אור ברסלב

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי

פרק ה'

פרק ד'

ה"ח כהן גדול דן ודנין אותו ומעידין עליו וכו' עכ"ל.

עיין במרן כ"מ שכתב דהכי איתא בפ' כהן גדול ד' י"ח. והתוספות ד"ה דן פשיטא כתבו וז"ל ועוד אגב דתני כ"ג דן ודנין תנא גבי מלך וכו' ר"ל דן גבי כהן גדול אצטריך דלא נימא דאנן לא דיינינן ליה ומשום דאנן לא דיינינן ליה איהו נמי לא דן קמ"ל דן ודנין אגב מלך דאצטריך למתני ביה לא דנין ותנא לא דן גבי מלך משום רישא דכ"ג דן דאצטריך כנז' וזהו כוונת הש"ס דקאמר תנא כ"ג איידי דקא בעי למתני מלך לא דן וכו, רוצה לומר איידי דתני בהדי מלך דנין תנא גבי כהן גדול דנין ואיידי דקא בעי למתני דן גבי כהן גדול תנא לא דן גבי מלך והש"ס דלא קאמר הכי משום דפשוט דתני סיפא אגב רישא כמו שכתבו התוספות עוד כתבו: בא"ד ותדע דהכי פשיטא ליה וכו' רוצה לומר תדע דהיכא דאיכא שום חידוש בחדא תני זה אגב זה אף על גב דאידך לית בה שום חידוש ודלא כהר"ר טרויי"ש דהא בש"ס לעיל קאמר דנין איצטריך ליה ותני דן אגב דנין וכו' ואם תקשה קושית הר"ר טרויי"ש דלעיל אמאי לא משני דס"ד וכו' דאין דנין וכו' משום דיכול לדחוק לא אדרבא לאידך גיסא וכו' והראייה דמייתי מהש"סהיינו לתירוצא בתרא ועוד אגב וכו' אבל לתירוצא קמא ליכא שום ראיה דתני דן ברישא וק"ל.

ע"ת: הלכות ביאת מקדש פרק ד' ה"ח אין הציץ מרצה וכו' עיין להכ"מ והכי נמי איתא בפ"ק דסנהדרין אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"ך יוכיח וכו' ראיתי למוהרש"א ז"ל שהקשה מדקאמר ר"ש כה"ג ביוה"ך וכו' משמע דאית ליה טומאה דחויה. ולמאי דבעי למימר לר"ש נמי אין מעברין לכתחילה תקשה אין מעברין לכתחילה והא אית ליה טומאה דחויה בצבור ותי' דלעולם דר"ש נמי אית ליה טומאה הותרה וצריך ציץ לרצות ובהא פליגי אדר"י וא"המ מכת"ר דאין אפשר לומר דהותרה וצריך ציץ דהא פי' הותרה היינו הותרה לגמרי ואין צריך ציץ אבל כשתאמר דחויה צריך ציץ לרצות.

וכ"כ רש"י במסכ' פסחים ר"ש אית ליה טומאה דחויה היא ואי לאו משום דציץ מרצה לא הוה מתכשרי ע"ש. וכן במסכת יומא קאמר הש"ס בפי' ואי ס"ד טומאה הותרה בצבור למ"ל לרצויי ואם סברא היא מאי מקשה ואמאי אצטריך לתרוצי שנוייא אחרינא ועוד דאחר דהאמת דאית ליה מעברין לכתחילה מוכרח אתה לומר דאית ליה טומאה דחויה היא בצבור ופליגי בטומאה.

ולעד"ן דלעולם ר"ש אית ליה טומאה דחויה כדדייק לה ואעפ"כ אין מעברין לכתחילה משום דאין דבר קל הוא לעבר ולדחות המועדות והראיה מדקאמר בדיעבד מעוברת ואי הותרה לגמרי אמאי מעוברת בדיעבד. ושוב ראיתי בספר בני יהודה למוהר"י עייאש ז"ל שתלה בדברי הרמב"ם כדפי' ולא תקשי מש"ס דילן דקאמר ר"י אומר מעברין לכתחילה אלמא דאית ליה וכו' דמשמע דלא דייקינן אלא מדקאמר אין מעברין לכתחילה דה"ה אפילו קאמר מעברין בדיעבד מקשה שפיר: והשתא ניחא מה שפס' רבי' טומאה דחויה היא בצבור דלכאורה נראה הפך הדין דהא כללא אית לן דר"י ור"ש הלכה כר"י ור"י אית ליה טומא' הותרה בצבור ואיך פסק כר"ש דאית ליה טומאה דחויה בצבור ולמאי דפרישית ניחא דרבי' פסק בהלכו' קידוש החדש דאין מעברין לכתחילה והיינו כת"ק נמצא לת"ק אית ליה טומאה דחויה בצבור מדקאמר דאם עיברוה מעוברת דאם איתא דאית ליה טומאה הותרה אמאי מעוברת בדיעבד ורבי' פסק כת"ק דאית לן ר"י וחכמי' הלכה כחכמים: וחזה הוית להרב כ"מ שכתב בשם מוהר"י קורקוס וז"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שפסק רבינו טומאה דחויה הוו תרי דסתרן ותירץ שסובר רבינו שהקושייא אינה מוכר' ותירץ לו כן לרווחא דמלתא ע"ש משמע מדבריו דרבינו פסק כר"י: ואנא בריה קלה אחר התאפקי בעפר כפות רגליו לא ידענא מאי קאמר דהא בש"ס קאמר בפי' ורב ששת היכי קאמר טומאה דחויה והתניא ונשא אהרן וכו' וקשיא לר"ש ומשני תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו וכו' ולדבריו מאי משני ועוד היכי קאמר דר"י אית ליה טומאה דחויה והא אית ליה דאינה מעוברת אפי' בדיעבד ואי אית ליה דטו"דח אמאי אינה מעובר' ואי אית ליה דמעברין כדמעיקרא אם כן תקשה ליה הברייתא גופה כדמקשה הש"ס: ואחר כותבי ראיתי בספר בני יהודה שכתב כדפי' דפסק כת"ק עי"ש אלא דתמיהא לי על הרב ז"ל איך לא נתעורר בדברי הר"י קורקוס ולא הזכיר שמו לברכה כלל.

ואפשר לומר דכוונת מהרי"ק הנזכר היא דאה"נ דר"י אית ליה טו"הות ורבי' פסק כת"ק כדפירש ובציץ פסק כר"י ואם תקשה ליה יוה"ך יוכיח והו"ל לפסוק כר"י דהותר' ישיב רבינו שאותה קושייא אינה מוכרח' וכו' ואיכא שנויא אחרינא והך שנוייא אינו אלא לרווחא דמלתא משום דאית ליה לר"י הותרה כדמוכחן מש"ס דידן דקאמ' אין מעברין כלל כלל לא אלא דברי מר כ"מ צ"ע.

וי"מ שפ' דר"י אית ליה טו"דחו ומתיישבים דברי מר"ן כ"מ ואין נ"ל כדמוכח מש"ס כדפי' בסמוך וק"ל. ולדברינו מסייע לנו הש"ס דקאמ' לא מצינו דאית ליה טו"הות בצבור אלא ר"י ואה"נ דאם באמת ס"ל לר"י טו"דחו בצבור הוה משני שנויא אחרינא כמו שהקשו התוספות מאי מקשה ר"ש לר"י שאני יוה"ך דלית ביה ציץ כלל ואע"פ שהתוספו' ישבו הדבר רבי' לא ניחא ליה בההוא ישובא וק"ל: ראיתי לרבינו שפסק שמפני ב' דברים שעשה חזקיה בקש רחמים שעיבר מפני הטומאה ואנן קי"ל אין מעברין לכתחילה ועיבר ניסן בניסן והקושיא גלויה לעין כל וכבר נתעורר בה הכ"מ.

ומה שהוקש' לי בדברי הכ"מ כבר קדמני מר קשישא מוהר"י עייאש ע"ש אלא דאיכא קושייא אחריתי שלא נתעורר בה הרב הנזכר והיא דהכא כתב הכ"מ דרבי' פסק כר"י דעיבר מפני הטומאה וביקש רחמים ועיבר ניסן בניסן כתנא דתוספת' ע"ש ובהלכו' קרבן פסח פ"א ה"א הראני אחד מבעלי הישיבה שכתב הכ"מ וז"ל ואף ע"ג דאמרי' בסנהדר' חזקיה ביקש רחמים וסבר בסוף דנשי' בראשון רשות משום ר"ש אמרו לה אבל לרבי יוסי ור"י ביקש חזקיה רחמים ע"ע לא מפני כך אלא מפני שעיבר ניסן בניסן נמצא דהתם הפך דבריו דהכא דהכא כתב דרבינו פסק כר"י וכתנא דתוספתא והתם קאמר דר"י אית ליה דחזקיה עיבר ניסן בניסן ולפי דבריו הכא ליכא שום קושיא מעיקרא.

ודוחק לומר דלא נקט לה אלא לאליבא דר' יוסי ור"י באגב נקטיה דלא אשכחן בדוכתא אחרינא דר"י אית ליה ופליג אתנאי וס"ל דעיבר ניסן בניסן: גמרא אמ"ל ר"ש כה"ג וכו' עיין בתוספות במס' יומא דף ז' ב' שהקשו מאי ראייה מייתי ר"ש מכה"ג ביוה"ך שאני יוה"ך דכיון דאי אפשר להיות על מצח' ותי' מה שתירצו עי"ש: הלכות מעשה הקרבנות פרק ב' ה"ב אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד וכו' אבל וכו' אין מביאין עמהם נסכים.

משנה בפרק שתי מדות דף צ' ב' כל הקרבנות וכו' טעונין נסכים ואמרי' עלהבגמרא ולר"י למ"ל קרא וכו' סד"א הואיל וכו' יע"ש וכתב רש"י ד"ה הואיל וכו' משום דהתם לא אפשר בלא וא"ו דהיכי ליכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קלל אמו ע"כ יע"ש הסוגיא באורך: והרב הליכות אלי נסתפק לרבי יאשיה ולר' יונתן דפליגי במקלל אביו ואמו וכו' אי פליגי גם במכה מי נימא דבעינן עד שיכה אביו ואמו ואי אמרת הכי אמאי לא תני בפרק אלו הן הנחנקין חומר במקלל מבמכה יע"ש.

וראיתי להראה"ן ז"ל שתירץ דמילתא דפשיטא דידעינן חומר במקלל מבמכה דבמכה בעינן אביו ואמו לא אצטריך למתני אלא מלתא דלא שמעינן כבר. ונראה לענ"ד דמתני' דפרק הנחנקין אתיא כרבי יונתן דאית ליה וא"ו לחלק וסיפיה דקרא אביו ואמו קלל להביא את המקלל לאחר מיתה כדמוכח מפרש"י בפר' אותו ואת בנו דף ע"ד ד"ה רי"ו וכו' וסיפיה דקרא להביא את המקלל לאחר מיתה ולרבי יאשיה איצטריך סיפיה דקרא לזה או לזה מכלל דלר' יאשיה לית ליה האי דרשא להביא המקלל לאחר מיתה ומתניתא היא רבי יונתן: ואחר כותבי ראיתי בש"ס בפרק הנזכר שהקשה הניחא לר' יונתן דמיית' ליה קרא אביו ואמו אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר ואמר דנפקא ליה מקרא דמקלל אביו ואמו מות יומת יע"ש הרי גם לרבי יאשיה אית ליה האי דרשא ומתני' רבי יאשיה והדרא קושיא לדוכתה ואפשר לתרץ דר' יאשיה אית ליה דמקשינן הכאה לקללה או זה או זה קאמר כדמשני שם בש"ס על מה שהקשה וליתני חומר במכה מבמקלל שהמכה עשה בו שלא כעמך כבעמך מה שאין כן במקלל ומקשינן הכאה לקללה וק"ל: עוד כתב הרב שם דרש"י כת' במנחו' ד' צ"א דלר' יונתן נמי וא"ו להוסיף וטעמא דמכה דדריש או קתני משום דלא מצי למכתב מכה אביו אמו בלא וא"ו דהוה משמע אביו הכה אמו והקשה הרב דאם כן אמאי צריך קרא לכתוב יחדיו ובלא יחדיו נמי ידעינן שפיר דוא"ו להוסיף דאי לחלק לכתוב ל"ת בשור בחמור ואנן ידעינן דבשור לחודיה ובחמור לחודיה אסו'.

ותיר' הר"א הכהן בכתיבותיו דאיצטריך יחדיו דבלא יחדיו לא ידעינן אי ואו להוסיף או לחלק דמשמע שתיהם כאחת ומשמע כ"א בפני עצמו ומספיקא דרשינן לחומרא ולבדו נמי אסו' להכי איצטרי' יחדיו דבעי' תרתי יע"ש: ולעד"ן דלא יצאו דברים אלו מפי קדוש דעכשיו דר' יונתן אית ליה וא"ו להוסיף היא סברת רבי יאשיה וכבר תירצו התוספות בפרק אותו ואת בנו שהקשו לר' יאשיה דאית ליה וא"ו להוסיף למה אצטרי' יחדיו ותירצו דהו"א דאסורים אעפ"י שאינם קשורים וכן נמי לבישת שעטנז אי לא כתיב יחדיו הו"א דאפילו מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים לא ילבש אע"פ שאינם תפורים יחד.

ועוד דרש"י דקאמר במנחות דלר' יונתן נמי וא"ו להוסיף אין כוונתו לומר דבכל מקום אית ליה וא"ו להוסיף זולת מקלל אביו ואמו דאם כן במאי קמפלגי ר"י ור' יונתן ודוחק לומר דלא פליגי אלא במקלל אביו ואמו דהא בכל מקום בש"ס אומר תלמודא הניחא לרבי יאשיה אלא לר' יונתן מאי איכא למימר וכן מפורש בפרק אותו ואת בנו דקאמ' קרא ושור או שה וכו' וקאמ' הש"ס או לרבות כלאים ולחלק לא איצטריך קרא דסבר לה כרבי יונתן ופירש רש"י ד"ה כר"י יונתן דאמר ואף על גב דלא כתיב או כמאן דכתיב דמי וכל היכא דכתי' פלוני ופלו' או האי או האי משמע ע"כ יע"ש.

משמע דבכל דוכתא אמרינן לרבי יונתן וא"ו לחלק וכן נראה מפירוש רש"י דכתיבנא ואיך אומר רש"י במנחות דלרבי יונתן וא"ו להוסיף אלא דכוונת רש"י לומר דוקא שם דאמ' קרא מן הבהמ' מן הבקר ומן הצאן והוא"ו יתיר' דהול"ל מן הצאן דמאחר שאמ' מן אין צריך להוסיף וא"ו דהיא במקום וא"ו.

ועוד דבא לפרש תיב' בהמה דאמר מן הבהמה היא מן הבקר מן הצאן למ"ל ומן הצאן ואמאי צריך קרא לומר וא"ו שהיא יתירה וטפלה ומוכרח לומר שהוא"ו במקום הזה היא להוסיף אבל בעלמא אית ליה לרבי יונתן וא"ו לחלק אפילו במקום דלא צריכה לדרשא מ"מ צריכה לתפארת הקריאה ואית ליה ואו לחלק ולכך אצטריך יחדיו לומר דאינו אסור אלא בשנים: הלכות פסולי המוקדשים פרק ב' ה"א כל הדמים הניתנין וכו' אם נתן מתנה אחת בלבד כיפר וכו' ע"כ.

הרי איתא בריש פ"ד דזבחים דל"ו ע"ב ובפר' א' דיני ממונות ד"ד ע"א עי"ש. והתוספו' ד"ה כל הניתנין כתבו וזה לשונם נראה לפרש וכו' דכתיב סביב והוה חשבינן כולה במתנה וכו' עכ"ל.

ר"ל שתי מתנות שהן ד' כולהו נפקי ממלת סביב לחודה והו"ל כמו קרנות א' דילפינן מינה מתנה א' גם הכא ב' מתנות שהן ד' דילפי' ממלת סביב חשבינן כולה חדא מתנה והאי שנוייא היינו לתנא דבריי' כדי שלא יהיה הבריית' אליבא דב"ש ולא כב"ה אבל להני תנאי אית להו דב"ה ילפי מן החטא' ולא אצטרי' קרא ובריית' לא אתיא אלא כב"ש דווקא ועיין דבריהם בזבחים שסתרו דבריהם דהכא והשתא לא תקשי דבריה' דלעיל עם שנוי' דידהו: הלכות מעילה פרק א' ה"ז כל קדשי מזבח וכו' והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה עכ"ל.

וכתב הרב מש"למ וז"ל ודע שהקשו התוס' במעילה די"ג אמאי אצטריך לא תגוז בכור צאנך ת"ל מדכתי' גבי פסולי המוקדשי' תזבח ולא גיזה וכו' ולא הבנתי קושיתם דהא אצטריך לא תגוז למלקות דאי מקרא דתזבח הוי לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו וצ"ע: וראיתי להר"א הכהן בכתביו שתיר' דכוונ' התוס' בקושייתם לומר דאמאי סמיך לא תגוז ללא תעבוד בכור שורך דממנה יש ללמוד אזהר' זו לשאר קדשי' נמי והו"ל לקרא למימר ובכור צאנך לא תגוז ויש ללמוד שאר קדשים מקרא דתזבח ולא גיזה.

וזהו פירוש קושייתם דאמרי אמאי אצטריך לא תגוז בכור צאנך הכוונה אמאי כתב לא תגוז ברישא בין שורך וצאנךונסתייע מדברי התוספות דנקטו ולא תגוז בכור שורך במקו' צאנך ותי' דאי הוה כתיב הכי הו"א דוקא בכור הוא דאית ביה איסור גיזה ולא שאר קדשים ותזבח לא ידענא למאי קאתי למעוטי.

ותי' עוד א"נ כדפירש"י בבכורות דכ"ה ד"ה לא תעבוד ולא תגוז וא"ו מוסיף ע"ע ראשון וילמד זה מזה ולכך מקשי' התוספות למאי אצטריך וא"ו מוסיף ללמוד שאר קדשים תפ"ל מקרא דתזבח ולא גיזה עכ"ד. ופירוש דבריו מ"ש ללמוד שאר קדשים כוונתו לומר על הבהמה גסה דאל"כ מאי שאר קדשים דקאמר ואמאי אם הקדים לא תגוז ילמוד שאר קדשי' ואם לבסוף לא ילמוד ואמאי גם בכור מקרי קדוש מרח' אמו א"ו כוונתו על הבהמ' גסה.

ותיר' דלא תגוז קאי לשניהם השור והצאן: ואח"ה מכת"ר דאין פי' זה מחוור בדברי התוס' ואינם סובלים פי' דבריו. ודעדיפא מינה אומר אני דלא נתכוונו התוספו' לפי' דקודם קושייא זאת באותו דיבור עצמו הקשו וז"ל דאמאי אצטריך קרא לאסור חלב המוקדשי' ת"ל מדדרשי' גבי פסולי המוקדשי' בשר ולא חלב.

ותירצו דאי לאו האי קרא דאסר חלב המוקדשי' לא הוה דרשי' גבי פס"המ דבשר אתי למעוטי חלב דלא הוה ידעי' ליה למאי אתא בשר למעוטי. תדע מדאצטריך לכתוב ולא תגוז בכור צאנך לאיסור גיזה בקדשי' ואמאי צריך תפ"ל מקרא תזבח ולא גיזה דגבי פסולי המוקדשי' א"ו לא ידענא למאי קאתי תזב' למעט ע"כ.

ומוכרח אתה לומר דקושיא שניה דומיא דקושיא א' דג"ש יתירה גם בקושייא ב' הכוונה היא לא תגוז כולה יתורה: ולענ"ד נראה דדברי התוספו' פשוטים וכוונתם לומר מאחר דכתיב קרא לא תעבוד בכור שורך למאי אצטריך עוד לא תגוז דמדכתי' לא תעבוד נכללת גם הגיזה והראיה מדמצינו בפסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה משם באר"ה דגם גיזה אסורה בקדשי' והיא בכלל לא תעבוד דומיא דלא תעבוד בשור דגם גיזה בכלל.

ודו"ק: פרק ה' ה"י המקדיש עבדו אין מועלין בו ולא בשערו וכו' ע"כ. הכי איתא בפ"ק דסנהדרין בעי ר' אבין שער העומד וכו' ור"ל האומר שערי עלי או שער פ' עלי ורצה לעשות לו שומה מי בעי ג' שמאי או י' ופשיט ליה ת"ש המקדיש את עבדו אין מועלין בו ואע"ג דאמרי' בסמוך אדם מי קדוש ואם כן גם בעבד נמי אינו קדוש ומאי קאמר אין מועלין דמשמע דהוא קדוש אלא שאין מועלין בו משום דאיתקש לקרקע.

וי"ל דדוקא אדם שהוא בן חורין ואין לו דמים דלא אפשר לומר דנתקדש לדמיו אבל בעבד שייך למימר ביה קדוש דהיינו קדושת דמים ולא קדושת הגוף א"נ דאמר בפי' דמי עבדי עלי: הלכות קרבן פסח פרק ה' ה"ח נשים שנדחו לשני וכו' הרי פסח שני להם רשות עכ"ל הכי איתא בפ' האש' ד' צ"א כמ"ש מרן כ"מ ועיין בפ' דיני ממונו' די"ב ב'.

בתוספות ד"ה נשים משלימות שכתבו וז"ל. והשתא סוגיא דהכא כמאן אי כרב וכו' למ"ל משלימות וכו' ר"ל לרב דאית ליה דמחצ' על מחצה הוי רוב ועושין פסח ראשון ואיכא דאמרי דרב כהנא דהוי רובא לגבי פסח ב' למה נקט משלימות הול"ל שהיו מחצה על מחצה ונשים עודפ' והו"ל מיעוטא ולכך מדחו לפסח ב' ולבסוף סבר וכו' ולישנא קמא דאית להו מחצה הוי מיעוטא הול"ל רובא טמאים ומיעוטא טהורים ונשים משלימות והשתא מקרו מיעוטא ולכך הודחו לפסח שני ותי' דנקט עדיפות ומשלימות וכו' ר"ל דאי נקט עדיפו' ולא משלימות לבסוף דסבר נשים בראשון רשות לא עשה שלא כתורה היינו לרב ולאיכא דאמרי דרב אית ליה מחצה על מחצה עושה בראשון ולאיכא דאמרי דאינו עושה גם השני נמי אבל לישנא קמא עשה כתורה דאית ליה מחצה ע"מ עושה בשני השתא דקאמר משלימות גם ללישנא קמא עשה שלא כתורה דהשתא הוי רובא ובעי בראשון.

אלא דק"ל דלפי דבריה' דקאמרי דהשתא דנקט עודפות ומשלימות לכולהו לישני עשה וכו' דא"כ הול"ל משלימות ותו לא והשתא לכולהו לישני עשה שלא כתורה. ואפשר לומר דאי נקט משלימות משמע דסוגי' דהכא אתיא כל"ק דרב כהנא והם רצו לומר דסוגיא דהכא אתיא כרב או כלישנא בתרא דרב כהנא ומוכרח לומר עודפות והאי דנקט משלימות משום דלמפרע עבר אכולהו לישני: וראיתי למהרש"א ז"ל שהק' דאמאי לא קאמר הש"ס כגון שהיו מחצ' על מחצה ומתחי' סבר כלישנא קמא דעושים בשני ולבסוף סבר כרב או כלישנא בתרא דר"כ.

ותי' דלא ניחא לפרש דהיו ישראל מצומצמים מחצה על מחצה ע"ש. ואני בעניי נראה לי דבתירוץ התוס' מתתרצא האי קושיא ואינו צריך להאי תירוצא כלל: הלכות חגיגה פרק ב' ה"א נשים וכו' וכן הסומא בעינו א' וכו' עכ"ל הכי איתא בפ' קמא דחגיגה ובפ"ק דסנהדרין ונפקא לן מקרא דכתיב יראה יראה כדרך שבא לראות וכו' יע"ש.

וכתבו התוס' ד"ה כדרך שבא לראו' וכו' כן אתה בא ליראות לו וכו'. נראה לי דתיבת ליראות טעות בדבר דכשתאמר בא האדם ליראות להקב"ה מי הוא הרוא' הוא הקב"ה והיינו כדר' שבא לראותך ולכן צריך להגיה בדבריהם בא לראות.

א"נ צריך להגיה במקום לו ממך כגירסת מסכת חגיגה אלא דתקשי קושייתם דהתם למה הקדים מסור' למקרא גם הכא דכשנאמר בא לראות היא יראה בחירק ופיר' יראה הקב"ה כל זכורך. ותי' ליראו' מפקא מתי' יראה בצירי ופי' יראה הקב"ה לכל זכורך דהיינו יראה לאדם וזהו כוונתם בקושייתם שהקשו על פירש"י למה הקדים המסורת למקרא דלכאורה נראה דאדרב' הקדים המקר' למסורת בהפך מדבריהם.

והמעיין היטב בדבריהם יבין קושייתם היטב על נכון כדפירשית אבל להגהה ראשונה לא תקשי קושייתם דהתם למה הקדים וכו'דעיניך תחזינה מישרים שהקדים המקרא למסורת אלא דגרסי' בשניהם לראות אבל לדבריהם גורסי' בראשונה ליראות ובשנייה לראות. וק"ל: ופירש"י ר"ה יראה כל זכורך וכו' כדרך וכו' בא ליראות וכו' לענ"ד דברי רש"י דהכא ודחגיגה וערכין כולם עולים בקנה אחד וכוונתו לומר כדרך שבא הקדוש ברוך הוא לראותך דמפיק לה ממלת יראה בצירי וקמץ כך בא הקב"ה ליראות לאדם דהיינו שיהא האדם רואהו ומפיק לה ממלת יראה בחירק ושבא אבל תיבת לו דחוק קצת שדברי רש"י הם לנוכח ותיב' לו לנסתר (צ"ל לך) והכל קאי אהקב"ה והתוס' שהבינו דברי רש"י בע"א משום דאית להו גירסא אחרת בפירש"י כמו שנראה מדבריהם שכתבו כך אתה וכו' אבל לפי גירסת רש"י שלפנינו דבריו מכוונים אהדדי כמ"ש: הלכות טומאת מת פרק ד' ה"א רביעית דם וכו' עד שתהא כל הרביעית דם ממת אחד עכ"ל.

עיין בש"ס בפרק א' דיני ממונות ד"ד. וכתבו התוספו' שם ד"ה מנין וז"ל לכך צ"ל שיש שם רבוי וכו' עכ"ל.

לכאורה ק' מאי מקשים לעיל למ"ל קרא דהא כחם הוא מדם נבילה דמטמא מידי דהוה אבשר והשתא קאמרי דדם נבילה לא חשיב כבשר ומרבי' ליה א"כ שפיר דקאמר הכא מנין ואצטריך קרא. ואפשר לומר דאחר האמת דרבינן דם נבילה למ"ל קרא לדם אדם דמכל שכן הוא דמטמא דטומא' מת חמורה א"נ חזרו מדבריה' דלעיל: עוד כתבו התוספות בא"ד והא דמטהרי רבנן וכו' יע"ש קשה דא"כ לר"ע נמי אצטריך קרא דיש אם למקרא דלא למימר כרבנן דמעטי וכו' ותירץ חד גברא דאתי ממערבא מוהר"י הלוי נר"ו לר"ע לשתוק קרא ולא לימא לא נפשו' ולא נפשת.

ואחרי כותבי ראיתי למוהרש"א ז"ל שנתקשה בדבר והניחו בצ"ע: הלכות אבות הטומאות פרק ו' ה"ה כל משמשי ע"ז כשרץ מטמאין אדם וכלים במגע וכו' עיין בריש פרק רבי עקיבא דקאמר מנין לע"ז וכו' וראיתי לכתוב פה מה שחידשתי באותה סוגייא בס"ד. אמר ר"ע מניין לע"ז וכו' משום דרבנן פליגי עליה ואית להו דוקא במגע כשרץ כדלקמיה לכך התחיל בלשון מנין ור"ל והראיה לדברי מנין לי שע"א מטמאה במשא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה וק"ל: תוס' ד"ה אר"ע מניין וכו' ועוד דהו"ל למתנייה וכו' ר"ל בשלמא בלא פירש"י הוה אמרי' דתנא לה הכא באגב אלו דתני בהו מניין אבל לפי' תנא הני אגב מתניתין מניין שמרחיצין א"כ הו"ל למתני' בפרק ר"א וק"ל ועוד דהוו מצו להקשו' תנא רישא אגב סיפא ואין לפרש כך אלא מתוך הדוחק דלא מצי לשנויי באנפי אחריני וק"ל: ע"ב גמרא ואמר רבה במשא דכ"ע וכו' וכל שכן במגע וטעמיה משום דשינה הכתוב להחמיר ואע"פי דטומאת ע"א דרבנן כמ"ש התוס' אבל לר"א אית ליה לא שינה הכתו' אלא להקל ולכך אית ליה במשא כ"ע לא פליגי דלא מטמא והוא דוחק א"נ דר"א אית ליה דקרא סיפיה מפרש לרישיה וקאי אוטמאתם את וכו' הוא תזרם כמו דוה וק"ל ולר' עקיבא שנה להחמיר ואב"מס אתמעיט מדאתקש לשרץ וק"ל: ולרב"ע למאי וכו' למשמשים ע"כ ולרבנן מכי חרם הוא כמ"ש התוס' וכן לרבנן אליבא דר"א נפקי משמשי' מכי חרם הוא ולדידהו משמשי ע"א כע"א שאינם מטמאי' כ"א במגע אלא דקשה לי בשלמא לפי' התוס' דכתבו בד"ה למשמשי' דאי לא הוקשו לשרץ לא הוה מטמי' להו כלל ניחא אלא לפי' הקונט' דקאמר דאתא קרא למימר דאינו מטמא כ"א במגע ולא במשא ולא בא"מס וכי משמשי ע"א עדיף מע"א גופה וליכא למימר דר"א אית ליה משמשי' ל"מט לרבנן כלל דא"כ לקמן דמקש' מברייתא ע"א כשרץ ומשמשיה כשרץ תקשה מינה לר"א ומאי קאמר הניחא לר"א ואיפשר לומר דגם לרש"י אית ליה כפי' התוספות ור"ל לא בא הכתוב אלא לומר שאין הכלים המשמשים מטמאים לא במשא ולא בא"מס אלא במגע אלא דרש"י קצר בלשונו ותכל תלונותם מעליו וק"ל: רש"י ד"ה דבעי רב חמא וכו' דהקיש' לנדה וכו' ר"ל דרב חמא אית ליה כר"א דלא אתקש לרבנן לנדה אלא לשרץ והקישא דנדה היינו לאברים ולכך לא בעי אלא לרב"ע דאתקש לנדה ולר"א להפך וק"ל: רש"י ד"ה דלא מטמא אלא דאפשר לומר דכוונת המקשה היא למאי אתקש לשרץ כי לאב"מס לקשיה רחמנא לנבילה וילפינן מינה דמטמאה במשא ולא באמ"ס ולמה לי היקשא דשרץ ותרצו למשמשי' ור"ל מרישיה דקרא ילפי' אב"מס ומכי חרם הוא ילפי' משמשי' אבל מנבלה לא ילפינן משמשי': רש"י ד"ה דלא מטמא דהא אתקש לשרץ וכו' קשה לדבריו מאי מקש' הש"ס לקמיה למאי אתקש לשרץ וליכא למימר דרש"י לא גריס לה כמ"ש התוס' דהא בסמוך קאמר למשמשי' תירוצא הוא ועוד קשה דאמאי קא מפרש הכא תירוצא ולא לעיל בדברי רבה וליכא למימר דרש"י אית ליה דעת אחרת בפירוש הסוגייא ור"ל למאי הלכתא אתקש לשרץ אי לאבמ"ס נילף ממת ועיקר הקרא לא בא אלא למשמשי' ומניה נמי ילפינן אבמ"ס דהא התוספות כתבו ד"ה ורבנן וכו' דלא ילפינן ממת וכ"ת דהתוס' לא כתבו כך אלא אליבא דרבה דאית ליה שנה הכתוב להחמיר אבל לר"א לא.

זה אינו דדוקא איכא דרבנן דאית להו היקשה דנדה אינה אלא לאברים אבל לר"מ מוכרח אתה לומר דלא בא אלא להחמיר דאל"כ הל"ל כר"א אינה אלא לאברים ועוד איך נילף תרתי מינה ואי לא מסתפינא הייתי אומר דטעות הוא ומקומו לעיל בדברי רבה ולא גריס לה כמ"ש התוספות וק"ל: תוס' ד"ה בא"מס וכו' אפי' טומאה קלה וכו' ר"ל אפי' ראשון לטומא' וק"ל.

בא"ד וי"ל וכו' ר"ל שלשה מינים באבן מסמא וכולהו נפקי מוכל המשכב אלא דינם לאו בשוה כההזב יושב על אבן מסמא וכליםלמטה אינו מטמא אלא כלים הראויים למשכב ולמושב וכשיד הטהור תחת האבן אינו נטמא כי אם אדם אבל שאר כלים ואוכלים ומשקים לא מטמו וכשאצבעו של זב תחת האבן מטמו כלהו בין אדם בין כלים בין אוכלים ומשקים וכולהו מכל המשכב והשתא שפיר מצו מקשו התוספות בסמוך אחר דאתמעיט מדוה ממשכב ומושב מאי מקש' מדוה נמי מטמא בא"מס משום דכלהו נפקי מכל המשכב וק"ל: בס"ד ואומר ר"י דאבן מסמא וכו' דבריה' צריכים תלמוד אצלי דהא כתבו בסמוך דאב"מס מטמא כל אחד כדינו כמו שכתוב בת"כ ובש"ס ואם כוונתם לומר דלא מטמא אוכלים ומשקים אפילו שאר כלים לא מטמו ואם בא"מס של משא מטמו כולהו כדפי': כ"ג ע"א רש"י ד"ה ור"ע וכו' למשא לחודה וכו' כוונתו מפורשת כדפי' התוס' דלא דמיא לנדה אלא למשא ולא לאב"מס וק"ל: רש"י ד"ה מתקיף לה רב אשי וכו' היסט דברייתא לשון וכו' ר"ל דאי היסט דברייתא היינו משא מוכרח אתה לומר דהן עצמם טמאים ותקשה קושית פשיטא דלא מצית לפרש דהן היינו היסיטו אחרי' דתקשה מאי קאמר הן והלא הסיטן בהיסט טמאים במשא לא כ"ש ודו"ק: רש"י ד"ה רבי עקיבא וכו' אי לאו דהן משמע ליה וכו' אבל לדברי רבותי' הן היינו הסיטו אחרי' והיסטן אחרים היסטים דלא כמשמעות אלא שדבריהם אינם מכוונים בש"ס: גמרא הזב בכף מאזנים כרע הזב וכו'.

לאו דוקא אוכ' ומשקי' דהא מט' כולהו כדפי' רש"י והאי דנקט אוכלים ומשקים משום סיפא נקט לה אלא דקשה לי א"כ הול"ל אוכלים וכלים דגם כלים טהורים וי"ל משום דכלים מחולקים דראוים למשכב טמאי' לכך לא תני להו וק"ל: תוס' ד"ה ע"א כשרץ וכו' דלא מטמא במשא ע"כ אבל ממתני' אע"ג דפי' בה כשרץ ה"ה במשא כנדה והאי דנקט כשרץ לענין אב"מס כדמ': תוס' ד"ה ומשמשי' וכו' משום דהוי בכלל הן ולא היסטן וכו' ר"ל דבשנויי' קמא הן הם עצמם ובמשמשי' נמי כך דינם הם עצמם טמאים ולא היסטן אבל בשנויא בתרא הן היינו משא וק"ל: ע"ב דאי ר' עקיבא וכו' היינו לרבה אבל לר"א אתיא אפי' כר"ע: גמרא ולרבנן למאי הילכתא וכו' היינו אליבא דר"א אבל לרבה וכן ר"ע אליבא דרבנן לא תקשה דאית בהו קולא וחומרא וזו היא כוונת רש"י דקאמר כולהו לקולא ואימא כולהו לחומרא וק"ל: תוס' ד"ה מה מת בכזית לר"ע אי ישנה לאברים וכו' כונתם היא דהמבעי מבעי בין לרבנן בין לר"ע ובשלמא לרבנן קמבעי שפיר דהא אתקש למת וטומאת אברים ליכא אלא לר"ע דמספקא לן דילמא ישנה לאברים אוף האי היקשה דכזית לטומאת אברים אבל ע"א שלימה בפחות בכזית דומיא דמת ולדידן פשוט דאי' לאברים והש"ס העמידה בתיקו ורב אחדבוי שהוא מרבנן סבוראי פשיט ליה דאינה לאברים.

ותירצו דשאני טומאת מת דטומאת אברים בפחות מכזית דומיא דמת גופיה אבל ע"א טומאת אברים בכזית כך כולה וק"ל ואח"ה ראיתי בספר של"מ שפיר' דברי התוס' בסגנון אחר ור"ל תפשוט מהכא דאינה לאברים ודבריו דחוקים והבוחר יבחר: מתניתין מנין לספינה וכו' גמרא איכא בינייהו ספינה ש"ח וכו' ולחנינה דרך אניה בלב ים דקאמר קרא לאו לדרשה אתא אלא באגב דקאמר דרך גבר בעלמה דרך הנשר בשמים ולשנויא אחרינא דקאמר איב"א ספינת הירדן דקרא לא מעיט אלא ספינה שהיא גדולה ובלב ים ולא ספינת הירדן: פ"ד ע"א תוספות ד"ה ולחנניה טלטול וכו' ועוד וכו' ר"ל דמדקאמר רבא טלטול ע"י שורים וכו' ש"מ דספינת הירדן מטלטלת ע"י שורים ולכך קאמ' לחנניה שמיה טלטול וטמאה לאפוקי רבנן לא שמיה טלטול וטהורה ומוכרח אתה לומר דאפילו אית בה ארבעים סאה דאל"כ מאי חדוש קמ"לן רבא דפחו' ודאי שמיה טלטול דיכול לטלטל ע"י אדם ולכך קשה להו וכי רבנן וחנינה פליגי בטלטול והא לא פליגי אלא בקרא דאמר דרך אניה בלב ים ועוד אם קושטא הוא בדברי רבה דספינת הירדן מטלטלת ע"י שורים כמו שרצה להכריח מכאן דטלטול ע"י שורים שמטל' א"כ ממתני' דכלים הו"ל לאוכוחי אלא ודאי דספינת הירדן אינה מטלטלת אלא על ידי אדם ומאי קאמר ש"מ טלטול ע"י שורים ש"ט ואם ממתני' דקאמ' שלש עגלות אפי' רבנן מודים וק"ל: תוס' ד"ה אלא אמר רב פפא וכו' ור"י אומר אף הספינה כמו מגע וכו' ר"ל דלא גרסינן במלתיה דרב זביד ומגעו טמא אלא הכי גרסינן מדרס כלי חרס טהור וספינה של חרס טהורה כתנא דידן ר"י אומר אף הספינה טמאה ולכך מקשה הש"ס מאי אף אבל לגירסת הקונטריס גרסי' ומגעו טמא לכך קשה להו אמאי הגיה של עץ והפך מחרס לעץ אבל לרש"י ס"ל משום דספינה של עץ שכיחה הוכרח להפך ובשביל כך הגיה דהשתא אף קאי אכלי עץ כמו ספינת עץ וק"ל:

תוס' ד"ה מה הוא אית ליה וכו' אלא משום דבעי למנקט מקוה גבי משכב י"ל דהול"ל מקיש משכבו לו מה הוא במים חיים גם משכבו במים חיים דהא משכבו איתקש לן ואמרינן משום דבעי למנקט מים חיים גבי זב נקט מי"ח גבי משכב ומושב וי"ל דהא קמ"לן דבמש' לא בעי מי"ח ולכך נקט מקוה אבל בזב ליכא למטעי דהא גלי רחמנא ביה מי"ח אבל אי הפך ונקט מים חיים אמרי' דגם משכב ומושב בעי מים חיים מהיקשה ויש מי שתירץ משום דבעי למנקט בזבה מקוה משום דלית בה מי"ח דאינה צריכה לכך נקט מקוה וק"ל: רש"י ד"ה מפץ במת וכו' לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורים וכו' דבריו הפך הש"ס בב"ק דאמרינן פשוטי כלי עץ טמאים בשרץ וכבר השיג עליו מאור הגולה מוהרש"א ע"ה ע"ש: תוס' ד"ה מפץ במת מנין פי' הקוד' דמיירי במפץ של עץ וכו' ואע"פי דגירסת רש"י של קנים ולא של עץ הכל דבר אחד כמו שגילו דעת' במסכ' סוכה ע"ש: בא"ד ואומר ר"ת במפץ של שיפה וכו' וה"ה דהוו מצי לתרוצי בכל מפצים בין של עץ בין של גמי וכו' כמו שפיר' בד"ה והא לית וכו' והמקשה אינו מקשה כ"א משל גמי ושיפה וק"ל:בא"ד ואע"ג דכתי' וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים וכו' עיין לעיל בדברים ד"ה נלמדנה משק וכו' דקאמרי דמדרסות לא איתקש לשק וי"ל: ע"ב ד"ה מה פכין קטנים וכו' וי"ל דמה להנך שכן וכו' י"ל והא פכין יוכיחו שאינם נעשים אב הטומאה וטמאים במת באהל ונעשה אב הטומאה משו' דגלי קרא וכל כלי פתוח אף אני אביא מפץ שאע"פ שאינו נעשה אב הטומאה מטמא במת באהל וי"ל דסוף סוף אי לאו פכין לא ילפינן משאר כלים כגון סאה וכו' משום דאיכא למכ' מה להנך וכו' לכך יליף ק"ו מפכין ואע"פי דלא יליף ק"ו אלא מפכין קטנים ולא מגדולים הרי התוס' נתנו טע' לדבר משום דלית בהו טומא' כלל:

בא"ד וא"ת והיכי עביד וכו' מה לפכין שכן מטמאי' מאוירם וכו' ר"ל בשערה מן המת או כעדש' מן השרץ אבל שערה מן הזב לא מטמא כדפירש"י: בא"ד דמה לזב שכן מטמא משכב ומושב וכו' ר"ל דזב מטמא טומאת מדרס ועושה משכבו כמוהו שהוא אב הטומאה אבל המת אין בו אלא טומא' מגע ואינו עושה משכבו כמוהו: תוס' ד"ה מפץ שטמא וכו' וא"ת וכו' דמטמא בהסט בזב וטהור במת וכו' ק"ק והא לא קי"לן כן אלא בטומאת מדרס דעושה אב הטומא' כמו טומאת מת ולא טומא' היסט וי"ל דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא מינה קא משנו וק"ל: תוס' ד"ה והא לית וכו' וי"ל דהאי ק"ו וכו' א"נ ברייתא וכו' ר"ל דהברייתא דקתני מפץ היינו של גמי ושל שיפ' כמו שפי' לעיל ולא של עץ אלא דהאי ק"ו אהני נמי לשל עץ המיוחדים למדרס ועלה קאי מאי דקאמר בין לטומאת שבעה א"נ דהברייתא קאי לכל מפצים בין של עץ בין של גמי ומאי דמקשה התם וקא מוקי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה קאי אמפץ של עץ ומאי דמקשה הכא ואמאי והא לית ליה טהרה וכו' קאי אשל גמי ושל שיפה ואין להקשות דהא כתבו לעיל ד"ה לאפוקי כלי חרס וכו' דיש במינו בגידולי קרקע וכו' והכא יש במינו כלי עץ ובלא ק"ו ילפינן דמטמא במת דשאני התם טומאת מדרס והכא טומאת מת דטומאת מדרס גלי קרא: תוס' ד"ה מי לא עסיקנן וכו' ור"י מפרש דלא בעי למימר וכו' ר"ל דבין ר"ת ובין לרש"י מיירי דיחדינהו לישיבה וישבה עליו אלא לר"ת אינו מטמא בהיסט וילפינן מן וכל כל טומאות שנעשו על גביו טהור בין טומאת מת בין טומאת מדרס ולרש"י מן וכל ילפינן אפילו ישבה עליו טהור מטומאת מת וטומאת מדרס משום דכל דבר טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה ולר"י כוותיה ולא מטעמיה כוותיה דכל דבר טומא' חוצץ מפני הטומאה אבל הכא לא בעי למימר דישבה עליו ממש אלא אפילו אי יחדינהו ולא ישבה אפילו הכי מקבל טומאה ולכך מסופק ר"י בכך ולא כי"מ דפירשו דלא בעי למימר דקאמר ר"י קאי לרש"י ז"ל וכונתו לישב דברי רש"י דעדין הקושיא במקומה עומדת דכשתאמר היכא דיחדו טהור א"כ אינו מקבל טומאת מדרס ולא טומא' היסט דהא הא בהא תליא ועוד לא הזכיר טומא' היסט בלשונו דעסיקנן בה וק"ל: חלק רביעי.

הלכות גניבה פרק ג' הי"ב האיש נמכר בגניבתו אבל לא האשה וכו' משנה היא בפ' היה נוטל (ד' כ"ג). והרב משנה למלך כתב וז"ל כתבו התוס' וז"ל תימא כיון דאי גנבה אינה נמכרת בגניבתה.

א"כ אין ב"ד רשאין למוכרה וכו'. ובפ"ק דקידושין ממעטי רבנן מורצע את אזנו ולא של מוכר עצמו דדוקא מכרוהו ב"ד נרצע ולא מוכר עצמו.

ואשה הואיל ואין בית דין מוכרין אותה אינה נרצעת. ואמאי אצטריך למילף מבעבד ולא אמה ע"כ.

וכתב על דבריהם הרב ז"ל וז"ל ותמהני מהא דאמרינן בקידושין (ד' י"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר ואם אמר יאמר העבד ולא אמה העבריה ומה אני מקיי' אף לאמתך תעשה כן להעניק ע"כ ואי אמרת דכתיב העבד לאשמועינן דהאמה אינה נרצעת א"כ ע"כ אית לן למימר דקרא דאף לאמתך וכו' קאי להענקה וכו' דלא הו"מ למימר לרציעה משום דרציעה לא הוי אלא במכרוהו ב"ד והאמה אינה נמכרת בב"ד.

משום דאף אי הוה שדינן ואף לאמתך וכו' אהעקנה תקשי כן זאת הקושיא בעצמה דהא אמרינן בקידושין (ד' י"ד) מכרוהו ב"ד מעניקין אותו מוכר עצמו אין מעניקין אותו ואף אמה העבריה דאין ב"ד מוכרי' אותה אין מעניקין לה. מאי אית לך למימר גזרת הכתוב היא לחלק בין איש לאשה בהענקה א"כ גם ברציעה הוה אמרי' הכי לכך אצטריך העבד עכ"ד בקיצור נמרץ: ולכאורה היה נראה לע"ד לתרץ על דבריהם ולומר דההיא ברייתא דאף לאמתך תעשה כן להענקה היא אליבא דרשב"א דפליג על רבנן ואית ליה נרצע בין מוכר עצמו בין מכרוהו ב"ד.

וכן מעניקין בין למוכר עצמו בין למכרוהו ב"ד. ולכך אצטריך העבד לרציעה וקרא ואף לאמתך וכו' להענקה.

ולרבנן אצטריך קרא דאף לאמתך וכו' דאמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת אלא דדוחק הוא לומר דקרא דאף לאמתך וכו' להענקה דלא כרבי' אליבא דהלכתא וכרשב"א דהוא יחידאה. ועוד דהכרח עצום הוא דמתני' היא רבנן ולא רשב"א דקאמר וכשהוא אומר ואם אמור יאמר וכו' וזה המיעוט הוא אליבא דרבנן דרשב"א ממעיט ליה מאזנו ולא אזנה ומוכרח אתה לומר דמתניתא רבנן וא"כ הדרא קושיא לדוכתה: ואפשר לומר דכך כוונת התוספות להק' ואמאי אצטריך לרבנן למילף מבעבד ולא אמה ולכתוב ואף לאמתך וכו' בהדיה דרציעה ולא ליכתוב ואף לאמתך לעיל בהדי הענקה ומינה ידעינן דאף לאמתך קאי אהענקה ולא אצטריך למילף מהעבד לרציעה דבלא"ה אין ב"ד מוכרין אותה אבל בהענקה גלי רחמנא והיכא דגלי גלי וכ"ת דאצטריך למכתב ואף לאמתך בהדי הרציעה כדי ללמוד ממנו דאמה אינה עובדת לא את הבן וכו' דומיא דנרצע.

אי מהא לא אצטריך שום ילפותא מקרא אלא סברא היא לן מאחר דמעניקין לה ואע"פי שאינה נרצעת חזר דינה כנרצע דאינו עובד וכו' ודטב לה עבדינן לה משום דבושתהמרובה ורבי פדא דאצטרי' להביא רציעה מקרא לרווחא דמלתא נקטיה וה"ה דהוה אמר סברא היא דמאחר שמעניקין לה כנרצע חזר דינה כמותו ודטב לה עבדינן לה תדע דמסיק בש"ס תרתי שמעת מינה משם באר"ה דאינה ראיה גמורה אלא דהסייעתא מן הסברא כדכתי' זה מה שנלע"ד לישב הש"ס לדעת התוספות אלא דקצרו בלשונם במקום שאמרו להאריך וכך הוא דרכם דבמקום אחד עניים ובמקום א' עשירים.

א"נ ד"הה דהוו מצו לתרוצי דשאני אמה העבריה דהו"א דגזיר' הכתו' מאחר דגלי בה קרא ואמר ואף לאמתך וכו' והייתי אומר לרציעה דכתיבה בהדיא ולא להענקה דלעיל מינה לכך אצטריך העבד לרציעה ואף לאמתך להענקה. אלא דמשני לה שפיר דמשו' מכירת האב אצטרי' העבד ודו"ק: הלכות גזילה ואבידה פרק ה' ה"ט בני אדם שחזקתן גזלנין וכו' כגון המוכסין וכו' אסור ליהנות וכו' ואין מצרפין דינרין מתיבה שלהן ע"כ.

וכתב על דבריו הרב משנה למלך ז"ל וז"ל דאיך כתב דאסור ליהנות וכו' ובמשנה לא אסרו אלא לצרף דינרין מתיבת המוכסין אבל נוטל הוא מביתו וצ"ע: ולעד"ן לישב על רבינו ולומר דמאי דקאמר כגון המוכסין וכו' דהדמוי הוא בא לומר דמלאכתן מלאכת גזלנין ולא בא לומר דחזקת כל ממונם של המוכסין והלסטים גזל כמו שהבין הרב מש"למ ז"ל ולכך הקשה עליו מה שהקשה.

דהרי במשנה לא אמרו דחזקת ממונם גזל. כי אם דוקא מה שבתיבה.

ומה שבבי' מותר ליהנות ממנו. ודע' רבי' ז"ל היא להודי' מי הם שמלאכתן גזלנין כגון מלאכת המוכסין וכו' אבל המוכסין עצמן יש מהן שחזקת כל ממונם מן הגזל כגון דאין להם מלאכה אחרת רק שעומדין על המכס.

ויש מהן שאין חזקת ממונן גזל כגון שיש להן מלאכה אחרת וכגון דא דקאמר במשנה מותר ליהנות מביתם ולא מן התיבה ומ"ש רבינו כגון המוכסין וכו' ר"ל דמלאכתן מלאכת גזלנין לא שחזקת כל ממונם מן הגזל. ולמד דין זה רבי' מהתיבה עצמה דאמר אסור ליהנות ממנה משו' שחזקתה מן הגזל.

נמצא דכל שחזקת ממונו גזל אסור ליהנות ממנו. ועוד יליף מרב ושמואל דלא פליגי רק במיעוטא אבל כל המוכסין אסור ליהנות מהן אליבא דכ"ע ותדע דכוונת רבי' כדכתיבנא שהרי בסוף דבריו כתב ואין מצרפין דינרין מתי' שלהן.

ואמאי מן התיבה דווקא והרי הוא אמר דחזקת כל ממונם מן הגזל. ואין לומר שיש חילוק בין צירוף להנאה.

דמן המשנה משמע דליכא שום חילוק ביניהם אלא ודאי כדכתיבנא דלא כל המוכסי' חזקת ממונם מן הגזל אלא עד דידעינן אבל התיבה סתמא מן הגזל ולכך נקט מן התיבה דמתניתא בין ידעינן שחזקת ממונם מן הגזל בין לא ידעינן: הי"ד כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל וכו' אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד וכו' הרי זה גזל לפיכך וכו'.

עמדו לפני לדי"ת שת"ת ראובן ושני אחיו ע"ע קרקע אחד של יהודה שמכרו לעכ"ום אחד. והעכ"ום הנז' היה נושא ביהודה הנז' חוב אחד.

ועמדו שניהם יהודה הנז' ועכו"ם הנזכר לפני העש"ג והגבו לו הקרקע הנז' בחובו מפני שירד יהודה הנזכר מנכסיו ולא מצאו ממה לגבות לעכו"ם הנז' חובו והגבו לו הקרקע הנז' בחובו ואחר מכן מכר העכו"ם הנזכר הקרקע הנז' לראובן הנז' ובאו אחיו הנזכרי' וכן כמה בע"ח שנושים ביהודה הנז' לטרוף הקרקע הנזכ' מיד ראובן הנז' והבע"חו הנזכרי' יש מהם מוקדמים לחוב העכו"ם הנז' ויש מהם מאוחרים לעכו"ם הנזכר ובאו כולם לתבוע ליהודה הנז' כל א' בא בטענתו המוקדמי' אומרי' ששעבוד' קדם לשעבוד העכ"ום הנז' והמאוחרי' טוענים לאמר שהם קדמו ללוקח הנזכר שכבר היה משועבד בידם ומקודם שהיה ביד העכו"ם לא מצינו לאשתעי דינא בהדיה ועכשיו שלקחו יהודה הנז' יש לנו דין טרפא וכדיננו דיינינן ליה.

ויהודה הנז' שהוא בא מכח העכו"ם והרי הוא כמוהו וכדינ' דיינינן ליה. ואחר שסדרו טענותיהם לפני ותצא דינ'א שיהודה הנזכר זכה בקרקע הנזכר מחמת שבא מכח העכ"ום והרי הוא כמוהו וכדינם דיינינן ליה דמצי אמר להו קאתינא מכח גברא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה וראיה לדבר שהרי מצינו למהרימ"ט בשאלה ל"ח שכתב כענין זה שנשאל בראובן שמכר ביתו לעכו"ם ושוב מכרה העכו"ם לשמעון ועכשיו בא בע"ח של ראובן לטרוף מיד שמעון בכח שט"ח שבידו והשיב הוא ז"ל שזכה שמעון הנזכר בבית הנזכ' והביא ראיה לדבריו ממה דאיתא בסוף פ"ק דבכורות דאמר רבי חנינא הלוקח טבלין ממורחי' מן העכו"ם מעשרן והם שלו דאמ"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה מדינא לא מפני שהוא עכו"ם ולא ציית לך לדינ' וכו' אלא פטו' מדינא משו' דלית להו טרפא וכו' וסיים שם וכיון דב"נ מצווים על הדינים להתנהג בנימוסי' דיניהם דין וטעמא רבא אית להו כיון דלדידהו מלוה ע"פ כבשטר דמייא דלא מצי למימר פרעתי דאינהו אית להו המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדי' וקלא אית ליה דעדי' מפקי קלא כדאמרי' בפ' ח"ה המוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי וכו' ואם ידינו דין טרפא אף במלוה ע"פ בטלת מקח הקרקעות שלא יקנה שום אדם מדאגה שלא יבואו בע"ח במלוה ע"פ ויטרוף ממנו לכך עשו שלא יהיה אחריות על הלוקח ומלוה דמוזיף ליה לאו אקרקעות קא סמיך.

אלא סמיכותו אמטלטלי' וכו' ואע"ג דקי"ל ישראל ועכו"ם שבאו לפנינו אם אתה יכול לזכותו בדיננו אמור לו כך דיננו. ואם לאו אומרים לו כך דיניכם וכו' הכא שדיניה' דין לענין תקנתא דלוקח לא מצינן למימר ליה כך דיננו דלדידן נמי היכא דאיכא פסידא דלקוחות חיישינן לה אלא דבלוקח ישראל אינהו דאפסידו אנפשייהו דהו"ל לעיוני.

עכו"ם דלא הו"ל לעיוני דלדידהו אין טרפא כלל מאי הו"ל למעבד וכו'. אלא להאי מילתא דינא דידהו דינא מתקנתא דלקוחות וישראל הבא מכחו כמוהו דאתי מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדיא מדינ' וכו' וכן מצי אמר ליה מהדרנא שטר' למריה.

א"נ הלוקח מעכו"ם זכה מדינא דידהו דדדמ"ד הואיל ומשפט חרוץ הוא אצלם שלא לטרוף מלקוחות אפי' לענין המלך בממונו שאם יש מי שחייב למלך ומכר את שדהו אין המלך מוציא מיד הלוקח. וה"ה בישראל הבא מכחו דזכה כדין עכו"םשמכר לו ע"ש שהאריך בראיות וכן מצינו להרדב"ז ז"ל שנשאל בשאלה זו שנשאל עליה מהרימ"ט כמו שנזכר בדברי הרב בשאלה הנז' והשיב הדין עם הלוקח דמצי למימר לבע"ח אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרינן שטרא למריה כדאמרינן במי שאבדה דרך שדהו בפ' שני דייני גזרות ע"ש: אלא שיש לבע"ד לחלוק ולומ' דשאני הנדון שדברו עליו הרדב"ז ומהרימ"ט שהוא בלוקח דעלמ' שאינו בע"ח ומטעם דבדיניהם לית להו דין טרפ' אבל בנ"ד הלוקח הוא בע"ח ואיכא למימר דבדיניהם אית להו דין קדימה ומצינו סיוע לדבר מתשובת הרמב"ן והביאה הר"בי בסי' ק"ד שנשאל על גוי שהוציא על ראובן כת"י ומנהג המלך שכת"י כשטר והשופט הגבה ביתו של ראובן לגוי ומכר הגוי הנזכר הבית הנז' ליהודה ובאו שמעון ולוי והוציאו שטר בעדים על ראובן שמשכן להם הבית הנז' וזמן השטר מאוחר מזמן כת"י לעכו"ם והשיב שהדין עם יהודה ע"ש הרי לפניך דלא זכה הרמב"ן להלוקח אלא מכח שהכת"י של העכו"ם הוא מקודם לשטר המשכונא.

ויכולני לומר דאית להו דין קדימא אבל דין טרפא לית להו: אבל כד דייקינן שפיר קושטא קאי דזכה הלוקח כדכתי' דאפי' אמרינן במונח הנח'ה סוב'רת דעכו"ם אית להו דין קדימה כדמש' מדברי הרמב"ן היינו בשט' דידהו אמרינן מוקדם ומאוחר אבל בנ"ד שוברו בצידו דשטרי דידן אית להו בדינא הבל המה וכמאן דליתהו דמו והעדים דידן אית להו דפסלי לעדות ואין כאן דין קדימה כלל.

וא"ת והרי דין הרמב"ן כת"י של ישראל הוא שאני התם דמשום דינא דמלכותא דינא כמו שפיר' דבריו שמנהג המלך הוא בזמן ההוא שכת"י כשטר ומכ"ש בשטר גופיה ועוד דהתם העכו"ם הוא שהוציא הכת"י ולכך חשיב בעינייהו אע"פי שהוא כתב ישראל אבל בנ"ד שהישראל הוא שהוציא השט' וחיישי לקנונייא שעושים על נכסי העכ"ום דבדעתם שישראל חשודים על הגזל ובפרט גזל העכו"ם דהיתר הוא אצלם ולכך אינם מחשבים שטרי דידן והם לגבייהו כחרס הנשבר שאין בו ממש ויכול לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדר': ובנ"ד אמרינן ביה דידמ"ד כמו שמצאתי כתוב למהרימ"ט בשאלה הנזכרת וז"ל כל משפטי דיניהם שיסדו הפקחים שבהם הואיל ומשפט חרוץ, הוא ודרך המלך להתנהג בנמוס זה מקרי דינא דמלכות' ולא בעינן שיהיה תחילת דינו מפי המלך: וכן פסק מור"ם בסי' שס"ט סעי' י"א ישראל שהיה חייב לעכו"ם.

והעכו"ם מכר השטר לישראל אע"פ שאסור לדון עם ישראל חבירו בפני העכו"ם מ"מ דייני ישראל יפסקו לישראל זה מה שהיה הגוי מרויח לפני דייני גוים שהוא דינא דמלכותא דינא: גם מר"ן מודה למור"ם בהאי דינא כמו שפסק בסי' מ"ה סעי' י"ז הבא מכח כותי הרי הוא כמוהו וכו' והקשה שם בסמ"ע ס"ק ל"ח והרי בסי' קנ"ד פסק הבא מכח הכותי הרי הוא כמוהו דוק' לגריעותא ותירץ דשאני הכא בשט"ח דינא דמלכותא דינא.

גם לתירוץ שני שתירץ דאין מזיקי' ללוקח בידים והיכא דיש הזקא ללוקח אמרינן הבא מכח עכו"ם כמוהו. סייעתא לנ"ד דאין מזיקין ללוקח לטרוף הקרקע מידו.

וההיא דסימן קנ"ד גרם היזק בעלמא. וראיתי למהרימ"ט בשאלה הנז' דשאני התם דאמרינן הרי כמוהו לגריעותא דהנזק הוא בכל יום ויום שמזיק לו בגירי דיליה בהיזק ראיה ע"ש: ולא תקש' נמי מההיא שהביא הב"י בסו' סי' ופסקה מור"ם בס"ס רל"ו ישראל שמשכן קרקע אצל עכו"ם וקבע זמן לפדותה וכו' ע"ש דהתם בדיניה' המכר קיים.

ואעפ"כ אמרי' כדינינו דייני' ליה והמכר בטל והא מזיקי' ללוקח בידי' די"ל דשאני הכא דלית ליה הזיקא דבלאו הכי מחזיר לו מעותיו ואין לו אלא הרחקת התועלת ובזה אמרינן הבא מכח העכו"ם לגריעותא. כלל העולה ממאי דכתיבנא הוא דזכה הלוקח בקרקע הנז' אי מטעם דכתב הרב המבי"ט דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעי דינא בהדיה מדינא מחמת דשטרא דידן חספא בעלמא וטעם הרמב"ן כדכתב א"נ גם דין קדימ' לית להו ודברי הרמב"ן מעשה שהיה כך היה ושו"ת הרמב"ן השתא מיהא אינן בנמצא בידינו.

ואפשר המעיין בדברי הרמב"ן ימצא מפורש בדבריו דזיכהו בלא האי טעמ' אלא שהרב"י הביא דברי הרמב"ן בקיצור נמרץ והמעיין שם ימצא כדכתי'. א"נ דהלוקח זכה מטעם דכתב הרדב"ז דיימר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינן שטרא למריה והש' יצילנו משגיאו' ויראנו מתורתו נפלאות כי"ר פרק ו' ה"א קורות ואבנים ועצים וכו' אם נתיאשו הבעלים מהם הרי אלו מותרי' וכו' ואם אינו יודע אם נתיאשו וכו' חייב להחזיר וכו'.

נשאלתי על ענין ראובן חושב תלמסאן יע"א אשר היה גולה ונדח בארץ אשר לא לו במדינה אחרת מארץ מרחקי' ממדינות המערב הפנימי ושלח ביד שמעון פקדון אחד זהב מזוקק דמתקרי לאתב"ר חמשה צרורות להוליכם לו למדינתו הנז' כי שם ביתו וכן לשמעון הנז' אית ליה מדידיה מהנז' עשרה צרורות.

ויהי מימים בבואו בדרך קרוב למתא הנז' פגעו בו לסטים מזוויינים ושללו ממנו הכל כל אשר בידו בין מצרורות הנז' בין כל הבא בידו כל דמתקרי נכסי גם כל השיירה בזזו איש לו יצאו נקיים מנכסיהם לא נשאר כ"א גויותיהם ואחר סמוך עמד שמעון הנזכ' עם בני השיירה הנז' והכניסו עצמם בעובי הקורה ודברו אל המלך ואל שר הצבא ולא הועילו באשר הם בעלי זרוע ולא צייתי לדינא דמלכות' ושלחו להם אנשים רמי הקומה מפקחי הגוים וחכמיהם לפייסם להשיב את הגזילה אשר בידם ולא הטו להם אזן לשמוע ועינים לראות ואחר שהפצירו בהם עד בוש נתרצו להם והחזירו מעט מזער מהשלל הנז' וכל מה שהוחזר להם בציעו ביניהם לפי הממון.

והנה בעת"ה תבע ראובן הנזכר לשמעון הנז' לתת לו חלקו בכל מה שהציל באמור אליו דכל מה שהציל הציל לאמצע ושמעון אומר לא כי דכל מה שהציל הוא לעצמו איכו השתא יורנו המורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה: תשובה איתא בדברי מר"ן בסי' קפ"א סעיף א' שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפ' אם אינם יכולי' להציל ועמד א' והציל הציל לעצמו ואם יכולי' להציל הציל לאמצע ואף על פי שאמר לעצמי אני מציל יטול כל א' שלו.

היו ב' שותפים והציל אחד מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי ה"ז חלק מחבירו וכתב מור"ם דוקא כל מה שהגיע לחלקו ודוקא ביכולי' להציל אבל בשאינם יכולים הכל שלו ע"כ:נמצינו למדים מדברי מר"ן דבשאינם שותפים / העיקר הוא ביכולי' להציל ובשאינ' יכולי' להציל ובין אמר לעצמי ובין לא אמר כמ"ש בדברי מר"ן בבא ב' ואם יכולי' להציל אף על פי שאמר לעצמי הציל לאמצע מכלל דברישא שאינם יכולי' להציל אע"פ שלא אמר לעצמי הרי הציל לעצמו וכן מפורש בסמ"ע וכן כתב הטור בפי' ובשותפים העיקר הוא תלוי באמירה אם אמר לעצמי או לא ואין חילוק בין יכולים להציל או לא ואין חילוק כ"א במה שיתר על כולהו: וצריך לדעת דמאי שנא בשאינם שותפי' ביכולים להציל אמרינן לאמצע ואעפ"י שאמ' לעצמי ובשות' אמרינן לעצמו ועוד דכשאינם שותפים לא בעי שיאמר לעצמי ובשותפי' בעי שיאמר לעצמי ומיהו לזה יש לומר דבשות' משועבדים ז"לז וסמך על שות' דמציל לאמצע ולא מייאש ולכך צריך לומר לעצמי דאז חלק מחבירו והציל לעצמי: וראיתי בסמ"ע שדקדק בדברי מר"ן ס"ק ב' דמאי שנא בשאינם שותפים דייק מר"ן בלישניה וכתב הציל לאמצע ויטול כל אחד מהם שלו.

ובשותפים כתב סתם הציל לאמצע. ונתן טעם לשבח דבשאינם שות' כל אחד יש לו עניינו בפני עצמו ומכיר את שלו ולא שייך למימר לאמצע דמשמע דחולקי' יחד וכו' מה שאין כן בסיפא בשות' שיש להם הכל יחד שייך שפיר לומר לאמצע ויחלוקו אם הציל את כולו.

ואם הציל מקצת ואמר לעצמי הציל לעצמו כל מה שהגיע לחלקו ע"ש: למדנו מדבריו דטעם בשות' הוא משום דליכא הכירא ואעפ"כ אם הציל כפי חלקו דוקא הציל לעצמו אבל בשאינם שותפי' איכא הכירא דכל אחד מכיר את שלו ולכך הציל לאמצע דהיינו כל אחד יטול את שלו ואם הציל את של אחרי' ולא הציל את שלו הפסיד שלו: וילמד סתום מן המפורש דגם בשאינם שותפים דליכא הכירא כגון בדבר שהם שוים בו חזק דינייהו כשות' וכל מה שהציל הציל לעצמו כל מה שמגיע לחלקו ודעדיפא מינה הוא דאע"פ דבשותפים בעי למימר לעצמי אני מציל בשאינם שות' לא בעי ואפי' לא אמר לעצמי זכה בכל מה שמגיע לחלקו דשאני שותפי' משום דמשועבדים זה לזה וסמכה דעתיה לומר דשות' מציל לאמצע עד שיאמר לעצמי דאז חלק מחבירו אבל בשאינם שות' אינם משוע' ז"לז וכל מה שטרח והציל הציל לעצמו כל מה שמגיע לחלקו ולא אמרינן באם יכולים להציל וקדם אחד והציל אף על פי שאמר לעצמי הציל לאמצע דדוק' בשהציל הכל או במקצת ואיכא הכיר' אבל היכא דליכא היכרא הציל לעצמו כל מה שהגיע לחלקו: ואל תשיבני דבר ולומ' דדברי מר"ן סותרים ז"לז דכאן פסק דאם אינם יכולים להציל מסתמא מתייאשי ואפי' הגייס עכו"ם ובסימן שס"ח פס' המציל מיד עכו"ם לסטים או מוכס עכו"ם חייב להחזיר שסתם דבר שלא נתייאשו הבעלים וכו' ע"ש ולא חלק בין אם יכולים להציל או לא דשאני הכא בגייס שהם בעלי זרוע ולא צייתי לדינא ואפילו לדינא דמלכותא ולכך כשאינם יכולים להציל מסתמא אמרי' דנתייאשו אבל המציל מיד לסטים גוים צייתי לדינא ומכ"ש לדינא דמלכותא ואינם גוזלין וחומסי' לב"א בדרכים כ"א בהחבא לא בגלוי כמו הגייס וכמו כן נתן מר"ן טעם לשבח ואמ' וסתם גוים לא נתייאשו מפני שהבעלי' יודעים שעכו"ם (מחזירין מיד הגזלן אף על פי שאין שם עדים אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת: כללא דמלתא דשמעון הנז' זכה במה שהציל עד כדי שמגיע לחלקו ואע"פ שיכולים להציל מאחר דליכא היכרא וסחורתם שוה וכל מה שהציל אמרי' דיליה הוא והוא מוחזק והמוציא מחבירו עליו הראיה: ודעדיפא מינה יש לי לומר דאפי' הציל הכל זכה בו כנדו"ד דאמרינן ודאי נתייאשו הבעלים דהנתבעים רבים וזיל גבי הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ולמי יתבע כמו שפסק מר"ן בסימן רס"ב סעי' ד' וז"ל ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה צריך להחזיר וכו' והיינו טעמא בשלשה משום דחיישינן שמא שותפין כמו שפי' הסמ"ע שם בהדיא אבל היכא דידעינן שאינם שותפין אינו מחזיר בשלשה דודאי נתייאשו אמר למאן נקיטנא לכל חד דנקיטנא ליה אמר לאו אנא שקלתה עיין בש"ס בפרק אלו מציאות דף כ"ו ועיין בתשב"ץ ח"ב שאלה קל"ז: ואע"פ דסתם גייס הוא לסטים רבים ואמרי' דאם יכולי' להצי' אמרי' ודאי לא נתייאשו ואמאי לא אמרי' דזיל הכא קא מדחי ואף על פי דיכולי' להציל אמרי' ודאי נתייאשו.

לזה יש לומר דבגייס שתלה הש"ס בהצלה היינו דעדיין נכסי השיירה לפנינו דליכא שום דחייה דעדיין לא זכו בנכסי ולא נעשית שום חלוקה ולכך הדבר תלוי בהצלה אבל בנדון דידן שכבר חלקו וזכו כל א' בחלקו אמרינן ודאי נתייאשו מטעם דזיל הכא קא מדחי וכו' וכן בלסטי' עכו"ם דאמרינן לא נתייאשו הבעלים היינו בלסטי' אחד אבל ברבים אמרינן ודאי נתייאשו הבעלים מטעם דכתיבנא: וכ"ש ששמעתי באמרם לי שהגיי' הנז' היא משפח' רעה בני איש בליעל רב חיל הנקראים האלנג"אד וכל ימיהם במרד ומעל עם המלך ובשרירות לבם ילכו והו"ל כמלכות אחרת וכשיוצאים ללסטס את הבריו' יוצאים בחרב וחנית וכידון וטורפים ע"י מלחמ' גדול' וטפי עדיף מן הגייס והו"ל כשבאי דכתב הרשב"א דלא בעי יאוש אחר שנטל במלחמה.

ועיין בתשב"ץ בשאלה הנזכרת: ועוד דהצלה הנזכר' היא הצלה שלא כדרך הטבע או בזרוע או ע"י הערכאות שלהם או בדינא דמלכותא אבל ההצלה הנזכר' שהציל על ידי פקחי הגוים וחכמיהם הו"ל כהצלה שע"י הזרות והפלא שפסק ה"ה בפ' ו' מהלכות גזילה ואבידה דין א' וז"ל ומיהו עיקר דאין יכולי' להציל אע"פי שלא נתייאשו הרי זו של מוציאן וכו' אבל כשאין יכולי' להציל רק על צד הזרות והפלא ודאי אפי' לא נתייאשו וכו' ע"ש: והואיל ואתא לידן נפרש מה חילוק יש בין ה"ה ובין כ"מ דלפו' ריהטא נרא' דהן הן דברי ה"ה ודברי הכ"מ דכולהו עולות בקנה אחד דה"ה כתב דעיקר הדין דאין יכולי' להציל אע"פ שלא נתייאשו וכו' וכי בעינן נתייאשו דווקא ביכולים להציל על ידי הדחק ואין צריך לומר ביכולים להציל בהדיא אבל בשאינם יכולי' להציל רק על צד הזרות והפלא אפי' לא נתייאשו.

ואיפשר שהרב סובר דבכל כי האי גוונא היינו נתייאשווכן כתוב למטה פרק י"א דזוטו של ים שזה ודאי נתייאשו ע"כ: ורבינו בכ"מ כתב ומיהו עיקר הדין אע"פי שלא נתייאשו היכא דאין יכולי' להציל וכו' נ"ל שגם רבינו יסבור כן ממ"ש בפי"א ע"כ ע"ש: ולעד"ן שרבינו תפס על ה"ה במה שכתב ומיהו עיקר הדין דאין יכולי' אע"פ שלא נתייאשו וכו' ודלא כרבי' שתלה ביאוש לכך אמר דגם רבי' יסבור כן ממה שכתב בפי"א ר"ל דאע"פי שרבינו תלה הדבר ביאוש הרי בפרק י"א תלה הדבר בהצלה כמ"ש יצאה זו שאבודה ממנו ומכל אדם ודאי נתייאשו ומוכרח אתה לומר דהכא שתל' הדבר ביאוש היינו ביכולי' להציל ואפי' ע"י הדחק ואינו כפי' ה"ה שפי' דרישא דקאמר רבינו אם נתייאשו היינו אם אין יכולי' להציל וסיפא שכתב ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו' היינו ביכולים להציל אפילו ע"י הדחק וזה פשוט.

זהו מה שהורוני מן השמי' ועיני לשמיא נטלית שיאיר עינינו בתורתו וידריכנו לעבודתו עבודת הקדש טהורה כי"ר: ואחר כותבי ראיתי למהר"יע בן נאיים ז"ל שהרגיש בקושי' הנז' מה חילוק יש בדבר והניח הדב' בצ"ע ומה שנראה בעיני כתבתי: איברא שלקחה אזני שמץ דבר מנהו שאומרים שבשעת ההצלה פירש שמעון הנז' דבריו ואמר לגדול שבהם נכרי א' שהוא העומד בפרץ בהצלה הנז' והוא אחד מבני השיירא שהצרורות הנז' יש לראובן הנז' חמשה צרורות ובשביל כך האמינו ונתן לו כל מה שיעלה לו לפי החשבון ונמצא שבעת ההצל' הציל לשמעון ולכאורה היה נראה לי דיש לראובן הנזכר זכות אם כנים הדברים מידי דהוה למגביה מציאה לחבירו דזכ' חבירו כמ"ש מר"ן בסי' רס"ט סעיף א' ע"ש: אמנם אחר העיון נראה לע"ד דאין לראובן הנזכר שום זכות אפי' אם יהיו הדברים אמתיים וכל מה שהציל שמעון הציל לעצמו וראובן הנזכר השם ימלא חסרונו דאיתא במר"ן בסי' הנזכ' המגביה מציאה לחבי' אע"פ שלא אמר לו כלום זכה בה וכתב הסמ"ע פי' ראובן אמר בשע' שמגביה המציאה הריני מגביה מציאה זו כדי לזכות בה לשמעון קנאה וכו' ובסוף הסי' ס"ק ח' ט' ד"ה כיון וכו' ובמגביה מעצמו צריך וכו' דאז אינו יכול לחזור בו וסיים בסעי"ט דבמגביהו מעצמו לצורך חבירו סתם אף אם אחר שהגביהו אמר שהגביה לצורך חבירו נאמן אח"כ לחזור ולומר משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמו אמרתי כן ע"כ.

הרי מפורש מדברי הסמ"ע שאם הגביה סתם ולא אמר בשעת ההגבה' וכו' יכול לחזור בו ואפי' אמר בפי' אחר ההגב' הגבהתי בשביל חבירי. ונ"ד גרוע מן הסתם שהזכיר הסמ"ע דהרי לא הזכיר לא בתחילה ולא בסוף אני מציל לחבירי ומה שאמר שמעון הנז' לנכרי הנז' יש לראובן הנז' חמשה צרורו' בממון הנז' יש לומר דכוונתו היא יש לראובן חמשה צרורות ואני מציל לעצמי דהרי הוא זוכה מן ההפקר ומה שאמר לו כן כדי לאמת דבריו שאמר שיש לו חמשה עשר צרורות אבל ההצלה היתה לצרכו ואפילו לדעת הש"ך שאמר אינו צריך לומר בפי' דבכוונה תליא מלתא יודה בנ"ד דהאמת עם שמעון דהכא ליכא שום כוונה כלל ומה שאמר בשעת ההצלה דיש לראובן הנזכ' חמשה צרורות כדי לאמת דבריו וכונתו לומר דהוא זוכה בהם ודבר פשוט הוא: סוף דבר דשמעון זכה בכל מה שהציל ואפילו הציל הכל ואפי' עומד ראובן וצווח אמרי' דנתייאש והרי הוא כמו שצווח על ביתו שנפל וזכה שמעון הנזכר וראובן הנז' השם ימלא חסרונו ושלום על ישראל כי"ר: ואחר כותבי ראיתי להרב מהר"ש צרור ז"ל שהרגי' בקושי' דלעיל מה חידש רבי' בכ"מ על דברי ה"המ דלכאורה דברי שניהם עולים בקנה אחד ותי' הוא ז"ל דדעת ה"ה בעיקר הדין היכא דאינו יכול להציל אפי' עומד וצווח אינו חייב להחזיר דהוי כמו שצווח על ביתו שנפל ואמרי' ודאי נתייאש ומה שיישב על רבינו וכתב ואיפשר שהרב סוב' דכל כהאי גוונא וכו' היינו מסתמא אמרינן נתייאשו אפי' אם אין יכולים להציל כלל אבל אם אמרו בפיר' ודאי לא נתייאשו אפילו אם אין יכולים וכו' נמצא דברי רבינו הפך עיקר הדין היכא דעומד וצווח ואפילו אם אינם יכולים להציל.

ולא תקן על רבינו כ"א בסתמא דס"ד מעיקרא בדברי רבינו דמסתמא אמרינן דלא נתייאשו אע"פ שאינם יכולים לזה מר"ן בכ"מ בא וחידש לן דגם רבי' יסבור בעיקר הדין שכתב ה"ה ממ"ש בפי"א שפסק רבינו המוצא אבידה בזוטו של ים וכו' יצתה זו שאבוד' ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנו: ובהורמנותיה דמלכא קאמינא דאחר המחי' מכ"תר דאיך יפרש בדברי הה"מ דס"ל לרבי' דדוק' סתמא אמרי' נתייאשו אבל אם אמרו ודאי לא נתייאשו ודלא כעיקר הדין והרי ה"המ הביא ראיה לדברי רבינו מפי"א גופיה שהביא מרן כ"מ והתם קאמר רבינו דודאי נתייאשו ממנה ור"ל אפילו עומד וצווח אמרינן ודאי נתייאשו וכמו שאמר יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם וכמו שהכריח הרב ז"ל לדעת מר"ן בכ"מ: אלא נראה לע"ד דמחוורתא כדכתיבנא דלדעת ה"המ ס"ל דמה שכתב רבינו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו של מוציאן ר"ל אם אינם יכולים להציל כלל והיינו אם נתייאשו ומה שכתב בסוף דבריו ואם אינו יודע וכו' ר"ל אם יכולים להציל ע"י הדחק והיינו ואם אינו יודע וכו' או לא.

וריש דברי רבי' דהכא אם נתייאשו הבעלים וכו' היא דפי"א דאינם יכולים להציל כלל ולזה כתב מר"ן דגם רבינו יסבור כן ממה שכתב בפי"א. ר"ל דמה שפירש בדעת רבינו דאיכא דאינו יכול להציל אפילו עומד וצווח אינו מחזיר יסבור כן מפי"א אבל הכא אינו מדבר כ"א ביכול להציל ולכל הוצרך לומר אם נתייאשו או לא וכי תימא דגם בהכא הזכיר בלשונו הזהב המציל מזוטו וכו' כמו התם ומנ"לן למימר דהכא ביכולי' להציל והתם בשאינם וכו' די"ל דהתם קאמ' מזוטו של ים ומשלולית שאינו פוסק דמשמע שאינו יכול להציל והכא בפוסק קתני דיכול להציל: פרק י' ה"א עכו"ם בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה וכו' ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר.

אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח ע"כ. שאלה בבעלים יורינו המורה לצדקה בראובן שיש לו חצר אחת בשותפות עם שמעון שמעיר אחרת והחצר הנז' חלוקה לשנים כל אחד מהם יודע חציו שבחצר הנז' והחצי הנז' של שמעון ממושכן ביד ראובן שותפו שבחצר הנזכר בסך מסויים כמ"ש בשטרהמשכונ'.

וראובן הנז' דר ומשתמ' בחצי החצר הממושכן בידו כנז' ושמעון הנז' היה חייב לתוגר אחד מאילי הארץ סך ידוע בשטר העשוי בעש"ג וכשעמד התוגר הנזכר לגבות את חובו משמעון הלוה הנז' לא מצא ממה לגבו' את חובו. וכשתקף עליו התוגר ושטרו בידו.

אמר לו שמעון אם תרצה לגבות חובך הרי יש לי חצי חצר אחת במתא פלונית בשותפות עם פלוני לך לשם ומכור הקרקע הנזכ' וגבה את חובך מדמי ממכרה. ונתרצה ונתפייס התוגר והלך לו למתא הנזכרת וחקר ודרש על חצי החצר ולו מצא ותכף ומיד הלך לו אל השופט והוציא שטר חובו לפניו.

ובדקו ומצאו חזק מצור וזכה בדינו למכור חצי החצר הנז' וכן עשה אחר שהכריז בשומה והכרזה על פי השופט והעמיסו על התוגר והוסיפו עליו בשומתה כפי נכלי דת"ן והחליטו המכר בידו בערכאותיה' ולאחר שזכ' בה בשטר העשוי בעש"ג. בא בחוזק יד אל ראובן ושכרה לו בסך ידוע לשנה וכן היה מתנהג מספר שלש שנים.

אח"ך נדחק התוגר הנזכר והלך ומכרה לגוי אחר ימ"ש מתושבי הארץ. וכשמוע ראובן במכירה זאת צעק ככרוכיא על המכר הנז' שיש בו נזק ודררא לו ולשכניו שבמבוי עמו ונתרעם על שמעון בעל חצי החצר הנזכר לא דיו שהפסיד אותי בשכירות שלש שנים אלא דאתפסיה לתוראי בידא דלא יכילנא למשתעי בהדיה בדינא ודיינא במכר הנזכר ואף על פי כן ראה צרתו צרה ואין מציל משום דגברא אלמא הוא ועשה לו עלילות ברשע עד שבע"כ קם ומכר כל נכסיו וכלי ביתו בזול דזול שוה עשר בחמש משו' הרחקת הנזק.

וקנה מידו בע"כ קנין גמור בעש"ג. ולאחר שזכה ראובן בעש"ג ובשטר העשוי מידם ובא מכח גוי.

קמו בני ראובן וחלקו חצי החצר הנז' ביניהם לשלשה חלקים וכל אחד זכה בחלקו והיה דר ומשתמש בו שנות מספר הסמוך למעלה מארבעים שנה. ונפלה החצר הנזכר כולה וחזרה ונבנית בהכרח גדול וביד חזקה מהמלכות ובתוך הזמן הנז' נלב"ע שמעון הנזכר וחלוי"ש.

ונשאר שטר קנין חצי החצר הנז' ביד חותנו בעל בתו. וכשראה ושמע על החצר הנז' שנבנית ונשתכללה קם על עומדו והוציא שטרו הנז' ורצה לטרו"ף טר"ף אד"ם חצי החצר הנז' מיד יורשי ראובן הקונה מיד הגוי כנז'.

וזה זמן להם מספר הסמוך לחמשים שנה. אלו דברי השאלה: ועל זה נפשנו לשאו"ל הגיעה ממעכ"ת הרמה והנשאה יורינו מורינו משפט הדין ומעשהו ודמי המשכונה ומה יעשה בהם.

ואל אמת ינחנו בדרך אמת וירים דגל התורה תורת אמת. ולאדון ולכל ביתו ארכא בחיין גם עושר גם כבוד בא בארוכה.

ועוד לו המלוכה ותשובתו הרמת"ה מהרה תצמח. ושכמ"ה: תשובה בריש כל אתוון ראיתי למר"ן ב"ח ח"מ בסי' רל"ו ס"ז וז"ל כותי בעל זרוע וכו' וירד לתוך השדה מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה וכו' ומכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולים להוציאה מיד הלוקח וכו' ע"ש הנה משגירת לשון מר"ן משמע דהוא עצמו עשה דין לעצמו וירד לתוכה בלי דין ודיין ואפילו הכי אמרינן דזכה בה ואם מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולים וכו' משום דירד לתוכה ומכרה לאחר כדין מחמת חובו שחייב לו והוא שעבודו לאפוקי הך דרישא דסקריקון וההיא דב"ח דירד לתוכה שלא כדין דאין לו מאומה בידו לכך אמרינן דחוזרת לבעלים הא כדיניה והא כדיניה ועוד מדסתם ולא חילק אם מכרה בשיווייה או לא משמע דאפי' אם מכרה בפחו' משיווייה לא תחזור לבעלים ולא תקשה לי מהא דכתב מור"ם שם בהגה ישראל שמשכן קרקע אצל כותי וכו' ואם מכרה בפחו' משיווייה תחזור לבעלי' דשאני התם דלא הוחלט' ביד הכותי וזכה בה אלא עמד ומכרה כדי לגבות חובו ונעשה שליח לבעל השדה למוכרה לו והוה ליה כדין שליח שטעה אבל הכא כבר הוחלטה הקרקע ביד הכותי וירד לתוכה ואחר מכן מכרה לישראל ושלו מכר לו ואפי' מכרה בפחו' משומתה ועיין סמ"ע ובב"י.

וא"כ בנדו"ד אתי במכ"ש מהך דכתב מר"ן דשם הכותי ירד בזרוע בלי שום דין ודיין ואפ"ה אמרינן דאינה חוזרת לבעלים מכ"ש הכא דזכה בה ע"י דין בערכאו' ואחר מכן מכרה לישראל דפשוט הוא דאינה חוזרת לבעלים: מיהו כ"ז אם בע"הח מודה בחוב הוא או באי"ך או אם יש עדי' מעידין על החוב הנז' כדמוכ' מלשון מר"ן דכתב בד"א כשהודו הבעלים או אם יש עדים וכו' דאל"ך כל איש ירד לישראל ויאמר חוב יש לי עליו ובטלת דין סקריקון כמ"ש ה"המ ע"ש וא"ם בנדו"ד דכבר מת בע"ח הנזכר ויורשיו אחריו כחשו ואמרו דלא היו דברים מעולם ואין להם ידיעה מזה חזר דינו כמ"ש שם מר"ן ס"ח בא הכותי בעקיפין ולא היה בידו להורגו וכו' ותחזור הקרקע לבעלים ושמין לו וכו' ע"ש ואע"פ שכתב מר"ן שם שאם היה שם מלך או שר שהיה יכול לכוף לכותי לדין ולא תבעוהו אפי' לא הודה הלוה וליכא עדים אינם יכולי' להוציא מיד הלוקח וכו'.

דשאני הכא בנדו"ד דלא נמצאו הבעלים שם ושעת חירום היתה והארץ סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא וגם שר העיר הן ולא ורפייא בידיה והו"ל כמאן דלית שר בעיר ובעי' הודאת בע"ד או עדים ברורים ע"הח ואם לאו יכולים הבעלים לסלק הלוקח כדפי' לעיל: ומיהו דעדיין יש להסתפק בדבר דיכולני לומר דלא הוצרך מר"ן לומר דבעי הודאת בעל דין אלא בכגון שבא הכותי בזרוע וירד לשדה בלא שום ראיה אלא ע"פ דבורו אבל כגון הנד"ד דירד לשדה ע"פ הערכאות בשטר חתום בערכאות הוי כהודאת בע"ד וזכה הלוקח או נאמר שטר הערכאות חספא בעלמא הוא ובעי הודאת בע"ד או עדים כשרים לגבי לוקח ישראל לזכות במקחו.

ואפן ואראה למר"ן בסי' ס"ח ס"א שכתב וז"ל כל שטרות שחותמיו כותים פסולים חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי הלואה וכו' וכן צריכים עדי ישראל שיעידו על עדי השטר ועל זה השופט שקיים עדותם שאינם יודעים בקבלת השוחד וכו' והמה דברי הרמב"ם בלי חסר ויתר ע"ש. ומור"ם הבי' שם סבר' י"א והם הרשב"א והרא"ש והר"מ והעיטו"ר והר"ן והנ"י כולהו אית להו סתם ערכאות לא מקבל שוחדא ולא מרעי נפשייהו ולא בעי עדי ישראל ע"ז ולא בעי שיכתבו בשטר לפנינו מנה פ' וכו' ואע"פ דמקבלי שוחדא להטות הדין מ"מ לעדו' שקר לזייף לא מרעי נפשייהו ע"ש: נמצא דשטר הערכאות הוא פלוגתא בין הפוסקי' דלסברת הרמב"ם והיא סברת מר"ן אית להו אפי' שטרי מ"ומ ושטרי חוב פסולים ולא מכשרינן להו עד דידע בהו דלא מקבלי שוחדא ולא מרעי נפשייהו ולדעת הרא"ש וסיעתיה אית להו דשטרי הערכאות כשרים מדינא משום דמסתמא אמרינן לא מקבלי שוחדאולא מרעי נפשייהו ושאר שטרות כשרים מדי"דמ כמ"ש שם מור"ם ואע"פ דיש לחלק ולהשוות דעת הרמב"ם לדעת הרא"ש כמ"ש לקצת רבוותא וכן כולי עלמא מזרח ומערב נהגו כס' הרא"ש וסיעתיה דשטרי ערכאות כשרים דאמרינן מסתמא לא מרעי נפשייהו ודלא כהרמב"ם.

מ"מ מאחר דמר"ן אזיל בשיטתיה וקי"לן כוותיה צריכי אנן להביא ראיות ולזכות ישראל הלוקח הנז' אפי' לפי סברתם דאית להו ש"ע אינם כשרים עד שיעידו ע"י עליהם והרי בנד"ד יודו דהשטר הנזכר של הערכאות כשר וזכה הלוקח משום דהרמב"ם ומר"ן לא איירי אלא בישראל עם ישראל שבאו לפנינו לדין וכפר הלוה ואמר שהשטר מזוייף בזה קאמרי דפסולים עד שיעידו עליה' ע"י אבל היכא דאיכא יד העכו"ם באמצע כנדו"ד פשיטא דכשר אפילו בדיננו דהגע עצמך אם בא העכו"ם ותבע ישראל הלוה הנז' לפני הערכאו' כנהוג מחוק המדינה ונימוסי המלכות דישראל עם העכו"ם ילכו לדין לפני הערכאות ותבעו בשטר הערכאו' היכול יוכל לומר מאומה דשטר מזוייף הוא לא מלבד דהבל יפצה פיו ושלם ישלם החוב אלא עוד מחייב ראשו למלך שמוציא לעז על הערכאות והשטר חזק וקיי' וממילא גם ישראל הבא מכוחו הרי הוא כמוהו ואפי' בדיננו יגבה בשטר זה דכדיניהם דיינינן ליה דמצי אמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מציתו לאשתעויי דינא בהדיה מדינא כמ"ש הרב בפ"א מהל' תרומות הלוקח טבלין ממור' מן הגוי מעשרן והם שלו דא"ל אתינא מכח גברא וכו' עיין מהרימ"ט שאלה ל"ח ואע"ג דלא קאי ישראל במקו' עכו"ם אלא לגריעותא כמ"ש מר"ן בסי' קנ"ד סי"ח דלאו כללא כייל דבכל מקום אמרינן הבא מכח גוי לגריעותא אלא דוקא שם בחלון שהוא מוחזק בו ובא להזיק בידים בזה אמרינן אינו אלא לגריעותא וכגון ישראל הקונה שדה מהכותי וכו' עיין הסמ"ע שם אבל היכא דהישראל בא להזיק להלוקח בידים להפקיע ממונו יש לו דין כותי עיין שם ס"ק מ"ה בסמ"ע וכן מוכח מדברי מר"ן בסי' ס"ו סעיף כ"ה וז"ל כותי שמכר שטר חוב לישראל וכו' שכיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו כדיניהם דיינינן ליה ואם חזר ומחלו אינו מחול ע"ש הרי מוכח מדברי מר"ן דאמרינן ישראל הבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו למעליותא וכדיניהם דיינינן להו וכן פסק מר"ן בסימן מ"ה ס"יז וז"ל הבא מכח כותי הרי הוא כמוהו לגבות בשטר שעידיו מרוחקין שני שטין אם נהגו הכותי' לגבות בו וכו' הרי מוכח מדברי מר"ן דאמרינן ישראל הבא וכו' הרי הוא כגוי למעליותא וכדיניהם דיינינן להו אלא דראיתי להסמ"ע דכת' דהרשב"א מיירי בכותי לוה שמכ' שדהו וכו' והוי לגריעותא הלוקח ככותי וכו' ע"ש וכ"כ מור"ם סי' ס"ז סי"ו הבא מכח כותי וכו' ולכן מי שקנה שטר מן הכותי וכו' אין השביעית משמטתו וכו' וכתב הסמ"ע שם ס"ק ל"ג וז"ל דאפילו המחבר וכו' כיון דבשטרותיהן גובין בהן מדי"דמ ע"ש וכמ"ש בסי' מ"ה דשם ג"כ פסק המחבר גופיה דאם כן אפי' למעליותא ע"כ ע"ש.

ותמיה לי ע"ד דהא הוא גופיה כתב שם דמיירי הרשב"א בכותי לוה שמכר שדהו לשמעון וכו' והוי לגריעות' דלוקח והרי הוא ככותי ע"ש. ואפש' לומר מאחר דהמחבר לא הזכיר בלשונו שם לוקח והכותי הוא הלוה משמע ליה דאפי' הכותי מלוה מכרו לישראל גובה בו והוי למעליותא וכ"כ מור"ם בס"ס שס"ט וז"ל ישראל שהיה חייב להכותי והכותי מכר השטר לישראל אחר אף על פי שאסור לדון עמו בדייניהם וכו' מ"מ דייני ישראל יפסקו לישראל זה מה שהיה הכותי מרויח לפני דייני כותים הואיל וישראל בא מכוחו ע"ש: נמצא דאפי' לדעת מר"ן דס"ל כהרמב"ם דשטרי עכו"ם לא מתכשרי אלא עד שיעידו עליהם ע"י אבל מסתמא אמרינן דמקבלי שוחדא ופסילנן להו ולא אמרינן בהו דינא דמלכותא דינא.

מודים היכא דיד העכו"ם באמצע דכשרים משום דמנהג ותקון המדינה דישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם ידונו לפני הערכאות ובזה אפי' הרמב"ם מודה דכך הוא תקון המדינה ונמוסי המלכות (דאל"ך תקשה דברי מר"ן אהדרי דלעיל בסי' ס"ח פסק דשטרי הער' פסולים היכא דליכא עד"י ולא אמרינן בהו דידמ"ד וכשיד העכו"ם באמצע פסק דכשרים וישראל הבא מכחו הרי הוא כמוהו אלא ודאי דאית להו דבדבר כזה ישראל עם העכו"ם מנהג ותקון המדינה ונמוסי המלכות שידונו לפני הערכאות ואצלם שטר הערכאות חזק וקיים וממילא אפי' יעמדו לדין לפנינו כדיניהם דיינינן להו וישראל הבא מכחו הרי הוא כמוהו והשתא דברי מור"ם דלעיל דסי' שס"ט דגם המחבר יודה לדבריו ואמרינן בהו דדמ"ד כמ"ש הסמ"ע לעיל ע"ד מור"ם דבסי' ס"ז יע"ש: אחר כותבי הקרה ה' לפני תשובה להריטב"א וראיתי כדברי ממש ושמחתי בשמחה בקציר שנתכוונתי לדעת קדוש וז"ל ראובן שהיה חייב לעכו"ם והגבו לגוי בחובו בית אחד של ראובן ומכרו הגוי לשמעון ומת ראובן ובנו תובע הבית אם נתברר לב"ד שההגבהה ההיא נעשית כראוי וכו' או ע"פ הערכאות במקום שדין המלכו' לדון עם ישראל בדיניה' הא קי"לן דידמ"ד והו"ל כאילו לקחה מראובן וחזר ומכר' לשמעון וכו' ואם שמעון טוען בב"ד בריא לי שהיה לגוי הזה שטר גוביינא מספיק מהבי' הזה ויש לו עדי חזקה כראוי נאמן וכו' ע"ש בב"י בסי' קמ"ט הרי מפורש בדבריו שאם הגוביי' ע"י הערכאות מהני וזכה הלוקח ומסתמא דהגבו לו ע"י שטרותיו דשטרי דידן פסולים גבייהו ואם באמת ע"י הודאתו למה בנו יערער אלא ודאי שהם הגבו לו ע"פ ש"הער בדיניהם ואחר שקנאה ישראל בא לערער בדיננו וזכה לו בשביל תקון מדינה ונמוסי המלך דישראל עם הגוי ידונו לפני הערכאות ובשביל זה חשבינן הלוקח הנז' שהוא במקום העכו"ם וכאילו עומד עם העכו"ם בדין ואפי' בדיננו זכה הלוקח ע"י שטרי הערכאות מאחר דמנהגי המדינ' דישראל עם הגוי ידונו לפני הערכאות והרי הוא כגוי: עוד יש להביא ראיה מדברי מר"ן הכא מיניה וביה והוא ממ"ש ואם יש מלך או שר שיכוף הכותי לדין וכו' למה לא תבעתם אותו בדיניהם ע"כ ופירש שיכוף הכותי לדין היינו בדיניהם דכך היא המדה דישראל וכותי ידונו לפני הערכאו' וע"פ שטריהם וכן הוא מפור' בדברי מר"ן שכתב תבעתי אותו בדיניה'.

וממנה מוכח דישראל הלוקח הרי ככותי דאל"ך יאמר לו בדיניהם אין אני יכול לדון עמו משום דהם דנין ע"פ שטרותיו ושמא זייפו' ולכך אני ממתין עד שתצא מרשותו ותכנס לרשות ישראל ואטול מן הדין בדינא מידו ולכך לא תבעתי ולדין ולעולם היא גזולה בידו. אלא ודאי דטענ' זו אינה טענה ואם זכה הכותי בקרקע הנז' ע"פ הערכאות גם ישראל הבא מכחו כמוהו ולכך הלוקח אומר לבעלי' וכו' למהלא תבעתם אותו בדיניהם דלית להו שום טיבותא אפילו תצא מרשות העכו"ם ותכנס לרשות ישראל וכן מוכח מה"המ שם ולא המתין שיודה לו ולא בע"שג וכו' שיש עדים לגוי בודאי וקם עליו ומכרה לישראל אין הבעלים מוציאין אותה מיד הלוקח ישראל: גם יש לי לזכות ישראל הלוקח הנז' מצד אחר והוא על פי מה שהובא בשאלה דכן היה לאחר שזכה העכו"ם בע"ח הנז' בקרקע הנז' ע"פ הערכאות ואכלה כמו ג"ש אח"ך נדחק ומכרה לגוי אחר מתושבי הארץ והיה בשמעו הלוקח הנז' שהארי' רבוץ עליו ולהיו' שותף עמו עמד בפרץ ופייסו עד בוש והלך והתרפס לפני גדולי העיר ופייסם כמה פייסות וצרתו צרה וכמה הרפתקי עדו עליה עד שביטל המכירה הנז' ועל ידי זה לקחה לעצמו הא לאו הכי היתה מתקיימת ביד העכו"ם הלוקח הנז' דאדעתא דקרקע נחית דבשלמא אם נשארה ביד כותי בע"ח יש לומר דאית ליה תרופה ויכול לפייסו דהוא עצמו לא נחית לה אלא אדעת אדדמי משום חובו ולא אדעתא דקרקע אבל הכותי הלוקח הנז' אדעתא דקרקע נחית כדקי"ל בשומא הדרא אם זבנה לא הדרה דאדעתא דקרקע נחית והיה הכותי הנז' זוכה בה והוא עמד והצילה והבעלים אינם יכולים להציל שהיו בארץ מרחקים וא"כ יכול הלוקח הנז' לטעון מה הפסדתיך דאם לא לקחתיה אני היה העכו"ם הנז' זוכה בה ומ"ל הכא מה לי התם דדבר ידוע הוא דכל טעם דין הטרפא הוא משום דאומר לו למה קנית דבר המשועבד לי להפסידני אבל הכא דלא עביד ליה פסיד' ליכא דין טרפ' א"כ בנדו"ד דלא הפסיד לו ולא הזיקו דבלאו הכי היה הכותי זוכה בו.

וישראל טוב ממנו ולא תהיה כהנת כפונדקית וזכה הלוקח: ויש לי להביא ראיה ע"ז במה שראיתי להרב פני משה ח"ב סי' ל"ב בראובן שמשכן בית א' ללוי בנכייתא לזמן כ"וכ ושעבד לו בית אחר שאם תפול או תשרף זאת הבית שמשכן לו תחזור הבית הזאת במקומה ואח"כ הלך ומכר הבית הנז' לאשה א' וכתבתה בפנקס המיטוולי ע"ש ונפטר ראובן ובא המיטוולי ולקח הבית מיד לוי לסיבה שלא היתה כתובה על שם לוי בנמוס.

שלהם ורצה לוי לחזור על האשה הנז' לטרוף הבית הנז' מידה מכח שעבודו הקדום והיא טענה מה הפסדתיך שאם לא לקחה וכתבתה בפנקס המיטוולי היה לוקחה גם לזאת. והסכים הרב פ"מ שהדין דין אמת עם האשה מטעם זה דמה הפסדתיך ע"ש הרי לפנינו דטענת מ"הפס מהנייא להעמיד הקרקע ביד הלוקח אפי' הוא שעבודו וכ"ש בנדו"ד דזכה בה מדינא בערכאו' ומכרה לאחר וכו': וראיתי להרב בית אברהם ישראל בסי' י"ד בס"ו ס"א שהביא דברי הרב פ"מ ועשה לדבריו כסא וסמוכות מדברי הרשב"א ז"ל דכתב אע"פ דאית לן דאין הנתבע כופה לתובע לילך לב"ד היפה מ"מ אם נזדמנ' לו דרך למלוה לילך שם כופהו למלוה משום דאמ' ליה מה הפסד' כיון דבלאו הכי אתה היית הולך ואע"ג דמצי אמר המלוה אלמלא אתה לא הייתי הולך לשם ר"ל אינו בהכרח שאלך אני ומלאכתי נעשית על ידי אחרים כמ"ש מהרי"קו ע"ש: ובסי' ס"ו ס"ס ל"ג הביא העניין זה במי שמכר ש"ח דקי"ל דשעבוד נשאר ביד המוכר ויכול למחול דשעבודא דאורייתא ומכירת שטרי דרבנן אם בא בע"ח וטרף השטר מיד הלוקח מי אמרינן דאינו טורף כ"א בשקדם החוב למכירת השטר או אפילו אם קדמה מכירת השטר להחוב משום דהשעבוד נשאר ביד המוכר שהוא המלוה ונסתפק הדבר להרב ראש יוסף עיין שם: והוא השיב דדוקא אם קדם החוב למכירת השטר וז"ל דכיון דכל טענתו שטורף מלקוחות הוא משום דאמר להו למה קניתם דבר שהוא משועבד לי להפסידני א"כ הכא ליכא ולא שייך האי טעמא דהרי כשקנה הלוקח הזה השטר חוב עדיין לא לוה המוכר מזה הבע"ח ומאי איכפת לן אם נשאר שעבוד הגוף אצל המלוה הרי הלוקח הזה לא גרם לו שום הפסד וכו' ותו דמצי הלוקח למימר לבע"ח מאוחר מאי הפסדתיך הרי אם אני הייתי מקשקש ללוה בזוזי והיה כותב שטר על שמי לא היה לך שום טענה ותביעה שהרי ע"י כתיב' השטר ע"ש לא היה המוכר יכול למחול ואותו שעבוד הגוף שהיה למלוה מן הלוה היה מתבטל וא"כ מאי הפסדתיך וה"ז דומה למ"ש הרשב"א דאם נזדמן דרך למלוה וכו' דלעיל: הרי דברי הרב ב"א מפורשים דאפילו לא כת' הלוה שטר על שם הלוקח אפי' הכי חשיב ליה כאילו כתבו מאחר שהיה יכול לקשקש זוזי ללוה לכתוב לו שטר על שמו ושעבוד הגוף היה מתבטל וע"י זה אומ"ל מה הפסדתיך ומכ"ש בנדו"ד דמכרה ממש ולא נשאר כ"א כתיבת השטר ועמד והציל לעצמו במקו' שאין הבעלים יכולים להציל דבוא יבוא בטענה לומר מה הפסדתיך והדין עמו וזכה הלוקח הנז' בקרקע הנז': ואע"פ דקי"ל דקרקע אינה נגזלת ובחזקת בעליה עומדת ואפילו נמכרה לאלף זה אחר זה ונתייאשו הבעלים ה"ז חוזרת לנגזל בלא דמים כמ"ש מרן בסי' שע"א ע"ש דמשמע דהבעלים מוציאין מיד הלוקח חנם בלא דמים דשאני התם דירד לתוכה בתורת גזילה ולקחוה מידו ועתידים בעלי זרוע לירד אבל הכא בנדון דידן ירד לתוכה בדין מחמת חובו ואפילו ירד לתוכה מעצמו בזרוע לא מקרי קרקע גזולה ומכל שכן אם ירד בתוכה העכו"ם ע"י הערכאות מחמת חובו דודאי שלו היא ושלו מכר לישראל וזכה הלוקח הבא מכחו כמו שהוכחתי לעיל.

תוכן העניינים

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה