אור ברסלב

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי

פרק י"ג

פרק י"א

ה"א הקרובים פסולים וכו' והם האב וכו' משנה פרק זה בורר דף כ"ז ע"ב יע"ש כל הסוגיא.

וכתבו התוס' ד"ה ואלו הן וכו' אבל הנך דנפקי מכללא וכו' ר"ל כגון הוא לאחי אביו דאתי מכללא דלא הוזכר במתני' אלא אמרי' כשם שהם פסולי' לו כך הוא פסול להם ודווקא הוא אבל בנו וחותנו כשרלאחי אביו דהו"ל שלישי בראשון אבל אחים זע"ז שוים הם כשם שאחיו פסול להעיד לו הוא ובנו וחתנו כך הוא פסול להעיד לו הוא ובנו וחתנו דהו"ל ב' בב' ואפשר היינו דקאמרי אי לאו הוו בכלל הנך וכו' דהם בכלל אחי אביו ובנו וק"ל.

ואח"כ ראיתי לרש"ל שפירש דברי התוס' שכתבו אי לאו הוי בכלל הנך וכו' וז"ל פי' כגון בעל אחותו דבנו נמי הו"ל בעל אחות אביו וכו' יעו"ש וכן פירש מהרש"א כגון בעל אחותו בפנים אחרים. ואפשר דלא ניחא להו לפרש כדפי' משום דלא שייך למימר בהו דאתי מכללא דשם אחיו קאי לשניהם דזה אח לזה וזה אח לזה כי מפקת מנייהו ואתרוייהו קאי מתני' דקתני אחיו וכו' א"נ שאני אחיו שהם מפורשים בקרא דלא יומתו אביו וכו': ואמרינן שם בגמרא כך בן אחי אבא וכו' ואכתי הו"ל שלישי בשני וכו' ולא ידעתי מאי האי דקאמר הו"ל ג' בב' והא לא הוי אלא רישא ב' בב' וסיפא לא הוי אלא ג' בא' לפירש"י שפי' ולעולם חתן לאו כדור א' דמי וכו' יעו"ש.

והאמת כך הוה דאל"כ מאי אהני לן דמוקמינן לה כר"א. ואי גרסינן בברייתא ברישא הוא ובנו ובן בנו ניחא דהו"ל ג' בב' וכן ראיתי בדברי רש"י בד"ה בן בנו דאחי אבא ולא ידעתי היכא קאי דבש"ס לא הוזכר בן בנו כר"א אלא אם תאמר דחתנו הוא במקום בן בנו ומילתא אגב אורחא קמ"לן ודלא כדתני ר"ח דאם נאמר כן תקשי סיפא דברייתא דקתני כך בן אחי אבא לא יעיד וכו' וחתנו והא הו"ל רביעי בא' ואמאי פסיל ליה ולא אתי כרב דרב לא פסיל אלא ג' בא' ובש"ס קאמר ס"ל כר"א בחדא שפוסל ג' בד' ואי אמרינן דחתנו במקום בן בנו הו"ל ד' בא' ודוחק לומר דרישא חתנו במקום בנו וסיפא לא: וכתב רש"י בד"ה וא"ו לרבות בני בנים וכו' יע"ש ואע"ג דבש"ס לא הוזכר וא"ו לרבות הוכרח רש"י לפרש כן משום דכולהו צריכי כדלעיל וכן ר"א דריש וא"ו לרבות בני בנים אלא דמוסיף גם בנים דומיא דאבות מדקאמר קרא אבות על בנים בנים דומיא דאבות שלישי בשני פסול: עוד כתב רש"י ד"ה א"ה דחתן כדור וכו' ותמיהא על דברי הש"ס דקאמר דחתן כדור אחר דא"כ הו"ל שלישי בשני וכו' הא מקודם לכן דאמרי' חתן בנו לא והא מקודם דאמרינן מאי חתנו חתן בנו תקשי נמי תרתי הא הו"ל ג' בב' ותקשי נמי הני תלתין ותרין כמ"ש רש"י גופיה ולקמן פריך א"כ הו"ל ג' בב' ולא הול"ל אלא אכתי תקשי הו"ל ג' בב' וכו' וביותר לרש"י דחתן נמי כדור אחר דמשמע דל"ק ליה הו"ל ג' בב' אלא השתא דאמרי' חתן כדור אחר וכו' ואפשר לומר דכוונת רש"י דנקט חתן כדור אחר לאפוקי הך תירוצא דחתן בנו דתקשי ליה עוד והא תלתין ותרין הוו ולכך נקט חתן כדור אחר וכו' וכאילו אמר הא דחתן כדור אחר מ"מ תקשי להאי תירוצא והו"ל ג' בב' ואפשר לפרש כך א"א בשלמא למעיקרא דקא ס"ד חתנו ממש ניחא דלא תקשי ליה והא רב הפך מתני' דפסיל ג' בב' ורב אפשר וכו' ואע"ג דמעיקרא ק' נמי ואנן תנן וכו' מ"מ ניחא קצת דלא תקשי אלא מנ"ל לרב אבל השתא תקשי ליה קושית ההפך.

והתוספות ד"ה ל"ב הוו וכו' כתבו וז"ל משום . דלא קתני להו בהדיא וכו' עכ"ל.

ר"ל בני בניהם לא קתני במתני' ולכך לא הוו אלא ל"ב הם ובניהם וחתניהם וחתני בניהם. וא"ת דגם חתנים לא הוזכרו במתניתין דחתנים דקתני קאי אבניהם י"ל דחתנים קאי אתרוויהו והוזכרו במתני' אבל בני בניהם לא הוזכרו כלל ולכך לא קשיתיה אלא ל"ב הוו: וראיתי למהרש"א שהקשה לפירש"י דקאמר שם חתנות חד וקושיית הש"ס היא מבני בניהם והא הו"ל ל"ב א"כ מאי משני כדור אחר וכו' אכתי תקשי ל"ב הוו יעי"ש.

ולעד"ן אחרי המחי' מדק' דלאו קושיא מידי דשאני מעיקרא דקאמר חתן בנו ומילתא אגב אורחא קמשמע לן הוה ליה בני בניהם הוזכרו בפי' במתניתין וכן חתנים ולכך הוקשה להם מ' הוו ותי' שם חתנות חד הוא ולא ניחא ליה בתי' התוס' דלדידיה בני בניהם הוזכרו בפי' ולכך קמשני שם חתנות וכו' אבל למאי דמשני הש"ס חתנו כדור אחר לא למדנו אלא דג' בב' פסול בעלמא ולא הוזכרו לא בני בניהם ולא חתני בניהם אלא מ"ח כדר"ח: עוד כתבו התוס' ד"ה כיון דמעלמא וכו' דאמאי לא מקשי לרב דאכשר ג' בב' וכו' יעו"ש לפום ריהטא נראה דקושיית הר"י שהקשה להר"ף היא עצמה קושית הש"ס דקא' א"ה הו"ל ג' בב' ומה' בא להשמיענו ונראה דאינו קושיית הש"ס וכוונת הר"י להק' לרב דידיה אדידיה דבסיפא קאמר אף אני לא וכו' אני ובני לא אעיד לאחי אבא שהוא ג' בא' דוק מינה הא בני שהוא ג' יעיד לבנו שהוא ב' אלמא רב מכשיר ג' בב' וברישא קאמר אחי אבא לא יעיד וכו' וחתנו כדור אחר שהוא ג' בב' אלמא רב אית ליה דפסול ג' בב' דומיא דקושיית הקונטריס מאחר דחתנו כדור אחר והו"ל ג' בב' אמאי קאמר בסיפא אף אני לא וכו' ובני וחתני וכו' וחתני כדור אחר והו"ל ד' בא' אבל קושיית הש"ס היא דקאמר א"ה כוונתו להקשות לו ממתניתין איך הכשיר ג' בב' דאל"כ וכונת הש"ס להקשות דידיה לא הו"ל למימר א"ה הו"ל ג' בב' וכו' אלא הו"ל למימר בקיצור והא רב הוא דקאמר ג' בב' כשר.

ואמרי' שם במתני' אמר ר"י זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו ופירש"י ד"ה וכל הראוי ליורשו וכו' כגון אחי אמו וכו' וגיסו נמי וכתב ר"ת נ"ל מדבריו דקאמר כגון אחי אמו וגיסו שהוא מפרש וכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנה ראשונה ור"ל וכל הראוי דהיינו קרוב האב אבל קרוב האם כגון אחי אמו וגיסו וכו' כשרים לו ולפי דבריו תני והדר מפרש ור"ל דודו ובן דודו ושאמרתי לך היינו קרוב האב שראוי ליורשו ומשמע דדודו וב"ד משתמע גם על קרוב האם ולכך הוצרך לפרש כל הראוי ליורשו והנה הפך משנת ר"ע דאמרינן אחי אמו וגיסו פסולים לו ובשביל זה מוכרחים לומר דדעתו היה דמאי דקאמר במתני' וכל הראוי וכו' הנה תשלו' משנה ראשונ' ואחר החי' ראיתי לרבינו בפי' המשניות שפי' וכל הראוי וכו' היא ממשנ' ר"ע וכ"כ הרע"ב וז"ל וכל הראוי וכו' דהיינו קרוב האב וכו' אבל קרוב האם וכו' אחי אמו וכו' כשרי' לו שהרי אין אחי אמו ראוי ליורשו וכו' אבל הוא הראוי ליורשו לפיכך הוא פסול יע"ש והיאך ישרו דבריו אלו במתניתין דקתני אלו הן הקרובים אחי וכו' דהיינו הקרובים לו שפסולים להעיד עליו ואחד מהם אחי אמו ולדבריו כשר להעיד עליו.

וצריך לדחוק ולפרש אלו הן הקרובים שאני פסול להעיד להם ולפי' רש"י דקאמרממשנה ראשונה ניחא: ויש לי לעורר קצת דמי הכריחו לרבינו והרע"ב לפרש וכל הראוי וכו' תשלום משנת ר"ע ולא כפירש"י דכולה משנת ר"א ואפשר לומר דק"ל דאמאי קאמר דוב"ד וכל הראוי ליורשו וכו' די לו לומר וכל הראוי ליורשו דאין דרך התנא להאריך אלא לקצר ולכך הוצרכו לומר ד"וד משנה ראשונה וכל הראוי וכו' היא תשלום משנת ר"ע.

והנה ראיתי להתויו"ט שפי' ד"וד לאפוקי אחי האם וקרובי האישות ע"כ יעו"ש. ולפי דברי הרב דקאמר וכל הראוי וכו' היא תשלום משנת ר"ע לא יוצדקו דבריו אלו דלמשנה א' דוד אפי' מן האם ותשלום משנת ר"ע וכל הראוי וכו' לאפוקי קרובי האם וכו' כמ"ש הרע"ב וכל הראוי וכו' קרובי האב אבל ד"וד אפי' קרובי האם ואם כוונתו כפי פירש"י עליו לפרש.

וי"ל דהוא יפרש דו"ד דקרובי האב אבל קרובי האם אפי' ראוי ליורשו לא: ועל מאי דתנן במתניתין וחורגו לבדו פירש"י ד"ה לבדו וכו' בן אחות אמו וכו' שאני בן אחות וכו' נראה לי דלשון רש"י זה הוא ט"ס וצ"ל בן אחי אמו וכו' שאני בן אחות אביו ותנן בעל אחות אביו ובנו דהיינו בן אחו' אביו דאל"ך מאי קאמ' ותנן בעל אחות אביו ובנו וכו' מי הכניס בן אחו' אמו וכו' עם בעל אחו' אביו ובנו למילף מיניה אלא ודאי צריך להגיה כדפי' ואע"ג דאיכא אחריני דאתי מכללא ותני להו רש"י קצר בלשונו ומכאן תלמוד לאחריני תן לחכם ויחכם עוד כמ"ש התוס' שם הנה דאתו מכללא ותני להו עיין במהרש"א שמה מפו': ס"ד בר מבן אחי אשתו וחתנו וכו' ר"ל חתן אחי אשתו וכו' דלא קאמר במתניתין הם ובניהם וחתניהם אלא הנהו דקתני במתני' כגון אחי אביו וכלהו אבל אחי אשתו דלא הוזכר במתניתין אלא דאתי מכללא דבעל אחות אביו לא קאי עליהם וחתניה' כדפי' התוס' דכל דאתי מכללא לא קאי עליה בניו"ח ולכך צריך ללמוד דפסול הוא מחמיו כשם שחמיו פסול לו גם הוא פסול לו שהוא חתנו ודוק: עוד שם בגמ' ע"ב בעל כאשתו וכו' אשה כבעלה וכו' נראה דהני תרי לישני לא פליגי בסורא נקטי אם האשה קרובה ופסולה לה פסול גם לבעלה ובפומבדית' נקטי אם הבעל קרוב ופסול לך גם אשתו פסולה לך דאשה כבעלה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וק"ל: רש"י ד"ה ואינו מטמא וכו' ואית דלא גרסי אינה מטמאה וכו' ר"ל דהאי דקאמר דלא גרסינן אינה וכו' הוא טעו' ואין שם מקומ' דהא קאמר סמוך לה ומפרש אינה מטמאה דקתני פי' אינה מצווה וכו' מטעם דבני אהרן מוזהרין על הטומא' דקתני ולא בנות אהרן ולכך פי' אינה מטמאה אינה מצווה וכו' ואי גרסי' לה מקומ' בס"הד או להוסיף בדברי רש"י ולמאן דגריס לה וכו' וכן ראיתי ביבמות ומציעא דגריס לה ולא כתוב בו דל"ג כי הכא וק"ל: ש"ס ממאי דר"י דמתניתין דמכשר וכו' קשה לפי' רבינו והרע"ב דאית להו וכל הראוי ליורשו הוא תשלו' משנת ר"ע אבל משנה ראשונ' דו"ד ומשמע אפי' דו"ד מן האם דאינו ראוי ליורשו מאי מקשה הש"ס ממאי דר"י דמתני' וכו' דמכשיר בגיסו מאחר שאינו ראוי ליורשו והכי קאמר דו"ד משמע אפי' דו"ד הבא מכח האם דאין ראוי ליורשו פסול לו.

ואפשר דאית להו דו"ד דוק' מן האב ולא מן האם ולאפוקי הנך דתני במתני' אחי אמו וכו' ואינו פסול כ"א דו"ד אבל ר"ע אית ליה וכל הראוי ליורשו לרבות כולהו דמתניתין כמו בעל אחותו הראוי לירש אחותו והיא ראויה ליורשו וכן בעל אחות אביו וגיסו דשתי אחיות ראויות לירש זו לזו וכן כולהו ועיין ת"יוט דאינו ממעט כ"א אחי אמו שכשר להעיד לו שאינו ראוי ליורשו כמ"ש רש"י וכך הוא פשטן של דברי' דוד הוא מן האב ולא קרי לקרובי האם דוד דלא כמ"ש לעיל ודוק: וכתב רש"י ד"ה גיסו לבדו וכו' ור"י פליג בתרתי וזה הל' מגומגם ומה שנלע"ד הוא דכוונתו לומר דר"י פליג אמתני' דקתני גיסו ובנו וחתנו וכו' דמשמע דהפיסול הוא משום דבן גיסו ולא מטעם דבעל אחות אמו והוא קאמר גיסו לבדו ולא פסיל מטע' שהוא בן גיסו אלא מטע' דבעל אחות וכו' ומאי נ"מ בין למר ובין למר פסול וקאמר נ"מ לחתן גיסו לתנא דמתני' דאית ליה גיסו ובנו וכו' חתנו פסול ולר"י דאית ליה גיסו לבדו נהי דבנו פסול לו משום בעל אחות וכו' חתנו כשר לגיסו אלא דקש"ל מאי תרתי דקאמר דפליג בתרתי דלא פליג אלא בחדא בגיסו ובנו וכו' ואפשר דלהכי כתב נוסח אחר ונראה וכו' פי' נוסח זה נרא' יותר מן הנוסח הראשון דקתני פליג בתרתי וכו' דהאמת לא פליג אלא בחדא כנוסח ב' ונ"מ לחתן גיסו: עוד כתב רש"י ד"ה ברייתא ר"י וכו' כי היכי דלא ליפלוג ר"י אבעל אחות אמו וכו' נראה דזה הוא כפי נוסח הראשון דקאמר ר"י בתרתי וכו' אבל לפי נוסח ב' אפילו מאותה אשה לא פליג.

ודוק: עוד שם בגמ' ההיא מתנת' דהוו חתמי עלה תרי גיסי וכו' וקש"ל היכי דמי האי שטר מתנתא אי בשכתב לו בשטר שדה שלי נתונ' לך לא בעי עדים כלל דכיון שהגיע השטר לידו קנה. ומאי האי דקא"ל זיל קני בעידי מסיר' ואם זכה בה ע"י קנין בעדי' ונמצאו עדים פסולים מאי איכפת לן אם הם פסולים כמ"ש הרא"ש ופסקו מור"ם בסי' קפ"ה דזכה מכח קנין אפי' בלא עדים דלא איברו סהדי אלא לשקרי ומאי האי דקא"ל זיל לא שבקי ליה.

ואפשר לומר דזיכה לו ע"י קנין והנותן כפר בו בקנין ונמצאו עדים פסולים א"נ שטר מתנה והזכייה ע"י השטר ואע"ג דקנה בלא עדים היינו אם כתב לו בשטר שדה שלי נתונה לך אבל אם כתב בלשון העדי' בפנינו וכו' ואמ"ל שדה שלי נתונ' לך גילה דעתו שהקנין הוא ע"י עדים ונמצאו עדים פסולים לא קנה ולכך אמ"ל זיל לא שבקי לי מרוב חכמת' וחורפתם דכל צד זכות שאני מבקש לך סותרים אותו: פרק י"ט ה"ג אין עדי השטר נעשים זוממים וכו' ולא אחרנוהו וכו' שאפשר.

שכתבוהו ואחרוהו וכו'. הכי איתא בפ"ד ממס' סנהדרין דל"ב א' ורמינהי שטר שזמנו וכו' ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים וכו' חיישי' שמא אחרוהו וכו' י"ל דלשון היאך אתם מעידים משמע שהם מדברים עם העדי' ואומרי' להם היאך אתם וכו' היית' וכו' ומדקאמ' חיישי' שמא וכו' משמע דאנחנו חוששין והמה לא אמרו ולא ענו דבר שהם אחרוהו וכו' ואיך אנחנו טוענים בשבילם חיישינן וכו' ואם באמת כך המה משיבין כך וממילא אמרינן מזוייף ואיך קאמר ומכשרינן ליה ואפשרליישב דהמה כך אמרו ואנן חיישינן לדבריהם שאמרו איחרנוהו וכו' ולא אמרינן שוא ידברו ופסלינן להו אי נמי היאך אתם וכו' לאו דוקא ולשון מושאל הוא ושלא בפניהם ואנחנו חוששין שמא וכו' ואם היו שם היו משיבין כך: אמנם ראיתי אחרי רואי בדברי רבינו שכתב וזה לשונו ואין עידי השטר נעשים זוממים עד שיאמרו בב"ד שט"ז בזמנו כתבנוהו וכו' אבל אם לא כן וכו' העדים והשטר כשרים ע"ש וכ"כ רבי' הטור ס"י מ"ג ע"ש נראה מדבריהם כל עוד דלא אמרו בזמנו כתבנוהו ולא איחרנוהו אפילו המה לא אמרו איחרנוהו וכו' אנחנו חוששין שמא איחרוהו וכו' ואפשר לומר דהזמה חידוש הוא ולכך לא פסלינן להו עד שיאמרו בפירוש בזמנו כתבנוהו וכו' אבל בשתיקה לא פסלינן להו אם לא אמרו איחרנוהו: רש"י ד"ה חיישי' שמא איחרוהו מלכותבו וכו' נר"ל הא דהוכרח לפרש דהאיחור קאי גם אכתיבה משום דלשון הברייתא מוכח כן דקתני שמא איחרוהו וכתבוהו וכו' דמשמע האיחור קאי אכתיבה ולא קתני שמא שטר מאוחר הוא ולכך הוצרך לפרש בדבור דל"מ שזמנו כתוב וכו' זמנו הוכיח שנכתב בא' בניסן דהיינו הכתיב' עצמ' בא' בניסן כגון שכתו' בו כת"וח בא' בניסן וכתב כן משום דלשון הברייתא מוכח כן כדפירש' ועוד מוכח מדבריו דהברייתא קתני בשטר שאין בו קנין מדקאמר והוטל עליה' לכתוב שטר ואיחרוהו דאי בשטר שיש בו קנין מאי האי דקאמר והוטל עליהם בל"הכ עדי קנין מפקי קלא וגבי ממשעבדי אפילו בלא שטר אלא ודאי דעתו היא דהברייתא בשטר בלא קנין דלא גבי ממשעבדי אלא מכתיבת השטר ואילך וזה הוא טעות שלא פי' כפי' התוס' שאחרו הזמן ולא הכתיבה ולא בסתם דחק לפרש כן: תוס' ד"ה חיישינן וכו' וא"ת מאי איריא וכו' אלא אחרי כן וכו' נ"ל דקושייתם לא תחול אלא לפי' דקאמרי שהכתיב' היתה מקודם לכן בשע' ההלואה ואיחרו הזמן עד אחד בניסן לכך קשיא להו מאי איריא וכו' דלעולם לא איחרו זמנו ובאחד בניסן היה הקנין במקום פלוני דהיינו במקום המזימים ואחרי כן נכתב במקו' הכתוב בו אבל לפירש"י שפי' שזמנו מוכח שנכתב באחד בניסן לא מצית למימר כך דמ"מ איך כתוב בו דכתבוהו במקום פלוני ביום פלוני ואותו היום לא היה שם ונ"ל דמיירי שהמקומות רחוקים דאל"כ יכולים לומר דהלכו וחזרו וק"ל: הלכות מלכים פרק ב' ה"ג ואסור לראותו וכו' והואיל ואינו חולץ אינו מיבם ע"כ איתא בריש פרק כ"ג די"ח לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא' מיבם ולא מיבמין לאשתו רי"א אם רצה לחלוץ או ליבם זכור לטוב ופרכי' עלה בגמ' איני והא א"ר אשי וכו' ומשני מצוה שאני.

וכתבו התוספו' ד"ה מצוה וז"ל אבל הכא גבי יבום מצוה איכא וכו' יעו"ש ונראה לי דהיינו אליבא דר"י קאמר אם רצה ליבם וכו' אבל לרבנן ליכא מצוה ואינו מיבם: וראיתי למהרש"א ז"ל שהק' וז"ל ומאי קושיי' דניחא ליה לשנויי התם אליבא דכ"ע אפי' לרבנן דלית להו מצוה וכו' והא דלא תקשי להו אהך דהכא וכו' די"ל מצוה דכבוד התור' וכו'.

ואחרי המחילה מכ"תר דדבריו תמוהי' בעיני דבפרק אלו נאמרי' כתבו התוס' בהדיא וז"ל מצוה שאני והכי פרכי' בפרק כ"ג וכו' ומשני מצוה שאני והקשו אמאי לא משני הכי גבי מלך ותי' דשאני הכא וההיא דפ' כ"ג דמוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלכו של עולם וכו' יעו"ש וא"כ איך הוא מחלק בין הכא להתם דאמאי לא קאמרי רבנן הכי לענין יבום מצו' שאני כי התם דגדול כבוד התור' והא התוספו' קאמרי דתרוייהו כי הדדי נינהו ותי' דשניהם מיקרו מצוה משום דמוחל ע"כ כדי לקיים מצות מלך וכו' והוא מחלק ביניהם ומעדיף כבוד התורה ממצות יבום.

ואם האמת כדבריו דמאי דקאמ' התם מצוה שאני אפי' לרבנן עדיין תקשי קושייתו מ"ש התם מהכא לפי סברת התוספו' דהושוו שניהם הכא כי התם. ונראה לי באמת דטעמא דקאמר דמאי דמשני התם מצוה שאני לכ"ע הוא משום דקאמר ושבחוהו חכמים משמע אפי' רבנן דפליגי אר"י ולולי דבריו הייתי מפרש רבנן אחריני דס"ל כר"י אבל רבנן דפליגי אר"י אית להו התם כי הכא ולא אמרי' מצוה שאני ואפשר דזהו כוונתו בתי' ב' שכתב ועוד י"ל וכו' דהתם כר"י אזלא וכו' דהיינו סתם לן כחכמים דאית להו כר"י ולא כחכמים דפליגי עליה ולתי' א' צ"ע: ומ"ש רבינו ואסור לראותו כשהו' ערום וכו' משנה שם דכ"ב א' ואין רוכבין על סוסו וכו' ולא כשהוא ערום וכו' ולא בבית המרחץ וכו' לא ידעתי טעמו אמאי אינו רואהו כשהוא בבית המרחץ אם משום שהוא ערום היינו ולא כשהוא ערום דקאמר א"ו אע"פ שאינו ערום כגון בבית החיצון ואמאי לא ואפשר דבבית החיצון אע"ג דאינו עומד ערום מ"מ עדיין לא תקן עצמו במלבושיו כדחזי.

ואפשר שיתבזה בעיניו בכך ולא תהיה אימתו עליו והתורה אמרה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך: פרק ג ה"ב לא ירבה לו נשים מפי השמועה למדו וכו' עד י"ח משנה שם דף כ"א ע"א ונראה לי דשלש מחלוקיות קתני במתניתין דלתנא קמא בין בין קאמר לא ירבה יותר מי"ח נשים בין אם יהיו כאביגיל או כאיזבל משום דטעם הקרא ולא יסור לבבו ועיקר ההסרה תלוי ברבוי ואפילו אם יהיו כולם כאביגיל: ור"י ס"ל לא אמר' תורה ל"י אלא במקום דחיישינן להסרה כגון אם יש בהם כאיזבל אבל אם יהיו כאביגיל ירבה ואינו אסור דעיקר ההסרה אינו תלוי ברבוי לבדו אלא בתרתי וזה בזה לא חיי' להסרה ור"ש אית ליה בחדא מינייהו חיי' אם יהיה הרבוי יותר מי"ח אפי' אם יהיו כאביגיל חיי' ואם כאיזבל אפי' אחת וקרא תרתי קאמר לא ירבה לו נשים יותר מי"ח אפי' אם יהיו כאביגיל ולא יסור לבבו אפי' אחת אם היא כאיזבל וכן מוכח מדברי הרמ"ה דפסק כת"ק ובש"ס דלא נקט אלא כר"י ור"ש ושקיל וטרי אליבייהו משו' דמצא במקום אחר דבריהם מפורשים לאפוקי ת"ק וק"ל:וא"ת לר"י דאית ליה אם הם כאביגיל ירבה אמאי לא הוסיף על י"ח דוד המע"ה וגם לא נשא אבישג דהא נשיו לא הטו לבבו ומן הסתם היו כשרות.

ואפשר דחשש דוד שמא יש בהם דאינן כשרות. ואין ראיה ממה שלא הסירו את לבו: עוד אמרינן שם בגמרא תניא נמי הכי וכו' יותר ממ"ח וקש"ל מנין לו לתנא דברייתא לומר כן דאם רבי לא שנאה ר"ח מנין לו דבמשנה קאמר לת"ק ולר"ש ל"י יותר מי"ח ולר"י אית ליה דאם הם כשרות ירבה וירבה ומנין לו לתנא דברייתא לומר כן.

ואפשר לומר דהיא סברת ר"י גופיה דקאמר מרבה הוא לו וכו' ובברייתא נתן לה קצבה כמה הוא דקאמר ר"י מרבה הוא דהיינו מ"ח ומבי' ראיה מקרא דקאמר כהנה וכהנה שהם כ"ד ואם דריש וא"ו מ"ח ליהוו והביא ראיה על הכשרות דומיא דנשי דוד אבל שאינם כשרות לא ירבה ואפילו פחות מי"ח ומ"מ ל"ל כר"ש דאפילו אחת דלא חיישינן אלא לרבויי.

א"נ איכא למימר דהיא סברא אחרת שלא הוזכרה במתני' וכן דרך הברייתא לפרש דברי' שלא נאמרו במתניתין ור"ח שמע אותו דבר מרבי וכתבו בברייתא ומאחר דלא כהלכתא לא כתבו רבי במתניתין והיינו דבר שאינו מוסכם לרבי ופי' אם רבי לא שנאה ר"ח מנין לו עי"ש בה"ע דצ"ב וכדברי יב"ש: ופרכינן עוד שם וכתיב ויקח דוד עוד פילגשים וכו' וי"לד דקרי לה מאי קרי לה ל"י וכי לא ידע שנויי' דגמ' למלויי י"ח.

ואפשר דל' קרא אטעייא דקאמר ויקח דוד עוד פילגשים משמע דהיו לו פלגשים מקודם לכן ועכשיו הוסיף עוד דומיא דנשים והו"ל יותר מי"ח דקרא דלעיל לא הוזכרו בו פילגשים. ותי' למלויי י"ח ויקח עוד דקאמר קאי אנשי' הוסיף עוד וכן פילגשים הוסיף ע"הן ופשוט: והתוס' ד"ה ראו וכו' וז"ל דתמר לא היתה בת דוד שאמה כבר וכו' אבל קושיי' קמייתא לא מצי לתרץ הכי דהא רש"י פי' יפ"ת היתה קודם שנתגיירה אמו ילדה לדוד וכו' הרי רש"י אומר בפי' שהיא בת דוד שהיתה קודם שנתגיירה ולכך תירץ דמיירי בביאה שניה וכוונתם להקשות דברי רש"י אהדדי ואינו מתרץ אלא אליבא דשמואל: ה"ג ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו אפילו סוס אחד וכו' שם ע"ב ת"ר ולא ירבה לו וכו' ת"ל למען הרבות סוס ע"כ ואע"ג דלאו ל"ת הוא כמ"ש התוספו' דקאי על ולא ישיב וכו' מ"מ יש ללמוד ממנו דסוסים דרישא אפי' סוס אחד משום דסיפיה דקרא לא ישיב למען הרבות סוס קאי ארישא דלא ירבה לו סוסים ונתן טעם לדבר כדי שלא ירבה סוס מניה מוכח דסוסי' דקאמר קרא אפילו סוס אחד ולכך הוקשה לו השתא דסוסים דקאמר קרא אפי' סוס אחד אמאי אפקיה בלשון רבים וכו' ומשני לעבור בל"ת על כל סוס וסוס דהיינו אם קנאם זא"ז והתרו בו על כל אחד ואחד אבל אם קנאם בב"א ובהתראה אחת אינו עובר כ"א בלאו אחד וכ"ת דבלא סוסים נמי אמרינן הכי דכך היא המדה בכל התורה כולה בכל האיסורי' ואמאי אצטריך סוסים דשאני הכא משום דכתב קרא לא ירבה סוס דמשמעותיה אפילו ירבה אינו אלא כסוס אחד דאל"כ מנ"ל לש"ס לומר דלכמה סוסים אינו חייב אלא לאו אחד אימא דבא הכ' לומר דאפילו על סוס אחד חייב ולא בא לומר לכמה סוסים וכו' ואפילו הרבה אינו חייב כי אם לאו א' לכך כתב קרא סוסים ולא סוס לומר לך דחייב על כל סוס וסוס כשאר איסורים וגם חייב על סוס אחד כדגלי קרא למען הרבות סוס.

וכתבתי כל זה לפי מה שראיתי מי שכתב ופי' הש"ס דקאמר כתב בסוסים לחייב ע"כ סוס אפי' קנאם בב"א ובהתראה א' וזה לא יעלה על השכל דלא בא אלא שלא נאמר אפילו לכמה סוסים אינו חייב אלא חד לאו ואפילו בזא"ז ולכך אצטריך לכתוב סוסים לומר לך דחייב כדינו ככל שאר איסורים ולא להעדיפו על שאר איסורים.

ואח"ך ראיתי בש"ס דמכות דכ' בקרא דלא יקרחו קרחה דאפילו בב"א והתראה א' חייב ע"כ א' וא' משום רבוי דקרחה. וכ"נ מהתוספ' הפך ממ"ש ולפי הטעם שפי' לעיל יש לחלק דשא"ה דכתב קרא רבוי דלא ירבה ואי כתב סוס א' הו"א אפי' הרבה אינו אלא כסוס דגזירת הכתוב הוא ואינו כשאר איסורים ואפילו בזה אחר זה לכך כתב סוסים להשוותו לשאר איסורי' אבל התם כשהוא אומר לא יקרחו לחוד היינו כשאר איסורים לכך כתב קרחה להעדיפו על שאר איסורים יעו"ש בתוס' ועוד דיש טעם מן הסברא דמאחר דהסוס הראשון עדיין קים בפנינו ונתחייב עליו לא הו"ל כשאר איסורים דעלמא דהתם האיסור הראשון כבר הלך לו וזה כמו דבר חדש: פרק ד' ה"א רשות יש למלך וכו' שכל האמור בפ' מלך מלך זוכה בו ע"כ שם ד"כ אר"י אמר שמואל כל האמור וכו' נראה דפלוגתייהו דר"י ורבי יהודה בזה אם נצטוו ישראל להעמיד להם מלך וכו' דר"י ס"ל לא נצטוו וכו' ולכך ענשם הכתוב וגזר עליהם בניכם ובנותיכם וכו' מפני ששאלו שלא כהוגן ולכך קאמר כל האמור בפ' מלך ואע"פ שאמר קרא שום תשים עליך מלך אינו צווי אלא כנגד התרעומת כמ"ש ואמרת אשימה עלי וכו' וס"ל בהא כרבי נהוראי האמור לקמן בתוס' אחריתי לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד התרעומת שצפה הש"ית וכו' ולכך נענשו בימי שאול וגזר עליהם ונמצא דרבי יוסי ור"ן בשיטה אחת קיימי ור"י נקט מלתיה בחדא כל האמור וכו' ור"ן בחדא וטעם אחד להם ורבי יהודה אית ליה דנצטוו ישראל להעמיד להם מלך ואין להם עונש בשביל ששאלו ולא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שתהא אימתו עליהם שהרי נצטוו שום תשים וכו' ואף על פי דקרא קרי בחיל ואמרת אשימה עלי וכו' לא מקרי תרעומת ושאלו כדין ושום תשים עליך מצוה היא וכו' ולמה נענשו בימי שאול הטעם הוא לר"י כמ"ש שם בתוספו' למה נענשו לפי שהקדימו ע"י וכו' ע"ש ונ"ל שצ"ל שהקדימו על ידו כמ"ש הרמב"ם בפ"א ה"א דהיינו שהקדימו לשאול מלך בשביל שמאסו בשמואל הנביא והיינו ע"י דהיינו בשבילו וכן ראיתי להרב ח"א שפי' כן בפי' א' מפירושיו יע"ש ור"ן בא לפלוג עליו ולומר לא נענשו אלא מפני התרעומת ששאלו מלך והם לא נצטוו ולכך נענשו ור"א בא לפלוג עליו לומר שהעונש לא מפני ששאלו מלך לשפטנו דבשביל דבר זה אינם נענשים ואין בו מרד בדבר זה דכך יאות להם והעונש בא להם מכח ע"ה שאמרו ככל הגוים שבעטו בדברי תורה אלא ככל הגוים אשר כל אשר יחפוץ יעשה ולכך אמר להם בניכם ובנותיכם וכו' כמו ששאלו וכן מוכח קרא שאמר ככל הגוים אשר סביבותי ודוק:פרק ט' ה"ה שש עריות וכו' כתב מרן הכ"מ שם תניא על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו וכו' וצ"ע עכ"ל יעוש"ב: ולי ההדיוט אחרי התאבקי בעפר שתחת רגליו נלע"ד דל"ק מידי דרבינו פסק כרב הונא דאית ליה גוי מותר בבתו ופירש"י בין לר"א בין לר"ע דלא.

אסיר לב"נ כ"א מאי דכתיב בקרא על כן יעזוב וכו' והקושייא דלעיל דר"מ אדר"מ מתרץ לה באופן אחר דלא כר"י ותו לא מידי וק"ל ושו"ר למהרש"א שתירץ כן ושככ"ה שנתכוונתי לדעת קדש ז"ל: פרק י' ה"ז דמילה נצטוו בה אברהם וזרעו לבד וכו' וכ' המש"ל וראיתי לעורר מה שהקשו לי בדברי הרא"ם פ' ויגש ד"ה והנה עיניכם וכו' ויש לחוש שמא הוא מבני קטורה שחייבים במילה וכ"כ בפ' בא אל פרעה ד"ה תושב דמאי דנקט ערבי מהול משום דדרכן למול בגיותן לפי שהן מבני קטורה שהם מחוייבי' במילה עכ"ד ותמהני וכו' דבשני מקומו' הללו מיישב דברי רש"י במה שהוא נגד סברתו דרש"י ס"ל דבני קטורה זרעם פטורים מהמילה וצ"ע עוד אני תמיה דלסברת הרא"ם דס"ל דאית ליה מבני קטורה היום אינם פטורים מהמילה הטעם הוא דלא ממעטינן מקרא דכי ביצחק אלא ישמעאל ועשו שכבר בא לעולם אבל לא בני קטורה שלא באו לעולם ואם כן יש לתמוה ממ"ש הרא"ם בפ' חיי שרה ד"ה שטר מתנה כתב ליצחק כתב הרא"ם ואיך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק ותירץ ושמא יש לומר שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ע"כ ולפי דברי הרב התינח ישמעאל דנתמעט מקרא כי ביצחק אבל מבני קטורה לא הותר מקרא דכי ביצחק כיון דבאותה שעה עדיין לא באו לעולם וצ"ע ע"ש: ולעד"ן לישב על הרא"ם הוא בהקדים מה שפירש הרב חדושי הלכות על קושיית הש"ס לדעת הרמב"ם דאית ליה דזרע בני קטורה מחוייבים במילה שהקשה אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו דפי' והא מה שאנו רואים דהרבה אומות מבני קטורה שקבלו עליהם מצות מילה דמוכח שנתחייבו ע"ש וכן כתב הרא"ם משום דדרכן למול בגיותן א"כ מוכרח אתה לומר דגם רש"י יודה לדבר זה דאנו רואים בעינינו דהרבה אומות מבני קטורה שהם נמולים וקבלו עליהם מצות מילה דדוחק לומר דדוק' להרמב"ם קאמר דהרבה אומות וכו' אבל רש"י מדסיים בענין זה דהוי כפליג במציאות ומוכרח אתה לומר דגם רש"י מודה לדבר זה אלא בהא פליגי לדעת רש"י אומר לך דהרבוי דאת לא בה אלא לששה דנולדו בחיי אברהם דהוה ס"ד למעטינהו מכח דלא מקרי זרע כמו שהקשה הש"ס אלא מעתה ובניהם אחריהם פטורים דלא נתחייבו כלל והא דקא חזינן דהרבה מהאומות וכו' מכח דאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם משום ואל תטוש תורת אמך אבל להרמב"ם הרבה אומות מבני קטורה שקבלו עליהם המילה מכח החייוב דאת בריתי וכו' לרבות בני קטורה וזרעם והשתא ניחא במה שכתב הרא"ם ויש לחוש שמא הוא מבני קטורה שחייבין במילה אין כוונתו על זרעם אלא עליהם ובניהם נטו אחריהם ור"ל מחמת שהם חייבים וגם בניהם קבלו עליהם משום ואל תטוש חיישינן שמא יאמרו מזרע בני קטורה א"נ חייבים דקאמר אזרע קאי ור"ל מחמת שהם מלים בכל עת וקבלו עליהם מצות מילה נעשית עליהם חייוב ולכך קאמר חייבים וכן מה שכתב מפני שלא נתמעטו מקרא דכי ביצחק היינו על הששה ודוק: ולקושייא השנית לענד"ן דלא קשה ולא מידי דהא דאמרינן דבני קטורה לא נתמעטו מקרא דכי ביצחק לפי שעדיין לא באו לעולם הוא משום דרבי להו קרא דאת בריתי הפר אבל אי לאו רבוייא הוה ממעטינן גם בני קטורה כמו שהקשה הש"ס אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו אלא מטעם דאית לן מיעוטא דכי ביצחק ואית לן רבוייא דאת וכו' אוקמינן שפיר מיעוטא לישמעאל ועשו שהיו בעולם ורבויא אכתי לבני קטורה לפי שלא באו לעולם.

והשתא אתי שפיר במילה דאית לן רבויי' דאת בריתי אמרי' בני קטורה לא אמעי' ממילה מכי ביצחק אבל בירושה דליכא רבוייא אמעיטו בני קטורה מקרא דכי ביצחק דלא מקרי זרע לענין ירושה אע"פ דעיקר זרע לענין מילה ואחרי כותבי ראיתי להבי"ע שתירץ כן ועוד דעיקר הקרא דכי ביצחק כתיב ביה ירושה דכתיב כי לא יירש בן האמה וכו' וכתיב בתריה כי ביצחק יקרא לך זרע ומוכרח אתה לומר דהמיעוט בכאן לא בא אלא למעט בני קטורה דישמעאל בלאו הכי מן הדין אין לו חלק בנחלה דהו"ל כגר שנתגיירו בניו עמו שאין הורתו ולידתו בקדושה דקיימא לן כחכמים דלא מקרי גר עד שמל וטבל וכל עוד שלא מל אברהם לא מקרי גר ולא יצא מכלל ב"נ ועוד שדרש יצחק ולא ישמעאל היינו לעניין אחר כגון מצות מילה וכדומה: איברא דק"ל על מ"ש מש"לם וז"ל דלסברת הרא"ם דאית ליה דבני קטורה היום אינם פטורים מהמיל' ע"כ הטעם הוא דלא ממעטינן מקרא דכי ביצחק אלא ישמעאל וכו' משמע מדבריו דאי אמרינן דהיום פטורים ממצות המילה כדעת רש"י ז"ל לא קשה ולא מידי והא מ"מ עדיין תקשה והא בני קטורה הששה לא נתמעטו מקרא דכי ביצחק והעביר מהם הנחלה ומכאן מתרץ הרא"ם דכי ביצחק ולא כל יצחק אלא מאי אית לך למימר דגם הם נתמעטו מקרא דכי ביצחק ולא חייבנום במילה אלא מכח רבוייא דואת בריתי גם לגבי זרעם אמרינן דנתרבו מכח רבוייא דואת בריתי ולעולם נתמעטו מכי ביצחק וכו': וראיתי להרב תו"ר שהקשה משם רבני חברון תוב"ב על הרא"ם ז"ל שכתב דשאני הכא דכתיב כי ביצחק ולא כל יצחק מסוגיא דקדושין די"ח ע"א דאמרי' שם אר"י עכ"ום יורש אביו דבר תורה דכתיב כי ירושה לעשו נתתי וכו' ודחי לה דילמא ישראל מומר שאני משמע דאי לאו מטעם ישראל מומר הו"א דיורש האב דקאמר קרא כי ביצחק ודרשינן ולא כל יצחק להוציא את עשו עכ"ל:

ואני בעניי לא ידעתי אכנה קושייתם מאי היא דכוונת הש"ס להביא ראיה מעשו ובניו כמ"ש בש"ס נזיר ס"א וז"ל כי ירושה לעשו להורישה לבניו אלמא דאית אבות לכותי לענין ירושה ע"כ ע"ש ואם כוונתם לומר איך ילמוד דגוי יורש אביו מעשו ובניו הרי כתיב כי ביצחק וכו' ולא עשו וישמעאל שהם גוים לדעת הרא"ם מאי קאמר משמע דאי לאו מטעם ישראל מומר וכו' ואפילו לאחר דמוקי הש"ס ישראלמומר שאני תקשה לדעת הרא"ם והא כי ביצחק יקרא וכו' ולא עשו שהוא ישראל מומר ועוד דהוה מקשה לה לעיל במלתיה דרבא דקאמר גוי יורש את אביו מדכתיב וחשב עם קונהו וכו' ע"ש הוה מקשה לי שפיר והא כתיב כי ביצחק יקרא וכו' ולא ישמעאל ועשו ועוד מאי מקש' ליה מקר' דכי ביצחק דשאני התם מאחר דאיכ' זרע ישראל עם זרע נכרי או מומר דאית ליה תרוייהו בא קרא ומיעט זרע הנכרי אבל הכא דלית ליה כי אם זרע נכרי גוי יורש את אביו ואם כוונתם להקשות מעשו גופיה ור"ל מאחר דמצינו דעשו מוריש לבניו א"כ דין ישראל אית ליה ונלמוד מינה דגם הוא יורש את אביו כמ"ש הרא"ש ז"ל בדברי המדחה דכתב ודילמא ישראל מומר שאני כתב וז"ל מכאן יש ללמוד דישראל מומר יורש את אביו ישראל ואע"פ דעשו לא ירש את אביו כ"א לבניו אחריו מ"מ למדנו דדין ישראל אית ליה וגם יורש את אביו אם כן לא על הרא"ם תלונותם כ"א על האבות שהעבירו הנחלה מהם: ואני בחפ"שי ראיתי להרב זרע יעקב ן' נאיים ז"ל שכתב כדכתיבנא לעיל דבדין הוא דישמעאל אינו יורש משום דאברהם אחר שמל הוא דמקרי גר ויצא מכלל ב"נ והוה ליה כגר שנתגיירו בניו עמו והשתא הוסרה הקושיא דמקשים איך אברהם העביר נחלה וזו היא כוונת הרא"ם שתירץ שאני הכא דכי ביצחק וכו' דנתכוון לזה אלא לרוב חכמתו לא הרחיב הדבור זהת"ד ע"ש: ואני בעניי נ"ל אח"המ מכ"תר דלא נתכוון לזה הרא"ם כלל ואינו נשמע מדבריו תירוץ זה כלל ועוד לפי דבריו במאי תירץ על בני קטור' דקושייתי' היא גם על בני קטורה כמ"ש אמאי העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ולפי דבריו לא תירץ כי אם על ישמעאל שנתגייר עם אברהם והו"ל הורתו ולידתו שלא בקדושה אבל בני קטורה שהורתם ולידתם בקדושה אמאי העביר מהם הנחלה ונמצא דהרא"ם לא תירץ עלייהו כלום ודוק:

סוף הספר

תוכן העניינים

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה