אור ברסלב

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי

פרק ט'

פרק ז'

הי"ב מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך לימחק מעמיד עליו עדים וכו' והם עושים לו קיום אבל עדי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אחר אע"פ שנמחק בפניה' אבל באין לב"ד וב"ד עושים לו קיום ע"כ.

א"ה כאן מצאתי האחת אהובה תשובה אחת להרב המחבר זצוק"ל אשר במאמרו ברא שחקים שוחק וזורה לרוח דברי מי שכנגדו. ברם דא עקא שהש"ות של הרב שכנגדו נאבדה וחבל על דאבדין וכו' ומתוך תשובת הרב המחבר יובן הכל וה' ימלא חסרונינו): : ראיתי כל דברי השאלה הזאת ואת אשר נגזר עליה מאת החכם הפוסק הנז' דקא פסיק ותני שיורשי הר"י הנז' אית להו דין קדימה על שטר המזונות של מהר"ש הנז' שזכה בו כמה שנים והשמיטה החכםהפוסק הנז' ולא הזכיר בלשונו דבר זה מקנין הקרקע: הנז' וחסורי מחסרא והכי קתני שהקרקע הנז' הוא לקוח ביד מהר"ש הנז' בפרעון חוב המזונות הנז' שזכה בו מהר"ש הנז' בכתו"מ מאת הרמ"ך נ"ע ועכשיו רצו יורשי הר' הנז' לטרוף הקרקע הנז' מיד הר"ש הנז' וכך העלה להלכה הח' הפוסק הנז' ולא כן אנכי עמדי.

ואני בעוניי אומר ששטר המזונות הנז' הוא המוקדם לשטר הר"י הנז' וזכה מהר"ש הנז' בהקרן הנז' והראיות שהביא מהמבי"ט וחכמי המערב ז"ל אין בהם כדי שביעה לטרו' הקרקע מיד הלקוחות בראיות רעועות דאין להם על מה שיסמוכו ותחי' אני מביא ראיה לעיק' הדין שהשט' של הר"י הנז' מקרי מוקדם ואח"ך אני מביא ראיות לסתור ראיותיו: וזה החלי בס"ד איתא בדברי רבינו הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות מלוה הי"ב וז"ל מי שבלה שטר חובו וכו' מעמיד עליו עדים ובה לבי"ד והם עושים לו קיום אבל עידי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אח' וכו' אבל באים לבי"ד והם עושים לו קיום כיצד מקיימין כותבין שטר אחר ואם כתבו והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצא' מכוונת גובין בשטר זה שכתבו לו וכו' וא"ל צריך להביא ראיה על עדים הראשונים עד שתתקיים עדותן ע"כ ופסקה מרן בקצר סימן מ"א כלשון רבי' בלתי תוס"ומ יע"ש וכתב הסמ"ע סימן ק"ח ד"ה והוזקקנו לעדות' וכו' פי' בין שהעידו העדי' עצמם על חתימת' בין שהעידו אחרים עליהם וכו' ובס"ק ט' וז"ל ודייקו בלשונם שלא כתבו עד שתתקיים חתימה אלא שתתקיים עדותם ר"ל עד שתתקיים כל העדות הכתובה בשטר אע"פ שהעדים הראשונים באו ואמרו שחתמו על זה השטר והיה כתוב בו כ"וך וכו' שאני היכא שכבר בלה השטר לפנינו והיא כעדות חדשה שבאו להעיד לפני ב"ד בע"פ שצריך ב"ד לחקור לכל אחד ואחד ומ"ה כתב המ"ח כל שלא נכתב בקיום שחקרו ועמדו על דבריהם הרי הקיום כאלו אינו עד שיביא ראיה מהעדים הראשוני' ותתקיים עדותן שכן היה מעשה ואז מועיל הקיום לגבו' בו ממשעבדי ושלא יוכל לומר פרעתי וכ"ש אם היה הקיום נעשה ע"י עדים אחרים שאף שאמרו שמכירין החתימות וגם ראו מה שכתוב בשטר מ"מ צריכין ד"וח ע"כ מה שכתוב בו כיון שאין השטר לפנינו ע"כ יע"ש: הנה הסמ"ע שלא פי' דבריו על מה שכתב מ"מ צריכין דר"וח ע"כ מה שכתוב בו וכו' אם קאי אעידי הקיום או אעידי השטר הראשוני' והסברא נראית וכך הוא האמת דקאי אעידי השטר הראשונים דלא גרעי אם נתקיים השטר ע"פ עדים הראשונים דאמרי' כל שלא נכתב בשטר שחקרו ועמדו על דבריהם הרי הקיום כאילו אינו מאם נתקיי' ע"פ עדים אחרי' ואתייא במכ"ש וכן משמע מלשון הסמ"ע דכתב וכ"ש אם הקיו' נעשה ע"פ עדים וכו' משמע דהקיום שנעשה ע"פ עדים אחרים מגרע גרע מהקיום הנעשה ע"פ עדים הראשוני' וכוונתו לומר אם עידי השטר גופייהו שקיימו השטר ואומרי' שכ"וך כתוב בתוכו ואעפ"כ צריכין בי"ד לכתוב בקיום והוזקקנו וכו' מכ"ש אם נתקיים השט' ע"פ עדים אחרים דצריכי ב"ד לכתוב והוזקקנו דזיל בתר טעמא מאחר דהשטר הראשון כבר חלף הלך לו ומקרי עדות חדשה ואתייא במכ"ש אם נתקיים ע"פ עדים אחריני וכן משמע מדברי ה"המ בפ' הנז' וז"ל ופי' כך מי שנמחק וכו' ואח"ך בא לב"ד עם העדים שראוהו.

עתה או עם השטר אם עדין רשומו ניכר והן עושין לו קיום וכו' ובכל זמן אין אנו צריכין לעידי השטר כלל ולפיכך אם כתבו הב"ד שעידי השטר באו לפניהם וחקרנום ונמצאת עדותם מכוונת גובה וכו' הרי מפור' מדברי הרב המגיד דהקיום שנעשה ע"י עדים אחרים לא מקרי קיום לגבות בו ממשעבדי עד שיבואו עדים לפני ב"ד ויכתבו בשטר הקיום חקרנו עדותם ונמצאת מכוונת ולא מהני חקירת עידי הקיום ועוד דאם נפרש בדברי הסמ"ע דקאמר מ"מ צריכין ד"וח ע"כ מאי שכתוב וכו' וצריכין בי"ד לכתוב כך בקיום ואם לא כתבו כך צריכין להביא ראיה וכו' תקשה והא ב"ד טועין לא חיישינן ואמרי' ודאי בי"ד חק"וד דבדבר זה סתר ה"המ דברי הראב"ד שפי' והוזקקו לעדותם וכו' קאי לעידי הקיום ודחה דבריו דלבי"ד טועין לא חיישינן ומסתמא אמרינן דח"וד משא"כ לסברתם דאית להו דמאי דקאמ' במתני' והוזקקנו לעדותם קאי אעידי השטר לא אמרי' לב"ד טועין לא חיישינן דזה מקרי עדות אחרת מאחר דהשטר בלה ואבד מיקרי עדות חדשה וצריך ד"וח כמ"ש הסמ"ע ועדי הקיום מעידים על השטר שהוא מקויים ואינו מזוייף ובהצטרף שניהם גובה בו ממשעבדי ואינו.

יכול לומר פרעתי וכן מצאתי און לי דבריו מפורשים. בפרישה ודרישה והובאו בספר בית אברהם בסי' הנז' ר"ל שהוזקקנו לעדות עדים ראשונים החתומים בשטר ולעדות אחרונים המכירים החתימות של הראשונים ונמצאו מכוונים אז השטר מקויים וגובה ממשעבדי ואם לא כתבו כן וכו' הרי מפורש יוצא בדבריו דמאי דכתב כאן צריכין ד"וח על כל מה שכתו' בשטר לא קאי אעידי הקיום אלא אעידי השטר: : ואחרי כותבי חפשתי בספרי האחרונים וראיתי לה' א"ות בספרו שנראה מדבריו שהבין בדברי הסמ"ע דכתב דבעי ד"וח על כל מה שכתוב בשט' דקאי אעידי הקיו' וז"ל ואם אין עידי שטר מעידי' רק עדים אחרים על כת"י העדים דכתב הסמ"ע דבעי ד"וח לעד"נ כי דעת התוס' ורשב"ם והרמב"ם בנמחק לא סמכינן על עדים אחרים המקיימים חתי' אם לא שבאים העדים בעצמם ומעידים על גוף ההלואה דכך היא הלואה רק לא ידעו אי השטר נמחק וכו' יע"ש נר' דהבין בדברי הסמ"ע הפך ידיעתי' והעמיד הוא להלכה דאם נתקיים השטר ע"י העדים הראשונים אינם צריכין ד"וח דעל המנה היו מעידין כמ"ש הרמב"ם ומוכרח שיבררו דבריהם שכ"וך היה המעשה כולו והיינו ד"וח ואם עדים אחרים מעידין על הקיום לא מהני אם לא שבאים העדים בעצמם ומעידין על גוף ההלואה וכן הוא דעת הט"ז ז"ל נמצא לכל הדעות לא מקרי שטר הב' קיומו של ראשון ועומד במקומו לגבו' בו ממשעבדי ואינו יכול לומר פרעתי עד שיכתבו הב"ד והוזקקנו לעדותם של עידי השט' הראשון שיעידו על גוף ההלואה ואם לא כתבו כן הו"ל כשטר שאינו מקויים עד שיבואו עידי השטר ויעידו ואפי' לפי דעת הר' או"ת שהבין דברי הסמ"ע דקאי אעידי הקיום מ"מ גם אגבייהו מצריכי' לכתוב בשטר והוזקקנו לעדותם וגם יזכיר בו' מעניינא דשט' הראשון דזהו קיומו כדמשמ' מלשון ה"המ וז"ל והן עושין לו קיומו שמזכירין הדברים שהיו בשטר עם הזכרת עדיו יע"ש ומה גם לעניותינו דדעת הסמ"עהוא דגם בשאר עדים המקיימים צריכין לעידי השטר ועלייהו קאי במתני' והוזקקנו כמ"ש דעתו בפו"ד ואישתמיט מה' א"ות דברי הפ"וד וכן הוא דעת ה"המ ובכ"מ מצינו למר"ן אזיל בשטתיה כדברי רבי' הרמב"ם וראי' דדברי הסמ"ע כדברי מר"ן המה כדע' הר' המגיד כדרכו בכל מקום דון מינה ואוקי באתרין דבשטר דידן דאנו דנין עליו מאחר שלא נכתב בו מעניינו דשטר הא' וגם הוזקקנו וכו' לא מיקרי עומד במקום השטר הראשון וגובה בו ממשעבדי ואע"פ שכתוב בו מפאת העיסקא דבדבר כזה אינו מעלה ואינו מוריד דכך היא דרכה של תורה כשכותבין השטר מזכירין בו מאין נתהווה החוב הזה ומאיזה עסק ולא עוד אלא אפי' אם כתוב בו הקיום סתם לא מהני כמ"ש לעיל דהוי עדות חדשה מאחר דהשטר חלף הלך לו:

ואין לדחו' ולומר דשאני נדו"ד מאחר דהלווים הודו במלוה ובאו לפני ב"ד וקנו מהם וחייבו עצמ' זהו קיומו ולא מצריכינן לעדים כ"ז מהני לענין הפרעון שאינם יכולין לומר פרענו לא לעניין המשעבדי דהא השטר נתקיים על פיהם והודאתם לא מהני לגבות מן המשעבדי כמ"ש מר"ן בסי' רנ"ה ס"ג המקדיש נכסיו וכו' אינו נאמן לומר חוב לפ' עלי וכו' ואפי' היה שטר ביד בע"ח אינו גובה ע"פ הודאתו וכו' וכתב הסמ"ע סק"י ואפילו היה השטר וכו' והיינו אם אינו מקויים אינו גובה בו כלל וכו' יע"ש וכן כתב הש"ך סימן ק"ו סק"ו וכן כתב הריב"ש סי' רס"ד והביא דבריו הש"ך בסי' הנז' יע"ש ומאחר דהקיום בכאן אינו קיום אם לא ע"פ הודאתם לא מקרי קיום לגבות בו מלקוחות אפי' אם כתוב בו נתקיימו לנו החתימות כשאר שטרי לא מיקרי כנדו"ד קיום מאחר דשטר הראשון חלף הלך לו ומקרי נתקיים ע"פ ומכ"ש דלא נכתב בו אלא חת"ומ דלא מקרי קיום אפי' בשאר שטרות דצריך קיום לקיומו כמ"ש מר"ן בסי' מ"ו ס"ו צריך שיכירו חתימו' ב' דיינים ואם לאו אין לו דין מקויי' ונ"מ בקיום כיון שחתומי' עליו ב' דיינים וכו' יע"ש ועוד דלא הזכיר חתום ומקויים אלא על התנאי שאין מוכרין בהקפה ולא על גוף השטר של העסקא ואפשר שהתנאי היה כתוב בפ"ע וכתבוהו על פי הודאתם שכך ראיתי בטו' השטר כתוב וז"ל שכך ראינו בכתב אמת חתום ומקויים שעל תנאי זה גם כדיני העיס' הוטבע' ולא הזכיר בלשונו שטר העיסקא והח' הפוס' הוסיף מדיליה שטר העיסקא ואפשר דפרושי קא מפרש ואינו מועיל כדכתי'.

