אור ברסלב

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי

פרק ד'

פרק ג'

ה"ב ואין משקין את הסוטה וכו' ואין משקין ב' סוטות כאחת משנה בפ"ק דסוטה ד"ח ומפרש טעמא בגמרא לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. וכתבו התוס' ד"ה אין משקין ב' סוטות וכו' נראה לפרש שהעמיד ב' בעזרה וכו' הטעם דאם העמידן אפילו אינו משקה אותן בב"א למ"ד משום דלבה גס בה איכא ע"י העמדה הא מלתא ולמ"ד גזירת הכתו' אותה לבדה הקרא משתעי בהעמד' והשביע אותה הכהן היינו שלא בשעת שתיה.

עוד כתבו התוס' בס"ד ותימא וכי היה אסור לשחוט וכו' ובפ' נערה המאורסה בנדרים ופשיט להו מהכא ע"כ. פי' דבריהם הוא ותימה וכו' היה וכו' כוונתם לומר ותוס' זאת היא משבשתא.

ועוד לחזק תמיהתם שהרי בנדרים פשיט ליה מהכא אליבא דרבי יהודה דאית ליה גזירת הכתוב גם בהפרה כן יניא אותה גזירת הכתוב. אבל למ"ד דטעמיה משום דלבה גס בה ליכא שום פישוט דשאני הכא.

ואם באמת דהתוספתא אינה משבשתא לפשוט מינה ככולהו במכ"ש דלגבי הפרה ליכא העמדה בבת אחת וק"ל. אלא דק"ל מאי מקשים משאר קרבנות דשאני בפרה משום דכתיב והוציא אותה לבדה לאפוקי בעולות וחטאות.

וי"ל דמקרא לא מעיט אלא ההוצאה דוקא ולא ההעמדה בעזרה וכן מדויק בלשונם שכתבו ב' עולות או חטאו' שיעמיד שניהם בעזרה יע"ש וק"ל: והתוס' ד"ה איכא בינייהו רותתת וכו' הומ"ל איכא בינייהו אשה אחרת שאינה סוטה וכו' דפליגי נמי בקרא דהוציא וכו' אע"ג דבאשה אחרת לא שייך בה השקאה למימר אין משקין ב' סוטות וכו' הם אזלי לשיטייתהו דאמרי לעיל אין מעמידים שניהם בעזרה והיינו אין משקין ושייך אפי' באשה אחרת והתם ההיא דטרף בקלפי דרשי לה לענין הוצאה דלמ"ד גזירת הכתוב אסיר אפילו עם החמור ולמ"ד דטעמיה שלא יאמרו וכו' מותר כמו כן יש ללמוד בכאן באשה אחרת לענין העמדה וק"ל: הלכה ד' אמרה איני שותה וכו' ואם אמרה וכו' אחר שנמחקה המגילה מערערין אותה בעל כורחה ע"כ.

משנה בסוטה דף כ' ע"א נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה וכו' וטעמא דמלתא כדקאמר בברייתא לעיל די"ט ב' וז"ל ת"ר והשקה מת"ל וכו' שאם נמחקה המגילה ואומרת איני שותה מערערין אותה וכו' דר"ע ור"ש אומר וכו' ע"כ יע"ש הסוגיא. וכתב רש"י ד"ה ה"ג תנו רבנן וכו' ולא גרסינן בתרא ברישא וכו' שאין לשון הברייתא ופי' משובש הוא וכו' פי' לפי' דלא גרסינן בפי' בברייתא בתרא וקמא מתרי טעמי חדא שאין לשון הברייתא כך ועוד לפי גירסא זו מוהשקה בתר' דריש ר"ע שמערערין אותה וכו' ומנ"ל דאפילו נמחקה המגילה שלא כדין מערערין דקרא קאמר והשקה אחר ההקרבה ואחר הכל ואין ללמוד ממנו אלא שאם נמחקה המגילה בדין לאחר ההקרבה.

ואע"פ דרבנן גמרי מיניה דמערערין בע"כ משום דאית להו משקין ואח"ך מקריבין ונמחקה כדין ולר"ש אית ליה דוקא נמחק' כדין ולכך למד מוהשקה בתרא אבל לר"ע דאית ליה מקרי בין ואחר משקין מנ"ל ללמוד מהאי קרא נמחקה שלא כדין וודאי לר"ע אצטריך קרא להכי שאם נמחקה שלא כדין מערערין דאם לא כן במאי פליג אר"ש ועוד לפי גירסא זו קרא קמא למאי אתא לר"ע דהא אית ליה מקריבין ואח"ך משקין ולרישומו ניכר לא משתמע מיניה ולכך קאמר פי' משובש ודו"ק: תוס' ואחר ישקה וכו' ותו גרסינן התם קרבהמנחתה וכו' מערערין אותה ומשקין אותה כר"ש וכו' ר"ל קרבה מנחתה ונמחקה המגילה מערערין אותה ולא נקט קרבה מותרת אלא לומר לך דבעינן קרבה מנחתה ואח"ך נמחקה המגילה דמחקה כדין אבל אם נמחקה שלא כדין אין מערערין וכו' וכן משמע מש"ס לקמן דר"ש תלי במחי' דקאמר ואם נמחקה המגילה וכו' וכן קאמר בש"ס אליביה דר"ע דקאמר קרב הקומץ וכו' דבדין עבדי כהנים דמחקי וכו' נמצא דהערעור הוא בסיבת המחיקה והאי דנקט הקרבה לומר דבעי מחיקה כדין והאי דקאמר כר"ש ר"ל דמשכחת לה כר"ש דאמר מקריב ואח"ך משקין ואתיא מתניתי' שפיר דקאמ' קרבה מנחתה וכו' מערערין אבל לרבנן לא משכחת לה דאית להו משקה ואחר מקריב כבר שתת' לא אתי שפיר קרבה מנחתה וכו': אלא דקשה לי לפי דבריהם דלעיל דקאמרי דלרבנן נמי אם הקריב מנחתה ואחר השקה דכשרה לוקמ' כרבנן ובדיעבד אם קרבה מנחתה ואמר' אינה שותה וכו' וי"ל דלשון הברייתא משמע לכתחי' דקאמר לעולם יכולה היא לחזור בה עד שלא תקרב מנחתה קרבה מנחתה וכו':

בס"ד השתא אית לך וכו' אף ע"ג דלרבנן דרשינן והשקה בתרא לאונס וכו' וקרא יתירה קא דרשי ע"כ ר"ל דבשלמא לר"ש דדריש והשקה בתרא לומר לך דמערערין משום דאית ליה מקריב ואחר כך משקה ואחר שקרבה המנחה ונמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אתי שפיר דלמד מוהשקה בתרא ר"ל אחר כל אלו הדברים מערערין וכו' אלא לרבנן דאית להו משקה ואח"כ מקריב ואם נמחקה המגילה היינו קודם ההקרב' מערערין הכי ילפי' מוהש' בתרא דמשמע אחר כל הדברים הנזכרים ותירצו ילפי מכח יתורא דתלוי במחיקה וקודם הקרבה וק"ל: ד"ה ר' יהודה וכו' ופירש ר"י דהכא נמי היו פותחי' וכו' מטילין לתוכה קלבוס וכו' וא"ת דאמאי הכא לאחר שפותחים פיה בצבת מטילין קלבוס והתם לא היו מטילין קלבוס וי"ל דהכא חיישינן שמא יהיו נשפכים מימי סוטה דבעי' שתשתה כולהו כדדרשי' ובאו בה כולן ולא מקצתן ויצטרכו למחוק השם פעם ב' לכך היו מטילין קלבוס: ד"ה בפי' ר"ח וכו' אלמא ס"ל שמחיקה והשקאה קודם הקרבת המנחה וכו' ר"ל דכולהו סבי"ל דעיקר העיכוב היא המחיק' שנראה לשם שנמחק ואמאי נקט מחיקה והו"ל למנקט בלישניה משקרב הקומץ ובודאי הכוונה משקרב ונמחקה המגילה אלא האי דנקט המחיקה לומר לך שהמחיקה והשקאה קודם הקרבה וכן אידך דנקט בלישניה קומץ מעכב: עוד כתבו בס"ד ירושלמי ולית ליה לר"ע וכו' וצריך לפרש דאם נמחקה המגיל' קודם שקרב הקומץ דשלא כדין עבוד כהנים וכו' פי' לפי' דלדעת הבבלי מתרץ הברייתות תרי תנאי וכו' דלסברת רש"י תרי תנאי אית להו כר"ש דמקריב ואחר כך משקה אלא דלחד תנא אפי' נמחקה המגילה שלא כדין קודם הקרבה מערערין וכו' דיליף מקרא קמא והשקה וכו' אפילו קודם הקרבה מערערין אותה וכו' והיא ברייתא דקאמרינן נמחקה המגילה מערערין ותנא אחרינא אית ליה דוקא נמחקה המגילה כדין לכך נקט בלישניה קרב הקומץ ור"ע כר"ש ס"ל ודריש קראי כרבי שמואל ומערערין יליף ליה מקרא דוהשקה ולדעת ר"ח תרי תנאי הכוונה דחד תנא ס"ל דר"ע כרבנן משקה ואח"כ מקריב והיא ברייתא דנמחק' המגילה וכו' ויליף דמערערין וכו' מוהשקה בתרא דוהשקה קמא אצטריך לגופיה דמשקה ואחר כך מקריב ותנא אחרינא ס"ל דלר"ע מקריב ואח"ך משקה כר"ש ויליף מערערין מקרא דוהשקה קמא והשקה בתרא אצטריך לגופיה דמקריב ואח"כ משקה כ"ז לדעת הבבלי דאית ליה ב' תנאי אליבא דר"ע אך לדעת הירושלמי דלית ליה תרי תנאי אליבא דר"ע במאי מתרץ הני ברייתות דחדא קאמר' דעיקר היא המחיקה אפי' שלא כדין ואידך קאמר' דוקא כדין לדעת רש"י לכך הוצרכו התוס' לומר דברייתא קמייתא דקאמר' נמחקה המגילה היינו אם התחילה לשתות מאחר שנמחקה המגילה שלא כדין קודם הקרבה ואידך ברייתא דנמחקה המגילה כדין אחר הקרבה אפילו לא התחילה מערערין אותה וכו' ולדעת ר"ח נמי כוונתם לומר דמאי דנקטי נמחקה המגילה וכו' לא בא לומר דבעי השקאה קודם הקרבה לעולם הקרבה קודם השקאה וכוונתו לומר דאם נמחקה המגילה קודם הקרבה אם התחילה לשתות אחר הקרבה ושוב אינה רוצה מערערין אותה וכו': הלכה ז' מגיל' סוטה וכו' כתבה למפרע פסולה שנא' האלה על הסדר הכי איתא בסוטה די"ז ב' כתבה למפרע פסולה דכתיב וכתב את האלות האלה כדכתיבן.

והתוספות כתבו שם ד"ה וכתב וכו' ואמאי לא נפקא להו מהאלה כי הכא וכו' וי"ל כיון דקבלו וגמירי וכו' ר"ל דאמאי לא נפקא להו מהאלה ואייתר והיו לדרוש מינה בהוייתן יהו דס"ד דהטע' דרבנן דדרשי קרא דוהיו הוא למפרע משום דלא משמע להו דברים הדברים ואיצטריך קרא דוהיו שלא יקראנה למפרע ולפי דברי רבא הכא דדריש האלה כדכתיבן גם התם הו"ל למדרש מהאלה שלא יקראנה למפרע ואיתר והיו לדרוש מיניה בהוייתן יהו ותירץ דהטעם דדרשו רבנן והיו למפרע ולא דרשו והיו בהוייתן וכו' משום דכך קבלו וגמירי בכל לשון שאתה שומע ולכך לא דרשו והיו בהוייתן וכו' אלא לדרשה שלא יקראנה למפרע והוא פשוט וק"ל: הלכה י"ג ולא יחפור בקורדום בהיכל ויוציא עפר שנאמר אשר יהיה בקרקע וכו' ע"כ.

הכי איתא בפרק היה מביא דף ט"ו ב' תנו רבנן ומן העפר וכו' יכול יתקן מבחוץ ויכניס ת"ל בקרקע המשכן אי בקרקע וכו' ר"ל אלא ומן העפר אשר יהיה במשכן ולא יאמר בקרקע דאם לא כן מנ"ל דיתקן מבחוץ ויכניס בפנים אם אמר הקרא ומן העפר אשר יהיה ולא אמר במשכן מאי משמע מניה שיכניס בפנים ולא אמרי' אלא דיעשה הכל בחוץ השתא דכתיב במשכן יליף מניה דיכניס בפנים והכי קאמר קרא ומן העפר אשר יהיה יכניס במשכן: גמרא שם דט"ז ע"א איבעיי' להו אין שם עפר מהו שיתן אפר אליבא דב"ש לא תיבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקרוי עפר וכו' ר"ל שקרוי עפר סתם אלא עפר שרפת וכו' והכא קאמר עפר סתם אלא דתקשה דאמאי התורה קראתו עפר שרפת וכו' ואיפשר אצטריך כדלקמן דשינה הכתוב במשמע לדון ממנו ג"ש דוקא לב"ש ולב"ה תרתי שמעת מינה כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:גמרא שם ואם איתא ליחשוב נמי וכו' ר"ל מאחר שמצינו דר"י אית ליה כב"ש דלא מצינו אפר שקרוי עפר אלא עפר דוקא ובאה ההלכתא ואמרה בכסוי הדם דלאו דוקא עפר ובסוטה אוקמה כדינה דעפר דוקא ולא חשיב לה מוכרח טעמיה משום דהכא בקרקע כתיב ואין בו אלא עפר מינה נלמוד אליבא דב"ה דאית להו דאפר קרוי עפר דוקא בכסוי הדם אבל הכא בסוטה עפר דוקא משום דבקרקע המשכן קאמר ולהכי הוא דאתא ולפי זה לא תקשה קושיית התוספו' ד"ה ואם איתא וכו': ורש"י ד"ה והלכה ככולה דבר וכו' כגון הגיה והזרניך וכו' לא ידעתי דאמאי השמיט בלשונו אפר ואין לומר דאפר נפיק ממשמעות עפר דהא ר"י ס"ל כב"ש דאית להו דאפר לא מקרי עפר.

ועוד תקשה מאי פשיט מהכא דהלכה לא באה אלא אשאר ולא אאפר דהוא ממשמעות והבעייא דידן הוא אאפר וק"ל. וי"ל: רש"י ד"ה התורה אמרה בתער וכו' וא"ת אין זו עקירה וכו' נראה מדבריו דקושייתו היא דוקא אתער ולא אאחריני ואמאי לא תקשה אאחריני וי"ל דלאחריני מקרי עקירה ממש שהוא מקל בהלכה אקרא דהרי התורה אמרה בעפר דוקא אבל אם כיסה בדבר אחר לא קיים מצות כיסוי נמצא עוקר וכו' וכן לענין גט ספר דוקא ואם כתבו ע"ד אחר אינה מגורשת ובאה ההלכה ואמרה מגורשת אבל בנזיר חומרא היא שהתורה אמרה אינו חייב דווקא בתער וההלכה הוסיפה להחמיר עליו אפילו בזוג וכל דבר.

ודו"ק: והתוספות שם ע"ב ד"ה מאי הוי עלה וכו' וי"ל דלא אתבריר להו האי דשיירי' וכו' כדפירש' וכו' ר"ל כדפירש"י לעיל ד"ה ואם איתא וכו' דאפר בכלל משמעותיה דעפר ולא שיירי לסוטה דהרי אפר בכלל עפר ובכיסוי הדם דהוצרך ההלכה לאו משום אפר אלא משום אחריני דמגדלים צמחים כגון הגיר והזרניך וכו' או משום דתנא נחית לשיורא ודוקא עפר והלכה בכיסוי הדם אכולהו וה"ה אפר וק"ל: הלכה י"ח מצות חכמים וכו' שנאמר וקינא את אשתו ע"כ עיין למרן כ"מ שכתב וז"ל דפסק כר"ע דאמר בפ"ק דסוטה ד"ג וקינא את אשתו חובה ור"י ס"ל רשות וכה"ג פליגי גבי טומאה עי"ש והתוס' שם ד"ה ר"י וכו' כתבו וז"ל לר"י דאמר רשו' בציר להו או לר"ע טפי וכו' ר"ל דממה נפשך אותה דרשא דשש מאות וכו' לא אתיא כחד מינייהו לא ר"י ולא ר"ע א"ת אתיא כר"י דאמר רשות ואיכא תרי"ג חוץ מהנך קשיא לר"ע דא"כ לית ליה האי דרשא דתרי"ג דהא אית ליה טפי ואי ר"ע אית ליה תרי"ג בההוא א"כ לר"י בציר להו ותירצו דאית להו תרי"ג ול"פ אלא באלו אם רשות או חובה ולר"ע דאמר אלו חובה אית ליה כנגדם בשאר מצות שיאמר לך דאינם מדאוריית' אלא אסמכתא ולר"י אית ליה שהם מדאוריית' וק"ל.

בא"ד בירושלמי אמרינן דר"א אית ליה חובה וכו' אלמא קסבר אסור לקנות וכו' דתנא דידן הוא דסבר הכי אבל לר"א וכו' וקש"ל לפי לשון מתניתין דקאמר המקנא לאשתו ר"א אומר וכו' דמשמע דתנא דידן אומר המקנא והוא אומר ר"א אומר ניחא טובא מה שישיבו אבל לפי לשון הבריית' דקאמר ר"י ב"י אומר משום ר"א המקנא לאשתו וכו' משמע דר"א הוא אומר המקנא וכו' ואיפשר אחר דמצינו במתני' יש לישב גם הברייתא ורי"בי הוא אומר המקנא לאשתו ר"א אומר מקנא וכו' וכאילו כתוב כך וק"ל: עוד כתבו התוספות ד"ה לה יטמא מצוה ונפקא מינה לעוסק במצוה וכו' נראה לי דכוונת התוספות היא דמאי דקאמר בש"ס ר"ע אומר חובה היינו מצוה בעלמא ואינה חובה כשאר מצוות התורה דענוש יענש עלייהו וכופין עלייהו לקיים העשה.

אלא אם קיימה יש לו שכר ונקרא עוסק במצוה פטור. מן המצוה דהיינו אם היה עוסק בקבורת אחותו ונזדמנה לו מצוה אחרת פטור ממנה ואיידי דנקט בהנך חובה נקט בה חובה ואינה אלא מצוה ונפקא מינה וכו' וא"ת מי הכריחם לפרש בדברי ר"ע שאמר חובה דמשמע חובה כשאר מצוות התורה וכופין עליה ואמרי מצוה בעלמא לעניין עוסק במצוה וכו' ואין כופין עליה.

וי"ל כמו שפי' הרב מהרש"א ז"ל דמוכרח דקרא דלה יטמא בשיש לה קוברים דאל"ך אפי' אחר שאינו קרוב מחוייב בדבר דמת מצוה הוא. ואם כן אין סברא לומר דמחוייב הכהן ליטמא לקרובו וכופין אותו בעל כרחו דמגרע גרע הוא מאיש ישראל דאינו מחוייב ליטמאות לקרובו היכא דיש לו קוברים לכך הוצרכו התוס' לפרש דחובה היינו מצוה ונפקא מינה לעוסק במצוה וכו' דוקא או לטמאותו בע"כ בערב פסח כי ההיא דיוסף הכהן מאחר דאותו היום כל ישראל מוזהרים על הטומאה משום קרבן פסח והמצוה רמייא עליה כל הקרב הקרב תחילה ונעשה לגבי דידיה כמ"ע אבל לר"י דאית ליה .

רשות שוה הוא כאיניש אחר שאינו קרוב: א"נ הא דנקט לה ר"ע בלשון חובה והיא אינה אלא מצוה משום דר"י קאמר רשות לכך קאמר ר"ע חובה דמצוה לגבי רשות קרי ליה חובה: אלא דיש להקשות דאמאי הוצרכו לומר דנפקא מינה לעוס' במצו' וכו' יאמרו ר"ע מצוה ויש לו שכר בקיומה ור"י רשו' ואין לו שכר ואיפשר לומר דאף לר"י אם נתעסק בה יש לו שכר דלא קאמר ר"י אלא רשות ירצה להתעס' אבל אחר שנתע' בה ודאי יש לו שכר אלא דאין שכרו כמו מצווה ועושה ולכך אם נזדמנה לו מצוה אחר' יעשנה מאחר שהוא מצוה בה אבל לר"ע דאית ליה מצוה לכך אמרינן עוסק במצוה פטור מן המצוה ולפי דברי הרב ח"ה ניחא דלא תקשה אמאי לא פי' מצוה אלא בההיא ולא באחריני דההיא מכח סברא כדפי' ועוד דלא שייך בהו ההוא טעמא דעוסק במצוה פטור ממצוה.

ועוד דבש"ס קאמר בפי' המשחרר עבדו עובר בעשה נמצא דהוא חובה וכן ההיא דקינוי משום דתרי קינוי כתיב ואיכא חששה שמא יהי נכשל אחרי אשר הוטמאה ולית בה לקוחין ומוכרח שהם חובה וק"ל: ואחר כותבי ראיתי להרא"ם ז"ל בפ' אמור שכתב רש"י בחומש לה יטמא מצוה ונתן הרא"ם ההכרח לרש"י דאי רשות אמר מכאם לשארו נפקא לה יטמא לחובה ואם לא רצה לטמא מטמאין אותו בע"כ וכו' יע"ש נראה מדבריו שהביא דברי רש"י מצוה וכתב עליו לה יטמא חובה דאין חילוק בין מצוה לחובה ומצוה היא חובה וליכא שום חילוק ביניהם אלא דהכא מכח סברא וכו' מגרע גרע מישראל דאינו מחוייב ליטמא לעם קרובו היכא דיש לו קוברים הוכרחו לומר דנפקא מינה לעוסק במצוה פטור מן המצוה ואין כופין אותו והוא הטעם דנקטו בלשונ' לה יטמא מצוה איידי דנקטודנפקא מינה לעוסק במצוה וכו' אבל בערב פסח ישראל מוזהרי' על הטומאה סברא היא דמטמאין אותו בע"כ מאחר דישראל כולהו מוזהרים על הטומאה דינו כמ"ע וחייב דגם ישראל בערב פסח מטמא לקרובו בע"כ והשתא קרא מיירי בכ"ז אלא דבשאר ימים אין סברא לומר דכופין דאם כן מגרע גרע מישראל אבל בע"פ כופין אותו: אלא דנראה דדברי הרא"ם הפך דברי התוספות דכתב ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בע"כ והתוספו' כתבו דנפקא מינה לעוס' במצוה משמע דאין כופין דוקא בע"פ.

ודוחק לומר דהרא"ם משתעי בע"פ דא"כ קרא דלה יטמא לא אתא אלא לערב פסח ואין דרך הכתוב לדבר על זמן מן הזמנים ונראה דהרא"ם רוח אחרת עמו וס"ל דאפי' בשאר הימי' חיובא רמייא על קרובו ואם לא רצה כופין וכן הדין בישראל כמ"ש הרמב"ם בה' אבלות והשתא ההיא עובדא דאמר בש"ס דיוסף הכהן דטמאוהו חכמים משום דחיובא רמייא עליה ולא מטעם דערב פסח וישראל מוזהרין דלא פי' מהרש"א כן אלא לדעת התוספות בפי' דנפקא מינה לעוסק במצוה וכו' ואין כופין אותו הוכרח לתת טעם לדבר משום דאין סברא לחייב לקרובו אחר דאיכא קוברים כן דעת התוספות ומעשה דיוסף הכהן היה בע"פ שישראל כולם מוזהרים על הטומאה לכך חיובא רמייא עליה אבל לדעת הרא"ם אפילו בלא ערב פסח כופין אותו מאחר שהוא קרובו דכך גזירת הכתוב לה יטמא חובה וכן אתי שפיר בריית' דהתם בזבחים שהביא גבי ההוא מעשה דיוסף הכהן וז"ל הברייתא לה יטמא מצוה ואם לא רצה לטמא מטמאין אותו בע"כ דלדעת התוספות התנא איירי בע"פ והוא דוחק כדפי' ואיפשר לומר כמ"ש הכא דקרא בכל זמן אלא דבשאר הימים לא כייפינן ליה ובערב פסח כייפינן ליה אבל לדעת הרא"ם לרש"י ז"ל הברייתא היא אפילו בשאר הימים: הלכות איסורי ביאה פרק י"ז הי"ב כהן גדול שמת אחיו אף על פי שהוא מן האירוסין הרי זה לא ייבם אלא חולץ ע"כ.

והכי איתא בפ' כיצד ד"כ. ראיתי בכת' הר"א הכהן זלה"ה וז"ל וראיתי להרשב"א ז"ל שהק' עמ"ש רב בקידושין דכ"א ב' ביפ"ת לגבי כהן דקאמר הואיל ואשתרי בביאה א' אשתרי בביאה ב' דא"ב אמאי אמרו ביבמות דאלמנה מן האירוסין גזרי' ביאה א' אטו ביאה ב' ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי יע"ש: ותירץ הוא ז"ל נראה בעיני דשאני התם באלמנה דלא אשתרי גמר ביאה כלל דהא קי"ל דיבמה ניקנית בהעראה ולהכי גזרי' הואיל ולא אשתרי.

משא"כ ביפ"ת דאשתרי בביאה גמורה ע"כ: ולעד"ן דתירוצו תמוה ואין בו כדי שביעה דמ"מ עדיין תקשה מ"ש וכפי דברי רב הול"ל הואיל ואשתרי תחי' ביאה אשתרי סוף ביאה דמאי שינוי איכא בין אם אמרינן הואיל ואשתרי ביאה א' אשתרי ביאה וכו' או אי אמרינן תחילת ביאה וכו' דהא מצינו להתוס' שם ביבמות ד"ד ד"ה אטו ביאה כתבו וז"ל גזרי' ביאה א' אטו ביאה ב' לאו דוקא אלא תחילת ביאה אסוף ביאה.

א"כ גם לענין היתר אמרי' הואיל ואשתרי תחי' ביאה אשתרי סוף ביאה וגם הרב הרא"ך לא כתבו אלא בלכאורה: ולעד"ן לתרץ דלא דמי אלמנה מן האירוסין ליפ"ת דשאני יפ"ת דשייך למימר בה הואיל ואשתרי אשתרי דלשון אשתרי משמע היא אסורה אלא דהתורה התירה מאיזה סיבה כמ"ש ביפ"ת דהתירה התורה בקושי שלא דברה תורה אלא כנגד יצ"הר כמ"ש רש"י דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה ואף על פי שהיא מאוסה ולא יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו ויהיו נבלות יע"ש נמצא שהיא אסורה אלא בקושי התורה התירה שמא יעבור.

וכו' ולכך קאמר הואיל ואשתרי אשתרי אבל הכא גבי אלמנה לכה"ג לא שייך למימר בה הואיל וכו' דביאה א' היא היתר גמור דהכי קי"ל בכל התור' כולה אתי עשה ודחי ל"ת וכאילו התורה אמרה בפי' אלמנה לכה"ג והיא יבמה מותרת לו לכה"ג בביאה א' משום יבמה יבוא עליה עשה ודחי הלאו.

אבל אחר שקנאה בביאה א' כבר קיים עשה ובביאה ב' לית בה עשה ולא דחי הלאו ולא שייך למימר בה הואיל ואשתרי אשתרי א"נ דשאני יפ"ת דהיתרה מפורש בתורה שנא' וחשקת בה ולקחת וכו' לכך אמרי' הואיל ואשתרי וכו' דגזירת הכתוב היא אבל ביבמה אין היתרה אלא מכח דרשא דאתי עשה לכך גזרינן ביאה א' אטו ביאה ב' וק"ל: פרק כ"ב ה"ב לפי' ראוי לאדם לכוף יצרו וכו' ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה וכו' ע"כ ואמרינן בגמרא מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה וכו' ועיין בפרק המקנא בש"ס ובתוס' ד"ה היא תצודינו וכו' שכתבו והכי משמע בפ"ג דיבמות היכא דלא הוליד ממזר וכו'.

הנה ראיתי בש"ס דחגיגה על מתניתין דאמר' מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. פירש"י שהביא פסולין ויהי זכרון לפיכך אין עונותיו נמחקים בתשובה ע"ש וכתבו התוס' זה הבא על הערוה דטפי בושתו שהממזר נראה לעולם וכו' יע"ש מדבריהם נראה שהם הפך דברי רש"י שאמר על התשו' ופי' הם דקאי אבושת דעולם הזה ופי' מעוות ליו"ל בזה העולם דאל"כ מה באו התוס' להוסיף על דברי רש"י זה נ"ל.

וק"ל דדבריהם הם הפך ש"ס ערוך ביבמות דקאמר התם בשעשה תשובה ומקשים הש"ס וכי הוא בע"ת והאמר מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה וכו' יע"ש הרי דמתני' דקאמר מעוות לא יוכל לתקון זה הבא וכו' הוא לענין תשובה. וגם תקשה מאי מקשה התם בש"ס מההיא דהבא על א"א ואסרה וכו' דמעוות וכו' לאו לענין תשובה.

ומכח זה אמרתי דהתוס' לא פליגי על רש"י ומעוות הוא דלא מהני תשובה ונתנו טעם דאמאי רוצח מהני תשובה ונתנו טעם לדבר דטפי בושתו וניכר ויהיה לזכרון לכך לא מהני תשובה: ואחר החי' ראיתי בעין יעקב שהביא דברי התוס' הנז' מפורשי' באר היטב שדבריהם הפך רש"י וז"ל כתבו בתוס' פירש"י המוליד ממזר וכו' לפיכך אין עונו נמחק בתשו'.

ולא נהירא דאין לך דבר שעומד בפני התשו' אלא וכו' לפי שבושתו וקלונו ניכר לעולםוכו' ע"כ וא"כ הדרא קושייא לדוכתה דהוא הפך הש"ס והפך דבריהם הכא וי"ל בדוחק ולומר דגם התוס' אית להו דלא מהני תשובה ודוקא בזה שהממזר חי משום דטפי בושתו וקלונו ניכר לעולם ותהי לו למזכרת עון אבל לרש"י.

שפי' שהביא פסולין לישראל משמע אפילו לאחר מיתה והוא דוחק דגם רש"י נקט בלישניה. ויהי זכרון יע"ש: בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשעשה וכו' והאי דאמרי' נטרד מן העולם פי' מן העולם עם אותו עון דכך הוא חמור וכו' נראה מדלא קאמר והכא בשלא עשה תשובה משום דלא מהני תשובה בההיא דפרקא קמא דחגיגה משום דאסרה על בעלה ותהי לו למזכרת עון כמו שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר דהכי משמע מהש"ס שם שהק' הוליד אין לא הוליד לא והא וכו' הבא על א"א ואסרה וכו' נטרד מן העולם ואין מועיל תשובה ומשני הא באחותה פנויה והוליד הא בא"א וכו' עי"ש דבאשת איש ואסרה וכו' ל"מ תשובה והא דקאמרי דהתם מיירי בשעשה תשובה לתרץ ההיא עם הש"ס דהכא דלא נאסרה על בעלה ולכך הוצרכו להוסיף והא דאמרינן נטרד מן העולם וכו' פי' עם אותו עון רוצה לומר עם אותו עון דאסרה על בעלה דהוא חמור כמו שבא על הערוה והוליד וכו' והיא פנויה דבשניהם יש מזכרת עון א"נ דלא באו עליו יסורין נטרד מן העולם ר"ל ואפילו עשה תשובה ולפי תירוץ זה ליכא חילוק בין אם אסרה או לא ובין הוליד או לא ול"מ יוכל לתקן מאחר דאין בידו אלא דקשה דאמאי לא תירצו הא דאסרה הא דלא אסרה וי"ל דדוד גלויה ומפורסמת והוי כמו אסרה: הלכות מאבלות אסורות פרק ה' הי"א כל אבר עובר שיצא וכו' ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה וכו' ואם מתה הבהמה ואח"ך חתכו האוכלו לוקה וכו'.

וכתב הרב המגיד שדעת הרמב"ם ז"ל אבר היוצא ואבר ובשר המדולדלים הוי מדאורייתא אלא שאין לוקין עליהם והרי הם כחצי שיעור דאתי מרבוייא ואין לוקין עליו: והקשה עליו הפר"ח והא ליתא דכיון דמרבינן . .

ליה לאיסורא אמאי לא מרבינן ליה למלקו' ואינו דומה לחצי שיעור דשאני חצי שיעור דכתי' ביה אכילה ואין אכילה פחות מכזית ומלת כל ריבה חצי שיעור וכיון שריבה ומיעט הרבוי ריבה איסור והמיעוט מיעט מלקות עכ"ל: וחזה הוית להרב משנה למלך שהקשה על הפר"ח ז"ל והרי הוא עצמו כתב' בא"ח סימן תמ"ג בעמדו על מה שנסתפק הרא"ם ז"ל אם לוקין על ההנאה של חמץ משש.

שעות.

ולמעלה ועלה הוא בהסכמה דאע"ג דאסור מן התורה אין לוקין עליו כדין חצי שיעור והא התם ליכא שום מיעוט שהרי הנאה בכלל אכילה היא הרי דבריו התם הפך דבריו הכא וקשי' זה לזה עכ"ל: ואנא בריה קלה וזעירא' אחר התאבק בעפר רגליו נלע"ד דלא קשה ולא מידי על הפר"ח ז"ל שהרי הפר"ח כתב בשם הרמב"ם שכתב בספ"ח מהמ"א כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לכותים או לכלבים אינו לוקה ובפר' י"א מהמ"א כת' שיין נסך אסור בהנאה והשותה ממנו לוקה מן התורה ואילו בהנאה לא הזכיר מלקות וכתב במ"מ דס"ל לרבי' דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאה אלא דרך אכילה כתיקנה: הרי הרמב"ם כתב בפירו' כל דבר שראוי לאכילה אינו לוקה אלא על אכילה והיינו טעמא דחצי שיעור דאינו לוקה עליו משום דבעינן דרך אכיל' כתיקנ' וחכמים שיערו אכילה כתיקנה היינו כזית אבל חצי זית לא מקרי אכילה כתיקנ' והוא אב לכולם דבעינן אכילה כתיקנ' ושפיר מאי דקאמ' הפר"ח כדין חצי שיעור התם אבל הכא גבי אבר היוצא ואבר.

ובשר המדולדלין דמשתעי באכילה ואכילה כתיקנה שפיר אמרינן דלוקה ואינו דומה לחצי שיעור דלא מקרי אכילה כתי' ושפיר מה שהשיג הפר"ח על ה"ה כנלע"ד וה' יצילנו משגיאות ויאיר עיננו בתורתו אכי"ר: ולפי מאי דכתיבנא מתרצא הקושייא שהקשה לי א' . מבני הישיבה והרי מצינו להרמב"ם ז"ל בה' מעילה סוף פרק שביעי הלכה ח' כתב וז"ל המועל בפחות משוה פרוטה בין בזדון בין בשוגג משלם את הקרן וכו' ויראה לי שאינו לוקה על פחות משוה פרוטה אם היה מזיד עד כאן לשונו.

והא התם ליכא שום מיעוטא אלא רבוייא דכתיב ואת אשר חטא מן הקו' ישלם לרבות פחות משוה פרוטה ולמאי דפירשית ניחא דחצי שיעור הוא אב לכולם דבעינן אכילה כתיקונה וכן דבר דאינו נאכל ואין דרכו אלא בהנאה אינו לוקה אלא בהנאה כתי' אבל פחות משוה פרוטה לא מקרי הנאה כתיקונה אלא דהקשה לי אחד מבני הישיבה אחר דהלמוד הוא מחצי שיעור אמאי הרמב"ם נקט בלישניה ויראה לי שאינו לוקה דמשמע דאיכא ספיקא לפניו ויראה דטעמיה הוא משום דהקדש חמור ויכולני לומר דאפילו על פחות משוה פרוטה לוקה ולכך כתב בלשון ויראה לי וכו' וליכא שום חילוק בין חולין להקדש: הלכות שחיטה פרק א' הכ"ד וצריך לבדוק כן אחר השחיטה וכו' לפיכך השוחט בהמות רבות וכו' צריך לבדוק בין כל אחת ואחת וכו' נשאלתי להשיב שואלי דבר מענין שוחט א' ששחט בהמות הרבה ולא בדק הסכין בין זו לזו ונמצאת הסכין פגומה אחר השחיטה והוא אומן ושוחט בשכר אי מקרי פושע וחייב לשלם.

או לא מקרי פושע ופטור לשלם מספק: תשובה נראה מדברי מר"ן ורבינו הטור בח"מ סימן ש"ו ס"ה שהוא חייב דכתב וז"ל במד"א בשניבל ודאי וכו' וכן אם מצא הסכין פגום והוא בדקו תחי' כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה לענין ממון לא מפקינן מניה מספק יע"ש ומדנקטווהוא בדקו תחילה מינה תידוק הא אם לא בדקו מקרי פושע וחייב אבל אם בדקו מקרי אנוס ומה בידו לעשות ואע"פ דאמרינן בשכר חייב אפילו אומן דמקרי אנוס היינו אם נבלה בודאי משום דלא עדיף האי אונס מאונס דגניבה דש"ש חייב.

ואמרינן דהו"ל למידק טפי אבל אם לא נבלה בודאי כגון הכא דספק שמא בעור נפגמה או בעצם המפרקת. .

נבדקה תחילה מקרי אנוס אבל אם לא בדקה תחילה מקרי פושע. וא"ת השתא דבדקה תחילה קודם שחיטה אמאי הוצרך לתת טעם דפטור דשמא בעצם המפרקת נפגמה אפי' אם נפגמה בעור פטור דאנוס הוא.

וי"ל דאי באמת נפגמה בעור חייב לשלם דאמרינן דלא דק שפיר ולא בדקה יפה קודם שחיטה והו"ל נבילה ודאי ולא פטרינן ליה אלא מכח ספק דילמא בעצם המפרקת ולא ניבל כלל עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו בד"ה בעצם המפרקת: ואחר החיפוש ראיתי להש"ך ביו"ד סי' י"ח סעי"ק י"א שכתב בשם העט"ז אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות ונמצא אח"כ הסכין פגום צריך לשלם אפילו שוחט בחנם כדין מזיק בידים ע"כ יע"ש.

וכעת אין ספר העט"ז יו"ד מצוי לראות ולדקדק בדבריו ולראות טעמו וראיותיו: איברא ראיתי להט"ז שם סק"ח שחלק בדבר על הרב הלבוש ולדעתו. הוא פטור דאין מוציאין ממון מספק והביא ראיה מההיא דהגוזל קמא ההיא מגרומתא דאתיא לקמיה דרב וכו' ופסק הרב דטריפה והשוחט פטור מלשלם משום ספק וכו' דדילמא ס"ל כר"י ורש"י וכו' יע"ש: ולעד"ן אח"ה מכ"תר דאין הנדון דומה לראיה דל"מ לסברת ר"ת דקאמר דרב ס"ל כר"י אלא דהחמיר עליו לפי שהוא עם הארץ שלא יבא להקל בשאר טבעות דליכא ראיה כלל דהא לא פטרו רב מכח ספיקא אלא מטעם דפשוט אצלו דהלכ' ולא פשע השוחט וכדינא עביד אלא אפילו לסברת ר"י דכתב דרב מספק"ל אם הלכה כר"י או כרבנן לית שום ראיה משם דהתם ספיקא דדינא הוא אם הלכה כר"י או כרבנן וקי"ל ספיקא דדינא קולא לנתבע ולכך פטרו משום ספיקא דדינא ודילמא הלכה כר"י ולא פשע.

אבל בנדו"ד דבאמת נפגמה בראשונה נבלה גמור' ואסור' מדאורייתא והוא פשע ולא בדק בין ז"לז והכניס עצמו בספק וחייב עצמו בפשיעתא. אבל התם במוגרמת מי יאמר דהוא הגרים בכונה מכוין וסבר לעשות כר"י דילמא מיירי שהגרים ולאו אדעתיה והו"ל אנוס ובמקום ספיקא פטרו רב ואף על פי דקאמרי התוספות משום דמספק"ל היינו לרב אבל לגבי טבחא ליכא.

ספיקא קמיה אלא דהגרים ולאו אדעתיה ומאי האי דקאמר וא"כ אמאי לא נימא וכו' דפשע השוחט במה שהכניס עצמו לספק נגד רבנן דמשמע דהשוחט הגרים בכוונה מכוין. גם במה שדחה הראיה שהבאתי לעיל מדברי מרן ורבינו הטור ואמר שאני התם דמבדיק' הראשונה איירי מהיכן משמע כן דדבריהם יכולים לפרשם דכוונת' לומר וכן אם מצא סכין וכו' והוא בדקו תחלה ר"ל קודם ששחט בהמה ב' או ג' פטור דדילמא בעצם המפרקת נפגמה ומאן פליג ליה דדברי מרן אמורים בתחילת שחיטה א' דוק מינה אם לא בדק חייב משום פושע אפילו בין א' לב' או בין ב' לג' ואף על גב דאם לא בדק ביניהם ליכא איסורא אלא זריזות בעלמא כדמשמע מדברי מור"ם שכתב ומי שרוצה וכו' מ"מ לענין ממונא מיקרי פושע וחייב אם נמצאת פגומה וכן ראיתי להש"ך בנה"כ שחלק עליו ודחה דבריו לאמר דהשוחט לא הכניס עצמו בספק וכו' אלא איהו הוה קי"ל כר"י יע"ש ולא ידעתי דאמאי לא דחה ואמר דהשוחט לא נתכוון להגרים כנז"ל נמצא לדעת רבינו הטור ומרן אית להו דמקרי פושע אם לא בדק בין ז"לז כדדייקינן מדבריהם לעיל וכן הוא דעת הר"ב הלבוש כנז"ל וכ"נ דעת הש"ך ממה שהביא דברי הלבוש ודחה דברי הט"ז והכי נקטינן כהני רבוותא אף על פי שהט"ז חלק אזלינן בתר רובא ועדיף טפי מרן ז"ל שהסכימה דעתו ודו"ק: פרק י' הי"ד כל טבח.

וכו' ואם.

יצאת טריפה מתחת ידו וכו' אינו חוזר לכשרותו וכו' עד שילך וכו' וכתב מרן הכ"מ דהכי איתא בפ' זה בורר דכ"ה וז"ל ההוא טבחא וכו' מאי תקנתי' כדרב אידי בר אבין דאמר החשוד על הטריפות וכו' יע"ש הסוגיא. וי"ל דמאי ראיה מייתי הש"ס מדר"א ב"א דראב"א מיירי באדם שהוא חשוד וידוע שהוא מאכיל טרפות לישראל.

מדנקט בלשונו החשוד על הטריפות אבל האי עובדא דההוא טבחא לא היה חשוד אלא השתא מיהא איתרע ביה ההיא מלתא ואיפש' לומר דלא הוצרכו לזה עד שילך וכו' הוא מטעם חששא דילמא לאערומי קא מכוין אבל היכא דידעינן דלאו לאערומי קא מכוין סגי ליה בתשו' כל דהו ואין צריך לילך למקום שאין מכירין וכו' משום דאינו חשוד ואמרי' שוגג הוא וזה מדוייק בלשונו דקאמר ודילמא אערומי וכו' ולא קאמר דל"מ ליה ההיא תשובה וצריך תשובה מעליא שילך וכו' ולזה כיון רש"י דכת' תשובה דהתם לאו איערומי היא ר"ל א"צ עד שילך וכו' כמו החשוד אלא משום איערומי ועי"ל דההוא טבחא מיירי שמעשיו מוכיחין עליו שעשה במזיד והי"ל כמו החשוד ולכך קאמ' דצריך שילך למקום וכו' ומ"ש הש"ס דילמא לאיערומי וכו' כונתו לומר דאף על פי דרבי מזייה וטופריה וכו' והיא גם היא תשובה מעלייא מ"מ חיישינן דילמא לאערומי וצריך לילך למקום וכו' דלא חיישינן לאערומי וכו': ובזה נחה דעתי במ"ש הרשב"א בתשובה והביא דבריו הר"בי בסימן קי"ט בח' יו"ד וז"ל כל טבח שיצתה טריפה וכו' ולא עוד אלא שראוי לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו בקבל ד"ח אם ראינוהו שהוא דואג על מה שאירע וכו' מקבלים אותו וכו' ע"ש ואיך יאמד אם ראינוהו שהוא וכו' מקבלים אותו והא בש"ס קאמר דלא מהני עד שילך וכו' וכן כת' בתשובה אחרת בסימן תקצ"ד ופסקה מר"ן בקצר ביו"ד סי' י"ח ס"ט וז"ל שמעון שאמר לראובן וכו' והיה הולך לשחוט ומצאו פגום מעשיו מוכיחין עליו וכו' ואם.

דברים נראין בעין שהיא שגגה וכו' מחזירין אותו וכו' והא בש"ס קאמ' טבח שיצתה טריפה צריך לילך וכו' ולא חלק בזה כלל ולמאי דכתי' ניחא דשאני ההיא דהש"ס דקי"ל דעשה כעין מזיד. ולכך חיישינן לאערומי ולא מהני אלא שילך וכו'.

ולכך פסק בתשובה אחרת ופסקה מרן והיא סמוכה לההיא דלעי' וז"ל טבח שנמצאת פגימה בראש הסכין וכו' מעבירין אותו וקרוב לומר שהכלים אסורים ע"ש משום דההיא מזיד כדקאמר זאת הפגימה וכו' וכשאני שוחט אני נזהר וכו' ולכך פס' מעבירין אותולגמרי והכלים אסורים ואין לו תקנה עד שילך וכו': והשתא ניחא תשובת הרא"ש והריב"ש.

ומור"ם הביא דבריהם בסי' ק"ט סי"ח וז"ל והא דצריך לילך וכו' היינו שעשה במזיד או שהוחזק לכך אבל אי ידעי' דבטעות נעשה לו סגי ליה ד"ח ויעשה תשובה לפי ראות עיני. הדיין עי"ש וניחא נמי תשובת הרשב"א בסי' תשכ"ב שנשאל על קצב א' שאינו בחזקת כשרות וכו' ששם ידו דרך הושט וכו' והשיב דודאי פסול וכו' כאותה שאמרו ההוא טבחא וכו' ואין לו תקנה עד שילך וכו' הרי מוכח דההוא טבחא הוא במזיד כדכתיבנ' וממילא ל"תק דבריו אהדדי.

אך ק"ל דהא כתב בסימן תרל"ב על טבח שיצאת טריפה מתחת ידו ב"פ אם יש לסמוך עליו וכו' והשיב דאם ראינו שהוא דואג ומתאנח מקבלין אותו וכו' עי"ש. והא הכא מאחר שעבר ב"פ הוי כמזיד ואיך קאמר דאם ראינו וכו' והא בעינן עד שילך וכו'.

ואיפשר לומר דס"ל דאפי' בב"פ לא מקרי פושע ומזיד ואמרינן שמא שגג: אך ראיתי לרבינו בפי"א מה' עדות שפסק וז"ל וכן טבח וכו' ויצאת טריפה מת"י וכו' שהן פסולין לעדות וכו' עי"ש. נראה מדבריו דההוא עובדא מיירי בשוחט ומוכר לעצמו דהו"ל חמדת ממון והרי הוא מזיד ולכך צריך תשובה מעליא שילך וכו' אבל השוחט לאחרים מסתמא אמרינן שוגג הוא ולא נפסל וכ"כ מר"ן כ"מ עי"ש.

ובזה מיושב קושייתינו דלעיל דגם זה מקרי חשוד משום דחמדת ממון גרמה לו לעבור והשתא א"ש מ"ש רבינו כאן ובפ"ח מה' מ"א ה"ט שכתב דמשמתין ומעבירין וכו' עד שילך וכו' ומדבריו משמע אפי' א' ואפי' שאינו מוכח ממעשיו שעושה במזיד משמתין ומעבירין ליה וצריך לילך וכו' והוא הפך כל הפוסקים אכן כפי מ"ש הכ"מ א"ש דהוא אזיל לשיטתי' דס"ל דשוח' ומוכר לעצמו מקרי חשוד מחמת חימוד ממון והוי כמו מזיד.

ואיפשר שגם כל הפוסקים מודים בזה אבל היכא ששוחט לאחרים ויצאת טריפה מת"י בשוגג מודה רבינו דלא מחמרי' עליה כולי האי אלא בתשו' כל דהו' סגי כפי ראות עיני הדיין: ובמאי דקאמר בגמ' עד שילך וכו' ויחזיר אבידה וכו' מדלא קאמר או יחזיר משמע דבעי' תרתי ילך ויחזיר. ברם מדברי רש"י משמע דבחדא סגי דקאמר דתשו' דהתם לאו איערומי הוא יעי"ש משמע דתשו' לחודה חיישינן להערמה וכשילך ליכא הערמה אבל במחזיר אפילו בלא.

הליכה לא חיישינן להערמה מאחר דאיכא פסידא דממונא וכ"כ בדבור שאח"ז דכיון דמחזיר. אבידה ודאי דהדר ביה וכו' עי"ש וכן ראיתי להרא"ש שכתב או יחזיר אבידה וכו' משמע דבחדא מנייהו סגי.

אמנם ראיתי לה' פר"ח שכתב משם הרא"ם דבעינן תרוייהו על שילך וכו' ויחזיר שם אבידה בדבר חשוב: פרק י"א הי"ג מי ששחט את הבהמה וכו' וקודם שיבדוק וכו' ובא כלב או עכו"ם וכו' הרי זו מותרת. ועיין להרב כ"מ דנתן הטעם משום דקי"ל נשחטה בחזקת היתר וכו'.

אירע מעשה במקולין בענין בהמה שנשחטה כראוי ובדקו הריאה ובשעת בדיקה הוציאו הריאה לחוץ לפי שהיתה בה בועה באונה במקום הדק כדי להעלות חוט בשר וכשרו הבהמה הנז' והיה דבר זה ביום ו' אחר חצות היום וביום הראשון בבקר עת תפלה בא הטבח בעל הבהמה הנז' והריאה בידו אצל השוחט שהיה שם במקולין בשעה שבדק השוח' הנז' להריאה ואמ"ל תראה סירכה זו עכשיו הנה באתי לחותכה וראיתי סי' זו והוא הריאה שנבדקה במקולין התחיל השוחט צווח ואמ"ל אני הייתי עומד שם בעת שבדקה השוחט ולא ראיתי מאומה והוא מכחישו והתחיל הטבח לישבע ולקלל את עצמו שכך הוא האמת וזו היא הריאה וביום הששי מכר חצי האונות והדקין וכו' ונשארה האומה והטרפש וקצת מהלב וקבלה בידו השוח' לראות הסירכה אם היא סי' או ריר בעלמא ומצא דבוק בעלמא שהאומה דבוקה לטרפש.

הכניס ידו וראה הדבוק הנז' רך ובנענוע כל דהו נתנתק ולא נשאר שום רושם בריאה ובאו השוחט והטבח הנז' לפני חכם העיר וספרו לו הענין והיה השוחט הראשון צווח ככרוכיא לאמר אין זה כי אם עורמה ועלילה מבקשים עלי להוציא שם רע כדי שיעבירוני. ואינו אלא מלומד מאחרים והתחיל עוד לישבע בכפלי כפלים ואמר להם החכם הנז' כדי לנפוח הריאה ונפחוה ולא בצבצה ולא נראה לו בה שום שנוי והתירה.

למחר שמעו חכמי העיר דבר זה. והתחילו לדבר תועה על החכם הנז' ולומר הלכה זו מקופחת היא.

חדא שהשוחט מכחיש לטבח ואומ"ל לא זו היא הריאה ומבהמה נבילה אחרת באה לידו ואיך נאמן הטבח יותר מן השוחט ועוד מאחר שעברו עליה ב' ימים הסירכא היא מתרככת והריאה לא נשאר בה כח ואינו מועיל בה בדיקה ואפי' אם היא נקובה לא תבצבץ דהוי כמו מים קרים דמטרטשי ואין מועיל בה בדיק' ורצו לאסור הכלים שנתבשל בהם הבשר.

וכ"ז בדו מדעתם מכח סברא בלי שום ראיה. ולכן ראיתי לעמוד על קו הדין והאמת מפי ספרים וסופרים ומי שחותמו אמת ינחני במעגלי צדק ואמת: תשובה איתא ברבינו הרמב"ם בהלכות שחיטה ובדברי רבינו הטור וז"ל ריאה שלא נבדקה ובא זאב ונטלה והחזירה כשהיא נקובה כשירה דתלינן בזאב ולא חיישינן שמא במקום נקב נקב ואפי' יש בה נקבים שלא במקום שיניו תלינן ביה משום דבהמה כחייה בחזקת וכו' נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה יע"ש ופסקה מרן בסי' ט"ל ס"ב יע"ש.

ולכאורה נראה מדבריהם דאחר שחיטה אין אוסרין שום בהמה מספק אא"כ ידעי' בה בודאי שהיא טרפה. וק"ל על דבריהם מהא דפסק מור"ם בסימן ל"ח ס"ב וז"ל היה ספק אם המים מכוסין במוח אם לאו טריפה אמאי לא אמרי' נשחטה הותרה עד שיודע וכו' וכן פסק עוד בסי' ל"ג ס"ד וז"ל בושט אבל אם יש לחוש שניקב על ידי קוץ ומחט טריפה ואפילו אם לא ניקב אלא הפנימי דחיישי' שמא ניקב גם החיצון יע"ש מיהו לזה יש לישב משום דקוץ ומחט שכיח למינקב ולא הוי ספק שקול דצד האיסו' עדיף טפי מצד ההיתר וקרוב לומר שניקב גם החיצון א"נ דנקיבת הושט מקרי איסור נבילה כמו בשחי' והיא בחזקת איסור עומדת וכן מוכח בב"י דנקובת ושט מקרי נבי' ובזה יש לתרץ ההיא דפסק מרן בגרגרת שנמצאת טבעת על הסכין ואין ידוע אם מחיים או לא דפסק טריפה ע"ש דהוי ספק שאירע בשחיטה.

מיהו ק"ל מריאה שנמצאו עליה תולעים וכו' ואם אין המקום לתלות והדבר ספק וכו' ואינם דומים ז"לז טריפה ואמאי לא אמרי' נשחטה בחזקת היתר וכו' ואולם גם בזה ישלישב ולומר מאחר דיכול להתברר ע"י בדיקה אסורה עד שיבדוק ולא סמכי' אחזקה ואם אינם דומין טריפה בודאי. וכפי מה שכתבתי יתורץ לן ההיא דפסק מרן בריאה שהרגיש בה וכו' ואם היא חתוכה טריפה משום דדרכו של מחט לנקוב ולא הוי ספק כנז' וכזה יש לתרץ ההיא דמחט שנמצא בטרפש דספק טריפה וכן מחט שנמצא בהמסס ובית הכוסו' ושנמצא בדקין ובמרה.

ובזה יש לישב נמי ההיא דעוף שנפל לאור ואין ידוע אם נחמרו בני. מיעיו דטריפה משום שהאש משרף שריף ואמרי' ודאי נחמרו ולא הוי ספק וכן אם נשבר הנף והיה בו עוקץ דטריפ' משום שהעוקץ מנקב נקיב כמחט ובזה י"ל ההיא דספק דרוסה דטריפה משום דדרכו של ארי לדרוס והוי כודאי הא לאו הכי לא אסרינן דאמרינן העמידנה על חזקתה וכן אם מנקבא ריאה במקום דלא משמש יד דטבחא דטריפה ואמאי לא אמרינן נשחטה הותרה וכו' ואיפשר דשם הריעותא לפנינו ואין לנו במה לתלות דאמרינן מחיים ניקבה.

אך קש"ל מאי שנא מההיא דהלעיטה דבר שהוא ספק אם נוקב בני מעיה דפסק מרן שהיא טריפה מספק וכן ההיא דנמצא הגף שבור ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר דפסק מרן דטרי' ואפי' מור"ם דהכשיר אינו אלא מכח ס"ס ואמאי לא אמרינן נשחטה הותר' וכו' דזה מקרי ס"ס ואיפשר להשיב ע"ז מאחר דהריעותא לפנינו ואין לנו במה לתלו' קרוב הדבר לומר דמחיי' נשבר ולא ס"ש מ"מ תקשה מההיא דהלעיטה דלעיל ומהמוח כנז' ואמאי לא אמרי' נשחטה הותרה דספק שקול הוא.

והנה מדי עוברי בדברי מרן לבקש בחורין ובסדקין למצוא. ולישב דבריו ראיתי למור"ם בסי' נו"ן שכתב ע"ד שאמר כל אלו הנקבים אם יש במה לתלות כמו בטבח ובזאב וכו' כתב מורם וכ"מ שאין יכולים לתלות שנעשה אחר שחיטה אע"פ שהוא טרפות שיש לו בדיקה אם לא בדקוהו או שאין יכולים לבדוק הרי הוא בספק טריפה ואוסרין אותה ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה אחר שחיטה הריעותא דלא יצתה מחזקתה מחיים ע"כ המובן מדבריו הוא דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא היכא דאיתרע רעותה לאחר שחיטה דתלינן בה כגון זאב וכו' אבל היכא דליכא רעותא במה לתלות שנעשה אחר שחיטה הרי זה ספק טריפה דשמא נעשית הריעותא מחיים ואתרע חזקת' ובזה ניחא דברי.

מר"ן ומור"ם דלעיל ושאני זאב וטבחא דאיכא במה לתלות שנעשית הריעותא לאחר שחיטה: אך ראיתי להש"ך שם שכת' וז"ל זה לשון ד"מ מעשה בראש בהמה שהיה בו מים וקודם שידעו הריעותא חתכו הגולגולת לשנים וכו' ולא היה נודע אם המוח מקיפו או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דנשחטה הותרה וכו' ולא דמי דהואיל ויש כאן ריעותא ברור מחיים אין להכשיר וכן משמע מתוס' וכו' ומהר"ם מלובלין בתשו' חלק עליו וכת' דאדרבא התוס' דחו תירוץ זה ומסקנ' התוס' דאפי' היכא דנעשה הריעו' מחיים אפילו הכי יש להעמידה בחזקת היתר וכו' והא דחוששין לספק דרובא וכן בישב לה קוץ בושט וכו' היינו משום דשכיח ומ"ש הרשב"א כשנמצא מחט תחוב ולא הספיק לבדקו אי ניקב משני צדדים דטריפה היינו נמי משום דשכיח וכן לאסור מים במוח משום דשכיח וכו' ע"ש דבריו.

ובאמת המעיין שם בתוספ' יראה לעינים כמ"ש מהר"ם אבל נ"ל דעת הרב וכו' ולעניין דינא צ"ע ומה שדחק מהר"ם בדברי הרשב"א ליתא דאישתמיט דבריו בחדושיו וז"ל והיכא דנשמט גף העוף וכו' עד דתלינן בזאב וכ"כ הר"ן שם וכו' וכתב שכן פי' רבי' יונה וכן מוכח מסמ"ק וכ"כ האו"ה וכו' ולא אוכל לירד לדעת מהר"ם שכתב דמדברי הסמ"ק ואו"ה משמע דלא תלינן לחומרא אלא היכא דשכיח איסורא כס' התוס' דהא ודאי ליתא אכן מדברי ס"הת וסמ"ג ושאר פוסקים שכתבו גבי נשבר העצם ולא ידע אם מחיים וכו' משא"כ הכא דהספקות תלוי בחסרון חכמה וכ"כ מהרא"י מבו' דכל היכא דאיכא למתלי להיתר ולאיסור תלינן לקולא מטעם דנשחטה הותרה וכדעת התוס' וכו' וכדאי הם כל אינך פוסקים לסמוך עליהם בהפסד מרובה אבל שלא במקו' הפסד מרובה יש לפסוק כר"י והרשב"א והר"ן דהיכא דהאיסור וההתר שוים תלינן לחומר' יע"ש דבריו באורך: נמצא הוא תלוי בפלוגתא דדעת התוס' ומהר"ם דאית להו דאפילו היכא דנעשית הריעותא מחיים ואין לנו במה לתלות וספק שקול אמרי' העמד בהמה ע"ח וכשרה וכן היא סברת.

הרשב"א והסמ"ק והאו"ה לדעת מהר"ם וכן לסברת בע"הת וכן סברת מהרא"י גם בנדו"ד אמרינן העמד בהמה ע"ח וכשרה אך לדעת ר"י והר"ן ומור"ם דאית להו דאפילו בספק שקול לא אמרי' בחזק' היתר עומד' אם לא דאיכא ריעותא שיש לתלות בה שנעשית אחר שחיטה וכן לסבר' הרשב"א והסמ"ק ואו"ה לדעת הש"ך שכתב דאית להו כסברת ר"י ולא אמרינן נעמיד בהמה ע"ח בספק שקול גם בנדו"ד אמרי' כן וטריפ' והכרעת הש"ך היא בהפסד מועט דיש לפסוק כרבי' יונה והרשב"א והר"ן ובהפסד מרובה יש לפסוק כהתוספות וב"הת ומהרא"י ומהר"ם ופשוט דמאי דקאמר ובהפסד מרובה סמכינן אמתירין היינו אפי' לכתחי' סמכינן עלייהו וכ"ש בדיעבד כנדו"ד דאין לאסור הכלים שנתבשל בהם ויכולני לומר אפילו לדעת האוסרים דלא החמירו כ"כ: אמנם ראיתי להפר"ח בסימן כ"ט שהביא דברי מורם הנז' ודחה דבריו שכתב וכן משמע מהתוספות וכתב אדרבא מהתוס' משמ' בהפך כדברי מהר"ם דמוקמינן אחזקת' אפילו אם נעשית הריעותא מחיים וליכא במה לתלות כסברת מוהר"ם והוסיף עוד מדיליה וכתב וכ"כ הרא"ש כדעת התוס' ע"ש ברם חזר והביא דברי רבינו יונה וכתב וז"ל אמנם הר"י הביאו דבריו הרשב"א והר"ן בחי' בפ"ק דחולין סבור דאי איכא ספק שקול ספיקא דאוריית' לחומרא וכו' וכ"כ הרשב"א בת"ה דף ל"ה בסוף דבריו וז"ל דלא תלינן להקל אלא כשיש לפנינו דבר ממש לתלות בו כזאב או ידא דטבח' וכיוצא אבל בכ"מ שנמצא שם עניין הטורף ולא ידענו עניינו אין תולין בו להקל והראיה ספק דרוסה וכו' ע"ש וכתב וכן הוא בה"ג שהביא הר"ן בס"פ בהמה המקשה והרשב"א בתורת הבית שלא להקל בטרפיות בשום מין ספק שקול ואפילו בה"מר זולתי היכא דאיכא למתלי לקולא טפי וכמ"ש ותו לא מידי עי"ש.

והכריח שם שדע' מר"ן לאסור כדעת רבי' יונה והרשב"א והר"ן יעש"ב. ודבריו הם הפך דברי הש"ך שכת' דבה"מר סמכי' אתוס' וס"הח ומהר"ם וסייעתייהו ומ"מ נ"ל דכל דבריו המה לכתחילה אבל בדיעבד כנ"ד יודה דסמכינן אמקילין כ"זכתבתי לכאורה: אך אחר האמת אני אומר בפה מלא אפילו ר' יונה והרשב"א והר"ן וכולהו רבוותא יודו בנ"ד שהבהמה הנז' כשירה לכתחילה ונפש היפה תאכלנה וראיה לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' קע"ד והביא דבריו הרב"י בריש סי' ט"ל שנשאל על סירכא היוצאת מאונה לאונה כסדרן והיא נסרכת בשפת האונה ונסתפ' אם בגב או בחי' וכשנופחין הריאה הרבה נראית שהיא בחיתו' וכשאין נופחין אותה כ"כ נראית שהי' בגב דהיינו שלא היתה הסי' נכנס' בפנים מי ניחוש ונאמר בעודה בחיים לא היתה נפוחה כ"כ ונדון אותה במגב לגב או לא.

והשיב רוב הבהמות כשרות ורובה דאורייתא וכיון שכן כל שנסתפ' אם היא נפוחה כ"כ במעי הבהמה אם לאו העמידנה על חזקת היתר עכ"ל ופסקה מר"ן בש"ע סי' ט"ל ס"ה יע"ש. ודבריו אלה סותרין מ"ש לעיל בשמו דלא תלינן להקל אלא כשיש לפנינו דבר ממש לתלות בו וכו' אבל כשנמצא שם ענין הטורף ולא ידענו ענינו אין תולין בו להקל וכו' וק' דבריו אהדדי ודנתי מסברא דודאי יש לחלק בין ריעותא דסי' לשאר רעותות דאתו מעלמא וכן יש לחלק נמי לדעת מר"ן דס"ל כר"י והר"ן דבספ' שקול אמרי' ספיקא דאוריית' לחומר' ובספ' סי' אם היא בגב או בחיתו' פסק כהרשב"א להקל כמ"ש הפר"ח והכריח דמר"ן ס"ל כר"י.

ואחר החי' מצאתי דברי הרשב"א מבוארים בס' תורת הבית דל"ה והביא דבריו הפר"ת וז"ל כיון דיש סירכ' בלא נקב למה אנו חוששין לה ואינו דומה לישב לה קוץ בושט ולספ' דרוסה דהתם מתיילדא ריעותא וכו' אבל בזה אין שום הוכחת איסור שהרי איפשר שבאה סי' זו מחמת רירין וכו' ותדע דהא עאל ארי בינייהו והוא שותק וכו' תלינן לקולא דאמרינן שלמא וכו' ולא ודאי קאמר ועוד דס"ס הוא ס' מחמת נקב ואת"ל מחמת נקב שמא קרום העליון ניקב ע"כ וכ' ע"ד הפר"ת הרי דלא מצריך בדיקה לחשש' נקב דכל הסירכו' ומה שאנו חוששים להטריף בשלא כסדרן כתב הרב שם דל"ד וז"ל דשלא כס' שאסרו לא מחמת נקב של עכשיו אסרוה אלא מחמת שעתידה להתפרק וכשתתפרק מכאן ומכאן עכ"פ תקרע הקרומו' ותנקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי ובכסדרן כיון דמקום רביתייהו לא מתפרקי עכ"ל עי"ש הרי דברי הרשב"א מפורשי' לפניך דחי' בין ריעותא דשאר ריעותות לסירכא ואע"ג דלא הזכיר הענין כיצד היה וס' ת"ה אינו תח"י מ"מ מוכח מדבריו דמיירי בס' שנפל בסי' מדקאמר שהרי איפשר וכו' ועוד ס"ס וכו' וכן מובן מדבריו שהוא מדבר בעניין אח' ולא בעניין הנז"ל אם הסי' בחי' או בגב מדלא הזכי' בלשונו כדלעיל והיה עושה ס"ס מטעם אם היא בחי' או בגב ודאי הוא מדבר בס' אחר והנה מדקאמר ועוד ס"ס וכו' נראה דתרי מילי קאמר חדא דריעותא דסי' ל"מ ריעות' דעיקר הריעות' הוא הנקב כמ"ש אין שום הוכח' איסור שהרי איפשר שבאה סירכ' זו מחמת הרירין ול"מ ריעותא כשאר ריעותות לאסור אפי' בס' שקול ועוד יש להתיר מכח ס"ס אפילו את"ל שלא מחמת רירין באה וכן היא דעת התוספות והר"ן הביא דבריהם הפר"ח עי"ש.

הרי מבואר דשאני ריעותא דסי' משאר ריעותו' וספיקה מותר דריעותא דסירכא ל"מ ריעותא. ואע"ג דחיישינן שמא תתפרק כדקאמר ושלא כסדרן שאסרו וכו' מחמת שעתידה להתפרק וכו' בספקא לא חיישי' לה להתפרק דחששא בעלמא לית לן בספיקה וכן היא דעת מרן דפס' כוותיה בההיא דס' בחי' או בגב ואף ע"ג דמצינו למר"ן שהחמיר בסי' וכתב כל סירכא אסורה ול"מ בה בדיקה היינו לפי המנהגים והחומרות אבל מדינא דגמ' העי' היא הבדיקה אם בצבצה אסורה ואם לאו מותרת כמ"ש הרמב"ם בה' שחיטה עי"ש ואיהו אזיל בעקבותיו א"נ ס"ל כהרשב"א מט' שמא תתפרק.

וא"ל דמר"ן ס"ל כרש"י דאית ליה דאין סי' בלא נקב וט' דפסק בההיא לקולא משום דהוי ס"ל שמא בחיתוך או בגב ומשום הכי נעמידנה בחזק' היתר ז"א דהא רש"י קאמר בפי' וז"ל מתוך שהריאה שואבת כ"מ משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונעשה קרום וכו' ע"ש בש"ס ולדבריו אין סירכ' בלא נקב דקאמ' היינו ב' עורות כך משמע פשיטות לשונו ועוד דמסתמא אית ליה כהרמב"ם והרשב"א אית ליה כהרמב"ם דיש סירכא בלא נקב ואין חילוק ביניהם אלא דלדעתו לא בעי בדיקה ולהרמב"ם בעי בדיקה לדינא דגמר' עיין הפר"ת ואף ע"פ דראיתי להפר"ח דשדא נרגא בהוראה זו וכתב דאין קיום להוראה זו אלא לדעת התוספות אבל אנן דקי"לן כר"י כיון דמספקא לן הויא ספיקא דאורייתא לחומרא ודעתו היא להשוות ריעותא דסירכא לשאר ריעותות מ"מ מאחר דמר"ן דעתו היא לחלק בין ריעות' דסירכא לשאר ריעותות ודבריו מפורשים כך כוותיה נקטינן ועלי' דידיה סמכינן ועוד איפש' לומר דאישתמיט מניה דברי הרשב"א דלעיל דאמר דסי' לא מקרי ריעותא ועוד דמותרת מכח ס"ס כנז' ואילולי ראה דבריו אלו לא היה משיג על דבריו והראיה שלא הביא דבריו אלו וחלק עליה' ומטעם זה השיג על הש"ך והט"ז בסי' ט"ל סי"ז הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכה וכו' אין כאן עדות וכו' כתבו ע"ד בס"ק מ"ב ד"ה אין כאן עדות וכו' אם כן הו"ל חד לגבי חד ואוקמה הבהמה בחזקת היתר דהא ודאי כ"ע מודים נשחטה בחזקת היתר גמור עומדת וכל ספיקא לאחר שחיטה תלינן לקולא אלא שחכמינו ז"ל הצריכו לבדוק הריאה מפני שעלולה ליטרף וכו' ע"ש וכעין זה כתב הט"ז וכתב ע"ד הפר"ח בס"ק ל"ח וקצת תימה על הש"ך דהכא כתב בפשיטות דאוקי בהמה בחזקת היתר ולקמן בסי' ן' כת' דהיכא דהאיסור וההיתר תרוייהו שוין תלינן לחומרא וכו' ע"ש ולמאי דכתי' לעיל לס' הרשב"א דאיכא לחלק בין ריעותא דריאה לשאר ריעותות דבריו חזקים והמה כראי מוצק וא"המ מכת"ר נראה לי דאישתמיט מיניה דברי הרשב"א ולכך כת' מה שכתב: וטפי תמיה לי על הרפ"ת ז"ל דגם הוא שדא נרגא בההיא הוראה דהרשב"א וכתב ע"ד וז"ל אלא להרשב"א דעיקרא דדינא לא מכריעא מלתא לאסור מחי' לגב וכו' והא איפשר לומר דלא אסרינן אלא מראשונ' לג' וכו' באופן דעיקר' דמלתא אין הכרח לאוס' כל דאין מחי' לחי'.

לזה אם מסתפקים אי הוי מחי' לחי' או מחי' לגב איפשר להקל ע"ש ואח"ה מדב"ק דלעיל מיניה הביא דברי הרשב"א שכתב בפי' דרעותא דסי' לא הוי כשאר ריעותות ולא מקרי ריעותא לומר דאפילו בספק שקול אזלינן לחומרא ועוד דהוי ס"ס ואפי' באיסור דאורייתא אזלינן לקולא וא"כ גם בספק אם היא בחי' או בגב יש להתיר מהאי טעמא דריר בעלמא או מכח ס"ס שמא בחי' או בגב ואת"ל בגב שמא לא ניקב אלא ריר בעלמאאו לא ניקב אלא קרום העליון: ואפשר לומר דלא הוצרך לומר דטעמ' דהרשב"א משום דלא וכו' הוא לדעתו דקאמר דזה ספק התלוי בחסרון ידיעה ולא מקרי ספק דאם יעמוד בקי וחכם ידקדק לדעת אם היא מחי' לחי' כפי האמת או לא ולזה הוצרך לומר דעיקרא דדינא לא מכריעא מלתא וכו' אבל בספק דשאר סרכות דאינו תלוי בחסרון ידיעא יודה לסב' הרשב"א דאמר ריעותא דסירכה לא מקרי ריעותא כשאר ריעותות וכל ספק דאית בה אמרי' העמד בהמה על חזקתה וכשירה.

ומ"מ הישוב שישב לדעת הרשב"א לא מקרי ישוב לדעת מר"ן דמצינו דפסק בשלחנו הטהור דסירכה היוצאת מחיתוך לגב טריפה ובספק אם היא בחי' או בגב פסק כשירה מספק כסברת הרשב"א והא אית ליה דמיכרעא מילתא וכו' ובספק אם היא בחי' או בגב פסק להתיר ודאי דלדעתו לא מקרי ספק דחסרון ידיעה אלא הרי הוא כשאר ספיקו' מטעם דאפילו מי שהוא בקי לא יכריע בדבר זה מפני שהוא דבר הסמוי מן העין ולא יכול להבחין במה היתה הריאה נפוחה במעי הבהמה ופשוט דגם דעת הרשב"א הוא כדעת מר"ן ולא מקרי ספק תלוי בחסרון ידיעה ולא כדע' הפר"ת אח"ה ממעלת תורתו וקדושתו דאין הדע' יכול לסבול דבר זה דמי שהוא בקי יבחין איך היתה הריאה נפוחה במעי הבהמ' ברם לסברת הפר"ח דשדא נרגא גם הוא בהוראת הרשב"א זו והשיג על הש"ך והט"ז ודאי הוא דאין כוונתו הוא מטעם דתלוי בחסרון ידיעה כסברת הפר"ת דהא הוא קייהיב טעמא דהוראה זו לא אתייא אלא לפי' התוספות דאית להו בספק שקול אזלינן לקולא אבל לדעת ר"י וכו' דאית ליה בס"ש אזלינן לחומרא ואנן קי"לן כוותיה לא מקרי הוראה ע"ש משמע דמשוה ריעותא דסי' לשאר ריעותות ואין דעת הרשב"א ומר"ן כן כדכתיבנא ומכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא ותצא דינה לנדו"ד דהבהמה הנזכר' היא היתר גמור לכל רבני מתא ראשונים ואחרונים עונים ואומרים בפה מלא שהיא מותרת והנפש היפה תאכלנה וכל מאי דכתיבנא הוא לסברתם שאמרו שהסירכא שעברו עליה ב' ימים היא מתרככת ולא מהני בדיקה לריאה דהוי כמו מים קרים דמטרטשי ואפי' היא נקובה אינה מבצבצת וכ"ז בדו מסברתם בלא שום ראיה ולא כן אנכי עמדי דאדרבא היא מתחזקת ביותר כשהיא מתקררת ועדיין הריאה בריאה וחזקה ואין בה שום שנוי ואף ע"פ שאין לי ראיה לדבר בריאה עצמה מצאתי זכר לדבר בחלב מדברי הר"אש והב"י הביאם מור"ם סי' ס"ד וז"ל וכן יש לנקר הבשר תוך שלשה ימים מן החלב שלא יתקשה ומ"מ אם לא ניקרו תוך שלשה ימים אין לאסור בדיעבד ע"ש ולכך אמרו חז"ל חלב טמא אינו סותם דחלב טהור דרכיך מיהדק אבל חלב טמא הוא קשה ממנו הרי מפורש דהשיהוי הוא הגור' לקשוי וכן הדע' נוטה ועליהם להביא ראיה.

גם מה שקבלתי דברי הטב' ולא דברי השוח' שאמ' דאינה זו ובעלילה בא עלי להוציא עלי שם רע להוציאו מאומנותו הטעם הוא משום שהוא נוגע בעדות בדבריו זאת ועוד דאין לסמוך על דבריו במה שאמ' איננה וכו' אלא מבהמה אחרת וכו' ובמה יודע לו איפה דאינה זו שיצתה מתחת ידו ב' ימים ומאי טביעות עין יש לו בה כדי לסמוך ע"ד.

לאפוקי הטבח שאומר זו היא יש לסמוך ע"ד חדא דלית ליה נגיעה ועד א' נאמן באיסורין ועוד שהוא מכיר בה בטיב הידיעה יותר מאחר שלא יצתה מתחת ידו ואפילו אם נאמר אחר שיש לו בחנותו בהמו' רבות ונתחלפה לו באחרת מ"מ לא יש שם בהמת נבילה או טריפה אלא בהמות כשרות שנשחטו ונבדקו כראוי וודאי יש בדבריו ממש לסמוך עליהם ומרוב פשיטותם לא הוצרכתי להאריך עוד ולהביא ראיות כדי לאמת ולחזק דברי אלה וכל מי שמודה על האמת יודה לדברים אלו ואנכי לא כתבתי פסק זה כדי להראו' חכמתו ועוצם ידי או להתגדל בעיני' ח"ו כי דל אנכי ומכיר בערכי דידיעת' גדולה מידיעתי אלא לקיים מאמר ולזות שפתים הרחק ממך ועדיין יש מהחכמים מרננים אחרי בהוראה זו וגם שמעתי שהלכו מקצת מהחכמים אצל מהר"ם צרמון נר"ו להסכים עמהם לאסור הכלים והיה נפיק מינה חורבה וגם אנכי חששתי לעצמי שמא נכשלתי בהוראה זו לכן אמרתי אלכה נא ואלקטה בדברי חז"ל לדעת האמת ושלחתי אותותי אלה נגד אחי מעשי ידי לא להתפאר אלא ותכל תלונותם מעלי ולא יוסיפו עוד להרהר אחרי ותהי האמת נהדר"ת ועיני לשמייא נטלית למי שחותמו אמת ינחני במעגלי צדק ואמת.

ונתעכב הדבר עד השתא מפני שאין לי פנאי להעתיקו: אחר סמוך הקרה השם לפני ספר תו' הבית וראיתי דבריו מפורשי' דקאי אסירכא תלויה שהביא סברת האוסרים והמתירים וכתב ובמקומינו נהגו בה היתר וכן נראה לי במקומינו וכדעת האומר שיש סירכה בלא נקב וכדעתנו שכתבנו למעלה וכיון שיש סירכה בלא נקב למה חוששין לה ואינו דומה לישב לה קוץ וכו' ע"ש.

ואל תשיבני דבר לומר מאי ראיה איכא מהתם לסירכא דבוקה למקום אחר דאיכא לומר דלא קאמר הרשב"א למה אנו חוששין לה וכו' אבל בזו אין כאן שום הוכחת איסו' וכו' שבאה סירכא זו מחמת רירין הבאין שלא מחמת נקב וכו' היינו בסירכה תלויה אבל בדבוקה למקום אחר איפשר לומר דאית ליה להרשב"א דחוששין לה וריעותא מקרייא דסברה זו דאיכא חילוק בין סירכא תלויה לדבוקה ונאמר דבדיבוקה באה מחמת נקב ושאינה דבוקה באה שלא מחמת נקב וריר בעלמא הוא כבר דחה אותה הוא עצמו לעיל דף ל"ד וז"ל ואין הדעת סובלת לומר כדעת האומרים דכל שלא נסרכה איפשר שהיא שלא מחמת נקב וכו' אבל כל שנסרכ' ודאי מחמת נקב וכו' שאין אלו אלא דברי נביאות והלא כל סירכא תחי' ממקום אחר היא יוצאת והולכת ומתפשטת ולקץ הימים היא נסרכת למקום אחר וכיון שכן אין כאן מוכיח תלויה זו אם תניחנה שלא תסתרך במקום אחר וכו' ע"ש הרי דבריו מפורשים דליכא שום חילוק בין תלויה לנדבקת ובכלהו אמרינן יש סירכה בלא נקב ואין חוששין לה ולא מקרי ריעותא וכו' וכדכתיבנא בס"ד: חלק שלישי.

הלכות נדרים פרק ו' ה"ה היה שמעון כהן הרי הוא מותר להקריב קרבנות ראובן שהכהנים שלוחי שמים הם ע"כ. בעיא היא בפ"ק דקידושין דכ"ג ב' ובנדרים דל"א ב' ועיין למרן כ"מ שם ודלא כהל"משהניח בצ"ע.

והנה ראיתי בכתביו של הר"א הכהן זל"הה וז"ל אין שליחות לגוי והר' א"ד אות ה' חקר דלפי זה מאי דבעי בנדרים אי כהנים שלוחי דידן או ש"דר תפשוט מברייתא דאיש איש לרבות גויים דנודרים ואי אמרת שלוחי דידן הא אין שליחות לגוי יע"ש והוא עצמו תירץ דלא שייך דין שליחות אלא בדבר שחייב לעשותו כתרומה וכיוצא ובהא הוא דאמרינן אין שליחות לגוי בין אינהו לדידן בין אנן לדידהו אבל בצדדי גוים שהם אינם חייבים לקיים נדרים בהא שפיר מקריב להו ולא מדין שליחות ע"כ: ודבריו תמוהים בעיני דבכל התורה כולה מצינו אין שליחות לגוי בין אינהו לדידן וכו' ואפי' בממון דלית.

ביה שום חובה שאין זכייה לגוי לא אנן לדידהו ולא אינהו לדידן ועוד מאי האי דקאמר ולא מדין שליחות. גם מה שכתב דלא תקשה לי' ממה שכתבו התוספ' בע"ז דף ה' וז"ל וקשה אמאי לא חשיב מחוסר אבר לב"ן בהדי ז"ע די"ל דקום עשה הוא ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם ע"כ ופי' דבריהם הוא דאין כוונתם לומר דהגוי חייב לקיים נדרו דזה פשיט' דהגוי ליתיה בבל יחל וגו' אלא הכוונ' אם רוצה לקיים נדרו מרצונו אומרים לו הבא קרבן שלם וכו' יע"ש: ואחר המחילה אין פירושו נכון בעיני דלפי מאי דקאמרי התוספו' דקום עשה הוא דהשתא לפי דבריו אינו אלא שב' ואל"ת שלא תקריב מחוסר אבר אבל הנדר אינו חייב לקיימו ובמאי חשיב להו קום עשה ועוד דלפי דבריו אמאי אצטריכו התוס' לומר דקום עשה הוא דמאיש איש גמרינן.

דגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל וכו' ולפי דבריו דאמאי ילפינן מאיש איש בלאו הכי ילפינן ליה מקרא ומיד בן נכר כל מום בו לא תקריבו מכ"ש מחוסר אבר אלא דהכוונה היא איש איש לרבות גוים שנודרים נדרים כישראל וחייבים לקיים נדרם ומעתה אין מקום לתירוצו. ולעד"ן לתרץ דליכא הכרח למפשט מההיא ברייתא דשלוחי רחמנא נינהו דלעולם אמינא לך דשלוחי דידן נינהו וא"ת הא אין שליחות לגוי בין אינהו לדידן בין אנן לדידהו דזה הדבר אינו אלא בדבר דיכול הוא לעשותו בעצמו אבל הכא בהקרבה דאינו יכול להקריב הוא בב"המ אלא על ידי כהן דוקא אמרינן דיש: שליחות לגוי ועדיין הבעיא במקומה עומדת.

א"נ דשאני הקרבה דגזירת הכתוב היא דכתיב איש איש לרבות גוים שנודרים נדרים ונדבות ומקבלי' מהם ומאחר דאיכא בהו צרכי גבוה אין למדים מהם לעלמא ועוד דאיכא קרא אחרינא אתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית לכך אין לומדים מהכא: הלכות ערכין וחרמין הלכה כ' וכמה הוא הערך וכו' הרי זה כאומר ערך כלי זה עלי ולא אמר כלום ע"כ עיין במסכת סנהדרין דט"ו ע"א דאמרינן התם אמר רב האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו מ"ט אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים.

והתוס' ד"ה האומר ערך כלי וכו' כתבו וז"ל אי נמי איכא תרי לישני דרב חד במקדיש וחד במפקיר ע"כ. ר"ל ואידך לישנא דקאמר המפקיר עבדו דוקא מפקיר יוצא לחירות אבל המקדיש אינו יוצא דקדיש לדמיו והאי דקאמר האומר ערך כל אתיא בהך לישנא ורב כר"מ ס"ל אבל אידך לישנא דאמר המקדיש מוכרח אתה לומר דשנוייא קמא היינו לר"מ וליה לא ס"ל וק"ל: והתוספות ד"ה אדם מי קדוש וכו' א"נ הכא פריך אליבא דרב דאמר המקדיש עבדו וכו' ר"ל לשנוייא קמא א"נ לשנוייא בתרא וכאידך לישנא דהמקדיש וק"ל: והתוספות ד"ה שערו העומד וכו' דתמעול מעל ריבה וכו' ואינו חוזר ומלמד לתרומה כל העומד לקצור כקצור דמי דגלי רחמנא בפי' ראשית דגנך עד דאידגן וק"ל: פרק ד' ה"ט מיני ירקות וכו' והוא שיזרע ארבע מינ' בד' רוחו' הערוגה וירחיק וכו' עכ"ל.

משנה בפרק ר' עקיבא מנין לערוגה וכו'. ואמרתי להעתיק פה מה שנתחדש לי בסוגיית הערוגה דקתני מתני' מנין לערוגה וכו' שנא' כי כארץ תוציא צמחה וכו'.

ויש לדקד' דהאי קרא לא קאי אכלאים ומאי משמע מיניה ואיפשר לומר דמיתורא קא מפיק לה אך קשה דהא אצטריך למימר כי כארץ וכו' וכגנה וכו' אצטריך למימר זרועיה תצמיח דלא ראי זה כראי זה ואיפשר לומר דמדקאמר זרועיה ולא קאמר זרעה מוכרחין אנו לומר דאתא לדרשה ומדזרועיה לדרשה כך כל התיבות לדרשה וזהו כוונת התנא דקאמר זרעה לא נאמר אלא זרועיה ולא נקט אחריני כולהו דיליף מנייהו על כרחך צ"ל כדפירשית וכן מדקאמר וכגנה ולא קאמר גנה משמע דארץ כמו גנה בכף הדמיון וכולהו לדרשא לחמשה זרעונים: רש"י ד"ה וא' באמצע וכו' זו זרועה וכו' ר"ל דצד מזרח עם צד מערב אינו צריך היכרא דהא רחוקים יותר מדאי וכן צד צפון וצד דרום רחוקים ואין צריך היכרא אלא צד מזרח עם צפון ודרום או מערב עם צפון ודרום לכך כתב זו זרועה ר"ל איכא היכרא שזו זורעים אותה צפון ודרום וזו זורעים אותה מזרח ומערב וק"ל: רש"י ד"ה והמפריש ד' גרעיני וכו' ט' זרעוני' וכו' ולפי דברי התוספו' לא קשה ולא מידי דבכולי האי איכא ערבוב אף ע"פ דאיכא שיעור ליניקה ועוד דילמא לא ידקדק וק"ל: תוס' ד"ה מנין לערוגה וכו' י"א נפקא לן וכו' והיינו דקאמר במתני' שהיא ששה ר"ל שהיא ידועה לנו דסתם ערוגה ששה על ששה מקרא דלחיו כערוגת וכו' והתנא דקאמר מנין וכו' קאי אחמשה זרעונים ולדבריהם צריכים נמי לדקים להו לרבנן חמש בשיתא וכו' משום דאיכא למימר דערוגה ששה לא קאי אחמשה זרעונים אלא דסתם ערוגה ששה היינו להתיר ראש תור כדמשמע מהש"ס לקמן דששה על ששה מרובעת להתיר ראש תור א"נ לענין מקח וממכר וק"ל: תוס' ד"ה ארב' על ארבע וכו' ואין נרא' דלהרכבת האילן וכו' מפיק הרכבת האילן משדך לא תזרע כלאים וכו' דבריהם צריכים אצלי תלמוד אמאי דקאמרי דמפיק הרכבת האילן משדך לא תזרע מאי הוידמקרא שדך לא תזרע מפיק איסור זריעה ומקרא דלא תאכל כל תועבה מפיק איסור אכילה ואפש' דכוונת' היא במה שאמרו מפיק הרכבת האילן משדך וכו' ר"ל ודוחק לומר דלהרכבת האילן קרי כלאי זרעים וא"ת מהיכא תיסק אדעתין דהרכבת האילן קרי ליה כלאי זרעי' משום דמפיק הרכבת האילן משדך לא תזרע נמצא דהרכבת האילן מקרו זרעים והוא דוחק דאע"פי דקרא מפיק לה בשם זרעים מ"מ חכמים לא מפיקי הרכבה בשם זרעים וק"ל: בא"ד משמע דבא"י אסירי מדאורייתא ע"כ ורש"י מוקי לה התם בכלאי הכר' ע"ש והם עצמם הסכימו לדעתו ונתנו הכרח לדבריו ואין מקום לקושיית' וק"ל: דף פ"ה ע"א אמר רב ערוגה בחורבה שנינו ואע"פי דרב ס"ל כרב אסי ערוגה ששה חוץ מגבוליה בעי הרחקה שלשה טפחים ואין לנו אלא שנים של גבולים וזה פשוט ורב אסי לא פיר' דבריו יכול לומר ס"ל כרב או כשמואל: רש"י ד"ה והא איכא מקום קרנות וכו' ואינך צריך להמשיכן מכנגד וכו' אלא טפח ר"ל מה שכנגד הקרנות אינו צריך הרחקה דהא איכא היכרא דכל אחד יש לו רוח בפני עצמו זו זרועה צפון ודרום וכו' ומה שכנגד חבירו מבפנים איכא שלשה טפחים ב' של גבולים וא' מה שמוליד לנו שני טפחים של גבולים לפי שהזרעים אינם מכוונים זה כנגד זה אלא הם באלכסון ושני טפחי' באלכסון הם שני טפחים וארבעה חומשים ברבועם עם מקום זרעים הם שלשה טפחים: ד"ה בממלא את הקרנות וכו' מעלה את כל הרוח .

של ערוגה מצפון לדרום וכן רוח דרומי אבל מזרחי מערבי זורע מעט וכו' הוצרך לזה משום דלשון ממלא משמעו' הוא מן הקרן אל הקרן ולא יניח כלל חלק ואם יפריש בממלא כל הרוחות ארבעה א"כ ליכא היכרא אפילו בערוגה עצמה לכך הוצרך לפרש ממלא ב' רוחו' ושנים זורע מעט ומניח חלק מעט ואיכא היכרא בערוגה עצמה וק"ל: תוספות ד"ה לא תשיג גבול וכו' אם כן הזורע כלאים ילק"ש משום לא תזרע כלאים וכו' יש לדקדק והא קרא קאמר לא תשיג גבול רעך ואם כדבריהם דמשתעי בכלאים מאי רעך דקאמר ומוכרח אתה לומר כפי' הקונט' שלא יזרע סמוך למצר חביריו וממילא דבקיאי' היו בשיעור יניקה.

ואחר כותבי ראיתי למהרש"א שפי' לדבריו מאי ריעך קאי אהשם ברוך הוא ולי ההדיוט נראה לפרש דהתוספות מפרשי קרא בתרתי לא תשיג גבול רעך ולא תשיג גבול אשר גבלו ראשונים והם הכלאים ולכך מקשי' ילקי שתי' ותירצו משום דאין לוקין על השגת גבול משו' דניתן להישבו' גם על הכלאי' אין לוקי' משום לא תשיג ועוד דהוי לאו שבכללות וק"ל: תוס' ד"ה אמר רב ערוגה וכו' דהוי שלשה טפחים ויותר שני חומשי חומש וכו' ר"ל דשני טפחים מולידים לן ד' חומשים דאמתא ברבועה אמתא ותרי חומשי באלכסונה וחומש היתר על שני טפחים הם ג' טפחי' וחומש מוליד שני חומשי חומש הם שלשה טפחי' ויותר שני חומשי חומש: בא"ד ומשני בממלא את הקרנות של מזרח ומערב וברוח צפון ודרום גרעי' לכל רוח ר"ל כפי' רש"י ע"ש ולפי' הוו מצי לפרש בממלא את הקרנות במשמעות המלה דהיינו מקום הקרנות מלא ובאמצע חלק אלא משום דמשני בממלא את הקרנות משמע תוספת טובא ומה שכתבו וברוח צפון ודרום גרעין אחד לכל רוח דוקא משום דלדידהו בעי' הרח' ג' טפחי' אבל לרש"י היכרא בעלמא וק"ל:.

רש"י ד"ה וליזרע מאבראי וכו' ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא וכו' ר"ל וליזרע מאבראי לצד הקרנות כמו שפי' באתקפתא והאיכא מקום קרנות דיכול להמשיך של זו לצפון ושל זו לדרום ולא לימלי מאגווי רוח צפון מקרן זו לקרן זו ורוח דרום מקרן זו לקרן וק"ל: ע"ב בעו במערבא הפקיע תלם וכו' קשה והא מתני' קתני שורה אחת אסור ומאי בעו וכי לא ידעי מתני' וי"ל דהכא קרע תלם שחפר תלם מפולש מצפון לדרום ועמוק טפח ולכך מסתפיקי אבל מתני' לא חפר אלא תלם כתלמי השדה ועוד אינו מפולש ואין להקשות א"כ מאי מקשה מינה לרב אשי והא מחולקי' די"ל דהערבוב הוא מלמעלה שמתערבין זמרותי' ואין חלוק בין תלם קרוע או לא מאחר שהערבוב הוא מלמעלה ולכך מקשה שפיר לרב אשי ואיצטריך לשנויי שאני התם דזמרותיהם דקים והכא גסים וק"ל: רש"י ד"ה גזירה שמא וכו' כאשר זרע האמצעית וכו' ר"ל אצל הגבול כאשר זרע האמצעית אצל הגבול ולא שימלא חברת' כאשר מלא האמצעית דאפי' בלא מלוי ערבוב מקרי וק"ל.

ד"ה תלם מענה שורה ע"כ ר"ל כפי' התוספו' לבא"י ולבבל וק"ל. ד"ה על פני כולה שהעביר מזרע שבצפון וכו' מי מבטל תורת שורה וכו' ר"ל שעשה תלם מפולש מצפון לדרום כמו שפיר' רב"ע ומי מבטל תורת שורה הליכות ערוגה שאמרנו דאין זורעים בתוכה אלא חמשה זרעונים ועכשיו ששה הם כמו שמצינו בשדה שהוא הפסק או הלכות ערוגה מבטלים תורת שורה ושאנ שדה וק"ל: תוס' ד"ה ושמואל אמר וכו' דסבר דיש ראש תור בערוגה ע"כ הוכרחו לפרש דס"ל דיש ראש תור ולא פירש' כדפי' רש"י דאין ראש תור בערוגה ולא גזרינן שמא ימלא ההכרח הוא ממה דמקשה הש"ס והא קא מתערבי ולדידהו דערוגה בין הערוגות לצד קרנות מאי מקשה והא יכול לעשות בערוגות שבצד הקרנות גרעין בזוית זו וגרעין בזוית זו וליכא שום ערבוב וגזירה שמא ימלא לא חיישי' ומאי מקשה והא איכא ערבוב אם לא שתאמר דערוגה בין הערוגות דקאמר שמואל היינו בממלא את הקרנות ומוכרח לומר דסבר דיש ראש תור בערוגה אבל לפירש"י דפי' ערוגה בין הערוגות מן הצדדין אפי' בלא מלוי איכא ערבוב ולכך מקשה שפיר והא איכא ערבוב ומשני בנוטה שורה ולא גזרינן ולא הוצרך לדחוק עצמו ולומר דאיכא ראש תור בערוגה ופליג אדרב ורבי יוחנן וק"ל.

ואגב אכתו' פה ממ"ש אצלי על האי דקתני מתני' מנין לפולטת וכו' מנין שקושרים לשון של זהורית שנאמר אם יהיו חטאכם כשנים וכו' ר"ל דבחטא לא שייך למימר אדום או לבן אם לא שתאמר דקאי אשעיר דהוא נושא עון ישראל וכו' ומ"ה הוו ידעי שהיו קושרים חציו בהיכל כמו שכתוב במסכת יומא ע"ש.

גמר' מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה ע"כ ולדידיה והיו נכונים לשלשת ימים כמו והיונכונים ליום השלישי דשל דבור דבשלישי ניתנה תורה כסברת רבנן ולא הוסיף משה יום א' מדעתו ודו"ק: רבי עקיבא אומר לעולם חמשה ע"כ ר"ל לאפוקי ממה דקאמר ר"י דאמר פעמים שהן ד' כגון אם שמשה תחי' ליל חמישי בא ר"ע לחלוק ולומר לעולם אם שמשה בתחילת ליל חמישי בעי חמש עונות כדמפר' אבל אם שמשה בתחי' ליל רביעי מודה לר"י דבעי שש עונות משום דס"ל דבארבע עבוד פרישה כמו ר"י דלא בא ר"ע אלא להחמיר ולא להקל דימים ועונות קפיד קרא ולדידיה צ"ל דיום ג' ירד בהשכמה והזהירם על ההגבלה ובאותה שעה חזר ועלה בהשכמה.

ויום ד' ירד בהשכמה והפרישם: למה ליה למימר להו והאמר רב הונא וכו' קשה דילמא קאמ' להו לאשמועינן בעלמא דקפיד קרא לחמש עונות אבל לתשמיש לא חייש ושוב חזה הוית למהרש"א זלה"ה שנדחק בזה ופי' דבמתן תורה לא איצטריך ולא הו"ל לכותבו כאן במ"ת ע"ש: תוס' ד"ה מניין לפולטת אף על פי שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מסתמא הקפידה וכו' וחזה הוית להרב מוהר"ח אבן עטאר בספרו חפץ ה' שכתב ולא ידעתי למה הוכרחו לומר מ"מ מסתמא וכו' דגם מצוה זו אז ניתנה והקדימה כי היו צריכים לקיימה אז כדין הגבלה ואחר הקיד"ה חמש מאות נ"ל דראיה לסתור ויכולני לומר דליכא טומאת פליטה שלשה ימים דוקא במ"ת דומיא דהגבלה דאינה אלא במ"ת אבל לאחר מ"ת לא אם לא שתאמר דהקפידה תורה כמו שכתבו התוספות: בא"ד ואע"ג דלא הקפיד על זבים ומצורעים ובועלי נדות וכו' קשה דמאי קפידא שייכא בהו והא דבר שלא כרצונו הוא ועוד דבועל נדות בכלל בעל קרי הוא ואיפשר לומר דכוונתם לומר דלא הקפיד לפרוש להם שבעת ימים כשיעור טומאת' ואח"כ יקבלו התורה דכשחנו לפני הר סיני נתרפאו כמאמר המגיד אילו קרבנו לפני הר סיני דיינו ואחר שנתרפאו היה לו להקפיד על מתנת התורה עד שיעבור שבע' ימים שהוא שיעור טומאתם והשתא מתרץ גם לבועלי נדות וק"ל: בס"ד ובעלי קריין אסורים פי' דבעל קרי אינו באימה וכו' דמחמת קלות ראש וכו' ר"ל דגם מצות תשמיש אינו משמש אלא מחמת ק"ר א"נ אחר דבעל קרי אסור בתורה מחמת דאינו רואה קרי אלא מחמת קרי גם התשמיש אסור אף ע"ג דלא אתי מחמת קרי אחר שדינו כבעל קרי ונקרא כשמו ואע"ג דבמעמד הר סיני כולם היו באימה ברתת ובזיע מ"מ הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות אסור וק"ל: תוס' ד"ה אע"פי שאין ראיה וכו' לא משתעי אלא ברחיצת מים דומיא דשמן וכו' ר"ל דעיקר הקרא הוא ברחיצה ובקרבו דקאמר היינו דיש לו הנאה ממנה כמו שהן בקרבו דומיא דשמן מ"מ זכר לדבר מדקאמר כמים בקרבו שהיא שתיה ויש ללמוד סיכה משתיה: בא"ד ואומר ר"י לא הוה ליה וכו' אפילו זכר בעלמא וכו' קשה אם כן אמאי קאמר זכר לדבר ושוב מצאתי בתוספות ישנים שפי' אמאי קרי ליה זכר משום דאיכא דמתני לה ארחיצה קרי לה זכר לדבר.

בס"ד קשה לרשב"א דאמאי מייתי האי קרא דאינו אלא זכר בעלמא וכו' ואי לא מסתפינא הייתי אומר דהתנא לא מייתי לעיל אלא הנאה דלאו דרשה גמורא דהפולטת לאו ראיה גמורה דקרא קודם מתן תורה וכן אבבא דמילה לאו דרשה גמורה כדקאמר בברייתא אע"פי שאין ראיה לדבר כדלקמן בפרק ר"א דמילה וכן כולהו: תוס' ד"ה תני רישא וכו' אלא בלאו הכי איכא דתני טהור' וכו' ומאן דמוקי כתנאי וכו' קשה דגם להנך נמי תקשה אמאי תני טהורה ומשבש למתניתין דקתני טמאה ועוד תקשה נמי למאן דתני לה כתנאי אחר דאיכא מאן דתני טהורה טפי הו"ל לאוקומה כחד תנא ואיפשר לומר דמשבשי לה מכח קרא דאמר וקדשת' היום ומחר והפולטת ביום השלישי טהורה וכן כתיב והיו נכונים ליום השלישי ולית ליה דמשה הוסיף יום אחד מדעתיה ולכך תני טהורה ואידך אית ליה דמשה הוסיף יו"א מדעתו ולכך תני טמאה.

בא"ד אבל ההיא דריש פרקין דמרוחקות מההיא דפולטת וכו' אבל מתניתין דספינה ודערוגה אפשר דאתי נמי כר"א: הלכות כלאים פרק י' הכ"ט הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו וכו' קופץ וקורעו וכו' שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת של תורה. והנה כתבו התוספות בסנהדרין דח"י ד"ה מעיד וכו' דבאיסורא אין חכמה ואין תבונה וכו' נמצא לדע' התוס' דאפי' מלך מעיד במידי דאיסורא.

איברא מדברי הכ"מ בפ"ג מה' מלכים ה"ז דכתב וז"ל ואני מסתפק אם מה שאינו מעיד הוא דוקא כשאינה עדות לאפרושי מאיסור' וכדאמרינן גבי צ"מ או אפי' בהני ומדברי רבי' וכו' משמע דבכ"הג לא שאני לן בין עדות ממון לשאר עדות דבכולהו אינו מעיד וא"כ כ"ש למלך. ואח"ה לא ידעתי איך עלה על דעתו דרבינו לסבור דמלך וכה"ג אינן מעידין כלל ואפילו לאפרושי מאיסורא והא מדכתב רבי' כאן הרואה כלאי' של תורה על חבירו וכו' קופץ וקורעו מעליו ואפי' היה רבו שלמדו חכמה וכו'.

שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה יע"ש וכתב הכ"מ ע"ד ומ"ש ואפי' היה רבו וכו' יש ללמוד כן ממה שאמרו כ"מ שיש חלול ה' אין חולקים כבוד לרב וכו' יע"ש: ואע"פי דקאמר התם בש"ס דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בשב ואל תעש' היינו כשאינו עובר ועוקרו בידים אבל אם עוקרו בידים כגוף לובש כלאים שעוקר הלאו בידים אמרינן אין חכמה וכו'.

והכא שמעיד עליו להפרישו מן האיסור נמצא הא' הוא עוקרו בידים ואמרינן ביה אין חכמה וכו' היכא דאיכא ח"ה אין חולקין כ"לר ואם טעמו הוא משום דיש לחלק ולומר דמלך וכ"ג שאני ודברי רבינו הכריחו אותו שכתב בה"ע וז"ל היה העד חכם גדול וכו' בד"א בעדות ממון. אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכו' מעי' משום דאין חכמה וכו' ובכ"ג פרט וכתב כ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך וכו' ע"ש ומינה דייק אבל עדות אחרת אפילו להפריש מן האיסור אינו מעיד ז"אדאדרבה כונת רבינו לומר דבכ"ג יעיד אפילו בד"מ היכא דהעדות היא בשביל המלך אפילו דליתא בחכם גדול שאינו מעיד אפילו למלך אלא להפריש מאיסורא כמ"ש התוספות כאן ד"ה ינאי המלך וכו' וז"ל וי"ל דודאי ת"ח עדיף משום עשה דכבוד התורה עדיף מעשה דכבוד המלך יע"ש ואם כבוד התורה עדיף מכבוד המלך מכ"ש דעדיף מכבוד כ"ג כמ"ש הוא עצמו ולכך כתב רבינו כ"ג אינו חייב וכו' כונתו לומר אע"פ דמגרע גרע כוחו מת"ח אפילו הכי אין חייב להעיד בד"מ אלא למלך ונקט כ"ג לגריעותא ולא למעליות' להעדיפו ע"כ ת"ח.

ואין לתרץ לומר דשאני התם דכלאים דקאמר רבינו שאין כבוד הבריות וכו' היינו ל"ת המפורש בתורה והכא מיירי באיסור שאינו מפורש להפרישו ממנו ולכך אמרינן גדול כבוד הבריות דאם כן גם בת"ח אינו חייב להעיד ומאי האי דקאמר בד"א וכו' דלא עדיף כוחו מכח צורבא מרבנן כדפי' דאל"ך תקשה לרבינו ההיא דינאי המלך אמאי הוצרכו להעמידו ודברי הכ"מ צ"ע: פרק ח' הט"ו אשת איש שבאו עליה עדי קינוי ועדי סתירה הרי זאת אסורה לאכול בתרומה עד שתשתה וכו' מת בעלה קודם וכו' הר"ז אסורה לאכול וכו' וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני הר"ז אסורה לאכול בתרומה ע"כ הכי תנן בפ"ק דסוטה (ד"ו) ואלו אסורו' לאכול בתרומה האומר' טמאה אני לך וכו' ושבאו עדים וכו' עי"ש וצריכי לאשמועינן טמאה אני לך ושבאו עדים.

תוכן העניינים

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה