אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › סג

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · סג

סב

אין צביעה באוכלין. נסתפקתי באוכל או משקה שנשתנה ונפסד מראיתו מאיזה סבה באופן שנפסדה כ"כ צורת האוכל או המשקה ההוא עד שמפני רוע מראיתו ושינוי צורתו מיחזי ליהו לאינשי כמופסד ומאוס לגמרי ונפשו של אדם קצה לאוכלו מפני כן וממנעי מלאוכלו. וכדי לתקנו שלא יהיה מאיס בעיני. הרואהו ויהא חוזר ונראה טוב למאכל וכי תאוה. הוא לעינים צובעין אותי המאכל או המשקה כדי שיוסר ממנו המראה הרע והנמאס שהיה בו ויהפך מראיתו כמראה הצבע שצובעין אותו ובכן אין נמאס עוד בעיני בני אדם כאשר היה מקודם. בלתי צביעה ונאכל לכל אדם. אי שרי לצבוע אוכל או משקה כזה בשבת מי אמרינן גם בכה"ג דאין צביעה באוכלין כיון דהאוכל מצד עצמו אין בו שום הפסד כי טעמו לא נמר וריחו לא פג רק שצורתו הוא שנשתנה ונפסד ואין הצביעה עושה שום הכשר ותקון בגוף האוכל או המשקה ההוא רק הוא מסיר רוע הדמיון מעיני בני אדם שנפשם קצה באכילתו מפני רוע מראיתו. או דילמא עד כאן לא אמרינן דאין צביעה באוכלין אלא באוכל שאין מראהו מופסד ומשונה עד שנמאס בעיני האדם ונאכל לכל אדם כי יתאוה לאכילתו גם בלתי צביעה כמו בצביעה ואין הצביעה עושה בו אלא תוספת טוב המראה וכיון שאין הצביעה צורך בו לשום תקון כלל להכי אמרי' דאין צביעה באוכלין ושרי לצובעו. אמנם באוכל או משקה שהופסד צורתו ונשתנה מראיתו כ"כ עד שמפני רוע מראיתו נמאס בעיני האדם ומימנע מלאוכלו וע"י הצביע' מתקן וחוזר ונראה לאכילה לכל אדם. יש בו משום צובע בשבת דבר תורה כצובע דבר שאינו אוכל בשבת דחייב משום צובע. ואם תמצא לומר דגם באוכל פה"ג ליכא משום צובע דבר תורה. אכתי איכא לספוקי אי אית ביה איסורא מדרבנן מיהת כיון דהרי מתקן ומכשיר אוכל זה וחוזר ונראה טוב למאכל אדם וכי תאוה הוא לעינים.

ונראה לפום ריהטא לענ"ד דהאי מילתא תליא בפלוגתא דאיפליגו רב ושמואל פרק כלל גדול דע"ה בשוחט בשבת משום מאי מחיי' רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה ופרכינן משום צובע אין משו' נטילת נשמה לא אימא אף משו' צובע אמר רב מלתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דלחזוה אינשי וליתו וליזבנו מניה. ופרש"י צובע שצובע הבשר של בית השחיטה כו' עד ניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא שיהא צבוע בדם כי היכי דניחזייה אינשי שנשחטה היום וניתו וניזבנו ע"כ יע"ש. ולכאורה איכא לאקשויי עליה דבר דלמאי הוצרך למימר טעמא למילתיה דאמר משום דחש לדרי בתראי דלא ליחכו עליה צובע במאי ניחא ליה. הא רב איהו דס"ל כר' יהודה דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה דהוא ס"ל בדבר שאינו מתכוון כר"י ומאן דמחיי' בדבר שאינו מתכוון כל שכן שמחיי' במלאכה שא"צ לגופה וכמ"ש ה"ה ז"ל פ"א מהלכות שבת ז' יע"ש. וא"כ לרב דס"ל במלאכה שאצ"ל דחייב אפי' דלא ניחא ליה בצביעה זו דינא הוה לחייב משום צובע. ואמאי חש רב דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עליה באומרם צובע במאי ניחא ליה וכי לא ניחא ליה מאי הוי הא איכא ר"י דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ורב הא ס"ל כר"י ומאן דאמר כר"י ליחכו עליה דרי בתראי אתמהה וכבר ראיתי להרב אות יקרות בסדר לך לך דף ח' שהוקשה לו קושיא זו וכתב לתרץ וכפי תירוצו מסיק דרב ס"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה יע"ש. ואחר המחילה דהא ודאי ליתא וכמ"ש ה"ה ז"ל פ"א מהל' שבת דרב כר"י ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה.

האמנם כי דייקינן שפיר נראה דקושיא אעיקר' ליתא משום דאפי' לר"י דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה היינו כשהמעשה ההוא שהוא עושה יש בה משום מלאכה גמורה רק שהוא לעת עתה אין לו צורך לגופה של אות' המלאכ' כגון המכבה את הנר כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה דהכבוי מלאכה גמורה היא בנר אלא שהוא אינו צריך בזה לגופו של כבוי ס"ל לר"י דאפ"ה חייב וכן כל כיוצא בזה. אמנם כשהמעשה אשר הוא עושה איננה בסוג מלאכה כלל לא שייך לחייבו עליה שום חיוב כלל דלמה יתחייב על מעש' ההוא כיון דאין בה משום מלאכה. והנה הכא בשוחט דחייבו רב משום צובע דהוה מפני מה שנצבע בשר בית השחיטה בדם כיון דאין דרך צביעה באוכלין כלל אין במה שנצבע בשר בית השחיטה בדם בסוג מלאכה דצובע כלל דהא אין צביעה באוכלין וא"כ איך שייך לחייבו לשוחט משום צובע כלל אפי' לר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב כיון דהכא ליכא במעשה זה דנצבע הבשר בדם משום מלאכה כלל ובכן היינו דהוצרך רב לפ' טעמו ונימוקו עמו וחש לדלא ליתו דרי בתראי וליחכו עליה ויאמרו צובע במאי ניחא ליה כלומר במאי ניחא ליה לאיניש בצביעת בשר בדם כדי שתחשב צביעתו מלאכה הא אין דרך בני אדם לצבוע אוכלין ולזה אמר בה רב טעמ' רבה דאע"ג דאין דרך צביעה באוכלין הכא גבי שוחט יש צביעה משום דניחא ליה לאיניש בצביעה זו בשגם הוא בשר ודם כי היכי דליחזוהו אינשי וליתי וליזבנו מיניה וכיון דיש לאדם צורך לצביעה זו דבשר בית השחיטה בדם שחיטה כי היכי דליחזוהו כו' מלאכה גמורה דצובע חשיבה ככל צובע בעלמ' דבר שאינו אוכל דחייב משום צובע משום דניחא להו לאינשי בצביעתו ואורחייהו דאינשי בהכי לצבוע כל דבר שאינו אוכל וה"נ בשוחט ניחא להו לאינשי בצביע' ההיא שנצבע הבשר בדם ומיכווני להכי כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו וליזבנו מיניה ומלאכ' גמורה ד צובע איכא וחייב ועיין בתוס' דשבת דע"ג ע"ב ד"ה וצריך לעצים. ושמואל דפליג עליה דרב ס"ל דכי היכא דבשאר כל אוכלין אין בהן משום מלאכה דצובע משום דאין צביע' באוכלין ה"נ הכא בשוחט הגם דניחא ליה בצביעה זו אינו חייב משום צובע דלא ס"ל לחלק בין צביעה זו לצביעת שאר אוכלין משום ה"ט דאמר רב אלא כיון שהוא בשר אוכל אין צביעה באוכלין זה נראה ברור בכונת האי פלוגתא דרב ושמואל.

דבר הנלמד מהא פלוגת' דאיפליגו רב ושמואל בשוחט אם חייב משום צובע דלכ"ע אין צביעה באוכלין. ובשוחט ס"ל לרב דאף שהוא באוכלין כיון דאיכ' להאי טעמא דניחא ליה דליתווס בשר בדמא כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו וליזבנו מיניה חשיבה מלאכה גמורה דצביעה בשגם הוא בשר ודם וחייב משום צובע ושמואל ס"ל דאין זה בנותן טעם לחלק באוכלין לחייב משו' צובע בשוחט דאין צביעה באוכלין בכל גוונא ואף בדניחא ליה בצביע' זו כה"ג דשוחט ואין שוחט חייב אלא משום נטילת נשמה בלבד ולא אף משום צובע דאין צביע' באוכלין. ונראה לפום ריהטא דנידון דידן דצובע האוכל כדי לתקנו מפני שנשתנה ונפסד צורתו כל כך עד מפני רוע צורתו מימנעי אינשי מאכילתו כי נדמה בעיניהם כדבר הנמאס ונפשם קצה בו ולכן הוא צובעו לתקן מראיתו ויהיה חוזר ונראה ע"י צביעה זו בעיני אדם כי טוב הוא למאכל דמי לשוחט בשבת דלרב דמחייב שוחט אף משום צובע אע"ג דהוא צביע' באוכלין משום דניח' ליה בצביע' זו כי היכי דלחזוהו אינשי וכו' ה"נ בנדון דידן הא ניחא ליה בצביעה זו וצריך הוא אליה כדי לתקן האוכל ולהסיר מעליו רוע מראיתו וחייב משום צובע לרב. ולשמואל דפליג בשוחט על רב ולא שמיע ליה לחלק בין האוכלין ולחייב שוחט אף משום צובע מה"ט דניחא ליה בצביעה זו ה"נ בנדון דידן אע"ג דניחא ליה בצביעה זו והוא צריך אליה כדי לתקן האוכל דהוא מאיס בעיני האדם מפני רוע מראיתו אפ"ה ליכא בצביעתו משו' צובע דאין צביעה באוכלין וכיון דק"ל דרב ושמואל הלכה כרב. באיסורי נר' דהכא נמי הלכה כרב וחייב שוחט אף משום צובע מה"ט דאמר רב דניחא ליה בצביעה זו וה"נ בנ"ד הצובע אוכל זה או משקה זה דניחא ליה בצביעתו חייב משום צובע.

האמנם מדברי הרמב"ם ז"ל ריש פי"א מה' שבת דלא חייב לשוחט בשבת אלא משום נטילת נשמה וכן לעיל שם בדיני מלאכת הצובע לא הזכיר חיוב השוחט משום צובע מוכח דהוא פוסק כשמואל דאין שוחט חייב משום צובע ודלא כרב. ויש לתמוה אמאי לא פסק כרב כדק"יל בכל מקום דהלכה כרב באיסורי. וכבר תמה עליו בזה הרב לח"מ ז"ל וכתב לתרץ דאפשר שהוא ז"ל סובר דטעמיה דרב קלישא דהוא עצמו אמר בגמ' מילתא דאמרי אימא בה מילתא וכו' ואעפ"י שנתן טעם מ"מ נראה קצת דחוק ומפני כן לא פסק כמותו א"ד ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה דאין זה מן הישוב כלל דאדרבה ממאי דנחית רב למימר טעמא למילתיה כדי לחזק ולקיים מאמרו לבלתי יודח בדרי בתראי ולא ליחכו עליה צובע במאי ניחא ליה וכו' כ"ש דיש לפסוק כוותיה וכטעמיה וכיון דרב ניחא ליה האי טעמא לית לן למימר מסברתנו דהאי טעמא קלישא הוא ולא למיפסק כוותיה. ועוד דמאחר דמשום דחש רב לדרי בתראי דלא ליחכו עליה הוא דנחית ואמ' להאי טעמא מוכח דטעמא רבה הוא ולא קלישא ודחיקא כי אי הוה טעם קלוש ודחוק לא ינצל בו מדרי בתראי דאכתי יאמרו דטעם קלוש ודחוק הוא אלא מוכח דטעמא רבה הוא. ומאי דהוצרך רב גופיה למימר לטעמא אינו אלא משום דאין צביעה באוכלין וחש רב דלא ידעי דרי בתראי לחלק בין צביעה זו דשוחט לצביעה דשאר אוכלין וכה יאמרו צובע במאי ניחא ליה כלומר דהא אין צביעה באוכלין להכי אמר רב טעמו ונימוקו עמו דגבי שוחט ניחא ליה בצביעה זו דניחא ליה דליתווס וכו' באופן דאין תירוצו של הרב לח"מ ז"ל מחוור כלל לפענ"ד.

וראיתי להגאון חכם צבי ז"ל סי' צ"ב שכתב דממאי דכתב הרמב"ם ז"ל העושה עין הצבע ונקט שנתן איסטיס לתוך מי הכרכום ולא קאמר שאפי' בנתינת הכרכום לתוך המים לבד חייב ודאי דהוה כיון דכרכום במים חזי למאכל אדם אינו חייב עליו משום צובע ואפשר דה"ט דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט שחייב משו' צובע ואפי' לרב י"ל משום שאסור באכילה שייך ביה צביעה אבל דבר הראוי למאכל אדם לא שייך ביה צביעה כלל לרב תדע שהרי מותר למזוג יין אדום בשבת ולא חיישי' שהמים נצבעים ונעשים אדומים אלא ע"כ לא שייך צביעה בדבר מאכל ומשקה אף שאין ספק שאם יצבע במי כרכום איזה בגד שהוא חייב משום צובע א"ד ז"ל יע"ש. והנה מאי דכתב דמשום דאין צביעה באוכלין כדמוכח מדברי הרמב"ם במאי דכתב גבי עין הצבע היינו טעמא דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט שחייב משום צובע אין דבריו אלו אלא דברי תימא דהא ממאי דקאמ' רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא כי היכי דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה ניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא וכו' מבואר יוצא דגם לרב בעלמא אין צביעה באוכלין דמשו"ה הוא דחש רב דלא ליחכו עליה דרי בתראי צובע במאי ניחא ליה והיינו מה"ט דאין דרך צביעה באוכלין ואמר רב דגבי שוחט יש צביעה בשגם הוא בשר אוכל נפש משום דניחא ליה כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו ליזבנו מינה וכדכתיבנא לעיל. וא"כ אף דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין צביעה באוכלין כדדייק לה מר הרז"ל ממאי דכ' גבי עין הצבע דנקט איסטיס לתוך מי הכרכום. גבי שוחט הו"ל לפסוק כר' משום רב אע"ג דגם איהו ס"ל בעלמא דאין צביעה באוכלין ודינא הכי הוה דדוקא איסטיס לתוך מי הכרכום הוא דחייב משום תולדת צובע אבל בנתינת הכרכום לתוך המים לבד ליכא משום צובע מטעמ' דאין צביעה באוכלין. גבי שוחט שאני משו' דניח' ליה בצביעה זו כי היכי דליחזוהו אינשי כו' ולהכי יש בו משום צובע הגם שהוא באוכלין. והיותר תימא על מ"ש עוד הגאון ז"ל ואפילו לרב י"ל משו' שאסור באכילה שייך ביה צביעה וכו' ודבריו נפלאו ממני דאיך אפשר למימר הכי בטעמא דרב. דאם כן דמשום דאסור באכילה שייך ביה צביעה. אמאי. חש רב לדרי בתראי דלא ליתו וליחכו עליה ואמר ביה טעמא דניחא ליה דליתווס כו' הא כיון דבדבר דאסור באכילה שייך ביה צביעה כי לא ניחא ליה נמי מאי הוי הא איכא ר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חיי' עליה ומאן דאמר כר' יהודה ליחכו עליה דרי בתראי ועוד דהרי רב הכי ס"ל כדי דמשאצ"ל חיי' עליה וכמ"ש ה"ה ז"ל פ"א דה' שבת כאמור לעיל. וא"כ אמאי חש רב לדרי בתראי דליחכו עליה צובע במאי ניחא ליה אלא מדחש להכי ואמר טעמא דניחא ליה דליתווס כו' מבואר להדיא דגם בבשר דאסיר באכילה אין בו משום צובע מטעמא דאין דרך צביעה באוכלין וליכא לחלק בין אוכל דאסיר באכילה לאוכלין דשרי באכיל' בזה כיון דאין דרך צביעה באוכלין דאסירי באכילה כמו באוכלין דשרו באכילה ולהכי שפיר חש לדרי בתראי דיאמרו צובע במאי ניחא ליה ואמר דניחא ליה דליתווס וכו'. סוף דבר שדברי הגאון חכם צבי ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מאי אמר מר בכל הני מילי באופן דאכתי התמיה קיימת על הרמב"ם ז"ל אמאי פסק בשוחט דלא כרב.

ואשר אני אחזה לי בטעמיה דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט דחייב אף משום צובע משום הא דתנן התם בפ' המצניע דצ"ד ע"ב הנוטל צפרניו זו בזו וכו' וכן הגודלת וכן הפוקסת ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרי' עלה בגמ' גודלת כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא אמר רבי אבין אמר ריב"ח גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת פוקסת משום טווה אמרו רבנן קמיה דר' אבוה וכי דרך אריגה בכך וכי דרך כתיבה בכך וכי דרך טויה בכך אמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דרי"בח כוחלת משום צובעת גודלת ופוקסת משום בונה וכי דרך בונה בכך אין כדרריש ר"ש בן מנסיא ויבן ה' את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם וכו' תניא ר"ש בן אלעזר אומר גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת וכן היה רשב"א אומר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת ע"כ. והנה ממאי דאמרי רבנן קמיה דר' אבהו וכי דרך אריגה בכך וכי דרך כתיבה בכך וכו' ואמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דריב"ח כוחלת משום צובעת וכו' מבואר דכוחלת דהוה משום צובעת דמחייב ר"א לפי שדרך צביעה בכך. והשתא איכא לאקשויי כיון דהכי הוה דדרך צביעה בכך מאי טעמא דרבנן דפליגי עליה דר"א ואמרי דכוחלת וגודלת ופוקסת אינן אלא משום שבות הא כיון דדרך צביעה בכך שפיר קאמ' ר"א דחייב חטאת ומ"ט דרבנן דפטרי. ובשלמא גודלת ופוקסת י"ל דס"ל לרבנן דאין דרך בנין בכך דלית להו להאי דרשא דדריש ר"ש ן' מנסיא ויבן את הסלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה וכו' אבל כוחלת דהוה משום צובעת ודרך צביעה בכך כמבואר יוצא מהא דהשיב ר' אבהו לרבנן דאמרו קמיה וכי דרך כתיבה בכך וכו' דכוחלת משום צובעת קשה דמ"ט דרבנן דפליגי אר"א ופטרי כיון דדרך צביעה בכך. ונראה ברור בישובא דהאי מילתא דר"א וחכמים בהא פליגי כי הנה ודאי דאין דרך בנין בשער האדם דאין השער ראוי לבנין דהא אפי' בכלים אמרי' דאין בנין בכלים כ"ש בשער האדם דליכא למימר שיהא בקליעתן משום בונה אלא דאורחייהו דנשי לעשות בשערותיהן האי בניינא דקליעה לנוי להיותן נראות נאות ויפות מראה בעיני רואיהן. וכיון שכן דרכן של נשים לקלוע שערותיהן לנוי ס"ל לר' אליעזר דכל לגבי נשים חשיב קליעת שערות דידהו מלאכה דבנין כיון דניחא להו בהאי קליעה ואורחייהו בהכי כי היכי דליתחזו נאות ויפות מראה בעיני רואיהן. אע"ג דלגבי אנשים לאו מלאכה דבנין חשיב משום דאין דרך אנשים בהכי ולא ניחא להו בהכי כי היכי דליחשב גבייהו קליעת שערות דידהו מלאכה דבונה משא"כ נשים דניחא להו ואורחייהו בהכי חשיב לגבייהו קליעת שערותן מלאכה גמורה וחייבות משום בונה והיינו טעמיה נמי דמחייבן לנשים בכוחלת משום צובעת כי אף דהא ודאי דאין דרך צביעה בבשר גוף האדם דאין גוף האדם עומד לצביעה ואין מלאכה זו דצובע אלא בצמר ובגדי' או כלים וכיוצ' דאורחייהו להצבע אפ"ה בהני נשי הכי אורחייהו לצבוע בשרן כי דרכן לכחול עיניהן וניחא להו בצביעה זו משום נוי כשם שדרכן לקלוע שערן לשם כך ולכן גם כוחלת חשיב גבייהו דהני נשי מלאכה דצביעה לר"א כיון דניחא להו בצביעה זו ואורחייהו בהכי. אבל רבנן ס"ל דכיון דאין דרך בנין בשער האדם וכן אין דרך צביעה בבשר גופי בני אדם כי אין שערות עומדות לבנין וכן אין בשר גופי בני אדם עומדין לבנין כעצים ואבנים וכיוצא שכל העולם אחד נשים ואחד אנשים אורחייהו לעשות מהן בנין וכן צביעה דרכן של כל אדם אנשים ונשים לצבוע צמר ובגדים וכלים וכיוצא דשייך בהן צביעה אע"ג דהני נשי אורחייהו לקלוע שערן לנוי וכן לכחול בשר שסביבות עיניהן לנוי לאו דרך צביע' ובנין מיקרי מפני כך לחייבן להני נשי בקליעת שערן משום בונה ולכוחלת משום צובע כיון שאין עיקר שער אדם ראוי לבנין מצד עצמן ואין דרך לבנות בשער וכן כוחלת דאין גוף בשד אדם בר צביעה ולכן אף דהני נשי ניחא להו בקליעה זו וכן בצביע' זו לנוי ליכא לחייבינהו מפני כך משום בונה בקליעת שערן וכן לא משום צובע לכוחלת. זה נר' ברור בטעמא דפלוגתייהו דר"א ורבנן והכי נמי הוה טעמייהו דר"א ורבנן בבריית' דתניא וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"א אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת דנר' דר"א הוא דאומר כן אבל חכמים פליגי עליה וסברי דאשה המעברת סרק על פניה אינה חייבת משום צובע אלא דאסורה משום שבות וכדאפליגו בגודלת וכוחלת ופוקסת והיינו דר"א ס"ל דאע"ג דאין פני אדם עומד לצביעה ואין צביעה בבשר בני אדם אפ"ה גבי נשים דניח' להו בצביעת פניהם בהעברת סרק לנוי כי היכי דיהיו נראות יפות מראה בעיני רואיהן חשיבה צביעה זו גבייהו מלאכה גמורה וחייבות משום צובע. אבל רבנן ס"ל דכיון דאין דרך צביעה בבשר גופי בני אדם וכן לצבוע פניהם דבשר בני אדם לאו לצביעה עומד גם לגבי הני נשי דניחא להו בצביעה זו דהעברת סרק על פניה כי היכי דיהיו נראות יפות בעיני רואיהן לא חשיב מפני כן מלאכה גמורה לחייבן משום צובע אלא דאסורה להעביר סרק על פניה משום שבות. זה נראה ברור בטעמא דפלוגתייהו דר"א ורבנן בגודלת וכוחלת ופוקסת דמתני' וכן בהעברת סרק על פניה דברייתא.

ולפי האמור הנה אתה למד דהאי פלוגתא דרב ושמואל גבי שוחט אי חייב אף משום צובע תליא בהאי פלוגתא דאיפליגו ר"א ורבנן גבי גודלת וכוחלת ופוקסת והעבר' סרק על פניה דהא צביעת בשר בית השחיטה נמי הוה דכוותייהו דכל הני דאין דרך צביע' באוכלין ואין דרך כל אדם לכוין בשחיטתו דליתווס בית השחיט' בדמא כי היכי דלחזוהו אינשי אלא דוקא השוחט למכור הוא דניחא ליה דליתווס בשר בדמא כי היכי דלחזוהו אינשי וליתו וליזבנו מיניה. ונמצא דהו"ל זה השוחט כדי למכור דניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא כי היכי וכו' כהני נשי דגודלות ופוקסות שערותיהן וכוחלות עיניהן ומעברות סרק על פניהן דניחא להו בהכי כי היכי דליחזוה אינשי נאות ויפות. וא"כ לר"א דמחייב להני נשי גודלת ופוקסת משום בנין וכוחל' ומעברת סרק על פניה משום צובעת. הכי נמי הוא מחייב להשוחט כדי למכור אף משום צובע מטעמא דהאי. נמי ניחא ליה בהאי צביעה כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו וליזבנו מיניה וכדאמר רב התם אמנם לרבנן דפליגי אר"א בכל הני וסברי דגודלת ופוקסת וכוחלת ומעברת סרק על פניה אינן אלא שבות משום דאין גוף שער אדם עומד לבנין ואין בשר גוף אדם עומד להצבע ואין מה שלגבי נשים ניחא להו בהכי כי היכי דליתחזו יפות עינים ונאות בעיני רואיהן משוי להו מלאכות גמורות דבונה ודצובע לשיתחייבו נשים משום בונה ומשום צובע. גם בשוחט כדי למכור לא מחייבו ליה משום צובע משום ה"ט דניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא כי היכי דליחזוהו אינשי וכו' כיון דעקר הבשר לאו בר צביעה הוא דאין צביעה באוכלין וכשמואל. ונמצא דרב דמחייב שוחט משום צובע אתיא כר"א ושמואל דאינו מחייב שוחט משום צובע אתיא כרבנן והנה הרמב"ם זל פסק בגודלת ופוקסת וכוחלת והעברת שרק על פניה כרבנן דאינן אלא שבות כמפורש בדבריו פכ"ב מה' שבת דין כ"ג ודין כ"ו ופכ"ג דין י"ב יע"ש. אלא שכתב דכוחלת אסיר משום דהוה ככותב וקשה דבש"ס מסקינן דהוה משום צובעת וכאשר עמד עליו וכן על הרע"ב ז"ל בזה הרב תוי"ט ז"ל וכתוב אצלי ליישב דבריהם במקום אחר הנה דההיא דהעברת סרק נמי פסק כחכמים והיינו משום דרבים נינהו. ובכן הנה ממיל' רויחא לן למה פסק התם גבי שוחט כשמואל ולא כרב משום דרב אתיא כר"א ושמואל כחכמים והלכה כחכמים דרבים נינהו.

האמנם הסמ"ג ז"ל בלאוין ס"ה במלאכת הצובע נראה דפוסק בשוחט כרב וכן בההיא דפוקסת והעברת סרק פוסק כר"א שכ' וז"ל הצובע מסקינן בפרק כלל גדול לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחט' מחדש ויקחו ממנה וגרסי' התוספתא מנין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאדמים וגרסי'. בירוש' מה צביעה היתה. במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע וגרסי' בירושלמי הפוקסת חייבת משום צובע פירוש כמין בצק מדבקת בפנים וכשנוטלתו מאדים וגרסי' נמי בפ' המצניע אשה. לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה עכ"ד זל יע"ש. הנה דמייתי ברישא דמילתא להאי סברא דרב וכתב דמסקי' בפ' כלל גדול לרב וכו' כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע ואחר סמוך להאי מילתא דרב הביא נמי הא דגרסי' בתוספתא מנין למאדים שחייב וכן מאי דגרסי' בירוש' מה צביעת היתה במשכן וכו' וכן מאי דגרסי' בפ' המצניע בש"ס דילן אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת וסיים על כולם כאחד דבכל אלה לא מצינו. חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה וכוונתו מבוארת דבכל אלה שהזכיר דהן שוחט דמסקי' פ' כלל גדול דחייס. אף משום צובע לרב כיון דאינו דרך צביעה דאין צביעה באוכלין וכן מאדים ע"י שמשרביט בשרביט בעורות אלים והדם נצרר. ונצבע נמי אין דרך צביעה. בכך וכן הפוקסת דקא' בירושלמי דחייבת משום צובע וכן אשה המעברת סרק על פניה דאין דרך צביעה בבשר גוף אדם לא מצינו בכל אלה. חיוב צביעה אלא כשאדם רוצה. באותה צביעה דכיון דנימא ליה בצביעת זו דרך צביעה חשיבה לגביה וחייב עליה משום צובע וכדאמר רב גבי שוחט דחייב אף משום צובע מילתא בטעמא דניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו וליזבנו מינה באשר כתב דבריו בתחלה והכי הוה טעמייהו דמאדים ופוקסת ואשה המעברת סרק על פניה דכל הני אין חיובן משום צובע אלא משום דניחא להו בצביעה זו. והנה אתה למד למוד מפורש מהני מילי דרבינו הסמ"ג ז"ל דהאי סברא דרב דמחייב שוחט אף משום צובע מטעמא דניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא וכו' אתיא כר"א דס"ל הכי כוותיה וכטעמיה בהפוקסת לפי דברי הירושלמי דפוקסת משום צובעת. וכן באשה המעברת סרק על פניה דאיתא בש"ס דילן דמחייבה ר"א משום צובעת והיינו מה"ט דניחא להו להני נשי בצביעות אלו כי היכי דליתחזו נאות ויפות מראה בעיני רואיהן דהא תרוייהו דהיינו שוחט דמחייב רב משום צובע וכן פוקסת ואשה המעברת סרק על פניה דמחייבן ר"א משום צובע מחד טעמא הוה משום דניחא להו בצביעה זו וכמו שסיים הסמ"ג ז"ל על כולם בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה.. וא"כ לרבנן דפליגי עליה דר"א בהא דהפוקסת וכן באשה המעברת סרק על פניה וסברי דאינן אסורות אלא משום שבות. גם בשוחט כדי למכור לא מחייבו ליה רבנן משום צובע אע"ג דניחא ליה בצביעה זו ואין שוחט חייב לרבנן דר"א אלא משום נטילת נשמה כשמואל דס"ל גבר שוחט וכדכתיבנא לעיל בטעמא דהרמב"ם ז"ל דפסק גבי שוחט דלא כרב משום דרב אתיא כר"א דהעברת סרק ושמואל אתיא כרבנן דפליגי עליה דר"א והלכתא כרבנן דרבים נינהו וכמו שכן פסק גם כן בגודלת ובפוקסת ובאשה המעברת סרק על פניה כרבנן דאינו אלא שבות. אבל הסמ"ג ז"ל נראה דפוסק כר"א דחייבות חטאת דהא מייתי הכא להני דפוקסת והעברת סרק וכתב דחייבות משום צובע והיינו דחייבות חטאת וכמו שסיים דבכל אלא לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ בצביעה זו והיינו כר"א וכ"כ הרב ב"י ז"ל סי' ש"ג דמדברי הסמ"ג:

נראה דפוסק כר"א דחייבת חטאת שכ' בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה א"ד הרב"י ז"ל יע"ש. ולכן פסק גם בשוחט דחייב אף משום צובע כרב משום דאתיא כר"א וכאמור.

איברא דאיכא כא לאקשויי על הסמ"ג ז"ל דכיון דרבנן פליגי אר"א וסברי דאין חיוב חטאת בפוקסת ובמעברת סרק על פניה איך שבק לרבנן דרבים נינהו ופסק כר"א דיחידאה הוא והו"ל למפסק כרבנן מכח האי כללא דיחיד ורבי' הלכה כרבים ולמפסק נמי מה"ט גם בשוחט דלא כר' משום דאתי כר"א ורבנן פליגי עליה וכמו שכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דר"א וכשמואל גבי שוחט מה"ט דר' אתיא כר"א ושמואל כרבנן כדאמרן ואמאי הסמ"ג ז"ל אזיל כל בתר איפכא ותו דבכוחל' נראה מדברי הסמ"ג ז"ל דפוסק כרבנן דאינו אלא שבות ודלא כר"א דמחיי' חטאת שכת' שם דכ"ב סע"ב כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת משום שהוא ככות' ע"כ י"עש ומדכת' לפיכך אסו' וכו' משום שהוא ככות' מוכח דליכא אלא איסורא דרבנן ולא חיו' חטאת והיינו כרבנן דר"א. וכן בהנוטל צפורניו פסק כרבנן דר"א שכת' שם די"ד ע"ב דהיא תולדה דרבנן יע"ש וכיון דכולהו הני מילי דנטיל' צפורניו וגודלת וכוחל' ופוקסת תנינהו ר"א דחיובי חטא' נינהו ורבנן פליגי עליה בכולהו במתני' ואמרי דאינן אלא שבות. וכן כמי ההיא דאשה לא תעביר סרק על פניה תניא בברייתא דר"א הוא דאמר הכי ומוכח דרבנן פליגי עליה דאינו אלא שבות. אמאי פסק בנטיל' צפרניו ובכוחלת כרבנן ובפוקסת לפי פי' הירושלמי דהוה משום צובעת וכן באשה לא תעביר סרק על פניה פסק כר"א ופסק נמי כר' דחיי' בשוחט אף משום ץ צובע דאתיא כר"א.

ונלע"ד דהרמב"ם והסמ"ג ז"ל פליגי בהאי כללא דר' ושמואל דקי"ל הלכה כרב באיסורי אי איתיה להאי כללא גם כי אשכחן לתנאי דפליגי בהאי פלוגת' דאיפליגו בה רב ושמואל והני תנאי הוו יחיד ורבים כהאי פלוגתא דחכמים ור"א דאיפליגו הכא ואתיא דר' כהיחיד ודשמואל כהרבי' דגם בכה"ג הלכה כר' דגדול כח האי כללא דהלכת' בר' באיסורי למדחי לכללא דיחיד ורבים הל' כרבי' דתנאי. או לאידך גיסא דגדול כח כללא דיחיד ורבים דתנאי דדחי להאי כללא דהלכתא כר' באיסורי והלכה כרבים דתנאי וכשמואל דאתיא כהרבי' דתנאי אית לן למפסק. והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דהאי כללא דיחיד ורבים דר"א ורבנן דהלכה כרבנן עדיף מאידך כללא דר' ושמואל הלכה כר' באיסורי ודחי כללא דיחיד ורבים דתנאי להאי כללא דהלכה כר' באיסורי. ולהכי פסק ז"ל בהאי פלוגת' דר"א ורבנן כרבנן ופסק גם בשוחט דאינו חיי' משום צובע כשמואל לגבי רב משום דר' אתי כיחיד דהוא ר"א ושמואל כרבנן. אבל הסמ"ג ז"ל ס"ל איפכא ועושה עקר מהאי כללא דהלכתא כר' באיסורי דהוא עדיף מאידך כללא דר"א ורבנן הלכה כרבנן. ולכן משום מאי דר' ס"ל בשוחט דחיי' אף משום צובע דאתיא כר"א פסק כר' גבי שוחט מכללא דהלכתא כרב באיסורי ופסק נמי מכח סברת רב כר"א משום דאמר רב כוותיה. להכי בהני מילי דמחייב ר"א משום צובע כההיא דהעברת סרק על פניה וההיא דפוקסת לפי הירוש' דהוה טעמא משום צובע דאשכחן לרב דס"ל הכי כוותיה דר"א ומחיי' שוחט משום צובע מה"ט דניחא ליה בצביעה זו פסק הסמ"ג ז"ל כר"א. אמנם באינך מילי אוחרי דפליג ר"א ארבנן כנטילת צפרניו וכוחלת דלאו מטעמא דצובע הוה דגם כוחלת לאו משום צובע הוה לדעת הסמ"ג אלא משום כות' וכדאמר ר' אבין משום ריב"ח ודלא כדאמ' ר' אבוהו ולא אשכחן לרב להדיא דיסבור גם בהני כר"א דבחיו' משום צובע בלבד הוא דאשכחן לר' דאמר כר"א דמחיי' שוחט משום צובע. לכן פסק בהני כרבנן ככללן דיחיד ורבים הלכה כרבים כיון דלא אשכחן להדיא דיסבור רב גם בהני כר"א ודלא כרבנן. כנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם והסמ"ג ז"ל בהאי פסקא דשוחט ופוקסת והעברת סרק למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

המורם מן האמו' דלענין הלכה בהאי פלוגת' דרב ושמואל בשוחט אם חייב משום צובע איפליגו בה הרמב"ם והסמ"ג ז"ל דלהרמב"ם לית הלכתא כר' ואין שוחט חיי' משום צובע אף דאיכא להאי טעמא דניחא ליה בצביעה זו. ולהסמ"ג הלכתא כר' וכן הוא דעת רא"מ ז"ל בספר יראים במלאכת הצובע שכת' וז"ל תולדה דאוריית' לצובע אמרי' בפ' כלל גדול שוחט משום מאי מחיי' משום צובע הילכך צריך אדם כו וכן הוא דעת הר' המאירי ז"ל דהלכתא כר' שכת' בפסקיו לשבת פ' כלל גדול וז"ל כבר ביארנו במשנ' שהשוחט אב מלאכ' ושחיובו משום נטילת נשמה וכו' ומ"מ אם כיוון בשחיטה בדי לצבוע את בית השחיטה שיהיו בני אדם רואים אדמימות הדם ובאים ולוקחים ממנו ה"ז חייב משום צובע א"ד ז"ל יע"ש. ונמצא אם כן דהאי ספיקא דילן בצביעת אוכל או משקה שהופסד צורתו וצובעו כדי להסיר מעליו רוע צורתו דניחא ליה בצביעתו והוא צריך לצביעה זו. אי אסיר לצובעו בשבת דבר תורה תליא בהאי פלוגתא דאיפליגו הפוסקים בענין שוחט בשבת כדי למכור. דלהני פוסקים דפסקי כר' דחייב אף משום צובע ה"נ בנ"ד הצובע מאכל זה עבר אדאורייתא וחיי' משום צובע. ולהני פוסקים דפסקו דלא כרב לא עבר אדאורייתא. אלא דמ"מ מדרבנן מיהא נר' דאסור כיון דניחא ליה בצביעתו דומיא דהעברת סרק דאפילו לרבנן יש בו משום שבות ועוד דהא מתקן מיהא להאי אוכלא או המשקה דמתחלה היה נמנע מלאוכלו מפני רוע מראיתו וכמעט היה נפשו קצה ממנו וע"י צביעתו נתקן וחזר ונראה טוב למאכל וכי תאוה הוא לעינים ואיכא משום איסור מתקן בשבת. כן נראה לפום ריהטא.

אמנם אכתי אפשר לצדד ולומר דבנ"ד לכ"ע יש בו משום צובע מדאורייתא ואפילו לשמואל דפליג בשוחט ארב משום דהכא כיון דאוכל זה נפסדה צורתו כ"כ עד דנדמה כמאוס בעיני האדם ומימנעי אינשי מאכילתו ואם יאכלוהו הוה כאכילה ע"י הדחק וכדי לתקנו ולהסיר מעליו רוע המראה צריך לצובעו אפשר דכדבר שאינו אוכל כלל יחשב ושייך בו צביעה כשאר כל הדברים דלאו מידי דמיכל נינהו דחיי' הצובען משום מלאכה דצובע. וכעת לא מצאתי גילוי כדי להכריע בזה והדבר צ"ל תלמוד.

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה