גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי
פרק י"א
ה"א מה בין דיני ממונות לד"נ וכו' גומרין בו ביום וכו' ע"כ ועיין כל ההלכה באורך משנה ריש פ' אחד ד"מ יעו"ש ואע"ג דכתיב משפט אחד וכו' וליבעי כ"ג היינו משום דגלי קרא אלהים לומר לך דד"מ סגי בשלשה.
ומ"ש רבי' ד"מ מטין ע"פ ע"א וכו' כתב רש"י במתני' ד"ה וד"ן מטין וכו' ובר"מ ליכא לאוקומה כדאמרינן לקמן וכו' וכ"ש שאר ד"מ וכו' עכ"ל. הקושיא בכאן גלויה לעין כל כמ"ש מהרש"א ולא תירץ בזה כלום דלמאי אצטריך קרא בד"מ דמטין ע"פ ע"א לחובה ואף ע"ג דקרא אצטריך אבל אתה מטה משפט שור הנסקל מ"מ אמאי אצטריך לומר וכ"ש שאר ד"מ והא ד"מ גילתה תורה דדינם בג' וממילא ליכא אלא אחד בין לזכות בין לחובה.
ואפשר לומר דאלולי לימוד כ"ש ד"מ הייתי אומר דשלשה דילפי' מקרא היינו תחי' הדין וכן אם הרוב דהיי' ב' לזכות וא' לחובה די בשלשה אבל אם היו שנים לחובה ואחד לזכות מוסיפין עד שיהיו ב' או ג' לחובה מדי דהוה אם אחד מן הג' אומר איני יודע דמוסיפין ואע"ג דע"י ההוספה לא משכחת אלא ג' ולא ב' אין בכך כלום דגם בכ"ג דבד"נ לא משכחת אלא בג' ולכך הוצרך רש"י לומר וכ"ש ד"מ.
א"נ לרווחא נקט לה וקושטא קאי ואע"ג דאינה צריכה. א"נ אליבא דרבי נקט לה דאית ליה ד"מ בה' כדאיתא בפרק קמא: הלכה ד' אחד ד"נ ואחד דיני מלקיות וא' דיני גליות וכו' אלא שהמלקיות בשלשה הכי איתא שם בגמרא דל"ג תנ"ה חייבי מלקיות אתיא רוצח רוצח וחיי"ג אתי' רשע רשע.
וכתבו התוס' ד"ה אתיא רשע וכו' ועוד דלאביי למלקות וממון וכו' ומוקיחדא וכו' עכ"ל אכתי תקשי לאביי אמאי אצטריך ג"ש למלקות וממון מכדי רשעתו ילפי' תרוייהו משום רשעה א' וכו' מה לי מלקות וממון מה לי מלקות ומיתה וכ"כ התוספות שם דף ל"ז ד"ה חדא במיתה ומלקות אליבא דרבנן דילפי' תרוייהו מכדי רשעתו ואפשר לומר דבלא"ה אצטריך גם להך דלעיל משלשין בממון וכו' וק"ל: עוד כתבו בס"ד וסוגיא דההוא פרקא וכו' דלאביי למלקות וממון לא אצטריך קרא דאתיא מג"ש וכו' יעו"ש גם אליבא דרבנן לא אצטריך כדי רשעתו וכו' דהא גמרי לה לג"ש מכה מכה וכו' כמ"ש לעיל ורבא אתיא מכה מכה.
ואפשר לומר דשאני ג"ש דרשע רשע נילף מינה תרתי דומיא דחייבי מיתות דאין אדם מת ומשלם מלא יהיה אסון וחייבי מיתות שוגגין מדתני רבי חזקיה מכה אדם ומכה וכו'. כך יש ללמוד בחייבי מלקות בתרתי מג"ש אבל לרבא דמפיק לה ממכה מכה אין ללמוד ממנה אלא חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין ממכה בהמה ישלמנה ואצטריך כדי רשעתו אם נתחייב מלקות וממון דפטור מממון: וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב וז"ל וסוגיא דההוא פרקא כדי רשעתו אתיא אליבא דרבא וכו' עכ"ל דהך ג"ש דמכה מכה לאו מחייבי מיתה ילפי' לה אלא מדאתקשו לבהמה כדמסי' התם ע"כ ואפשר דכוונתו למאי דכתיבנא ור"ל דהלימוד דג"ש אינו אלא ממכה בהמה ואין ללמוד ממכה אלא חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ואין ללמוד ממנו אם נתחייב מלקות וממון דבשלמא אם ילפינן מכה מכה מחייבי מיתה דהיי' ממכה אדם יומת יש ללמוד ממנה תרתי דומיא דחייבי מיתות ולא אצטריך כדי רשעתו ודוק: הלכה ו' ד"מ וכו' וד"נ מתחילין מן הצד ע"כ הכי איתא במתניתין ופירש"י ד"ה מן הצד ולא ירצו לחלוק על דבריו וכו' לכאורה תיבת ולא ירצו אין לה שחר דמשמע הא אם ירצו יכולין לחלוק על דבריו והא ליתא דהא כתיב לא תענה על ריב וכו' ואפשר לומר דקרא לא בא לומר לא תחלוק על הרב אלא הכי פירושו לא תעשה דבר שתצטרך לחלוק עליו אלא תתחיל מן הצד ואפי' אם יאמרו הפך סברתו לית לן בה משום שאמרו דבריהם קודם שידעו סברתו ואה"נ אם התחיל מן הגדול יכולין לחלוק עליו א"נ לא ירצו דקאמר ר"ל ע"י שאלה כמ"ש התוס' לקמן דל"ו ולעולם לעיכובא אבל העיקר הוא כתירוץ א' וכן משמע מלשון רבינו דלאו לעיכובא.
שו"ר להתוי"ט שהביא דברי הנ"י שכתב כן ושמחתי אלא דעדיין י"לד דטעמיה דתנא דקאמר ד"מ מתחילין מן הגדול. אם טעמו הוא משום דלא איכפת לן ואפילו יהיה באמת דעת הגדול הפך דעתם לית לן בה דאמרינן כבר הורה זקן.
או דילמא משום דקרא דלא תענה ע"ר היינו בד"נ ולא בד"מ ואח"ך ראיתי לתוס' דל"ו שכתבו שניהם דמתחלה כתבו ד"מ וכו' לא חיישינן ולבסוף כתבו ואפשר דל"ת על ריב בדיני נפשות קאי יע"ש: הלכה ז דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו' הכי איתא במתני' שם ולא ידענא דאמאי לא הזכיר תנא דמתני' דיני האיסור והיתר דאינם בכלל דיני האיסור נפשות.
ואפשר לומר דתנא ושייר דהא שייר עבור החדש ושור הנסקל ומילי אחריני טובא וכן ראיתי לרבינו בריש פ"ח מהלכות אלו ה"א שכתב הטומאות והטהרות ואיסור והיתר וכיוצא בהן מדקאמר וכיוצא בהן משמע דאיכא אחריני חוץ מאלו: הלכה ח' זה שאנו מונין וכו' והב' היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות וכו' שומעין דבריו וכו' שם בגמרא דל"ג ע"ב על מאי דתנן במתניתין ד"מ הכל וכו' ופרכי עלה הכל ואפילו עדים לימא מתני' ריב"י היא ולא רבנן דתניא ועד אחד לא יענה בנפש בין לזכות וכו' ומשני אמ"ר פפא באחד מן התלמידים וד"ה ע"כ.
ולכאורה קשה לי בפשט הברייתא דאימא דקרא דעד א' לא יענה בנפש בא ללמד דבעי' ב' עדים שיעידו בנפש אבל ע"א לא מקרי עדות ולעולם אפילו עדים שהעידו עליו חובה יכולים ללמד עליו זכות וקרא לא אתא אלא להכי. וי"ל דהא כתיב ברישא ע"פ עדים ירצח את הרוצח ואמאי חזר וכתב וע"א לא יענה א"ו ר"ל אפילו עד אחד.
ודוק: והתוספות ד"ה אחד מן התלמידים וכו' כתבו וז"ל ולא יהיה אלא כא' וכו' ולכאור' נראה דרב המרחק ביניהם ואין הנדון דומה דשאני התם דמתחי' אמר איני יודע והוא אחד מן הדיינים ואפילו יחזור ויאמר שהאמת כך דעכשיו נתפשט לו הדבר בין לזכות בין לחובה לא שמעינן ליה אבל הכא באחד מן התלמידים דאינו מב"ד ולא נסתפק בדבר והוא מלמד זכות שמעי' ליה ואי קשיא הא קשיא דאמאי לא שמעי' ליה דהא יכול לחזור מחובה לזכות וכ"ש אם אומר איני יודע ויתרצו לא שמעינן ליה דקאמר לחובה אבל לזכות שמעינן ליה דלא גרע מחובה לזכות: פרק כ"ב ה"ד מצוה לומר לבע"ד וגו' אם רצו בפשרה עושים וכו' וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וגו' ע"כ הכי איתא בגמ' דסנהדרין דף ו' ע"ב ריב"ק אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום וכו' וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה ע"כ יעו"ש.
והא דהוצרך לאתויי האי קרא ולא הספיק ליה בקרא דאמת ומשפט וכו' משום דמקרא קמא ליכא הוכחה כ"כ דאיכא למימר דכוונת הנביא היא לומר אמת ומשפט שהם שלום שפטו בשעריכם דדינא שלמא בעלמא הוא ולכך לא קאמר ושלום בוא"ו כמו ומשפט א"נ כוונתו לומר לכל א' ואחד ולאו באחד אחד עושה משפט ושלום לכך אצטריך מקרא דדוד ויהי דוד וכו' לכל עמו דאיכא הוכחה כ"כ דמשמע לכל עמו לכל אחד ואחד עושה משפט וצדקה ולכך כשאמר בש"ס אתאן לת"ק לא הזכיר כי אם קרא דדוד אבל קרא אחרינא לא חש ליה כדפירש' וסיים שם בגמ' דלמ"ד אסור לבצוע מוקי לקרא דדוד דן את הדין וכו' וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ממון משלם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה ופירש"י ד"ה אתאן לתנא קמא דאמר אסור לבצוע וכו' ולכאורה קשה דאמאי קאמר לתנא דאמר אסור דאפילו לת"ק תקשה קרא דדוד דגם הוא לא דריש ליה לפשרה דאי דריש ליה לא הול"ל רשות דכשתאמר דהפשר' נקראת צדקה מצוה היא כמו שכתבו התו' לעיל ואפשר לומר דרש"י אזיל לשיטתיה דלעיל דממשפט וצדקה מקשינן פשרה לדין ודריש ליה לפשרה ואמאי קאמר רשות משום דפשרה צריך הכרע הדעת וכ"ע לא בקיאי בה וגורעין ומוסיפין ומזלזלין בה ולכך קאמר רשות אבל דוד קראה צדקה משום דבקי בה והשתא הוסרה קושית התוספו'דלעיל על רש"י ז"ל.
ואמרו שם בגמרא דאפילו למ"ד אסור לבצוע ל"ק אבל אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום וכתבו תוס' ד"ה אבל אהרן פי' כיון שלא היה דין וכו' יתכן לומר דהתו' ורש"י מחולקים דרש"י ס"ל דגם אהרן דיין הוה דאף על פי שהדין בה לפני משה עכ"פ אהרן שיושב עמו נקרא דיין שני ולא מקרי כאדם אחר ואסור לעשות פשרה אם לא שילך וירדוף אחריהם קודם שיעמדו לדין אבל התוס' ס"ל כיון שהדין אינו בא כי אם לפני משה ואהרן לא מקרי דיין ונקרא כאדם אחר ויכול לעשות פשרה ואינו אסור אלא למי שהוא דיין ומ"מ מלת רודף שלום אינה מדוייקת לפי' התוס' כ"כ אי נמי אפשר לומר דהתוס' ס"ל כרש"י דאינו יכול לעשות ביצוע אלא קודם שיבואו לפניו לדין ומה שאמרו כיון שלא היה דין וכו' באו לתת טעם דאמאי כשירדוף אחריהם מותר דעכ"פ מדברים על לבו ויודע ונחשב כאילו עמדו לפניו לדין.
לכך אצטריך למימר כיון שאינו דיין ושאר דיינים אחרים אינם באים אלא לפני משה חשיב כאדם אחר ומותר אבל בשעה שיושב לפני משה בשעת הדין נקרא דיין ואינו יכול לבצוע והפי' קמא עיקר והבוחר יבחר וק"ל. ומ"ש רבי' אבל אחר שגמר הדין וכו' אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם אלא יקוב הדין את ההר שם בברייתא נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע וכתבו שם תוס' ד"ה נגמר הדין כגון שדקדקו בדין היטב וכו' ומאי דקאמר לקמן איש פלוני אתה חייב לאו לב"ד אלא דיינים אומרים זה לזה וההיא דר"ש בן מנסיא דקאמר משתשמע ואתה יודע להיכן הדין נוטה פי' אבל לא דקדקו הדיינים כאחד דבריהם היטב ובהא פליגי דלר"ש ב"מ אחר שידעו להיכן הדין נוטה אפילו לא דקדקו דבריהם כאחד אינם יכולים לבצוע ולת"ק כל עוד שלא דקדקו דבריהם יכולים לבצוע: בא"ד אבל קשה מאי ביצוע שייך וכו' ר"ל דלא מקבל מנייהו בע"ד ותירצו שאומרים להם יראים אנו שנותנים להם אמתלא לדבריהם כדי שיקבלו מהם והיינו כונת התנא אי אתה רשאי לבצוע ולומר להם יראים אנו וכו': והנה שם בגמרא ד"ז פרכי' אי פשרה בעיתו היינו ת"ק וכו' והקשו בני הישיבה משמע אחר האי שנוייא הוא דנתחדש להש"ס האי קושיא היינו ת"ק וכדמשמע מפי' רש"י אבל מקודם לכן ניחא ולא תקשה מידי ומקודם לכן תקשה ממה נפשך אם תנא קמא ס"ל מצוה תקשה היינו רבי יהושע בן קרחה ואם ס"ל רשות היינו ר"ש בן מנסיא ולעד"ן דמקודם לא תקשה מידי דס"ל למקשה דתנא קמא דקאמר רשות היינו למעשה אבל באמירה מצוה ור"י ב"ק אית ליה מצוה לגמרי בין בעשיה בין באמירה אבל ר"ש דמחמיר בפשרה אית ליה הכל רשות בין בעשיה בין באמירה אבל אחר שחידש לו המתרץ דמצוה דקאמר היינו מצוה למימר להו נתחדשה לו הקושיא היינו תנא קמא דבעשיה אית ליה רשות ובאמירה מצוה והשתא לפי דברינו ניחא דקאמר היינו ת"ק דבלא האי הקדמה נראים הדברים תפלים מאי קאמר היינו תנא קמא כבר ידע מאי למצוה למימר להו וכו' אבל תנא קמא אית ליה רשות ותירץ לו איכא בינייהו מצוה באמירה אבל ת"ק אית ליה כולהו רשות היינו ר"ש בן מנסיא ותירץ לו איכא בינייהו משתשמע דבריהם וכו':
אבל קשה לי אחר שידע מאי גמר דין פלוני אתה חייב וכו' מאי קאמר היינו ר"ש ב"מ ואם הבין פלוני אתה חייב היינו משתשמע דבריהם ויודע הדין וכו' מי הכריחו לפרש כן עד שהוקשה לו היינו ר"ש ב"מ ואחד מב"ד נתן טעם לדבר משום דאי מפרשי' פ' אתה חייב היינו אמר להם מאי ביצוע איכא לכך הוכרח לפרש גמר דין שאמר היינו שיודע הדין להיכן נוטה ולכך הוקשה לו היינו ר"ש ותירץ לו משתשמע דבריהם וכו' ולפי' רש"י חידש לו שאמר להם פ' אתה חייב ויאמרו להם יראים אנו שמא טעינו ולפי' התוס' כדפי' לעיל וק"ל: עוד שם והני תנאי פוטר מים ראשית מדון מאי דרשי ביה ורצונו לומר תנא קמא ור' יהושע בן קרחה דאית להו עד גמר דין ואפי' יודע הדין להיכן נוטה והא כתיב פוטר מים וכו' דמשמע מתחיל' הדין קודם שיודע וכו' אבל קשה לי מאי מקשה דהנהו מפרשי פוטר מים ולפני התגלע היינו גמר דין לפירוש עד שיתגלה לבעל דין ולפירוש התוספות עד שיתגלה לדיין וידק' בדין אבל מקודם לכן נקרא תחלת דין ועוד קשה לי דאמאי לא מקשו לרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שאמר אסור לגמרי והא קרא קאמר פוטר מים וכו' ומפי' רש"י משמע דלא מקשה אלא לתנא קמא ור"י ואפשר לומר דר"א מפרש קרא דפוטר מים היינו ראשית מדון לגמרי קודם עומדם לדין: פרק כ"ג ה"ט כל דיין וכו' גורם לשכינה וכו' הכי איתא בפ"ק דסנהדרין דף ז' ע"א א"ר שמואל ב"ן וכו' כל דיין שדן ד"א לאמתו וכו' וכל דיין שאינו דן ד"א לאמתו וכו' ופי' התוספות בפ"ק דשבת לאפוקי דין מרומה והרב"י ז"ל הקשה ע"ד ופי' פי' אחר וז"ל שאמר פי' שידון דין אמת אם מצורף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאה לחייב אין זה לאמיתו ע"כ וראיתי בספר פרי צדיק להרב הגדול מוהרר"ש צרור ז"ל דהקשה על רבינו מאי ריבותא לאשמועי' וכו' הא איסורא איכא דאסור לדון את אוהבו או את שונאו אפילו אינו אויבו ולא אוהבו אפילו אינו שושבינו כמו שפסק הרמב"ם ע"ש ואנא ברייה קלה נלע"ד דאין כאן שום קושיא על רבינו דמאי דקאמר רבינו אם מצורף אהבת הדיין לא נתכוון רבינו על האוהב או על השונא שיש לו מקודם אלא כוונת רבינו היא כגון שבאו לפניו שני בני אדם נכרים שאינו מכירם ואחד מהם קושטא קאי ודבריו מכוונים וא' מהם הפכפך בדברים ועקש ופתלת' בדבריו ואע"פ כן לא הועיל ויוצא חייב בדינו כמו זה קאמר רבי' אם מצורף וכו' דהשתא הדיין ניחא ליה בזה שיצא חייב ואחר זכאי ונעשו כאוהב ושונא א"נ אהוב ושונה דקאמר רבינו כגון אחד שהוא תם דרך יותר מחבירו דניחא ליה לדיין בההוא שהוא תם דרך והוא נקרא אוהבו ומ"ש שונאו היינו לגבי האחר נחשב כמו שונא אבל הוא אינו שונא ומותר לדונו א"נ אפילו כפי סברת הרב שהבין אוהב ממש ושונא ממש יכול לומר כשקבלוהו עליהם לדון: שם ואמר ר"ש וכו' כל דיין שנוטל מזה וכו' הא דלא כלל דבריו כולם במחתה חדא ואמר וכל דיין שאינו דן אמת לאמיתו ונוטל מזה ונותן לאחר גורם לשכינה וכו' ונוטל ממנו נשמתו משום דלא דמי לדלעיל דאע"פ שדן האמת אם אינו לאמיתו גורם לשכינה וכו'וכ"ש אם אינו אמת אבל הכא אם דן האמת כפי טענותיהם כמ"ש לעיל בפסוק עמכם בדבר משפט אפי' אינו לאמיתו ואפשר שהוא דין מרומה אפילו הכי נקרא דין אמת ופטור ואינו חייב אלא אם לא דן האמת וזיכה לחייב וחייב לזכאי: שם שנאמר אלהים נצב בעדת אל וכו' ראיתו היא מדקאמר קרא בעדת אל משמע שדנים האמת דאי לאו הכי לא מקרו עדת אל אי נמי מדמצינו כשאינם דנים האמת שכינה מסתלקת כדמוכח מקרא משוד עניים וכו' מכלל קרא דקאמר אלהים נצב היינו שדנים האמת אלא דקשה לי מאי ראיה מפסוק' דבעינן לאמיתו יכולני לומר אם דן האמת די: הלכות עדות פרק ה"ג וכל מקום.
שע"א וכו' לעשות ג' כשנים וכו' יע"ש הכי איתא בפ"ק דסנהדרין ד"ט דתנן ר"ע אומר וכו' ומה שנים וכו' ולכאורה קשה דמנין ליה לר"ע לומר לא בא הג' אלא להחמיר דילמא לא בא אלא להקל לסיפא נמצא א' מהם קרוב או פסול וכו' ואפשר לומר דר"ע מפיק לה מתרי קראי דאמר על פי שני עדים או ג' עדים אחד לחומרא וא' לקולא וא' מבני הישיבה תי' דאמר קרא או ג' עדים יומת המת דמשמע לא בא אלא להחמיר ומכ"ש להקל: וכתבו התוס' ד"ה לא בא הג' וכו' כיון דאית הקישא בבואו בב"א וכו' כי היכי דמיקש וכו' ור"ל מאחר דאית ליה הקישא ואפי' באו זא"ז הו"ל כאילו באו בב"א ושלשתן נהרגין.
גם כשנמצאו ב' זוממין והג' לא הוזם אפילו באו זה אחר זה הו"ל כאילו באו בב"א ואינן נהרגין ולר"ש בנדון זה נהרגין ואם כן מאי קאמר לא בא הג' להקל אלא להחמיר והא מיקל הוא מר"ש וגם בקולא פליגי: פרק י' ה"ד ועוד יש שם רשעים שהם פסולים וכו' אע"פ שהן בני תשלומין וכו' עכ"ל משנה בפ' זה בורר דכ"ד ב' ואלו הן הפסולין וכו' ולכאורה נראה דרבי תנא להו שלא כסדרן דבמשנה ראשונה קתני עד שיביא ראיה שהם קרובים או פסולים וכו' ואחריו היה ראוי למתני ואלו הן הקרובים וכו' ואי מטעם דפתח במאי דסליק הול"ל ואלו הן הפסולים אחר משנה ראשונה ואמאי הפסיק הענין במשנת נאמן עלי אבא וכו' ואחר כך תני אלו הן הפסולים וכו' הן הקרובים וכו': אבל כד דייקת שפיר נראה דהם סדורים כסדרן דהא קתני זה פוסל עדיו של זה וכו' וקאמר בש"ס ל"צ דקבליה עליה כבי תרי קמ"לן דמצי הדר ביה לר"מ ולרבנן לא מצי הדר ביה וכו' ולכך תני אחריו נאמן עלי אבא וכו' דלר"מ יכול לחזור בו ולרבנן אינו יכול לחזור ואחר כך תני אלו הן הפסולים והקרובים דקתני ברישא עד שיביא ראיה שהן קרובים או פסולים ומאי דקאמר ר"י במתני' אימתי בזמן שאין וכו' נראה מדתני דברי ר"י לבסוף ולא תני להו אחר מפריחי יונים וכו' משמע דדבריו קאי אכולהו ארבעתן וקשה והא מלוה ברבית איכא איסורא דרבית ואפילו אית ליה אומנות אחרת ואפילו לתוס' דקאמרי פסולין מדרבנן מ"מ פסולים מכח איסור רבית.
וכן סוחרי שביעית איסורייהו מכח שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ואפי' מוקמינן לה בשביעית בז"הז מ"מ אסור מדרבנן מכח איסור שביעית ואפילו יש לו אומנות אחרת וכו': וראיתי להתוי"ט שהביא משם הרב דדברי ר"י לא קאי אלא אמשחק בקוביא ולפי' קמא גם למפריחי יונים ולא נתן טעם לדבר מפני מה קתני דבריו לבסוף וכפי דברי רבינו כאן שכתב וכן סוחרי שביעית בני אדם שיושבין בטלים וכשבאה שביעית פושטין ידיהם ומתחי' לישא וליתן בפירו' שחזקת אלו אוספי פירו' שביעית נראה שהוא מפרש דברי ר"י דקאמר בזמן שאין לו וכו' קאי גם אפירו' שביעית.
דאל"כ מאי האי דקאמר שיושבים בטלים וכו' ומאן פליג ליה כן אם הם בטלים אם לאו. וכן מוכח מדברי מר"ן וכ"מ שכתב וז"ל שם באותה משנה וסוחרי שביעית אמר ר"ש מתחילה היו קורין וכו' א"רי אימתי בזמן וכו' וידוע דכל היכא דקאמר ר"י אימתי וכו' אינו אלא לפרש וכו' והלכה כמותו.
ומ"ש רבינו הם בני אדם שיושבין וכו' לפי שאם אינם בטלים וכו' לא נאמר שהם אוספים פירו' שביעית אלא פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים ובטלים וכו' וכיון שבאה שביעית נ"ונ בפירו' אז נחזיקם שהם אוספי שביעית עכ"ל יעו"ש נראה מדבריו שהביא דברי ר"י ופי' דברי רבינו אמאי חילק בין בני אדם וכו' משמע דטעמו דרבי' הוא מדברי ר"י דקאמר אימתי בזמן שאין וכו' וכן ראיתי להרב באר הגולה שרשם ע"ד מר"ן שכתב אלו ב"א שיושבי' בטלים וכו' נפק"ל מדברי ר"י שאמר אימתי בזמן וכו' יעו"ש והטעם הוא משום החשד וכו' ולפי דבריו אלו דהטעם משום חשד א"ש דדברי ר"י קאי גם אמלוה בריבי' דרבנן דווקא בזמן שאין וכו' אבל אם יש לו אומנות וכו' ליכא חשד דאמרינן מעות יתומים איכא גביה או לא ידע דאיכא איסור בדבר.
וכשאין לו אומנות והוא מתפרנס מזה איכא חשד בדבר ואף על גב דרבי' מפרש מלוי ברבית בתרי אנפי ברבי' דאורייתא ודרבנן טעמיה דר"י קאמר בזמן שאין וכו' קאי ארבית דרבנן וכן הם דברי רבי' מפורשי' בענין מפריחי יונים דפסיל להו אם מטעם הא' משום גזל ואפי' יש לו אומנות אחרת ופוסל להו כמ"ד דאם תקדימי יוני ליוניך ודוקא דלית ליה אומנות אחרת כר"י וכן מוכח מדברי רש"י לקמן דכ"ו ב' דקאמר בש"ס בגזלן דרבנן ופי' שם דבריו דגזלן דרבנן הנך דמתניתין יעו"ש.
וכן משמע דס"ל כפי' התוס' דמתניתין כולה בפיסולא דרבנן יעו"ש: והנה ראיתי אחרי רואי בדברי רבינו הטור דלא נקט אומנות אחרת אלא בתרתי במשחק בקוביא ומפריחי יונים וכתב ע"ד מרן הב"י וז"ל וסוברים הרמב"ם ורבי' דלא קאי ר"י אלא ארישא דמשחק בקוביא ובכללו מפריחי יונים דקאי נמי עלייהו וטעמא דהנך מיתסרי משום גזל או משום איסורי שביעית אבל הני דלא מיתסרי אלא משום ישובו של עולם בעינן שלא יהיה להם אומנות אחרת אלא היא יעוין שם.
ולא זכר ש"ר דברי רבינו אלו דלעיל ומ"ש הוא ע"ד יעו"ש ואיך יאמרהרמב"ם ס"ל כרבי' הטור דקאמר דברי ר"י אלא אתרתי ולא קאי אהנך ואין לומר דלעולם הרמב"ם אית ליה דלא קאי דברי ר"י אסוחרי שביעית ולעולם בסוחרי שביעית אפי' אית ליה אומנות אחרת והא דקאמר בני אדם שיושבין ובטלים וכו' מכח סברא אמרה ובמה ניכר שהם סוחרי שביעית ונפסלים עד שרואין וכו' דלא משמע כן מדברי הכ"מ שהוצרך להביא דברי ר"י על דברי רבינו ואח"ך פי' דבריו וכן מוכח מדברי בה"ג .
כדלעיל וצ"ע: ורש"י פירש בד"ה המשחק בקוביא וכולן מעין גזלנין וכו' וצ"ע דאמאי נקט טעמא משום גזל וכו' ובש"ס קאמר הלכה כר"י דוקא מי שאין לו אומנות וכו' נמצא הטעם משום ישובו של עולם דאי משום גזל אפי' אית ליה אומנות אחריתי נפסל וכן ראיתי להרב שפי' על המתניתין משום ישובו של עולם וכן פירש רבינו הטור ואפשר לישב דבריו בדברי רבינו יעו"ש בכ"מ: והתוספות כתבו דכל פיסולי דמתני' פיסולי דרבנן יעו"ש ואע"ג דגם מתניתין האמורה שם בד"ה דכ"ב פיסולי דרבנן כדמוכח מהש"ס שם דגריס בה עבדים שהם פיסולי דאורייתא עדות החרש שאני משום דהו"א דכשרים מידי דהוה אקרובים לר"ש דכשרים לע"הח לכך גריס להו לומר דאפי' לע"הח פסולים יעו"ש בתוספות: ומ"ש בגמרא איכא בינייהו וכו' דגמר אומנותא אחריתי ה"ה דהו"מל א"ב דמשחק בחנם א"נ המשחק עם הגוי כמ"ש מר"ן הכ"מ לפרש דברי רבי' דמשום גזלנותא ליכא ומשום ישובו של עולם איכא אלא דנקט דבר שהוא מפורש בדברי התנא ר"י אומר וכו' אבל המקשה עלה בדעתו דר"י פליג משום דהברייתא קתני בפי' בין יש לו אומנות וכו' וסבר דרבנן היא.
א"נ דקושטא קאי דהשחוק הוא ע"י מעות ומתני' סתמא קתני אפי' ע"י מעות ומשמע דקאי בין בישראל בין בגוי: שם רבי חמא בר אושעיא אמר אר"א וכו' נראה דכולהו בין למ"ד דיתקדמו יוני ליוניך בין מ"ד דאית ליה אר"א אית ליה סברת רמי ב"ח דפשוט דמתניתין משום אסמכתא דהוי כעין גזל דלמ"ד אי מקדימי וכו' פשו' הוא דטעמו משום אסמכתא כדקתני בש"ס דאי תנא תולה בדעת עצמו וכו' והוי אסמכתא כרמי ב"ח דלרב ששת כל כהאי גוונא לא הוי אסמכתא וגמר ומקני וכן למ"ד משום אר"א טעמיה משום גזל דבהדיא קתני בש"ס משום דרכי שלום ויש בהם משום גזל כמ"ש רש"י ע"ש ומדנתן טעם לשבח משום גזל משמע אפי' אית ליה אומנות אחרת כמו משח' בקוביא אלא דאינהו תרי מילי דמש' בקו' פסול משום גזל גמור דאסמכתא לא קנייא וגזל הם בידו אבל מפריחי יונים אינו אלא משום דרכי שלום ולא תקשה היינו מש"בק וק"ל אך ק"ל למ"ד אפי' שאין עסוקים בישובו של עולם תרתי למה לי ואפשר לומר דלא קאמר משום ישובו ש"ע אלא לגבי מש"בק אבל מפריחי יונים מפרש לה משום אר"א וגזל הוא משום דרכי שלום והשתא יכולני לומר דגם מ"ד דקאמר לעיל משום אר"א ס"ל במש"בק כרב ששת ובמפריחי יונים משום גזל דר"ש וק"ל ואפילו אית ליה אומנות אחרת: שם ע"ב אפי' קליפי אגוזים ורמונים וכו' ופירש"י וז"ל שאינם עשו' לכך ואקראי בעלמא הוא ע"כ ע"ש.
ק"ל מאי ואפי' קליפי וכו' דקאמר ואפילו לפירש"י דקאמר באקראי בעלמא וכו' דלמ"ד משום אסמכתא אפי' באקראי נפסל ואי למ"ד משום ישושל"ע אם יש לו אומנות אחרת מאי אריא קליפי אגוזים אפילו פספסים וכו' ואפשר לומר דלא נקט להו אלא לענין חזרה כדקתני בסיפא ואימתי חזרתן וכו' ולכך אמר אפי' קליפי אגוזים דבאקראי בעלמא צריכין שבירה ואם לאו לא מקרי חזרה: והשתא ניחא דלא הקשה לו מרישא אפי' קליפי אגוזים וכו' והקשה לו מסיפא אפילו בהמה חיה וכו' משום דיכול לדחות כדכתי' א"נ יכול לומר דמאי דקאמר אפי' קליפי אגוזים וכו' אתיא כמ"ד משום ישו"ש עולם ואתא לאשמועינן אפי' קליפי אגוזים דבאקראי והו"א אע"פ דלית אומנות אחר' מאחר דאינו משחק אלא באקראי מקרי עוסק בישובו של עולם קמ"לן ודוק: שם ואפילו בחנם וכו' וזה טעם בין למ"ד משום אסמכתא ובין למ"ד משום ישובו ש"ע דמאחר שאין לו אומנות אחרת מוכרח סתמו כפי' שיעבוד בשכר להתפרנס ואינו עוסק בישובו של עולם אבל אם אינו עושה אפי' בחנם מוכרח יחזור ועוסק בישובו ש"ע: שם ואמ"ר נחמיה לא חז"ד אמרו נראה פשוט דמדקאמר ואמר"ן ול"ק ור"ן אמר וכן מדקאמר אמרו משמע דר"ן פרושי קא מפרש דברי ת"ק וכ"כ הכ"מ ע"ד רבינו בה"ע דפסק כר"ן משום דפרושי קא מפרש דת"ק.
ברם ראיתי להרא"ש שכתב וז"ל אלא דבסוח"ז לבד הוא דסברי רבנן וכו' אין להוציא אסור מתחילה ואף בזה נחלק ר"ן וכו' ע"ש ואין פשט הלשון משמע כדבריו כדכתי' ועוד איך פסקו הלכה כר"ן במקום רבנן וי"ל בדוחק דכוונתו לומר נחלק ואמר דאין פי' רבנן כפשט לשונם אלא הכי כוונתם שיחזור שאמרו היינו חזר"מ וק"ל: שם כיצד אומר אני פ' ב"פ וכו' לא ידעתי מה המצוה ומה טעם יש בה לומר אני פ' וכו' מה שלא נאמר כן באחריני והיה לו לומר לא חזרת דבריהם אלא חזר"מ שיתן לעניים וכו' ממון של ז' שכנס וכו' וכ"כ הרמב"ם כותב אני פ' כנסתי וכו' הוסיף גם הכתיבה עה"ד ואפשר שיכריז כן כדי שתהיה להם ידיעה לעניים ויבוא כל אחד ויטול דזה ממון שאין לו תובעים לאפו' אחריני ממון שיש לו תובעים וידע למי יחזיר וכו' וק"ל: שם א"נ מפני דרכי שלום וכו' ממונא דקא שקלי פסלינהו וכו' והא דקאמר לעיל מאי טעמא ל"ק אר"א משום דר"ש וכו' והא מציאת חש"ו משום דר"ש ופסלינהו נראה דכוונתו לומר דלא קאי התנא בהכי בגזל דדר"ש אלא בגזל דאינו משום דר"ש אלא כאחריני משח"בק ומלוה וכו' ודאי מאי דפסיל מפר"יו היינו בהכי דלא תקדימי' יוני ליונך דהוא גזל גמור וכו' א"נ דס"ל דמקודם לא פסלי אחשוד אגזל משום דר"ש משום דחשוד אקל לא חשיד אחמור דאל"ך אמאי לא חשיב במתניתין גזלנין מציאת חש"ו ולית ליה האי סברא משום דלא שכיח' אלא טעמייהו משום דר"ש לא מקרי חשוד אממונא ולבסוף חזרו ואמרו סוף סוף וכו' ופסלום וכ"כ התוס'דלמ"ד דתקדמיניה יוני ליונך טעמו משום דרכי שלום ולא מטעם דלא שכיח' מציאת חש"ו ולא הוצרך לומר דלא שכיחא אלא למ"ד משום אר"א וכו' ולכך לא גזרו מקודם:
שם כ"ה ע"ב רש"י ד"ה לא חזרת דברים וכו' שיפזרו פי"ז וכו' לכאורה נראה היינו דפי' בדברי ת"ק דאמר חזרת דברים יפקירו גנותי' לעניים וכו' וכן פי' בדברי ר"ן דקאמר חזר"מ שיפזרו הפי"ז לעניים היינו יפקירו דקאמר בדברי ת"ק ואפשר לומר דמאי דקאמר בדברי ת"ק שיפקירו וכו' היינו משתגיע שנה אחרת וכו' ומה שפיר' בדברי ר"ן יפזרו וכו' היינו פירות שהם מכונסים אצלו בשעת החזרה שלקטם לעשות בהם סחורה יפזרם לעניים ולכך נקט יפזרם דמשמע שהם מוכנסים כבר אלא דק"ל דאמאי שינה בלשונו ונקט פירות ובש"ס קאמר מאתים זוז וכו' ואפשר לומר דלריבותא נקט פירות מהו דתימא קרא אמר לאוכלה ולא לסחורה והשתא יניחם אצלו ויקיים בהם לאוכלה ואין צריך להחזיר אלא אם מכרם והרי הם כסף קמ"לן מאחר דכנסם לסחורה צריך לפזרם לעניים ואין לומר דכוונת רש"י לומר דמאי דקאמר ר"ן חזרת ממון ר"ל דלא די במה שיפקיר גנותיו וכו' אלא שילקטם הוא בעצמו ויפזרם לעניים והיינו חזר"מ דקא' בש"ס ולעולם קאי אפירות משתגיע שנה אחרת וכו' דלא מקרי תזר"מ דמשמע דצריך להחזיר מה שאכל ונהנה מפי"ז ודוק: שם אמר רבא רועה שאמרו וכו' ואחד בה"ג ק"ל לרבא אמאי קתני במתני' ג' רועי בקר ול"ק ג' רועי סתם וכולל גם רועי בה"דק ובשלשה לסתמא דתלמודא דקאמר לא לדינא והוסיף הרועים דקתני במתניתין היינו רועי בה"דק ניחא דנקט ג' רועי בקר ומתני' אחר ההוספה דפסלו רב"דק אלא לרבא דפסלו ב' אמאי נקט רועי בקר דכולהו שוים בין קודם ההוספה בין אחר ההוספה ואין לומר דמאי דקאמר רבא אחד בהמה וכו' כוונתו לומר לאחר ההוספה שהוסיפו גם רועי בהמה גסה הם שוים אבל קודם ההוספה לא היו פסולים אלא רועי בה"דק ומתניתין קודם ההוספה דמדקאמר א' רועי וכו' משמע דשניהם שוים וההוספה קאי אתרוייהו וי"ל דנקט רועי בקר משום דלא שכיחי בישוב יותר מרועי בה"דק דצריך שילכו למרחקי' לראות מרעה טוב ושמן ולריבותא נקטינהו ואפ"ה אם קבלם אינו יכול לחזור לרבנן אבל רועי בה"דק שכיחי בישוב קצת יותר וק"ל:
שם הכי נמי מסתברא וכו' קש"ל מאי האי דקאמר מסתברא דהתנא משתעי לענין עדות ואפילו פסולים אחר שקבלו' עליהם אינם חוזרים אי מטעם דנקט התנא רועי בקר ואם לדינא מאי איריא רועי בקר כל בי תלתא וכו' גם לזה תקשה אם לעדות אמאי נקט ג' בתרתי סגי ובמאי מסתברא לצד זה יותר לכך נראה לי דכוונתו לומר ה"נ מסתברא דקאי גם לעדות ויש לסייע ממנה לרבא ונקט רועי בקר לענין עדות דנאמר מאח' שקבלו עלי' ונקט ג' לענין דינא והמדחה דחה לו דליכא סייעתא מינה דמתני' קאי לענין דינא ואמאי נקט רועי בקר חדושא קמ"לן דאפי' רו"בק דלא שכיחי בישוב אם קבלם אינם יכולים לחזור בהם וק"ל: רש"י ד"ה מגדלין אתמר וכו' דעבידא דמשמטא וכו' אבל גסה וכו' לכאורה קשה אמאי שביק הטעם המפורש במתניתין בפ' המרובה דקתני בפי' דבהמה דקה גזרו בה משום דאפשר להביא מחוצה לארץ ובהמה גסה ל"גז משום דלא אפשר כמ"ש התוס' כאן וכן הוא פירש"י שם וז"ל בהמה גסה צריכה בישוב למשוי ולחרישה ע"ש ואפשר לומר דבמתני' יהיב טעמא מפני מה גזרו בדקה ולא בגסה אבל טעם הגזירה גופא אמאי גזרו בדקה לא קתני במתני' ונתן הוא טעם לדבר משום דשמטא וכו' משום ישוב ארץ ולכך השלים דבריו בגסה דלא משמטה דקושטא קאי דלא משמטה ואף ע"פ דאין אנו צריכין להאי טעמא א"נ דס"ל דהא והא גרמו אבל אם משמטה אפשר דהיו גוזרים אע"פ דהיו צריכין לה למשאוי ולחרישה משום ישוב א"י וק"ל תוספות ד"ה מעיקרא סבור וכו' ועי"ל וכו' דמי קא יהבי והיו מפיסים אותם וכו' נראה דאית להו להאי תירוצא דקא עברי על לאו דלא תחמוד ופסלי מדאורייתא והוא הפך דבריהם לעיל שכתב כל הפסולים דמתני' מדרבנן ולא גריס עבדים ועלה קאי הוסיפו הגזלנין והחמסנין ועוד דבש"ס הקשה גזלנין מדאורייתא משמע דהחמסנין פשיטא ליה דפסולייהו מדרבנן ולפי תירוצם נראה דפסולם מדאורייתא ואפשר דכוונתם לומר בהאי תירוצא דעוברים על ל"ת אך הם טועים בדעתם דלא עברי מאחר דקא יהבי דמי ולא מקרי חשידי אממונא ולא פסלי מדאורייתא מאחר דדעתם דדמי קא יהבי אלא דרבנן פסלינהו:
תוספות מגדלי אתמר וכו' וא"ת מתניתין וכו' משמע דוקא דקה הא גסה וכו' אע"ג דקתני בברייתא בפ"י אבל מגדלים בהמה גסה וכו' מ"מ עדיפא להו דיוקא דמתניתין להקשות ממנה טפי מהברייתא בפ"י וק"ל: תוספות ד"ה סתם גבאי וכו' והא דהוסיפו הגבאין והמוכסין וכו' דאע"ג דהחזיר הגבאי והמוכס וכו' תי' והמוכס דנקטו בדבריהם היא תפלה דהא אית לן המוכסין סתמן פסולים כמו שהוכיחו מהש"ס בפ' שבועת הדיינים דקאמר אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין ואילו גבאין לא קתני עיין בב"י בה"ע שהביא שם דברי הש"ס ומשם הביא ראיה לדברי רבינו דכתב סתם מוכסי פסולים והתוס' לזה גופא אשמועי' דהמוכסין פסולים ומאי האי דקאמ' וקא אתי לאשמועינן דאף ע"ג דהחזיר הגבאי והמוכס פסול וכו' דבשלמא הגבאי מאחר דאמרינן סתמו כשר ומתניתא בדחזו דשקלי לכך מוכרחין לומר דקא אתי לאשמועינן דאע"ג דהחזיר וכו' דאל"כ תקשה פשיטא דהא גזלן הוא אלא למוכסין דסתמו פסול הא גופ' קמ"לן: ודוחק לומר דס"ל דהמוכס סתמו כשר כמו הגבאי ואותה ראיה לא חשחין עלה ועוד שהם מחולקים בעבודתם שהגבאים גובין מה שפסקו עליהם ולית בה לתא דפיסול עד דחזו להו וכו' אבל המוכסין הם פוסקין ומסתמא גובין מהם יתירתא מיהו מלשון הש"ס דקאמר הגבאין והמוכסין מעיקרא סבור מאי דקיץ להו וכו' נראה דשוים הם ולכך לא גזרו לפוסלם מעיקרא ואפשר דדעתם כך ולכך נקטו שניהם: תוס' ד"ה מגדלי אתמר וכו' משמע לאינשי דוקא וכו' וכוונתם לומר דנהי דמדאורייתא לא מיפסלי משום דשמיע להו לא תחמוד בלא דמי מ"מ נפסילנהו מדרבנן מעיקרא כמ"ש לעיל דאפילו מלוהברבית קצוצה לא משמע להו איסור וכו' מ"מ מדרבנן פסלינהו גם בכאן אע"פ דשמיע להו לאינשי בל"ד מאחר שעוברין ע"לת והם טועים נפסלינהו מעיקרא מדרבנן ותי' דכך הוא האמת דלא עברי על לא תחמוד ואם תאמר דאי לא יהיב דמי גזלן הוי מדאורייתא ועובר על לאו דגזי' ואפשר דעובר בשני לאווין בלא תחמוד ולא תגזול א"נ דלא גזלי בכח שלא ברצון בעלים כמו ויגזול את החנית אלא משתדלים עם הבעלים עד דיהיבי להו בלא דמי ובהכי אינו עובר אלאו דגזיל' אלא אלאו דל"ת עיץ הסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ל"ב: וק"ל על תירוצם זה דכתבו דכן הוא האמת וכו' אפי' לפי טעותם לא עברי אלאו דלא תחמוד דהתורה אמרה עד חמס דחשידי אממונא והכא לא חשידי דאינם עוברין אלא משום דשמיע להו ל"ת בלא דמי דוקא כדאיתא בפ' המניח בענין שטר שיש בו רבית דקאמר בש"ס דגובה בו את הקרן והקשו התוס' שם וז"ל וקשה לר"י אמאי השטר כשר כיון שהעדים עוברים על לאו דלא תשימון עליו וכו' ותי' דלאו דלא תשימון וכו' במלוה ולוה משמע להו לאינשי ע"ש ובפ' איזהו נשך הקשו כן ותי' דשמא לאו דלא תשימון וכו' לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ע"ש ועיין בב"י שהביא דבריהם בסימן ל"ד.
הרי דבריהם מפורשים דבדבר דמשמע להו לאינשי אפי' בטעות אינם נפסלים אפי' הם עוברים על הלאו וא"כ גם הכא אלאו דלא תחמוד אפילו עוברין על לאו אינם נפסלים ואמאי הוצרכו לדחוק עצמם ולתרץ דכן הוא האמת ואין פשט הלשון כך דקאמר דשמיע להו וכו' דמשמע ואין האמת כן: ואפשר לומר דלהאי תירוצא דקאמרי דכן הוא האמת גם בלאו דלא תשימון דקאמר דשמיע לאינשי לא תשימון למלוה וללוה ולא לעדים אמרינן וכן הוא האמת דלאו לא קאי אלא למלוה ולוה וכן מוכח מלשונם שכתבו שם כדאמרינן לא תחמוד בלא דמי לאינשי משמע וכו' ע"ש הרי דאית להו לאו דלא תשימון ולאו דל"ת שוים ובתרתי בהו אמרינן משמע לאינשי וכן הוא האמת: והנה ראיתי אחרי רואי לרבינו שכתב וז"ל כיצד החמסנין הם הלוקחים וכו' שלא ברצון בעלים אע"פ שנותנין הדמי' הרי אלו פסולים מדבריהם ע"כ ע"ש וכתב ע"ד הכ"מ וז"ל משמע מדרבנן הוא דפסילי ואע"ג דאמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכו' כבר כתבו התוספות דקושטא הוא דליכא העברת הלאו דל"ת אלא ע"ש.
משמע דהוא משוה דעת רבינו לדעת התוס' דליכא העברת הלאו אלא בדלא יהיב דמי והוא הפך דברי רבינו בהל' גזילה וז"ל כל החומד וכו' כליו של חביריו וכו' והכביד עליו ברעים וכו' עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים ה"ז עובר בלא תחמוד וכו' ע"ש הרי דעת רבינו דאפילו יהיב דמי עובר בלאו ופי' משמע להו לאינשי טעותא ואיך הוא מיישב קושיית התוס' רבינו כפי' דקושטא הוא והיא הפך סברתו וכתב דתקשה לרבינו קושייתם אפשר להשיב דלדעת רבינו יתרץ כתי' בתרא שכתבו שהיו מפייסים אותם וכו' מיהו מלשונו התם נראה דאפילו מפייסין אותם עוברין על ל"ת שכתב והכביד עליו והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים וכו' ה"ז עובר על"ת.
משמע אע"פ שנתרצה מאחר שלא היה בדעת המוכר למכור וזה הפציר בו עד שמכר לו עבל"ת וכן משמע מדברי הכ"מ שם ואפשר ליישב לדעת רבינו דמעיקרא אמאי לא פסלינהו משום דמשמע להו לאינשי ל"ת בלא דמי הו"ל כשוגגין דכפי דעתם אינם עושין איסור דטעם הפיסול הוא משום אל תשת עד חמס ואמרינן מאחר דעובר על הלאו משום חימוד ממון כך חימוד ממון מעבירו על סהדותא דשקרא אבל הכא אינו עובר משום חימוד ממון אלא משום דטעי ואמרי דליכא איסורא והו"ל כשוגג דאינם נפסלים כמ"ש רבינו בפרק י"ב מה"ע ואפילו קי"לן כאביי דלא בעי עד חמס אלא אל תשת רשע עד הכא לפי דעתו לא מקרי רשע ולכך לא פסלינהו מעיקרא אע"פ דלפי האמת עובר על לאו דלא תחמוד ולא ס"ל כהתוספות דאית להו אע"פ דשמיע לאינשי מאחר שעובר פסלינן ליה מדרבנן אע"פ דאינו נפסל מדאורייתא מאחר דשמיע להו לאינשי וכו' מ"מ מדרבנן נפסל ולכך הוצרכו לומר דכן הוא האמת כל זה לישב דעת רבינו דלא תקשה ליה קושיית התוס' אבל דברי הכ"מ צ"ע איך השוה דעת רבינו לדעת התוס' דשמיע לאינשי וכו' דכן הוא האמת והוא הפך דבריו כדכתיבנא וכעת אין ספרי המחברים המיישבים דבריהם דבר דיבור על אופניו מצויים אתי וכשאפנה אשנה בע"ה: חוזרני על הראשונות במה שתירצ' לעיל לישב דברי התוספות ואמרתי דגם בלאו דלא תשימון וכו' אית להו להתוס' דשוה ללאו דלא תחמוד דשמיע לאינשי וכו' וגם ביה אמרינן דכן הוא האמת נראה לי טעות שטעיתי בדבר משנה דקתני בפי' אלו העוברין המלוה וכו' והעדים והערב וכו' בס"פ א"נ ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתה: ונ"ל דשאני לאו דל"ת משום דאית ליה הנאה וגם עושה מעשה ולכך לא מהני דשמיע לאינשי וכו' אלא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא לא מהני ופסול מדרבנן כמו מלוה ברבית קצוצה דלא משמ' להו איסור וכו' כמ"ש הם לעיל ומ"מ פסולים מדרבנן ואל תשיבני ממקברי ביו"ט דל"ק דשאני התם דמתכווני למצוה עדיף ולא מפסלי אפי' מדרבנן ולכך הוצרכו לומר דשמיע להו לאינשי וכו' דכך הוא האמת ולכך לא גזרו מעיקרא עליהם לפוסלם אבל לאו דלא תשימון דלית להו הנאה ואין בו מעשה לא פסלי כלל אפילו עובר על לאו דלא תשימון והשתא לא תקשה דאמאי לא השוו לאו דלא תחמוד דשמיע לאינשי וכו' כמו לאו דל"תשי דאיכא לחלק ודוק.
וכן אתי שפיר דאמאי לא חזרו דעדים החתומים על השטר שיש בו רבית פסולים דליכא למימר בהו כיון דחזו וכו': דף כ"ו ש"ס אחד זה ואחד זה וכו' משרבו האנסי' וכו' וכדבריהם הכי פי' דמתניתין ר"ש אומר בתחי' היו קוראין אותם לאוספי ז' אוספי ז' ואעפ"ך היו פסולים כמו סוח"ז והטעם הוא משום דהיו משהין פי"ז אצלם עד אחר הביעור ולכך אפילו אוספי פירות ז' פסולים משרבו האנסים חזרו לקרותם סוח"ז פי' חזרו לומר דהפיסול הוא לסוח"ז לאפוקי אוספי ז' דכשרים א"נ בתחילה היו קוראין וכו' לסוח"ז אוספ"ז ר"ל לא היו מחלקים ביניהם כי הדדי נינהו דפסולים משרבו האנסים חזרו לחלק ביניהם ולקרות סוח"ז הם פסולים אבל אוספי ז' כשרים:ועמ"ש רבינו וכן עד זומם אע"פ שהוזם וכו' ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בב"ד וכו' שם בגמרא דכ"ז א' איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל וכו' וא"ת והא לקמן קאמר אין העדים נעשין זוממים עד שיזומו ב' ואיך קאמר עד זומם דמשמע אפי' אחד ותקשה ביותר לפי' התוספות דאית להו עד זומם דלא הוזם אלא א'.
ואפשר לומר דברייתא דקתני עד שיזומו ב' היינו לענין תשלומין דועשיתם לו כאשר זמם וכו' אבל הכא לענין פיסול ואפי' לא הוזם אלא א' נפסל: עוד שם רבא כאביי ס"ל וכו' ומשום פסידא וכו' לאיכא דאמרי אית להו דמדאורייתא למפרע נפסל אלא תקון רבנן דמכאן ולהבא הוא נפסל משום פסידא דלקוחות.
וק"ל: .
ואגב אביע אומר מאי דאיתא שם בגמ' דאיפליגו אביי ורבא במומר אוכל נבילות להכעיס. ופרכי' שם מתיבי וכו' ומשני מאי שבועות שבועות דעלמא וכו' וי"ל דאמאי לא מקשה ליה מרישא דברייתא דקתני תרתי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד דלא בעי רשע דחמס.
וי"ל דיכול לדחות דכוונתו לומר דתנא והדר מפרש דאל תשת רשע עד דקאמר קרא היינו אל תשת חמס עד ולעולם בעי רשע דחמס דלרבא מפרש קרא כך אל תשת וכו' קאי אחמס עד חמס רשע שהוא עד חמס אל תשת עד אבל אם אית ליה תיבת עד נדרש לפניו ולאחריו אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד: שם מתיבי אל תשת וכו' לא ידעתי מאי מקשה מברייתא קמייתא לרבא וכן מברייתא בתרייתא לאביי דכל א' יפרש הבריית' אליביה והו"ל להש"ס למימר תניא כוותיה דאביי ותניא כוותיה דרבא כדרכו ומאי מקשה מאחר דמידע ידע דאיכא בריית' אחריתי כוותיה כד פריך מהא לסייעו מהא ודוחק לומ' דלא ידע לבריית' אחריתי והך מקשה אחר הוא ועוד מברייתא קמייתא מי הכריחו לפרש אחד שבועת שוא וכו' ולהקשות לרבא: ואפשר לומר דמתחילה לא עלה בדעתו להקשו' לרבא ותדע דכך הוא האמת דלא הזכיר בלשונו תיובתא דרבא כמו האיך דקתני תיובתא דאביי אלא מתחי' רצה להקשות ברייתא עם ברייתא אחריתי דכולהו סתמיות ודברי חד תנא וכוונתו לומר מאי לאו אחד שבועת שוא וכו' ותקשה להך ברייתא דקתני גזלנין ומלוה ברבית וקשו אהדדי ואין כוונתו להקשות לרבא דאיכא ברייתא דסייעיה אלא להקשות ברייתא אברייתא ואף ע"ג דקאמר מתיבי דמשמעותא דמקשה לאמורא מהברייתא מצינו בפרק הגוזל עצים דנקט כהאי לישנא מתיבי והוא מקשה ברייתות אהדדי שם תנו רבנן הגזלנין ומלוה ברבית וכו' ע"ש ואחר שהשיבו שבועות דעלמא והברייתות מתוקנות חזר ואמר לו א"כ תיובתא דאביי וכו' ואע"פ דלאביי יכול לדחות ולכך קבע הש"ס ואמר סמוך לו הלכה כאביי ודוק.
מיהו מדברי התוס' ד"ה מאי שבועות וכו' לותביה אביי לרבא וכו' נראה מיתיבי וכו' להקשות לרבא ודוק: תוספות ד"ה רבא אמר מכאן וכו' תימא וכו' כיון דאמר רבא מכאן ולהבא וכו' ר"ל לאיכא דאמרי משום פסידא דלקוחות וכו' דליכא חילוק בין הכחשה להזמה ואפילו במקום דליכא פסידא דלקוחות כדפיר' דבריהם בפרק המרובה ע"ש תקשה אמאי קאמר רבא עדות מוכחשת וכו' וק"ל: תוס' ד"ה אין לך בו וכו' משמע וכו' ממה שאני פוסל את הראשונים וכו' ר"ל מדק' בש"ס מאי חזית וכו' סמוך אהני וכו' ר"ל סמוך אהני ולא תפסילינהו כאחריני משמע דהחידוש הוא בפיסול הראשונים ולא בהכשר אחרונים דאל"כ הול"ל מאי חזית דלא פסילתינהו להנך כהני וכו' ולכך הוקשה להם דמאי חידוש איכא בהזמה יותר מבהכחשה והא רבא ס"ל כר"ש דאמר בהדי סהדי דשקרי וכו' והויא הזמה בהכחשה לענין פיסול הראשונים ותי' דכוונת הש"ס התם לומר לימא רבא כר"ח ס"ל וטעם בהזמה כדאיכא דאמרי משום פסידא דלקוחות ולא משום חידוש ולפי המסקנא דקאמר דרבא ס"ל כר"א ולא מקרי עדות מוכח' בעדות אחרת וכוונתו לומר ולעולם טעמיה דרבא בהזמה משום חיד' דנפסל אפילו לעדות אחרת ולכך מכאן ולהבא הוא נפסל וק"ל: סה"ד וכ"הג אמרינן וכו' דלא ילפינן טעם כעיקר וכו' ר"ל דלא ילפינן טעם כעיקר לאסור מאחר דאיכא חידוש בהכשר דאיתרו ליה בחלבא וכו' כמו כן בנדו"ד מאחר דאיכא חידוש בהכשר העדים הב' לא ילפינן גם לפיסול הראשונים לפוסלם למפרע וק"ל: תוספות דאסהידו בי תרי וכו' ונראה לר"ת וכו' וגרסינן נמי ופסליה בגזלה נראה מדבריהם דהוא תירוץ אחד ולכך ל"ג א"נ דפסליה וכו' אלא ופסליה בגזל' וכו' דאחד הוזם ואחד העידו עליו שהוא גזלן וליכא חידוש דגזלנותא מילתא אחריתי וליכא סיוע מהעד אחר דפסול הוא אמנם בפרק המרובה לא פי' כך וגרסי' א"נ דפסליה בגזלנותא וכו' ושתי תירוצי' נינהו או שהוזמו ב' ולא ראו העדות זב"ז או דפסלינהו לב' בגזלנות וכו' ואפשר לומר דהוצרכו לזה בכאן ולא ניחא להו בההוא תירוצא משום דעדין תקשה קושייות אחריני ולכך גרסי' ופסליה בגזלנותא וכו' לתרץ כולהו קושיין אבל שם לא דקדקו בזה.
ועיין הרש"א שנראה מדבריו דתרי תירוצי נינהו וגרסינן א"נ דפסילנ' והתוס' דקאמרי וגרסינן נמי וכו' כוונתם לומר דגרסינן בלשון יחיד ופסליה כגזלנותא וכו' וק"ל ולדבריו העיקר חסר מהספר: ש"ס שם ורבא אמר וכו' אבל הכא רע לשמים וכו' ולאביי יאמר לך דאע"פ דשניהם רעים לשמים ולבריות מ"מ שהתורה החמירה בדיני נפשות יותר מדיני ממונות וגם בעיני הבריות חמירי ואית ליה לר"מ דשוים גם לאוכל נבלות אע"פ דאינו רע לבריות נפסל גם לדבר שהוא רע לשמים ולבריות: רש"י ד"ה ר"י היא וכו' ויחידאה הוא ע"כ.
ר"ל ומאחר דהוא יחידאה לא תהוי תיובתא נראה דמכאן היא סתירה לה"ע דכתב כשהוא אומר בש"ס תיובתא היא קשיא ואין לה לפרק ולא אמרינן הלכה כוותיה מאחר דאתותב והא הכא איכא תרתי וק"ל: