אור ברסלב

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי

פרק ג'

פרק ב'

ה"ז ואח"ך משביעה וכו' והיא אומרת אמן אמן משנה בפ' היה מביא די"ח אמן על האלה אמן על השבועה וכו' ר"ל אמן קמא כוללת האלה והשבועה ואמן שנייה צריכה לגלגול שבועה אלא דק"ל מנ"ל לרבות ארוסה דילמא אמן ב' לא באה אלא לג"ש לאיש אחר דלא קינא לה בשבילו שהיא חייבת ע"י גלגול משום דשייך ביה קינוי אבל ארוסה דלא שייך בה קינוי אין מגלגלין כדאמרינן בר"פ ארוסה נשים לא שותות וכו' ומנ"ל לתנא דמגלגלין גם על הארוסה: הלכה ט' ואח"ך מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעול' וכו' ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר ונותן לתוכו מים חצי לוג מן הכיור וכו' ע"כ.

הכי איתא בש"ס בפרק היה מביא (ד' ט"ו ב') תנא פיילי של חרס חדש דר"י ואמרינן דיליף ממצורע ופרכי' אי מה להלן מים חיים וכו' מה למצורע וכו'. ומשני אמר רבה אמ"ר בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר עי"ש.

ונראה פשוט בפירוש הש"ס דרבה בא לתרץ מ"ט דר"י דקאמר דבעינן כלי חרס חדש ופליג ארבנן דלא בעו חדש אלא אפילו ישן ואחר שהשיבו על הג"ש בא רבה ליתן טעם אחר לר"י שהוא לימוד גמור משום דאמר קרא בכלי ולא קאמר ולקח כלי חרס ונתן בו מים כמ"ש רש"י ז"ל והיינו טעמא דלא אמר אלא אמר רבה כדרך הש"ס בכל מקום משום דעדין הלימוד בקרא ממצורע מים חיים אל כלי והכא קאמר בכלי שהוזכר במקום אחר שהוא המצורע ולכך לא קאמר אלא אבל לרבנן דפליגי על ר"י לית להו האי דרשא דבכלי וכן מוכח מדברי רש"י ד"ה דומיא וכו' אע"ג דלא גמירי ממצורע יע"ש וכן מהני כלי ישן ולא בעי חדש וכן מוכח מפירש"י ד"ה ל"ש רבנן דמתני' דלא בעו חדש ומכשירי בישן יע"ש ומוכרח אתה לומר דלית להו האי דרשא דבכלי ואינה אלא איכא דר"י ובהא פליגי דלר"י בעי חדש ולרבנן לא בעו חדש אבל הא דמימי כיור דבעי מים חיים לא איירי אלא לענין קידוש בעלמא ולא קאי אסוטה אלא דראיתי להר' תוי"ט במכילתין שפי' וז"ל ונ"ל אפילו לרבנן דר"י דלא בעו מים חיים מודו בכלי דבעי חדש משום דלאו גזירה שוה היא אלא הוראת מקום ועל הכלי לבד קפיד קרא ולפיכך לא קשיא דהכא סתם תנא דחדש בעינן ובריש פ"ב דזבחים במ"ש כל המימות כשרים לקדש יעי"ש.

וקשה דלפי דבריו דקאמר דאפילו רבנן מודו בבלי דבעי חדש במאי פליגי ר"י ורבנן דקאמר בתוספתא תנא פיילי של חרס חדשה דר"י ואמרי' בש"ס מ"ט דר"י משמע דרבנן פליגי עליה וליכא למימר דרבנן דקאמר היינו רבנן דפליגי עליה במימי כיור דבס"ד דהוה גמרינן מג"ש דכלי כלי ממצורע מוכרחין אנו לומר דרבנן לית להו דבעי חדשה דאם כן צריך מים חיים כמ"ש בש"ס אי מה התם מים חיי' אף כאן מים חיים ורבנן מאחר דאית להו דמימי כיור הם מי מקוה לית להו האי ג"ש אבל השתא דקאמר טעמא משום בכלי וליכא מים חיים שפיר יליף מניה לענין כלי חדשה והנך רבנן קאמ' אבל הנך דמתני' דידן פליגי אר"י ולא בעו חדשה דא"כ מאי האי דקאמר משום דלאו ג"ש אלא הוראת מקום ושם לא נזכר ענין ג"ש ועוד מאי האי דקאמר דהכא סתם תנא דחדשה בעינן:ואיפשר לומר בדוחק דכוונתו לומר דרבנן דהכא קאמר אחר דהלימוד מבכלי מודו לר"י דבעי חדשה וסתם תנא דקאמר אמתני' דידן דקתני היה מביא וכו' ומאי דקאמר בתוספתא דברי ר"י לאו לאפוקי דרבנן פליגי עליה אלא משום דדבריו מפורשים לכך נקט ר"י אבל רבנן מודו והוי שפיר דקאמר דסתם תנא חדשה וכו' מאחר דרבנן מודו ליה.

אלא דדבריו הם הפך דברי רש"י דקאמר בד"ה ל"ש וז"ל רבנן דמתניתין דלא בעו חדשה וכן מבואר מדברי מרן הכ"מ שכתב ה"ט דרבינו דבעי חדשה משום דפסק כר"י משום דרבה דהוא בתרא מפליג בהדיא וליכא למימר דדבריו דקאמ' דפסק כר"י קאי אנתאכמו וכו' דרבה מפליג בהדיא וקאמ' ל"ש וכו' ולא קאי אפיילי.

חדשה דגם אפיילי חדשה קאי כמ"ש דבריו שם לתרץ הבעיי' דכיון דלרבנן לא בעי חדשה וכו' הרי דרבי' דפסק דבעי חדשה הוא כר"י מאחר דרבה מפלג פליג בנתאכמו בכלי פסק כוותיה בכלי בכוליה הרי דבריו הפך דברי התוי"ט: ולא ידעתי מי הכריחו לזה אם אנו אומרים דרבנן אית להו דבעי' חדשה והוצרך לומר דסתם תנא דחדשה בעי' והיכן סתם והתנא לא הזכיר בלשונו חדשה ואחר שאנו אומרים דלאו היא זו אלא הוראת מקום אפי' אם נפרש דסתם לן תנא דלא בעי חדשה מכ"ש דלא תקשי סתמי אהדדי אהך דכל המימות כשרים וגם דברי רבינו מתוקנים דל"ת דהכא פסק דבעינן כלי חדש והתם דמי מקוה כשרים מאחר דלא יליף ג"ש אלא מבכלי והכא פסק כר"י וכמ"ש הכ"מ יע"ש ומצי יליף ממצורע דבעי כלי חדש וכו' ולא בעי מי כיור מים חיים ואף ע"ג דהכא פסק כר"י והתם פסק כרבנן מה בכך ומרן הכ"מ נתן טעם לשבח בשביל מה פסק כר"י הלכה י"א ואח"ך כהן אחד בא אליה וכו' ומביא חבל מצרי וכו' ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מכל מקום וקושרו ע"כ הכי איתא בגמרא דסוטה (ד' ח' ב') בעא מניה ר"א וכו' חבל מצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו וכו' א"ד משום דאמר מר היא חגרה לו וכו' א"ל תניתוה וכו' ויש לדקדק אחר דהמבעי ידע הברייתא היא חגרה לו וכו' אם כן מאי ספיקא איכא קמיה דהא קתני בהדיא בבריית' היא חגרה וכו' והוא אומר בפי' דאמ' מר היא חגרה וליפשוט מינה ועוד מאי קאמר משום שלא ישמטו בגדיה מי הגיד לו טעם זה ואם ידע ג"כ הברייתא דקאמר ליה הפשטן תניתוה ומספקא ליה אי תנא דידן ס"ל כמר או כמר מאי מיפשט ליה תניתוה והרי גם הוא ידע ומספקא ליה.

ואיפשר דכוונ' המבעי היא דעיקר הבאתו של חבל שלא ישמטו דדיה וא"כ בצלצול סגי הכוונה דיודע תרוייהו ונסתפק מהו הטעם דכל חדא אומרת טעם אחד ואם עיקר הטעם כהך ברייתא משום שלא ישמטו אם כן א"צ לחפש אחר חבל מצרי. משא"כ אם עיקר הטעם משום שהיא חגרה ובאגב שלא ישמטו בגדיה צריך לחפש אחריו וכשיט ליה דעיקר הטע' הוא שלא ישמטו בגדיה כדדייק תנא בלישניה כדי שלא ישמטו אבל הך ברייתא דקתני היא חגרה וכו'.

אין להכריע ממנה דאיכא למימר שלא ישמטו ומיהו בחבל משום שהיא חגרה. א"נ דהמבעי אינו.

יודע כי אם הך ברייתא דאמר מר ומאי דקאמר שלא ישמטו מסברא דנפשיה ומסתפק בברייתא עצמה בשביל מה עיקר הבאתו ונ"מ דא"צ לחפש אחריו והיינו העיכוב דקאמר אם צריך לחפש אחריו א"ל כדפירשו התוס' בפי' רש"י דאינו עיכוב ממש בדיעבד: וכתבו התוספות ד"ה תנינא ואחר כך וכו' וז"ל ולא ידענא מאי פשיט מהכא וכו'.

נראה דהתוס' הבינו בדברי הפשטן דעיכוב ממש בדיעבד ופשיט לה מהכא תניתוה דאינו עיכוב אלא לכתחילה בעי חבל מצרי ולכך הוקשה להם מאי פשיט מהכא טפי מהא דחגרה לו וכו' דהך נמי היינו לכתחי' דהיכא כתיב חבל מצרי בתורה. וקש"ל דאמאי לא הוקשה להם על המבעי גופיה דמנין לו עיכוב כלל דהא דקתני היא חגרה לו היינו לכתחילה דהיכא כתיב וכו' בתורה וכו'.

ואי לא מסתפינא לפרש דברי התוספו' דקאי אמבעי ואף על גב דתפסו דבריהם בדברי הפשטן כדי שתהיה תמיהתם אתרוייהו והאי דקאמר מאי פשיט' ליה מהכא טפי מהא וכו' נ"ל דקאי אמבעי דקאמ' משו' שלא ישמטו בגדיה מעליה בצלצול קטן סגי דאינו מעכב משמע דאם באמת הטעם שלא ישמטו בגדיה פשוט דלא מעכב ואי אמרי' הטעם משום שהיא חגרה וכו' הוי לעיכוב ועל זה קאמרי לא ידענא מאי פשיט וכו' מאחר דהעיכוב הוא לכתחילה למצוה ליכא עדיפות מההיא דהיא חגרה טפי מהך שאם נאמר שלא ישמטו לכל הצדדין ולכל הטעמים לכתחילה למצוה בעי' חבל דאם לא כן אמאי נקט התנא חבל ודאי לכתחי' בעי' חבל אפי' אם אמרי' טעמא כדי שלא ישמטו וכו': ותירץ מיהו לפירוש רש"י דקא מבעי על עיקר הבאתו ונ"מ בין שני.

הטעמים אם צריך לחפש אחריו יותר מדאי או לא אי אמרי' טעמא משום שלא ישמטו וכו' העיקר שלא ישמטו ואפילו בצלצול קטן סגי אלא כדי לצערה ואין צרי' לחפש אחריו יותר מדאי ואי משום שהיא קשטה וכו' צריך לחפש. אחריו ופשיט ליה תניתוה כדי שלא ישמטו נתינת טעם דמשמע דהוא עיקר הטעם וכן צריך לפרש דברי מהרש"א ז"ל כדכתי' דאל"כ תקשה כדאמרן ומאי צדדין הבעייא לדבריו אי קאי אפשטן.

וק"ל: הלכה י"ב ואח"ך מביא עשרון קמח שעורים משל בעל וכו'. ונותנו לידה כדי ליגעה.

ע"כ משנה ריש פ' היה מביא די"ד וכתבו שם התוס' ד"ה כדי ליגעה וכו' ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא וכו' יע"ש קצרו בדבריהם במקום שהיה להם להאריך. וכוונתם היא לומר דמאי דקאמר' מתני' כדי ליגעה לת"ק דר"ש דאית ליה היה משקה ואחר כך מקריב ההודאה משום דחסה התורה עליה כדי שלא תמות ולר"ש דאית ליה מקריב ואחר כך משקה כדי שלא ימחה שמו ית' נמצא לר"ש אית ליה הכא דאמרי' דוקא כמ"ש הקרא ואחר ישקה את האשה דהיינו אחר ההקרבה ולכך קאמר מקריב ואח"ך משקה ולכך ק"ל לתוס' ור"ש דריש טעמא דקרא ולא אמרי' דוקא הכא ואמאי הכא קאמ' ואחר ישקה דוקא וטוב לפרש כת"ק לאחר הקרבה השקאה שהיא מנחת זכרון מזכרת עון ותי' דהכא ליכא נפקותא ור"ש לא דריש טעמא דקרא ואמרי' לה דוקא אלא היכא דאיכא נפקותא כגון לא תחבול בגד אלמנה: הלכה י"ג ואח"ך לוקח המנחה מן הכפיפה וכו' ואינו נותן עליה שמן ולא לבונה ואם נתן לוקה וכו' ע"כ משנה בריש היה מביא ועיין בגמרא שם (ד' י"ד ב') ומאי דקאמר הש"ס מגישה בקרן דרומיתמערבית כנגד חודה וכו' היינו מבחוץ למטה מהמזבח וחודה דנקט כמ"ש רש"י ז"ל כל מה שיכול לקרבו כלפי מערב לאפוקי אם היה אומר כנגד קרן מערבי' דרומי'.

וק"ל.

ורש"י ד"ה מנחה גופה וכו' פי' שהיה מסירה מן הכלי לגמרי לכך קאמר דיו שיניחנה בתוך הכלי וכופה הכלי וכו'. ומ"ש רש"י ד"ה קסבר האי וכו' ר"א בן יעקב אית ליה כולי מזבח בדרום וכו' ק"ל לראב"י היכי מוקים לקרא לפני ה' וכו' בשלמא למ"ד דכוליה בצפון יכול להתקיים דקרן מערבי' דרומית משכחת לה שיהיה כנגד ההיכל אעפ"י שאינו מבור' אלא למ"ד שכולו בדרו' לא משכחת לה לקרן מערבית דרומית כנגד ההיכל.

ואיפשר דראב"י יפרש או זה או זה בכותל מערבית או בקרן דרומית אם ירצה: : והתוספות ד"ה טעונה נסכים וכו' כתבו וז"ל משום דאינו בנדר ונדבה וכו' ואע"ג דבש"ס קאמר הטעם שלא יהא חוטא נשכר אם כן מאי קאמרי משום דאינו בנדר ונדבה. כוונתם היא לומר דאין כאן חוטא נשכר מאחר דאינה בנדר ונדבה והרי היא כשאר חטאות דבשלמא לעיל במנחת חוטא שנתן בה הטעם שלא יהא חוטא נשכר משום דבשאר מנחות אית בהו נסכים ובהא לית בה שפיר קאמר שלא יהיה חוטא נשכר אבל הכא מאחר דליכא באחריני משום דאינן באים בנדר ונדבה הרי היא ככולהו ולא שייך למימר בה שלא יהיה חוטא נשכר ותירצו דכוונת הש"ס היא מאחר שהוא חוטא מענישין ליה ואף על גב דליכא באחריני ואינו כמו חוטא נשכר דעלמא אלא מענישין ליה בתוס' ע"א ולשון מושאל הוא: עוד כתבו התוספו' שם ד"ה סבר לה וכו' וז"ל וא"ת שמואל ס"ל וכו' ואע"ג דאיכא למימר דמאי דקאמר בש"ס אין ואפילו כ"א וכו'.

הכי נמי בנזיר חוטא סתמא דתלמודא קאמר לה מ"מ פשיטא להו דכך היא סברת שמואל מדלא תיר' בש"ס מתני' אליבא דרבנן דלית להו נזיר חוטא כלל ופי' אליבא דר"א הקפר דאית ליה נזיר טמא ששנה בחטא היינו שנטמא מקרי חוטא: עוד כתבו בס"ד וז"ל ואכתי הוה מצי למפרך התם לר"ש דהכא ולר"י וכו' ר"ל התם בכריתות שהק' ולר"א הקפר מאי איכא למימר ותי' כי מייתי קרבן לאו לכפרה וכו' אכתי תקשי התם לר"ש דהכא ולר"י דליכא לתרץ עלייהו כמו שתירץ לר"א הקפר דהכא קאמ' בפי' ר"ש משום דבאה על חטא אינה טעונה נסכים וכן לר"י קאמ' בפי' חטאת העוף באה על חטא והיינו בנזיר טמא דחטאת העוף הוא שמקריב נזיר טמא כמו שכתב התוס' לעיל דנזיר טמא מביא חטאת העוף ולכך נקטי התוס' בלשונם לר"י מספק נזיר טמא ולר"ש אפי' מספק נזיר טהור כמ"ש בדבריו דקאמר משום דבאה על חטא אינה טעונה נסכי' והיינו בחטאת בהמה שאינה טעונה נסכים משום שבאה על חטא והוא קרבן נזיר טהור דנזיר טמא קרבנו חטאת העוף כדלעי' וכוונתם לומר נהי דלר"א הקפר יכול לתרץ דאע"פי דנקרא חוטא מ"מ קרבנו אינו בא בשביל החטא אלא לאחולי נזרו וכו' מ"מ אכתי תקשה לר"ש ולר"י דקאמרי בפי' על חטא היא באה והיא תשלום הקושייא דלעיל דקאמר והכא משמע משום דבאה על חטא וכו' דכוונתו להקשות לר"ש כך פירש מהרש"א: הלכה כ' סוטה שיש לה זכות ת"ת וכו' הרי זה תולה לה וכו' בפר' היה נוטל יש זכות תולה וכו' ואמרינן עלה בגמר' זכות דמאי אילימא זכות תורה מי מיפקדא וק"ל ואמאי לא הקשה עוד אמאי ג"ש דוקא והא זכות תורה מגינה לעולם כדקאמר בברייתא ותורה אור מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעול'.

וי"ל דודאי האמת הוא דאף דבעלמא אית לן דתורה מגינה לעולם הכא בסוטה אינה מגינה יותר משלש שנים דאם לא כן מה הועילה התורה שאמרה ימחה שמו על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו ואף על גב דקי"ל מתנוננה והולכת מאחר דזכות תולה לה לעולם ולכך לא הקשה אלא מי מיפקדא: והתוספות ד"ה יש זכות וכו' כתבו וז"ל היה .

עסוק במצות וכו' נראה דהירושלמי פליג אש"ס דילן דקאמ' דמצות מגינות כולי האי ג' שנים ובש"ס דילן לקמן פריך זכו' דמאי אילימא זכות תורה מי מגנא כולי האי: הלכה כ"ג באו עידי טומאה אחר ששתתה הרי זה תצא בלא כתובה וכו' שאין המים בודקים אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה ע"כ.

וכתב מרן הכ"מ מימרא דרב ששת בפ"ק דסוטה ד' ו' דהכי איתמר: פרק ג' הכ"ג שם בש"ס סוטה שיש לה עדים במד"ה וכו' ותמיה לי טובא לרב ששת תקשה מה תועלת יש במי סוטה דאמרינן לברר אם נטמאה או לא וכן מה שאמרו חז"ל לעשות שלום בין איש לאשתו צוה הקדו' ב"ה לימחה שמו על המי' והא יכולים לומר שיש לה עדים והלכו להם למד"הי וגם הבעל עדין אין דעתו נוחה הימנו.

וי"ל דכוונת רב ששת לומר דאם שתתה ובאו עדים אין המים בודקים אותה אבל אם לא באו עדים אוקמי' אחזקת' דודאי טהורה ולכך המים לא בדקוה והא דנקט במד"הי לריבותא דאפילו בשעה ששתתה הוו רחוקים במד"הי והו"א דלא מקרי ידיעה קמ"לן דמקרי ידיעה ואין המים בודקים וגם הבעל אינו חושש לדבר זה דהיא חששת דרך רחוקה כמו שתירץ הש"ס אליבא דר"ש לקמן אלא דעדיין תקשה דאם כן מאי בא ר"ש לאשמוע' והא משנה ערוכה היא או שבאו עדים ואמרו טמאה היא ומוכח כמו דמוקי לה בש"ס לאחר ששתתה וי"ל דהוה אמינא כמו דמוקי לה רב יוסף משום זכות ובא ר"ש לומר דהטעם הוא משום דאין מים בודקין אותה מאחר דאית לה סהדי ואפילו היו במד"הי: רש"י ד"ה זונה היה ופשיטא וכו' דהא תנא ליה וכו' נראה דרש"י הוסיף בדבריו דהא תנא ליה וכו' אע"פ דהש"ס לא קאמר אלא זונה היא הוא לחזק ההכרח דמיירי שבאו עדים אחר ששתתה וכונתו לומר חדא דזונה היא ופשיטא דאסור כמו שאמר בש"ס ועוד דתנא ליה האומרת טמאה ולמאי אצטריך לומר שבאו עדים וכי תנא כרוכלא הוא ופשוט: והתוס' ד"ה ושבאו לה עדי' וכו' מספקא ליה לרב אי דוקא נקט עדים וכו' דדוקא קודם ששתתה וכו' או דילמא כיון דהאמינה תורה וכו' אחר ק"וס וכו' יש להסתפק דמאי ספיקא איכא גביה דטעמא מאי האמינה התורה ע"א בסוטה משום דאיכא רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה ואחר דקדם הק"וס מה לי קודםששתתה או אחר.

ואפשר לומר דהחיוב היוצא מק"וס הוא להשקותה ואחר ששתתה ליכא רגלים דק"וס שהרי כבר שתתה והמים לא בדקוה. ונחשבים העדים שבאו מכשי' כעדי טומאה דעלמא ולכך בעי' תרי סהדי או דילמא כיון דהאמי' תורה לע"א אחר קנ"וס עדיין הנאמ' במקומה אחר שקדם לה הקנו"ס וליכא חי' בין ע"א לב' ואפי' אחר ששתתה: ותירצו מסתברא וכו' כדעולא דאמר כל מקום שהאמינה וכו' ותירוצו תמוה לע"ד דמאי דקאמר עולא כל מקום וכו' היינו אם בא ע"א והכחישו אמרינן כ"מ שהאמי' ואין דברי ע"א מועיל לגבי ב' אבל הכא הספק הוא אם העד נאמן או לא ומאי קאמרי כדעולא וכו' דהספק הוא בגופיה אם הוא נאמן אחר ששתתה: ואחרי כותבי ראיתי להר' מש"ל בסוף פ"ג דסוט' שהביא דברי התוס' הנזכ' ודקדק הדקדוק שדק' בדברי התוספות מאי ראיה מביאין מעולא יע"ש ותירץ דכוונת התוס' דמסברא ליכא לחלק וא"ת דאמאי דנקט במתני' עדים השתא דאפילו ע"א נאמן ותירץ כדעולא כ"מ שהאמי' תורה ע"א הוא במקום ב' לכך קרא לע"א עדים והכונה היא עדות המועיל יע"ש: אלא שראיתי להרב מש"ל שפי' התוס' באופן אחר משום דקש"ל לפי דברי התוספות דפי' ה"ה לע"א משמע מדבריהם דקאי גם אדברי רב ששת וא"כ דבריהם הוא הפך הראיה שהביא מקרא ועד אין בה שנים אין בה הא א' אית בה וכתיב והביא אותה אל הכהן וכו' אלמא בע"א מים בודקים ואיך אמרי וה"ה ע"א אין המים בודקים ומכח קושיא זו הוכרח לפרש דמאי דקאמרי התוספות ה"ה קאי על המתני' שהביא ראיה ממנה אבל ר"ש שאמר עדים במד"ה אין המים בודקים עדים ב' דוקא אבל בעד אחד אין מים בודקים והראיה שמביא מן המתני' היא אחר שאמר לנו אם באו עדים לה שהיא טמאה ואפי' אחד ואמרי' אסורה ואמאי דילמא סהדי שקרי דלא בדקי המים אלא אמרינן אית לה שני עדים במד"ה שנטמאה ולכך לא בדקוה דאל"ך אמאי אסורה שקרי נינהו אחר שלא בדקוה המים יע"ש: ואח"ה רבה מכ"תר דאין הפשט של התוספות כן דהא קאמר ור"ש דאמר וכו' דוקא עדים ותירץ אתרוייהו וה"ה לע"א ואם כדברי הר' היה להם לפרש ולא לסתו' אחר דנקטו בתי"א שהספק הוא על שניהם.

ועוד דמשמע מש"ס דאמאי לא בדקו ההיא דמתני' שבאו עדי' ואמרו משו' דידעי בה אינהו גופייהו ולכך לא בדקוה וכן משמע מפירש"י דאמר משום דהוו ידעי בה לא בדקי וכו' משמע הנך עדים שבאו ולפי דברי הרב מש"ל עדים אחריני במד"ה ולכך לא בדקוה המים ועוד דהתוס' כוונתם להשוותם אהדדי וכמ"ש בעד אחד נאמן ואין משקין לה ואסורה גם אם יש לה עדי' במד"ה אפילו ע"א אין המים בודק' ולפי דברי הרב מחולקי' שלא להשקותה או שתתה עד אחד נאמן אבל לענין בדיקה בעי' ב': ולעד"ן דהפשט לא יופשט כמ"ש בדבריהם בשנים הכתו' מדבר ואם תקשה קושי' מש"ל דהא מקרא משמע אם הוא אחד מים בודקים אותה שהרי ועד אין בה כתי' וכ"מ שנאמר עד הוא ב' עד שיפרט לך א' ושאני הכא דלא כתב א' משום דאצטריך לדרוש והיא נטמאה ועד אין בה דסמיך ליה לדרוש מינה עד אחד בסוטה נאמן ולכך לא כתב עד אחד אלא עד סתם דלא אמרו חז"ל כל מקום שנאמר עד הוא ב' עד שיפרט א' היינו במקום שהיה יכול לכתוב עד א' וכתב עד כגון במקום דאין ללמוד ממנו אלא דבר א' אבל הכא דילפינן מיניה כמה דרשות וצריך לכתוב עד סתם לדרוש מיניה עד בסוטה נאמן שהיא סמוך לו אע"פ דכתב עד סתם לאו לעיכובא עד שהוא ב' לכל הפרשה כולה דלא נכתב עד סתם אלא לדרוש מינה ע"א בסוט'.

ומה שהוכרחו לזה הוא משום דמצינו שהתורה האמינה עד א' בסוט' ודאית ואפילו אחר ששתתה מקרא דאמר ונטמאה ועד אין בה והיא לא נתפסה גם לימוד אחר שלמדנו ממנו ועד אין בה והביא האיש את אשתו אל הכהן היינו דלית דידע בה כלל אבל אם איכא אפילו עד אחד דידע בה אין המים בודקים אותה כמו אם איכא עד אחד בטומאה דאין משקין לה: וראיתי להרא"ם על התורה שהקשה על רש"י : שהביא בחומש ועד אין בה הא אם יש לה אפילו עד אחד לא תשתה וכו' יע"ש והקשה עליו הרא"ם הקושי' הנז' שהקשה המש"ל דאדרבא מקרא דועד אין בה מוכח דוקא ב' אין משקין לה אבל א' משקין ותירץ דקרא דועד אין בה לא קאי אלא אוהיא לא נתפס' דסמיך ולא קאי אקרא והביא האיש וכו' יע"ש ותמיהא לי דהא רש"י כתב בש"ס על ההיא דקאמר על הסוטה דאית לה עדים במד"ה אין המים בודקים אותה שנאמר ועד אין בה דליכא דידע בה וכו'.

כתב רש"י ד"ה ועד אין בה אף על גב דדרשינן ליה לעד אחד נאמן בסוט' לסוטה ודאית שלא תשתה עוד אין המקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן נמי הכי ועד אין בה והביא האיש את אשתו וכו' הא רש"י בפירו' קאמר דקרא ועד אין בה קאי על והביא האיש וכו'. וקאמר דהוא פשט הקרא ואיך קאמר דלא קאי על והביא.

ועוד בש"ס קאמר בפי' סוטה שיש לה עדים במד"ה מנין שאין מים בודקים אותה שנא' ועד אין בה ולפי דבריו דקאמר ועד אין בה לא קאי על והביא מהיכן גמרינן סוטה שאין המים בודקים וכו': וי"ל דהרא"ם אית ליה דהלימוד לסוט' שיש לה עדי' במד"ה הוא מהבריי' דלקמן וז"ל תניא כותיה דרב ששת ולאו מטעמיה טהורה ולא שיש לה עדים במד"ה וכו' יע"ש ופירש"י שם ולא מטעמיה דועד אין בה לאו לספק סוטה מדרש אלא לסוטה ודאית בעד אחד וכו' יע"ש ולפי זה מאי דקאמר רש"י דאין המקרא יוצא מדי פשוטו וכו' היינו לסברת ר"ש דלמד משם לסוטה דאין המים בודקין אותה אם יש לה עדים וכו' אבל למאי דלמד מהברייתא דקאמר טהורה ולא שיש לה עדים וכו' אתי שפיר מאי דקאמר הרא"ם דועד אין בה לא קאי אלא אוהיא לא נתפסה וק"ל:.

ע"ב התוס' ד"ה וטהורה ולא שיש לה עדים במד"ה וכו'. אבל מואם לא נטמא' האשה אין ללמוד מינה הכי ואם לא נטמאה ונזרעה זרע הא אם נטמאה ויש לה עדים במד"ה לא ואמאי איצטריך וטהורה משום דלא דרשינן הכי אלא מכח יתורא דוטהורה אבל ואם לא נטמאה וכו' איצטריך לגופה ולא דייקינן לה הכי אלא ואם נטמאה וצבתה בטנה ונפלה וכו' דאל"ך תקשה רישא דקרא אסיפיה וק"ל.

אלא דקש"ל לפי פירוש הברייתא דילפינן הכי מן הקרא וטהורה ונקתה ונזרעה זרעלאפוקי אם יש לה עדים במד"ה או אם יש לה זכות א"כ למפרע ידעינן שנטמאה ואסורה דהא לא נזרעה זרע ותחזור לאיסורה דהיא סוטה ודאית מאחר שלא נזרעה וי"ל דליכא היכרה כ"כ לאוסרה דלר"ע ונזרעה זרע אם היתה מתחי' עקרה אבל אם מתחי' היתה יולדת ליכא שום היכר' ולר"י שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח דליכא היכרה כ"כ ומכ"ש אם מתחי' היתה יולדת בריוח דליכא היכרה כלל וכן יולדת נקבות יולדת זכרים ליכא היכרא אם מתחי' היתה יולדת זכרים וכן בקצרים ובשחורים ומאחר דליכא היכר' באחריני תשאר בחזקתה אלא דבעל נפש יחוש לעצמו אם ראה שום שנוי.

ועוד דעיקר הבדיקה היא לצבות בטן ולנפיל ירך וההיא אינה אלא לתוס' טובה דמלבד שאין המים מזיקים אותה אלא מוסיף להנאותה שאם היתה יולדת ומשכחת לה להשתנות ע"י דבר אחר מאחר שאינו מעיקר הבדיקה ואינה נאסרת כמו שמצינו אם נחלת מותרת לבעלה אלא אם כן צבתה בטנה וכו' הרי דעיקר הבדיקה היא לצבות בטן אבל שאר החולאים תלינן בדבר אחר וכן מצינו אם יש לה עדים במד"ה או זכו' אין המים בודקים אותה ואע"פ שנטמאת.

ועוד דליכא חזקה שהרי קדם לה קינוי וסתי' ואיכא רגלים לדבר ואעפ"ך אם לא צב"ב וכו' מותרת לבעלה דצריך סי' מובהק לאוסרה על בעלה דליכא למתלי ביה טעמא אחרינא: עוד כתבו התוס' ד"ה וטהורה וכו' וכן הראני ונקה האיש מעון ואתיא כמאן דאמר וכו' סוף דבריהם דכתבו ואתיא כמאן דאמר וכו' ואינה ניכרת אם התוס' אומרים כן דאין חוששים לזכות ומותרת לאלתר אתיא כמאן דאמר זכות תולה ואינה ניכרת אבל למ"ד ניכרת אסורה לבעלה לאלתר עד שיעברו עליה ג' שנים נמצא אדבריהם הם הפך הש"ס ערוך דאמר בפי' אפילו ניכרת והיא מתנוונה מותרת לבעלה לקמן דף כ"ו דקאמר במתני' אשת כהן שותה ומותרת לבעלה ומקשה בש"ס פשיטא ומשני במתנוונה וכו' יע"ש.

ואם המה דברי הירושלמי והתוס' העתיקו דברי הירושלמי ככתבו א"כ הוא חולק עם הש"ס שלנו דלפי הש"ס דידן אפילו ניכרת ואפשר לומר דמאי דקאמר בש"ס דידן מתנוונה מותרת היינו בשאר איברים אבל בבטן ובירך אם ניכרת אסורה ולמ"ד אינה ניכרת לא חיישינן לזכות תולה והשת' יכולים לומר דהתוס' כ"כ וכן כתב רש"י להדייא שם דף כ"ו ד"ה מתנוונה שאינה מתנוונה במיעיי' ובירכיים אלא ראשה וכו' יע"ש משמע דאי מתנוונה במיעיי' ובירכיים אסורה והוא דמקשה הש"ס מתנוונה הא בדקוה מיא פי' ואסורה וס"ד במעיים ובירכיים לפי זה בין לתלמוד דידן בין לש"ס ירושלמי היכא דמתנוונה בשאר איברים מותרת אבל אינה מזרעת וכן הא דקאמר לעיל לר"ש בין לר' בין לרבנן זכות תולה וניכרת אלא שמתנוונה ואינה משבח' ואינה מזרעת היינו בשאר אברים דוקא: ואין לומר דמאי מכריחין התוס' מהכא דבעלה מותר לאלתר דילמא לאחר ג' שנים קאמר קרא דאי לאחר ג' מאי קאמר וטהורה ונקתה זרע ואם טמאה וזכות לה אינה מזרעת בלאו הכי כבר כלתה זכות ואין נשאר לה אלא מיתה:.

תוכן העניינים

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה