גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · ו
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. הא דאיסור שביתת בהמתו חל על האדם היינו דוקא שהוא לא יוציאנה אבל אם תלך בעצמה בלי סיוע הישראל כלל אין לנו כ"כ הרב כנה"ג א"ח סי' ד"ש בהגהב"י בשם תשובת הרב מהרלנ"ח ז"ל סי' כ"ח יע"ש. ואני אין לי כעת ס' תשוב' מהרלנ"ח ז"ל לראות דבריו. כי נראה דאחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר הרב מהרלנ"ח ז"ל דבריו אלו דברי תימא. דהדבר ברור דעיקרא דהאי איסורא דשביתת בהמתו בשבת חל על האדם כל שהבהמה טעונה משאוי והיא יוצאה לר"הר אפי' בלי שום סיוע הישראל כלל דחייב הישראל למונעה שלא תצא ואם אינה מונעה אלא מניחה ללכת ולצאת עם המשאוי שעליה. עובר הישראל על איסורא דמשום שביתת בהמתו דבר תורה. ודבר זה הרי הוא בא מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ך מה' שבת הלכה י"ד שכתב וז"ל כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על עבדו ואמתו ואעפ"י שהם בני דעת ולדעת עצמן הם עושין מצוה עלינו לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר וגו' ע"כ. אשר מפורש יוצא מדבריו אלו דעיקר האי חיובא דשבית' בהמתו ושביתת עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה הגם שהם עושין אותה מלאכ' מאליהם בלתי שום סיוע הישראל כלל שהרי כתב כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת בדו. וביאר דחיוב שביתת עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה ואייתי לה מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר וגו'. וא"כ מזה מבואר דצווי דשביתת הבהמה ושביתת העבד שוים הם דהא בא צוויים בחד קרא דלמען ינוח וגו' וינפש וגו' באופן דמדברי הרמב"ם ז"ל מפורש יוצא דעיקר הצווי דשביתת בהמתו וכן שבית' עבדו הוא לשמרן ולמנען מעשיית מלאכ' אף דליכא שום סיוע הישראל כלל. ואע"ג דבתחלת הפרק ההוא גבי איסור שביתת בהמתו כת' הרמב"ם ז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח וגו'. דמשמע מלשונו הזה דהאיסור חל על האדם כשהוא מוציא המשא על הבהמה דהיינו שהישראל מסייע לה בהוצאת' המשא' נרא' ברור דלית' להאי משמעותא וילמד הסתום מהמפורש בדבריו לקמן בהלכה י"ד כי שם בא"רה דהאיסור דלמען ינוח וגו' עיקר הצווי הוא לשמור בהמתו ולמונעה מעשיית מלאכ' כאמור ומאי דכתב בראש הפרק האי לישנא דאסור להוציא משא על הבהמה. היינו לפי ששם בא לומר דאינו לוק' על איסור זה משום דהוא בא מכלל עשה ולגבי חיוב מלקות בעינן שיעשה מעשה. ולהכי כתב אסור להוציא משא על הבהמה וכו' ואם הוציא אינו לוקה אעפ"י שהוא מצווה וכו' כלומר אעפ"י שהוא מצווה על שביתת' וכי הוא מוציא המשא על הבהמ' איכא מעשה דידיה נמי אפ"ה אינו לוקה מפני שאיסורו בא מכלל עשה. אבל לענין עיקר החיוב דהאי איסורא דשביתת בהמתו הא ודאי דהוא חל על האדם גם כשהבהמ' עושה המלאכה בלתי סיוע הישראל כלל דעיקר הצווי דלמען ינוח הוא למונעה מעשיית מלאכ' כאמור וכן מפורש יוצא מהמכילתא על האי קרא דלמען ינוח והביאו רש"י ז"ל בפירוש החומש שם למען ינוח תן לה נייח להתיר שתהא תולש מן הקרקע ותאכל וכו' או אינו אלא יכבשנה בתוך ביתו אמרת אין זה נייח אלא צער ע"כ והשתא אם איתא דאיסור זה דשביתת בהמתו לא חל על האדם אלא בשהבהמה הולכת בסיוע הישראל. איך קאמר או אינו אלא יכבשנה בתוך הבית וכו' אטו בשאר כל המלאכות דליכא כל כי האי צערא דגופה דהבהמה כצערא דמניעתה מאכילה מי מצווה הישראל למונעה משום מלאכה כשהבהמה עושה בעצמה בלתי סיוע הישראל כי היכי דניתי למימר גם במלאכ' זו דתלישת' תבואות ועשבים מן הקרקע לאכול דיש לו להישראל למונעה ולשומרה תוך ביתו כדי שלא תצא ותתלוש ותאכל. הא כל שאר מלאכות. כמי לא חל על האדם החיוב כל שהבהמה עושה בעצמה בלתי סיוע הישראל. כ"ש כשהבהמה הולכת בעצמה למקום עשב ותולשת ואוכלת דלא חל על האדם חיוב למונעה ולהכבישה בתוך הבית. ומאי או אינו וכו'. אלא מבואר דעיקר הצווי דשביתת בהמה בשבת הוה גם כשהבהמה עושה המלאכה בעצמ' בלתי שום סיוע הישראל דעיקר הצווי דלמען ינוח הוא לשומרה ולמונעה מעשיית מלאכה. ולהכי שפיר הוה אמינא דגם לשומרה שלא תתלוש מן הקרקע בכלל הצווי. להכי כת' רחמנא להצווי בהאי לישנא דלמען ינוח. למימרא תן לה נייח להתיר שתהא תולש מן הקרקע ותאכל דאם יכבשנה שלא תתלוש ותאכל אין זה נייח אלא צער. כללא דמילתא דעיקר הצווי דלמען ינוח וכו' לאסור משום שביתת בהמתו הוא לשמרה ולמונעה מעשיית מלאכה הגם שהבהמ' עושה המלאכה מעצמה בלתי סיוע הישראל ודלא כדברי הרב מהרלנ"ח ז"ל דכת' דאין איסור שביתת בהמה חל על האדם אלא בדאיכא סיוע הישראל דהא ליתא ואין דבריו אלא מן המתמהין בזה וכאמור כנלע"ד: