גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי
פרק ז'
ה"ו עכו"ם שמשכן חצרו לישראל וחזר העכ"ום ומכרה לישראל אחר אין הממשכן חייב להעלות שכר לישראל וכו' אלא דר בחצר בלא שכר וכו'. נשאלתי ע"ע ראובן שמשכן ביתו לשמעון כדין וכשורה ופור' לו השכירו' על ידי השוכר כפי הדין וכמנהג המשכונו' ואחר שעברו כמה שנים עמד ראובן ומכר הבית הנז' ותבעו שמעון הנז' לפרוע לו דמי המשכונא ואמ"ל ראובן מה איכפת לך אם מכרתי הבית הנזכר' אם בשביל השכירות אכתי השוכר במקומו עומד לפרוע לך השכירו' כמאז ומקדם.
והבית עצמה עדיין ממושכנת בידך. ושמעון קבל דבריו ולא תבעו יותר על דמי המשכו' ובכל פעם היה נותן לו פסקי פסקי ושמעון היה במחשבתו שכל מה שנתן לו הוא מפאת השכירות.
ואחרי מופלג תבע שמעון לראובן לפרוע לו מה שנשאר לו מצד השכירות ויפדה המשכונה. ואז השיבו ראובן שאין אני חייב לך כלום מהשכירות.
לפי שהבית כבר נמכר ואם יש לך שכירות תתבע הלוקח. אבל עלי לא יש שום תביעה שאין אני נותן לך הרבית וכל מה שנתתי לך הוא מפאת הקרן של המשכונה: תשובה איתא בש"ס בפ' א"נ דע"ג ב' רב מרי ב"ר משכן ליה ההוא נכרי ביתא.
הדר זבנה לרבא נטר י"ב ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא. א"ל האי דלא אייתי' למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא.
אי בעי נכרי לסלקי לא הוה מצי מסלק לי השת' לישקול מר אגר ביתא. א"ל אי הוה ידענ' דהוה ממושכן ליה למר לא הוה זביננא ליה השתא כדיניהם עבדינן לך כל אימת דלא מסלקי בזוזי לא שקיל אגר ביתא אנא נמי לא שקילנא מינך אגר ביתא עד דמסלקנא לך בזוזי ע"כ ופי"רשי ד"ה לא שקי' וכו' ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב מידי אלא נכרי ע"כ.
והתוס' פי' ד"ה דסתם משכונא שתא וכו' והשתא נישקול וכו' דחשיב כאילו הוה הבית ממושכן מרבא שאם היה בא רבא להחזיק בבית היה מונעו רב מרי אם היה רוצה עד שיפרע לו מעותיו הילכך הוה חשיב רבא כלוה ואסור רב מרי לדור בו בחנם ורבא השיבו דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ע"כ:ולכאורה קשה לדבריהם דאית להו דחשיב רבא כלוה והוא הפך רש"י.
אמאי רבא לא קיבל השכירות מרב מרי דהא אינו יכול לוותר לו משום איסו' רבית ומאי קאמ' דלא עדיף מגבר' דאתי מחמתי' דאין הדמוי שוה דשאני גברא דאתי וכו' דלית ביה איסור רבי' אבל הוא לדידיה איכא איסור רבי' ולא מצי מוותר ליה. ואפשר דכוונתם לומר דלא עדיף וכו' וכמו שהוא אינו יכול לסלקו בלא זוזי ועדיין הקרקע ברשותי' קאי.
גם אני כך הבא מכחו עדיין הקרקע ברשותו ולא חל עליה הקנין עד שאפרע לך מעותיך: וראיתי לה"המ בפ"ז מה"מ ה"ו שנתן טעם לשבח בשם הרמב"ן והרשב"א לפי שבדיניהם הרי היא כמכורה עד שיפרע לו דמי המשכונה ולא יפה כחו מכח הנכרי וכשפודה אותה הרי המלוה כחוזר ומוכרה לו ע"כ וגם פי' זה נכלל בדברי התוס' וקרוב למאי דפי' בעי"י ופסקה הרמב"ם בפ' הנז' וגם מר"ן בש"ע יו"ד ע"ש דוק מינה אם היה הקרקע של ישראל ומשכנו ביד ישראל ומכרו אח"ך אחר עבור שנה חייב להעלות לו שכר וכן פסק מר"ן בש"ע ח"מ סי' שי"ב ס"ג וז"ל משכונה לשנים ידועי' וכו' וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול לקחתו מיד המלו' תוך שנה דסתם משכו' וכו' אבל אחר השנה יכול לקחתו ע"כ יע"ש: וראיתי למהר"י עייאש ז"ל ב"י ח"ב ס"ו שהביא ראיה לקרקע ישראל מדיוקא דגוי דמשכן וכו' דפסק מרן סי' קע"ב סעי' י"ד וכתב מכלל דישראל וכו' ע"ש ואישתמי' דברי מרן דכתיבנא דכת' להדיא דין זה בישראל.
וליכא למימר דעדיף ליה הדיוקא משום דהזכיר הפירות בפי' אבל הכא בש"ע ח"מ דכתב בהדיא דין ישראל לא הזכיר הפירות ז"א דכשתאמר יקח הקרק' מוכרח אתה לומר להעלות שכר ודבריו כי הדדי נינהו ואיפשר לומר דיתחייב הממשכן: ועתה אסורה נא ואראה מאי סתם משכונא שתא דקאמר מרן וראי' בש"ס הנז' דף ס"ח וז"ל אמר רב אשי וכו' סתם משכונה שתא למאי נפקא מינה דאי אכיל לה שתא מצי מסלק ליה ואי לא לא מצי מסלק ליה ופיר"שי לא מצי מסלק ליה כל שנתו ואפילו באתרא דמסלקי יע"ש יובן מדבריו דמאי דקאמר סתם משכנתא וכו' היינו שמשכ' סתם ולא קבע לו זמן כמה משך המשכונה אינו יכול לסלקו אפי' באתרא דמסלקי ומכ"ש באתרא דלא מסל': ואני בחפשי ראיתי להכ"מ שפי' על דברי הרמב"ם פ"ז ה"ב שאמר וכל הממשכן סתם אינו יכול לסלקו עד שנים עשר חדש פירוש סתם קרי למקום שאין בו מנהג ידוע ומשכן סתם שאילו היה מנהגם שלא היה יכול לסלקו ע"ס זמן המשכ'.
לאחר י"בח נמי אינו יכול לסלקו אם לא הגיע זמן המשכ'. ואילו היה מנהג' כ"ז שיביא לו מעות אפי' מיד יכול לסלקו וכו' ע"כ יע"ש נראה מדבריו דמפרש משכונה סתם לאו אזמן קאי אלא אסילו' קאי דלא פי' אם יכול לסלקו בתוך הזמן או לא ובאתרא דלית להו מנהגא ע"ש: וכן פי' ה"המ בשם רשב"א ע"ש וקשה דאמאי לא פי' בדברי רבינו דסת' קאי אזמן כמ"ש רש"י ואפשר דדעת רבי' אית ליה דבאתר' דמסלקי יכול לסלקו לאלתר דלא כרש"י כדמש' מדבריו שכתב מקום שנהגו לסלק המלוה כ"ז שיביא לו מעותיו ה"ז כמ"ש וכו' יע"ש משמע מדבריו כ"ז שיביא מעותיו אפי' בתוך שתא וכן כת' הרב"י סי' קע"ב ואפי' קבע זמן מכ"ש היכא דמשכן לו בלא קביעו' זמן דיכול לסלקו לאלתר ואם יפרש שמשכן לו סתם בלא קביעות זמן ובמקום שאין מנהג ידוע מאי אריא מקום שאין מנהג ידוע אפילו באתרא דלא מסלקי נמי דאית להו מנהגא ידוע וכי בשביל שלא קבע לו זמן תהיה ממושכנת בידו לאורך ימים לכך פי' הכ"מ דסתם משכנתא שלא פי' אם יכול לסלקו או לא באתרא דלית להו מנהג ידוע: אלא דק"ל דאמאי לא יפרש דסתם משכונא וכו' קאי אזמן ובאתרא דלא מסלקי.
ואפשר לומר דהוצרך לפרש כן משום דדברי רבינו דלעיל קאי אסילוק אתרא דמסלקי ואתרא דלא מסלקי וסמוך לו כתב וכל הממשכן סתם אינו וכו' דקאי אדלעיל אסילוק. ואחר כותבי ראיתי בדברי הלח"מ שפירש בדברי רבינו סתם משכו וכו' קאי אזמן ובאתרא דלא מסלקי: נמצא האי משכנתא דרב מרי ב"ר לפירש"י היינו שמשכנ' בידו בלא קביע"ז והיה להם מנהג ידוע ובאתרא דמסלקי או לא.
ולדעת רבי' היא שמשכ' לו סתם ולא פיר' אם יכול לסלקו או לא ובאתר' דאין להם מנהג ידוע. וכן מפרש בש"ס דלעיל דקאמ' סתם משכ' שתא או כפי' הלח"ם דקאי אזמן ובאתרא דלא מסלקי: ולפ"ז דברי מרן דלעיל דכתב משכנו לשנים ידועים וכו' אין הלוקח יכול לקחתו מיד המלוה תוך השנה היינו באתרא דלית להו מנהג ידוע ולכך אפילו משכנו לשנים ידועים לאחר שנה יכול לקחתו דאזיל לשיטתיה דפי' בכ"מ דסתם משכ' דקאמר רבינו היינו שלא פי' הסי' ובמקום שאין מנהג ידוע ואפי' קבע הזמן ביותר.
דאי מקום ידוע אי באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שתא דהא משכונא לשנים ידועים קאמר ואינו יכול לסלקו ע"ס הזמ' ואם באתרא דמסלקי אפי' תוך שתא נמי דסתמא סובר כרבינו והוא דרכו להלך בעקבותיו ועוד דהוא פי' כן בדבריו. ומוכרח אתה לומר דדברי מרן היינו באתרא דלית להו מנהג ידוע.
אבל באתרא דאית להו מנהג ידוע לסלק בתוך הזמן יכול לקחתו מיד המלוה אפילו תוך השנה ואפי' משכנה לשנים ידועים הרבה. ואם באתר דלא מסלקי ומשכנו לשנים ידועים הרבה אינו יכול לסלקו עד סוף הזמן: נקיטינן מכל מאי דכתיבנא לנ"ד דאנן אתרא דלא מסלקי אם הוא בתוך הזמן חייב הלוקח ליתן השכירות למלוה ואם הוא אחר זמן שקבעו זכה הלוקח בבית ופטור משכירות ואם היה המלוה דר בו חייב ליתן שכירות ללוקח ולא למלוה ואף ע"פ שכותבין בשטר משכו' וכ"ז שלא יפדה תמשך משכונא זו בניכוי זה לא מקרי בתוך הזמן מאחר דביד הלוה לסלקו ממנה מקרי אחר זמנו אבל בתוך הזמן אפי' קבעו שנים הרב' מקרי בתוך הזמן והמלוה אוכל פירותיה: ולהתיר הספק השני אם פטורים שניהם משום לתא דרבית ראיתי להרשב"א ז"ל בתשוב' אחת והביאה מרן ז"ל בסוף סי' קע"ב בש"ע י"ד וז"ל ראובן משכן בתים ללוי במנה וקבל עליו אחריו' ואותם בתים היו של שמעון ולוי לא ידע ושמעון שתק ודר בהם לוי עשר שנים וכשבא ליפרע לוי לא היתה יד ראובן משגת ונתפשרו שיתן ראובן ללוי חמשים דינרים לזמן פ' ואח"ך נודע ללוי שהבתים היו של שמעון ואמר לפשרני'שלא יחזירו השטר לראובן עד שיסלק מעליו את שמעון.
תשובה הדין עם לוי שזו פשרה בטעות ומסתברא לי שראובן חייב ליתן לו מדין אחריו' עד כפי כל הקרן אבל המותר שעל הקרן אני מסופק שלא יהיה בו איסור רבית וכו' וי"ל דכל שיש בו נכייתא ה"ז מכר גמור של פירות והרי הוא לגבי פירות כמכיר' עכ"ל. ופסק מור"ם בסוף סי' הנז' וז"ל מי שהשכין בית שאינה שלו ובא בע"ה והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך ליתן שכר הבי' שדר בו הלוה חייב להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן לו ע"כ: ויש לדקדק דאמאי לא הזכיר מור"ם בלשונו הזהב דין אחריות וגם לא הזכיר מהידיעה כלל דהרי הרשב"א לא חייבו אלא מדין אחריות וגם מטע' דהמלוה לא ידע והוזכר בתשובתו הרמתה מדקאמר פשרה בטעות מחמת שלא ידע ומור"ם סתם דבריו בתורת פיסקא בסכינא חריפא שחייב הלוה לשלם גם השכר שהוצרך ליתן לבע"ה: ואפשר לומר דס"ל למור"ם דגם בנדון זה אמרינן אחריו' ט"ס כדקי"ל במוכר שדהו ונמצא' שאינה שלו והשביח הלוקח וגם אכל פי' שחייב הלוקח לשלם לנגזל דמי הפי' שאכל ונוטל השדה והשבח וחוזר הלוקח על המוכר ונוטל ממנו כל מה שנתן לנגזל דהל' כרב באיסורי ואמרי' ביה אחריות ט"ס גם לענין הפי' והשבח.
כן נמי במש' בנכייתא אמרינן אחריות ט"ס. וא"ת דשאני התם מכירה לכך אמרי' אחריות ט"ס אבל הכא הלואה מגרע גרע ואין למדים זה מזה הרי כתב הרשב"א בתשובה הנז' דמשכנת' בנכייתא מקרי מכירה ע"י הנכייתא דכל שיש בה נכייתא הרי זה מכר גמור של פירות: ומה שהזכיר הרשב"א בלישניה מדין אחריו'.
