גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי
פרק ו'
ה"ח כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי וכו'.
נשאלתי לאשר שאלוני בדי"ת שת"ת בראובן ושמעון חורגו בענין חצר א' שהיו משותפים בה ובצד החצר הנז' יש חצר קטנה והגינה בתוכה ופתחה בתוך החצר המשותפים הנזכרים ונכנסים בפתח החצר השותפי' ומשם נכנסי' לחצר הקטנה והגינה הנז' והחצר המשותפת הנז' היא אורכה יותר מרחבה ובשביל כך הוצרכו לבנות כותל אחד באמצע ונשארה החצר בפנים בנוייה ומשוכללת והקצה החיצון הסמוך לפתח שממנו נכנסים להחצר הקטנה והגינה נשאר כמו מבוי קטן ואין בו אלה עליה קטנה והחצר הקטנה והגינה היא לראובן לבדו ואחר מכן מכר ראובן הנז' חלקו לשמעון חורגו ולא נשאר לראובן הנז' כי אם החצר הקטנה והגינה והוא נכנס ועובר בפתח החצר הגדולה הנז' ועמד ראובן להוסיף בנינים ורצה להכניס בית אחרת מחצר אחרת להחצר הנז' ועמד ראובן ועכב על ידו שלא להוסיף בית אחר' מחצר אחר' באומרו שמרבה עליו הנכנסי' והיוצאי' ולא נשתעבד חצרו לנכנסים אלא לבתים שבתוך החצר ולא לבתים שיוסיף מחצר אחרת וראובן אומר מאחר שהוא משועבד חצרו לעבור בו ליכנס לחצרי ולהוסיף בניינם בחצרי ודיורים אחרים ומאחר שהיא עומדת לבנין ואינו יכול לעכב עלי גם אם אוסיף בית מחצר אחרת לא מצי מעכב עלי דנר לא' נר למאה ורבתה הקטטה והמריבה ביניהם ועמדו לפני לדי"ת שת"ת לראו' איך שור"הד נותנ': וזה החלי בס"ד איתא לרבינו הרמב"ם בפ"ו מהל' שכנים וז"ל היה אחד מבני מבוי שם במבוי אומן ולא מיחו בו וכו' ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות וכו' יע"ש.
(וכתב ה"המ שם ברייתא היא שם וגי' המחבר אחד מבני מבוי וכו') והם הם דברי מרן בקצר סי' קנ"ו ס"ה בלי ת"ומ וכתב ע"ד הס"מע וז"ל ס"ק ט"ז והנה הרמב"ם מפרש הברייתא דקתני כופין בני המבואות זה לזה וכו' דהוא מטעם שמרבה עליו הנכנסי' והיוצאים וכו' ובסוף דבריו כתב דלהרמב"ם דמיירי הברייתא במבוי שאינו מפולש וס"ל דדינו כחצר דשייך ביה טעמא דנכ"וי ואפ"ה קאמ' דלשכנו אינו יכול לעכב עליו ממילא נלמד דכשיש שם אחר תו אין קפיד' בנכ"וי בשביל אומני' אחרים יע"שב.
נמצא לדעת הרמב"ם ומרן דאף על פי דקפדי אינשי בנכ"וי ולא ניחא להו בהו ויכולים לעכב זה על זה היינו מתחילה אבל על ההוספה ליכא קפידא ואין לומר דאה"נ דמבוי שאינו מפולש דינו כחצר לענין הקפדה בנכ"וי אבל לענין ההוס' מחולקים ובחצר קפדי גם על ההוס' ז"א דרבינו גריס בברי' בני מבוי במקום בני חצר דגרסי התוס' והרא"ש וכו' נמצא דכוונתו לומר אפילו בני מבוי יכולי' לעכב וכאילו כתוב בני חצר ומבוי דין אחד להם וכן כתב רבינו הטור וז"ל והרמב"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר וכו' יע"ש.
משמע בשוים הכתוב מדבר דדין א' להם וכן כתב הרב"י שם וז"ל. ונראה מדבריו שהוא מפרש דרב הונא וכו' הכי קאמר בר מתא שיש לו ריחים או חנות במבוי או בחצר א' וכו' מעכב עליו זה מפני הנכנסים והיוצאי' וכו' אינם יכולים לעכב כל שאין מוחים ביד הראשון כיון שיש ביניהם אותה אומנו' וכו' יע"ש הרי הוא מפרש בדברי הרמב"ם מבוי או חצר וכתב שאינם מוחים כיון שיש ביניהם אותה אומנות וכ"מ מדברי מור"ם שם ע"ד מר"ן דס"ל כהרמב"ם וז"ל ורבים האומרים דבני חצר או המבוי שאינו מפולש וכו' דיכולי' למחות וכו'.
מכלל דלהרמב"ם ומר"ן דפליגי עלייהו אית להו דבשניהם אינם יכולים לעכב והמה דברים פשוטים ואינם צריכים חיזוק: נמצינו למדין דהחצר והמבוי שאינו מפולש דין א' להם ויכולים לעכב על הנכ"וי אבל אינם יכולים לעכב על ההוספה אם כבר יש בחצר ובמבוי נכ"וי אחריני ורצה א' מבני החצר או מב"המב להוסיף שום דבר דבשבילו ירבו הנכ"וי אינם יכולים לעכב על ההוספה דון מינה ואוקי באתרין לנדון דידן דכבר החזיק להיות נכנסים ויוצאים דרך אותו הפתח לחצר ולגינה ולבתים שבתוך החצר אף על פי שעכשיו כשהוא מוסיף לבנות בית אחרת מחצר אחרת ומכניסה לחצרו הוא מוסיף הנכ"וי לעבור דרך פתחו ולחצרו לית לן ביה דלא קפדינן אהוספה ואפילו באומנים דלית להו קצבה לנכ"וי ומכ"ש לנדו"ד דאית להו קצבה לנכ"וי: ואע"פ דבאומנים יכול למחות בראשון שהחזיק כמ"ש הרמב"ם בהלכות שכנים בפי"א וז"ל שאפילו החזיק ונעשה אומן יכולים לעכב עליו וכו' שאין לנזק זה חזקה וכו' ופסקה מר"ן בקצר בסימן הנז' ס"ד יע"ש.
ומאחר שמוח' בראשון גם השני וכן אחרינימתבטלים היינו שם דהחזי' בכדי אבל הנדון דידן שהוא מקח וממכר כשם דאינו יכול למחו' בנכ"וי לחצר ולבתי' ולגינה כך אינו יכול למחות בנכ"וי הנתוספים בשביל הבית שהכניס מחצר אחרת: ועוד דלא קאמר הרמב"ם ומר"ן דאין לנזק זה חזקה דוקא באומנים שאין קצבה לנכ"וי אבל בנכ"וי שיש להם קצבה כנדון דידן שאינם אומני' חזקתם הויה חזקה וכן נראה מדברי מר"ן שכת' אבל אינם יכולי' למחות בידו מקול פטיש ומקול הרחיי' וכו' מאחר שכבר החזיק יע"ש.
והתוספות הקשו דמאי שנא אומן מבעל הרחיים ותירץ דברחי' וקול פטיש אין נכ"וי כל כך עיין בב"י שם שהביא דברי התוספו' אלו וכן כתב הרמב"ם והרשב"א יע"ש. נמצא דליכא חזקה אלא באומנים דאין קצבה לנכ"וי: ועוד יש להביא ראיה לדין זה מדברי המרדכי ופסקה מור"ם בסימן קנ"ד ס"ב וז"ל נשאל להר"ם על הרבה שותפים שבבית א' וא' מהם מרשה את הרבים להשתתף בחלקו אם חבירו יכול לעכב עליו והשיב דבר פשוט הוא דיכולים לעכב וכו' מפני שמרבה עליהם הדרים ואף על פי דתנן וכו' היה אחד מן השוק מודר הנאה מא' מהם וכו' ור"א בן יעקב אומר יכול ליכנס דיכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס וכו' וקי"לן כראב"י י"ל דה"מ בהחצר וכו' דהילוך החצר לא קפדי אינשי אבל הילוך דבית קפדי אינשי וכו' יע"ש.
והס"מע הביא דבריו בסי' קנ"ד סק"ז וכתב שם וז"ל ואין להקשות מהא דאיתא בגמר' ופסקו המחבר לפני זה דכ"ע לא יפתח א' מן השותפים בחצר פתח לחצר לצורך הבית שיש לו בחצר שבצידו מפני שמרבה עליהם הדרך וכו' ש"מ דאף אהילוך שבחצר קפדי אינשי דשאני התם שיש לו הילוך תדירי ותשמיש קבוע בחצר וכו' משא"כ מחמת הילוך ב"א הבאים מהשוק להחצר באקראי בעלמא ומהאי טעמא לא תקשי להרמב"ם דאסר למלאת ביתו וכו' דשאני הכא דימלא ביתו וכו' שהיה להן הילוך ותשמיש קבוע ע"כ יע"ש: ואע"פ דהס"מע נקט בלישני' ב"א הבאי' מן השוק להחצר באקראי בעלמא לאו למימרא לאפוקי כשנכנסי' בכל שעה לחצר קפדי אפי' בחצר דאם כן אמאי המרדכי מחלק בין בית לחצר הו"ל לחלק בחצר גופיה ויאמר שאני מודר הנאה שנכנס באקראי אבל הכא נכנס בקביעות ואפילו בחצר קפדי אלא ודאי דבחצר לא קפדי אינשי בנכ"וי אפילו בתדירי מאחר דליכא תשמיש קבוע וכוונתו לומר באקראי שאינו משמש שם אלא נכנס ויוצא באקראי בעלמא ועוד משמע דאפי' איכא תשמיש עראי עם ההילוך אמרינן לא קפדי אינשי כדמשמע מדברי הס"מע שכתב דשאני הכא דממליא ביתו שהיה להן הילוך ותשמיש קבוע דוק מינה תשמיש שאינו קבוע אלא באקראי בעלמא לא קפדי אינשי וכן משמע מלשון המרדכי ומור"ם דקאמרי להשתמש בחלקו ועל זה קאמ' אף על גב דלא קפדי בחצר בבית קפדי משמע אפילו איכא תשמיש מאחר דאינו קבוע לא קפדי אינשי: נמצא היכא דליכא תשמיש קבוע אלא שמרבה עליהם את הדרך בנכ"וי לא קפדי אינשי ומי שרוצה להקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם ודבריו בטלים.
והא דפסק הרמב"ם ומר"ן דאינו יכול לפתוח פתח בית מחצר אחרת לחצר השותפים וכן ההיא דאסור למלאת את ביתו וכו' היינו מטעם תשמיש תדירי ודבר זה קפדי אינשי כמ"ש הס"מע כדכתיב' לעיל: ועוד איכא ראיה אחריתי מההיא דפסק הרמב"ם בפ"ה מה"ש וז"ל חצירות הפתוחות למבוי שאינו מפולש כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה ופסק מר"ן בקצר בסימן קס"ב ס"ז וכתב הרמב"ם עוד וכן בעל השניה שפתח לחצרו בינו ובין החיצונה אין החיצונה מעכבת וכו' אבל אם פתח הפתח השני בינו ובין השלישית הפנימית מעכבת עליו יע"ש וכן פסק מר"ן יע"ש.
וכתב הרב"י משמע שאם פתח בינו ובין החיצונה אין הפנימית מעכבת דאם לא כן הו"ל ליפלוג וליתני בדידה אבל הפנימית מעכבת וכו' וק"ל אמאי אין הפנימית מעכבת הרי אמרו הפנימית משמשת עם כולן ותירץ ואפשר לומר דאע"פ שהפנימית משמשת עם כולן כיון שהשניה יכולה להשתמש מפתחה ולחוץ הרי הוא רשאי לפתוח וכו' שהיא והפנימי' שותפי' בתשמיש המקום ההוא יע"ש.
הרי מפורש בדברי הרב' שהשותף אף על פי שמוסיף בנכ"וי ומזיק לשותפו לית לן ביה שהרי הכא בשנייה הרי היא מזקת בנכ"וי ומרבה הדרך על הפנימית ואפילו הכי אין הפנימית יכולה לעכב עליה מאחר שיש לה תשמיש עמה במקום ההוא ומכ"ש החיצונה דאינה יכולה לעכב עליה מאחר דלית לה תשמיש עמה באותו מקום אף על פי דמטי ליה הזיקא מהנכ"וי: וא"ת מהו רבוי הדרך ראיתי להרב באר הגולה שהביא בשם הרב"ח משו' דסוף סוף מתקרבי' הי"ונכ לפנימית בפתח החדש יותר מפתח הישן וזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם לפני הפנימית והאי טעמא מישך שייך גם לגבי החיצונה שמתקרבים הנכנסים ויוצאים בפתח החדש יותר מהישן וזמנין דדחקי רבים ועיילו להתם: ואחר כותבי ראיתי בתשו' של מהר"ם אלשיך סימן מ"ו שנשאל על ענין כנדון דידן ומגרע גרע מניה וזכה לנתבע וז"ל ראובן שמעון ולוי הם משותפים במעבר א' שקורין דהלי"ז עז"הד ראובן יש בו ב' פתחים וחלון א' גדול שקורין שבא"ייך שפתוח למעבר ההוא ושמעון ולוי לכל א' מהם שליש במעבר ההוא להכנס לגנות ויש לשמעון ג"כ פתח א' פתוח מתוך חצרו להכנס למעבר ההוא לגינותיו ולגנות שותפיו ויש פתח א' בסוף המעבר ההוא בדלת ובמסגר ובמפתח להכנס ממעבר ההוא לגינותיו ולגינות לוי והמפתח ההוא היה תמיד עד עתה ביד שמעון כי לוי יש לו פתח אחד מתוך חצירו וכו' להכנס משם לוי ושותפו לגינותיהם וכו' וכעת רצה לוי ושותפו לבנות בתים וחצר בגינה וכו' ולעשות דרך לבתים ולחצר שרוצים לבנות בגינה ההיא מתוך אותו מעבר שמשתמש בו ראובן ושמעון ולוי להכנס דרך אותו מעבר לחצר ולבתים שרוצה לוי לבנות וכו' באומרו שאחר שיש לו דרך לגינה יש לו דרך גם לחצר ולבתים שרוצה לבנות וכו' וראובן ושמעון שותפים של לוי באותו מעבר מערערין על לוי ושות' ואומרי' לאו כל כמינייהו וכו' ואינם מניחים ללוי לבנות לא חצר ולא בתים בגינה ההיא שלא היו מעולם שמגיע להם נזקי' גדולי' שמרבים עליהם דריסת הרגל שעד עתה היה נכנס לוי ושותפיו לגינותיו מהחצר שלהם והיה המפת' ביד שמעון ולעתים רחוקי' היה נכנס לוי וכו' במעבר לתוך גנו' וכו' משוםצערא דגופא אי משום צערא דממונא שלפעמים משים ראובן אי זה כלי בחלונות שלהם והעוברים שם יגנבוהו ואי משום הזק ראיה ביותר ומרבה עליהם דריסת כף רגל וכו' ע"ש שהאריך ביותר:
והעלה שם להלכה אחר שהביא ראיות מהש"ס והרמב"ם מאחר שהיה שם לו דרך אלא שהורגל מעט ועתה רוצה להרגיל עצמו הרבה שפיר דמי ואחת מהראיות שהביא היא ראיה שהבאתי לעיל מחמש חצרות פתוחות וכו' שהחיצונה אינה יכולה לעכב על השניה וכו' יע"ש ונלע"ד דיכול המדחה לדחות דשאני התם משום דאין לחיצונה שם תשמיש כלל לכך אינה יכולה לעכב אבל בכאן יד הכל שוה באותו מעבר: ומה שהבאתי אני לעיל ראיה משם היינו משום דקאמר אבל אם פתח בינו ובין הפנימית יכולה הפנימית לעכב עליו אבל בינה ובין החיצונה גם הפנימית אינה יכולה לעכב עליו ואמאי והא היא משמשת גם עם השניה ואמאי אינה יכולה לעכב אלא ודאי מאחר דגם היא יש לה תשמיש עמה אינה יכולה לעכב עליה אע"פ שמרבה עליה הדרך אבל בינה ובין פנימית אין לה תשמיש שם כי אם מפתחה ולחוץ ולכן יכולה לעכב עליה והיא ראיה גמורה נ"ל: ברם חזות חשות ראיתי בדבריו שכתב בסוף דבריו אחר שהביא ראיות מהש"ס ומדברי הרמב"ם לזכות ללוי כתב וז"ל ומה גם שלא יהיה זה אלא כמי שמכניס לביתו מחדש דיורים רבים שאין שכנו יכול לומר עד עתה הייתם אתם בלבד ועתה הרביתי' עלי בני אדם הרבה וכרובם כן ירבו המתעסקים עמהם וכו' וירבו עלינו את הדרך ויצרו אתנו כמו שהביא הטור סימן קנ"ו וז"ל כתב הרמ"ה דווקא בעל אומניות וכיוצא בהם שאין קצבה לנכ"וי אבל אי בעי לאגורי לכמה אינשי דדיירי ביה לא מצי מעכבי עכ"ל יע"ש: ואיך מביא ראיה מדברי הרמ"ה והוא דלא כהלכת' הפך דברי הרמב"ם בפ"ה מה"ש ה"ט וז"ל מכאן אתה למד שאחד מן השותפים שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת יש לחבירו לעכב עליו יע"ש וכן כתב הר"בי בסי' קנ"ו ע"ד הרמ"ה וז"ל מדברי הרמב"ם בפ"ה מה"ש משמע דלא ס"ל הכי יע"ש ומאי ראיה מביא מדברי הרמ"ה ואין דרכו בכך לפסו' הפך הרמב"ם והוא מאריה דאתרא ואם באמת דנדון דידיה הוי דומה למי שהכניס לביתו דיורים רבים לדעת הרמב"ם יכולים לעכב ובנדו"ד אפי' לדעת הרמב"ם אינם יכולים לעכב דשאני מי שהכניס דיורי' וכו' דאיכא תשמיש קבוע בחצר וקפדי אינשי אבל במעבר ליכא אלא הנכ"וי לבד ולא קפדי אינשי ואפי' הרמב"ם יודה לזה כדכתיבנא לעיל: ונראה לענ"ד לישב דכוונת הרב היא להביא ראיה מדברי הרמ"ה הוא על מה שטענו ראובן ושמעון על לוי שאמרו לו ועתה הרביתם עלי ב"א וכרוכם כן ירבו המתעסקים עמהם וכו' וכוונת' לומר דאפילו לית לן לעכב מצד לוי ושכיניו יש להם לעכב מצד הנכ"וי שנ"ונ עמהם דאין להם שכונה עמהם.
ולכך הוא מביא ראיה דמאחר דאין יכולים לעכב בשביל השכנים כך אינם יכולי' לעכב גם בשביל הנכ"וי בשביל' והראיה דהרמ"ה דאית ליה דאינם יכולים לעכב בשביל השכנים כמ"ש אבל אי בעי לאגורי וכו' לא עכב בשביל הנכ"וי דליכא עכוב דנכ"וי אלא באומנים וכיוצא דלית להו קצבה וזה היא הראיה שהביא מדברי הרמ"ה אבל לעיקר הדין דאי בעי לאוגורי וכו' ס"ל כהרמב"ם: א"נ דלדעת מהר"ם אלשיך אית ליה דהרמ"ה ס"ל כהרמב"ם דקרוביו ומשרתיו לית בהו עכובא וזה כוונתו במה שכתב אבל אי בעי לאגורי לכמה אינשי וכו' אפי' אם באו לו אח"ך או מתחי' אינם יכולי' לעכב וכן פי' הר"בי בסי' קנ"ד בדברי הרמ"ה ומוכרח אתה לפרש לדבריו הא דקאמר אבל אי בעי וכו' כדפירש' ודבר זה דוחק בדברי הרמ"ה דאין הלשון דכתב אי בעי לאגורי לכמה אינשי מוכח כן: א"נ דס"ל דלא קאמר הרמב"ם אלא בבע"ה שהוא דר שם ומביא אצלו אנשי בית אחרת וכו' אבל אי רוצה להשכיר ביתו לכמה אינשי לא מצי לעכב מאחר דהבית היא לו לבדו ואין לו שותפות אלא בחצר וזה ע"צ הדוחק: וראיתי להט"ז שכתב ע"ד מורם בסי' קנ"ד ס"ב שכתב בשם רשב"ם וז"ל ולא דהשות' יכול למלאת ביתו אכסנאים ודיורים וכו' כתב ע"ד וז"ל ונ"ל דגם הרמ"ה ס"ל כן וכמ"ש רבינו סי' קנ"ו בשמו דאי בעי לאגורי וכו' והא דלא כדעת הר"בי שכתב לדעת הרמ"ה אסור להכניס דיורים מחוץ לביתו ותמיה לי ע"ד איך לא השגיח בדבריו בסימן קנ"ו שכתב בפי' דמותר וז"ל ודעת הר"א כדעת הרמ"ה שכל שאינו מרבה בפתחים וכו' יכול להרבות דיורים וכו' ובסוף הסי' כתב ואם רצה להשכיר ביתו לכמה אנשים להרמ"ה והראב"ד אינם יכולים לעכב עליו ומדברי הרמב"ם נראה שיכולי' לעכב וכו' ואיך נעלמו ממנו: ודברי הרב"י אהדדי יכול לישב דמאי דקאמר בסי' קנ"ד ע"ד הרמ"ה אנשי הבית כגון בניו ומשרתיו לאו דווקא וכמ"ש מסוף דבריו שכת' ודרך כלל דעת הרמ"ה שאם נתרבו בני הבית אין בני החצר יכולים לעכב וכו' דלא קאמר כגון בניו וכו' מכלל דאית ליה דאינם יכולים לעכב אפי' בשאר ב"א כמ"ש דבריו בסי' קנ"ו כנז"ל ולאו דווקא בניו וכו' ואפשר דטעו' הוא אבל מדברי הט"ז נראה דאית ליה בניו ובני ביתו בדווק' ונעלמו ממנו דבריו בסי' קנ"ו: ועוד קשה לי ע"ד דכתב ונ"ל דגם הרמ"ה סובר כן כדעת רשב"ם ואין נראה לע"ד דהא רשב"ם אית ליה דיכול לחלוק ביתו לכמה דיורים אבל אין להוסיף בנין חדש כמו שמדוייק בלשונו הזהב שלא יוסיף עליו בניין חדש לא בגובה ולא במשך ע"ש בב"י וכתב אבל כשאינו מוסיף בבניין שפיר דמי שיכול למלאות כל ביתו אכסנאים ודיורים וכו' נמצא דלדעת רשב"ם יכול למלאות ביתו אכסנאים ויחלק ביתו לכמה דיורים ואין העיכוב אלא בבניין חדש ולדעת הרמ"ה אית ליה דלא קאמר בש"ס דיחלק ביתו לכמה דיורים לא להכניס שם האכסנאים אלא לעשות מהם אוצר ואפי' בלא הוס' בניין אבל אם חלק ביתו לדיורי' להכניס אכסנאים יכול לעכב ובלא חילוק דיורים יכול למלאת ביתו אכסנאים כמו שפי' הוא דבריו.
נמצא לדעת הרשב"ם יכול לחלק ביתו לכמה דיורים וימלא אכסנאים ולדעת הרמ"ה אינו יכול למלאת ע"י לחלק ביתו וכו' כמ"ש דכיון שאינו מוסי' בית וכו' ואם הוא מבין בדברי מור"ם שכת' שיכול למלאת ביתו אכסנאים ודיורים היינו שאינו מוסיף ביתדירה ובזה שוים הרשב"ם והרמ"ה מ"מ תקשה למור"ם איך יאמר כך והרי הרשב"ם אית ליה אפי' מוסיף בית דירה ועוד לשון מור"ם נקט אכסנאים ודיורים דמשמע תרתי לחלק ביתו לדיורים וימלאו אכסנאים וצריך עיון .
ולכשאפנה אשנה ודו"ק: פרק י"ב ה"ד אחד מן האחים או מן השותפי' שמכר חלקו לאחר מסלקין את הלוקח וכו' כדי שלא יכנס זר ביניהם ע"כ: אירע מעשה בראובן ושמעון ולוי שיש להם בית ועליה ע"ג דהיינו הבית של והעליה של שמעון ולוי וחלקוה ביניהם. כל אחד נטל חציה והוברר חלק כל אחד ואחד והיא עכשיו הרוסה ונפולה ואח' מכן עמד שמעון ומכר חלקו מהעליה הנז' לראובן בעל הבית והמכר היה במדינה אחרת ששלח הרשאה המוכר לשלוחו למכור חלקו מהעליה הנזכרת בשביל שחששו המוכר והלוקח שמא כשישמ' ללוי שמכר' לראובן יעמוד ויערער על המכירה בשביל שסובר שהוא שותף אבל ראובן אין לו שייכות עם העליה ואין לו כ"א בבית ואחר שקנה ראובן קנין גמור כנזכר.
בא לוי וערער באומרו שהוא שותף ויוציא המכר הנזכר בדין מיד ראובן דאיהו לא מקרי אפילו מצרן ואפי' לדעתו שהוא מצרן הוא עדיף ומוציא מידו לפי שהוא שותף: תשובה לענ"דן דבר פשוט שזכה ראובן בקניין הנז' דמאי דטען לוי דהוא שותף ועדיף מראובן בורכא היא דאחר שחלקו והוברר כל א' לחלקו אע"פ שעדיין חורבה ולא בנו ביניהם הכותל לא מקרי אלא מצרן כמ"ש הטור בסי' קע"ה יע"ש והרב הסמ"ע ס' ק"א וז"ל מפני שכל זמן שלא חלקו יש לכל אחד חלק בכולו והרי מה שמכר הא' כאילו מכר חלק של זה שבא לסלקו יע"ש הרי מפורש יוצא מדבריו דהעיקר הוא אם הוברר לכל אחד חלקו לא מקרי שותף כמו שנתן טעם כעיקר כאילו מכר חלק של זה שבא לסלקו והבירור איכא אפילו לא נבנה הכותל ביניהם: והשתא אחר שהוברר חלק כל אחד לא מקרי אלא מצרן דווקא וגם ראובן נמי מקרי מצרן כמ"ש מורם בסי' הנז' סעי' נ"א הבית והעליה של שנים וכו' דלא מקרו שותף וכו' רק דינם כמצרנים יע"ש נמצ' דשניהם מצרנים מקרו ומאחר שקדם ראובן וקנה זכה.
הוא ראשון כמ"ש מרן בסעיף י"א אבל אם קדם אחד וסילק ללוקח זכה בה הוא לבדו ומכל שכן אם קדם וקנאה הוא מהמוכר: ולא נצרכה אלא להעדפה דבעל העליה עם בעל הבית מקרי שותף כמ"ש הסמ"ע ס"ק צ"ה והביא ראיה מוכחת מדברי הרא"ש ז"ל הפך דע' מור"ם יע"ש והסכימו לדברו הש"ך ז"ל והט"ז ז"ל וכתב עליו וכן הוא האמת משום דבעל העליה אית ליה שליש בקרקע יע"ש ולדבריהם ז"ל אפי' אם קדם לוי וקנה חלק שמעון ראובן מוציא מידו כדקי"לן השותף מוציא מיד המצרן ולוי אינו אלא מצרן כדפי' ודבר פשוט הוא דזכה ראובן ולא כתבתי דברי אלו שהם מפורסמים ופשוטים כשמלה אלא לאפוקי מדעת דייני מתא שהוציאו המכר הנז' מיד ראובן וזכוהו ביד לוי מטעם דהוא שותף ועדיף להוציא מיד המצרן והפכו הקער' על פניה: ואחר שהוכחתי' על פניהם בתוכחת מגולה התחי' להתנצל באמרם שעדיין לא' בנו הכותל והביאו לי ראיה מדברי מהר"י עייאש ז"ל במנהגי' בענין מצרנות ס"ו שכת' שם וז"ל וחנות שלא היה מפסיק בינה לחברתה אלא מחיצה של קנים דין בעלי החנויות כאלו הם שותפים בשתיהם ונ"מ אם אחת היתה משכונה וכו' וקדם וקנאה דיכול בעל החנות השנית דחשיב כשותף להוציאה מידו דאילו בכותל בנין אינו חשוב אלא בן המצר וכו' יע"ש: ואין דמיונם עולה יפה לכל בעלי ההוראה דהיא גופה גזירה ואין לה על מה לסמוך ודבריו בלא טעם והבו דלא להוסי' עלה אבל יש להליץ על הרב ז"ל דטעמו הוא מאחר דלא עשו להפסיק ביניהם אלא מחיצה של קנים ודאי גילו דעת' דהחלוקה לית בה ממש ובכל עת שירצו יבטלו החלוקה וליכא אלא חנות אחת משותפ' ביניהם מאחר דשנו ממנהג המדינה ולא עשו כ"א מחיצה של קנים דבנקל יכולי' לנתק המחיצה ולא עשו מחיצה חזקה של בנין אבל בנ"ד שהם מוכנים ומזומנים לעשות מחיצה חזקה של בנין כמו שהיתה מקודם אלא שעתה נמלך ומכר חלקו ודאי דמ"הרי עייאש יודה דהחלוקה כדין היא ולא מקרי שותף ולא מקרי אלא בן המצר: וראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל סימן ס"ח שדחה דברי הסמ"ע ז"ל בשתי ידיו ואין הדעת סובלת דבע"הע מקרי שותף והרבה להשיב על דברי הסמ"ע וגם על מי שסוברים שבעל העליה מקרי שותף משום דאית ליה שליש בקרקע ומדבריו נסתייעו ח' הדור ועלה בדעתם לומר דאינו שותף: וזה החלי בדבריו דשליש קרקע דאית ליה לבע"ה היינו שעבוד בעלמא לעניין זריעה וכו' יע"ש: ואני בעניי אומר דהרב יש לו דעת אחרת אליבא דלא כהלכתא דהוא סבר דמאי דקאמר בש"ס דבע"ה יש לו שליש בקרקע היינו לעניין זריעה כדעת התוספות בדווקא אבל אם מוכרין אותה לא ואנן קימ"לן כדעת מרן ומור"ם דאם מוכרין אותה חולקים הדמים כנז' והיא דעת רש"י ופסקה רבינו הטור יע"ש ונתן הר"בי טעם לשבח דסבר רבינו דרש"י מודה לדברי התוס' לעניין הלכתא וכן התוס' מודים לרש"י ז"ל ולכך אפסיקא הילכתא אליבא דתרווייהו וכן פסק מרן ומור"ם בקצר ומאחר דקי"לן דכך היא ההלכה נמצא דב"ח יש לו חלק בגוף הקרקע ולא כדברי הרב מהרימ"ט דקאמר דאין ליה אלא שעבוד ונמצא דב"ח שותף מקרי: גם מה שהביא ראיה מדברי ר"י דקאמר צריך להעלו' לו שכר משמע דשכר שלם אחר הס"ר לענ"דן דאינה ראיה דאע"פ דיש לו חלק בקרקע עכשיו הוא משועבד לבנין הבית אחר שנבנה הבית ואין לו החיוב אלא שיכסה עלייתו ע"ג מידי דהוה אם בעל הבית עצמו בנה הבית מי אמרי' שיתן שליש לב"הע ועכשיו אפילו בע"הע בנה הבית לר' יתן לו שכירות במושלם דאית ליה לר"י דזה נהנה וזה אינו חסר חייב: הלכה ה' ולא עוד אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו וכו' ודבר זה משום ועשית הישר והטוב ע"כ.
הנה ראיתי הפ"ד מחברין חד מינן ה"ה מוהר"ח קצבי נר"ו בענין המצרנו' שזכה לראובן המצרן והוציא הקרקע מיד שמעון הלוקח ושם נמצא כתוב שהלוקח שמעון הנז' סירב בדבר ולארצה לקבל עליו הדין ואמר לו הודיעני מהיכן דנתני ומהר"ח הנז' גם הוא זהו חפצו ורצונו כדי שתהא אמת.
נהדרת וכי היכי דלא לימטי ליה אלא שיבא מכשורא שרטט וכתב לי והנה בע"תה בה אלי שמעון הלוקח הנז' והראני הפס"ד הנז' ובקש ממני לחוות דעי ולהיות מכריע בדבר ואף על פי שאין ידיעתי מכרעת ואשים לאל מלתי ודברי כתותי מכתת שעורייהו ואין מעלין ואין מורידין ודין גרמא דבתחילה עלתה הסכמתי שלא להטפל בדבר זה וטובה השתיקה.
אלא מאחר דהרבה והפציר שמעון הלוקח הנז' וחלה פני בעשר חלו' והפציר בי עד בוש אמרתי עם בני הדרי בי יקובל האמת ממי שאמרו כי המשפט לאלהים הוא ואכתוב לו כמו שהורוני מן השמים ותהי האמת נהדרת ואם שגיתי אתי תלין ועיני לשמייא נטלית שיעזרוני לבל אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי: וזה החלי בס"ד בהקדים חקירה אחת שלא חש לה מהר"ח הנז' והוא כלל.
גדול בענין המצרנות וממנה יתברר האמת הנה ראיתי כתוב שם בפס"ד. דשמעון בע"ד הנז' שעשה ג' קנינים דמתחילת קנה חלק א' בחצר הנז' מאת האלמנה ואחר מכן קנה חלק אחר בהחצר הנז' מבעל אחות' והוא בטעות שעלה בדעתם שהוא היורש והלכו לבי"ד ושאלו את פיהם ואמרו לו שאין לו דין ירושה וחזר וקנאו מאת בנו ואחר מכן קנה חלק אחר בהחצר הנז' מיהודה המורשה ואחר כל אלו הקנייני' הקיץ הגאון ראובן המצרן ובא להיות מצרן ולסלק הלוקח ודעתי אומר לי דודאי צריך זמן וזמנים בקניינים אלו ולא שייך אפילו ביום א' ליגמר הקניינים כי אם לפחות שני ימים וג' ימים דמכירת קרקע אינה בנקל לא ללוקח ולא למוכר דלאו אגודת ירק חוטפה מהשוק והולך לו ואין הדבר נגמר אלא באריכות הזמן ושהיה בדבר זה פא"סלת ואפילו אם נאמר דבחלק ג' היה סמוך ונראה ולא שהה המצרן ובא לבי"ד מ"מ בקניינים הראשונים עבר זמנם ואמרינן בהו עבר זמנו בטל קרבנו ובטלה המצרנות.
מאחר דידע ולא בא לבי"ד לבקש זכותו וקניין ועדים אית. להו קלא ובפרט דהגיעו הדברים לפני בית דין ובטלו המכר של האב מטעם שהיה בטעות וחזר הבן ומכר לו דאית ליה קלא ביותר ואפילו את"לומ דהביטול היה בפני בי"ד ואפשר המכר של הבן לא היה בפני בי"ד מ"מ הו"ל לחוש לעצמו ויחפש אם יש מכר אחר מצד הבן מאחר דנודע לו שהיא עומדת למכור ודאי מידע ידע ואבד זכותו וסהדי במרומים דכל זה דנתי מדעתי ומסברא דמוכח הוא דלא יהיו הקניינים בשעה א' ואפילו ביום א' ודרשתי וחקרתי וספרו לי שהקנין הראשון הוא שלקח מאת יהודה המורשה ואותו קניין היה ביום א' מימים ולמחר לקח החלק של בעל אחות' שהמכר היה בטעות ולמחר לקח חל' האלמנה וחזר וחדש החל' שקנה בטעות חדש הקניין עם הבן שניהם ביום א' ואחר גמר הקנייני' למחר בא לערער ויצא לשטן לאמר שהוא מצרן ואפילו לפי אריכות הזמן הנזכר לא הזמין מעותיו בעת בואו לבי"ד אלא בא בידים ריקניו' ואמר אטרח ואביא זוזי והלך לבקש ממקום למקום עד שמצא והלוה ברבית לערב או למחר והביא מעותיו לבי"ד: וכפי זה נסתלק המצרן ראובן הנזכר מכל וכל ולא נשאר לו שום זכות מזכות שתקנו לו חז"ל כמ"ש רבינו הטור סי' קע"ה סעי' נ"א וז"ל ומסתברא כדברי רבינו האיי גאון דכיון דשהה שיעור מיזל ואמטויי זוזי דשכיחי ליה ואיתויי ומתביעיה בדינא ולא תבעיה בדינ' לסלוקיה לא מצי לסלוקיה וכו' ע"ש וכתב הרב' שם וז"ל וה"המ כתב בפי"ד מה"ש וז"ל וכתב בעיטור כתב רבינו האיי גאון והרי"ף בתשובה שאם שהה המצרן משידע כדי תביעת בי"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנו' וגם הרמב"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר עכ"ל.
וכתב עוד הרב' וז"ל משמע דס"ל לה"המ דהרמב"ם אינו חולק על תשוב' רבינו האיי וא"כ יש לפר' דברי הרמב"ם דמשמע מינייהו שאם לא סייע אותו ולא ראהו משתמש בו וכו' יכול לסלקו לאו לזמן מרובה קאמר וכו' אלא שיעור הראוי לסלק דהיינו שיעור למיזל ולאמטויי זוזי דשכיחי ליה ואייתויי ומתבעינן ליה בית דין וכו' ע"ש וכתב שם עוד וכן כתב הרי"בש בסי' תק"א וז"ל כל הריב תלוי אם בא לבית דין בעל המצ' מיד שידע וכו' כי אם ידע בעל המצר שקנאו זה וראה אותו משתמש בה ולא מיחה אבד זכותו כמ"ש הרמב"ם גם רבינו האיי והרי"ף כתבו בתשובה שאם שהה המצרן משידע כדי תביעת בית דין ושיביא מעותיו בטל דין מצרנו ע"כ.
וכתב ע"ד הרב"י וכדבריהם כתב הרשב"א בתשובה וכן הדין שאם לא כן הורע כח המוכר שלא ימצא מי שירצה לקנות שיחוש שאחר כמה זמן יסלקנו המצרן וכן פשט המנהג לפסוק. כדעת רבינו והרי"ף ע"כ ע"ש וכן פסק בקצ' סעי' ל"ב וז"ל אם שהה המצרן שיעור שילך ויביא מעותיו ויתבענו בדין ולא תבעו איבד זכותו ע"כ ע"ש: הרי לפניך כל הגדולים עמודי ההוראה רבינו האיי גאון והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור והעיטור והרי"בש ומר"ן כולהו ס"ל דאם שהה משידע יותר משיעור דאזיל ואמטויי זוזי ואייתויי למתבעיה בי דינא איבד זכותו מטעם מחילה דאמרינן ודאי מחל זכותיה כמ"ש רבינו הטו"ר בשם אביו וז"ל דכיון דטעמא משום ועשית הטוב והישר אין ליפות כחו כל כך וכו' וכיון שלא גילה לו ללוקח מיד כשידע בקניין וכו' יש לנו לומר שלא ישרה בעיניו או שאין לו מעות לקנותה וכו' ע"כ ע"ש.
ואף על פי דכתב שם בשם אביו דהרמב"ם מדבריו דכת' שאם סייע או ראהו משתמ' וכו' משמע דלא ס"ל הכי הנה הרב"י הוכיח במישור מדברי ה"המ ומדברי הריב"ש דדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש והטור ופי' דברי הרמב"ם דכתב כגון שבא המצר' וסייע אותו או שכרו ממנו וכו' היינו בתוך הזמן שלא שהה כשיעור שילך ויביא זוזי ולמתבעיה לבי דינא אם ראהו משתמש בו וכו' איבד זכותו: דון מינה לנדון דידן ששה' יותר משיעור זה ומכ"ש וק"ו שני ימים וג' ימים אבד זכותו ואפילו אם במציאות יהיה חלק ג' שקנה לבסוף אמרינן ביה אורח בא בזמנו ויש בו דינא דבר מצרא ואין בעל המצר יכול לסלקו ממנו דכבר נעשה שותף עמו מכח חלק ראשון ושני ונעשו שניהם שותפי' באותו קרקע ומי שקדם וקנה זכה כמו שכתב רבינו הטור ופסקה מר"ן בקצר סימן י"ט וז"ל אבל אם קדם אחד וסילק ללוקח זכה בה הוא לבדו ואפילו היו המצרנים הרבה וכו' אם קדם וסילק ללוקח או קדם וקנאה זכה בה ע"כ ע"ש.
וכן כתב סמ"ה וז"ל קנה הלוקח מעט קרקע באמצע השדה וכו' יש לו דין כשאר מצרן אח"ך כשיקנו מותר השדה של מוכר וכו' ע"ש: וגם פסקה מר"ן בקצר ע"ש נמצא בידינומכל מאי דכתי' דראובן המצרן והשות' הנז' דאין לו דין מצרן והלוקח שמעון הנז' זכה במקחו: גם כן לא יוכל המצרן הנז' לטעון טעון אחר ולומר דהטעם שלא בא בזמנו משום דלא ידע עד אותו העת ובא אורח בזמנו מקרי.
דטענה זו אינה טענה ואינו נאמן עליה משום דקניין ועדים אית להו קלא כמו שכת' הרשב"א והביאו דבריו הרב"י וז"ל ומה שטען שלא נודע לו וכו' אינה טענה שכל שנמכר כדמכרי אינשי בקנין ועדים קלא אית ליה וכו' ועוד שכל המוכר בפרהסיי' הוא מוכ' כדי שיקפצו הקוני' על מקחו והביא דבריו הרב בא"הט ע"ש.
וכן היא כוונת רבינו הטור ומר"ן שכתבו ודוקא משע' שנתגלה המכר וכו' דכוונתם לומר הא דאמרי' דהיכ' דידע ולא בא מחל היינו שנתגלה המכר וכו' דאמרינן ודאי ידע ואמרינן מחל ולא מהימן לומר דלא ידע מאחר דנתגלה המכר ואין לומר דכוונת' לומר דאפילו ידע לא איבד זכותו אלא עד שיתגלה המכר דדבר זה רחוק מן השכל דאם ידע ולא בא אמאי לא איבד זכותו דמסתמא מחל ועוד אמאי תלו חז"ל דבריהם בידיעה יתלו בפרסום אם נתגלה או לא (וכן היא כונת מר"ן בקצר דבתחילת דבריו נקט שנתגלה המכר והחזיק הלוקח) אלא דודאי כוונתו לומר אם נתגלה המכר ודאי ידע ואם יאמר דלא ידע לא מהימן ולדעתי אפי' בשבוע' לא מהימן מאחר שהלוקח מקרי מוחזק וקניינו מדאוריי' והמצרן אינו אלא תקון רבנן משום ועשית הטוב והישר כמ"ש הרמב"ם והביא דבריו רבינו הטור סס"ד וז"ל טען הלוקח מפני המס וכו' והמצרן אומר שקר אתה טוען על המצרן להביא ראיה ואם וכו' נשבע הלוקח היסת שאין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה לפיכך אם טען הלוקח למצרן גזלן אתה בשדה זו וכו' צריך המצרן להביא ראיה שהוא מצרן שקרקע זו בחזקתו וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרמב"ם וכו' ע"כ.
וכתב ע"ד הרב"י וז"ל כתב ה"המ וכו' זה נראה לפי שבן מצר אינו אלא מדברי' ולפיכך נקר' מוציא ועליו להביא ראיה וכן נראה מהעיטור ע"כ ע"ש. הרי לפניך מפורש שהלוקח מקרי מוחזק והמצרן מוציא ולכך נראה לי דאינו נאמן אפילו בשבועה דהו"ל נשבע ונוטל והיכא דשייכא שבועה הלוקח ישבע ובאם לא ידע לא שייכא שבועה לגבי לוקח דלא ידע אם ידע המצרן או לא ואין לדחות ולומר דבנדון דידן אף על פי דידע לא איבד זכותו דהא רבינו הטור ומר"ן קאמרי דוקא משע' שנתגלה המכר והחזיק הלוקח וכו' משמע עד שיחזיק הלוקח אפי' נתגלה המכר ובנדון דידן לא החזיק הלוקח זה אינו דכוונתו לומר הא דאמרינן אם ידע איבד זכותו הוא בתרי ענייני' בנתגלה המכר או אם החזיק הלוקח אפילו לא נתגלה מאחר דראהו מחזיק ומשתמש בו הו"ל לחוש על עצמו ולדרוש ולחקור עד שיתגלה לו הדבר ומאחר דלא חש ולא חקר אמרינן ודאי מחל.
תדע דהא בס"ד כתב אבל אם לקחה בצנעה ולא החזיק וכו' אית ליה לב"מ לסלוקיה ע"כ. משמע דלית ליה רשותא למצרן לסלק הלוקח אלא בתרי דהיינו בצנעה ולא החזיק הלוקח הא בחדא מנייהו לית ליה רשותא ולכך הוצרך לכתוב סיפא אבל אם לקחה בצנעה וכו' לגלות ארישא דבחדא איבד זכותו ועוד דאם באמת ידע אמאי לא יאבד זכותו עד שיחזיק ואמאי תלו חז"ל דברי' בידיע' דהו"ל לתלות דבריהם בחזקה ויאמרו אם החזיק איבד זכותו וכן מוכח מתשובת רבינו האיי והרי"ף שלא נקטו בלשונם החזקה וז"ל שאם שהה בר מצ' משידע כדי תביעת בית דין ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות ע"כ ב"י וכן מוכח מדברי מר"ן בקצר דתחי' דבריו נקט תרתי ובס"ד כתב עד שיתפרסם המכר וישהה אח"ך מלתובעו בדין ע"כ ע"ש.
דתלה הדבר בפרסום המכר בכל אופן שיהיה ואין לומר דפרסום המכר עד שיחזיק דאמאי לא דאפילו בלא החזיק שייך הפרסום וודאי דלא נקט החזיק אלא להרע כח המצרן דאם החזיק הלוקח אפילו לא נתגלה כדכתי'. וכן מוכח מדברי הרי"בש שכתב וז"ל אם בא לבית דין מיד דידע או שנתפרסמה המכירה וכו' דנקט בלישניה או שנתפרסמה ר"ל דידע הוא לבדו כגון אם ראהו שהחזיק וכדומה או שנתפרסמה המכירה לכל וצריך לפרש סוף דבריו שכתב ידע ב"המ שקנאהו וראה אותו משתמש ולא מיחה וכו' ר"ל שראהו וכו' במה ידע שקנאהו שראהו משתמש וכו' ובזה ניחא דבריו רישא וסיפא וכן מוכח ממה שהביא ראיה לדבריו מתשובת ר"ה גאון והר"יף דלא נקטו בלשונם שם חזקה כדכתיב' והעיקר היא הידיעה בכל אופן שיהיה והמה דברים פשוטים אצל בעלי ההוראה ולא הוצרכתי להאריך בהם אלא למי שמעקש בדרכיו ותם יצור דרך: נמצא לנדון דידן דידע ולא בא בזמנו לבית דין .
והביא מעותיו לתבו' זכותו אבד זכותו ולא מהימן לומר דלא ידע אלא אמרינן ידע ומחל מטעם דלא ישרה בעיניו או שאין לו מעות לקנותה. ועוד איבד זכותו מטעם אחר אפילו אם בא בזמנו דבשעה שבא לבית דין לא היו מעותיו מזומני' בידו או בביתו אלא אמר אלך ואטר' ואביא זוזי והלוקח המתין יום א' או יותר מ"מ והלך לבקש ממקום למקום עד שמצא מעות ברבית וסילק ללוקח גם בדבר הזה איבד זכותו אפי' אם בא אורח בזמנו כמ"ש רבינו הטור סמ"א ופסקו מר"ן בקצר סכ"ה וז"ל אמר המצרן אטרח ואביא זוזי לא נטרינן ליה ואיבד זכותו אמר איזיל ואייתי זוזי אם אינש אמיד הוא נטרינן ליה וכו' ע"ש והטעם הוא כמ"ש רבינו הטור סל"ו דינא דבר מצרא תקנת חז"ל היא משו' ועשית הטוב וכו' לפיכך אם יש הפסד למוכר לא תקינו דיד"מ וכו' ע"ש כגון אם הביא המצרן והלוקח וכו' בין אם היו מעותיו של לוקח טובים וחריפים וכו' ע"ש: וכתב שם הרב' סט"ל וז"ל ואע"פ שכתב הרמב"ם דין זה דטבי ותקולי גבי כשבא הלוקח והמצרן למוכר נ"ל דה"ה כשפרע הלוקח והמצרן מביא לו מעותיו וכו' וכן אי אמר אטרח ואזיל ואייתי זוזי אין שומעין לו ע"ש בב' ופסקה מר"ן בקצר סי' כ"ג ע"ש.
וכתב על דבריו מו"רם וה"ה בכל דבר שיש פסידא וכו' ע"ש נמצא לנדון דידן דהוצרך לטרו' ולהביא זוזי לית ליה דיד"מ ואף על פי שלא מחל דהרי אמר אטרח ואביא זוזי אפ"ה איבד זכותו מתקון חז"ל דהיכא דאיכא פסידא דמוכר לא תקינו דיד"מ כנז"ל ולאו דוקא פסידא דמוכר וה"ה דלוקח דגם היא מקרי פסידא דמוכר דלא ימצא המוכר מי שירצה לקנות וכו' כמ"ש הרב"י.
ואף על פי דהרב"י שם הביא תשובה משם הרמב"ן והרשב"א וז"ל אבל אם עמד אחד וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בע"המ מסלק ליה משום דזה שקדם וקנה נעשה כשלוחו של בעל המצר וכו' ע"ש ונ"מ לנדון דידן שכבר המוכר מכר דקדם לוקח וקנה ליכא האי דינא דאטרח ואביא זוזי וכן אם לא בא בזמנו ובכל זמן דאתיבעל המצר מסלק ללוקח: דע לך דתשובה זו דחויה עיין בספר בדק הבית למרן וז"ל ודברי תשובה זו סתומים דאם כן לא ימצא המוכר מי שירצה לקנות ממנו שיאמר הלוק' לאחר כמה שנים תצא מידי וגם על מה שכתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א יש לתמוה שבתשובת הרשב"א שכתבתי בסמוך משמע בהפך הילכך אין חוששין לאותה תשובה דלאו הרמב"ן ולאו הרשב"א חתימי עלה ואיזה תלמיד טועה כתבה ונתלה באילן גדול ע"ש נמצא לדעת מרן דדין מוכר ולוקח שוים וכן כתב הרמב"ם פי"ד מה"ש ע"ש ופסקה רבינו הטור סמ"ח וכן פסקה מרן בקצר סל"ד וז"ל היה בן המצר במדינה אחרת וכו' ובא אח"ך אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכו' קרקיעתו שיאמר הקונה לאח' כמה שנים תצא מידי עד כאן ע"ש ר"ל ולא ימצא המוכר מי לקנות ממנו ובמקום פסידא דמוכר לא תקנו חז"ל ד"דמצ וכ"כ הגאוני' כמ"ש ה"המ ע"ש: נקיטינן מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא דדעת כל עמודי ההוראה וכן דעת כל האחרוני' דאם בן המצר או השותף נתעכב אחר שידע יותר מכדי שיעורו דהיינו כדי למיזל ואמטויי זוזי זוזי דשכיחי ליה ואיתויי ומתבעיה בי דינא איבד זכותו דאמרי' מסתמא מחל או לא מצא מעות במה לקנות ועוד דאפילו בא בזמן הנז' לבי"ד ולא היו לו מעות מוכנים אלא עד שיטרח ויביא זוזי אבד זכותו משום תקון חז"ל דחיישינן לפסידא דמוכר ולוקח.
ואע"פ דראיתי למהרי"ע במנהגים שכתב צריך מע"לע היינו מכח מנהגא כמ"ש בלשונו הזהב וז"ל נהגו להרחיב הזמן למצרן מע"לע וכו' ע"ש לפי שכך קבלו עליה' ולא מדינא תדע דהרי הריב"ש מארי דאתר' הסכימה דעתו לסברת רבינו האיי גאון והרי"ף שאמרו דשיעורה כדי למיזל וכו' ודלא כהר"י ברצלוני שפסק יום אחד ע"ש בטור ומהרי"ע שכתב מע"לע אחריו קבלו ע"ע כך ולא מדינא ואין משם ראיה לנדו"ד ומכל שכן דהפריז על המדה דאמר מהרי"ע ועברו שני ימים או ג' ימי' ואחר מכן הלך וטרח ויגע לבקש לסלק הלוק' דאפי' מהרי"ע שאמר מע"לע בזה השיעור יזמין מעותיו ולא לתת לו זמן אחר להזמנת מעותיו כנ"ד: ועתה אסורה נא ואראה את דברי מהר"ח חברין בפסקו הטהור ובמאי דסליק אפתח פי ואדברה גם אני וז"ל אחר כל אלה הדברים שמעון הנזכר פשפש ומצא לו פתח אחר שהרי יהודה המורשה כתב לו ה"מ באגרת קצבת דמים בכמה הוא מוכר לו רביע החצר ונמלך בראובן הנז' באותם דמים שפס' לו המורש' וראובן השיב במה שפסק אני אקח אותה אלא קצת דמים אני פורע וקצתם בהמתנה והמורשה לא רצה וראובן הנז' השיבו בכעס האד לקרקע אדי גא עלא יידך מא נסתחקוש והלך המורשה ומכר לשמעון הנז': ויש מי שרצה לדמות זה למה שכתב הרמ"ה ופסקו מרן וכו' נמלך המוכר בבן המצר באותן דמים וא"ל זיל זבין לא בעינא דנסתלק בן המצר וכו' וה"נ בנ"ד אי לאו דהשיבו בכעס דהוי ידים מוכיחות דלא נסתלק וכו'.
ואנכי איש צעיר אמרתי דנ"ד אפי' אי אמר לא בעינא בניחותא לא הוי סילוק וכו' דעד כאן לא קאמר הרמ"ה אלא שהיה הלוקח בעולם ונמלך בו באותן דמים של הלוקח וכו' אבל בפיסוק דמים שיפסוק המוכר מדידיה בלא לוקח לא מהני דמצי טעין בה"מ דאמרתי דל"ב בשביל דפסק לי יותר משוייה כעין משכ' הסמ"ע סק"י גבי לוקח שנמלך בב"המ ואמ"ל לך וקח דלא בטל זכותו וכו' והגם דבנ"ד לא נפיק מינה מידי לעניין דינא דסילוקו היה בלא לב ולב אלא באף ובחימה מ"מ נפקא מינה למקום אחר וכו' עש"ד: ואני בעניי אשר אחזה לי דלא דקו שפיר שניהם ולא צדקו דבריהם בעיני ובדבר זה נסתלק המצרן ואבד זכותו תדע דהא פסק הרמב"ם והרא"ש ורבינו הטור ופסקה מרן בקצר וז"ל אם אמר אטרח ואביא זוזי אבד זכותו משום פסידא דמוכר ובמקום פסידא דמוכר לא תקנו חז"ל דינא דבר מצרא ולדברי הר"ח חברין אמאי אבד זכותו והא לא סילק עצמו אלא אמר אטרח ואביא זוזי והא עדיף מנ"ד דלא קאמר לא בעינא אפי' בכעס אלא אמר אטרח וכו' ואין אני מסתלק מקרקע זה ואפילו הכי אבד זכותו ומכ"ש בנ"ד דרצה למכור לו בהמתנה וצריך זמן וזמנים ולא רצה המוכר למכור לו בהמתנה ומכר לאיש אחר אבד זכותו ואפילו בלא אמירה שאמר האד לקרקע אדי גא עלא יידך מה נצטחאקש אלא אם אמר לו למכור בהמתנה והוא לא רצה ומכר לאחר נסתלק דאין הסילוק תלוי ברצונו עד דאמדינן דעתיה אם כוונתו להסתלק או לא וממילא בנד"ד אין כוונתו להסתלק אלא בכעס אמר למלתיה אלא הכל תלוי בהפסד המוכר והלוקח והכא בנד"ד אם ממתינין לו עד שיעבור כעסו מעליו וילך ויטרח להביא מעותיו איכא פסיד' דמוכר ובמקום פסידא דמוכר לית דינא דבר מצרא ואמרי' ביה נמלך המוכר במצרן למכור לו באותן דמים וא"ל זיל זבון לעלמא דלא בעינא ליה לא צריך למקנא מיניה ע"כ עיין דברי מרן סל"א ובדברי רבינו הטור ואע"פ דרבי' הטור ומרן נקטי בלישנייהו תרתי זיל זבון ולא בעינא ליה והכא בנ"ד לא קאמר אלא לא בעינא ליה ליכא הקפדה בכך ובחדא סגי תדע דהא בהג"א לא נקט כהאי לישנא וז"ל אבל אם בא המוכר למכור לו ולא רצה לקנו' ומכר לאחר פשיטא דלא מפקינן מיניה ע"כ ע"ש הביא דברי הר"בי ואין לומר דפליגי דהא הר"בי אחר שהביא דברי הרמ"ה הנז' כתב ע"ד וכ"כ הג"א עיין שם מ"ש דכולם בהשואה אחת ולא בעי תרתי וכן הסברא נותנת דזיל בתר טעמא משום פסידא דמוכר ובאומר לא בעינא איכא פסידא ואפילו לא אמר זיל זבון ובנ"ד דרצה למכור לו בהקפה אפי' בלא אמירה נסתלק כדפי"ל: גם החילוק שחלק הר"ח חברין ואמר דעד כאן לא קאמר הרמ"ה אלא שהיה הלוקח בעולם ונמלך לו באותן דמים של לוקח משום דמצי טעין וכו' דפסק ליה יות' מדמי שיווי' כמ"ש הסמ"ע גבי לוקח וכו' אח"ה רב המרחק ביניהם כמה וכמה בין מכור לי לקנה ממני דבשלמ' גבי לוקח מאחר דהוא מחזיר על המוכר למכו' לו יאמר המוכר דקרקע זה חביבא בעיניה ויעלה שומתא יותר משיוויה אבל כשיבוא המוכר אצל הלוקח למכור לו אין אומר לו כ"א השומא הראויה לה כדי שיקנה ממנו דאם יעלה שומתה לא ימצא לו קונה והוא חפצו ורצונו למכור וטענה זו אינה טענה לגבי המוכר והחילוק אין בו ממש ולא משמע כן מלשון הרמ"ה ולא מלשון מרן דלא קאמר אלא באותן דמים שמכר בהם ואמאי לא הזכיר בדמי לוקח מאחר דהדבר תלוי בו ואםהוא השמיטו אחרונים הבאים אחריהם ומפרשי דבריו.
יפרשוהו ואיך לא ירגיש מר בדבר זה ויאמר עם לבבו אם החילוק זה אמת לא אשתמיט אחד מהפוסקים הראשונים ואחרונים שלא יפרשוהו ואם ראה חילוק זה באיזה פוסק היה לו להזכירו ולא יכתבנו הלכה פסוקה בלא שום ראיה ונ"ל דלא סמך אלא אההיא משום דמצי טעין דפסק לה יותר משיוויה ולכך הוצרך לח' חילוק זה ואין הנדון דומה לראיה כדכתיבנא: ועוד אני אומר דלא מלבד דאין דעת הרמ"ה כן אלא הוא הפך דבריו דהא הרמ"ה עצמו שכת' נמלך המוכר בב"המ וכו' נסתלק בה"מ וכו' הוא עצמו כתב לעיל על הא דאם אמר המצרן אטרח ואביא זוזי לא נטרינן ליה אמר איזיל ואייתי זוזי אם אינש אמי' הוא נטרינן ליה וכו' ואי לא לא נטרינן ליה וכתב ע"ז הרמ"ה דוקא דאתא בר מצר למיזבן או לסלק ללוקח לבתר דידע בזביניה ובדמי זביני וכו' אבל אי מקמי דאתו לבי דינא או לגבי מוכר לא הוה ידע וכו' ולא הוה ידע בסכום דמיה כי אמר איזיל ואייתי זוזי אע"ג דלא אמיד נטרינן ליה וכו' ע"ש הרי דלא קאמר הרמ"ה עד דידע לזביני ולדמי אבל בחדא לא אלא לעניין אי אמר איזיל ואייתי זוזי אע"ג דלא אמיד משום דלא ידע בזביני ובדמי אבל לעניין אטרח ואביא זוזי אף ע"ג דלא ידע וכו' לא נטרינן ליה ואיך יאמר הכא בנמלך המוכר בבע"המ ואמר לא בעינא אינו מסתלק אלא בידע בזביני ובדמי וכי מגרע גרע אטרח ואביא זוזי ממי שיאמר לא בעינא דאינו מסתלק עד דידע בזביני ובדמי ובנד"ד איכא תרתי אטרח וכו' שרצה למכור לו בהקפה ולא בעינא ואף על פ"כ אינו מסתלק בידע בדמי ולא ידע בזביני אתמהא והדברים מוכרחים מצד עצמן ולא הוצרכתי להאריך בהם בראיות אלא להסיר מלב מהר"ח חברין.
שלא יהיה חושדני מלומר דכוונתי להפיל דבריו באין אמת וצדק ורצוני להתכבד ח"ו וסהדי במרומים דכמה יגעתי. וטרחתי לבקש סמך לדבריו ולא מצאתי עזר וסמך לדבריו בכל אופן כי אם בנוים על בלימה ואהבת האמת נוצחת בל תמוט:.
נמצא דיאודה המורשה אחר שבא בהרשאה והלך אצל המצרן למכור לו והודיעו השומ' והוא אין לו מעות ולא רצה לקנות כי אם בהקפה ואמר לא בעינא אבד זכותו וזכה שמעון הלוקח בחלק זה ועל ידו נעשה שותף עם ראובן וזכה גם במה שקנה אחר כך. באותה החצר משום דנעשה שותף בקרקע עם ראובן וקי"לן שותף שקדם וקנה זכה במה שקנה כדכתי' לעיל בשם רבינו הטור ומרן סי"ט ובסמ"א ע"ש דכן שמעתי באומרים לי וכמ"ש ביד שמעון הלוקח הנז' שהח' הנזכ' של יהודה המורשה הוא היה ראשית כל הקניינים שקנה בהחצר הנז' והר"ח חברין לא דק בסדרייהו ולאו אדעתי' משום דעלה בדעתו דליכא נפקותא לעניין דינא דלית ליה לשמעון הלוקח הנז' שום זכיה בכל הקניינים ועוד הקדים חלק האלמ' דעליו השיב תחילה דזכה בו ראובן מכח ירושה ואין לאשה האלמנה הנזכרת אלא שעבוד בעלמא ולכך דלג הסדר: ומעתה אין אני צריך להשיב על החל' שקנה אחר החלק הנזכר מאחר שהוא ראשית כל הקניינים כדכתיבנא אלא משום דחיישינן להכחשה וצריך ראיה או שבועה לכך אני משיב גם עליה על כל פרט ופרט וה' יעזור לי: הוסיף מהרח"ק וכתב וז"ל גם מצא לו פתח אחר .
לאחר שקנה שמעון רביע האחר בטעות מעל האחות הלך לוי בנו אשר לו משפט הירושה ונמלך בראובן ואמ"ל אבי מכר רביע בהחצר הנז' המגיע לח' בכ"וכ דמים וראובן השיבו לא בעינא ליה מי יתן ואמצא מי יקנה ממני הרביע אשר הוא קנוי בידי ואחר מכן כשנודע לשמעון שקנין אביו היה בטעות חזר וקנה מלוי בנו בק"ג ע"ש: והוה שדא ביה נרגא באומרו שאמיר' ראובן שאמ' לא בעינא היה בטעות משום דטע' ברעתו דילמא לוי אינו המוכר ולכך לא חש ואמר לא בעינא והביא ראיה מדברי הר"ן והנ' שכתבו וז"ל והלכתא צריך למקני מיניה משום דחשבינן ליה לבר מצרא כאילו יש לו קנין קצת בגופו של קרקע עי"ש: ולזה כתב וז"ל מדבריהם נלמד דבע"המ כיון דאית.
ליה קנין קצת בגוף הקרקע לא יסתלק כי אם בקנין ונתכוון להקנות לחבירו או בידע ליה להמוכר שהוא בעל הקרקע ואמ"ל לא בעינא אבל אם הקנין והאמירה דלא בעינא בטעות משום דלא ידע ביה שהוא בעל הקרקע וכו' עש"ד: ואני בעניי לא ידעתי אבין דבריו שכת' ומדבריהם. נלמד וכו' ונתכוון להקנות וכו' דמאי דעתיה.
דקאמר ונתכוון דאחר הקנין מאי כוונה איכא דהקניין הוא גופיה הכוונה דאל"ך אמאי הוצרך לקבל הקניין דבשלמ' בשאר קנייני' כגון חזקה והגבהה וכסף וכדומה. צריך כוונה דמשכחת הגבהה שלא לשם קנין וכן בהנהו.
אבל בקניין אינו עשוי ושייך אלא להקנאה. ואם כוונתו לומר לאפוקי אם הקנין בטעות כמ"ש אבל אם הקניין והאמי' בטעות דאע"ג דלא יוצדק פי' זה במאי דקאמר.
ונתכוון להקנות וכו' מ"מ עדיין יש לתמוה דמאי טעות. איכא הכא בקניין הלוקח מהמצרן שסילק עצמו וזכותו.
מהקרקע הנז' אם מכר המוכר או לא דמשכחת לה דלא יזכר לו שם המוכר אלא אומר לו הקרקע שהוא על המצר שלך מצד פ' וכו' וילך ויבקש מי הוא המוכר ומאי נפק"ל אם הוא המוכר א"ל ושם מוכר לא יעלה על שפתיו דעיקר ההקפדה הוא על הקרקע לא על המוכר ואם קבל בקניין סילק זכותו דאין אחר הקניין כלו' ומאי קניין טעו' איכא ואם על הלוקח לא שייך לומר בו קנין בטעו' כי פיו המדבר עמו בין לעצמו בין לאחר ומאי קנין טעות איכא: ועוד מאי האי דקאמר להקנות מאי הקנאה איכא אצל בעל המצר עד שיאמר עד שיתכווין להקנות.
ואני חושש שמא עלה בדעתו ממאי דקאמרי הר"ן והנ"י דאית ליה קנין בגוף הקרקע חזר הוא המוכר וצריך להקנות הקנאה גמורה כמו מוכר ולוקח דעלמא. ולכך הביא ראיה ממוכר ולוקח דעלמא דצריך הקנאה וכוונה גמורה דאע"ג דאין בהם שביעה דאין הנד"ל כמ"ש לעין כל ואין משם ראיה אפילו אם יהיה באמת דהוא המוכר אבל האמת הוא דלא מקרי מוכר והקניין הוא לסלק זכותו דווק' ולא להקנות לו הקרקע כמו שכת' רש"י והביא דבריו הר"בי וז"ל בא אחד ונטל רשות וכו' ואמ"ל זיל זבון צריך למקני מיניה דלא מצי לומר משטה וכו' והביא דברי הר"ן ונ"י שכתבו כאילו יש לו קנין בגוף הקרקע ומיהו כי קנו מיניה סגי אע"פ דהוי כעין קניןדברים וכו' ע"ש.
ואם הוא בעל הקרקע והוא מוכר ממש אמאי מקרי קנין דברים אלא סילוק בעלמא כדי וכו' וכן כתב הרא"ש וקנין דברים לא הוי כי זכות יש לו בסמיכות המצר ואותו זכות הוא מסתלק ממנו בקנין וכו' ע"ש בב"י נמצא דאין נקרא מוכר כמו מוכר דעלמא ובעי שיכוין להקנות ובגילוי מלת' בעלמא סגי ע"י קנין ולא בעי לא מוכר ולא לוקח אפילו על ידי אדם אחר דעיקר הוא שיסלק עצמו מהקרקע.
כתב עוד או דידע ליה להמוכר שהוא בעל הקרקע ואמ"ל לא בעינא וכו' נראה דקאי המוכר שבא לימלך במצרן ואמ"ל ל"ב ועליה קאמר דוקא עד דידע המצרן שהוא המוכר ולא טעה ולא עלה בדעתו שאינו מוכר וקאמר ל"ב אבל אם טעה וחשב שאינו מוכר אע"פ שהאמת הוא שהמוכר ואמ"ל ל"ב לא איבד זכותו בשביל טעותו.
ואשתומם כשעה חדא ע"ד אלו דמהיכן למד דבר זה מדברי מר"ן והנ"י דאם ממה שאמרו כאילו אית ליה קנין בגוף הקרקע לא אמרו דבר זה אלא לגבי לוקח עם בע"המ נקרא בע"המ יש לו קנין בגוף הקרקע אבל לגבי מוכר אינו נחשב שיש לו קנין בגוף הקרקע כמ"ש הוא עצמו בשם ההגהות ובשם הלבוש והראיה מדאמרו אם נמלך עמו המוכר ל"ב קנין אלא בדבור בעלמ' נסתלק ומהיכן למד מדבריה' דאזלינן בתר טעותו ואף על פי דהוא אמת ולא חשש לפסידא דלוקח שהוא פסידא דמוכר כדכתי' דחששו לה חז"ל והוציא הקרקע מיד המוחזק: עוד יצא לידון בד"ח וכתב וז"ל והנה בנדון דידן לוי .
שנמלך בבעל המצר אחר שמכר אביו וכו' דלא ידע כי לו משפט הירושה וכו' עש"ד. והנה באמת מהרח"ח קצר בדברי לוי במקום שהיה לו להאריך ולא כתב לן כי אם ריש מילין דלוי הלך אצל ראובן ואמ"ל אבי מכר וכו' והשיבו דל"ב וכו' ולא פי' לן אם ההליכה הזאת שהלך לוי אצל ראובן אם הוא כדי למכור לו ולבטל קנין שמעון שקנה מאביו ואם הדבר כן ודאי באמת מידע ידע דהוא המוכר ולו משפט הירושה והגיד עליו ריעו שהוא המוכר האמיתי דאל"ך מאי ספק איכא בידו לבטל קנין אביו ואמרינן ודאי מידע ידע ואפילו הוא אומר דלא ידע לאו כל כמיניה דאנן סהדי דידע שהוא המוכר והו"ל מוכר שנמלך בלוקח ואמר ל"ב והלך ומכר לשמעון איבד זכותו ואם ההליכ' היה להודי' דוקא שאביו מכר כדי לעמו' לסלק להלוקח מאי נפק"ל בידיע' המוכ' אם טעה בו או לא טעה.
דאם טעה שאינו המוכר מ"מ הרי מידע ידע דאביו הוא המוכר ומכר לשמעון והו"ל לחשות ולא לומר ל"ב משום דחברך חברא אית ליה ודאי דכוונתו לסלק עצמו ואיבד זכותו אפילו בתוך זמנו דלא גרע ממי שראהו משתמש בו ולא מיחה דכתב הרמב"ם ופסקו מר"ן בקצר כנ"ל וכתב הס"מע ומכ"ש אם אמר ל"ב בפי' ע"ש וה"ל סילק עצמו אחר הקנין ולא בעי קנין אלא בדבור בעלמא מסתלק כמ"ש מר"ן בסעי' הנז' וז"ל בד"א שצריך קנין כשמחל לו קודם שקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח וכו' אף על פי שהוא בתוך הזמן הראוי לסי' ה"ז מחל וכו' ע"ש והמחילה בין בפניו בין שלא בפניו דלא גרע ממשתמש וכו' כדין מחילה ואם ידע שהוא המוכר ולא טעה ובא אצל המצרן להגיד לו שאביו מכר ולעמוד לסלק ללוקח הרי הסכימה דעתו למכירת אביו וממילא ידע דשמעון הוא הלוקח והיה לו לחוש לעצמו ולא יאמר לא בעינא ומחל זכותו וזכה שמעון הלוקח גם בחלק זה מכח מחילת ראובן דקאמר לא בעינא ואפילו אם הוא היה קנין הראשון ומכ"ש אם אם יהיה קנין שני דזכה בו מכח קנין ראשון כדכתי': נמצא דעלה בידינו מן המוגמר דראובן איבד זכותו מאחר שהלך אצלו ראובן ואמ"ל אבי מכר החלק שלו לשמעון והשיבו דלא בעינא ליה ומי יתן ואמצא החלק שלי וכו' ואפילו עלה בדעתו ולא ידע ליה שהוא המוכ' והו"ל כאינשי דעלמא ומחל לפניו דמחילתו הויא מחי' אפילו שלא בפני הלוקח דקי"ל הודאה בפני עד א' הויא הודאה ואפילו שלא בפניו ולא מפטר אלא בטענת שלא להשביע את עצמי וכו' אבל לגבי מחילה לא שייך טענת השבעה וכן אין צריך לומר אתם עידי כמ"ש מר"ן ספ"ט סכ"ט ועיין ס"ח וסי"ד שם וכ"ש בנדון דידן דליכא ממון וחיוב אלא תיקון חז"ל בעלמא משום ועשית הטוב והישר דבגילוי מילת' בעלמ' מסתלק כמו שכתב מר"ן אם ראהו משתמש וכו' וכ"ש דקאמר בפי' ל"ב דלא הצריכוהו קנין אלא משום מלתא בטעמא כדי שימכרו לו בדמי הראוים אבל אחר המכר דליכא האי טעמא מסתלק בגילוי מילתא בעלמא כדכתיב' ודברי מהר"ח שכתב דבעי כונה וקרי למצרן מוכר כדין מוכר דעלמא והויא מחילה בטעות לא דק והמה דברים יגעים ובנה בניינים בלא יסוד ואדרבא קי"לן מחילה בטעות הויא מחילה כמ"ש המוכר דקל לפירותיו אם שמיט ואכיל אין מוציאין מידו דזכה מדין מחילה ואף על פי דהיה בטעות דעלה בדעתו שהמכר קיים אפ"ה אמרינן דזכה וכן כתב הרשב"א בתשובה והביא דבריו הרב"י בסי' רמ"א במ"ח ס"ב דמחילה בטעות הויא מחילה ע"ש ודוקא פשרה בטעות לא הויא וכו' ומכ"ש דבנדון דידן ליכא מחילה בטעות דאפילו באינשי אחריני הויא מחילה.
ואין לדחות ולומר דאע"ג דהויא מחילה מאחר דנתבטל המכר של האב וחזר ולקח מהבן נתבטלה המחילה כמו שנתבטל המכר דפנים חדשות באו לכאן ז"א דעדין הוא באותו מקום ובאותו האיש ומאי איכפת לן במוכר אם הוא או אחר דבשלמא אם נשתנה המקום יכול לומר דלא מחל אלא מאותו מקום דלא ניחא ליה ביה אבל במקום זה לא ניחא לי למחול וכן אם מכרו לאחר יכול לומר בזה ניחא לי ומחלתי לו אבל לאחר לא ניחא לי ביה ומאחר דנ"ד באותו מקום ובאותו האיש עדין המחילה במקומה עומדת ומרוב פשיטות לכל יושבי על מדין לא הוצרכתי לראיה דידוע דתקון חז"ל שאמרו ועשית הטוב והישר היינו ללוקח עם המצרן והוא ימחול לו זכותו אבל המוכר ימכור לכל מי שירצה ולא רמי עליה תקון חז"ל ודי"ל: עוד כתב הרח"ח וז"ל ובר מן דין רביע שקנה מן האלמנה וכו' מצי לסלקה בזוזי ומכרה בטל מעיקרא וכו' ע"ש ולא פי' לן על ידי מי היתה המכירה ובשביל מה מכרה והוא לעיל כתב שהוא משועבד לכתו' ולמזונותיה ואם באמת משועבד למזונותיה ומכרה לצורך מזונותיה איך יאמר מכרה בטל ולא זכר שר דברי מר"ן בח' א"ה סי' ס"ג סכ"ה וז"ל אלמנה שבאה וכו' וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים ע"כ ע"ש ואם מכרה לכתוב' על ידי ג' בקיאין בשומא מכרה קיים ולא ימנע שהאשה מכרה על ידי ג' או על פי בית דין או על פי היורש והמכר היה בנגלה לא בנסתר ואמאי לא עכב על ידם והוא היה מצוי או ילך לבית דין והםיעכבו על ידם דלכל הצדדים אלו מכרה קיים ואיך גזר אומר מכרה בטל דמשמע בכל אופן מכרה בטל והיה לו לפרש ואיך יכול לסלק' בזוזי אחר שמכרה דהסילוק הוא קודם מכירה ולא אח"ך ואי משום שומא הדרא ליכא דהלוקח אדעתא דקרקע נחית עין סק"ג נמצא אם יהיה כדברינו זה מכר' קיים ואין היורש יכול לסלק הלוקח גם מכח מצרנות אינו יכול לסלקו אפילו בא אורח בזמנו דזכה בו מכח דנעשה שותף עמו על ידי החלקים שקנה מקודם לכן ושותף שקדם וקנה זכה כדכתי' לעיל: אח"ה ראיתי למהרי"ע בספרו ב"י בח' ח"מ שאלה ג' וז"ל בא' שהיה שותף וכו' וטען שלא ידע וכו' ונפסק הדין שישבע וכו' וערער אחד מן החכמים ואמר שאינו נאמן בשבועה דסתמא דמלתא דידע דהיה מכר בעדים ובשטר וקלא א"ל ושאל את פי רבו ואמ"ל דלא קי"לן כהך תשובת הרשב"א וכל שטען וכו' ישבע ויטול ע"כ ע"ש.
ואני בעניי אומר אח"ה מכ"תר וגודל מעלתו כי רבה איך יצאו דברים אלו מפי קדוש ויאמר דלא קי"לן כהך תשובה דמשמע דהיא סברא יחידאה והלא היא סברת הרא"ש ורבינו הטור ומר"ן ורובא דרוב' סברי הכי כמו שהוכחנו לעיל ע"ש וכן היא ידיעתנו כידיעת מהרי"ע ע"ש ואחר שנשא ונתן בדבר כתב וז"ל אלא ודאי הא עיקר הפי' וא"כ מינה נלמד דכל שנתגלה המכר וכו' אינו יכול לטעון ולומר לא ידעתי דחזקה דידע וכס' הרשב"א וכן ראיתי למהר"י הלוי בתשובותיו כלל ז סי' ס"א ופסק בפשיטות למעשה כס' הרשב"א וכו' ע"ש הנה אלא לפניך דמהרי"ע דדרכו בכ"מ להעמיד דברי רבו בכאן צלל במים אדירים וחזר ואמר דחזקת דידע הפך סברתו ועוד דאפילו אם היא ספקא דדינא ומחלוקת הפוסקי' היה לו להעמיד הדבר בחזקתו וישאר ביד הלוקח שהוא מוחזק ואיך יוציא הדבר מחזקתו ויאמר ישבע ויטול והרי כתב מר"ן בב"י וז"ל ולענין דינא נ"ל דכיון דקי"ל דלוקח הוי מוחזק ועל המצרן להביא ראיה כמ"ש בשם הרמב"ם והרא"ש והעי"טור וכו' כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן ביה קולא ללוקח דכיון שהוא מוחזק אמר דילמא כי האי פוסק או כי האי פוסק קיימא לן ועל המצרן להביא ראיה דקיימא לן כאידך וכו' ע"ש ופסקה מר"ן בקצר סמ"ה ע"ש בדברי מר"ן ומור"ם: הלכה ח' השכירות אין בה משום דין בן המצר ע"כ.
אירע מעשה בראובן שהיה שותף עם שמעון בחצר א' והטילו גורל ביניה' וזכה כל אחד בחלקו באותה שנה בלבד וכל אחד הכיר את מקומו לדור בו באותה שנה ואחר מכן הלך ראובן והשכיר חלקו ליהודה בקנין כדין וכשורה ובא שמעון וערער דרוצה לבטל השכירות באומרו דאית ליה דינא דבר מצרא מאחר שהוא שותף: תשובה דפס' מרן סי' שט"ו המשכיר בית לחבירו וכו' ואם אמר לו המשכיר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים וכו' שומעין לו יע"ש.
מדבריו שאמר למה תטרח ותשכיר וכו' משמע דווקא קודם שהשכירו אלא שרוצה להשכיר. אבל אם השכירו כבר אפילו בעל הקרקע גופיה אינו יכול לסלק השוכר ומכ"ש וק"ו בנדו"ד דבעל הבית השכיר אלא שהשותף הוא שבא להוציא מידו דאינו יכול דלא עדיף השותף מבעל הקרק' גופיה.
ואני אומר דאפילו עדיין לא השכירו לית ליה דינא דב"מ. ולא קאמר מר"ן שומעין לו אלא לגבי בעל הקרקע ואפילו לפי מנהגי ארגיל דאית להו דשנים שהיו שותפין בקרקע ואחד מהם השכיר חלקו לאחר דחבירו מעכב על ידו כדי לדור בו כמ"ש מהר' עייאש במנהגי' יע"ש בנדו"ד יודה מאחר דחלקו ובשנה זו עלה לו הבית הנז' לחלקו והשות' יש לו מקום לדור בו אפי' אינו מרויח בדירתו אינו יכול לסלק השוכר כמ"ש הרב בני יהודה שאלה מ"ג וז"ל בסוף השאלה הנז' מי שהוא שותף ושנה א' עלתה לו לחלקו ושותפו יש לו עליות מרווחים ורוצה להשכיר לאחרים אין השותף יכול לעכב כיון דעכ"פ יש לו מקום לדור יע"ש.
ע"כ נמ"ך: הלכות עבדים פרק ג' הי"ג מפי השמועה למדו שאין האשה נרצעת וכו' ומה שנאמר ואף לאמתך וכו' ע"כ. וכתב עליו הרב משנה למלך ז"ל וז"ל והתוספו' בס"פ היה נוטל (ד' כ"ג) הקשו דכיון דקי"לן דמוכר עצמו אינו נרצע ממיעוטא דאזנו וקי"לן דאין האשה נמכרת בגניבתה וכו' וא"כ למ"ל קרא דהעבד למעט אמה תיפוק ליה וכו' ע"כ.
ודבריהם תמוהים בעיני משום דאי לאו קרא דהעבד הו"א דקר' דאף לאמתך קאי ארציעה וכו' ואפשר לתרץ דהתוספות ס"ל דליכא למימר דקרא דהע' ולא אמה הוא משום דקרא דאף לאמתך וכו' דא"כ תקשה לו דהענקה למ"ל יע"ש: עוד כתב שם וז"ל וא"ת אכתי קשה למ"ל לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך לרבות הענקה באמה וכו' וי"ל דהוה ס"ד למעט אמה מהענק' משום דהענקה לאבוה ולאו לדידה יע"ש: ואח"ה לא ידעתי מה ישיב לדעת התוס' לעולם אמינא לך דאית להו להתו' דהעבד בא לגלות על קרא דאף לאמתך היינו הענקה ולא תקשי דאם כן לו דהענקה למ"ל דאי לא כתב קרא לו הו"א דלעולם דמעניקי' בין למוכר עצמו בין למכרוהו ב"ד והא דאצרי' קרא לרבות הענקה באמה עבריה הוא משום דהענק' לגבוה ולא לדידיה והו"א דאין מעניקים לה אף ע"פ דמעניקי' גם למוכר עצמו לכך אצטריך לו דהענקה.
לומר לך דאין מעניקי' למוכר עצמו: ועוד דקתני בברייתא והביאה הרב בדבריו לעיל וז"ל דתניא ואף לאמתך וכו' להענקה הוא או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר העבד וכו' אלמא דהעבד לגלויי על הקרא דאף לאמתך קאי להענקה ולא לרציע'. ולזה יש לישב ולומר דאחר דכתב קרא העבד לגופיה ולא אמה לרציעה למדנו דאף לאמתך וכו' קאי להענקה ולעולם לאו לגלויי ולכך הוקשה להו להתוספות לגופיה למה ל"ק אבל קושיא קמייתא עדיין מאי ישיב לפי דבריו כדפירשנו: עוד תירץ הרב שם על התוספות וז"ל א"נ דהתוס' אזלי לשיטתם דהלכה כרבי אלעזר וכו' דליכא.
למטעי בקרא דאף לאמתך וכו' ואח"ה מכ"תר שותא דמר לא גמירנא דהרי התוס' הקשו אליבא דרבנן אמאיאיצטריך העבד למעוטי אמה והא אין בה מכירת בית דין ומינה גמרינן דאינה נרצעת ומאי איכפת לן אם התוספות ס"ל כרבי אלעזר ואי רבנן חזרו מדבריו שאמרו דאין מעניקים כ"א למכרוהו ב"ד וס"ל כר"א דמעניקי' לכולהו והא רבנן עדיין קיימי בשיטתייהו ולכך אצטריך העבד לגלות על הקרא דאף לאמתך וכו' ואי לר"א איצטריך העבד לומר לך כשהוא עבד וכעת צ"ע.
ועיין בהלכות גניבה פ"ג ה"בי מה שתירצתי לע"ד על קושית התוספות הנז': הלכה י"ד כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בל"ת והרי הכתוב ניתקו לעשה וכו' ע"כ. וכתב הרב מש"למ ז"ל וז"ל והקשו שם התוספו' דהא צדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה.
ואו"רת דאכפיי' בדברי' ולר"י נראה דבצדק' כופין משום דאית ביה לאו לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וכו' ואליבא דר"ת ה"ה בהענקה דלא כייפינן אבל לר' יהודה בהענקה כייפינן משום דאיכא לאו דלא תשלחנו וכו' ותירוץ דר"י הסכימו בו רוב הפוסקים וכמ"ש מרן בט"יד סימן רמ"ח וכתב שם שדעת הרמב"ן כר' ותמהתי שהרי כתב הרשב"א בתשובה תשמ"ח דהשבת העבוט אין בית דין כופין עליה ואי ס"ל כתירוץ דר"י הא איכא לאו דהשבת העבוט לא תשכב בעבוטו וכו' ע"ש: ואחר הסליחה כי רבה לא ידעתי מאי מקשה להרשב"א מהשבת העבוט דר' פירש דבריו ואמר משום דאין בה לאוין דלא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ משמע מדבריו משום דאית בה תרי לאוין החמירה בה תורה ולכך כופי' עליה ב"ד אף ע"פ שמתן שכרה בצדה וכן פי' דבריהם בפרק נערה שנתפתתה וכתבו משום דאית בה תרי לאוין וכן כתב ב"י בסימן הנז"ל אבל השבת העבוט אין בה כ"א לאו אחד וכן מבו' בלשון התוספות דכתבו דבצדק' כופין משום וכו' ואם משום דאית בה לאו כמו"שה הר"ב מאי ארייא צדקה דבכל המצוו' כולם שמתן שכרן בצדם חוץ מכבוד א"ו אית בהו לאו.
אלא ודאי כדכתיבנא ואפי' לסברת ר"י אין כופין על מצות הענקה. משום דלית בה כ"א לאו א' ושאני מן הצדקה.
ועוד ק"ל דאמאי לא הוקשה לו להרב כ"א על הרשב"א דלא ידעתי דעתו מאי היא שהרי הוא סומך על דברי הר"בי שהביא דעת כל הפוסקים ולא הזכיר דעת הרשב"א. ולא הוקשה לו על הרמב"ן שאמר הר"בי דדעת הרמב"ן כדר"י וכתב הרמב"ן בדין העבוט כסברת הרשב"א כמו"ש דבריו הר"בי בסי' צ"ז ופסקה מור"ם בסי' הנז' ע"ש.
ואם כוונתו להקשות על הרמב"ן מאי מקשה ליה מדברי הרשב"א והרי דעת' שוה דמאי דקאמר אין כופין הרשו' בידם אם ירצו כופין אלא דאין נענשים עליה כמו שאר מצוות. ואחרי כותבי ראיתי ראיתי להר"ן שהביא דברי הרשב"א ומשמע דדעתו כדע' ר"י ואפשר דעל זה סמך הרב ב"י ונקט הרשב"א וה"ה הרמב"ן דס"ל דדעת' שוה.
גם במ"ש דשאני השבת העבוט שהוא לאו הניתק לעשה אבל בצדק' שאינו ניתק לעשה כייפי' ליה וכו' דמאי שנ' העבוט דחשיב ליה לאו הניתק לעשה טפי מצדקה וכו' משום דהעבוט לא מצי מקיים העשה עד אחר העברת הלאו דלא תבא וכו' ושפיר קרי ליה לאו הנית' לעשה אבל בצדק' יכול לקיים העשה דנתון תתן קודם העברת הלאו והו"ל לאו שקדמו עשה.
זה אינו דהא לחכמי' דקיימא לן כוותייהו אית להו דכולהו מקרו לאו שנת"ל כמו שלח תשלח ולקט ופאה וכדומה דיכול לקיים העשה קודם העברת הלאו וקרו להו לאו שנת"לע והדרא קושיא לדוכתה דאמאי קרי להשבת העבוט לאו הנת"ל טפי מצדקה ועוד דמנא ליה להרב לחלק במלקות דרבנן בין לאו הנת"ל לשאינו ניתק דאין חילוק זה אלא לענין מלקות דאורייתא אבל לענין מכת מרדות דרבנן לא נזכר חילוק זה בדברי הפוסקים: ואני בעניי נראה לישב על הרשב"א והרמב"ן ז"ל דבמצו' צדקה דאית בה תרי לאוי חמירא ודינא כשאר מצות שאין מתן שכרם בצדם כדעת ר"י ז"ל ולכך כתבו דכופין על הצדקה אבל שאר מצוות דמתן שכרם בצדם ניתנה הבחירה ביד ב"ד אם רצו כופין ואם לאו אינם נענשים כמו שגילו דעת' הרשב"א והרמב"ן וכתבו אין ב"ד מוזהרין עליה אם העלימו עיניה' ממנה הילכך אם רצו כופין ואם לא רצו אין כופין וההוא עובדא דרב יהודה דנגדיה לההוא דגזינהו לגפה רב יהודה רצה מחמת שהרשות בידו לכפות וכפהו: ואחר החי' ראיתי להר"ם במזל בה' שחיטה ה"ד שכתב וז"ל נטל אם על בנים וקצץ אגפיה כדי שלא תעוף ושלחה מכין אותו מכת מרדות וכו' ע"ש וכתב הכ"מ נטל אם על בנים וכו' חולין ההוא דגזינהו וכו' ונגדיה ר' יהודה וכו' ואיני יודע למה השמיט רבינו שמכין אותו מכת מרדות ע"ש והרואה יראה בדברי רבי' שכת' בלישניה מכין אותו מכת מרדות הפך דברי הכ"מ ומוכרח אתה לומר דלא היתה בגרסתו בכל ספרי רבי' המוגהים ומאי טעמא השמי' רבינו ולא פסקה כמו שפסק במצות צדקה דכייפינן אלא מוכר' אתה לומר כדכתיבנא מאחר דאינה חובה על הב"ד כמו בצדקה אלא אם ירצו לכך לא פסקה רבינו: ואני בחפשי ראיתי להמרדכי בתרא שהביא בשם ריב"א חילוק אחר ואמר דאין בית דין מעשים עליה דהיי' מכים אותו עד שתצא נפשו או יעשה המצו' כמו שאר מצוות דמשב"ץ אלא מעני' אותו ואם לא קבל לא איכפת לן ביה ומאי דקאמר אין מוזהרים עליה היינו דאין נענשי' עליה ותירוץ זה הוא תירוץ הריצב"א שהביאו התוספות בתרא דף ח' ואפשר דכוונ' הרשב"א והרמב"ן כמו הריצב"א והמרדכי גם במצוות הצדקה וכוונתם לומר דכייפינן ליה ממש ולא כר"ת דאמר דכייפינן ליה בדברים אבל לא כייפינן לה עד שתצא נפשו כשאר מצוות דמ"ש בצידם ומ"מ הרשות בידם אם ירצו לכופו כפיה גדולה: אלא דפי' זה דוחק הוא בדברי הרשב"א מאחר דסתם דבריו דהשואל שאל דאם כופין אותו או אין כופין כלל כדמשמ' מלשון השואל וצרי' המשיב לפר' דבריו ומאחר שלא פירש משמע דאין עליו שום חיובא.
ועוד דראיתי להב"י שכתב שהר"ן הסכים לתירוץ בתרא דר"י וכן דעת הרמב"ן אלא מחוורתא כדכתי' מעיקרא וכן ראיתי בהגהו' מרדכי דכתובו' שכתב משמ' מירוש' הא אם רצו כופין והשתא לא תקש' מהא דגרסי' בקדושי' בירושלמי אמר ר' אסי שכופין את הבן לזון את אביו ובפ' כל הבשר מייתי לההוא דלא מייקר אבוה א"ל שבקוהו משום דהרשו' ביד' יע"ש ועיין הט"ז סיר"ס י"ד: אלא שמדברי ההגהות הנז' משמע דגם במצוות צדקה הרשות ביד ב"ד דהא ההיא דר' אסי דכופין לזון את אביוהיינו שרצו הב"ד והתם מזונות והיינו צדקה דלא כר"י: אבל קש"ל לדעת ר"ת דכייפינן בדברים ואפילו ( במצות צדקה מה יענה בההיא דנגדיה רב יהודה כמ"ש הרב מש"למ: ואפשר לתת דשאני ההיא דנגדי' ר"י בשביל דגזייה לגדפי' משום דאותה שעה מיהא ביטל המצוה דאינו יכול לשלח משום דלא מקרי שלוח וכו' אם כן הו"ל בטילה ובעי מלקות מדאו' ז"א משום דאחר זמן מרבי לגדפיה כמ"ש לו ר"י וכו' ולכך נגדיה אבל אם לא גזייה לגדפיה אפילו אם לא שלחה לא הוה נגדיה משום דמצות עשה שמתן שכרה בצדה ועוד דחייש רב יהודה דשמא קודם שיגדילו כנפיה תמות ועובר על איסורא דאורייתא אבל אם לא גזייה לגדפה שמא יחזור ברוחו הוא לעצמו ויקיים בה מצו' שלוח ולא כייפינן ליה ודוק.
ותירוץ זה מתיישב גם להרשב"א והרמב"ן: אלא דקשה לי לסברת ר"ת דאמר אכפייה בדברי' והא קתני בש"ס ממשכנין על הצדקה ואפי' בע"ש ופריך בש"ס והכתי' והפקדתי וכו' ותי' הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא כפייה לר"ן אלמ' כפייה ממש מדממשכנין עליה וליכא למימר דממשכנין הוא גרוע מכפייה ממש ואינה אלא כמו דאכפייה בדברים ז"א ואין הסברא נותנת כן ועוד דהרי הרשב"א אף ע"פ דס"ל כדעת ר"י דכופין ממש כמ"ש דבריו הר"ן בפ' נערה מ"מ אית ליה דאין יורדין לנכסיו אפי' בפניו ואין חילוק בין ממשכנין ובין יורדין לנכסיו: ואפשר לומר דר"ת מוקי להא דממשכנין על הצדקה הוא כשקצצו ביניהם כל אחד מה שיעלה לו בחלקו ונתחיי' בו דהו"ל כחוב דעלמא וגם הוא נמי אמיד ועובדא דרבא ראיה על דאמיד לית ביה משום ופקדתי על כל לוחציו וכו' דאם לא כן איך אכפייה רבה בדברים והא כתיב והפקדתי על כל וכו' אבל היכא דפסק ואמיד כייפינן ליה ממש ויורדין לנכסיו: ולפ"ז מתיישב שפיר גם לדעת הרשב"א דכתב אין יורדין לנכסיו ואפילו בפניו והא קתני בש"ס ממשכנין ולמאי דכתיב' אתי שפיר ולא קשה מידי ודו"ק: ואני בחפשי ראיתי למופת הדור בספ' ברכי יוסף שהקשה דמאי מקשה מדברי הרשב"א על הרמב"ן והבין בדברי הרב מש"למ שמקשה במוחלט על הרמב"ן ע"ש ולמאי דכתיבנא לא קשה ולא מידי דהרב מקשה על הרשב"א ולא על הרמב"ן דהב' הביא גם דברי הרשב"א בסוף דבריו ע"ש דס"ל כר' אלא שאין יורדין לנכסיו והמש"למ קצר בדבריו ור"ל הרמב"ן וכל דיליה: גם מ"ש אף ע"ג דבצדקה כתיב כי פתוח וכו' י"ל דשאני צדקה דאית בה תרי לאוי דומיא דממיר ע"ש דשאני ממיר דאית ביה תרי לאוי ועשה א' ולא אתי עשה ודחי תרי לאוי אבל בצדקה אית בה תרי לאוי ותרי עשה כי פתוח תפתח נתון תתן וכל עשה מדחי לאו א'.
גם מ"ש בתירוץ שני א"נ כי פתוח פירושו אלא ומשמע קודם הלאו ע"ש ר"ל דהו"ל לאו שקדמו עשה דיכול לקיי' העש' קודם העבר' הלאו אבל העבוט לאו הניתק לעשה דאינו יכול לקיים העשה עד אחר העברת הלאו ואחר הס' מכ"תר דאין חי' דכולהו מקרו לאו הניתק לעשה דהרי שלוח הקן יכול לקיים העשה קודם העברת הלאו ולדעת רבנן מקרי לאו הניתק לעשה ואין זה אלא לסברת ר"י עיין בש"ס בסו' חולין ובש"ס מכות וכן משמ' מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין ומדברי הכ"מ בפרק ראשון מהל' נערה ע"ש.
ועוד דאם זה כוונת הרב מש"למ מאי קאמר ולפי זה בהענ' דהוי לאו הניתק לעשה ומאי שנא הענקה ממצות צדקה דקרי לה לאו הניתק לעשה ומצות צדקה קרי לה לאו שקדמו עשה והרי בשניהם יכול לקיים העשה קודם העברת הלאו: ולעד"ן לישב דאמאי מצות צדקה לא מקרי לאו הניתק לעשה הוא משום דבכל פעם מחוייב לקיים מצות צדקה ואם חוזר ונותן לו צדקה לא נפטר מעונש הלאו שעבר קודם לכן וזה הצדקה לאו תקון הלאו אלא מקיים מצות הצדקה ולכך לא מקרי לאו הניתק לעשה אלא דקשה לי על תירוץ זה דיכול ליתן שני דינרים אחד לחיובו ואחד לתקון הלאו בב"א ומאחר דנותן חיובו ומוסיף חיוב אחר לתקון הלאו מקרי לאו הניתק לעשה כמ"ש רז"ל על פסוק צדק צדק תרדוף שעושה ב' צדקות א' בשביל החיוב וא' בשביל שיחיה הוא ובניו ולית בה משום אל תהיו כעבדים וכו': ואחר מכן ראיתי להר' נתיבות משפט ז"ל שהביא דבריו מור' ה' חיד"א ז"ל בס' בר"י וז"ל והרב נ"מ הקשה על האי תירוץ דר"ת דאכפייה בדברים דהרי בפ"ק דבתרא מייתי לה אמ"מ על הצדקה ותי' הרב ז"ל דאף דאין כופין בשוטים מ"מ נחתינן לנכסיה ע"כ וכתב עליו הרב ותירוצו הוא חידוש גדול ע"ש ואשתמיט מנייהו דברי הרשב"א ז"ל והביא דבריו הר"ן בפ' נערה שנתפתתה דס"ל כר"י דכייפינן ליה בשוטים וכתב מיהו אין יורדין לנכסיו אפי' בפניו ע"ש: גם מה שסייעו הרב מח"מ מדברי הרשב"א על מי שאינו רוצה לא לירש ולא לפרוע דלא כייפינן בשוטים אלא בהורדת נכסיו לאו סייוע הוא דשאני התם בחוב דעלמ' כמו יורשת הבכור דינא הוא דיורדין לנכסיו ולא כייפינן ליה משום דאין בו מצוה כ"כ אבל במצות הצדקה איכא מצוה בו כמו שמפורש בדבריו דכייפינן ליה מדין מצות צדקה אבל אין יורדין לנכסיו דלאו חוב הוא דאל"כ תקשה דברי הרשב"א אהדדי.
אלא דק"ל דברי הרשב"א אלו דבסי' רע"ח כתב דלא כייפי' ליה אבל יורדין לנכסיו ובסיק"ז כת' דכייפי' ליורשין וגם יורדין לנכסיהם הביא דבריו הב"י בסימן הנז' וי"ל: פרק ט' ה"ג אחד מן האומות שבא על שפחה וכו' הרי הבן עבד כנעני שנא' וכו' אבל העבד שלנו שבא וכו' אין הבן עבד כנעני שנא' אשר הולידו וכו' ע"כ.
ברייתא היא בפ"ק דסוטה דף ג' ב') דתניא מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית וכו' ת"ל וגם מבני התושבים הגרים עמכם לעולם בהם תעבודו ופר"שי בעבד גרסינן בבי"ת ור"ל דקאי אקרא דאמר מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה ועלה קאמר מנין לא' וכו' לקנותו בעבד שאמרתי לך מהם תקנו עבד ואמה: והיותר נראה דבא רש"י למעט דלא גרסי כעבד בכ"ף ולפרש בש"ס כפי' רבינו ז"ל דמפרש דאין התנא משתעי לענין לא תחיה כל נשמה אלא לענין אם הולד עבד או ב"ח אתמר ולפי גירס' רבינו צ"ל בכ"ף וה"פ מנין שאתה רשאי לקנותו עבד ולהיות לך עבד כנעני ולכך פיר"שי דגרסינן בעבד בבי"ת ופי' מנין לך לקנו' בעבד ולא אמרי' ביה ל"ת כל נשמה אבל אי גרסי' בכ"ף עכצ"ל כפי' רבינו:ופירש"י ז"ל עוד שם בד"ה ולא מן הגרים וכו' הנולדים לבני ארצכם במקום אחר וכו' והביאום לבניהם לגור שם עכ"ל וק"ל מאחר דהטעם הוא משום דבאומות הלך אחר הזכר וכן מפורש בהדיא במסכת קידושין דאמרינן מניין שהולכים אחר הזכר דתניא וכו' אמאי פירש"י הנולדים במקום אחר.
ואפשר דלריבותא נקטיה דאפילו אשר הולידום במ"א ומכ"ש אשר הולידו בא"י דמקרו בניהם ואינם רשאים לקנו' מהם אלא אם הולידום בא' עם אחד משאר אומות לא מקרו גרים בארצכם לכך נקט שהולידום בארץ אחרת. אך ק"ל ע"ז דמנ"ל לתנא לפרש אשר הולידו בארצכם א' משאר אומות שבא על הכנענית ומהם תקנו ולא מן הגרים בארצכם עבד שבא על אחת משאר אומות ואימא בהפך אשר הולידו א' משאר אומות הבאה לארצכם ובא עליה עבד ועלה קאמר קרא מהם תקנו ולא מן הגרים עבד שבא על אחת משאר אומות ובא הבן אצל אמו וגם עמו וחוששין לזרע האם וקושיא זו ראיתי לרש"י ז"ל בפ' הערל ותי' דתני בסתם האיש גולה ולא האשה ולכך מן הנולדים אחד מן האומות שבא לארצכם ולא מן הגרים אחד מן הכנענים שהלך למקום וכו' ומסתברא למעוטי זרע האב: ואיתא עוד שם בגמ' איידי דכתב ובאחיכם בני ישראל וכו' תנא לעולם בהם תעבודו לכדתנא דבי ר"י וכו' ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה ע"כ ומהו הדבר שנתחדש בה כדפי"רשי לעיל לא תעבוד בו עבודת עבד ר"ל לחלוץ מנעלו וכו' וזהו דבר חדש דבאחיכם דאמר קרא לא תרדה בו בפרך שהוא קושי השעבוד ודו"ק.
אבל התוספו' גרסי בהפך איידי דכתב בהם תנא ובאחיכם ולפ"ד קשה מאי דבר חדש איכא אם החידוש הוא ל"ת בו בפרך שהוא קושי השעבוד אם כן החידוש הא כתיב ובאחיכם ומאי קאמר איידי דכתב וכו' תנא ובאחיכם והרי הוא עיקר החידוש דבשלמא בהם שייך לומר איידי דהחידוש הוא במאי דקאמ' לעולם בהם תעבודו ונקט בהם איידי אבל ובאחיכם ל"ת וכו' עיקר החידוש ובאחיכם דבלא אחיכם ליכא חידוש דמה היה לו לומר: הלכות שכירות פרק ו' הי"א מכר את הבית או נתנו או : הורישו אין השני יכול להוציאו עד שיודיעו מקודם ל' יום וכו' שהרי השוכר אומר לו אין כחך יותר מכח זה שזכית בבית זה מחמתו ע"כ.
נשאלתי לחוות דעי ע"ע בית שהיה מושכר לזמן קצוב ובע"הב נדחקה לו השעה ביותר והוצרך למכור הבית ולא מצא קונים כ"א ע"מ לדור בו והשוכר צווח לומר עד שישלים זמנו ואינו יוצא בתוך הזמן יורנו רבינו. וזאת תשובתי איתא בדברי רבי' הטור סי' שי"ב וז"ל המשכיר בית או חצר לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו בתוך הזמן אפי' נפל הבית של המשכי' וכו' ואפי' העני וצריך למוכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים והלוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלי' זמנו וכו' יע"ש ופסקה מר"ן בקצר כלשונו בדיוק יע"ש הרי מפורש והוא דבר פשוט דיד בע"הב על התחתונה ואין בידו להוציא השוכר ולומר לו צא מן הבית דצריך אני למוכרו לאחר ואפילו לא ימצא לקנות ממנו כי אם בשביל הדירה אינו יכול להוציאו דדברי רבי' הטור ומר"ן סתמא קאמר דאינו יכול להוציאו דמשמע אפי' יתבטל המכר בשביל השכירות דאל"ך הו"ל לפרש ולא לסתום אבל אם קנה הלוקח בסתם המקח קיים ולא מקרי מקח טעות: וכן יש כח ביד בע"הב למכור ואפי' אית לן שכירות ממכר ליומיה מקרי והוא דכתב רבינו והטור ומר"ן והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו דבאו לשלול כ"ז דכתיבנא: אלא דצריך להתיישב בדברי רבינו הרא"ש בס"פ השואל והביא דבריו מר"ן הב"י דלכאורה נרא' דהוא הפך דברי רבי' הטור ומר"ן דכתי' לעיל וז"ל אהא דקאמר נפל ביתיה דמשכיר א"ל לא עדיפת מנאי כלל דברי' אם אפש' לאודועי אבע"ל לאודועי ואי לאו מצי א"ל לא עדיפ' מנפשאי וכת' הרא"ש כולה שמעתין איירי בסת' אבל אם שכרו לזמן קצוב כמכר דמי ואם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפי' בתוך הזמן והכי איתא בירוש' המשכיר בית לחברו ורצה למוכרה אמר ר' אמי לא עלתה על דעתו שימות ברעב ור' זעירא ור' אילא אמרו מ"מ קנוי לו אלא דאמרי' לשבקיה עד דמלי וכו' ובא מעשה לפני ר' איסא ולא קבל דבריהם ומה פליג בתמיה ר' איסא פליג עלייהו סבר כר' אמי שיצא לאלתר ומשני לא פליג אלא מעשה שהיה כך היה ביתו של אחד היה ממושכן אצל יהודי אחד במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא היו לו מעות לפדותה ובזה הורה כר' אמי שיצא מיד אבל המשכיר בית לשנה וצריך למוכר' מחמת דוחק צריך להניח השוכר בבית עד שישלי' זמנו כר' זעירא ור' אילא ע"כ ע"ש: והנה מדברי הרא"ש דכתב אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו נראה לכאורה דהוא הפך דברי רבינו הטור ומר"ן דנקטי בלישנייהו ואפילו העני וצריך למוכרו ודברי הרא"ש קאי אקבע לו זמן דלעיל מניה קאמר אם שכרו לזמן קצוב כמכר דמי וסיים ואמר אבל אם אין לו מה יכול וכו'.