ועוד דהעיקר חסר מן הספר דלא מקרי קיומו של ראשון עד שיכתוב בו ענין הכתוב בשטר הראשון כדפירשנו לעיל וזה לא נכתב כ"א מפאת העיסק' ואפי' מה שכתבו בו חתום ומקויים לא כתבו אלא אתנאי ומשם ראיה דאין כוונתם הב"ד להעמיד שט"ז במקום הראשון ואמרינן המה מפקי לקלא שקרעו שטר הראשון ולא אמרינן דהלקוחות הפסידו גרמייהו כמ"ש קצת ראיה מדברי הרב ע"ש סי' נ"ד וז"ל מי שפרע וכו' ומתיירא המלוה שמא יצא הקול דשט"ז פרוע ולא יוכל אח"ך לגבות בו ממשעבדי ילך אצל ב"ד וכו' משמע מדבריו דבקול בעלמא אע"פ דהשטר קיים אינו יכול לטרוף מן הלקוחות וגם בנדו"ד אמרינן דהעדים מפקי קלא שקרעו שטר ראשון המוקד' ולא אמרינן דהם הפסידו גרמייהו דקנו משום דהוציאו העדים הקול שקרעו שטר הראשון דאם איתא דהעמידו השני במקום הראשון הו"ל לכתוב בו כל ענין שטר הראשון כנז' אלא ודאי דהב"ד אין כוונתם להעמיד.

השטר הנז' במקום הראשון ואמרינן נמחל שעבודו ואינו גובה מלקוחו' אלא מזמן השטר השני וכעת צריך אצלי תלמוד בדברי הרב הלבוש דאמר ומתיירא המלוה שמא יצא הקול דשטר זה פרוע ולא יוכל אחר כך לגבות ממשעבדי ואע"פ דשטרו בידו ואם פגום הוא ואין בו נאמנות וכו' אמאי אינו גובה בו ממשעבדי וכשאפנה אשנה בע"ה: ועוד יש לי להביא ראיה מש"ס ערוך מס' בבא בתרא במתניתין ד"פ עמוד ב' מי שפרע מקצת חובו ר"י אומר יחליף ר"י אומר יכתוב שובר וכו' ואמרו בש"ס שם אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כר"י ולא כרבי יוסי אלא ב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון וכו' יע"ש וכתבו התוספו' ד"ה אין הלכה לא כר"י וכו' דרבי יהודה יחליף ס"ל דכותבין מזמן שני וקמהדר ליה ר"י כך יפה לו ולא יורע כוחו ש"ז משמע דר"י מזמן השני קאמר דאי מזמן ראשון קאמר מה הורעת כח איכא וכן משמע מדברי הרשב"ם שם וכן מהש"ס שם דאם כתבו מזמן הראשון גובין מזמן הראשון ואם לאו גובין מזמן ב' וכן פסק רבינו ומר"ן בקצר סי' נ"ד וז"ל מי שפרע מקצת חובו וכו' ב"ד יעשו לו שטר ממה שנשאר חייב לו ויכתבוהו מזמן הראשון יע"ש ומאחר דמהני אם לא יקרעו השטר הראשון עד שכותבין השני כדעת הח' הפוסק מה הורעת כח איכא אע"פ שכתבו זמנו מאוחר מסתמא אמרינן לא קרעו הראשון עד שכתבו השני ועוד דאמאי תקנו חז"ל לכתו' השטר מזמן הראשון דמחזי.

כשטר מוקדם הו"ל לתקן שיכתבו השטר מזמן ב' ויצוו לב"ד שלא יקרעו השטר הראשון עד שיכתבו השטר השני אם מהני כדעת החכם הפוסק אלא ודאי דחזי לחז"ל שפיר לתקן שיכתבו מזמן הראשון אע"פ דמחזי כמוקד' יותר משיכתבו מזמן השני ואפי' לא קרעו השטר וכו' דמחזי משפט מעוקל ויאמרו שטורף מהלקוחות בשטר מאוחר אלא שנשאר לי לחקור בדבר ולידע דאמאי בשטר שנמחק לא תקנו חז"ל לכתוב בו מזמן הראשון ובשטר שנפרע מקצתו תקנו חז"ל לכתוב אחר מזמן הראשון ואם כתוב מזמן השני יפסיד הלקוחות ואינו טורף מהם כ"א מזמן השני ואילך ואפש' דשטר שנמחק הנה מזכיר בו מענין שטר הראשון כמה ההלואה ומי הם העדים והזמן והטע' שמזכיר בו הזמן כדי לטרוף מהלקוחות מאותו זמן ומה שמזכיר אחר כך זמן מאוחר היינו זמן ההטפסה ואזלינן בתר זמן הראשון המוזכר שם מה שאין כן השטר שנפרע מקצתו דכותבין שטר אחר מחדש א"ל כתבו בו זמן הראשון הו"ל מאוחר ולכך כותבין בו זמן הראשון לגבות בו מאותו זמן אלא דבעינן דרי"וח על השטר גופיה מאחר שאנו קורעין אותו והו"ל כמלוה חדשה וב"ד חוקרין בדבר זה כנז"ל בשטר הטפסה וצריכי ב"ד משום דהפקר ב"ד הפקר לגבות מזמן הראשון אע"פי דמחזי כמוקדם דמן הדין לא אלים שטרא למיטרף אלא מיום שנכתב ואילך אלא בית דין אלימי ומפקעי ממונא יע"ש בש"ס הנז"ל בדברי רשב"ם ואע"פ שלא ראיתי בדברי האחרוני' ז"ל שהרגישו בדבר זה לחלק בין ב' שטרי הנז' מ"מ כנ"ל לחלק לענ"ד:

נקיטינן מכל הני מלי מעלייתא דאין גובין בשט' מזמן הראשון עד שיקדימו זמנו ב"ד אבלכתבוהו מאוחר אינו גובה בו מן הלקוחות אלא מזמן הב' וכן פי' הרמב"ן והובאו דבריו בספר ב"א וז"ל כך יפה לו ללוה עצמו ואל יורע כחו של מלוה להחליף שטרו מזמן הב' שלא יפסיד שעבודו מן הזמן הראשון ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו לחצאין ע"כ יע"ש הרי מפורש בדבריו דאם כתבו מזמן השני יפסיד שעבודו דלא כהחכם הפוסק הנז' דאית ליה יסוד מוסד דאם לא נקרע השטר הראשון עד שנכתב הב' הוא עומד במקומו אע"פ שלא נכתב מזמן הראשון והוסיף מדיליה דמסתמא סופרי דווקני לא קרעו השטר הראשון עד שכתבו השני ודעתו ולבו שם לטרוף קרקע מיד צורב' מרבנן באומדנ' ועי' ריבוי דברים בלתי מועיל בנה והקיף ותקן הפס"ד בלי יסוד: ואחר שבררתי בראיות נכוחות וברורות לעיקר הדין דאינו טורף בשטר זה מזמן שטר ראשון חוזרני ע"ד החכם הפוסק הנז' לסתור ראיותיו שהביא שעליהם נטה קו הפ"סד ראשון לציו'ן תשובת המבי"ט ח"א סי' קי"א ראובן משכן ביתו לשמעון בניסן ואחר כך מכרה לו בתשרי וקרע שטר משכנת' ובא לוי ב"ח דראובן מתמוז לטרוף קרקע מיד שמעון באומרו שחובו הוא מוקדם לקנייתו ושמעון טוען שמניסן משועבדת בידו במשכנת' הדין עם שמעון עכ"ל ואם דברי המבי"ט המה נכוחים למבין כמו שהעתיקם החכם הפוסק בלי ת"ומ דאין ספרו מצוי בידינו לעיין בדבריו היטב נלע"ד דאין משם ראייה לנדון דידן ולא כמו שעלה בדעתו דט' הרב משום דמסתמא לא קרעו השטר הראשון וכו' דאין זה מועיל דטעם הרב מאחר דקרקע זה עדיין מוחזק בידו ולא יצאה מתחת ידו עד שקנאה א"כ משועבד' היא בידו מאותו זמן שמשכנה ואע"פ שאין דעתו מכרעת ובפרט בין הרים גבוהים הדין דין אמת עם שמעון ולא איכפת לן אם נקרע השטר אחר שכתבו שטר המכר או קודם אלא מטעם דעדיין הקרקע מוחזק בידו מזמן המשכונה כך נראה לי טעם הרב וכן נ"ל טעם הרב אלמאליח ז"ל וחפשתי בספרו תקפו של יוסף ולא מצאתי תשובה זו ואף על פי שהוא נת"ט לשבח ואמר והעלה הרב אחר שיש עדים שמקודם המכר היתה ממושכנת בידו ודאי אמרינן שלא קרעו השטר של משכונה וכו' ולא ידעתי אם דברי הח' הפוסק ואזיל לשטר או אם דברי הרב אלמאליח ואם דברי הרב צ"ע בדבריו ואפשר לתוספ' טובה כתב כן מאחר שמוחזק בידו ומאחר דדברי הרב אלמאליח ז"ל אין מפורשים לפנינו באותיותיהם לא מצאתי מענה אלא כסומא בארובה מגשש והולך דאותיות מחכימות ועל הפוסק להביא ראיה: וראיה שלישית שהביא מחכמי אראבאט ופאס ומכנאס ותיטוואן ומרלאכש יע"א וצווירא גם הם לא ידעתי אן פנה ואן חנה התשובה הנז' שהח' הפוסק הוא הדיין הוא העד יש בו מדעת קונו ודברים פשוטים שאין הנדון דומה לראיה דשאני פס"ד משטר דעלמא דשאני פס"ד דאף על פי שלא נכתב בית דין קלא אית להו כמ"ש והוא מפורש בדברי מר"ן סי' ט"ל סעי"ט וז"ל במד"א כשהודה בב"יד במלוה הכתיבה בשטר וכו' אבל ב' שבאו לדין ואמר לו מנה לי בידך ואמר ליה הנתבע הן וכו' ויצא ואמר פרעתי נאמן ע"כ וכ' הס"מע ס"ק כ"ד ד"ה אבל ב' שבאו לדין וכו' ר"ל אע"ג דגם זה שהודה בבית דין מחשב כמלוה בשטר לענין למיטרף מלקוחו' משום מעשה בי"ד יש לו קול ומיהו ה"מ כשידוע שלא פרע לו הלוה או שהלוה מודה לו שלא פרעו אבל כשטוען פרעתי נאמן יע"ש וכן כתב בסימן ע"ט ס"ק ל"א וז"ל לא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פס"ד אבל לענין למיטרף מלקוחו' מחשב כמלוה בשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא אם בא מאליו לבי"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל סעודה שלא פרעו יע"ש וכן מוכח מדבריו בסימן נ"א סק"ב יע"ש ילפינן מדברי מר"ן והס"מע ז"ל דהפס"ד.

אפי' לא נכתב כמאן דכתב דמי וטורף מהלקוחות ואפילו לא שלחו אחריו ולא הוצרכנו לשליחות אלא לענין למיכתב פסק דין ולענין פרעון דווקא ולא לענין למיטרף מלקוחות ואף על פי דהרב ש"ך פליג בדבר וס"ל דאינו טורף מלקוחות אלא במקום שכותבין לו ואינו יכול לומר פרעתי כגון במקום ששלחו לו ובנדון דידן מאן לימא לן דשלחו אחריו עכ"פ הוא אמר שאם נתחייב שלא על פי הודאתו כגון שחייבוהו בית דין על פי טענותיו או על פי עדים גם הוא מיקרי כמו ששלחו אחריו ואינו יכול לומר פרעתי וכותבין לו כמ"ש דבריו בס"ק כ"ג וכ"ד יע"ש ונדו"ז שהביא החכם הפוסק הנזכ' נראה שנתחייב על פי בית דין מדקאמר וכתבו לו פס"ד שהוא חייב לו הסך הנז' ואח"ך נתפשרו ביניהם משמע שהחיוב הוא על פי הטענות או על פי עדים דאל"ך למאי צריכי לכתוב לו החיוב בפס"ד מאחר שהוא מודה ואמאי פשרו ביניהם מאחר שהוא מודה בהחוב אלא ודאי נתחייב על פי ב"ד ואליבא דכולהו אינו נאמן לומר פרעתי וגובה וטורף מהלקוחות ואף על פי שלא נכתב הפס"ד וי"ל מאחר דקי"ל הודאה בבי"ד ככתוב' בשטר דמי כנזכ' והפס"ד נמי דכוותה הוא כמו דפסק מר"ן ס"י אם יש בידו פס"ד אינו יכול לומר פרעתי ואפי' לא נכתב אינו יכול לומר פרעתי דומיא דההודאה ואפ' לומר דפס"ד דמשתעי ביה מר"ן הוא שא"ל מנה לי בידך וא"ל הן שלא נתחייב ע"פ בי"ד דיכול לומ' פרעתי ועל דא אומר מר"ן דאם הפס"ד ביד התוב' שהודה בפני בי"ד אינו יכול לומר פרעתי דאם לא נכתב בהאי גוונא יכול לומר פרעתי מאחר שנתחייב על פי הודאתו ולא שלחו אחריו ויש הוכחה קצת לדבר זה מן הסמיכות דסמך מר"ן ז"ל דין זה דפס"ד למנה בידך ואמ"ל הן דמשמע דעליה קאי וכוונתו לומר הא דנאמן לומר פרעתי היכא דלא נקט שטרא דפס"ד בידיה וכן מתפרשים דברי הס"מע בסי' ע"ט דלא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או הפס"ד יע"ש וראיתי להרש"ך שהרגיש בדקדו' זה והניחו בקו' ומ"ש לענ"ד כתבתי.

ואית לה פרוקא ואפשר דלא ניחא ליה להש"ך בהאי פרוקא משום דאם הודה עפ"ע לשון הפס"ד הוא כבד ולא תיק' עוד מדברי מר"ן בסי' ע' ס"ו וז"ל ומ"ש דה"ה אם תבע את חבירו על פה ונתחייב לו בדין וכו' וכתבו לו מעב"ד וכו' דאמאי נקט וכתבו לו מעשה בי"ד מאחר דאי"לן אף ע"פ שלא נכתב כנכתב דמי ושם קאמר דנתחייב לו בדין ואינו על פי הודאתו ואינו יכול לומר פרעתי ואמאי נקט וכתבו לו דהתם צריכה הכתיב' לאחר זמן כמו שדקדק מר"ן בלשו' הזהב ולא היה בידו לפורעו וכן משמע מדברי הס"מע יע"ש: ואין לדחות ולומר דשאני הנדו"ד דכתבו הפס"ד וקרעוהו מגרע גרע ממה שלא נכתב כלל.

ואמרינן מאחר שנכתב ונקרע אינו טורף מלקוחותויכול לומר פרעתי מידי דהוה אם קנו מידו על ההלואה דקי"ל דגובה מהלקוחות כמ"ש מר"ן סי' ט"ל ס"א ואם כתבו השטר וחלף הלך לו אינו טורף מהלקוחות גם בנד"ד אע"ג דבלא כתי' הפס"ד טורף מהלקוחות אם נכתב ונקרע נגרע כחו ואינו טורף מהלקוחות דשאני התם בשטר דאינו טורף מלקוחות אלא ע"י השטר וסתם קנין לכתיבה עומד והוא התחלת השטר ובשטר גופיה אינו טורף אלא בשטר גמור דאינו יכול לטעון עליו פרעתי אבל במקום שיכול לטעון עליו פרעתי אפילו הלוה מודה בהלואה ועדיין לא קיים מצות פריעה אינו גובה מלקוחות ולכן אם נאבד ונקרע השטר אפי' הלוה מודה לו אינו טורף מהלקוחות אבל לגבי הפס"ד או הודאה בבי"ד טורף בלא כתי' דפס"ד אית ליה קלא ואפי' במקום דיכול לומר פרעתי היכא דהלוה מודה או איכא ברירא דלא נפרע עדיין ואם כן אפילו נקרע הפס"ד מאחר דאיכא ברירא בעדים טורף מלקוחות דהקריעה מורה על הפרעון וחיישינן שמא פרעו וטורף שלא כדין ועכשיו דאיכא ברירה אפי' נקרע הפס"ד טורף דהטרפ' אינה תלויה בכתי' הפס"ד אבל לגבי השטר אם נקרע אפי' איכא ברירה נשארה מלוה על פה והטרפא תלויה בכתי' השטר כנ"ל לחלק: וא"כ בנדון דידן אחר דאיכא עדים שהשטר חובו נתהווה מעסק הפס"ד הנז' לכך טרפו הקרק' מיד הקונה הנז' ונתנוהו להרמ"בם הנז' דהפס"ד קלא אית ליה ואע"פ שקרעו להפס"ד כנלע"ד הטעם אלא שאני משתומם על טעם הדבר שכת' החכ' הפוסק הנז' משום דמסתמא לא קרעו הפס"ד עד שכתבו השט"ח ולבי אומר לי מארי דהאי טעמא הוא החכם הפוסק להסתייע מדברי הרבנים הנז' והטע' הוא כדפי' ובנפול היסוד יפול הבנין דהיסוד זה לא נזכר לא בדברי ראשונים ולא באחרונים וגם טעם אחר קרוב לטעמינו הנזכרים דבשעת קנין הקרקע היה הפס"ד קיים ואע"פ שנקרע אחר כך לית לן ביה וא"ש טע"ז גם לדין ההמבי"ט ז"ל: ועוד אני אומר דגם לפי היסוד שיסד הח"הפו הנז' דהיכ' דלא קרעו השטר ראשון עד שכתבו השטר השני הרי הוא עומד במקום הראשון וטורף ממשעבדי מזמן הראשון עכ"פ הראיה שהביא מדברי המב"יט והר' אלמאליח אינה ראיה דשאני התם דהלוקח מוחזק בקרקע והוא בחזקתיה עומד ובעל חוב אין לו על הקרקע אלא שעבוד בעלמא והוא בא להוציא מיד הלוקח אמרינן ליה המ"מח עליו הראיה שקדמו וקרעו שטר משכנתא קודם שטר מכירה ואם כן הכא בנדון דידן על בעל חוב הנזכר להביא ראייה שלא קרעו שטר עד שכתבו שט"ח וא"ל מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח וכן אם היה הדבר בהפך שבעל חוב הנזכר קנה הקרקע הנז' ובא בעל חוב של המזונות הנז' לטרוף הקרקע הנז' אמרינן עליו להביא ראיה שקרעו שטר עיסקא קודם שט"ח ואם לאו מחזיקינן הקרקע בידו דהוא מקרי לוקח אע"פ דהוא בעל חוב וגבאהו בחובו כדמוכח מדברי הס"מע בס"ק כ"א סי' ק"מ וז"ל והא דלא אמרי' דטוענין לבעל חוב כמו לוקח נראה משום דהמלוה שגבה שדה בחובו גם כן לוקח מיקרי יע"ש וכ"ז לדעת הח' הפוסק אבל לעניותי נר' דהיסוד זה אין לו רגלים והדבר מסור ללב בעלי ההוראה לברר וללבן האמת: ומה שיצא לטעון טעון אחר דהודאת הר"ן לא שמה הודאה מאחר דחב לאחריני וחיישינן לקנונייא והביא ראיה מתשובת הרא"ש סוף כלל צ"ח ופסקה מור"ם סימן ק"מ ס"י וז"ל ודין לוקח ובעל חוב שגבו קרקע כדין יורש ואין המוכר או הלוה נאמנים לומר שהקרקע אינה שלהם יע"ש.

אינה ראיה ומור"ם הוציא דבריו בדקדוק תי' שגבה וכוונתו לומר אחר שגבה טען כן אינו נאמן מאחר דל"א (טע'ן כ'ן מקו'דם) דבעל חוב ולוקח מוחזקי' בקרק' וכן דייק הס"מע שכת' לחוב לזה המחזיק ושכנגדו בא להוציא ועליו הראיה ולכך אינו נאמן מאחר דלא טען כן מקודם שגבה וכן דייק הפוסק בדברי מור"ם ואם כן מה ראייה משם לנדון דידן שהודה קודם שלא נודע בעל חוב ולא הגיע זמן הפרעון וכי עלה בדעתו שמא לא ימצא לאל ידו במה לפרוע החוב כשיגיע זמן הפרעון והקדים לעשות קנונייא על הבעל חוב ואף על פי שיש מן הפוסקים שפי' דברי.

הרא"ש בע"א כדי לתרץ דברי הרא"ש אהדדי מ"מ לא יצאנו מידי פלוגתא והממ"עה ומכל שכן דדברי מור"ם הם עיקר להלכה אם לא כנגד מר"ן וכן היא דעת הס"מע כמו שדייק בלשונו הזהב לחוב לזה המחזיק בו וכן היא דעת הרב ע"ש דנ"ט לשבח דלאו כל כמינייהו להוציא מיד הלוקח ובע"ח ולזה הסכים הרב א"ות ודחה דברי מהרש"ל ז"ל משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ולדברי מור"ם ליכא לחלק בין בנהו ושכללו או ראינו דר בו דעל הכל נאמן כ"ז שלא גבה בע"ח או לוקח דעיקר הוא או גבה או לא גבה: אלא דיש לדקדק לפי חילוק דברי מור"ם תיק' מ"ש משטר חוב שפסק מר"ן בסימן מ"ז אם אמר פרוע הוא או אמנה אינו נאמן במקום שחב לאחרי' והכא אמרינן דנאמן בקרקע קודם שגבה ונ"ל לחלק דשאני בשט"ח דהסבר' נותנת שדיבר בעורמה משו' דאין דרך לפרוע חובו ולהניח השט' ביד המלוה דלמחר יחזור עליו לפורעו פעם אחרת דיאמר לו שטרך בידי מאי בעי וכן בשטר שטוען שהוא אמנה אין מדרך הלוה לכתו' עליו שטר וליתנו ביד המלוה בלא הלואה כמ"ש מר"ן אם אמר שטר אמנה אינו נאמן אלא במיגו דמזוייף מה שא"כ בקרקע דרך גבר הוא לדור בקרקע חבירו ולבנות ולשכלל ולכך נאמן אם לא גבה.

נמצא דבנדון דידן נאמן הר"ן לומר דהקרקע הוא של הר"ש מאחר דליכא גבייה באמצע ולא עוד אלא דהדבר מוכרע מצד עצמו דבנדון דידן לית ביה הערמה כלל דההודאה הנז' היא לשותף שנתח' גם הוא בהחוב הנז' ער"ק כמ"ש בשט"ח הנז' ומה הועיל בערמתו ולית בה חב לאחריני דאם לא ימצאו הבעלי חובו' ממה לגבות מהר"ן הנז' יחזירו על הר"ש הנז' ויגבו חובם כולו חלקו וחלק הר"ן הנז' מכח ער' ואין לומר דגם בנדון דידן שייך הערמה דהודה לו הר"ן הנז' להר"ש הנז' שהקרקע הנז' הוא שלו כדי לפרוע חובו שהוא חייב בו לבדו כגון שטר מזונות הנז' שהוא מוקדם להחוב הנז' ואם ימכרו לו ויכתוב לשון מכירה חוזר בעל חוב הנז' ויטריפהו מידו לכן כתב לו לשון הודאה ויפרע לו החוב של מזונות.

הנז' המוקדם להחוב הנז' ז"א וכי בשופטני עסיקי' שיתן קרקעו להר"ש לפרוע חובו וישאר הוא חייב לבעל חוב וכ"ת שיתן לו הר"ש הנז' דמיו בזול וממילא כל אחד מהם יש לו מקצת הנאה דר"ן הנז' יש לו הנאה במעות שלקח מהר"ש הנז' וטוב לו' משיקח בעל חוב הנ"ז והר"ס הנז' יש לו הנאה שיקח הקרקע הנז'בזול לפרוע לבעל חוב שלו מ"מ לגבי הר"ש אית ליה פסידא יותר מן ההנאה דישאר החוב הנז' עליו וגם נתן מעות הקרקע מידו ואע"פ שהם בזול מ"מ ישאר הוא חייב ומאי הנאה אית ליה אם יפרע זה וישאר החוב אחר וא"ת דהר"ן עשה ערמה זאת בשביל חוב אחר שאינו חייב בו הר"ש הנזכר כ"ז לא חששו חז"ל בדילמא כמ"ש הכ"ג בסימן מ"ז סק"א וז"ל נ"ב שמעינן מהכא דדוקא היכא שבאים לגבות חובם מזה השטר הוא דאמרינן הכי אבל למיחש לא חיישינן מהרי"ל ס"ד דף פ"א ע"א יע"ש ומכ"ש דהאי גברא אמוד בנכסי כמ"ש לכל שער עמי ולית ביה לתא במקום שחב לאחרים והחכם הפוסק הנז' הוא בא מקרוב מארץ מרחקים ממערב הפנימי ואינו מכיר בגברא הדין ומ"ש כמה שטרות ראינו וכו' וממילא דן בדעתו שיהא הברחה אפש' ששמע כן מבעל דין ועוד דלית הכא לתא דהערמה כדפי': ועוד ראיה גדולה על ההודאה שהיא אמת בלי שום עורמה דהיינו דאחר ההודאה כמו שנה או שנתים ימים חזר הר"ן הנז' וקנה חצי הקרקע הנזכר מהר"ש הנז' ונתחייב לו בסך שלש מאות גרושי' עין דמי מכירה כמ"ש בטופס שטר זה שנתחייב הר"ן הנז' בסך הנז' מפאת שמכר לו חצי החצר ואם באמת ההודאה היא קנונייא מה הועיל אחר הקנין יחזור בע"ח הנז' ויגבה הקרקע הנז' בחובו וא"ת דהחיוב הנזכר שנתחייב לו מפאת הקרקע הוא בעורמה בשביל שכשיבוא בע"ח הנז' לגבות הקרקע הנז' בחובו יוציא שטרו דעדיין לא פרעו הר"ן הנז' להר"ש הנזכר ועדיין הקרקע קיים הוא ברשותיה מ"מ לא מקרי חוב לאחר דגם הר"ש מחוייב בהחוב הצז' ויגבה הקרקע הנז' ממ"נ ודו"ק עוד כנז':

גם יצא לטעון טעון אחר החכם הפוסק ואמר שבהודאה כתוב בה שקנו ושכללו החצר הנזכר משמע שמחצית יש לו בה להר"ן הנז' אלא שאחר מכן דקדקו בחשבונם ומצא בידו מנכסי הר"ש כנגד המעות שהוציא על החצר הנז' בקנין ובבנין וזיכה לו החצר הנז' אתמהא וכי קרקע נקנה בדבור בעלמא בלא קנין ובלא חזקה וכ"ת בדמים שהיה חייב לו דקרקע נקנה בכסף והרי מרן בסי' קכ"ה ס"י כתב וז"ל שכירות ומשכונה אינם נקנין במלוה וכתב מור"ם משום דהויין כמכר ע"כ והנה הח' הפוסק ראה דברי מרן סימן קצ"ה ונעלם ממנו סי' ר"ד ס"י שכ' מרן וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמ"ל מכור וכו' י"א שהרי כמי שנתן דמים וכו' וכתב הרב סמ"ע ס"ק ט"ו והרמב"ם לא ס"ל הא אלא אע"פ שאין בידו המלוה שכבר הוציאה הו"ל כאילו היא בעין ואם קנה קרקע דנקנית בכסף קנה אותו קנין גמור וכו' ודברי מרן אלו הם דברי הרמב"ם די"א שה"ז כמי שנתן דמים וכו' דנמצא למרן נקנה במלוה וא"תק' דברי מרן אהדדי דכאן פסק כהרמב"ם דקנה ובסימן קצ"ה פסק כהרא"ש דל"ק ומוכרח אתה לומר דמאי דקאמר מרן בסימן קצ"ה דל"ק היינו במלוה שנושה באחריני ולא במוכר עצמו משום דלא סמכה דעתיה דמוכר דדילמא מחיל ללוה ולכך פסק כהרא"ש דל"ק ואע"פ דהרא"ש ז"ל בכל גווני קאמר משום דס"ל כההיא סוגייא דפרק האיש מקדש והוא פסק כוותיה בההיא במלוה דאחריני ובסימן ר"ד ס"י הוא כמלוה דמוכר שמחוייב ועומד ללוקח ומכר לו קרקעו בחובו דליכא הך טעמא דודאי גמר ומכר לו ופסק שם כהרא"ש מאחר דהרמב"ם לא הזכיר בלשונו מי שיש לו חוב על חבירו:

אלא אחרי כותבי ראיתי להסמ"ע ס"ק כ"א סימן קצ"ה וז"ל בסי' ר"ד כתב הטור וגם המחבר בסעי' י' וז"ל מי שיש לו חוב אצל חבירו וכו' דאין קנינו קנין ושם מבואר דיכול להקנות בהנאת מחי' וכו' יע"ש ותמהתי איך הוזכר בדברי המחבר דאינו קנין והא מרן פסק כהרמב"ם דקניינו הוי קנין ומור"ם הוא שאמר דאינו קנין והוכרחתי לומר די"ח דכתב בסי' ר"ד היא דברי מר"ן וצריכה כתי' אשורית בפסק מרן ובטעות נכתבה שלא בכתי' אשורית וראיתי בש"ע בא"הט שכתב וי"ח בכתי' אשורית ומשם ואילך הם דברי מורם ולפי זה אפשר לומר דאין משם ראיה דאפשר מרן מתחילה כתב סתם ואחריו מחלוקת והלכה כמחלוקת בתרא אלא דקש' כל זה ניחא אי כתב י"א וי"א אבל כתב וי"ח וקי"לן בדברי מרן י"א וי"ח הלכה כי"א ועוד דבב"י מפו' בסי' קצ"ט ובסי' ר"ד דדעת מרן נוטה לסברת הרמב"ם וכתב דגם הרי"ף ס"ל כך ומשם דבריו מוכרעים דבקצר ס"ל כהרמב"ם ומקרי כסף והקרק' נקנה בו ואמרי' דמסתמ' אמר לו קנה הקרקע בההוא חוב וההודאה במקום שטר אע"פ שאינו שטר מכירה אלא שטר ראיה כמ"ש הסמ"ע סק"ח יע"ש ועוד אני אומר דאפי' ס"ל למרן כסברת הרא"ש בנדו"ד אמרי' דקנה דמסתמא אמרינן דהחזיק בקרקע נעל גדר ופרץ וכי הר"ן הוא מכחישו לומר לו שלא עשה שום קנין אדרבא מדחזר הר"ן וקנה מהר"ש הקרקע הנז' באחד מדרכי ההקנאה אמרינן מסתמא דהר"ן קנה הקרקע הנז' באחד מדרכי ההקנאה ולכך הוכרח הר"ש הנז' לחזור ולקנות ממנו באחד מדרכי הקנין ומה שלא הזכיר בההודאה ענין ההקנאה משום דלא נחית לאשמועינן הקנין אלא לאשמועינן שהקרקע הנז' הוא קניינו ממעות הר"ש לחוות לן דברי הר"ן לא לחוות לן במה זכה הר"ש ואמרינן אחר שהודה הר"ן שהקרק' הוא של הר"ש ודאי זכה בו כדין באופן המועיל ואע"פ דפסק מרן בסי' ס' ס"ו ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון וטען שמעון שבשעה שכתבו ע"ע לא היו בידו וכו' היינו שם דשמעון מכחישו אבל הכא הר"ן הוא מודה מדחזר וקנה ממנו בא' מדרכי הקנין ואפילו הוא גופיה אומר שלא זכה בו אינו נאמן דאמרי' ליה אמאי חזר וקנה ממונו הו"ל לקרוע שטר ההודאה ותו לא אלא ודאי זכה בה הר"ש כדין באופ"המו ולכך צריך קנין אחר דלא מהני קריעת ההודאה ועוד דעדיפא מינה אני אומר דשאני הכא בתשובת הרי"ף ז"ל דאמר על התובע להביא ראיה טעמיה הוא משום דלא מחשיב ליה שטר הודאה אלא שטר מתנה ולכך אמרינן דלא קנה בהאי שטרא ועל התובע להביא ראיה וזו היא הפלוגתא של הרי"ף והראב"ד ושאר רבוותא דאית להו נתתי לשון הודאה ואין בודקין אחריו היאך נתן ועיין בסימן הנזכר אבל בשטר הודאה כנדו"ד דמשמע מניה שהוא שטר הודאה כמ"ש בו דירדנו לחשבון וכו' מודה הרי"ף דאמרי' דזכה באופן המועיל ועוד אפשר דבנדו"ד מקרי קנין בכסף ולא מקרי הלואה מאחר שהוא מודה שקנאו הקרקע הנז' מנכסי הר"ש הנז' מקרי מקנת כספו והוא ברשותיה עומד עד שיפרע לו הר"ן הנז' חלקו ולא גרע מהחוב שבא מחמת המכר כמ"ש בסי' קצ"ט דאפילו הרא"ש מודה דקונין בה אפי' המטלטלין קנין גמור: נקיטינן מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא ששטרהמזונות של הרמ"ך הנזכר שזכה בו מהר"ש הנז' ובהחוב הנז' קנה מהר"ש הנז' הקרקע הנז' הוא המוקדם לשטר יורשי הר"י הנז' וזכה מהר"ש הנזכר בקרקע אחר שיביא ראיה המוכר במאי זכה בקרקע הנז' מאת הר"ן הנז' או יורשיו ושטר ההודאה הוא מוחזק ומקויים כראי מוצק ולית נגר ובר נגר דיפריק' ולית ביה לתא דעורמא וקנונייא כך נראה לע"ד אם יסכימו עמי בעלי ההוראה היושבי' על כסאות משפט וציי"מ ויראנו מתורתו נפלאו' אכי"ר.

בס' אם חפץ בנו ה' פה ווהראן יע"א. אם אתן שנת צדק ומשפט ומשרים לפ"ק הצעיר ע"ה פארוז קרסינטי ס"ט ראה ראינו את השאלה הנז"ל ואת אשר נגזר עליה מאת החכם הפוסק הראשון הוא כמוהר"ר יאודה אלמאליח נר"ו ואת אשר השיב על דבריו כמוהר"ר פארוז קרסינטי נר"ו ולמדנו דבריהם אחת לאחת ומה שנראה לע"ד שדברי החכם המשיב הנז' המה חזקים כראי מוצק ויפה כיוין להלכה ויש לנו עוד הרבה ראייו' לדבר ככתוב אצלנו בארוכה אלא שאין הפנאי מסכים להעתיק הכל וכגון דא צריך לאודועי שהח' המשיב הנז' כתב שספר המביט אינו מצוי בידו ואנו חו"מ ראה ראינו דברי הספר הנז' והנלע"ד שאין משם שום ראיה כלל לדברי החכם הפוסק הראשון שאין הנדו"ד דומה לראיה ככתוב אצלנו באורך ג"כ מ"ש החכ' המשיב הנז' בסוף התשובה אחר שיביא ראיה המוכר במאי זכה בקרקע מאת הר"ן או יורשיו הנלע"ד שאם אין ראיה ממקום אחר שחזר הר"ש ומכר להר"ן כי אם עפ"י טופס השט"ח שהוציא המוכר הנז' מתחת ידו אין עליו שום חיוב להביא ראיה שחזר ולקח מכמה טעמי תריצי כמ"ש אצלנו בארוכה והרי הם בכי יותן ביד כמוהר"ש זוראפא נר"ו הלוקח ומצאת כי תדרשנו סוף דבר שזכה החכם הלוקח הנז' במקחו הנז' והדין דין אמת זה מה שנראה לע"ד אם יסכימו עמנו בעלי ההוראה וחתומי חכמי ארגיל נר"ם: פרק כ"ד ה"ה כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה ויאמר אינו חייב כלום וכו' מאחר שלא הוחזק וכו' שחזקה שאין העדים חותמין וכו' אלא אם כן מכירין ע"כ.

אירע מעשה באב עם בנו על ענין חצר אחת שהם דרים בה שניהם ויד שניהם שוה בה זה כמה שנים ועד אחורן נפלה ביניהם קטטה ומריבה דין ומצה גם ע"ע החצר הנזכר זה אומר בכה וזה אומר בכה האב אומר שהחצר הנז' היא שלו והוא קנאה מהלוקח והזמין לפנינו שע"כ שהעידו שהאב הנז' הוא תקע כפו עם המוכר בזמן קנין החצר הנז' והשטר שנכתב על שם בנו הוא בטעות שטעו העדים וחשבו שכך הוא שמו והחליפו שמו בשם בנו או חששו שהוא הלוקח והשטר נכתב בטעות והבן השיבו שאין האמת כן שהחצר הנז' היא שלו והוא קנאה והראיה שהשטר כתוב וח' על שמו ומה שתקע כפו עם המוכר הוא עורמ' בעלמא בשביל המצרני' ואח"ך חדשו המכר בקנין ושבועה לשמי כמו ש"וח בשטר שבידי ועוד דאביו סייעו מעט מזער בדמי המקח וכך אמר לו בפירוש קח דמים שאני מסייעך משלי בקנין החצר ועכשיו חזר ברוחו גם מה שטען עלי אבי שאני סומ' על שלחנו וכל מה שארויח הוא לו ואע"פ שהוא קנה החצר משלו קנה אין המזונות אלו מרצונו דאינו זן אותי אלא מכח החיוב שנתחייב לחותני בשעת השדוכין ח"ג לזון ולפ' לי ולאשתי עשר שנים וכל מה שהרוחתי הוא לי ולא נצר' אלא ליתן לי השכירות של השנים שעברו שהיה דר בחצרי ועתה נפשם לשאול הגיעה מה שורת הדין נותנת יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה וזאת תשובתי בריש כל אתוון: איתא בהרמב"ם פ' כ"ד מהלכות מלוה ה"ה וז"ל כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה איני חייב כלום שמא רמאי אחר העלה שמו כשמי או שאמר לא לזה אני חייב אלא לאחר וזה רמאי והעלה שמו כשם בע"ח מאחר שלא הוחזקו שנים ששמותיהם שוים אין חוששין לדבריו שחזקה הוא שאין העדים חותמי' ע"הש אלא א"כ מכירים אלו הנזכרים בו ע"כ ופסקה מרן בשלחנו הטהור סי' מ"ט ס"ה ע"ש: והנה הסמ"ע שם ס"ק ח' כתב האי טעמא דלא הוחזקו שנים ש"ש לא קאי אלא ארישא דהעלה שמו כשמי אבל הסיפא כשם בע"ח אפי' הוחזקו שש"ש אין בדבריו כלום דקי"ל שיב"ש מוציא שטר ע"א דכל המוציא שטר מתח' ידיו בחזקת שהוא שלו וגם הרמב"ם שהוסיף דחזקה שאין עדים וכו' גם הוא נתינת טעם לרישא יע"ש ובסוף דבריו כתב דהאי טעמא דאין עדים חותמי' וכו' קאי גם אסיפא והאי היכרא היא בשם ובטביעות עינא ולא חיישינן לרמאות ואפשר ההיא דאמרו שיב"ש מוציאין שטר על אחר הוא מהאי טעמא דחזקה דהעדים מכירים בשם ובטבי' עינא ומעמידנן ליה בחזקת שהוא שלו יע"ש דב"א: וקש"ל והא בריש הסי' פסק מרן בשטר שיש בו קנין א"צ להכיר שם המלוה וכותבין שטר ללוה אף ע"פ שאין מלוה עמו ודברי הסמ"ע סתומים משמע בין יש בו קנין או לא ומיישב גם לדעת המחבר כמ"ש והמחבר קצר בהעתקת לשון הרמב"ם ואין לפרש ולדחוק עצמינו לומר דדברי הסמ"ע הוא בשטר דלית ביה קנין לדעת המחבר דהרי בסוף דבריו כתב ואפשר דמהאי טעמא שיב"ש מוציאין שטר על אחר ואם בשטר בלא קנין דווקא יצא לנו דין מחודש שיב"ש מוציאין ע"א דווקא בשטר שאין בו קנין משום דאיכא הכירא דעדים בשם ובט"ע ואין הדבר כן דאפילו בשטר דאית ביה קנין מוציאין משום חזקה דכל המוציא השטר מתחת ידו בחזקת שהוא שלו: ואפשר לישב דדברי הסמ"ע הוא בין שטר דאית ביה קנין או לא ובריש הסימן ליכא אלא טעמא דטרפא דלקוחות שלא כדין ולכך היא דאיכא ביה קנין דנשתעבדו נכסיו משעת קנין כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ונותנין השטר ליד הלוה וליכא חששא אחרת דיאמר שמא אחר העלה שמו כשמו או כשם בע"ח והעדים טעו מאחר דלא הוחזקו לנו שנים ששמם שוה אם נתנו השטר ליד הלוה אינו יכול לטעון שמא אחר העלה שמו כשם בע"ח דהרי נתנו השטר לידו ואינו יכול לשקר דאמרי' לי' שהוא שקר והו"ל למידק.

אבל לקמן דאמר הלוה שמא אחר העלה שמו בשם הבע"ח ור"ל שהעדים שנתנו השטר למלוה טעו בו דלאו מלוה שלו הוא. וכן משמע מלשון הסמ"ע דכתב שהרי יכירהו בט"ע כשבא לקחתו שאינו זה שחתמו לו בנד"ז אמרינן חזקה אין עדים חותמין אא"כ מכירין אלו שכתובי' בשט' משום האי חששא דלוה ודמלוה אחר מאחר שנותניםהשטר מידם למלוה: נמצינו למידין בין לדע' הרמב"ם והטור והמחבר כולהו אית להו דאין הלוה יכול לומר שהעדים טעו בלוה או במלוה ושוים בין בשטר דאית ביה קנין או לא ודכוותה במוכר ובלוקח אף ע"פ שהם מוחזקים דהלוה מוחזק במעותיו והמוכר בקרקע אינם יכולין לומר שהעדים טעו ומוקמינן השטר אחזקתיה וק"ו ובן בנו שק"ו בנ"ד שבא להוציא מאחרים דאוקמינן הש' אחזק' ואמרי' דכל מי שהוציא השטר מתחת ידו בחזק' שהוא שלו כמ"ש בשיב"ש שמוציאין שטר על אחר דאמרינן דכל המוציא שטר מתחת ידו בחזקת שהוא שלו ואינו יכול הלוה לומר שאיני חייב לך אלא ליב"ש אחר ואע"פ ששמותיהם שוים וכ"ש בנ"ד דאין שמותיהן שוים דאוקמינן השטר אחזקתיה ולא נכתב השטר אלא על שם הבן: ועדיף טפי אני אומר שאפילו יבואו העדים ויאמרו שטעו במה שכתבו השטר ע"ש הבן אינם נאמנים דאמרינן להו כיון שהגידו שוב אינם חוזרין ומגידים כמ"ש רבינו בפ"ג מה"ע וז"ל אחר שהעיד העד בב"ד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכלל ביטול העדות או הוסיף תנאי בה אין שומעין לו וגמר דבריו עדים החתומים על השטר הרי' כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואינן יכולין לחזור בהם וכו' אבל אם א"א לקיים השטר אלא וכו' הרי אלו נאמנים ויבטל השטר ופסקה מרן בסימן מ"ו ס"לז יע"ש וכן פסק מרן בסימן כ"ט ס"א אחר שהעיד וכו' אינו יכול לומר מוטעה הייתי וכו' אלא בדבר שמוכיחו שטעה וכו' ואף על פי שמרן ז"ל פסק שם וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות וכו' נאמנים ואין בו משום חוזר ומגיד וכו' אינו אלא בטעות שיש במה לתלות כגון בעבורה דירחא או בש"המ וכדומה שאנו תולי' שטעו העדי' ועבדי למטעי' ביה וגם אין השטר מתבטל לגמרי אבל בנדון דידן אין העדים מצויים לטעות בו ועוד דהשטר מתבטל לגמרי והיכא דמתבטל השטר אמרינן כיון דהגיד שוב אינו חו' ומגיד אלא במקום דהשטר אינו מתקיים על פיהם כמ"ש לעיל: וכן כתב עוד רבינו בפ' כ"ד מה"ע ופסקה מרן בשולחנו הטהור סי' מ"ט ס"ב וז"ל צריך שיכירו העדים ששם הלוה פ' וא"א מכירים אותם אפי' אשה אפילו קרוב כשרים וכו' והיכא דסמיך אאשה ואשתכח טעותא לצורבא מרבנן מקבלינן ליה לגברא אחרינא לא מקבלינן ליה: וכתב הסמ"ע ז"ל סק"ה לאפוקי אם הכירו מעצמם או ע"פ עדים כשרים דלאו כל כמניה לומר טעינו ע"ש ובסק"ו כתב דבעינן שיכתבו בשטר כן דהיכרא היא ע"י אשה וכו' אבל אם כתבו סתמא אמרינן דהם ג"כ חקרו ודרשו וידעו ששמו כן ואינם יכולים לומר טעינו ברם אם הוא צורבא מרבנן דטריד בגירסתו ואינו פנוי לחקור ולדרוש מקבלין מניה וכו' יע"ש.

עלה בידינו מן המוגמ' דאין העדי' נאמני' לומר טעינו בשמא או בכל דבר שמבטל השטר לגמרי: גם מצד העדים שהעידו שהאב תקע כפו עם המוכר אין בעדות זה ממש מתרי טעמי חדא דאין הקרקע נקנה בת"כ כמ"ש רבינו הטור בריש סימן ד"א וז"ל יש עוד דבר שהמט' נקנין בו וכו' שתוקע כפו לכף חבירו וכו' ע"ש והביאו באה"ג בסי' הנז' ומדנקט בלישניה דבר שהמט' נקנין בו בא למעט שהקרקע אינו נקנה בת"כ ועוד דאנן אתרא דכתבי שטרא וכל עוד דלא נכתב השטר לא נתקיים המכר וקנין הראשון כמאן דליתיה דמי והרי הוא בטל מעיקרו וקנין שני שהיה בקנין סודר ובשטר הוא העיקר וגם האב מודה בדבר שחזרו וחדשו קנין אחר ובטלו המכר הראשון אלא שאומר שהעדים טעו וכתבו השטר ע"ש בנו אליה וקוץ בה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי: ברם מה שטען האב דהבן סומך על שולחנו וכוליה דיליה הוא טענתו אמתית ויש בה כדי שביעה כמ"ש מרן בסי' ע"ר ס"ב ע"ש אלא דתשובתה בצדה במה שהשיבו הבן דזן לו מחמת החיוב שנתחייב לחותנו לזונו הוא ואשתו עשר שנים ואם כנים הדברים האמת אתו לע"ד דמאי טעמא אמרו חז"ל הבן הסומך על שלח' אביו מ"י לאביו משום הטיבה לטובים וצריך לשלם לעו' הטובה בטובתו ולכך תקנו חז"ל דכל מה שירויח הוא לאביו כמ"ש הסמ"ע בסי' הנז' אבל בנ"ד מחוייב הוא ועומד לזונו הוא ואשתו מידי דהוה האחים שמפרנסי' אחותיהם דמעשה ידיה שלה משום דמחויבי' לפרנסה כמ"ש מרן בשולחנו הטהור בח' א"הע סימן פ' סעיף י"ח וז"ל מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזנותיה.

וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אח"ך רצה ונתחייב הוא לתת לה מזונותיה אין מעשה ידיה שלו יע"ש וכתב הרב ב"ש וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום דאין מעשה ידיו תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנות חז"ל יע"ש: וכן פסק מרן בסי' קי"ד סע"ז ה"ה למי שמתחייב בפרנסת אדם אחר דקאי אדלעיל מניה במזונו' הבת מששי' שלה כמ"ש הרב ח"מ דקאי על כל הדינים המבוארים בסי' זה יע"ש.

וכתב הרב ב"ש סק"ה דווקא בבניו ואשתו תקנו חז"ל אבל המחייב עצמו לזון לאחר לא זכה במ"י יע"ש משמע מדבריו דשוה דינם. וכמו שמצינו באשתו אם זכתה מכח החיוב לא זכה במ"י גם בבניו אם זנם מכח החיוב אינו זוכה במ"י ואין לומר דמאי דקאמר ב"ש דווקא באשתו ובניו תקנו חז"ל ר"ל בין מכח החיוב בין מכח התקנה דהרי מצינו בזן אשתו מכח החיוב לא זכה במ"י כמ"ש לעיל אלא ר"ל דווקא באשתו ובניו תקנו חז"ל אם זן להם מכח תקנות חז"ל אבל מכח החיוב חזר דינם כאיניש דעלמא: ואין לומר דאיכא לחלק בין אשתו לבניו ולומ' דשאני אשתו דתיקנו חז"ל מע"י לבעלה משום איבה והשתא דזן לה מכח חיוב ליכא האי טעמא דאיבה כמ"ש הריב"ש בתשובה והביא דבריו הרב באה"ג יע"ש אבל בבנו טעמו משום לשלם לעושה טובה כטובתו והשתא דחייב עצמו לזונו היא הטובה עצמה.

דא"כ תקשה לן דאמאי לא תקנו חז"ל בבת אשתו ובאינשי אחריני דיזכה במ"י משום לשלם לעושה טובה וכו' אלא ודאי טעמא דאמרו חז"ל לשלם לעושה וכו' הוא משום דלא תהוי ליה איבה והאי טעמא לא שייך אלא באשתו ובבניו דזנם מכח תקון חז"ל כמ"ש לעיל משם הרב ב"ש דאין מע"י תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנות חז"ל והרי גם בבניו יש תקנת חז"ל שהרי כל מה שירויחו היה לאביו אם סומך על שלחנו אבל אם זנם מכח החיוב חזר דינם כמי שזן אשתו מכח החיוב דלית בה משום איבה:ועוד דסברא היא לומר דזן בנו מכח החיוב אינו זוכה במ"י אע"פ שעשה עמו טובה וחייב עצמו לזונו מ"מ טובתו אינה נמשכת אלא בשע' החיוב ובאותה שעה לא הרויח כלום ומשם ואילך הוא זנו מכח החיוב אבל הזן בנו שלא מכח החיוב בכל יום ויום מחדש טובתו עמו וטובתו נמשכת ובשעת טובתו הוא מרויח ולא הוי אלא כמו שנותן לו מתנה ותו לא.

ועוד דעיקר הוא שמתנים על אבי החתן לפרנס בנו והכלה הוא כדי שירויח מע"י דאל"כ מה הועילו וכי חששו שמא אינו יכול לפרנס עצמו: נמצינו למדים מדברי חז"ל דהזן בנו מכח החיוב לא זכה במע"י. וזכה הבן במ"י אם האב מודה לו לדבריו או אם יש לו עדי' וראיה ואם כפר האב על הבן רמיא שבועה שהוא כדבריו משום דהוא מוחזק בנכסיו בכח השטר שבידו אבל האב אין לו שום חזקה דאי חזק' הפירות שניהם שוים בה ואם תאמר דזכה מיהא בחלק שהיה דר דהא קי"ל האב אין לו חזקה בנכסי בנו הסומך על שלחנו כמ"ש מרן בסימן קמ"ט יע"ש נמצא דהבן מוחזק טפי מכח השטר ונאמן בשבועה במגו דבמתנה נתונים לו מאחר דהיא לעצמו כמ"ש מר"ן בסי' הנז' ונתן הסמ"ע טעם לשבח דאיכא למימר דנתנו לו אדעתא דלא יזכה אביו במתנה זו יע"ש ואף ע"פ דאיכא למימר לאידך גיסא דילמא נתנו לו אדעתא דיזכה האב הכי אוקמינן המתנה בחזקת הבן מאחר דהוא מוחזק והמוציא מחבירו עליו הראיה.

או נאמן במגו דיאמר מעשה ידי אשתו דמע"י לבעלה כמ"ש בירושלמי והביא דבריו הרב באה"ג סי' קי"ד בח' א"הע וז"ל הפוסק לזון כלתו מע"י של בנו ועוד ראיה מדכתי' לעיל דלא זכה במ"י אלא הזן מכח תקון חז"ל אבל הכא הפוסק מעצמו נתחייב ודאי ומע"י לבעלה או נאמן במגו דהאב נתנם לו במתנה וקנה הקרקע דאין להאב זכות במתנתו מידי דהוה הבעל שנתן מתנה לאשתו דאין הבעל אוכל פירות כמ"ש מרן סי' פ"ה ואע"פ שזוכה בפי' המתנה של אחר וכ"ש בנ"ד דאין לאב זכות אפילו במתנה של אחר דאין לו זכות במתנת עצמו: וא"ת דמאי שנא מאחד מהאחים שנושא ונותן בתוך הבי' ואמר מתנה ניתנה לי דפסק מרן סי' ס"ב דעליו להביא ראיה וכתב הש"ך דעליו להביא ראיה שניתנה לו בפי' שלא יהא לאחיו רשות בה.

וי"ל דשאני התם דהממון בחזקתם גם לו גם להם שאינם חלוקי' בעיסתן ואוקי ממונא אחזקתיה וליכא מגו דאין מגו במקום חזקה ולכך אמרינן דעליו להביא ראיה אבל הכא הממון הוא בחזקת הבן אלא דחז"ל תקנו משום לשלם לעושה הטובה וכו' ואית ליה מגו ואמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ולכך אמרינן הכא דאיכא למימר שנתנו לו בשביל שלא יהיה לאב זכות בה משום דהכא תקון בעלמא שתקנו חז"ל לשלם לעושה הטובה וכו' לכן הקילו חז"ל וכל מאי דמצי' לאוקומי ממונא בחזק' הבן מוקמינן ליה משא"כ בשותפים: גם מה שטען האב שהוא נתן דמי הקרקע אם לא כולו מקצתו והבן השיבו שסייעו בתורת מתנה נאמן הבן בשבועה אבל מה שטען הבן שיתן לו כל השכירות של השנים שעברו אין בדבריו ממש ואביו נאמן בשבועה שהמעות שנתן לו לאו בתורת מתנה אלא אדעתא דהקרק' ואע"פ דהוכחש גבי קרקע לגבי מעות נאמן לענין שלא להוציא מידו ולהפסיד דמי השכירות ואם בנה האב בהחצר הנזכר דינו כיורד ברשותו יע"המ כמ"ש מרן בסי' שע"ה יע"ש זה מה שנראה לע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה היושבי' על מדין והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.

נאם אני הצעיר מכיר בערכי ומעטי. ע"ה פארוז קרסיניטי ס"ט.

פרק כ"ה ה"ט שנים שלוו. בשטר אחד או שלקחו מקח א' וכן השותפים שלוה א' מהן וכו' הרי אלו ערבאין זה לזה אף ע"פ שלא פירש ע"כ.

נשאלתי ע"ע ראובן ושמעון שנשתתפו שניהם והלך ראובן וקנה סחורה בהקפה מאת לוי ואחר כך בא לוי לגבות חובו מאת ראובן ולא מצא מקום לגבות לא מב"ח ולא ממשעבדי ואחר כך הלך ותבע לשמעון שותפו שיפרע לו חובו באמור אליו על אמונתך סמכתי והמלוה היה בשטר שנתחייב ראובן ללוי.

ושמעון לא נמצא בידו ב"ח כי אם משעבדי ונפשם לשאול הגיעה אם יכול לגבות חובו ממשעבדי של שמעון יורנו המורה לצדקה ויבא שכמ"ה: תשובה לעד"ן דאין לוי יכול לגבו' חובו ממשעב' דשמעון כ"א מבנ"ח דוקא מאחר דאין השטר כתוב בו החיוב לשמעון כ"א לראובן מקרי מלוה על פה לגבי שמעון ולא גבינן ממשעבדי מלוה על פה דשמעון לא נתחייב לפרוע חוב זה כי אם מכח ערבנות דמקרי ערבן לראובן מאחר שנשתתף עמו דהשותפים ערבים זה לזה כדאיתא בדברי מר"ן סי' ע"ז ס"ב וז"ל שותפים שלוה אחד מהם לצורך השותפות השני משועבד אף על פי שלא היה עמו וכו' ואז דינם כשנים שלוו כא' יע"ש וק"ילן שנים שלוו כא' ערבים זה לזה כמו שכתב מר"ן בסע"א בסי' הנז'.

וקי"לן ערב בלא שטר אין גובה ממנו ממשעבדי כדאיתא בדברי מר"ן סי' קכ"ט סע"ו וז"ל נעשה לו ערב בקנין וכתב לו שטר יש לו דין מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי. לא כתב לו שטר אף על פי שנעשה בקנין דינו כמלוה ע"פ ואינו גובה כי אם מבנ"ח יע"ש ואפילו למאן דפליג שם מ"מ בעי קנין אלא דלסבר' יש להסתפק אם כתב לו שטר בלא קנין אם עדיף כחו כקנין או לא ומדברי מר"ן לעיל סע"ד נראה דהקנין עדיף משטר יע"ש ויש לדחות.

מ"מ לענין הלכה קי"לן כדסתם מר"ן דבעי' תרי קנין ושטר ואם גרע חד מנייהו לא גבי ממשעבדי ומכ"ש לנדון דידן דליכא חדא מנייהו דלא גבי ממשעבדי: ואין לדחות ולומר דשאני הכא אפשר דאין המלוה בידו שט"ח על הלוה אלא תביעה ע"פ אבל בנ"ד יש ביד המלוה שנתחייב הלוה שמעון ללוי וראובן ערבן כפי הדין ואיכא למימר דנקרא' מלוה בשטר וגבי ממשעבדי של ערב.

ז"א דעדיפא מינה מצינו שפסק מר"ן בסימן קכ"ט סעי' כ"ב וז"ל הערב והקבלן אינם טורפים ממשעבדי דלוה עד שימסור המלוה שטר חוב ויקנהו דרך קנין שטרות כי היכי דלא תהוי תביעה ע"פ כ"כ בסי"קל ואע"פ שנעשה ערב בשטר והשטר שבידו של החוב כתוב בו שלוה ראובן משמעון ולוי ערב ועדים חתומים עליו כדמוכח לעיל בסעי' ג' וז"ל וכגון שמפורש הערבות בשטר ואין לומר דמאי דקאמ' שמפורש הערבו' בשטר היינו אחר חתימת העדים או קודם וכתוב בו אניפ' ערב בלא וי"ו דאינו גובה אלא מבנ"ח כמ"ש מר"ן סי'.

קכ"ט סעי"ז דהרי שטר סתם קאמר. ועוד דכתב הרב' בסי' ק"ל בשם רשב"ם וצריך לומר שנזכר הערבו' בשטר או מיירי שמודה לו ששם אותו ערב או שיש לו שטר ערבו' עליו ושטר מלוה שבידו מוכח עליו שפרע למלוה.

יע"ש הרי מוכח מדבריו דאע"פ שהערב כתוב הערבות בשטר בפני עצמו אינו גובה ממשע' דלוה עד שימסור לו שטר בכתיבה ומסירה וסתם שטר הוא בעדים חתומים בו כדי שלא תהוי תביעה ע"פ דהשטר מלוה שבידו אין כתוב בו כי אם כח המלוה אבל כח הערב על הלוה אינו כתוב בו והויא תביעה ע"פ ואינו גובה ממשע' מפני תקנת הלקוחות.

ומכ"ש לנ"ד דלא נזכר הערבות כלל בשטר ואפי' קנין ליכא אלא שחז"ל חייבוהו ועשאוהו כערב ודאי אינו טורף ממשעבדי שלו: ואין לומר דאדרבא מאחר דחז"ל שוויוהו ערב עדיף כחו יותר מערב דעלמא כמ"ש בהערב בב"ד כמ"ש מר"ן בסי' קכ"ט ס"ו וז"ל דערב בב"ד לד"ה גובה ממשע' אפי' לא כתב לו שטר דהודאה בב"ד כש"ד יע"ש: וכתב הס"מע ס"ק י"ט והו"ל כשטר בקנין.

דהתם לאו משום דעדיף כח בית דין אלא הטעם משום דאית ליה קלא מאחר דהערבות בבי"ד כדמוכח לשון מר"ן ונתן טעם לשבח מ"ש דהודאה בב"יד כשטר דמיא ר"ל דאית לה קלא כמו"שט ממש וא"כ הלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו וגם קנין אינו צריך דהו"ל כמו בשעת מתן מעות דבהאי הנאה דהימנוהו כמ"ש מר"ן ס"ב ולית בהו שום עדיפותא דבלאו הכי גם בערב דעלמא אם נעשה ערב בשעת מתן מעות אינו צריך קנין כי אם בשטר לחודיה גבי ממשעבדי ומ"ש מר"ן בס"ו דבעי קנין ושטר היינו שלא בשעת מתן מעות: תדע דהרי קי"לן שעבודא דאורייתא היא ומן הראוי דגובה מלקוחות אפי' מלוה ע"פ ואע"פ כן תקנו ח"ל דאינו גובה מלקוחות כ"א מלוה בשטר משום פסידא דלקוחו' דמאן דיזיף בצנעא יזיף ולא ידעי לקוחו' ועיין בס"מע סי' קי"א סק"א: ואין לומר דשאני ערב דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצנעא ולכך בעי שטר משום פסידא דלקוחו'.

אבל בשותפות קלא אית להו והו"ל כערבו' בשטר ואינהו דאפסידו נפשייהו חדא דלאו כ"ע דינא גמירי ולא אסיקו דעתייהו הלקוחות שיתחייב מחמת שותפו ועוד דסברי דילמא לקחה לעצמו ולא נכנסה לכיס השותפות: והשתא הותר לנו ספק א'. אם נשתתפו בפני בית דין למאי דאמרינן לעיל דטעמא דבית דין משום דקלא אית להו אם נשתתפו בבית דין וידעי הלקוחות שהם שותפים ואם לוה א' מהם בשטר יתחייב חבירו ולמאי דכתיב' לעיל דיש לחלק ניחא: ואדרבא מצינו דהשותף גרע כחו מערב דעלמ' דבערבא אית לן דאם ערב לישראל בשביל הכותי והעליל הכותי על הערב חייב הלוה לשלם לערב כל מה שהפסיד לכותי ואפילו העליל עליו שלא כדין כמ"ש מר"ן ומור"ם בסי' קל"א ס"ז.

ואילו השותף אם העליל עליו הכותי לא מתחייב אחד בהפסד חבירו מכח עלילה אם היא שלא כדין כמ"ש הט"ז בסימן קל"א סק"א יע"ש וכ"פ מור"ם בסי' קע"ו סי"ב ע"ש: פרק כ"ז הי"ד שטר שכתוב מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה. מנה הכל הולך.

אחר התחתון. וכו' ע"כ.

הנה נשאלתי לאשר שאלוני בענין ראובן שמכר לשמעון קרקע אחד ואגבו מכר לו עוד האויר שעל גבי הגג של בית המוכר הנז' לבנות על גבו עליה אחת והמכר היה בשנת תקפ"ו או חקפ"ז מ"מ והיה עכ"ב ונתעכב הדבר ולא בנה שמעון עליה הנז'. ואחר שעברו כמה שנים נדחק השעה לשמעון הלוקח הנז' והוכרח במעשיו מסיבת החו' שעלו עליו ונשתרגו על צוארו ומכר בע"כ הקרקע והאויר הנזכר ליהודה בשנת ת"ר ויותר בשנה או בשתים וגם יהודה הנז' נשתהא ולא בנה העליה הנז' וביני בני נפטר שמעון הלוקח הראשון וגם עידי השטר הראשון.

והנה בעת"ה עמד יהודה הלוקח השני לבנות העליה הנז' ובנה הכותל שבינו ובין ראובן וקבע בו חלונו' שקופים גדולים יותר מדיי כל הכותל כולו כמו האלמ'ודא דלפ'רנסיס. ועמד כנגדו ראובן המוכר הראשון הנזכר ועכב עליו שלא יפתח החלונות באומרו אליו שהוא עכשיו לאלתר רוצה לבנות סמוך לו ותעכב עלי בשביל החלונות ואז השיבו יהודה לאמר לו כך כתוב בספר המקנה שביד שמעון שבשעת המכר.

התנה עליך לפתוח חלונות ובלבד שיהיו למעלה מקומת אדם. ואני קניתי ממנו כל זכות שיש בידו והוציא לפנינו השטר הנז' וכתוב בו כך כמו שאמר יהודה הלוקח הב' הנזכר וכן ראובן גם הוא הוציא שטר אחד וז"ל הצריך לענינינו בשעת המכר התנה המוכר על הלוקח שכל החלונות שיפתח בכותלי' המפסיקי' ביניהם מב' רוחות ועוד קמעא הנוסף מרשות המוכר הנז' כמבואר בספר המקנה לא יקבע אותם כי אם למעלה משיעור גובה קומת אדם מקום שאין העין שולטת כי היכי דלא ליהוי שום היזק למוכר וכן כל הכותלים הנז' חדשים גם ישנים מתהומא דארעא ועד רום רקיעא רשאי המוכר הנז' לנעוץ קורותיו בכל מקום שצריך מצד חצרו מבלי לסייעו בבנין בשום פרוטה ע"כ הצריך לדינא.

וכן מצאנו. כתוב בספ' המקנה הראשון כדברי' האלו ונמצאו שניהם.

ראובן ויהודה מריבים זה עם זה מושך עצמו לזכות שיש בידו שהתנה שמעון על ראובן המוכר הנז' לפתוח חלונו' על חצרו וזה ראובן המוכר הנז' מושך עצמו לזכו' שבידו לנעוץ קורותיו בכ"מ שצריך מתהומא דארעא ועד רום רקיעא והתנאי שבידו לפתוח החלונות היה מימי קדם בזמן הקנין שהיה רוצה לבנות לאלתר ובאותה שעה אין.

לאל ידי במה לבנות ואמרתי לו שיפתח דזה נהנה וזה. אינו חסר ועכשיו כמו שהוא רוצה לבנות גם אני כמוהו רוצה לבנות זה אומר בכה וזה אומר בכה ולא הושוו ביניהם עד שנפשם לשאול הגיעה לבית דין לראות מה ששורת הדין נות' ורציתי לעמוד לבקש ולמצוא בדברי חז"ל פתח בענין זה ומי שחותמו אמת ינחני במעגלי.

צדק ואמת: איתא בדברי מר"ן בקצר סימן מ"ב ס"ה והמה בכתובים בדברי רבינו בה' מלוה ולוה בפ' ז"ך ה' י"ד ובדברי רבינו הטור בסי' הנז' וז"ל מר"ן היה כתו' בו למעלה דבר א' ולמטה דבר אחר ואפש' לקיימם מקיימים אותם אבל אם הם סותרים זה את זה וכו' הולכים אחר התחתון וכו' יע"ש וכתב הס"מע ס"ק יו"ד דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימים משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוכ"ד יע"ש ובס"ק י"א כתב הולכים אחר התחתון הטעם הוא כיון דסותריםזה את זה והן שני דברים ודאי.

חזרה היא ע"כ יע"ש. ודאי כוונתו רצויה במ"ש והן ב' דברים וכו' ר"ל ב' דברים שאינם תלוים זה בזה שלא כתב בו מאה שהן מאתים וכו' אז נוטל הפחות שהוא מאה אף על פי שכתוב מאתי' לבסוף עכשיו שהן ב' שאינם תלוים וכו' הולכים אחר התחתון אפילו למעליותא וכמ"ש מר"ן בסוף הסעי' דיד בעל השטר ע"הת.

נמצא לדעת הרבוותא הנזכרי' אם מצינו בשטר ב' דברים דלא ראי זה כראי זה אם היינו יכולים לקיים ב' אפילו על צד הדוחק מקיימים ב' וזה טוב הוא מלומר הדרי בהו ואזלינן בתר התחתון ואם לא היינו יכולים לקיים שניהם אפילו ע"צ הדחק אז אזלינן בתר התח' מטעם חזרה: אתאן לנדון דידן לכאורה נראה דאי אפשר לקיים ב' אפילו על צד הדוחק דכשתאמר הלוקח יפתח החלונות אין ראובן יכול לנעוץ קורותיו דנמצא מאפיל עליו וכן כשתאמר.

ראובן ינעוץ קורותיו אין יהודה הלוקח יכול לפתוח ר"ל דהוי כמו שאינו יכול דלית ליה הנאה מהם מאחר שהוא מאפיל עליו בבניינו ואם תאמר יכול לקיים שניהם על ידי שיפתח שני חלונות אמצעי' לאור דאמרי' מיעוט רבים שנים ולא כמו שעשה כל הכות' חלונות מ"מ ראובן מעכב מכח יפוי כח שיש לו כתוב בשטר מתדע"דק בכל מקום שירצה ויכול לעכב עכ"מ שיאמר כי הוא זה שאני רוצה וכן הוא אומר עכ"מ ומקום ומוכרחים אנחנו לומר דאזלינן בתר התחתון התנאי שהתנה המוכר עם הלוקח לנעוץ קורותיו וכו' ובודאי חזרה היא שחזרו מתנאי הראשון וקיימו התנאי השני ולבי מגמגם בזה דלשון השטר שכתוב בו וכן כל הכותלים וכו' לא משתמע מיניה דחזר' היא אלא לקיים שניהם: אבל כד דייקת שפיר נ"ל שהם ב' דברים דלא סתרי אהדדי וכך הוא האמת דמתחי' בזמן קדמון שקנה שמעון מראובן הקרקע הנז' והיה שמעון מרווח רווח שעמד וקנה וראובן היה דחוק כמ"ש דעמד ומכר קרקעו ואין אדם מוכר קרקע אלא מחמת דוחקו ושמעון קנאהו אדעתא לבנותו מהר דאין לו הנאה בעמדתו כך בלא בנין דוודאי כוונתו היה לבנות לאלתר וראובן הרי הוא כמתייאש שלא לבנות ולכך כשביקש ממנו הלוקח הנזכר לפתוח החלונות קבל ממנו דזה נהנה וזה אינו חסר אלא שחשש ראובן שמא לאחר זמן ימצא לאל ידו במה לבנות ויכול לעכב על ידו ע"כ התנה עליו שיכול לנעוץ קורא בכ"מ שהוא רוצה ואינו יכול לעכב.

עליו והסופר קצר במקום שהיה לו להאריך ולומר והתנ' המוכר על הלוקח דלאחר זמן אם ירצה דהיינו אם השיגה ידו לבנות יכול לבנות ולנעוץ קורותיו וכו' ונמצא דשניהם קיימי' דתנאי שמעון שהתנא על ראובן לפתוח החלונות היינו בתחילה דאין לראובן שייכות בבנין ותנאי ראובן שיבנה וינעוץ וכו' היינו לאחר זמן אם השיגה יד ראובן לבנות ושניהם קיימים ונמצא תנאי שמעון נמשך והולך עד זמן שתשיג יד ראובן לבנות ומשם ואילך יתחיל תנאי של ראובן לבנו' ולנעוץ קורותיו בכ"מ שירצה וכן פירש המוכר שיחותיו כמ"ש אני בעניותי בלשון השטר דהתנאי שהתנה על הלוקח לנעוץ קורותיו וכו' היינו לאחר זמן אם תשיג ידו דבשעת המכר אין לאל ידו לבנות ולכך נתן לו רשות לפתוח החלונות לפי שעה.

והשתא אתי שפיר טפי לפרש השטר כן יותר ממה שנפרש סותרים זה את זה וחזרה היא דלשון השטר דקאמר וכן כל הכותלי' וכו' לא משמע דלשון חזרה אלא לקיים ב' ועוד דוחק לומר דחזר בו בתוכ"ד מאחר דאיכא לפרושי לשון השטר בקיום ב' בלא סתירה וחזרה: ואם נפשך לחלוק ולומר מאן שם לך ומאן טעים לך לפרש לשון השטר שכתוב בו לנעוץ קורותיו דהיינו לבנות בניינים ולסכך עליהם דילמא הכוונה היא לנעוץ קורותיו דהיינו אם יצט' להשתמש בקורות ינעוץ אותם בכותל שלו ובלא בניינם ובלא סכך ובזה יתקיימו שניהם ויש לאל ביד יהודה לפתוח החלונות וראובן גם הוא ינעוץ קורותיו אם יצטרך להשתמש בהם לשום תשמיש זה בורכה לע"ד חדא דלשון השטר דקאמ' ינעוץ קורותיו בכ"מ שירצה מתהו' דארעא וכו' לא משמע כן דאם הוא תשמיש עראי היה כותב לו ואם ירצה לנעוץ קורא אחת ושתים ויותר להשתמש בהם ינעון אבל לשון ינעוץ קורותיו וכו' הכוונה היא כדרך כל הארץ לבנות ולנעוץ ולסכך עליהם ופוק חזי מאי עמא דבר בתנאי כזה ועוד מאי האי דקאמר בלי לסייעו בשום פרוטה ואם הכוונה כך מאי סיוע איכא בהדיה: ועוד אפילו אם יהיה במונח הנח הנחה סוברת דיכול לפרש כך לשון השטר מ"מ מידי ספיקא לא יצאנו דהשטר משתמע לתרי אנפי או כמו שפירשתי בעניותי וכדברי המוכר או תפרש' לנעוץ קורו' בעלמא בלא בנין ובלא סכך וקי"לן המוציא מחבירו עליו הראיה והלוקח עכשיו נקרא מוציא שרצה לבנו' כותלים ולעשות חלונות ולעכב על המוכר שלא לבנות בקרקע דכל זמן שלא בנה מקרי הוא המוציא דמהאי טעמא אמרו חז"ל יד בע"הש ע"הת משו' דהו"ל הוא המוציא וקי"לן המוציא מחברו עליו הראיה כמ"ש הרב"י סימן מ"ב סי"ב וז"ל וטעם הדבר פי' וכו' משום דאמרינן יד בע"הש ע"הת היינו משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה יע"ש ואם הלוקח יטעון שכך הוא פי' השטר אומרי' לו עליך להביא ראיה ואם לאו אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אם הלוקח יטעון טענת ודאי דכנים הדברים כך וכ"ש בנדון דידן דכל טענותיו טענת ספק דלית ליה ידיעה מזה דהוא לוקח שני שלקח משמעון שלקח מראובן ואפילו לחייבו שבועה למוכר לא מחייבי' ליה דאין נשבעין ע"ט ספק והשטר דקא סמי' עליה משתמ' לכאן ולכאן ודעדיפ' מינה אני אומר דאפי' אם במצי' היה דכבר הלוקח הנז' בנה וקבע חלונות בכותלים והחזיק בהם גם בזה אמרינן דהמוציא מע"ה ויכול המוכר לבנות ולסתו' אורו בפניו מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמו שדקדק בלשונו הזהב רבינו הטור.

ומר"ן וז"ל ואם תפש מטלט' לא מפקי' מיניה ודקדק מר"ן ב"י שם וז"ל ודקדק רבינו לכתוב מטלט' דאילו קרקעות לא שייכא בהו תפיסה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן כתב רבינו סי' מ"ו בשם ר"י יע"ש: ואע"פ דק"ילן בעלמא דאם החזיק בחלונות אין בעל הקרקע יכול לסתו' אורו בפניו כמ"ש מר"ן בסי' קנ"ד דאמרינן כבר החזיק היינו דוקא החזקה שיש עמה טענה ברורה אבל הנדון דידן דחזקתו מכח שטר שיש בידו והשטר משתמע לתרי אנפי אמרינן ביה המוציא מחברו ע"הר וקרקע בחזקת בעליה עומדת: ומזה הטעם עצמו יש לדחות גם כן מה שאמרנו לעיל לקיים שניהם שיפתח ב' חלונות לאורהוכו' והמוכר ינעוץ קורותיו בצד אחר ויתקיימו התנאים בשניהם דיכול המוכר לומר לו עליך להביא ראיה מאחר דאיכא לפרש משמעות אחריני בש' כמו טענת המוכר דיאמר לו התנאי היה מקודם אם רצה לבנות ולפתוח חלונות כנז"ל ואמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת והמוציא מחבירו ע"הר: וגדלה תמיהתי על דייני העיר שהפכו הקערה על פניה וזכו ליהודה הלוקח וחייבו לראובן המוכר ומנעו אותו שלא לבנות בקרקע והוא צווח ככרוכייא דשטרי בידי כתוב בו שיש לאל ידי לנעוץ קורותי והמה משיבים לו אם אפשר לו לנעוץ ועכשיו לא אפשר ליה מפני הלוקח שפתח חלונותיו ויראה אם נשאר לו מקום בלא חלונות ינעוץ בו ולא ידעתי למה לא נתנו עיניהם ודעתם לדברי חז"ל ולכל מאי דכתיבנא לעיל ולפחות היה להם להשוותם ולומר להם כל אחד יניח מקום חלק לחבירו ולקיים שני שטריהם שזה ינעוץ וזה יפתח וכך הסברא נותנת ובפרט מטעם שהיתה המכירה הנז' בזמן הישמעאלים ודאי התנאי שיפתח החלונות הוא כמנהג המדינה שעושים חלונות קטנים.

לאורה ולא ירבה בחלונות אלא אחת ושתים ותו לא ומאין להם לומר לו לעשות כל הכותל כולו חלונות כמנהג האלפ'רנסיס והתנאי היה בזמן הישמעאלים וודאי התנאי היה כפי המנהג ואפילו בלא תנאי דינעוץ קורותיו יכול לעכב עליו שלא ירבה בחלונות ולהגדילם כדי לבנות בצדו ולא יפתח אלא כמנהג הישמעאלים ומכ"ש השתא דשטרו בידו זה בא בשטרו וזה בא בשטרו מאין להם להעדי' אחד על חבירו והוא תנאי ראשון על תנאי אחרון ופשוט אצלי דלא טעו בדבר פשוט כזה אלא מחמת פשיטותו בעיניהם ולכך לא חשו לבקש ולעיין בדברי הפוסקים וסמכו על חכמה ודין גרמא בנזיקין לעבור את ה' והלך אצל הערכאות לקיים ואויבינו פלילים ונצח המוכר הנזכר בדיניהם וסתם כל החלונות ובנה בצדו ולא עוד אלא דהפסיד סך מה בשכר הערכאות ומשמשיהן נוסף על סתימת החלונות ראה מה עלתה לו ואם דקדקו בדבר כנז' לא היה נשאר מעל ה' יכפר בעד וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאו' אכ"יר: הלכות טוען ונטען פרק ה' ה"ד טענו ענבים העומדים ליבצר וכו' שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור וכו' הכי איתא במשנה דשבועו' (ד' מ"ב) מחלוקת ר"מ וחכמים בעשר גפנים וכו' וגם בסנהדרין (ד' ט"ו) ואמר רי"בח בענבים העומדות ליבצר וכו' והתוספות שם כתבו בד"ה בענבים וכו' וי"ל דגבי בעל חוב מודים דלא גבי מדבר העומד וכו' ר"ל אע"ג דרבנן פליגי הכא התם בבעל חוב מודים.

ואע"ג דהתם לא קאי בבעל חוב אלא במזונות הבנות מ"מ קרי להו בעל חוב דהנהו נמי בעל חוב מקרו שחוב הוא על הבעל שהרי תנאי כתובה הוא דיכתוב לה בנתן דיהוו ליכי מנאי יהון מתזנן מנכסי עד דמתבגרן וק"ל: פרק ז' ה"ב כל המודה בפני שנים אינו יכול : לחזור וכו' הרי זה כאומר אתם עדי אבל אין כותבין אא"כ אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו ע"כ עיין בה"המ והכי איתא בפ' זה בורר (דף כ"ט ב') הודה בפני ב' וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין: וכתבו שם התוס' בד"ה הודה וכו' דאם רצה לחזור חוזר כדאמרי' בהמוכר וכו' תדע דהא לא קנו מניה וכו' יע"ש ואע"ג דכבר הביאו ראיה לדבריהם מההיא דהמוכר דיכול לחזור בשטר וכו' משום דיש לדחות דשאני התם דליכא קנין ומשו"ה יכול לחזור בו ואין משם ראיה לדבריהם שכתבו דאפילו בקנין יכול לחזור ויש ראיה לדבר מההיא דאמר לעדי' כתבו וחתמו וקנו מיניה א"צ לאמלוכי ביה והטעם דאיכא למימר הא דאינו יכול לחזור בו משום דאיכא קנין וסתם קנין לכתיבה עומד ולכך כתבו תדע וכו' ר"ל דהא דאמרי' דאין צריך לאמלוכי לאו משום דאינו יכול לחזור בשטר אלא הטעם הוא דמסתמ' כל כמה דלא הדר ביה רוצה הוא שיכתבו וראיה לדבר תדע דהא לא קנו מיניה וכו' ופשיטא דיכול לחזור בשטר וכו' דאין לו במה ליתפס דליכא קנין ודברים בעלמא נינהו ואין בהם ממש כדק"יל בכל דוכתא וליכא מאן דפליג בזה דודאי.

יכול לחזור דבשלמא בקנין הוא נתפס על ידי הקנין אפי' אכתיבה דשטר משום דסתם קנין לכתיבה עומד וכאילו קבל קנין על הכתיבה אבל בלא קנין דבר פשוט הוא דיכול לחזור ואע"פ כן קאמר דאין צריך לאמלוכי ואם איתא דהטעם הוא משום חזרה אמאי אין צריך לאמלוכי אלא ודאי הטעם הוא משום דמשמע כל כמה וכו' ואפילו בקנין יכול לחזור בשטר דהקנין לא קאי אלא אמכירה ולא אשטר: ומ"ש רבינו שכל האומר בדרך הודאה הר"ז כאומר אתם עדי.

עיין לעיל בש"ס דקאמר ש"מ מהא וכו' ל"ש אמר מלוה ול"ש אמר לוה. ור"ל מהא דא"ל מנה לי בידך וכו' דהמלוה הוא דקאמר אתם עדי ושתק הלוה וכו' ולא בעי' שיאמר הנתבע אתם עדי: ברם ראיתי להס"מע סי' פ"א סק"מ שכתב ע"ד מר"ן שכתב אפילו אמר אתם עדי ושתק יכול לטעון שלא להשביע וכו' כתב על דבריו וז"ל דר"ל דהנתבע אמר אתם עדי והתובע שתק איירי וכו' אבל אם אמר התובע וכו' והנתבע שתק ליכא מ"ד דיכול לטעון שלא להשביע וכו' יע"ש.

ותמיהא לי על דבריו אלו דהא הש"ס בפי' קאמר דלא שנא ואיך הוא יכול לחלק ועוד דדבריו הפך הש"ס דמדברי הש"ס משמע דהיכא דאומר הנתבע אתם עדי הוא עדיף מן התובע שאומר אתם עדי והנתבע שותק דדברי הש"ס מפורשין דמיירי דהתובע אומר אתם עדי והנתבע שותק ועלה קאמ' לא שנא וכו' משמע דהנתבע עדיף אם יאמר אתם עדי וכו' דאל"ך מאי ראיה מביא דלא שנא וכו' והא הש"ס לא קאמר אלא אם התובע אומר וכו' ומנא ליה דל"ש והוא קאמר דאם התובע אומר אתם עדי אינו יכול לטעון וכו' אבל אם הנתבע אומר וכו' יכול לטעון שלא להשביע ואין לחלק בין טענת השטאה לטענת השבעה דכן משמע מהש"ס דמתניתין דקתני בלא תביעה דליכא אלא טענת השבעה והביא עלה בש"ס מסייע ליה לרב יהודה וכו' שצ"ל אתם עדי וקתני עלה איתמר נמי מנה לי בידך וכו' למחר אמר לו תנהו לי אמר משטה אני בך פטור וכו' עי"ש.

משמע דאין לחלק בין טענת השבעהלטענת השטאה וקאמר עלה ל"ש אם אמר התובע אתם עדי וכו' וצ"ע. ואחר שכתבתי דברים אלו ראיתי להרב שפתי כהן שנכנס כדברים אלו והאריך שם ולא עיינתי בדבריו.

ולכשאפנה אשנה: פרק ט' ה"ח זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומ' כולה שלי ישבע וכו' והאומר חציה שלי וכו' ע"כ. ושמעתי מקשים משם ת"ח א' אשכנזי על דעת מר"ן בח"מ סימן קל"ח ס"ב שכתב וז"ל ואם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שיש לו בה ואין לו בה פחות מרביע וכו' יע"ש וק' אמאי אצטריך לישבע שיש לו בה מאחר דהאחד מודה לו שחציה שלו ול"פ אלא בחציה הב' ואין אנחנו יכולים לומר דמאי דקאמר ושאין לו בה פחות מג"ח הוא כוונתו שאין לו בה כלל ומקרי משתבע על האמת כשאומר אין לו בה פחות משלשה חלקים שאין לו כלום דהרי אית לה בה חציה דל"פ אלא בחציי' הב' וודאי מאי דקאמר שאין לו פחו' מג"ח כוונתו לומר שאין לו פחות אלא ג"ח כמ"ש רש"י במצי' דף ה' ב' ד"ה על דאית ליה משתבע וכו' וז"ל דבשלמא אם היה לו בה שליש או רביע והוא נשבע שאין לו בה פחו' מחציה נשבע בשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה אבל כשאין לו בה כלום נשבע הוא באמת ע"כ יע"ש.

וא"כ הכא דאית ליה בה חציה אמאי אצטריך לישבע דאית ליה בה ואין לו בה וכו' די לו לומר שאין לו בה פחות מג"ח וכוונתו לומר אלא ג"ח והש"ס דקאמר דצריך לישבע שיש לו בה וכו' אינו אלא אבבא דקאמר זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דשמא אין לו בה כלום. אבל לא אהך בבא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי.

ונ"ל דלא נקטה מר"ן אלא משום הך שכנגדו שאומר חציה שלי דצריך לומר שיש לו בה ואין לו בה פחות מרביע דחיישינן כשאומר שאין לו בה פחות מרביע כוונתו לומר שאין לו בה כלום וצריך לומר שיש לו בה וכו' ולכך נקטה אשכנגדו דאומר כולה שלי אף על פי דאינו צריך: פרק ט"ו הי"א מי שהלך וכו' לפיכך יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר וכו' ע"כ אירע מעשה באביגיל שמכרה חצר אחת ליהודה והחצר הנז' היא סמוכה לחצר ראובן ונכנסים לב' החצרו' הנז' במבוי אחד קטן ואינם יכולין ליכנס לחצר האשה הנזכר' עד שיעברו על חצר ראובן הנז' והמבוי הנז' הוא בזכות ראובן שהוא מקרקע חצרו והאשה הנז' כשמכרה החצר הנז' התנית על יהודה הנז' בפי' ואמרה לו שהמבוי הנזכר הוא לזכות ראובן שהקרקע שלו ואם יבא ראובן ויעכב על ידך שלא תעבור בו לא תשתעי בי לדינא שאין לי זכות בו.

ואחרי מופלג מת ראובן ונפלה החצר הנזכר לפני היורשים וחזרה האשה הנזכרת וקנתה החצר הנז' מן היורשים ועיכבה על הלוקח הנז' שלא לעבור במבוי הנז' ועתה נפשם לשאול הגיעה מה שורת הדין נותנת בעיכוב הנז' יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה: וזאת תשובתי לע"דן דדבר פשוט וברור הוא דיש כח ביד האשה הנז' לעכב על יהודה הלוקח ממנה שלא לעבור דרך המבוי הנז' ויקנה דרך במאה מנה או יפרח באויר דאתיא בק"ו ממה שפסק מרן בסי' רכ"ו ס"ג וז"ל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות חייב באחריות דנפשיה ודווקא בזכות שיש לו בשעת מכירה אבל אם בא לו זכות לאחר מכן חוזר עליו ע"כ יע"ש וכתב הסמ"ע ז"ל וז"ל כגון זה שכתב בסעיף שקודם זה אבל אם היה חייב שמעון לאביו של ראובן וכו' ומת יעקב וירש ראובן החוב מאביו יכול ראובן לטורפו מיד שמעון דזכות הבא לו לאחר מכן יע"ש.

ומ"ש ומת אבי ראובן וירש וכו' לאו דווקא דה"ה אם ראובן קנה שט"ח מאביו או מאיש אחר דגם בזה אמרינן דזכות זה בא לו לאח"מ וכאילו הלוהו לאחר המכירה ונשתעבד לו כמ"ש הסמ"ע בסוף דבריו יע"ש דזיל בתר טעמא וכך הסבר' נותנת. והסמ"ע דנקט ומת אבי ראובן וירש בא לאשמועינן מלתא אגב אורחיה דדוקא מכר ואח"כ מת אבי ראובן אבל אם מכר אחר שמת אביו לא מקרי זכות הבאה לו אח"ך או לריבותא נקט ירש דהוה אמרי' דלא מקרי זכות שבאה לו לאחר מכן דהא מקודם עומד וראוי לירש קמל"ן דמקרי זכות הבאה לו לאחר מכן ויטרוף הקרקע מיד שמעון.

ואע"פ שהוא הוא המוכר והוא המוציא לעצמו וכ"ש לנדו"ד דלית ביה שהוא המוכר הוא המוציא שהרי לא מכרה לו המבוי הנז' רק החצר ועכשיו קנתה מחדש המבוי דינא הוא דיכולה לעכב וכל זכות שיש לראובן ויורשיו במבוי הנז' הוא לה וזכתה בו וכשם שהם יכולין לעכב גם היא יכולה לעכב וזה דבר פשוט וברור כשמש ולא כתבתי זה אלא לפי שראיתי מהדייני' שנראה להם דאיכא ספיקא קמייהו והוצרכו לפשרה ומי שחותמו אמת ינחנו בדרך אמת: הלכות נחלות הלכה א' אין הבכור נוטל פ"ש בנכסי' הראויין וכו' נשאלתי לחוות דעי מה יהיה משפט בע"ח לענין אם גובה בראוי כבמוחזק או לא ומה היא דעת עליון מרן בקצר ומה היא הכרעתו אי כמ"ד בע"ח אינו נוטל בראוי או כמ"ד נוטל בראוי אלא כבמוחזק: תשובה דבראוי אית ביה תרי גווני דאם הניח אביהם אחריו מלוה ביד אחרים בין בשטר בין בע"פ או משכנתא אפי' באתרא דמסלקי וכדומה גובה מינה ב"ח משום דבע"ח משועבד ליה מדר"ן כמ"ש מר"ן בסי' ק"ז ס"א יע"ש: אבל אם נפלה לו לב"ח ירושה לאחר מותו אין בע"ח גובה הימנה וקרי' ביה אין ב"ח גובה בראוי כבמוחזק וזה הכרעת מר"ן בקצר דמצינו דפסק בסי' ק"ד וז"ל לוה שאין לו ממה לפרוע ונפל הבית עליו ועל מורישו ובני הלוה וכו' וירש את מורישו בקבר והוריש' לנו ואין לבע"ח ליטול ממנו וכתב עליו מור"ם וז"ל שהרי אין בע"ח נוטל בראוי יע"ש.

ובסי' ר"פ כתב עוד וז"ל נפל הבית עליו ועל אביו או על אחד ממורישיו ואין ידוע איזה מהם מת תחילה והיתה עליו בעל חוב וכתובת אשה הנכסי' בחזקת היורשים יע"ש ובסי' רי"א פסק וז"ל היה אביו נוטה למות ולא היה לו צרכי קבורהואמר לו מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב הבן מוציא מיד הלקוחות ואינו צריך להחזיר הדמים שהרי מכר דבר שלא בא לרשותו וכו' וזה יורש אבי אביו.

ובסעיף שלאחריו כתב עוד יע"ש שאם ראובן לוה מיעקב אביו ואחר כך מכר נכסיו ומתו ראובן ויעקב מוציא מיד הלקוחות הנכסים שמכר אביו דמאי אמר אנא מאבוה דאבא יריתנא יע"ש: והנה צריך לדעת דאמאי מרן שינה בלשונו הזהב בהני אתרי דבסי' ק"ד נראה טעמו משום דאין בע"ח נוטל בראוי מדקאמ' וירש את מורישו בקבר והורישו לנו וכמו שהבין בדבריו מור"ם ז"ל וכתב עליו שהרי אין בע"ח נוטל וכו' ובסי' ר"פ סתם דבריו ולא פי' דעתו ובסי' רי"א נתן טעם מכח דאבוה דאבא קאתית יע"ש: ונלע"ד דהכא בסימן ק"ד לא מצי למימר אלא ה"ט דירש את מורישם בקבר ואין בע"ח נוטל בראוי אבל טעם מכח דאבוה דאבא קאתינא לא מצי למימר הכא דאין טעם זה אלא בנפל הבית עליו ועל אביו ובני הלוה שהוא ראובן אומרים אבינו מת ראשון ואנו מכח דאבוה דאבא קאתינא ולכך דייק מרן בלישניה וקאמר נפל הבית עליו ועל מורישו דווקא ומורישו היינו אחי או אחוה דאבוה כמו שמוכח בשמעתתא בסו"פ מי שמת וזו היא כוונת מור"ם שכתב שהרי אין בע"ח נוטל בראוי וכוונתו היא דמוכרח האי טעמא דכתב מרן וירש את מורישיו בקבר ולא כמו"ש קצת מפרשי' דאף בהך בבא דעליו ועל מורישיו אמרי' נמי טעמיה מכח אבוה דאבא וכו' דגם בשאר מורי' אמרי' כן זה אינו אלא האמת הוא דלא שייך הך טעמא אלא באב עם בניו ולא בשאר מורישים דאינם יורשים אלא מכח אביהם כמ"ש שירש את מורישיו בקבר וכו' וירשו הם ממנו.

תוכן העניינים

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה