי עונשין מן הדין דבי רבי תנא הקשה הוא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצ' למד מקיש רוצח לנער' המאורס' מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשה אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ונערה מאורס' גופה מנ"ל כדתנא דבי ר"י ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע ע"כ יע"ש. והנה התוס' ז"ל שם ד"ה אף רוצח ניתן להצילו בנפשו הקשו וא"ת מוהוכה בכל אדם נפקא כדדרשינן לעיל וי"ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל ע"כ יע"ש.
ואיכא לאקשויי טובא לענ"ד לפום ריהטאי על מאי דתירצו התוספות זל לקושייתם דא"כ כי הוה בעי ברישא למילף לרודף אחר חבירו להורגו בק"ו מאי האי דדחי לה וכי עונשין מן הדין הא מאי דמהדרינן השתא הכא למילף רודף אחר חבירו להורגו אם ניתן להצילו בנפשו אינו אלא לענין חובה דחיובא נמי איכא להציל הנרדף בנפשו דאילו לענין עיקר התר דמו ושיש רשות לכל אדם להורגו כדי להציל הנרדף בא מפורש בקרא גבי רוצח גופיה דכתי' והוכה ודרשינן והוכה בכל אדם אלא דלענין אי חיובא נמי איכא הוא דבעינן למילף וכדתירצו התוספות. וא"כ מאי פריך וכי עונשין מן הדין הא עיקר העונש הוא מה שהותר דמו ורשות לכל אדם להרגו וזה כבר בא מפורש גבי רוצח גופיה ומאי דיליף השתא הכא מק"ו אינו אלא לענין דמצוה וחובה נמי איכא על כל אדם להצילו בנפשו ומה שייך למימר בזה וכי עונשין מן הדין אלא מדדחי' למאי דבעי למילף לה מק"ו וכי עונשין מן הדין והדר למילף לה מהיקשא ע"כ דעקר העונש שנתן להצילו בנפשו דהותר דמו של הרוצח לכל אדם הוא דאתינן למילף ולהכי כי מייתי לה מק"ו דחי לה שפיר מהאי כללא דאין עונשין מן הדין ואיצטרי' למילף לה מהיקשא. ועוד קשה דכיון דמהיקשא דרוצח לנערה המאורסה ילפינן דרודף אחר חבירו להורגו חובה נמי איכא להצילו בנפשו א"כ לישתוק קרא מוהוכה דכתיב גבי רוצח דהא מהיקשא דנערה המאורסה ילפינן דאפילו חובה איכא להצילו בנפשו והא תו למה לי קרא דוהוכה דכת' רחמנא גבי רוצח. ומצאתי להרב מהר"מ ן' חביב ז"ל בקו' תוס' יוה"ך לדף פ"ב דח"י ע"ב שהקשה קושיא זו הב' ע"ד התוס' ותי' וז"ל זל דהך קרא לחודיה הוה אמינא דהוי רשות ומהנך תרי קראי שמעינן דחובה להציל א"ד ז"ל יע"ש. וכוונתו דאי לאו קרא דוהוכה כי הוה ילפינן מהאי הקישא דנערה המאורסה לא הוה שמעי' מהאי היקש' אלא דהוא רשות וכן אי לא הוה אלא קרא דוהוכה. אבל השתא דאיכא תרתי דחדא מינייהו מיותר ילפינן מכח היתור דחובה נמי איכא.
ונראה דבהכי ניחא נמי מאי דקשיא לן ע"ד התוספות ממאי דדחינן להא דבעי למילף לה מק"ו וכי עונשין מן הדין כנז'. ולפי מאי תריץ יתיב הר' מהר"מ ן' חביב ז"ל לקושייתו מיתרצא נמי שפיר קושיין הנז' והוא דמאי דבעי למילף מק"ו הכי קאמ' דילפינן לרוצח ק"ו מנערה המאורסה דהותר דמו וכיון דזה שהותר דמו ילפינן לה מק"ו הא תו ל"ל קרא דוהוכה דכתיב גבי רוצח ועל כרחין דקרא דוהוכה למימרא דחובה איכ' דאי לענין עקר התר דמו אתיא בק"ו מנערה המאורסה ודחי שפיר וכי עונשין מן הדין כלומר דמהא דאיכא למילף מק"ו ליכא למשמע מידי דיהא חובה נמי להציל ממאי דכתי' גבי רוצח והוכה דלעולם אימא לך דאינו אלא רשות ואפ"ה איצטריך למכת' והוכה גבי רוצח אע"ג דאיכא ק"ו מנערה מאורסה משום דאילו מהק"ו לא הוה מצינן למילף אפילו רשות לכל אדם להציל משום דאין עונשין מן הדין. להכי איצטריך רחמנא למכת' בפירוש והוכה גבי רוצח להענישו עונש זה דהותר דמו ורשות ביד כל אדם להצילו בנפשו. ואכתי חובה לא שמענו ומסקינן אלא כדרבי דיליף לה מהיקשא כלומר דהיקשא הוי ככתוב בפירוש ועונשין מהיקשא וכיון דמהיקשא ילפינן שפיר דהותר דמו הו"ל קרא דוהוכה דגבי רוצח מיותר וע"כ דלחובה אתא.
האמנם עיקר האי תירוצא דתריץ מר הרב מהר"מ חביב ז"ל לקושי' דיליה לפום ריהטא אינו מחוור דנראה דגם בלאו קרא דוהוכה שפיר ילפינן מהאי היקשא דנערה מאורסה דחובה נמי איכא להצילו בנפשו. דהא נערה מאורסה גופה דניתן להצילה בנפשה ע"כ דחובה נמי הוא על כל אדם להצילה בנפשו דהא כתיב צעק' הנערה ואין מושיע לה למימרא דמשום דהיא בשדה. ואין שם אדם אשר ישמע צעקתה ויבא ויושיע לה אנוסה היא ופטורה לאפוקי בעיר דלאו אנוסה היא וחייבת וא"כ ע"כ דחובה היא על כל אדם להצילה דאי לא הוי אלא רשות גם בעיר דיש שם בני אדם מצויים אפשר שתהיה אנוסה דגם כי צעקה והרב' מושיעי' יש שם כיון דאינו אלא רשות אפשר שלא ירצו שום אדם להושיע' ולהצילה כיון דליכא חיובא להצילה. אלא מדאמר רחמנא דדוקא בשדה היא אנוסה מטעמא דצעקה הנערה ואין מושיע לה הא בעיר לא שייך כלל שתהיה אנוסה ע"כ דחובה איכא על המושיעים להושיעה ולהצילה ולכן כל שהיא בעיר אם תצעק יש לה ודאי מושיע כי חובה היא על כל אדם אשר ישמע צעקתה לבא ולהושיע ולהצילה.. וכיון דהא דנערה מאורסה חובה הוה ואיתקש רוצח לנערה מאורסה הרי ילפינן מהאי היקשא חוב' נמי להציל את הנרדף בנפשו של רוצח הרודף. והדרא קושיית הר' דוהוכה דכתב רחמנא גבי רוצח למה לי. וכן נמי קשיא מאי דאקשינן אנן בעניותין מהא דדחי למאי דבעי למילף מק"ו וכי עונשין מן הדין.
תו קשיא לי מהא דדרשי' התם לעיל דע"ב ע"ב ת"ר דמים לו בין בחול בין בשבת אין לו דמים בין בחול בין בשבת יע"ש. וכיון דאין לו דמים פי' בין בחול בין בשבת ממילא מבואר דכל אדם ניתן להצילו בנפשו בין בחול בין בשבת דהא. אין לו דמים אוהוכה קאי וכיון דוהוכה בכל אדם הוה ממילא נמי הא דסיים עליה אין לו דמים דרצ"ל בין בחול בין בשבת אכל אדם נמי קאי ואם כן מוכח דוהוכה בכל אדם חובה הוה דחייב כל אדם להצילו בנפשו דלהכי שפיר גם בשבת ניתן להצילו לכל אדם בנפשו. אמנם אי לא הוה הא דוהוכה אלא רשות איך הותר גבי רשות חלול שבת. אלא מדהותר חלול שבת כדכתיב אין לו דמים בין בחול. בין בשבת מוכח דוהוכה בכל אדם חובה הוה ואיך כתבו התוספות דמוהוכה בכל אדם ליכא למשמע אלא רשות ויש ליישב בדוחק ועדיין צל"ע.
דבר הנלמד מהך סוגיא דמאי דכתב רחמנא. גבי נערה המאורסה כי כאשר יקום איש. על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה היקשא הוא דהקיש רחמנא רוצח לנערה המאורסה ונערה המאורסה לרוצח וכדקאמר בא ללמד ונמצא למד דהיינו אף למד דתרוייהו ילפי מהדדי וכמו שפרש"י ז"ל ד"ה וכי מה למדנו מרוצח כו' והתוס' ז"ל ד"ה הרי זה בא ללמד וכו' יע"ש. ולפ"ז הרי אתה למד ממילא נמי מהאי היקשא גופיה גם לענין האי מילתא דניתן להצילה לנערה מאורסה בנפשו אפי' בשבת דומיא דרוצח דכתיב גביה בפירוש אין לו דמים בין בחול בין בשבת כדדרשינן לה לעיל שם דע"ב ע"ב ומינה נמי לנערה מאורסה מכח היקשא דהקיש רחמנא בקרא דכי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכו' דכי היכי דהוקשו נערה מאורסה ורוצח זה לזה לענין דחובה להציל ולענין יהרג ואל יעבור ה"נ הוקשה נערה מאורסה לרוצח לענין זה דניתן להצילה בנפשו בין בחול בין בשבת דאין היקש למחצה.
ונלע"ד ברור דלזה כיוון רבינו יונה זל בחי' לסנהדרין הנדפס מח' ונקרא בשם סם חיים והביא דבריו הר' חיד"א ז"ל בספ' מחזיק ברכה בא"ח סי' של"ט אות ה' וז"ל עלה דהך מתני דואילו שמצילין אותן בנפשן פי' מצילין הנרדף בנפשו של רודף כדאמרי' בגמרא מה נערה מאורס' ניתן להצילה בנפשו וכו' אלמא הצלה אנרדף הוא והא דקאמר גבי מחלל שבת אין מצילין אותם בנפשו איכא למימר דאיידי דתנן מצילין ברישא תני נמי הצלה ולאו משום דשייכא הצלה בשבת ובע"ז והתם ודאי אית לן לפרשי' דבדידיה קאמר דאין מצילין אותן מן העבירה בנפשו. ואיכא דק"ל גבי מחלל למאי איצטריך למיתני שאין מצילין בנפשו פשיטא דמחלל הוי איהו אי קטיל ליה. ולאו מילתא היא דהא איכא תנא דס"ל דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו ואעפ"י שמחלל שבת ואין ה"נ גבי כל הני דמצילין אותן בנפשו משמע דלא מפליגינן בין חול לשבת כי היכי דגבי בא במחתרת לא מפליגינן בין חול לשבת א"ד רבינו יונה ז"ל יע"ש. הנה שכתב דאה"נ גבי כל הני דמצילין אותם בנפשן משמע דלא מפליגינן בין חול לשבת ואמר לה בדדמי לבא במחתרת כי היכי דלגבי בא במחתרת לא מפליגי'. וכתב ע"ד הרב חיד"א ז"ל שם וז"ל ומ"ש רבינו יונה כי היכי דגבי בא במחתר' אין כוונתו לדמויינהו אהדדי ולהביא ראיה משם דהא אם באנו לבית הספק אין ראיה מהתם דהתם בא להרגו ואין דבר שעומד בפני פקוח נפש וכן רודף אחר חבירו להרגו כתב הרב מ"ל דפשיטא דמחללין שבת להצילו ואכתי עלה ונסתפק ברודף אחר אחת מכל העריות כמבואר בדבריו. אמנם כוונת רבי' יונה דמשמע ליה דהני שוו לבא במחתרת דהתם פשיט' דאפי' בשבת וכן אינך סבר רבי' יונה דדינייהו הכי ולא שהרב מביא ראיה מהתם ונקטיה לומר כי היכי דהתם מפורש בברייתא דע"ב בין בחול בין בשבת ה"ה הכי נמי ואין לחלק ביניהם א"ד ז"ל יע"ש. וכל ישר הולך עיניו שפיר יחזו את כל הדחק הלזה בדברי רבינו יונה ז"ל דאמר לה להאי מילתא דגם בכל הני דמצילין אותם בנפשן דלא מפליגינן בין חול לשבת הוה מסברא דנפשיה דלדידיה משמע ליה מסברא דדינייהו הכי ומאי דכת' כי היכי דגבי בא במחתרת וכו' לאו לראיה מייתו לה אלא דנקטיה לומר דכי היכי דהת' מפורש וכו' ואין לחלק ביניהם. והא ודאי קשה לאומרו כי מאחר שהחילוק הרי הוא מבואר והוא נראה לעין הכל מה כחו של רבינו יונה ז"ל למימ' מסבר' דנפשי' דאין לחלק ביניהם. ותו דהא ודאי ממאי דקאמר משמע דלא מפליגינן וכו' כי היכי כו' מוכח דמשמע ליה הכי מכח הא דלא מפליגינן גבי בא במחתרת ומאי דדחיק נפשיה הרב חיד"א ז"ל ליישב דבריו אלה הם דברים דחוקים מאוד. האמנם לפענ"ד הדבר ברור שכוונת רבינו יונה ז"ל בדבריו אלה להביא ראיה מהא דאתמר גבי בא במחתרת דבין בחול בין בשבת דמינה נמי משמע לכל הני דמצילין דלא מפליגינן בין חול לשבת והוא מכת מאי דאמרי' בש"ס דה וקשו רוצח ונערה מאורסה להדדי וילפי מהדדי כדכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו' דכיון דהוקשו אהדדי א"כ ה"נ נמי לענין זה דניתן להצילה לנערה מאורסה בין בחול בין בשבת ילפי' נערה מאורסה מרוצח מהקש זה דכי היכי דגבי רוצח לא מפליגינן בין חול לשבת כדדרשינן גבי בא במחתרת ה"נ גבי נערה מאורסה וכל אינך לא מפליגינן וכדכתי' אנן בעניותין להוכיח כן והיא גופה כוונת רבינו יונה זל כנלע"ד ברור. ותו לא מידי.