אפשר לומר מאחר שהזכיר השואל בלישניה וקבל עליו אחריות לכך הזכירו בלשונו מדין אחריות אבל קושטא קאי דאחריות ט"ס הוא כמו הפירות והשבח במכירה כנז' א"נ דמאי דקאמר מדין אחריות כוונתו לומר דינא הוא שחיי' באחריות אפי' לא נזכר בשטר דאחריות ט"ס ואין כוונתו על אחריות שהוזכר בשאלה.
תדע שהרי לא הזכיר דין אחריות אלא לעיל כשאמר דחייב לשלם לו עד כדי כל הקרן אבל למטה שחזר וחייבו לשלם הכל משום דמי הנכייתא שהיא כמכירת פירות לא הזכי' מדין אחריו' ואמאי איצטריך בקרן לחייבו משום אחריו' שקבל עליו ואפי' לא קבל עליו אחריות חייב לשלם לו כל הקרן כדין כל משכנתא סתם אם שטפה נהר או נפלה או נשרפה וכ"ה אם נמצאת שאינה שלו חייב לשל' לו כל הקרן כולו ואפי' לא קבל עליו אחריות דאמרינן אחריות ט"ס אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא: ומה שלא הזכיר ולא ידע כמו שהזכיר הרשב"א משום דהיא מילתא דפשיטא דלא עדיף ממכר שדה ונמצאת שאינה שלו דאמר אם ידע בה שאינה שלו חייב הלוקח לשלם לנגזל והמוכר פטור לשלם ללוקח מאחר דידע שאינה שלו דהו"ל המעות פקדון אצלו או הלואה ומחזי כרבי' כמ"ש רבי' הטור בסי' שע"ג ופסקו מרן יע"ש: וא"ת מנ"לן דהרשב"א ס"ל דלענין המקח בשבח ופי' אמרינן אחריות ט"ס עד שנלמד ממנו לענין משכו' דילמא ס"ל כהראב"ד דלא אמרינן אחריו' ט"ס לענין השבח והפי'.
ז"א חדא דהרי ה"המ כתב על הראב"ד ולא כן פירשו המפרשים וה"המ מרגלא בפומיה דברי הרשב"א בכל מקום ולא ימנע מלהביא דבריו וודאי הוא נכלל בדבריו שכתב ולא כן פירשו המפרשים. ועוד שנית דכתב הר"בי בסי' הנז' וז"ל.
ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה וכו' הר"זה כתב דאם פירש לו את השבח ויש לו קרקע וכו' יש לו שבח דהא מ"מ שמא דזבינא איכא עליה וכ"כ ה"המ בפר' ט' מהלכות גזילו' ויש מי שכתב שאם קנו מידו וכתב לו אחריו' שיש לו שבח נכסים אע"פ שהכיר בה שאינה שלו וכ"כ הריב"ש בשם הר"ן בשם הרמ"ה והרשב"א הרי דהרשב"א ס"ל דאם קבל אחריו' אפילו ידע שהיא גזולה חייב המוכר מדין אחריו' משום דשמא דזבינא עליה מכלל דהיכא דלא ידע אפילו לא קבל אחריות אמרינן אחריות ט"ס.
דאל"ך אמאי נקט בהיכא דלא ידע. וכ"ת דיש חי' בין ידע ללא ידע דבידע בעי אחריות בפירוש והיכא דלא ידע לא בעי אלא אחריו' סתם כדעת הראב"ד ז"ל ז"א חדא דלא ימנע מלהזכיר סברתו ובפרט ה"המ כנז' ועוד דמצינו באח' דאקני כתב כל מה שראוי להשתעבד אמרינן ביה אחריות ט"ס ואפילו לא נכתב אחריות כלל כמ"ש רבינו הטור בסימן י"ב והביא סברתו בשם י"א וכתב עליו הר"בי והיא דע' הרשב"א.
גם אני אביא לגבי השבח והפי' אמרי' אחריו'. ט"ס אפי' לא נכתבו כלל: ואני בחפשי ראיתי להט"ז ז"ל שהרגיש בקושי זה דאמאי לא הזכיר מור"ם ז"ל דין אחריות כמ"ש בהרשב"א וכתב עליו הוא ז"ל אפשר דס"ל אחריות ט"ס והשיג על מור"ם ואמ' דאי מהא לא אריא דטע' דאמרי' אחריות ט"ס הוא משום דלא שדי אניש זוזי בכדי וכאן לא שייך הך טעמא דהא אף אם יקחנו בע"ה מ"מ לא יהיה למלוה הפסד דיחזיר לו מעותיו וגם לא ינכה לו כלום.
ולא דמי למוכר שדה דאינה שלו דאף לגבי השבח אמרי' אחריות ט"ס דאנן סהדי שכל הקונ' שדה דעתו להשביחו ומטריח עצמו ומוציא ממון וכו' משא"כ כאן בנכייתא שמנכה לו דבר מועט בשביל הפירו' ששוין הרבה בודאי אינו מבקש מן הלוה שישלם לו מכיסו מה שיצטרך ליתן לאחרים יותר מהנכיותא כיון שלא יהיה לו שום הפסד דהא עכ"פ דר שם ומכניס עצמו לסלק זה דאפשר יוציא קמעא ויאכל הרבה כשלא יקחו המעות ממנו וכו' ואמאי אמרינן אחריות ט"ס כל שלא קבל עליו אחריות בפירוש וכו' והבו דלא להוסיף עלה דהיינו דווקא דקבל הלוה אחריות בפי' בשעת הנכייתא שהוא חייב לשלם לו שכר הדירה מכיסו אם יקחנו בע"ה ואז תנאי שבממון קיים יע"ש ומדין הידיעה לא הזכיר כלום דאמאי לא הזכירה מור"ם: ואח"ה הראוי' מכ"תר יש לי לעיין ולדקדק בדבריו .
דאינם מחוו' לע"ד חדא במה שכתב דוקא בשקבל עליו אח' בפי' וכו' דהיכן הוזכר בדברי הרשב"א אחריו' בפי' דלא הזכיר כ"א אחריו' סתם ואם דעתו היה דבעי אח' בפי' אם כן לא על מור"ם תלונותיו כ"א על הרשב"א והוא לא העיר קשתו כ"א על מור"ם וא"ת אח' שהזכיר הרשב"א שהוא אח' בפי' דזה כוונתו ז"א דבכ"מ דמצריך אח' בפי' מוכרח הוא לכתוב ולומר עד שיקבל אח' בפי' כדי להפריש בין אח' סתם לאח' בפי' והו"ל להרשב"א לומר אח' בפי' ועוד שנית ק"ל על מאי דאמ' טעמא דאמ' אח' ט"ס משום דלא שדי איניש זוזי בכדיוהכא ליכא פסידא למלוה וכו' מ"מ לא ימנע מלהפסיד מעותיו מלשאת ולתת בהם ומבטל כיסו כמ"ש הרב"י דמקרי הפסד דפי' ע"ד הרא"ש דקאמר יפסיד מעותיו בסי' קע"ב דמשמע מדבריו דעיכוב המעות ממש"ומ מקרי הפסד.
גם במ"ש ולא דמי למוכר שדה שאינה שלו וכו' דאנן סהדי שכל הקונה וכו' דטעמו אתי לשבח דמחמת הוצאה מה יענה בשבח דאתי ממילא דהא בשבח דאתי ממילא קי"לן אח' ט"ס ואפי' ידעינן באמת דלא הוזכר אחר' בשעת המכר כלל אמרינן אח' טע"ס דאמדינן דעתיה דמסתם עביד הלוקח כל טצדקי דאפש' כדי שיהיה בטוח כדמשמע מדברי הרמב"ם פי"ט מה' מכי' ומדברי רבינו הטור ומר"ן בסי' רכ"ה וכמ"ש הרב"י בהדיא בסימן קכ"ט יע"ש ומוכרח אתה לומר דטעמא מאי אמרינן בשבח דאתי ממילא אחרי' ט"ס משום בטול מעותיו דמקרי גם הוא פסי'.
וא"ת דשאני הכא דמוציא קמעא ואוכל הרבה ומכניס עצמו לספק ז"א וכי מי שבידו להרויח שתי מעות אינו רוצה כ"א במעה אחת ומסתמא אמדינן דעתיה דודאי ניחא ליה דיקבל עליו אח' ואע"פ שמרויח הרבה ומכ"ש דאיכא ספיקא בדבר ואמרי' דחייש דילמא גזולה היא ויצטרך לפרוע' לבע"ה ודעתו להתנות עליו באח' אלא דטעה ואמר ביה אח' ט'"ס וכך מפרשי' בדברי הש"ס שכתב לא שדי אינש זוזי וכו' דכוונתו לומר שיבטל מעותיו ממש"ומ במקום דליכא פסידא: ואחר כותבי ראיתי לבאר היטב אשר לפני כתוב והש"ך חולק על הט"ז בנק"הכ יע"ש וששתי כעל כל הון שהנחני השם בדרך אמת ונתכוונתי לדעת תנא הוא ואף ע"פ שלא ידעתי טעמו משום דאין ספרו מצוי בידי מ"מ קושטא קאי דאף על פי שלא קבל עליו אחריות אמרינן אח' ט"ס: כלל העולה לנ"ד דמאחר דידע שהיא גזולה בידו שכבר יצאה מרשותו בשעה שמכרה ללוקח ונכנסה לרשות לוקח וכבר עבר זמן המש' ועכשיו הרי הוא חוזר ומחדש המשכונה פעם אחרת והיא עכשיו ברשות הלוקח ונמצא משכן שדה שאינה שלו והוא ידע שהיא מכורה ביד הלוקח אין לו שום פירות כלל והו"ל המעות פקדון גביה: ולא עוד שהנ"ד גרוע מנדון דהרשב"א דכתב עליו דאם ידע אבד זכותו דהרי בשעה שחזר וחידש לו המשכונה ואמר לו הרי היא כקדם היו המעות אצל הלוה כבר והו"ל חוב קדום ואסור דבמאי קנה פריטי אין כאן נסכא אין כאן ואפי' אם חזר המוכר וקנאה מהלוקח לית ליה פירי דהשטר הראשון כבר נמחל שע' מצד הפי' ואינו מועיל כ"א לענין שעבוד ומשכונה אינה נקנית במלוה כמ"ש מר"ן בח"מ סימן קצ"ה ומור"ם בש"ע י"ד סימן קע"ב ס"ג יע"ש: וראיתי למהר"י עייש ז"ל בספרו הגדול ב' סימן כ"א ח' ח"מ וז"ל אירע מעש' באפוטרופ' של יתומים שנתן מעות סך מסויים בתורת משכונה וכו' ועוד שנית רעה חולה שנמצאת החצר הנז' ממושכנת לאלמנה אחת בשטר משכ' מוקדם לזמן השטר של האפוטרופוס הנז' ואין החצר.
מוציאה פי' אפי' דאלמנה וכו' ובכ"הג אף על פי דהויא משכנתא בנכייתא הוי ר"ק ויוצאה בדיינים וכש' שעדין לא אכלו הפירות וכו' יע"ש: וקשה לע"ד דמאי שנא ממי שמשכן שדה שאינה שלו דאמרינן דחייב הממשכן להעלות שכר לבע"המ כפסק הרשב"א ז"ל דגם בנדון דמהר"י עייש ז"ל מקרי משכן שדה שאינה שלו שהרי היא כבר משועבד' ביד בע"המ הראשון ומקר' שדה שאינה שלו וחזר ומשכנ' לשני ואמרינן ביה דחייב לשלם הפי' לבע"המ כפסק הרשב"א דלעיל: ולכאורה היה נראה לתרץ דשאני נדון דמהר"י עייש ז"ל דאיכא תרתי לריעות' דאינה מוציאה שיעור הפירו' ועוד דכבר היא ממושכנת מקוד' ובכ"הג הוי ר"ק אלא דסברא דחויה היא דחדא ריעותא היא דהעיקר הוא מאחר דאינה מוציאה שיעור הפי' אבל אם מוציאה לית לן בה אם ממושכנת כבר ביד אחר מאחר דאית ביה שיעור הפי' לשניהם וכן נראה מדברי הרב ז"ל דלא חשיב לה אלא חדא ריעותא וריעותא אחרת היא דעדין הלוה נשאר דר בחצרו.
דאם לא כן הו"ל תלת רעותות: ואחר האמת נראה לתרץ דשאני בנדון דמהר"י עייש ז"ל דאין לו שום תיקון להוציא עצמו מאיסור רבית. כיצד יעשה אם אמרינן יאכל הפירות בע"המ השנית וישלם הממשכן השכירות לבע"המ הראשון מכיסו הוי רבית קצוצה דהוי אגר נטר דאי הקרקע של בע"המ הראשון כמו בנדון דהרשב"א דהוי הקרקע שלו ונותן לו שכירות קרקע שלו אבל בנ"ד דהר"י עייש כל מה שנותן לו הוא בשביל שכירות מעותיו וה"ה נמי אם נאמר לו דבע"המ הא' יאכל הפי' של הקרקע והממשכן ישלם לבע"המ הב' מכיסו הוי שכירו' מעותיו ורבית קצוצה היא דאגר נטר דאין הקרקע שלו כמו נדון דהרשב"א ולכך כתב עליו הרב דהוי ר"ק: והואיל ואתא לידן האי עניינא דמשכנתא אימא בה מילתא לישב דברי מר"ן אהדדי דבסי' קי"ז בשולחן ערוך ח"מ פסק משכנתא דינא כאפותיקי סתם וקי"ל דאפותיקי סתם אם שטפה נהר או נשרפה ונהרסה גובה משאר נכסי' ובי"ד סי' קע"ב ס"ג פסק אם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקב' אחריות נפילה ושרפה יש מי שאוסר.
דמשמע דאחריות הוא על המלוה ודינה כאפותיקי מפורש': ונ"ל דמאי דקאמ' בש"ע ח"מ דינה כאפותיקי סתם היא במש' בנכיית' דהוי כאפותיקי סתם דאינו חייב באחריותה ובשולחן ערוך י"ד הוא במשכנתא דסורא והיינו דדייק מר"ן בלשונו הזהב וכתב משכנתא זו ור"ל משכנתא זו שהזכיר בתי' הסי' דהיא משכנתא דסורא.
והטעם הוא כמ"ש הרב' ז"ל שכל זמן שאין כח ביד המלוה לגבות חובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות ואחריותו עליה דכתב ל' במשלם יומייא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף למרה דלא סמיך כי אם עלה והוי האחריות על המלוה ודינה כאפותיקי מפורש אבל בש"ע ח"מ לא קאי אלא על משכנתא בנכייתא דהאחריות הוא על הלוה ולכך כתב דינה כאפותיקי סתם וההיתר הוא שפעמים נופל הבית או נשרף וחשיב שפיר קרוב לשכר ולהפסד דביני ביני קודם שהגיע הזמן מפסיד הנכוי וע"ש בב"י: ומעתה יצא הדין מדברי הרב' דבמשכונות דידן שכותב בהם במשלם יומייא וכו' אע"פ שהם בנכייתא מקרי משכנתא דסורא ודינא כאפותיקימפורש ואם שטפה נהר או נשרפה ונפלה אינו גובה משאר נכסי' וכן לענין המכר אם מכרה ממכר עולם ולא לשעתא יכול לבטל המכר לאלתר מדלא פי' לו שהיא אפותיקי ביד בע"ח ואם לא ימצא ממה לגבות גובה ממנו כדפי' הכ"מ והביא דבריו הסמ"ע לדעת הרמב"ם לאפוקי מיש חולקים שהביא מור"ם ואע"פ דפסק מר"ן בסי' שי"ב והבאתי דבריו לעיל משכנו וחזר ומכרו אין הלוקח יכול לקחתו תוך השנה אבל אחר השנה יכול לקחתו משמ' דהמכר קיים ויזכה בפי' אחר השנה ואע"פ דיש לישב דהוא באפותיקי מפורש ולא קשה מידי כמ"ש הסמ"ע שם בס"ק ח' וז"ל מיהו אפש' לומ' שגם הרמב"ם מודה באפותיקי מפורש דהמכר קיים דלא שייך ביה טעמו דה"המ משו' דאית ליה קלא יע"ש מ"מ באפותיקי סתם אמאי המכר קיים ודברי מר"ן דסי' שי"ב משמע בין באפותיקי מפורש בין באפותיקי סתם: ואפשר לומר דמ"ש הרמב"ם אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה אפילו לאלתר היינו אם רצה המוכר לבטל המקח או הלוקח אבל אם נתרצו ביניהם ורצו לקיים המקח עדיין המקח במקומו עומד והלוקח אוכל הפי' אחר י"ב חדש משום דבתוך י"ב חדש היא כמכורה ביד המלוה מאחר שאינו יכול לסלקו וכבר פירשתי לעיל דדברי מר"ן איירי במקום שאין מנהג ידוע ולא פי' אם יכול לסלקו או לא לכן אינו יכול לסלקו אלא אחר שתא אבל באתרא דמסלקי אפילו בתוך שתא יאכל הלוקח הפירות מאחר שבידו לסלקו ובאתרא דלא מסלקי אפילו אחר שתא אין הלוקח אוכל הפירות עד שישלי' הזמן שקבעו אפי' עד עשר שנים וה"ה אם קבעו פחות משתא כשיושלם הזמן יאכל הלוקח הפירות ודוק ויצי"מ ויראינו מתורתו נפלאות: פרק י"ב ה"ח כשנזקקין ב"ד לנכסי יתומים למכור שמין את הקרקע ואחר כך מכריזין עליה ל' יום רצופין או ששים יום ב' וה' וכו' עכ"ל.
הכי איתא בערכין בפרק שום היתומים (דכ"ב) תנו רבנן שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום דברי ר"מ ר"י אומר שום היתומים ששים יום ושום ההקדש תשעים יום וחכ"א א' זה וא' זה ס' יום ואמרי' בגמ' יתיב ר"ח בר אבין וקאמ' להא שמעתא א"ל ר"ן בר יצחק ששים קאמרת או ל' קאמר' א"ל ששים דיתומים או דהקדש א"ל דיתומים א"ל כר"מ או כר"י א"ל כר"מ והא ר"מ ל' קאמר א"ל הכי אמר רב חסדא: ושמעתי מקשים מאי האי דקאמר ר"ן ששים קאמר' או שלשים קאמר' מאי ספיקא איכא קמיה והא קאמר בפי' ר"ח הלכ' שום היתומים ס' ועלה קאמ' יתיב ר"ח ב"א וקאמר להא שמעת' וכן פי"רשי ואם כן מאי האי דקאמר ליה ששים קאמר' או ל' קאמר' והוא אומר ס' בפירוש ועוד קשה מאי האי דחזר וקאמר ליה דיתומים או דהקדש והא קאמר בפי' שום היתומים וכשאמ"ל דיתומים הקשה לו ר"מ או ר"י ומאי מקשה ר"מ ומאי ספיקא איכא והא ר"מ קאמר שלשים יום כמו שהקשה לו בסוף כשאמר לו ר"מ: ואני בעניי נ"ל דהכי פי' דטעם ר"ן דנסתפק ס' או ל' ואע"פ ששמע באזניו דקאמר בפי' ששים יום משום דלא הזכיר אלא שום היתומי' ולא הקדש ולכך חשש שמא ר"ח בר אבין טועה הוא שאמר ס' יום דמוכר' הלכה דקאמ' הוא כר"מ שהוא סתם משנה או כרבנן ואם הוא כרבנן הול"ל שום היתומים וההקדש ס' יום דרבנן אית להו דשוים הם ואמאי קאמר שום היתומי' דוקא וזה הוא כר"מ לחלק בין יתומים להקדש אבל אית ליה ל' יום לכך שאל לו ס' יום או ל' יום דנראה שהוא טועה במאי דאמרת ס' יום ולא הזכיר הקדש והוא כר"מ לכך שאל לו ס' יום או ל' יום ואחר שהשיבו ס' יום והוא כרבנן דר"י דאמר ס' יום לא עלה עד שאמר הלכה שום היתומים ס' יום כר"י דמוכר' הלכ' כר"מ שהוא סתם משנה או כרבנן א"ל שום היתומים או הקדש כוונתו לומר או גם ההקדש והוי כרבנן א"ל שום היתומים דוקא אז ידע בבירור דלא כרבנן אלא כר"י לכך חזר ושאל לו כר"י או כר"מ כוונתו לומר ביתומים אית לך כר"י ובהקדש אית לך כר"מ או כר"י דאמר צ' יום א"ל כר"מ דאמר ס' יום א"ל והא ר"מ ל' יום קאמר ביתומים ואת אמרת ס' יום כר' ובהקדש תפסוק כר"מ הו"ל לפסוק כר"י בתרוייהו א"ל הכי אמר רב חסדא רצוף שלשים יום בשני וחמישי ס' יום וכולה ר"מ היא: פרק י"ד ה"א הפוגם את שטרו או שעד א' מעיד.
נשאלתי לאשר שאלוני ע"ע ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה בשטר והאמינו עליו ועי"וא ועכ"ן ויהי אחרי מופלג חלה ראובן ונטה למות. ובשעת חוליו צוה מחמ' מיתה ונתן כל נכסיו שיש לו מק"ומט לשני בניו במ"שמ ולאחר שמת מחולי ההוא הוציא שמעון השטר הנז' שיש לו על ראובן הנזכר לגבות בו מבניו הנזכרים מהמתנה הנז' וכשבא לדין פסק להם הדין שחייב שמעון לישבע בנק"ח כדין הבא לטרוף מהלקוחות דקי"ל אפילו יש נאמנות בשטר שהאמין ראובן לשמעון ע"יוא ל"מ הנאמנות לגבי הלקוחות ועכשיו בני ראובן זכו בנכסי אביהם מכח מתנה לא מכח ירושה יורינו המורה אם האמת והדין כך אם לאו.
ושכמ"ה: תשובה לעד"ן דשמעון פטיר ועטיר משבועה מאחר שהאמינו ראובן עליו ועי"א ולא עדיפא מתנת ש"מ דרבנן מירושה דאורייתא דגם היא נקראת ירושה ואפילו אמר לו בלשון מתנה בפי' כמ"ש מר"ן בסי' רנ"ג ס"ו ש"מ שאמר נכסי לפ' וכו' אם הוא ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה ונפקא מינה שאם אמר ואחריך לפ' איני כלום שהירושה אין לה הפסק וכו' ואף על פי דבסמוך כתב מור"ם ואם פי' בהדייא שנותן במתנה אפי' אם ראוי ליורשו אינו לשון מתנה וכו' ר"ל שפי' בפי' ולא משום ירושה כמש"ל סי' רמ"ח והיא כוונת מור"ם שכתב וע"ל ריש סי' רמ"ח ס' א"ב.
ודון מינה ואוקי באתרין דאם לענין ממון מקרי משכ"מ ירושה עדיף טפי תקרא ירושה לענין שבועה דהיא חומרא בעלמא שהחמירו חז"ל על המלוה דאוקמינן השטר אחזקתו שאינו פרוע דשטרא דידך בידי מאי בעי. ומן הדין היה ראוי ליטול בלא שבועה אלא שהטילו עליו רבנן שבועה כמ"ש מר"ן והסמ"ע בסי' פ"ב יע"ש.
וכן מצינו דאפילו לגבי אחריני עשו חז"ל מש"מ כירושה כמ"ש רבינו הטור ומר"ן ריש סי' רנ"ב מש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה וכו' לפיכך מוציאין אפילו לכתובת ב"דכ ולמזון האשה והבנות וכו' הרי מפורש דאפי' מזון האשה וכו' דל"ג ממשעבדי גבי ממתנ' ש"מ משו' רבנן כירושה דהם אמרו והם אמרו.
הם אמרו דמ"שמ קונה אפי' בדברים בעלמא והרי הם ככתובים וכמסורי'דמו והם אמרו דגובין ממנה לכתוב' ב"דכ ולמזון האשה והבנות דהוייא כירושה דאינה קונה אלא לאחר מיתה וכ"ז כל זמן דליכא בע"ח כמ"ש מור"ם שם ומור"ם בא"הע סי' צ"ג ס"ב ודעדיפא מינה ואפי' אם נתן לבניו משכ"מ ולקצתם לא נתן אלא יורשים.
גובין מזון האשה והבנות וכתובת בנין דכרין, מחלק הירושה כי הירושה מקרי בנח' נגד מת"שכמ כמ"ש בב"ש יע"ש וכן ב"ח גובה אפי' ממטלטלי דמ"שכמ כמ"ש מר"ן סי' קי"ג יע"ש בריש הסי' וז"ל אין בע"ח טורף מהלקוח' אלא קרקע וכו' אבל מטלטלי שמכר או נתן אינו טורף וכו' ואם נתנם במתנת ש"מ טורף מהם כמ"ש בסימן רנ"ב ע"כ הרי דחשיבה כירוש' ול"ב תקנת השוק: והנה נראה מדברי מר"ן שכתב כמו שנתבאר בסי' רנ"ב משמ' דהאי דקאמ' משכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה וכו' לפיכך מוציאין אפילו לכתוב' בנין דכרין ולמזון האשה וכו' קאי אפילו אמטלטלי ולית בהו משום תקנת השוק: וקשה לי על דברי הסמ"ע בסימן רנ"ב ס"א דכת' אפי' לכתובת בנ"דכ וכו' דאין לומר דמיירי במטלטלי דאין בהם דין קדימה דא"כ אף בכתוב' בנ"דכ אינה גובה ממ"שכמ כיון שקדם וגבה ע"כ יע"ש: הרי מוכח דמאי דקאמר לפי' מוציאין למזון האשה וכו' הוא דוקא מקרקעי והוא הפך דברי מר"ן בסימן קי"ג כדפרישי' ועוד מאי האיד קאמר כיון שקדם וגבה מאן פליג ליה ועוד דברישא הזכיר מקרקעי ומטלטלי ודוחק לומר דמוציאין דקאמר קאי אמקרקעי ולא אמטלטלי.
ועוד דמי הכריחו לתת טעם לכתובת אשה דמר"ן לא הזכיר בלשונו הזהב כ"א כב"ד לבד: ולע"ד נ"ל דברי הס"מע דהכריחו לזה משו' קאמר מוציאין אפי' לכבנ"ד ור"ל לא מבעי' כתוב' אשה וחשש שמא תפרש הטעם דאמר משו' דאינה קונה לאחר מיתה קאי גם אכתובת אשה ולכך אמר לגבי כתובת אשה א"צ לה"ט והדר קשיתיה דהטעם קאי גם אכתובת אשה היכא דבאה לטרוף מטלטלי דאין בהם ד"ק משום תקנת השוק ותירץ דא"כ כתב"ד אין בה ד"ק ואפילו מת"שמ אינה קונה אלא לאחר מיתה ואמאי מוציאין אלא ודאי מתנת ש"מ לא עשו בה תקנת השוק ויש בה ד"ק וה"ט לא קאי אלא אכב"ד אבל כתובת אשה טורפ' בשטר כתובתה אפילו מטלטלי בלא האי טעמא דל"ע בה ת"ה והכא פסיקא ליה כיון שקדם וגבה וכו' משום דקאמר מוציאין אפי' לכת"בד דמשמעות ואף על פי שקדם וגבה: נמצינו למדים דמתנ' ש"מ אפילו לאחריני מגרע גרע כחה וכירו' שוויוה רבנן ומוציאין ממנה לכב"ד וכו' דאינן נגבין מן הלקוח' או מק"המ ולית בה תק"הש במטלטלי ויש בה ד"ק וגובין ממנה מלוה ע"פ כמו שנגבית מן היורש' מב"ח כמ"ש הרב"י בשם מהר' בן מיגש בסימן רנ"ב וז"ל מלוה על פה כיון שנגבית מן היורשי' ק"ו שנגבית ממש"מ ולדבריו הסכים הרשב"א יע"ש.
וכן כתב הרא"ש שם ומכ"ש לגבי בניו דהא אמ"ד דאפי' מתנת בריא לבניו שוויוה רבנן כירושה ומוציאין ממנה כב"ד וכו' כמ"ש מור"ם בטור א"הע סימן צ"ג ס"ק ל"ג ועוד לגבייהו נקראת ירושה ואפילו אמר בלשון מתנה כנז"ל. קם דינא שדינה כמו הירושה עצמה והנאמנות שקבל אביו עועי"א כמו שתועיל לגבי ירושה תועיל נמי אפילו אם נתן נכסיו לבניו במש"מ דגם היא נקראת ירושה ושוויה רבנן כירושה ודעדיפא מינה נלע"ד דנאמנות זה שהאמין אביהם עוי"א תועיל לבניו אפילו אם נתן להם מתנת בריא כמ"ש אם כתב עליו ועל באי כוחו דמקבלי מתנה בכלל אפילו מתנת בריא ויורשיו בכלל כמ"ש מר"ן סי' ע"א סעיף י"ז יע"ש דטעמא דלא תועיל הנאמנות דלוה לגבי לקוחות משום קנונייא עיין בסמ"ע שם אבל לגבי מתנה ליכא האי טעמא אע"פ דקי"ל מתנה כמכירה בכאן מחולקי' כנז' וכי מחמת שהזכיר בלשונו תיבת יורשיו מגרע גרע אתמהא דתיבת יורשיו קאי אדברי אגופות לא אירושה עד שתוציא המתנה הגע עצמך אם כתב לו עליו ועל בניו תאמר גם המתנה בכלל גם אם כת' ועל יורשיו דינא הכי מאחר דהנאמנות תועיל גם למקבל המתנה כנז"ל ויורשיו דנקט הוא שם כללות יורשיו אע"פ שאינם בניו: וליכא למימר דמתנה דבר דלא שכיח ולא עלה על דעת הלוה במה שהאמינו אלא אירושה דוקא כדקי"ל גבי תנאי באונסין דלא קאי התנאי אלא באונס דשכיח כמ"ש מר"ן סי' רכ"ה חדא דמתנה דבר שכיח הוא דאדם נותן לבניו ועוד פסק מר"ן דאם כתב ועל באי כוחו מקבלי מתנה בכלל משמע דדבר שכיח הוא ועוד שהיא נכללת בלשון שכתוב לו ועי"א בין מצד הירושה בין מצד המתנה והמעקש דרכיו ולא יודה במתנת בריא יודה מיהא במתנת ש"מ דנקראת ירושה ושוויה רבנן כירושה דהיא נכללת במלת יורשיו ונאמנות שקבל אבוהון רביע עלה: ואחר מכן שלחו לי מהתם ממתא תלמסאן פס"ד מדייני' יצ"ו שפסקו הפך דברי שחייב שבוע' בנק"ח וכתבו דמה שפסק מר"ן בסרמ"ח דכל לשון מתנ' ליורשה הרי הוא כלשון ירושה אינו אלא ליפות כחו דלית לה הפסק לא למגרע כחיה דיורש ולגבות ממנו בלא שבועה ונסתייעו מדברי מר"ן בסי' רנ"ג ס"י וז"ל אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפ' בני וק"ק זוז לאיש פ' בנו קודם ואם יצא שט"ח גובה מאותו האיש ע"ש.
והתם בש"מ איירי ואם איתא דבכ"מ אמרי' מש"מ כירושה אמאי גובה מאותו האיש לא הו"ל לגבות אלא מהבן דמתנתו הויה כירושה ואין גובין ממ"שמ היכא דאיכא ב"ח ע"ש: ונעלם ממנו דברי הס"מע ס"ק כ"ז שהביא בשם הרשב"א ובעל נ"י דכל שפירש חלק בנו והקדימו דינו כדין אחר וכתב מור"ם שאם נתן לשנים או לשלשה מתנות בשוה אינו גובה אלא מאחרון דאל"ך הול"ל שיתנו להם ת"ר זוז יע"ש.
דכוונתו היא לומר דאמדינן דעת אביו דלהעדיף כחו מאחר הקדימו ופי' לו המתנה וכאילו פי' דבריו ולא משום ירושה אבל סתמ' מקרית ירושה ומגרע גרע כוחה דאם הוא כדבריו ליפו' כוחו הול"ל ש"מ שנתן ארבע מאות זוז לאיש פ' בנו ולפ' אחר ויצא עליהם שט"ח גובה מתרווייהו דשוים הם אלא הטעם הוא דהכא אביו העדיף כוחו ואין מכאן שום ראיה.
ולא ידעתי דאמאי לא הביא ראיה מדברי מר"ן סי' רפ"א ס"ז דלכאורה נראית שהיא ראיה לדבריו יותר טפי מהראיה שהביא דלעיל וז"ל אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה אבל אם אמר לשון מתנה דבריו קיימים יע"ש: ולפום ריהטא נראית שהיא ראיה אבל לפי האמת ליתא מינה ולא מקצתה דטעמא דאמרינןדלא מהני לשון ירושה משום דמתנה על מה שכתוב בתורה לא כן לשון מתנה ולכך אמרינן ודאי האי גברא אינו מתנה על מה שכתוב בתורה ודאי למתנה גמורה אתכוון וכאילו פי' דבריו ולא אמרינן כל לשון מתנה ליורש ירושה ונמצא זו עבריין מקרי ולעולם כירושה ואפילו לגריעותא: עוד כתב הר"ח הדיין הנז' וז"ל ואחר סמוך האיר ה' עיני ומצאתי חילוק זה בב' ז"ל בריש סרנ"ב בדעת יש מן הגדולים דסמכו ההיא גירסא קצרה וכו' עי"ש.
ואע"ג דסברתם דחויה וכמ"ש הרא"ש והרשב"א לגבי מאי דסברי דאין אלמנתו נזונית אבל מ"ש היינו דוקא ליפות כוחו כדמפרש בתר הכי דאין לא הפסק קושטא קאי וסברה ישרה היא וקיימה לפי האמת וטעמ' דמוציאין למזון האשה והבנו' ולכתוב' ב"ד משום דמש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה והני חיילי בשעת מיתה ולכן שויוה רבנן כירושה עכ"ל: ותמיה לי על דבריו דכתב ואע"פ דסברתם דחויה ליפות כוחו קושטא קאי וכו' ואם באמת עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א אית להו דלא מקרי ירושה אלא ליפות כוחו אמאי מוציאין ממנ' למזון האשה והבנ' וכתב"ד ומלוה ע"פ ואפי' אינה קונה אלא לאחר מיתה אינה נגבית ממנה מידי דהוה מתנת בריא אפילו קדמה לה מלוה אינה נגבית ממנה ואפילו שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי משום תקנת השוק ובלא שעבוד לא צריכנא לת"הש ומכ"ש מלוה על פה ומלוה ע"פ אינה נגבי' ממקרקעי משעבדי דמתנה ואפילו היא מוקדמת ואמאי הכא במתנת ש"מ גובין אם לא גרע כוחה.
ועוד אלו יש מן הגדולי' שנסתייע מדבריה' שכתבו דאין אלמנתו ניזונת וכו' וכי לית להו דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה דבהא ליכא מאן דפליג ואפי' הכי כתבו אין אלמנתו ניזוני' וכו' דדינא כמו מ"ב: וכתב עוד וחד צורבא מרבנן סובר דבנד"ז כיון שכתב הנאמנות עוי"א דגם דמש"מ לבניו מקרי משעבדי הרי רביע עלייהו הנאמנות מכח אבוהון ותו לא פקעא ומייתי ראיה ממ"ש מר"ן בסימן ע"א סי"ז וז"ל ואם כתב תהא נאמן עלי וע"כ באי"ך יורשיו בכלל ומקבלי המתנה בכלל יע"ש.
ולא שמה מתייא דהתם מקבלי מתנה הם בכלל בא"ך אבל מק"המ אינם בכלל יורשיו והוא לא האמינו אלא עי"וא בלבד אבל לא על שיחזירו יורשיו מקבלי מתנה וקורא להם שם חדש והוי משעבדי וכיון שכן לא יגבה מהם אלא בשבועה בנק"ח עכ"ל: והרואה יראה שדחה דבריו בקש דאמאי פסיקא ליה דאין מתנה לבניו נכללת במלת יורשיו דתיבת יורשיו קאי אגופות לא אירוש' גופ' מאחר דהנאמנות מועיל לגבי מתנה כמו לגבי ירושה ואין להאריך על מגן ועיין דברי בסמוך דמדברי מר"ן הנז' הבאתי ראיה לדברי והוא הפך דבריו: וכתב עוד יש לחייבו לישבע בנק"ח מטעמא אחרינ' דהא שט"ז אינו לא מחמת הלואה או מכירת סחורה אלא חייב עצמו במה שאינו חייב והיורש הנז' טען על המלוה מחלת שט"ז לאבי בשביל תביעה אחרת שהיתה לו עליך ואף דפסק מר"ן בסי' כ"ב סי"א דטענת מחילה גרועה הא יהיב טעמא הסמ"ע דאין שטר עומד למחילה וכתב ה' דברי ריבות משום דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל אי ליכא האי טענה נאמן: גם כתב ראב"ח וז"ל הא דטענת מחילה גרועה דוקא מחלת לי חנם אבל מחלת לי בשביל תביעא אחרת שיש לי עליך הוי טענ' מעלי' וע"ש הובאו דבריה' בבא"הט ס"ק י"ט ובנ"ד ליכא טענה וכו' כיון שלא הלוהו אלא חייב עצמו במש"ח ומחלת בשביל תביעה אחרת עכ"ל: ולא קיימי דבריו אלא במקום דלא האמינו עכ"ע שט"ז אבל אם האמי' על כל ענייני שט"ז לית בדבריו שום ממשא דהכי כתבינן בכל שטרי דידן עכ"ע שט"ז: המורם מכל מאי דכתיבנא בה סלקינן ובה נחתינן וקם דינא דהמלו' הנזכר פטור משבועה ואין עליו אלא חר"ס ומי שחותמו אמת ינחני במעגלי צדק ואמת: ומשום מלתא דאתיא באגב חביב לי ראיתי לכתוב פה מה שנתחדש אצלי בס"ד עמ"ש המש"ל ז"ל וז"ל מ"ש ה"ה אבל אני חוכך בדין פ"ש וכו' אם פסקו של ה"המ לחייב שבועה למלוה ניח' ואם לפוטרו כמלוה ע"פ ללוה בשבועתו.
קשיא לי פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטילא חזקת דשטרך בידי מאי בעי דהא כי היכי דאיבטילא חזקה דאין אדם פורע חובו תוך זמנו ה"נ איבטיל שטרך בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב ואפשר לדחות דהתם גוף הפרעון מבטל החזקה דאין אדם פורע חובו תוך זמנו דהא פרע אבל גבי פוגם אפשר דפרע אדעתא לכתוב מיד שובר ונטרפה השעה מאיזה סיבה ולא כתב עכ"ל: נלע"ד דפי' דבריו כך הוא דהרב הוא כמסתפק בדברי ה"המ שאמר אני חוכך וכו' אם כוונתו לומר אמאי בתוך זמנו גובה שלא בשבוע' דהאמ' הוא דישבע ויטול או כוונתו במ"ש אני חוכך בא לומר דאינו נוטל אפי' בשבועה מאחר דליכא חזקה דאין אדם פורע וכו' דהא קא חזינן דפרע וא"כ הוה ליה כמלוה ע"פ בתוך זמנה דהלוה אומר פרעתיך לגמרי והמלוה אומר לא פרעת כי אם מקצת דהדין הוא נשבע הלוה ונפטר.
דהא דווקא פוגם שטרו נשבע וכו' דאל"כ אמאי קאמר במתניתין הפוגם שטרו לישמועינן רבותא אפילו במלוה ע"פ אלא ודאי דווקא פוגם שטרו נשבע ונוטל אבל מלוה ע"פ נשבע הלוה ונפטר ולזה קאמר אם באמת דעת ה"המ במ"ש אני חוכך וכו' הוא דבא לומר אמאי נוטל בלא שבועה ניחא דלא תקשה פ"ש אמאי נשבע ונוטל ור"ל פ"ש לאחר זמנו אמאי נשבע ונוטל והא ליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דשוים הם כמו בתוך זמנו אף ע"ג דליכא חזקה דאין אדם פורע וכו' ואפ"ה נשבע ונוטל גם לאחר זמנו ופ"ש אע"ג דליכא חזקה דשטרך בידי וכו' נשבע ונוטל אבל לצד אחר דלא גבי אפילו בשבועה אלא הרי הוא כמלוה ע"פ וכו' תקשה פוגם שטרו לאחר זמנו דקתני במתניתין נשבע ונוטל ליפטר הלוה בשבועה ודחה ואמר דשאני תוך זמנו גוף הפירעון מבטל החזקה דאין אדם פורע חובו וכו' דהא פרע אבל גבי פ"ש לאחר זמנו אפשר דפרע אדעת' לכתוב מיד שובר וכו' אינו יכול לומ' לו שטרך בידי מאי בעי מאחר דאיכא שובר ואיכא חזקה דשטרך בידי וכו' אלא שנטרפה השעה וכו' אכל בתוך הזמן ליכא חזקה דאין אדם וכו' ואין המלוה נוטל אפילו בשבועהכצד השני ולא תקשה מידי ודו"ק: אמנם עדיין לבי מגמגם בדבר זה מטעם דדברי ה"המ מוכחי טובא כצד הראשון דאמאי נוטל בלא שבועה דהא קאמר בפירוש דהא איבטילא וכו' יע"ש וי"ל: פרק כ' ה"א מי שיש לו חובות הרבה כל שקד' חובו גובה תחיל' בין וכו' בין מן הלקוחות ע"כ.
אירע מעשה במתא טיטוון יע"א ראובן קנה בית א' משמעון וכתב לו שטר מכר בעש"ג ואחר כך נפטר שמעון לב"ע וחלי"ש ובאו ב"ח ב"ב ושאינם ב"ב ועמד הלוקח הנז' עם בע"ח שאינם ב"ב וכמה הרפתקי עדו עליה עד שחת' לו הערכ' בשט' המכר וזכה לו הבית הנז' כמש"וח כ"ז בידו בעדים. ויהי היום באו בע"ח ב"ב ששטריהם מוקדמים בז' למק' ראובן ורצו לטרוף בית זה בדיננו.
וראובן הלוקח משיב מאחר דידוע דאם לא היה בידי שטר בערש"ג לא הוה אינש דמצי למיקם בשטר ישראל נגד הבע"ח שאינם ב"ב והיתה הבית נטמעת ביד העכו"ם בע"ח א"כ השתא נמי דע"י קנייתי ושטר של הערכאות קם לי הבית ולית בה דין טרפא דחשבינן לה כאילו כבר נטמעה ביד העכו"ם בע"ח הנז' ע"כ: וז"ל התשובה מהדיין של טיטוון וז"ל נראה דקם דינא כוותיה דראובן וכטעמיה דלא אפסידיה מידי לבע"ח הנז' דהא ידוע דכל טע' דין טרפא משום דאומר לו למה קנית דבר המשועבד לי להפסידני.
מה שא"כ בנד"ז דלא שייך האי טעמא דהא לא אפסדיה מידי דאלמלא קנייתו וכתיבת שטרו בעש"ג כבר היתה הבית הנז' נטמעת ביד העכו"ם בע"ח הנז' וא"כ מן השמים זכו לו לראובן דהוציא שטרו הכתוב בעש"ג והצל הציל לו והכי אשכחן שכתבו רבנן בתראי שנשאל על כיוצא בזה הרב פני משה ח"ב סי' ל"ב בראובן שמש' בית א' ללוי וקבל ממנו סך מה בנכייתא לזמן כ"וכ שנים ושעבד לו בית אחר שאם תפול או תשרף זאת שמש' לו תחזור הבי' הנז' במקומה ואח"כ מכר הבית הנז' לאשה אחת וכתבו בפנקס המיטוולי על שמה ונפטר ראובן ובא המיטוולי ולקח הבית מיד לוי לסיבה שלא היתה כתובה על שם לוי בנימוס שלהם ורצה לוי לחזור על האשה הנז' לטרוף הבית הנז' מידה מכח שעבודו הקדום והיא טענה אנא מה הפסדתי' שאם לא לקחתה וכתבתה בפנק' המיטוולי היה לוקחה גם לזאת והסכים הרב דהדין עם האשה מטע' זה דמה הפסדתי' שהיה המיטוולי לוקחה לעצמו ע"ש והרב בית אברהם ישראל ז"ל בסי' י"ד סס"א אייתי ליה ראיה מתשובת הרשב"א יע"ש גם ללמד יצא מתשו' הנז' בסי' ס"ו ס"ס ל"ג יע"ש עכ"ל ושלחו לי מהתם להכא לחוות דעי דעת הדיוט אע"פ שאין ידיעתי מכרעת לעשות רצון השואל חפצתי להשיב שולחי דבר כאשר יורוני מן השמי' ועיני לשמייא נטלית לבל אכשל בדבר הלכה ולהשיב על הן הן ועל לאו לאו.
ולעד"ן דלאו דינא הכי: וזה החלי בס"ד איתא בדברי רבינו הטור סי' רל"ו ס"ק וז"ל באו העכו"ם בעקיפין עליו ולקחוה ממנו ולא היה מסור בידו להורגו ומכרה לאחר צריך להחזירו לבעלים וכו' יע"ש ופסקה מר"ן בקצר בסימן הנ' סעי' ח' ואע"פ דכתב ואין צריך להחזירו בחנ' וכו' אלא שמין כמה היה רוצה ליתן לעכו"ם כדי שיחזירנו כך יתן לישראל וכו' יע"ש הכוונה היא כמו שפי' בסמ"ע בס"ק י"ט דאין להחזיר לו כל הדמים שנתן עבורו אלא מה שהיה צריך ליתן הבעלים לכותי אם היה יכול להשתדל בזול ממנו דיד הבעלים על העליונה יע"ש והטעם דדינו כמו רועה שקדים ברועים וכו' ואין להלוקח שום זכיה מהקרקע אלא שחייב לו מדין הצלה דכל אחד ואחד לא יציל ממון חבירו מטעם פסידא לכך תקנו חז"ל שיתן לו כל מה שהוציא על השדה אלא שידו על התחתונה: הרי מפורש מדברי רבינו הטור ומרן שאם לקח הלוקח קרקע ישראל מיד גוי אנס שלא כדין אין לו זכיה בו אבל אם יש לגוי זכיה בו בדין זכה הלוקח כדמשמע מרישא ס"ז עכו"ם שירד לתוך שדה מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה וכו' ומכרה לישראל אחר אין הבעלים מוציאין מידו ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומוכרח אתה לומר דרישא כדין לקחו אבל בסיפא שלא כדין ולכך אין להלוקח זכיה בו ומה שנותנים לו הבעלים מטעם הצלה ולפי דברי הרב יאמר לו מה הפסדתיך: וא"ת דשאני העכו"ם הבא בעקיפין דאין לו זכות לא בדיניהם ולא בדיננו אבל הנדון דידן יש לו זכות בדיניהם ומקרי לקחו בדין ז"א דכל דבר שאין לו בו זכיה בדינינו מקרי שלא כדין וגם לית ביה דינא דמ"ד דלא אמרינן דידמ"ד אלא בדבר דאית ביה הנאה למלך או תקון שהם מחמת המדינה לא בדבר שבין אדם לחבירו כמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ז מהלכות מלוה ה' א"ב וז"ל כל השטרות שחותמי' גוים הרי אלו פסולים וכו' וכתב ה"ה והנה דעת רבינו ורוב הגאונים פוסקים כלישנא בתרא שאמרו תני חוץ מבגיטי נשים וכו' ואע"פ דקיימא לן דידמ"ד הנ"מ במה שהוא תועלת למלך בענייני המסים שלו ומה שהם מחוקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דיניהם דין יע"ש ועיין בהש"ך סי' ע"ג ס"ק ט"ל שהביא בשם כמה פוסקים דלא אמרינן דידמ"ד בדבר שהוא כנגד תורתנו הקדושה דאם כן בטלת דין תורה ולא אמרינן דידמ"ד אלא בדבר שאינו מפורש בתורה וכן פסק מור"ם ס"ס שס"ט לענין ירושה וטעם השטרות שפסק מרן בסי' מ"ה והוא הפך סי' ס"ח דפסק כדעת הרמב"ם לעיל וכן מה שפסק בסי' ס"ו וס"ז עיין בהסמ"ע שם והש"ך בסי' הנז': הרי מפורש יוצא דאף על פי שהשטרות כתובים בערכאות ויש בהם דידמ"ד והם כחרס שאין בהם ממש דהעיקר הוא לזכיה בדינינו.
וכ"ת דשאני השטרות הוא בין ישראל לחבירו אבל אם אצבע הגוי באמצע גם דינהם מקרי דין גם זה אינו דמצינו שפסק מרן בסי' מ"ה סעי' י"ז הבא מכח הכותי הרי הוא ככותי לגבות בשטר שעדיו מרוחקים וכו' וכת' הסמ"ע ס"ק ל"ח אע"פ דקי"לן דהבא מכח העכו"ם אינו אלא לגריעותא וכו' ותירץ והיותר נראה דשאני הכא דהכותי' נהגו לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף ובשל ישראל פסלוהו ובשל עכו"ם לא תקינו בו וכו' יע"ש הרי מוכח מדבריו דאפי' העכו"ם באמצע אין דנים בו אלא כדין תורתינו הקדושה ועיין בדברי מר"ן בסימן קנ"ד ובדברי הסמ"ע: וא"כ בנ"ד אין לעכו"ם זכיה בדינינו והבא מכח הגוי אינו אלא לגריעותא וקי"לן ישראל ועכו"םשבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיננו אמור לו כך דיננו וא"ל אמור לו כך דינכם: ואין לומ' דעדין יד הדוחה נטויה לומר דשאני הכא דבא בעקיפין דלית ליה זכיה משום דאמר ליה אתה הפסדתני שאני יכול להציל לעצמי אבל בנד"ד אינו יכול להציל לעצמו דקי"לן בסי' קפ"א בשיירא ההולכ' וכו' אם קדם א' והציל והבעלים יכולים להציל הציל לאמצע יע"ש גם כן הכא יכול לומר אני הייתי לוקחה מן העכו"ם ולכך לית ליה זכיה להלוקח אבל בנ"ד אינו יכול להציל ובריא הזיקא.
דא"כ תקשה אמאי ברישא שבא לגבות בחובו אמאי אית ליה זכיה בקרקע יכול לומר לו אני יכול להצילה לעצמי וליתן לו דמיו ולהחזיר לי השדה שלי ואמאי זכה הלוקח בשדה. אלא דודאי הטעם משום דרישא בדיננו יכול למוכרו ובסיפא אינו יכול לזכות בו בדיננו ולכך לא זכה בו הלוקח: וא"ת דגם בנ"ד בא העכו"ם מכח חובו וכדאמרן ברישא אם בא ולקחה בחובו זכה בה הלוקח הבא מכחו וגם הכא בנד"ד אמרינן דזכה הישראל שהציל מיד העכו"ם מאחר דהעכו"ם זכה בה בדיננו.
דשאני הכא דליכא אלא הבעלים ובדין יכול להוציאה מיד הבעלים בחובו אבל בנד"ד איכא בע"ח מוקדמים ובדיננו יש קדימה ואפילו אם שטר העכו"ם מוקדם על בע"ח ישראל לית ליה זכיה בקרק' הנז' ומגרע גרע ממלוה ע"פ דקי"ל מלוה ע"פ מוקדמת ומלוה ע"פ בשטר מאוחרת מלוה על פה קודם לגבות מב"ח כמ"ש מרן סי' ק"ד סעי' י"ג ולא מבעייא לסברת הרי"ף דפליג ואית ליה בשטר היא קדמא דשעבוד שטרו הרי הוא כמכר אלא אפי' לסברת מר"ן דפסק כרבינו האיי הכא מגרע גרע שהרי מר"ן כתב במתק לשונו כיון שהעדי' מעידים שקדמה וכתב הסמ"ע ששעבד נכסיו כל אחד בפני עדים אבל בנד"ד ליכא האי טעמי דאפילו העדי' העכו"ם מעידי' על הזמן פסולי עדות נינהו כמ"ש מרן בסי' ס"ח עד שיעידו ישראל על אלו הכותים עדי השט' ועל זה השופט שלהם שמקיים עדותם שאינם יודעים בקבלת השוחד ובזמן הזה הגוים שאנו דרים תחת ממשלתם כולו אוהב שוחד וגם הערכאות וגם אינם יודעים בשעבוד לומר ששעבד לו נכסיו בפני עדים ובע"ח ישראל יש להם דין קדימה.
ונמצא העכו"ם הנז' אין לו זכיה בדיננו וגם הישראל שהציל מידו אין לו זכיה ואינו יכול לו' מה הפס' דהכא מגרע גרע טענת מה הפס': ולא אמר הרב פני משה טענ' מה הפסדתי' טענה מעלי' אלא בנדון דידיה דבא המיטוולי מכח דינא דמ"ד והיה זוכה בו המיטוולי הנז' בדיננו מהניא טענת מה הפסדתיך דהו"ל כמו שבא מכחו דיכול לומר לו אנא קאתינא מכח גבר' דלא מצית לאשתעי ביה דינא מדינא אבל בנ"ד דהעכו"ם לית ליה זכיה בדיננו אלא מחמת דידיהם תקיפא עלן גם הבא מכחו אין לו זכיה ולא מהני טענת מה הפסדתיך דעל הראשונים אנו מצטערים על העכו"ם שנוטל שלא כדין מחמת שידיהם תקיפא ואתה בא להוסיף שגם הישראל דהוא דוגמא בעלמא דבא מכחו דיזכה בטענת מה הפסדתיך והבו דלא להוסיף עלה וזה הטענה שכת' בפ"מ מה הפסדתי' אינו אלא בנדון דידיה דאית ליה זכיה בדיננו ולא בכ"מ ואין ספרו מצוי בידי לדקדק בדברי קדשו ולהבין בדבריו ובזה יתיישב דאמרינן בכ"ד הבא מכח העכו"ם אינו אלא לגריעותא ולא למעליותא.
ובזה יתפרש נמי טעמיה דטרפא דיאמר לו למה קנית שעבודי להפסידני מכלל דאם לא הפסידו אינו יכול לטרוף מידו כגון אם נשאר ביד המוכר דאינו יכול לגבותו גם מיד הלוקח אינו יכול לטורפו היינו אם אינו יכול לגבותו בדיננו גם מיד הלוקח אינו יכול לטורפו דיאמר לו מה הפסדתיך אבל אם יכול לגבותו בדיננו והעיכוב הוא מכח גברא אלמא או מכח הערכאות הבא מכח העכו"ם אינו זוכה באותו דבר דאינה אלא גזל ביד העכו"ם וקימ"לן דהקרקע בחז' בעליה עומד' ואינה נגזלת כמ"ש מר"ן בסי' שע"א אלא דיש לישב דברי מרן אהדדי דבסי' רל"ו סע"ח משמע דקרקע נקנית ביאוש דכתב והיה אפשר להוציאו בדין מיד העכו"ם וכו' ודאי נתייאשו וישאר ביד הלוקח ובסי' שע"א כתב אפי' נמכרת אלף פע' זא"ז ונתייאשו הבעלים הרי זה חוזרת לבעלים ועיין הש"ך שם: וכן יש להביא ראיה ממ"ש מר"ן בסימן הנז' דאם קנאה מהעכו"ם ואח"ך מהבעלים בתוך י"ב חדש לא קנה אלא א"כ קבל עליו אחריות ולפי דברי הרב מאי אחריות איכא דכשבא בע"ח לטורפ' מידו או יאמר לו גזולה היא בידו או יאמר לו מה הפסדתיך אנא אתית מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה.
ודוחק לומר מאחר שחזר וקנאה מהבעלים יש בה דין טרפא דמה שחזר וקנאה מהבעלים אינו אלא לסלק עצמו ורשותו שאינו יכול לחזור על הלוקח ויבטל לו המכירה אבל עיק' המכירה הוא מה שמוכר העכו"ם ומה אחריו' איכא אלא ודאי דאפי' בא מכח עכו"ם יש בה משום טרפא ולכך קתני ואם קבל אחריות זכה הלוקח.
וכן לא מסתבר למימר דאחריות דקאמר הוא של המוכר שלא יחזור עליו ויקחנה מידו דהרי הסמ"ע כתב דזה ודאי לא' היה מבקש ממנו המציק כמו שלא בקש ממנו מתחילה כשפדה נפשו בשדה זו ליתן לו אחריות על השדה יע"ש הרי דמוכח מדבריו דאחריות דאחריני. וליכא למימר דשאני הכא דגוי אנס אבל בנדון דידן זכה בה בדיניהם דכבר הוכחנו לעיל דכל זמן שלא זכה בה בדיננו אע"פ שזכה בדיניה' אין לו זכיה ומקרי אנס והיא בידו בתורת גזל.
ואע"פ דליכא אלא הרחקת התועלת דהרי מחזיר לו דמי המשכונה מ"מ יש ללמוד דדיניהם אינו דין: וכן יש עוד ראיה אחר' בס"ס הנז' דכתב מור"ם ישראל שמשכן קרקע אצל עכו"ם וקבע זמן לפדות' ולא פדאה ומכר' לאחר אם מכרה בשוויה ממכרו קיים דהא כדין מכרה אבל בפחות אפילו כ"ש ממכרו בטל וכתב הסמ"ע אע"פ שבדיניה' המכר קיים מ"מ כיון שמכר זה בטל בדיננו אנו מבטלים אותו ע"כ יע"ש.
הרי דהבא.
מכח העכו"ם אפי' בדבר שבדיניהם דין יכולים לבטלו ולא יכול לומר דאתיא מכח גברא דלא מצית וכו' ומה הפסדתיך דהיה יכול למוכרו לעכ"ום אחר. וקש"ל דאמאי הכא חלק אם מכרה בשוויו אם לאו ולעיל בסי' רל"ו לא חלק בזה וקאמר דזכה הלוקח דמשמע בין בשוויה בין שלא בשוויה וי"ל: וכן ראיתי בריב"ש שאלה ה' שהשיב שהדין עם השכנים ואין אנו צריכי בזה לנמוסי העכ"ום כלל אלא מדין הגמרא אין ראובן יכול לסתום רשות הרבים.
יע"ש משמע אע"פ שבנמוסי העכ"ום יכול לבנו' מאחר שבדיננו אינו יכול לבנות לא אמרינן אנא מכח גבר' וכו' ומה הפסדתיך דהיה הגוי יכול לבנות שם:אבל אם העכ"ום זכה בדינינו גם ישראל הבא מכחו עומ' במקומו ויאמר לו מה הפסדתיך כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות ה"יד הלוקח טבלין ממורחין מן העכ"ום מעשרן והם שלו יע"ש.
מאחר דהעכ"ום לאו בני מעשרות נינהו ופטורי' בדינינו גם ישראל הלוקח ממנו פטור דיימר ליה אנא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה מדינא קאתינא ומה הפסדתיך: וכן מצאתי להרב' סימן ק"ד סייעתא לדברינו זה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל תשובה וז"ל גוי שהוציא כתב יד על ראובן ומנהג המלך הוא שכת' כשטר והשופט הגבהו ביתו של ראובן לגוי הנז' ומכר הגוי הנז' הבית הנז' ליהודה ואחר מכן באו שמעון ולוי והוציאו שטר בעדים שהבית הנז' ממושכ' בידם וזמן השטר מאוחר מזמן כתב יד והשיב שהדין עם יהודה ע"כ: הרי לפניך מפורש דלא זכה ליהודה אלא מטעם דכתב ידו קדום לזמן שטר שמעון ולוי ואע"פ שלא פי' בתשו' הרמתה מ"מ מכח לשון השאלה שהאריך בה וכתב וזמן השטר מאוחר לכתב ידו משם ראיה דהיא נתינת טעם דאם לא כן הו"ל למרן לקצר כמו שקצר בלשון התשובה ואם מר"ן הביא דברי הרמב"ן כצורתם וכצביונם משום הוכחה דהיא נתינת טעם ולפי דברי הרב אפילו אם השטר מוקדם זכה יהודה דיאמר לו מה הפסדתיך אלא האמת כדכתיב' דטעם מה הפסדתיך אינה מועלת כ"א במקום דזוכה הגוי בדיננו והכא זכה העכ"ום בדיננו לדעת הרמב"ן דאית ליה דאמרי' דינא דמ"ד בשטרות כמו שהביא מור"ם דבריו בסימן ס"ח יע"ש אבל לדעת הרמב"ם ז"ל וגם לדעת מר"ן שהולך בעקבו' משיחא ופסק כוותיה דלא אמרי' דינא דמ"ד אלא בדבר שיש לו הנאה ממנו אין לו זכיה ליהודה הלוקח הנז' דכתב יד אינו טורף ממשעבדי ואף על פי דמנהג המלך דכתב יד כשטר לא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא בדבר שהוא נגד תורתינו.
ואם נראה כתוב בספ' הקדמונים דהבא מכח הגוי הרי הוא כמוהו אפי' למש"ל הסיב' היא דאית להו כמ"ד בכל נימוסי ומנהגי האומות ואנן קי"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמר"ן פסק כוותיה ודוק: פרק כ"ב דין ט"ז ב"ד ששמו לבע"ח בין בנכסי לוה בין במשועבדין שביד הלוקח ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהן והביאו לב"ח את מעותיו מסלקין אותו מאותה קרקע שהשומא חוזרת לעולם ע"כ.
שאלה שאול שאל לי האיש ה"ה החכ' השלם הד"ומ כמוהר"י אלמליח נר"ו בענין דבר אחד ששלחו לו מהתם מעיר תיטוון להכא מח"ק זה לחוות דעתינו ולעמוד על קו הדין ולראות מה שורת הדין נותנת והענין הוא באשר ראובן נושה שט"ח בשמעון בסך מה ולא נמצא אצל שמעון בנחלתו כי אם חזקת קרקע אחד ותבעו ראובן לפרוע לו חובו בבית דין ועשו לו בית דין שומא לקרקע הנז' ונתרצה שמעון ואשתו ומכרו הקרקע הנז' לראובן בהחוב הנז' שנושה בו ואחר מכן עברו כמה ימים ונשתהא הדבר זמן רב בה יהודה והוציא שט"ח גם הוא על שמעון הנז' והשטר הנז' הוא מאוחר על שט"ח של ראובן ולא נמצאו בנח' לשמעון ממה לגבות יהודה הנז' חובו הנז' כי אם חזקת הקרקע הנז' שגבה ראובן הנז' בחובו והקרקע הנז' נתקיירה ושוה יותר משיעור החוב של ראובן ויש אומרים דאפילו מקודם לכן בשעת גביה היתה שוה ביותר מחוב ראובן ולקחה ראובן בפחות משוויה וטען יהודה ואמר מאחר דאית לן שומא הדרא משום ועשית הישר והטוב ואילו השיגה ידו של שמעון היה פורע לו דמי חובו ומסלקו מהקרקע גם אני בעל חוב עומד במקומו ומסלקו דהקרקע משועבד גם לי ואני נותן לראובן דמי חובו והיתר מה ששוה עוד אני נוטלו בחובי וראובן אומר לא כי דהשומא לא הדרא אלא לבעל הקרקע לא לבעל חוב ודין גרמא ששלחו לנו לראות מה שורת הדין נותנת יורינו המורה לצדקה.
ושכמ"ה: תשובה דבר זה הוא נפתח בדברי רז"ל ראשונים ואחרונים ואחד מנייהו בספר זכות אבות רב אחד מרבני המערב ולקט בו כל הסברות לעניין פסקי הלכות וכתב ושרטט בו דיש כח ויכולת מספיק ביד בע"ח מאוחר לסלק בע"ח מוקדם מהקרק' שהגבו לו בית דין משום ועשית הישר והטוב כמו שיש כח בידי הבעלים דשעבודו הוא והביא ראייה מדברי הריב"ש ומהרימ"ט והמבי"ט ושמעתי באומרים לי שהרמ"ץ שדי נרגא בראיה שהביא מהמבי"ט דיכול לחלק דשאני נדון המבי"ט שמכרה בפחות משוויה ובזה קאמר המבי"ט דבע"ח מאוחר יכול לסלק לבע"ח מוקד' אבל בנדו"ד שמכרה בשוייה אינו יכול לסלקו: ולדעתי דעת הדיוט נר"לד דאין בדבריו ממש והחילו' שחילק אין בו כדי שביעה לחלו' על הגדולים שקטנם עבה ממתני' והראיה היא חזקה כראי מוצק דמה לי אם היתרון ישנו בעולם או אם יבוא אח"ך אם הוא באמת שומא הדרא אם כן ברשות בעלים נתייקר' והבע"ח הוא במקום בעלים ושעבודו הוא והרי הוא כבני חרי ביד בעלים ובעל חוב גובה חובו מהיתרון כמ"ש מרן בסי' ק"ג ס"ט ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח אינו נוטל הוצאתו וכו' וכתב הב"י והביא דבריו הסמ"ע ס"ק ט"ו דמן הספק דיינינן כולה לנתבע וכו' פירש קולה לנתבע שהוא הלוה וחומרה לתובע שהוא המלוה נמצא דהקרקע הוא בחזק' הלוה וכשנתייקרה ברשות לוה נתייקרה והיתרו' על החוב של ראשון הרי הוא כנכסי בנ"ח ובע"ח מאוח' גובה חובו ממנו וכן מוכח מדברי מר"ן דנקט בלשונו הזהב מסלקין למלוה מאותה קרקע משמע דלא בעי קנין חדש אלא סילוק בעלמא ואין צריך קנין דברשות לוה קיימה וכן דייק הש"ך סק"י ד"ה מסלקין וכו' משמע שאין צריך קניה אחרת אלא סילוק בעלמא וכן דייק הנ' והר"ן בדברי רבי' הרמב"ם דנקט כהאי לישנא דמר"ן דקאמר מסלקינן דייקא דדעת רבינו הוא דלא בעי קניין חדש אלא סילוק בעלמא ודלא כהרא"ש והטור דאית להו דבעי קנין חדש ולכך לא נקטי בלישנייהו מסלקי' עיין בב"י ובדברי הכ"מ בפרק כ"ב מהלכות מל"ול וכן מוכח מדברי רבינו הטור והביא דבריו הסמ"ע בס"ק י"ז וז"ל כיון דשומא הדרה לעולם הרי המעות שביד הלוה כהלואה ואם יטול המלוה דמי אותו השבח דממילא הו"ל כנוטל שכר המתנת מעותיו וה"ל כרבית.
הרי מוכח דהקרקע בחזקת הלוה מדקאמר דמעות ביד הלוה כהלואה ואינו נוטל אלא דמי חובו וכן מוכח מסוף דבריו דכתב מיהו י"ל דכשנשבח גופה של קרקע וכו' דהא איכא למימר דמזלא דלוה גרם שנשבח קרקעו וכו'ע"ש משמע דקרקע בחזקת לוה כדכתיבנא ואף ע"פי. דפי' לעיל ס"ק ט"ו וז"ל ועד"ר שם כתבתי דנ"ל איפכא דהמלוה וכו' מקרי מוחזק וכו' לעיל סברתו היא והכא פי' לפי סבר' מרן כמ"ש להטור פשוט ומרן המחבר וכו' דאין צריך ליתן למלוה וכו' והיא הפך סברת הרא"ש: וכ"כ ה"המ בפרק הנז' וז"ל ואם נתייקר מאליו ועמד ממנה למאתים אין לו אלא מנה וכו' דנראה כנוטל שכר מעותיו וכו' נראה דגם לדידיה אית ליה דקרקע בחזקת לוה ואע"פ דהכ"מ חלק על טעמו וכתב דהטעם הוא משום דאם יצטרך לפדותה ביותר ממה ששמוה לו אין זה טוב לו ע"כ לאו למימרא דאית ליה דקרקע לאו בחזקת לוה דהרי בקצר פסק דקרקע בחזקת לוה כמו שפירש דבריו הסמ"ע כדלעיל דלא חלק על ה"המ אלא בטעמו משום דקשי' היאך אוכל פירות ולכך איצטריך לטעם אחר ואע"פ דיש לחלק בין נתייקרה לאכיל' פירות דלא חששו חכמים לשכר מעותיו אלא בנתים משום דליכא פסידא למלוה אלא מניעת הריוח ומה שנתן יטול ועוד חכמים השוו מדותיהם נתייקרה כמו הוזלה דנוטלה בשומתה הראשונה אבל באכילת פירות אית ליה פסידא למלוה שישלם דמי הפירות ולכך לא חששו לה מ"מ הוא נתן טעם אחר לשבח אלא דעדיין לבי מגמגם בדבר זה משום דכתב הכ"מ וז"ל אלא ע"כ מכר גמור הוא וכו' דנראה קצת דאית ליה דקרק' אינה בחזקת לוה ואיך הסמ"ע פירש דבריו משום דקרקע בחזקת לוה דלא כסברתו ואפשר דהסמ"ע דייק לה מדנקט בלישניה ומסלקין אותו דמשמע דלא בעי אלא סילוק בעלמא משום דהקרקע בחזקת לוה עומד' וחזר ממ"ש בכ"מ א"ב דמאי דקאמ' מכר גמור היינו לומר דליכא חשש רבית ולעולם דהקר' בחזקת לוה כמ"ש דבריו הסמ"ע: נמצא לדעת רבינו הרמב"ם ורבי' הטור ומר"ן כולהו אית להו דקרקע בחזקת לוה קיימא והשביחה ברשותו והמעות אצלו מלוה ומאחר דהיא ברשות לוה בע"ח מאוחר גובה חובו ממנה תדע שהרי להרמב"ם ומר"ן אינו צריך קנין חדש כמ"ש הנ' והר"ן והש"ך ואם היה באמת בחזקת מלוה צריך קנין אחר לבטל קנין ראשון כמו שדייקו בלשונם מסלקין אותו דמשמע סילוק בעלמא בלא קנין כאילו עדיין הקרקע ביד הלוה וכל היתרון ע"ח ראובן נקרא נכסי בנ"ח ובע"ח מאוחר גובה חובו ממנו: אמנם עדיין יד הדוחה נטויה לומר דבנדו"ד שומא לא הדרה אפי' לגבי בעלים משום דאיכא סתירה ממקום אחר דכתוב בלשון השאלה ושמעון הנז' היתה לו חזקת חנות אחת ונכנסו מתווכי שלום ביניהם ושמו בי"ד ואחר וכו' גמר הוא ואשתו והסכימו ומכרו וכו' נראה מלשון השאלה דלא עמדו בדין הלוה והמלוה והכריחוהו הבית דין ומכרוהו שלא ברצונו אלא הם מכרו מרצונם הטוב וכהאי גוונא שומא לא הדרה כמ"ש מר"ן בסי' הנז' וז"ל הגבה הלוה למלוה מרצונו לא מהדרינן ליה וכו' יע"ש דטעמא מאי אמרו חז"ל שומא הדרא כשמכרוה בי"ד משום עגמת נפש שמכרוה שלא ברצונו אבל אם מכרה הוא מרצונו ליכא עגמת נפש ולכך לא הדרא ואע"פ דאיכא לדחות ולומר דווקא שמכרה מרצונו בלא שומת ב"ד אבל בנדו"ד מכרה בשומ' ב"ד והו"ל שלא ברצונו יש לדחות ולומר מאחר שנתרצה לב"ח ומכרה הויא ברצונו ולא הדרא ואף על פי שהב"ד עשו שומה דכוונתו שלא יוזל הקרק' ויטעה בשומתו ומקרי ברצונו.
ופניתי וראיתי שהיא מחלוקת הסמ"ע והש"ך דכתב הסמ"ע ס"ק כ"א וז"ל הר"בי הוכיח מלשון רש"י דכל היכא דאטרחוהו להביאה לב"ד אף על גב דמיד נתרצה שומת ב"ד מקרי והדרא יע"ש והש"ך שם חלק עליו וכתב אע"פ שעמד בדין לפניהם לא הוי אטרחוהו ב"ד ולא הדרא והביא ראיה מהש"ס יע"ש וחלק על הב' שהביא ראיה מלשון רש"י וכתב דמלשון רש"י נראה איפכא דאפי' עמד בדין מאחר שנתרצה לא הדרא והוי פלוגתא דרבוות' וספיקא דדינא מאחר דלא פסקה מר"ן בקצר וגם בב"י לא כתב בפשטות דכך הוא הדין אלא כתב משמע מדברי רש"י ואמרי' בזה המוציא מחבירו עליו הראיה וגדולה חזקה למי שהקרקע מוחזק בידו: ומזה הטעם נראה לענ"ד לסתור דברי הפוסק שכתב דשומא הדרא משום דמכרוהו שלא בהכרזה וקי"ל ב"ד שמכרו שלא בהכרזה הוי כטעו בדבר משנה והמכר בטל וחוזרין ומוכרין בהכרזה דמאחר שנתרצה בעל הקרקע ומכר ברצונו לא מקרי ב"ד מכרו שלא בהכרזה דבעל הקרקע מכר ונראה לי דלענין זה אפילו לסברת רש"י וב"י דאית להו דמקרי שומא והדרא לעניין הכרזה יודו דלא מקרי מכירת ב"ד ובעי הכרזה: אמנם יש לזכות לבעל חוב מאוחר מטעם אחר והוא ממה שכתוב בשאלה שבעל חוב גבה קרקע זה בחובו בשומא פחותה והשומא שעשו בית דין בטעות אמרינן עוד ידו נטויה לחזור על הבעל חוב הראשון ויגבה ממנו עד תשלום מאתיים מתק"אלים שאמרו העדים שהיתה שוה בשעת מכירה וגבייה ואף ע"ג דהכא לא מצינן למימר דהעדי' השמאים הראשוני' הוכחשו בעדות העדים שאמרו שהיתה שוה בשעת הגבייה מאתיים מתקא"לים משום דאין העדות תלויה בראיה אלא בשיקול הדעת ויכולני לומר שהשניים המה שטעו ולא ידעו בשומא והאמת הוא עם השמאים הראשונים ודברי חז"ל שאמרו טעו בשומא וחוזר משכח' לה דאיכא הוכחה סמוך ונראה דקפצו עלה זביני בשומ' מעולה והנה בעתה נראה הטעות לעין כל ולא כמו הנדו"ד דזה כמה ימים מזמן השומא והקרקע עולה ויורד ולא מצינן למימר דהראשונים טעו בשומא משום דהעדים אחריני הם אמרו שהיתה שוה יותר דליכא הוכחה אם האמת אתם מ"מ בנדו"ד שאמרו העדים דבאותה שעה הם רצו לקחתה בסך מאתיים מתק"אלים ושוה בשומא זאת אמרי' דלא שדו אינשי זוזי בכדי ובודאי דקדקו בשומא ביותר כדחזי יותר משמאים הראשונים ויש לב"ח מאוחר בהקרקע הנז' כל היתר על חוב הראשון עד תשלום סך מאתיים מתק"אלים שאמרו העדים השניים.
כיון דלית ללוה נכסי בנ"ח ושעבודו על הקרק' הנז' הוא נעשה מוקדם לטרוף מהקרק' הנז' כל הסך היתר על חוב מלוה הראשון דליכא חילוק בין אם מכרו לו בסך מאתיים מתק"אלים ונכה לו בחובו סך ק"ל מתק"אלים ופר' לו בידו התשלו' של מאתיי' מתק"אלים ולא נמצא ביד הלוה נכסי בנ"ח ממה לגבות דאית לן שיחזור על הלוקח ויגבה ממנו התשלום דהרי הוא מוקדם לעניין התשלום של הסך הנז' או אם הקרקע שוה מאתיים מתק"אלים ומכרו לו בשומא בסך ק"למתק"אלים דמ"מ הרי מחל לו בתשלום הסך הנז' ואינו יכול למחול משום בע"ח מאוחר דשעבודו הוא ולית ליה בנ"ח ממה לגבות חובו כמ"ש מר"ן ראובן נושה בשמעון ושמעון בלוי אין שמעון יכול למחול שט"ח שיש לו על לוי משום דנשתעבד לראובן עיין סי' פ"ו גם בנדון דידן הקרקע משועבד גם לבעל חוב מאוחר וכשמכרו לו בפחו' משיוויו נמצא שמח' לו בפחת ואין בידו למחול מאחר דלית ליה נכסי בנ"ח ואתיא במכ"ש מהתם שהרי התם מחל לו ברצונו הטוב ואמרינן מחי' אינה מחי' ומכ"ש הכא שמחל לו בטעות דלא עלה בדעתו ששוה יותר משומא ששמוהו השמאים בב"ד והוא סמך על שומתם ולא דקדק בזה ונמצאו טועים: ומטעם זה נראה לי פשוט דהמכר בטל ואין לבעל חוב הראשון אלא חובו בלבד וימכרו הקרקע הנז' פעם שנית ויגבה בעל חוב הראשון חובו ואחריו בעל חוב שני והנשאר ישאר לבעליו כמ"ש מר"ן בסי' ק"ט סעי' ה' וז"ל הא דאמרינן שאם טעו בית דין ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל היינו כשהורידו לבעל חוב בשומת בית דין וכו' יע"ש ונתן הס"מע טעם לשבח וז"ל.
הטעם דדוקא כשנותנין למלוה בחובו דאז צריך לקבלו כמו ששמוהו לו שאין נותנים לו בפחות מכדי שיעור שומתו מ"ה פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אבל כשהב"ד מוכרין השדה לאיניש דעלמא דאינו צריך ללוקחו בשו' בית דין וכי אין אונאה לקרקעות והיינו אם נתאנה הלוקח וקנאהו ביוקר אבל אם טעו בית דין ומכרוהו בזול מכרן בטל בשתות יע"ש: נמצא דאם נתאנה המוכר בשומת בית דין אפילו אינו בעל חוב אלא לוקח דעלמא המכר בטל בשתות מטעם דסמך על שומת בית דין שהם עומדין למכור הקרקע להגבות לבעל חוב חובו ודבר זה תלוי בידם להציל עשוק מיד עשקו ומוכרח עליו למכור כדי לפרוע לבעל חוב לאפוקי הלוקח דאין עליו חובה מבית דין לקנות קרקע זה ולכך אפי' קנהו בשומת בית דין ונתאנה המקח קיים דאין הונאה לקרקעות: ובנדו"ד שהגבו הקרקע לבעל חוב בשומת בית דין וטעו שניהם חוזרים בין המוכר בין הלוקח ובטל מכר בשתות ואע"פ דלבסוף נתרצה ומכר ברצונו הטוב מ"מ הוא סמך על שומת בית דין ומוכרח עליו בע"כ שימכור הקרקע הנז' לפרו' בעל חוב ואם לא ברצונו מוכרח ימכור בע"כ ואפילו נתרצה לבסוף המכר בטל מחמת שמכרו בשומת בית דין ונתאנה ומטעם זה גם אם נתאנה הלוקח המכר בטל בשתות משום דמוכרח עליו לקנות קרקע זה לגבות חובו דאין מוטל על הלוה למכור ולהזמין לו מעותיו אלא גובה ממה שנמצא תחת ידו בין מקר' בין מטלטלי ולא דמי להכרזה דלעיל דאמרינן דאף על פי שהבית דין הגבו הקרקע הנז' לבעל חוב בלא הכרזה אלא בשומא לבדה לא מקרי טעו בדבר משנה משום דלבסוף נתרצה ומכרו לו לבע"ח מרצונו דיש לחלק דשאני בלא הכרזה דאית לן דאפי' לא טעו ומכרוהו בשיוויו המכר בטל מאחר שטעו ומכרו שלא בהכרז' ולכך אמרי' לא הכריזו מאח' שנתרצה למכור כך בלא הכרזה אלא בשומת בי"ד ונמצאת השומא בטעות חוזר דהריצוי הוה ע"י השומא ודוק כנ"ל: נקיטינן מכל הני מילי מעליית' דכתי' דאם אמת היה הדבר דשומא הראשונה היה בטעו' כמו שבא בשאלה המכר בטל ושומ' הדרה ויחזור הקרקע וימכר שנית ויגבה בעל חוב הראשון חובו ואחריו בעל חוב שני ואם לא טעו בשומא אף על פי דאית לן שומא הדרה בין לבעל הקרקע גופיה בין לבעל: חובו כמו שהובא בספרי אחרונים וחד מנייהו ס' זכות אבות הכא בנדון דידן שאני מאחר שנתרצה לבסוף ומכר מרצונו הטוב ולא כתבו שטר אדרכת' ולא שטר אחלט' לא הדרה דמחלוקת אחרונים כנז' והמוציא מחבירו עליו הראיה וצור ישראל יצילנו משגיאו' ויראנו מתורתו נפלאו' אכי"ר: והנה בעתה אחר כמה שנים הודפס ספר ג"וא של הרמ"ץ וכתב בו כל השגותיו שהשיג על הרב בעל ספר זכות אבות והפיל כל הראיות שהביא מדברי חז"ל והמה הרי"בש והמביט ארצה בדברי הבלים דלית בהו ממש וחובה עלי רמיא להעמיד דבריו כדי שתהיה האמת נהדרת והבוחר יבחר ויבחין בין טוב ואמת לדברים דלית בהו ממשא: וזה החלי בס"ד וז"ל כתב בספר זכות אבות וז"ל בעל חוב מאוחר יכול להוציא קרקע ששמו אותה בית דין לבעל חוב מוקדם אם הוא שוה עתה יותר מהשומא דכיון דשומא הדרה עדיין יש זכות ללוה בקר' וכו' ובע"ח מאוחר עומד במקום הלוה ונותן לו דמיו ומסלקו וגובה חובו מהשבח שהוקר תדע שהרי אין צריך קנייה אחרת אלא סילוק בעלמא כמ"ש הש"ך שם סק"י בשם הנ' והר"ן וכו' ושו"מ ראיה ממה שכתב הרב בני חיי ז"ל ח"אה סי' ק"י בשם המבי"ט ח"ב סימן רי"ח וז"ל מי שסובר דהטב' אינה נכנסת תחת השיעבוד דבעל חוב כמו דש"בל והרב כתב עליו דזה טעות דהטבה היא כקרן ביד הלוה.
וכמו קרקע שמודה הקונהו דיש לעבור חלק בו מה ששוה הבית יותר עכ"ד וה"ה בשומא הדרה. ועוד ראיה ממ"ש הרי"בש הובא בט"ז סימן צ"ט וז"ל אם כתוב בשטר כ"ז שיתבענו והמלוה חייב לאחרים מוציאין הם ממנו אם המלוה אינו רוצה לתובעו ול"ד למ"ש הט"ז בי"וד סי' קס"א בלוה שאין לו נכסים כי אם מה שלקחו ממנו ברבית קצוצה אף דיוצאה בדיינים מ"מ אם אין הלוה תובעו אין המלוה מוציא ממנו.
דשאני התם כיון דברצונו נתנו בעינן שברצונו יטלנו. ועוד דטעמא דמפקינן מיניה הוא משום וחי אחיך עמך ובכ"הג לא מטי חיותא ללוה תדע שאין בית דין יורדין לנכסיו רק שכופין אותו לקיים המצוה.
עד כאן לשון הרב זכות אבות: וזה מ"ש הרמ"ץ ע"ד וז"ל הנה ממ"ש מעיקרא תדע דא"צ קנייה אלא סילוק כמ"ש הש"ך משם הנ"י והר"ן וכו' הנה בזה מצינו חולקים דס"ל דצריך קנייה אחרת הלא המה הרמב"ן גם הריטב"א הכי ס"ל כמ"ש הש"ך מהא דכתיב גבי קטן וכו' והרב אות סק"ח הביא סבר' הרי"טבא דבעי קניין חדש וכתב עליו דמסתברא דבריו עד כאן: ולא ידעתי מה ראיה מביא מסברת החולקים הרמב"ן והרי"טבא וכו' דלית הלכתא כוותייהו והעיקר הוא דעת הרמב"ם ומר"ן דפסק כוותיה ונקטו בלשונם הזהב לשון מסלקי' למלוה וכו' דמשמע סילוק בעלמא ומחזירין לו שטר אחלטתא ולא בעי קנין אחר דאל"ך הול"ל רצה לפדותה מחזירין לו מעותיו כלשון הרא"ש ואמאי נקט בלשונו מסלקי ומינה דייק הר"ן והנ"י דלא בעי קנין אלא מחזיר לו השטר ודיי וכן הואדעת הש"ך דדייק לה מלשון מסלקי' ומאי איכפת לן אם פליג הרמב"ן והרי"טבא ואחריני מ"מ דעת מר"ן דאית לן הלכתא כוותיה נקט בלישניה מסלקי' דמשמע דלא בעי קנין כסברת הרמב"ם ולא מצינו דיש חולקי' בדעת הרמב"ם ומר"ן דבעי קנין והחולקים אית להו דלא כהרמב"ם ומר"ן ומאחר דהם פליגי על הרמב"ם ומר"ן מאי איכפת לן בהו דלית הלכתא כוותייהו: ועוד מאי ראיה מייתי מדברי הר"ב נתיבות משפט שאמר שצדד לומר דבמקו' דלא בעי קנין אחר אסור לאכול פירות וא"כ אנן דאית לן מותר לאכול כמ"ש מר"ן והרמב"ם א"כ בעי קנין אחר ואמאי לא מסייע ליה מדברי הר"ן והנ"י שפי' בדברי הרמב"ם ומר"ן מדאמרו מסלקי' לא בעי קנין אחר ואפי' הכי פסקו דמותר לאכול פירו' נמצא דסב' להו דלא כהר' נ"מ ולא תלינן זה בזה: גם מאי ראיה מייתי מדברי מר"ן בב"הב ובכ"מ שאמר מכר גמור וכו' ואמר מדבריו משמע דבעי קנין אחר מדקאמר מכר גמור וכו' ואין משם ראיה כלל דלא קאמר זה אלא לטעמו של הרב המג"י שאמר משום שלא יאמרו וכו' ולכך קאמר דמטעם זה לא חיישינן דיודעי' שהוא מכר גמור ולעולם לא בעי קנין חדש כמ"ש הכ"מ שם דכת' ולענין קנין חדש כתב הנ"י דלא בעי קנין חדש ודלא כהרמב"ן וכו' ואין לך הכרעה גדולה מזו: גם מה שכתב ובש"ע לא כתב מזה כלום וכו' מאריה דאברהם מאי קאמר הוא אמר בפי' מסלקי דמשמע סי' בעלמא ולא בעי קנין אחר כמו שדייק הר"ן והנ"י והש"ך ומשם בא"רה גם לענין קטן וכו' ומאי האי דקאמר לא כתב מזה כלום וכו' ועוד כתב בפי' אם לא השביח הקרקע אינו נוטל הוצאתו וכו' מטעם דהלוה מוחזק בקרקע והמלוה מוציא וקי"לן המוציא מחבירו ע"הר כמ"ש וגילה דעתו בב"י דמחלו' הפוסקים והלוה מקרי מוחזק דהקרקע קיימא ברשותיה ומקרי נתבע וה"מח ע"הר ואם באמת דבעי קנין אחר אם כן המלוה הוא המוחזק דכל עוד דלא חזר וקנאה לו ברשותי' דמלוה קיימא וחייב לשלם לו דמי הוצאתו וכן נראה מדברי הס"מע בס"ק ט"ו דהא בהא תלייא וז"ל ועיין שם שכתבתי דנ"ל איפכא דהמלוה וכו' מקרי מוחז' וכו' אלא שחז"ל תקנו שאם השיגה ידו דלוה וכו' דצריך לחזור ולמוכרם לו לכן הלוה מקרי תובע וכו' יע"ש: הרי מפורש בדבריו לס' החולקים על דברי מר"ן ואית להו דהמלוה הוא המוחזק צריך קנין אחר כמ"ש בלשונו דצריך לחזור ולמוכר' לו מכלל לדעת מר"ן דאית ליה דהלוה מקרי מוחז' והמלו' הוא המוצי' לא בעי קנין אחר אלא בחזרת השטר די ועדיין היא ברשות הלוה ובעל חוב מאוחר יפרע לו חוב ומסל' דמעיקרא לאו אדעתא דקרקע נחית והו"ל כנכסי בנ"ח ביד הלוה: עוד כתב וכ"כ הרא"ש בפ' המפקיד ע"ד הרמ"ה דהמלוה ידו על העליונה כיון דזבינא מעלייא וכו' אתמה' איך מביא ראיה מסברת החולקים על הרמב"ם ומר"ן והרב זכ"א ז"ל אזיל בעי' משיח' הרמב"ם דמר"ן פסיק כוותיה ולדידיהו לא מקרי זבינא מעלייא ולא בעי קנין אחר.
ואף על פי דמר"ן פסק בהך דשמו' לבעל חוב ואחר כך שמוה בית דין לבעל חוב אחר דידו על. העליונה לא מטעם דידו ע"הע ומקרי זבינא מעלייא אלא מטעם סברא דיאמר לו לאו טוב וישר דפסידנא וכו' כמ"ש הס"מע ס"ק כ"ב ולטעם זה חייב לשלם לו הכל אפי' אם נאמר לא בעי קנין אחר וברשות לוה קיימא: עוד כתב תדע דזכותו של לוה בהא גריעא דהא אמרינן דאי זבנה או אורתא וכו' לא הדרא וכו' ואם באמת דעדיין זכותו קיים ביד הבעל חוב וכו' אם כן אף אם זבנה וכו' יפדנה בשומא אחת מן הלוה וירויח היתרון דמה מכר א' לשני וכו' אלא ודאי דזכות זה גריע' ואינה מתחי' אלא משעת פדייה וכו': כל דבריו בזה המה דברי סכלות ולא עיין בש"ס ובדברי רש"י ובדברי הפוסקים שכתבו על דעת הש"ס שאמר זבנה וכו' הני אדעתא דארעא נחות ולא אדעתא דזוזי ופרש"י בע"ח ששמו לו קרקע הני אחרוני' לוקח או יורש או מ"מ אדעתא דארעא נחות שיהא הקרקע שלהם ולא שיקבלו מעות דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הטוב וכו' דאין לו עליו אלא מעות והרי הן לך וכו' ע"ש בב"י שהביא דברי רש"י: נמצא דלא תקינו חז"ל דהדר' ארע' משום ועשית וכו' אלא לגבי בעל חוב דמתחי' לא נחית אדעתא דארעא אלא בשביל חוב ולזה תקנו רבנן שומא הדרא אבל הלוקח אדעתא דארעא נחית שיהיה הקרקע שלו ואיך יתקנו בזה שיחזיר לו הקרקע אלא מעתה אפי' אם מכרו רבנן דהיינו בית דין קרקע של לוה לאחר אמרינן שומא הדרא ובזה לקתה מדת הדין דאין קונה מטעם שומא הדרא גם מ"ש ואם באמת וכו' יפדנה בשומא א' מן הלוקח וירויח היתרון וכו' ואיך יקחנה בשומא הא' יאמר לו לאו טוב וישר דפסידנא וכו' דאפי' בעל חוב גופיה דלא נחית אדעתא דארעא אלא אדעתא דזוזי אמרינן דחייב לשלם לו כל מה שנתן מידו משום דאומר לו לא פסידנ' וכו' ומכ"ש דזבינה דאדעת' דארע' נחית: עוד כתב דהראיה שהביא מדברי המבי"ט וכו' דשאני התם דאיירי שהיתה שוה בשעת המכר יותר וכו' וסומך על ההטב' וכו' אך בנ"ד דשמוה בשיוויה ולא נשאר שום שיור ויתרון ביד המוקדם וכו' אם אח"ך ניתוסף בשומתה שהוקרה מהיכא נפקא לן שיעמוד בעל חוב בחריקיה לפדותה מיד המוקדם וכו' ע"כ: לכאורה נראה החילוק שחלק יש בו ממש אבל אבל כשתדוק אין בו ממש דאם איתא כדבריו דטעמו משום שנמכרה פחות משיוויה למה איצטריך לאפלוגי אם הטבה נכנסת תחת השעבוד דבעל חוב או לא ולהרב המבי"ט דאית ליה הטבה נכנסת תחת השעבוד ויכול בעל חוב לטרוף מהלוקח ואידך דפליג אינו יכול לטרוף אמאי יאמר לו בעל חוב הקרקע שוה יותר והוא מכרו בזול והו"ל כאילו מחל לו ביתרון והקרקע משועבד תחת ידו ואינו יכול למחול לו ומוציאין מתחת ידו כל מה שמחל לו היתרון כמ"ש מר"ן סימן פ"ו ראובן נושה בשמעון ושמעון בלוי אין שמעון יכול למחול ללוי משום דנשתעבד לראובן גם הכא יכול לומר לו מעיקרא בשעת המכר היה משוע' בידי ומכר לך בזול פחות משוויו ואינו יכול להפסידני מאחר דלית ליה נכסי בנ"ח ואמאי הוצרכו לטעמא אם הטבה נכנס' תחת שעבוד בעל חוב או לא אלא ודאי מיירי דנתייק' הקרקע והם דנים על היוקר ולכך הוצרכו אם אמרינן הטבה נכנסת תחת השעבוד או לא:ואם תאמר דמ"מ יש לחלק דמשום דמכרה בזול .
ולכך אפי' נתייקרה טורף גם היוקר מחמת שמכרה בזול זו לא יעלה על הדעת אם תאמר שאינה נכנס' תחת שעבוד בע"ח אם מכרה בשומת' ואם מכר' בזול טורף גם היוקר דגבי היוקר כמו שמכרה בשומת' או בזול שוה ואם תאמר דהטבה נכנס' תחת שעבוד ב"ח טורף ואם לאו אינו טורף: ועוד כתב והראיה שהביא מתשובת הריב"ש וכו' דשאני התם דהמלוה הלוהו ממונו וכו' וכיון דהלוהו וממונו בידו שפיר אמרינן דתביעת מלוה דידיה כתביעתו משא"ך בשומ' הדרא דלא שייר שום ממון ביד המוקדם וכו' ע"כ: ודבריו אלו אינם במדה ובמישור דגם הכא שייר בידו הקרקע כולו דלא נחית מעיקר' אלא אדעתא דזוזי אבל הקרקע חוזר לבעליו מתקנת חז"ל משום ועשית הישר וכו' ושפיר אמרי' ביה דתביע' מלוה דידיה כתביעתו ועדיפא מההיא דהריב"ש דהכא ליכא תנאה והתם התנה עמו דלא יפרע לו עד שיתבע הוא עצמו והוה אמינא דמועיל תנאו כדקי"לן אם קבע עמו זמן עם המלוה בע"חו אינו יכול לדחקו וליפרע ממנו קודם זמנו כי אם בהגעת זמן עי"ש סי' פ"ו קמ"לן דלא דמי דשאני התם דלא הגיע הזמן דגם המלו' גופיה אינו יכול לתובעו קודם זמנו ובע"ח לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה אבל הכא דמלוה יכול לתובעו גם בעל חובו יכול לתובעו דכל זכות שיש ביד מלוה עצמו אותה זכות ביד בע"חו ואפי' במקום תנאי ומכ"ש הכא בשומ' הדרא דליכא שום תנאי ואותו זכות דשומא הדרא למלוה וליורשיו ישנה גם בבע"ח ומי שתופס ספר בידו יודה לדברים אלו דאין בהם נפתל ועקש והיא סברה נכונה ואמתי'.