אור ברסלב

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם· רבי פארוז קרסינטי

פרק ה'

פרק ג'

הט"ז אמ"ל הרי את מקודשת לי וכו' וכן אם אמר לה במלוה שיש לי אצליך ובפרוטה זו הרי מקודשת דהכי אמרי' בפר' האיש מקדש ד' מ"ו ע"א המקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה ובסנהדרין ד' י"ט ב' אמרינן שאול ס"ל מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ואינה מקודשת ודוד סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה ומקודשת ומה"ט אמ"ל דוד לשאול תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים: והנה לא נחה דעתי דעת הדיוט בדבר זה דהא מעיקרא קאמר בש"ס דקידושי מירב קדושי טעות וכו' אמ"ל מלוה אית לך גבאי אי בעי דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות וכו' נמצא בין לשאול בין לדוד מידע ידעי דהך דקאמר ליה יעשרנו המלך וכו' היא מלוה אצלו ולכך קדושי מירב לא הוו קדושין ולכן אמ"ל זיל אייתי מאה ערלות כי היכי דלהוו קדושין ואם כן מאי האי דקאמר דשאול סבר דעתיה אמלוה אפילו אם באמת בעלמא ס"ל לשאול מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה הכא שאני מאחר שקדמו קידושי מירב ואמ"ל קידושי טעות הם דהמקדש במלוה לא הוו קידושין אמרי' וודאי דעתיה אפרוטה ועוד דאמאי הש"ס הרחיק פלוגתייהו מן הקצה אל הקצה דקאמר דשאול ס"ל דעתיה אמלוה ודוד ס"ל דעתיה אפרוטה.

הוול"ל ודוד ס"ל דעתיה גם אפרוטה: ולא נחה דעתי בסוגייא זו אלא אם כן שנאמר דמאי דקא' בש"ס דשאול סבר דעתיה אמלוה כוונתו לומר דעתיה דהמקדש גם אמלוה ודוד אית ליה דעתיה דהמקדש אפרוטה דוקא ולא אמלוה והשתא אתי שפיר דקדושי מירב כולהו ס"ל דלא הוו קידושין אליביה דרבי יהושע דליכא אלא מלוה ושכר מלאכה לית ליה אלא כמאן דאמר דאינה מק' בשכר מלאכ' וקידושי מיכל אית בהו תרתי מלוה ופרוטה ושאול דעתו גם אמלוה שהיא חשובה ואף על פי שאמר לו לך והבא לי ק' ערלות מ"מ דעתו גם אמלוה ואמ"ל דרך הערמה ודוד אית ליה דעתיה אפרוט' דקי"ל המקדש במלוה ופרוטה דעתיה על הפרוטה ואפילו אמ"ל בפירוש התקדשי לי במלוה ופרוטה ומכ"ש בעובדא דידיה דלא הזכיר לו אלא ק' ערלות וכן מוכח מש"ס ופוסקים דקאמר המקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה משמע ולא אמלוה הא למ"ד דאית ליה דעתיה אמלוה פירוש גם אמלוה דאין סברא לומר דדעתיה אמלוה דוקא דהוא אמ"ל התקדשי לי במלוה ופרוטה דהיינו בשתיהם כדמוכח מלשון הרמב"ם ורבינו הטור ומרן הב"י ואיך אמרינן דעתיה על המלוה ולא אפרוטה די שנאמר דעתיה על ב' מאחר שקידשה בשניהם לאפוקי אפרוטה אחר שהיא בעין: וראיתי לרש"י כאן שהחליף לשון הש"ס דקאמר דעתיה אפרוטה דקאי אאשה המתקדשת והוא קאמר דעתיה דמקדש לקדש וכו' ונראה דנקט לה הכא בפלוגתא דשאול ודוד מאחר דשאול עצמו הוא קיבל הקידושין ואמר לו לך והבא לי ק' ערלות ואין שייך לומר דעתה לכך אמר דעת המקדש הוא דוד גם על המלוה ודוד אמ"ל דעתו על הפרוטה.

וק"ל: ומדי דברי בהאי סוגייא נימא בה מלתא במאי דקאמר לעיל תלמודא וז"ל שאלו תלמידיו וכו' אמר להן וכו' לדעת רבי יוסי דקאמר להם אחר מיתת מירב נמצא דאית ליה דקידושי מירב הוו קידושין וכן משמע מדקאמר לקמן מקיש קידושי מירב וכו' משמע דקידושי מירב הוו קידושין והא מקדש במלוה כ"ע מודים דלא הוו קידושין ודוד קדשה במלוה כמו שנאמר והיה אשר יכנו יעשרנו המלך וכו' וי"ל דר"י אית ליה דדוד קידשה בשכר מלאכ' במה שהרג לגלית כאילו אמ"ל עשה לי מלאכה זו הרוג לי לגלית ובשכר זה מירב מקודשת לך ור"י ס"ל כמ"ד קידשה בשכר מלאכה מקודשת דלא כחכמים.

וק"ל: פרק י"ד ה"ח האשה שמרדה. וכו'- אירע מעשה בראובן שמרדה עליו אשתו ועמד לפנינו לדי"ת שת"ת ראובן ואשתו הנז' ושאלו את פיה מה יש לה עם בעלה ומפני מה מרדה עליו וענתה ואמרה בז"הל מא ננגמש נקשאע.

פיה מן סבת עמאיילו לקבאח. קולנאלהא ביין כלאמך אמאהום עמאיילו קאלתלנא עלא סבת די כל לילא מא יגי חתא לנוץ אליל.

וחין יגי יכון סכראן קייו לגיה וחומ"א לגיה וימשי לענד אזונות ודאיים יקהארלי קלבי ויקוללי אש נעמל ביך אנא ענדי פ' ופ' די הומאן אכיר מנך ומזייאנאת עליך. .

וזאייד שאיין יצוור ימשיה פלפסאד- והווא מא ענדו תצוויר גיר יסרקלי מן חוואייגי ויביע ויפסד ולמאכלא מזייא אובוה. והאד אשי לכל נתום ראהו בעלמכום ובעלם לבלאד לכל.

וראהו בעלמכום בלצטרא אלוולא ותאנייא אלי חייב רוחו בכח הקוש"ח באש מא בקאש ורגאע לעמאיילו לקבאח ומן תבאן עליה בעד לפאלטא חייב רוחו באש ידפעלי לכתובה דייאלי ויטלקני ומן בעדו עמללו אובוה לסאנות. ובאע מן חוואייגי באש זאד פלחאנות.

ומא קעדש פיהא שהאר אוולא שהרין וצייאעא פלפסאד והוציאה מתחת ידה כתב יד הבעל הנז'. וז"ן מודה אני ע"ע החו"מ וואיין ראנינחייב רוחי לנסיבי מן דאבא ולפוק אנהאר אלי יסמאע בייא נאכד חאגא מן חוואייגי אוולא מן חוואייגהא ומן חוואייג לבית אוולא נהאר אלי יגיו לעדים וישהדו עלייא וואיין עמלת חאגא דונייא אוולא דכלת למוצאע דוני ראני מחוייב בקוש"ח שקנו אחרים מידי באש נעטי לגט לבנתו ונדפעלהא כתובתהא וכיף האד אשי חאק ראני נפירמאר וכו' ע"ה פ' וכו' ולצטרא לוצרא אלי רדיתוה חסאבני רגאע מן עמאיילו לקבאח.

סאעא מאזל הווא הווא. מא קדרתש נרפד כתר ע"כ והבעל הנז' לימד לשונו על הן לאו ועל לאו הן ואומר שתשאר עגונא עד שתלבין ראשה וגם בקשנו מן הבעל הנז' שיחזור ממעשיו הרעים ולא ישוב עוד לכסלה ותהי לו לאשה ואם יחזור כמות שהיה יחייב עצמו לפוטרה בגט כשר ולשלם לה כתובתה ולא רצה לקבל ע"ע שום חיוב אלא אם תרצה תחזור כקדם ואם לאו תשב עד שתלבין ראשה ואין אני נותן לה גט גירושין כלל עכ"ל: וזאת תשובתי כפי הנראה.

לע"ד כאשר עלה במצודתי. בדברי חז"ל ריש כל מראין ראיתי בספר התשב"ץ להרב מהר"א בן טוואה ז"ל שכתב וז"ל כי סיבת המיאוס גלויה וידועה לכל ואין מניחין הסיבה הגלוייה שהיא כדאי שתשנא אותו בעבורה וניחוש לשמא נתנה עיני' באחר וכן ראיתי בס' פ"ץ למהר"ש צרור שכתב וכשיש שם אמתלא הוה ידעינן דממאיסותא עשתה זאת ולא להוציא נצ"ב מיד הבעל עיש"ב ומינה יש לדון לנ"ד אחר שבאה האשה בטענה ונתנה אמתלא לדבריה בטענה מבוררת כפי חוש השמע מאנשי העיר אנשים ונשים כלם כא' מדברים בגנות הבעל ודרכיו המקולקלי' ומעשיו הרעים ככל הטענות שטענה האשה והטענות יש בהם כדי שבועה והחשיבום חכמים ז"ל לטענה מעלייתא שראוי לה בשבילם למאוס בבעל נעוריה כמ"ש במורם סי' ע"ז וז"ל שאומרת שאינו הולך בדרך ישר ומכלה ממונו וגם בא"הט הביא בשם רש"ל השותה יין שרף בבית משתיהם ובא שם לביתו מקרי טענה ובנ"ד כולהו איתנהו ביה גם לרבות רועה זונות ובכל חדא וחדא אית בה כדי שביעה למאוס על ידה.

והיא אתיא במכ"ש מאותה טענה שכתב מהר"א בן טווא שראוי לה למאוס על ידה שהרי הרב ז"ל כתב ענין זה לענין כפייה שכופין אותו לגרש וכ"ש לענין ממונא. והרב ז"ל סמך על חכמתו הרמה להכריע בין ההרים הגבוהים אבל אנן יתמי דיתמי לית לן שיעורא להכניס ראשינו בין ההרים הגבוהים במקום שלא נתנו חכמים ז"ל דבריהם לשיעורים זה אומר בכה וזה אומר בכה שב ואל תעשה עדיף ואין לנו לסמוך ע"ד אלא לענין ממונא שכופין אותו להוציא מידו נדונייתה.

וישלם לה מכיסו מה שגנב ונאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה לאלתל כמ"ש מורם ז"ל בסימן ע"ז ס"ג וזה לשונו ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי וכו' אבל הנותנת אמתלא וכו' כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישר ומכלה ממונו אנן דיינינן ליה כדין שתקנו הגאונים וכו' שצריך להחזיר לה כל מה שהכניסה בנדונייתה אם הם ראויים למלאכתם הראשו' וכ"ש אם נגנבו או נאבדו עיין שם וכתב הב"ש ז"ל וזה לשונו קאי לעיל על ס"ב דכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי דאומרת מאיס עלי בלי אמתלא מבוררת אבל אם נותנת אמתלא מבוררת וניכרת לבית דין שהוא אמת וראויה למאוס אותו על זה תיקנו הגאונים וכו' יעי"ש: המובן מדבריהם שהיש אומרי' שהביא מור"ם ז"ל שחייבו הבעל לשלם לה כל בלאותיה.

לא פליגי אדברי מרן לעיל בס"ב שאמר דאין לה אלא בלאותיה הקיימים אלא שמפרש דברי מרן שאמר אין לה אלא בלאותיה הקיימין היינו בלא טענה אלא שאומרת מאיס עלי וניכר מתוך מעשיה שהוא מיאוס בלי שום טענה אבל בטענה מבוררת גם מרן יודה שחייב לשלם לה כל נדונייתה ומה שנגנב ונאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה גם הוא חייב לשלם.

וכן הדבר מוכרח מצד עצמו שדברי מרן מיירי בלא טענה. שהרי נקט בלשונו הזהב.

ושואלין אותה מפני מה מרדה. ואמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי.

ואם כוונתו הוא דאיירי בטענה. לא היה לו למרן לשתוק בדבר זה שהוא עיקר הדין.

תדע שכך הוא האמת שהרי מרן ז"ל פסק במורדת כהרמב"ם ולא פליג עליה אלא לענין כפייה בגט והעתיק לשון הרמב"ם ממש בדיוק בלי שום ת"ומ כלל אלא במקום שכתב הרמב"ם כופין לגרש כתב מרן ואם רצה לגרש. והרמב"ם נתן טעם לשבח שלא תהיה כשבויה שתבעל למאוס לה.

נמצא זו היא עיקר הטענה ומרן פסק כוותיה דהא יש לנו ד' שטו' בדין זה כמ"ש הרב' והביא הרב"ש. והיא שטת הרמב"ם ושיטת הרא"ש ושיט' הרמב"ן והרשב"א ושיטת הר"ן ומרן לית ליה כא' מהם ומכ"ש דלא כהרא"ש דאית ליה בטענ' מאיס עלי בעייא תפיסה ובטענת בעינא ליה ומצערינן ליה אפי' תפסה מוציאין מידה וכן היא שיטת הרמב"ן והרשב"א אלא דיש ביניהם חילוק אחד עיין בב"י והרן בט"מאי דאית לה אפי' עיקר כתובה ומרן אית ליה בטענת מאיס עלי אפילו לא תפסה מוציאין מידו ואית לה עיקר כתובה ובטענת בעינא ליה וכו' אם תפסה אין מוציאין מידה והיא שיטת הרמב"ם כמ"ש דבריו בפ' י"ד מה"א יע"ש ומרן פסק כוותיה דהרמב"ם ולדידיה בלא טענה כמ"ש בפי' שלא תהיה כשבויה וכו' ובלבד שניכר ממעשיה שהוא מאוס בעיניה דלא חיישינן להערמה כמ"ש הרב פרי צדק למ' הר"ש צרור יע"ש.

וכן היא דעת מרן דלעולם אזיל בעיקבות משיחא ולא בעייא טענה דלא פליג עליה אלא בכפיית הגט כמ"ש בדבריו אבל לענין ממון אזיל בשטתיה כמ"ש נוטלת בלאותיה. וכ"ז בלא טענה אבל בטענה יודה מרן דעדיף כחה לשלם לה כל בלאותיה.

מאחר שנסתלק' החששה שמא נתנה עיניה באיש אחר וגם הטענה דכד חזייא דאשתמיטו נכסי תמרוד וכו' אחר שבאה בטענה מבוררת: תדע שהרי מצינו כת החולקים על הרמב"ם בכפית הגט ובעיא תפיסה בממון שהם הרא"ש והרשב"א וטעמייהו דחיישינן לנשים פרוצות שמא נתנו עיני' באיש אחר וכוונתם להוציא מידם נצ"ב שלהם ולכך קנסינן להו אפילו בנצ"ב אם לא שתפסה כמ"ש בב"י טעמייהו ופתח פתוח מצאנו בדבריהם היכא דאיכא טענה מבוארת כייפינן גם לגרש כמ"ש הרא"ש בתשובה והביאה רבינו הטור בסי' קנ"ד ופסקה מרן בקצר וז"ל האשה שנתייראה מבעל שילך למדינה אחרת ושואלת שיגרשנה או שישב' לה שלא ילך ופס' הרא"ש שישביעוהו או יכופוהו לגרש וכן פסק מרן ז"ל בסי' קנ"ד וכן מצאנו להרשב"א ז"ל שפסק דמי שמצער לאשתו ומשליכה מביתוכופין אותו להוציא' ופסקה מור"ם בסי' קנ"ד הרי מפורש בדבריהם דטענה מבוררת מועלת אפי' לענין גירושין וכ"ש לענין ממון וגם מרן אית ליה נמי טענה מבוררת דמהנייא כמ"ש בההיא דהרא"ש ואין חילוק בין טענה לטענה במקום שחשבוה חז"ל טענה נמצא דבטענה מבוררת ליכא חששא דשמא נתנה עיני' באחר ומטעם זה לא קנסינן לה וחייב לשלם לה כל נדונייתה וליכא לחלק בין טענה לטענה אחר שהיא טענת מבוררת וחז"ל אחשבוה טענה ואע"פ דלא סמכינן עלה לענין כפיה לגט משום חומר עריות מ"מ לענין ממון סמכינן עלה והרא"ש והרשב"א דפסקו הכא דכייפינן לגרש ומכל שכן לענין ממון ובטענת מאיס עלי פסקו דלא כייפינן וגם לענין ממון דוקא בתפסה היינו לדינא דש"ס בטענת מאיס עלי בלא טענה כמ"ש דברי הרשב"א והביא דבריו הרב' וז"ל שאינה נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה כמ"ש וכ"כ בתשובה אחרת והביאה בעל נתיבות משפט והביא דבריו מהר"ש צרור בספר פרי צדק שאלה ב' וז"ל האומר מאי"ע א"צ לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה מאוס בעיניה לפי שכמו שיש דעות במאכל ובמשתה כך יש דעות באנשים ובנשים עכ"ל.

הרי מפורש דטענת מ"ע לא בעיי' טענה אחריתי ובהא קא משתעי הרא"ש והרשב"א דאמרי לא כייפינן לגרש וגם לענין ממון דוקא אם תפסה אבל בטענה ואמתלא מבוררת. מודה דכייפינן לגרש וגם לשלם לה בלאותיה מה שנגנב ונאב' כמ"ש דבריהם מפורש' כנז"ל.

וכ"כ בתשו' כלל על אלמנת ת"ח ובת גדולים וכו' ואין זה כבוד בעלה וכו' והיא אומר שמואס' בו וכו' מ"מ יש לסמוך בנדון זה כמ"ש בדינא וכו' דכופי' אותו לגרשה יע"ש ואתיא במכל שכן לענין ממונא הרי מכאן הוכח' עצומה דלא פליגי על הרמב"ם אלא היכא דליכא טענה מבוררת דחיישינן שמא נתנה עיניה וכו' ואם יד הדוחה נטויה לדחות יודה מיהא לענין ממונא וזה דבר פשוט וברור לע"ד ועיין בתשב"ץ כל מה שכתב בח"ג שאלה אחרונה להר"א אבן טוואה ובדברי הרב מהר"ש צרור שאלה ב' בספר פרי יצחק וכן משמע מדברי מרן בסי' קנ"ד סעיף ו' ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקר והיא באה מכח טענה יוציא מיד יע"ש: וראיתי להרב הנז' בשאלה הנז' שכתב וז"ל מרן ז"ל שכתב על תשובת הרשב"א הראשונה שזהו דברי מהר"ם אפשר שלא ראה התשובה האחרת שהביא כ"מ שמפורש בה דלא בעי אמתלא יע"ש בב"י דברי הרשב"א: ולעד"ן שהרב ז"ל הניח לי.

מקום להתגדר בו ולעולם ראה התשובה האחרת והא דכתב הרב"י וזה כדברי הרמב"ם לא קאי אתחיל' דבריו דקאמר. לענין אמתלא מבוררת אלא קאי אסוף דבריו דקאמר וכשרואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר אפילו נדונייא שדינה כמו דבעינא ליה ומצערינן ליה דאפילו תפסה מוציאין מידה והיא כדעת הרשב"א דאפי' תפסה מוציאין מידה ועורמה היא שאומרת מאיס עלי ואין אנו רואין מתוך הענין סימן מיאוס.

וכו' ולעולם הרשב"א דקאמר אין לה אלא בלאותי' הקיימים אם תפסה דהיינו בלא טענה אלא שניכר ממעשיה שהוא מאוס בעיניה כמ"ש דבריו מוהר"ש צרור ז"ל בשאלה ב' ודברי מהר"ם כשנותנת אמתלא מבוררת ולכך ישלם לה כל נדונייתה אפי' מה שנגנב ונאבד ומר א"ח ומר א"ח ולא פליגי דגם הרשב"א יודה לס' מהר"ם היכא דאיכא אמתלא דחייב לשלם לה הכל כמ"ש מדבריו דלעיל נמצא דלכל הדיעות יודו היכא דאיכא טענה מבוררת דתהני מיהא לענין ממון וכן דעת מרן כמו שהוכחנו לעיל וכן מוכח מדברי מור"ם שפי' דבריו ומה גם דקי"לן בכ"מ שלא מצינו בפי' דברי מרן הפך דברי מור"ם הלכה כמור"ם ובנדון דידן לא מצינו דברי מרן מפורשים דלא תהני אמתלא אפילו לענין ממון ואדרבא הוכחנו להפך דמרן אית ליה דתהני אמתלא מבוררת ואפושי פלוגתא לא מפשינן: אלא שעדיין יד הדוחה נטויה לדחות מהא דמצינו בפירוש דמרן פסק כהרמב"ם לענין ממון כמ"ש לעיל ולעולם אזיל בעקבותיה והוא גופיה פסק בפ' י"ד מה"א וז"ל ואמרו הגאונים ז"ל שיש להם בבבל מנהג אחר וכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון והביא דבריו רבינו הטור בסימן הנז' יע"ש.

נמצא דהרמב"ם קא תני ואזיל דלא דיינינן כתקנת הגאונים אלא כדין הש"ס ומשם באר"ה דגם לדעת מרן דאזיל בשטתי' כך ס"ל ואיך אמרי' גם מרן יודה לדין מורם שהוא כתקנת הגאונים ז"ל: ונ"ל דגם הדוחה ידחה שהרי הרב ב' ז"ל פי' דבריו דהרמב"ם וז"ל ואף הרמב"ם כתב בפ' הנזכר כדין הש"ס ראוי לדון כלו' לענין מורדת כתב כן הרמב"ם וכמבואר בדבריו ולאפוקי מתקנת הגאונים ז"ל שכתב הרי"ף שהאיש שמרדה עליו אשתו כופין אותו להוציא מיד אלא ראוי לתפוס כדין הש"ס שאין ראוי לכוף אותו במורדת דאילו באומרת מאיס עלי כבר נתבאר שהוא סבור שבדין הש"ס כופין אותו להוציא וכו' יע"ש בב"י בדברי הר"ן שהביא שם פי' דברי הרי מוכח מדברי הרב"י שהרמב"ם מפרש תקנת הגאונים אפילו במרדה דבעינן ליה ומצערינן ליה ועל זה קאמר וכדין תלמוד ראוי לדון אבל בטוענת מאי"ע לענין ממון לא קאי עלה הרמב"ם ואמרינן דיודה לתקנת הגאונים.

ועוד אני אומר דאפי' אם נאמר במונח דהרמב"ם לית ליה תקנת הגאונים אפילו לענין ממון במ"ע היינו לפי תקנת הגאונים דתיקנו שהאיש שמרדה עליו אשתו בלא שום טענה כדמוכח מדברי הרי"ף וכ"ש לדעתו ז"ל דלית ליה תקנת הגאונים אפילו במורדת דבעי"ל ומצ"ל וכו' כמ"ש הרב' כנז"ל בהא קאמר הרמב"ם דאין לדון אלא כדין הש"ס אלא בלאותיה הקיימין במ"ע ולא כייפינן ליה לגרש במרדה דבעינא ליה וכו' ובעיי' תפיסה אבל בטענה מבוררת שפסק מור"ם משם מהר"ם אמאי לא יודה הרמב"ם ומרן אחר שבאה בטענה מבוררת וליכא חששא שמא עיניה נתנה באחר ורצונה שתטול בלאותיה ותמרוד ומטעם זה ליכא טעם קנסא דקנסינן לה מאחר שבאה בטענה תדע שהרי מהר"ם בעל ס' זו לא ס"ל כתקנת הגאוני' בלא טענה אבל ע"י טענה מבורר' פסק דדיינינן לה כתקנת הגאונים שתטול בלאותיה וישלם לה מה שנגנב ונאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה ואם כן גם להרמב"ם אמרינן דלא מיאן בתקנת הגאונים אלא כשמרדה בלא טענה מטעם שלא יצאו בנות ישראל לת"רע והיא הפך הש"ס אבל לפסק מהר"ם שהביא מור"ם להלכה אתי כדין הש"ס דלא קאמר בש"ס דאין לה אלא בלאות' אלא בלא אמתלא מבוררת דשמא נתנה עיניה באחר ולכך קנסו לה חז"ל אבל בטענה מבוררתליכא האי חששא ולכך פסק מהר"ם דשלש חלוקות בדבר באה בטענה ואינה מבוררת דיינינן לה כדין הש"ס דאין לה אלא בלאו' הקיימים ואם נראה ערמה בדבר אפילו תפסה מוציאין מידה והיא כמו דבעי"ל ומצע"ל וכו' לדעת הרשב"א ובטענה מבוררת ישלם לה כל מה שנגנב ונאבד וכו' כמ"ש הב"ש יע"ש וכך הסברא נותנת בטוב טעם ודעת וודאי דהרמב"ם ומרן יודו בדבר זה דאין דין זה תק''הג גופיה דתקנתם בלא טענה ואמתלה ומהר"ם חדש לן היכא דבאה בטענה מבוררת דיינינן לה כדין הגאונים שתיקנו בלא טענה וצדקו דברי מור"ם להלכה ובנדון דידן חייב הבעל להחזיר לה כל מה שנשאר מנדונייתא וישלם לה מה שנאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה לאלתר ואפילו אם מסרב מלגרשה: ודלא כהרב ט"ז שכתב שאין הבעל חייב להחזיר לה בלאו' אם מסרב לגרשה אם לא שתפסה ולמד דין זה מדברי מהר"ם שכתב דין זה לענין עיקר כתובה דאין הבעל חייב לש' לה מנה ומאתים עד אחר הגירושין דאין הכתובה נגבית מחיי' והוסיף הוא מדיליה גם בלאו'.

ודבריו המה הפך דברי מור"ם דכתב בריש דבריו אבל הנותנת אמתלא לדבריה וכו' צריך להחזיר לה וכו' וכ"ש נגנב: ונאבד וכו' ואחריו כתב אבל אין כופין אותו לגרש וכו' דמובן. מדבריו ישלם לה והגרו' כפי רצונו אם ירצה וכ"כ הט"ז עצמו ודלא כמשמעות מור"מ דאית ליה אפילו לא גירשה וכו' ודברי.

הט"ז במקום דברי מור"ם אינה משנה וכן כתב בסימן קנ"ד וז"ל וכ"מ דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דלא כייפינן לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה ונדונייא יע"ש: וכ"כ בד"מ בסימן ע"ז ס"ק י"ז וז"ל ובמרדכי בפ' אע"פ וכו' אבל כל מה שהכניסה לו נותנים לה ומעגינן לה עד שתתפיס וכו' יע"ש ועי' במהרי"ו סי' ך' הלכה למעשה וכו' וז"ל ונראה דמיירי התם שלא היתה אמתלא מבוררת או שנראה שיש עורמה בדבר וכו' אבל.

אם היתה: אמתלא מבוררת ודאי דיינינן להו כדינא דמתיבתא. וכדברי מהר"ם ואין חילוק בין תפסה ללא תפסה וכו' וכ"כ מהר"י עייאש בס' ב"י יע"ש בח' א"הע שאלה ה' וז"ל אע"פ דלא כייפינן ליה מוציאין ממנו כתובתה וכ"כ הכנ"הג סימן קס"ה בהג"הט אות כ"ה וז"ל ומדין תקנת מורד' נוטלת כל נדונייתה בין נכסי מלוג בין נכצ"ב ויכולה למוכרם כאילו הם שלה וכו' יע"ש ובתחי' דבריו הביא דברי הרמב"ן שמוכח בטענת מאיס עלי אין לה נדונייא ולא כתובה עד אחר הגט וטעמו דאין כתובה נגבית מחיים ובסוף דבריו כתב בנדו"ד כזה שהיא טענה מבור' כתב ואם חוששים לסברת הרמב"ן דלא כייפינן לגט כייפינן ליה לשלם לה' נדונייא ואפי' מנה ומאתים חוץ מתוס' וכו' יע"ש הרי אפילו לסברת הרמב"ן דאית ליה וכ"כ מהריט"ץ סימן רכ"ט בספרו שאירע מעשה כנדו"ד ממש באדם אחד שמעשיו מכו' ורעים.

ופסק וז"ל שאם אנחנו חוששים לסב' הרמב"ן ואין כופין לגט מ"מ חייב לשלם לה נדוניית' וכתובתה יע"ש אך יש לגמגם בסוף דבריו שכתב והיא משמשת וכו' ואיך משמשת והוא מאוס לה. יע"ש וצ"ע וכ"כ הכנ"הג סי' מ"ז הג"הט אות ל"ח וז"ל לענין ממון וכו' מכל מה שהכניסה וכו' ואפילו תפס מוציאין מידו וכו' כלל הדברים דעתי נוטה לפסוק לעניין ממון ממון ע"פ התקנה וכו' יע"ש וכ"כ מהרימ"ט בח"א סי' קי"ג בעניין אם הבעל נכפה וז"ל נהי שלא הורשינו לכופו ולהוציא שלא יהיה גט מעושה וכו' מ"מ כתובתה מאו טעמא לא נפקי' מיניה כיון שחייבו חז"ל ליתן לה כתוב' ומזונות נמי נראה דיש לה כ"ז שאינו מוצ' בגט שהרי גדולה מזו אמרו במ"ש חז"ל מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונות' אע"פ שנתן לה כתובת' וכו' שהרי מעוכבת מלינשא מחמתו ואין הבעל יכול לטע' שתהיה נזונית ממה שתחת ידיה כי מה שתחת ידיה הם מטלט' שהכניסה לו בנדונייתה ואין הבעל יכול למוכרם וכו' יע"ש: הרי שהר' ז"ל מתמיה דמי תלה ז"בז דמאחר שחז"ל חייבו' דאע"פ שאינו מגרש מחוייב לשלם וכייפינן ליה לש' וכ"כ מהר"ש צרור בס' פרי צדק שאלה י"א בסופה וז"ל ולענין כתובה ונדונייא הסכמת הפוסק' שיתן לה כתוב' ונדונייתא משלם ולא החמירו אלא שלא לכופו.

ליתן גט אבל לעניין נדו' וכתובה כופין אותו אמנם התוספת לא יתן לה דאדעתא למיעל ולמיפק לא יהיב לה ולעניין מזונות חייב להעלות לה כ"ז שאינו פוטרה בגט דהא היא מעוכבת מצדו מלינשא ע"כ הרי מפורש בדברי חז"ל הנזכרים דאית להו דבמקום שחייבו חז"ל אין לחלק בין קודם גירושי' או אחר גירושי' וליכא לחלק דשאני נכפה טענה אלמתא לאפוקי טענה אחרת זה אינן דזיל בתר טעמא דאמאי חכמים לא חייבוהו לשלם נדונייא וכתובה הוא משום שמא נתנה עיניה באיש אחר ולכך קנסינן לה אבל היכא דאיכא טענה וחז"ל החשיבוה שהיא טענה אזלא לה האי חששה ותלינן קלקלה במקולקל וליכא לחלק וכן מוכח מדברי מהריט"ץ דלעיל והוא מעשה כנדו"ד שמעשיו מכוערים ורעים וכתב אף על פי דכתב הרמב"ן בטענת מאיס עלי אין לה נדונייא דאין כתובה נגבית מחיים כי אם אחר מיתה ובסוף דבריו כתב אבל בנדו"ד איכא טענה מבוררת כייפינן ליה ואם חוששים לסברת הרמב"ן דלא כייפינן אגט מ"מ כייפינן ליה לשלם לה נדונייתה וכתובה והוא אחד גדול.

מש"ל מבני ספרד נמצא דאית ליה. כסברת מהר"ם היכא דאיכא טענ' טענ' תגבה אפילו מנה ומאתים ודברי הש"ס אמורים היכא דליכא טענ' אומר' מאיס עלי וניכר ממעשיה שהוא מאוס בעיניה וכן הוא דעת מהרי"ו כנז"ל דיש חיי' בין אם היתה טענה מבור' או לא וכן מוכח מדברי הרשב"ש והביא דבריו הרב' בסימן הנז' על אשה שטענה שקודם נשואיה היתה מואסת בו וכו' וכתב וז"ל ונראה דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מ"ע יודה בזה דלא חיישינן שמא נתנה עיניה וכו' דהא הרמב"ם כשהיתה האשה נותנת טענה ואמתל' לדבריה למה הוא מאוס לא היה כופה לגרשה וכו' יע"ש הרי הרשב"ש ז"ל דבמקומו נהגו לפסוק הלכ' כהרמב"ם ואחרי דבריו לא ישנו חוץ מן המורדת לענין כפיה ואפילו הכי פסק כמהר"ם היכא דאיכא טענה מבוררת ומה שנהגו דאין כופין כסברת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש אלא היכא דליכא טענה מבוררת דחיישינן שמא נתנה וכו' ומינה יש ללמוד דגם להרמב"ם דאמר דלא דיינינן כדינא דמתיבתא אלא כש"ס היינו בתור' או מאיס עלי בלא טענ' ואע"פ דלבסוף כת' ולעניין מעשה לא היה מיקל היינו לעניין כפיית והגט ומטעם דאין טענה מבורר' כנדו"ד אלא דקשה לי' ע"ד שכתב דהא הרמב"ם כשהיתהנותנת אמתלא וכו' היה כופהו לגרש וכו' ודבריו הם הפך רבינו הטור ומור"ם ועיין ב"י שם דסברי דלא מהני אמתלא לדעת הר"ם אלא לעניין ממון וי"ל וכן ראיתי בכתב אחד שהביא משם הרב עדות ביעקב סי' ל"ו וז"ל באשה שטענה על בעלה שרגיל לבוא עליה שלא כדרכה וכו' תשובה וכו' פשיטא דכל אשה שבאה בטענה למרוד בבעלה ואיכא טענה ואמתלא לדבריה מטעם הפוסקי' כולהו אית להו דלאו מורדת מקרייא כלל ואינה בשום חייוב וקנס כנשים המורדות בבעליהן וכמ"ש הרמב"ם בפ' ט"ו מה"אב הט"ו גבי הג' נשים דמשנה אחרונה וכו' דלאו מורדת מקרייא ע"ש וא"כ הרי הוא חייב בכל ובמזונותי' כדין כל איש עם אשתו העומדת עם בעלה עד שיפטור אותה בגט והילכך אשה זו דנדו"ד דלא מתדר לה עם בעלה עבור כל אותם המעשים המכוערי' דלחיים ניתנה ולא לצער דודאי דחייב ליתן לה מזונותיה יעש"ד והיא הוכחה עצומה לנדו"ד וכן משמע מתשובת מהר"ם אלשיך סי' ח' וז"ל כל שבאה בטענה וכפי מה שבאה בשאלה שהיא מאסה אותו ואינה נותנת אמתל' למה מאסה אותו וכו' תפסיד אפי' מה שהכניסה וכו' שאפילו לדברי האומרים בטענת מ"ע כופין לגרש היינו בנותנת טענה ואמתלא למה מאסה אותו אבל האומרת מאו' עליה בלא טענה אין לה לא מזונות ולא כתובה וכו' יע"ש ומכלל לאו אתה שומע הן:

וכ"כ הרב' ע"ד רבינו הטור בסי' ע"ז וז"ל ונראה שאע"פ שבעניין לכפות לגרש לא קיימא לן כדינא דמתי' מ"מ בענין ממונא אפשר דנקטינן כההוא דינא וכמ"ש בסמוך שכך היה דן הר"ם ז"ל יע"ש וכן ראיתי להרב"י בסי' קנ"ד שהביא דברי הרשב"א וז"ל כתב הרשב"א סימן אלף קצ"ב דמשמע בגמרא אפילו באה בטענה אין כופין אותו בשוט' לגרש ואין כופים אותו אלא בגביית כתובה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתוב' עכשיו ע"ש: נמצינו למדים דלכל הדיעות: כולם ראשונים ואחרוני' אית להו דאיכא חילוק בין אומר' מ"ע בלא טענה לאומרת מ"ע בטענה ואמתל' מבור' דניכר שמאסה בו משום אותו דבר ולא פליגי אלא לעניין כפיית הגט והרמב"ם דקאמר דלא דיינינן כדינא דמתי' אלא כדיני הש"ס היינו במרדה מ"ע בלא טענה אבל בטענה יודה לדברי הר"ם ועדיפא מניה דאית ליה אפי' לענין כפית הגט ולא הודו לו אבל לענין ממונא כולהו אית להו דחייב לשלם לה כתובתה: מעכשיו אפילו לא נתגרשה ודלא כה"טז שנדחק בדברי הר"ם ולכך הוצרך לחלק בין קודם הגט לאחר הגט וכבר הב"ח והח"מ ז"ל תירצו קושי' בעניין אחר ולא ניחא להו בתי' הרט"ז עיין בקיצור דיני מורדת בהשגותיו הח"מ על הב"ח: וכן נראה נמי דחייב במזונותיה כמ"ש מדברי מהרימ"ט הנז"ל וכן משמע מדברי ש"ות עדות ביעקב הנז"ל ומדברי מהר"ם אלשיך הנזכר לעיל וכן הסברה נותנת מאחר שהיא באה בטענה והיא מעוכבת מחמתו והוא חייב לגרש אלא דאין כופין מחמת חומר עריות: וכן ראיתי בדברי הרב"י שכתב בשם ההגהות ובשם התו' ובשם הר"ם ז"ל וז"ל אבל אומר' מ"ע בלא טענה אינו חייב לה מזונות ולא כתובה וכו' עי"ש בב"י ס"ג ומכלל לאו אתה שומע הן דבאה בטענה מבוררת חייב במזונותיה כ"ז שלא גירשה וכן מוכח מדברי הח"מ בהשגותיו על הב"ח בקיצור דיני מורדת וז"ל אבל כל היכא דאמרה מ"ע ואינו כן וכו' יהיבנא כוליה לדידיה וכו' ואין לה מזונות כמו מורדת יע"ש מכלל דבריו מובן דאם באמת מ"ע כמו שבאה בטענה מבוררת כנד"ד חייב במזונותיה כ"ז שלא גירשה מאחר שהיא מעוכבת בשבילו: ואולם רעי עלי דידי לבאר דין אחד שדנו לפני הבעל עם האשה הנזכרת שהבעל טען מאחר שמאסה בו האשה הנז' ואינה רוצה בו יש לו כח ויכולת כפי הדין לישא אשה אחרת עליה ולא יגרשנה ותשאר שם עגונה אלמנת חיות עד שתחזור ברוחה ותאמ' מה עשיתי וענתה האשה ואמ' לא כי עד שיגרשנה ואח"ך ישא אשה אחרת ולעד"ן שהאמ' אתה ולא יוכל לישא אשה אחרת עד שיגרשנה מאחר דהאשה הנז' אין לה דין מורד' ומעשיו גרמו לה למאוס בו נמצא חוטא נשכר כך דנתי מסברא ועכשיו רציתי לעמוד על אמתו' הדבר ולחפש בדברי חז"ל לראות איך שורת הדין נותנת והנה מדברי מור"ם שכתב בסימן ע"ז ובזמן הזה שאין נושאין ב' נשים וכו' וי"ח וכו' ומינה יש ללמוד דלא פליגי.

אלא מחמת שהעיכוב מצדה כדמוכח בדברי מור"ם דחז"ל תקנו שלא יהיו בנות ישראל וכו' אבל אם העיכוב מצדו שלא רצה לגרש כ"ע מודו דאינו יכול לישא ב' נשים וליכא ראיה דה"ט משום חר"ג דדבר זה דוקא לבני אשכנז דקבלו עליהם. חר"ג לעולם כמ"ש מור"ם בסימן א' סעי' וז"ל ומ"מ בכל המדינות האלו התקנה והמנהג במקומו ואין נושאים ב' נשים וכו' יע"ש אבל אנן בני ספרד דלא קבלנו תקנתו ולא נתפשט' וכו' בכל הארצות ולא החרים אלא ע"ס האלף החמישי ועל ד"ז סמכי אינשי יכולני לומר דיכול לישא ב' נשים דבלאו הכי אפילו לא מרדה יכול לישא אשה אחרת עליה ועד ארבעה לא אשיבנו: אלא דמצאתי לה תרופה ממקום אחר דאינו יכול לישא עליה והטעם משום דאנן אתרא דאין נושאין ב' נשים כמ"ש כתוב בספר כ"י למהר"ל עייאש בח' א"הע שאלה.

ה': וז"ל שכבר נתפשט המנהג: מימות הראשונים ז"ל שלא ישא אדם אשה אחרת על אשתו אלא אם היה עקרה או לצורך מצות יבום: וכתב נ"י בפרק החולץ בשם הרטב"א ז"ל בשם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא ב"נ אינו רשאי דאומדנא דמוכח הוא דאדעת' דא אנסיבא ליה דלא למנסיב אחריתי יע"ש והמנהג זה נתפשט במחנה קדשי' זה וכך אנחנו דנין וכן ב"ד שלפני' היו דנין כך דאינו יכול לישא אשה אחרת עד שיגרש או ע"פ ורצונה והשתא חזר הדין והמנהג דידן כמו בני אשכנז אלא הם נהגו כך משום חר"ג ואנן נהגינן מכח אל תטוש תורת אמך וכל מי שנושא אדעתא דהכי נושא וחזר דין אחד לכולנו ואחר שמצינו דבנדו"ד פסק מור"ם אם העיכוב מצדו כ"ע מודו דאינו יכול לישא עד שיגרש לפי מנהגם גם למנהגינו הדין כן.

ואין לדחות ולומר אין הנדון דומה לראיה דשאני לדידהו דנהגו מכח חר"ג אית להו אפילו מרדה דהרי דברים אלו קא משתעו במורדת דבעי' ליה וכו' כמ"ש בסי' ע"ז ואפי' הכי פסק מור"ם שם אם העיכוב מצדה איכא פלוגתא ואם העי' מצדו לכ"ע אינו יכול. אבל מנהגנו שקבלנו על' היינו בלא סיבה אבל אם מרדה לא קבלו עליהם ויש כח בידו לישא אשהאחרת וחזר הדין כדמעיקרא מ"מ היכא דלא מרדה דינו שוה ובנדו"ד שבאה בטענה מבוררת אינה נקראת מורדת אלא שמעשיו גרמו לה למאוס בו ודינא כשאר נשים דאינו יכול לישא אשה אחרת עד שיגרש.

ועוד טעם כעיקר בשביל שלא יהיה חוטא נשכר ותשאר עגונה ואין בידינו לכפות וחיישינן לה שמא יצרה ילבשה ותולה עצמה בערלים ולכך הדין נותן להחמיר עליו ובדבר זה יגרש לה. ודבר זה ל"מ כפייה דלא אמרו ז"ל דכפיי' אין כופין היינו בשוטים או לנדותו כמ"ש מור"ם סוף סי' קנ"ד וז"ל ומ"מ יכולים לגזור ע"כ ישראל שלא לעשות לו שום טובה וכו' עד שיגרש ובכל חומר שירצו ב"ד יכולים להחמיר יע"ש ובדבר זה הוא מקרי אנס את עצמו מטעם דאין אנחנו כופין אותו ליתן גט אלא שלא ישא אשה אחרת עד שיגרש.

כלל העולה מכל הני מילי מעליית' דכתיבנ' שהאשה הנז' זכתה בדינא וחייב הבעל הנזכר להחזיר לה נדונייתה גם מה שנגנב ונאבד ואינו ראוי למלאכתו ראשונה לאלתר אפילו קודם שיגרש וכן כ"ז שלא גירשה חייב לזונה מאחר שהעיכוב ממנו ואינו יכול לישא אשה אחרת עליה עד שיגרשנה.

מאחר שבאה בטענה מבוארה כפי ראות עיני ב"ד וטובי העיר וחכמיה שהם העיקר בדבר זה כמ"ש בדברי חז"ל והמה כתובים בדברי מהר"ם והובאו דבריו במרדכי וז"ל נותנת אמתלה מבוררת וניכרת לב"ד שהיא אמת וכן מפורש' בדברי הטור ומור"ם וז"ל והב"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם וכן כתב הרב ב"ש והח"מ יע"ש הרי כולם עולה דבריהם בקנה אחד דהעיקר בזה בית דין ואנשי העיר וכנז' כפי ראות עינינו וכפי ידיעת אנשי העיר כלם אנשים ונשים צדקו דבריה וטענתה טענה אלימתא גם מכח כתב יד הנז"ל בשאלה מוכח ממנו שדבריה אמת שקיבל על עצמו שלא ישוב עוד לכסלה ולא ימכור משלו ולא משלה ולא יכנס למקומות המטונפים ולא יעשה דבר רע ועדיין עומד במרדו אזורו מוכיח עליו שטענתה אמת.

ודברים אלו פשוטים לפי ע"ד ולא הוצרכתי לכותב' ולשולח' לפני כל רב ודיין אלא בשביל שיש מי שחולק על דברים אלו ויצא לשטן וכתב ושרטט הפך דברי ופי' דברי מרן באופן אחר וזה פי' דכוונת מרן ז"ל דאם היא רוצה להתגרש אבדה כתוב' ותטול בלאותיה הקיי' והקדים ברישא ואם רצה לגרש ולא כתב בהפך משמע דאין לה בלאותיה אלא בגרושיה ואם לא רצה לגרש אין לה אפילו נדונייא.

ואשתומם כשעה חדא על שמע זה כמה וכמה מאות שנה שהודפס הש"ע וכמה מפרשים פי' דבריו ולא ראיתי ולא שמעתי פי' זה והוא הפך דברי מור"ם בכאן כמש"ל וי"א שכתב מור"ם בכאן מפרש דברי מרן כנזכר ולא מוכח מניה שום פלוגתא בדבר זה וגם הפך דבריו בסוף סימן קנ"ד כנז"ל והוא הפך דברי מהרי"מט ומהר"ש צרור שכתבו כדלעיל ועוד דאין הסברא נותנת כך אחר דבלאותיה הקיי' בחזקתה והמה שלה אמאי יכול לעכבם לדעת מרן דסבירא ליה כהרמב"ם דלא קנסינן לה ועוד דאם חייב כפי הדין לגרשה אלא שאין כופין אותו ויעכב בלאותיה נמצא חוטא נשכר ועוד מרן דסבר הכי כמאן ס"ל דלהרמב"ם אינו יכול לעכב ואם כהרשב"א בעי' תפיסה: ולעד"ן דדברי מרן כפשטם ואית לה בלאותיה אפילו לא גירש ומרן נקט לשון הרמב"ם והעתיק לשון הרמב"ם ממש אלא דבמקום כופין וכו' נקט לשון ואם רצה לגרש והשלים לשון הרמב"ם אבדה כתוב' ותטול בלאותיה והרמב"ם נקט האי לישנא דחי' הוא בכופין לכך נקטא ברישא ועוד ליכא נפקותא: וכן משמע מדברי הרב בעל הלבוש בסימן ע"ז שחתך דברי מרן לב' חתיכות בסיגנון אחד וז"ל ושואלין אותה מפני מה מרדה וכו' אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה מיהו כיון שטוענת מאיס עלי אם האמת אתה מה לה לעשות אנוסה היא ואע"פ שאין זה מועיל לכופו לגט וכו' מ"מ נוטלת בלאותיה הקיי' שאינה מפסי' בזה את שלה שמא אמת טוענת אבל משל בעלה אינה נוטלת וכו' יע"ש.

הרי מפו' בדבריו דאף על פי דאינה נאמנת לענין הגט גם לענין נכסי בעלה משום דאמרינן דילמא משקרת היא והמוציא מחברו עליו הראיה מ"מ בלאותיה שהם שלה והם בחזקתה נאמנת ואמרינן שמא האמת עמה שהוא מאוס בעיניה ואנוסה היא ואמאי יכול לעכבם אחר שהם שלה וזכתה בהם בדין ואפילו להט"ז שכתב האי סברא לא עלה בדעתו לפרש' בדברי מרן אלא מסברא דנפשיה אמרה ולימדה מדברי מהר"ם שאמר דין זה לענין עיקר כתובה והוסיף הוא מדיליה וה"ה גם לענין הבלאות ולפי פירושו בדברי מרן היה לו להט"ז להביא סייעתא מדברי מרן שאמר בפי' לענין בלאות אינה גובה עד אחר הגט וזה הוכחה עצומה וכן ראינו ב"ד שלפנינו כשהאשה מואס' בבעלה ותובעת אותו לדין בשביל הבלאות פוסקים לה שתטול בלאותיה ונשארת עגונא עד שיתרצו לגרש או לחזור לבעלה ופי' זה לא שמעתיו ולא ראיתיו בשום פוסק שפי' כן בדברי מרן וגם מה שהביא ראיה מדברי מהר"י עייאש שכתב ואם ירצה לגרש וכו' והוא כלשון מרן אין משם הוכחה דלא כמו שעלה בדעתו שהם דברי מהר"י עאייש אלא המה דברי מרן וכוונתו לומר כמ"ש מרן בסי' ע"ז ואם ירצה לגרש וכו' והוה קצר בלשונו וכאילו אמר כמ"ש מר"ן בסימן ע"ז וז"ל ואם וכו' אלא דקצר כך נר"ל.

גם מה שטען דבזה הזמן לא דיינינן דינא דמתיבתא וגם הרמב"ם כתב בפי' דלא דיינינן אלא כדין הש"ס לא דק שפיר דשאני דינא דמתי' שאמר הרמב"ם לא דיינינן וכו' היינו בלא טענה מבוררת ומכל שכן לפי דעתו דאית ליה דתקנו אפילו במורדת דבעינא ליה וכו' ודברי מור"ם הם לקוחין מדברי מהר"ם דתיקן דלא דיינינן דינא דמתי' אלא בטענת מבוררת.

ודוקא לענין ממון וגם הרמב"ם ומרן יודו לדין זה דדין זה אינו הפך הש"ס. דמאי דקאמר בש"ס אין לה אלא בלאותיה הקיי' בלא טענה מבוררת והיכא דאיכא טענה מבוררת ישלם לה כל מה שנגנב ונאבד דלא חיישינן שמא נתנה עיניה וכו' וממילא לה קנסינן לה ויבואו דברי שנינו לפני כל יודעי דת ודין והבוחר יבחר ומי שחותמו אמת ינחנו במעגלי צדק ואמת ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות בס' ולפני אלעזר הכהן יעמוד: כה דברי ע"ה הצעיר מכיר בערכי ומיעוטי פארוזה קרסינטי ס"ט גם אני הח"ומ אזיל ומודה ומסכים לכל דברי הרב.

הפוסק הנ"ל שכל דבריו מיוסדים על אדני פז דברי אמת וצדק אין בהם נפתל ועקש וחזקים כראי מוצק הגם שאינו צריך להסכמתי ולא לחיזוקי ודלא כמ"ש איפכא דטועה הוא מדרך השכל וטועה בדברי משנהוכמש"א בעניותין בארוכה בס"ד ומשם בארה ולרצות האמו"ץ כו"ח ש"פ. צעיר אנכי ונבזה וחדל אישים חרפת אדם דל מעפר ואבק האסקופה העש"ל זוראפא ס"ט: פרק ט"ו ה"ט הוא אומר ממנה נמנע הולד והיא אומר' ממנו נמנע מפני שאינו יורה כחץ נאמנת ויש לו להחרים סתם על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי ואח"כ יתן כתובה ע"כ הכי איתא בגמר' במסכת יבמות ד' ס"ה הוא אמר מינה והיא אמרה מניה.

אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ביורה כחץ ע"כ: נשאלתי על ידי השררה בענין ראובן שהיה נשוי עם אשה אחת ולא זכה להבנות ממנה ובכל עת ועונה הוא מתקוטט עמה והסכימה דעתו לקחת לו אשה אחרת כדי ליבנות ממנה וילכו שניהם אצל בית דין ע"ע זה וב"ד מעכבין אותו ואומרי' לו עדיין לא נשלמו עשר שנים ושמא במשך הזמן פקוד יפקוד אלהים את אשתו ולא יצטרך עוד לאשה אחרת והם מפייסין אותו בדברים ואשתו לא אמרה כלום מדין העיכוב דילמא ממנו והנה בעת"ה אחר שעברו ע"ש ויותר עמד הבעל הנז' על עמדו לישא אשה אחרת ועלת' צעקתם ועמדו לפני ב"ד והוא צועק ככרוכיא לאמר עד אימתי אשב בלא זרע ואת' מעכבין אותי עד שיעברו ע"ש והמה כבר עברו ומוכר' הוא לישא אשה אחרת כדי ליבנות ממנה והיא לא טענה כלום דילמא העיכוב ממנו וטוענת היא שאינה רוצה שישא אחרת עליה ואם רוצה לישא אחרת יגרשה ויפרע לה כתובתה ואחר כך ילך וישא אחרת והם הולכים ובאים אצל ב"ד ולבסוף כי ראתה שהב"ד נוטים קצת דעתם אל דברי הבעל שיכול לישא אחרת פערה פיה לומר מי יאמר שהעיכוב ממנה העיכוב הוא ממנו והב"ד לא פסקו להם את הדין והיו הולכים ובאים על עניין זה ועלתה צעקתם עד לב השמים והגיעו הדברים אצל ערכאות הגוים ושלחו ושאלו את פינו מה שורת הדין נותנת בדין זה ודין גרמא שהוצרכתי לעמוד על קו הדין והאמ' ולעיין בדברי חז"ל: איתא בדברי רבינו הר"ם במזל ה"א פ' ט"ו ה"ט וז"ל הוא אומר ממנה נמנע הולד והיא אומרת ממנו נמנע מפני שאינו יור"כח נאמנת וכו' ואח"כ יתן כתובה.

ואם אמרה איני יודעת אם ממני אם ממנו אין לה עיקר כתובה וכו' והעמד ממון בחזקת בעליו עד שתטעון בודאי שאינו יורה כחץ ולמה נאמנ' היא בטענה זו מפני שהיא מרג' אם יור"כח וכו' והוא אינו מרגיש ע"כ: מרישא ליכא הכרח מדברי רבינו שצריכה לטעון שאיו"כח ואם לא טענה כן אין בטענתה כלום דאיכא למימר דמאי דקאמר והיא אומרת מפני שאינו יור"כ מטעם שהוא טוען עליה טענת ודאי ואומ' לא ממנה נמנע הולד ולכך גם היא צריכה לטעון טענת ודאי שאיו"כח אבל היכא דלא טען הבעל טענת ודאי גם היא אינה צריכה לטענת שאיו"כ אלא אפילו סתם שאומ' שאינה ראויה להבנות ממנו או באה בטענת בעינא חוטרא וכו' יוציאה ויפרע לה כתובתה ברם מסוף דבריו.

שכתב ואם אמרה וכו' דתלה הדבר בה ולא הזכיר דברי הבעל וכן מדכתב העמ' ממון בחזקת וכו' נראה דצריכ' לטעון שאיו"כ ואם לאו לא יפרע לה וכו' ולא אמרי' דלא זכה להבנו' ממנה וכן משמע מדבריו שם ה"י וז"ל האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה מפני שלא ילדה והיא אומרת שאיו"כ שומע וכו' והא התם לא הזכיר טענת הבעל דהוא לא תבע לגרשה והיא באה לגרשו וקאמר והיא טענה שאיו"כ משמע אפילו באה בטענה צריכה לומר והוא פשוט לדעת רבינו וכתב ה"המ הוא אומר ממנה וכו' זהו הדין הנזכר בגמ' וכו' אפילו הוא טוען בריא שהיא וכו' או שפולטת את הזרע או כיוצא וכו' כיון שהיא טוענת שאיו"כ יוציא ויתן כתובה וכו' וכל שאיו"כ מה לו אם ראויה היא או לא וכו' ע"כ ור"ל כדכתיבנ' דאפי' הוא טוען בריא שהיא אינה ראויה אם טענה היא ט"ב דאיו"כ יוציא ויתן כתובה דיכולה לומר לו אפילו היא ראויה מ"מ הוא אינו יו"כ ואינה ראויה ליבנות ממנו והיא לא הפסידה לו כלום ואמאי היא נאמנת בטענתה מפני שהיא מרגשת שאיו"כ והוא אינו מרגיש ומשמע אפילו אם היא באה בטענה לגרשו יוציא ויתן כתובה כמ"ש ה' ומכ"ש אם בא הוא לגרשה שחייב לפרוע לה כתובה ודוקא אם טוענת שאיו"כ דהו"ל כמו בריא ושמא בריא עדיף וחייב ואפילו אם הוא טוען טענת בריא והו"ל בריא ובריא ואמרינן העמד ממון בחזקת בעליו תאמר לו מאחר דאיו"כ מה לו אם ראויה היא או לא וכו' כדכתי' ובטענ' שאיו"כ הו"ל בריא ושמא בריא עדיף שהיא מרגשת והוא אינו מרגיש וכן משמע עוד מדברי רבינו דצריכה לפרש דבריה ותאמר בפירוש שאיו"כ ולא מהני אם אמרה בריא לי שממנו העיכוב דאמרינן שמא בריא לה מטעם אחר ובאותו טעם יכול להכחישה ואנה נאמנו דזיל בתר טעמא אמאי היא נאמנת משום שהיא מרגשת וכו' אבל בדבר אחר שהוא גם הוא מרגיש הוא נאמן דהעמד ממון בחז"ב ואפילו לא טען בריא כדמש' מדברי רבינו דאפילו על טענת שמא צריכה.

לומר שאיו"כ: א"כ דינא יוצא לנדון דידן דלא טענה שאיו"כ אין בטענתה כלום ואפילו אם טענה בריא לי ומכ"ש דלא טענה בריא לי אלא מן יקול שאינה יולדת לאיכון ממנו והו"ל שמא ושמא דכתב רבינו ואין לה כתובה: והנה ראיתי אחרי רואי דברי רבינו הטור שהוציא מתק לשונו בסגנון אחר ולכאורה נראה מדבריו דלא בעייא לטעון איו"כ אלא אפילו אם באה בטענה בלבד יוציא ויתן כתוב' ואמרי' דלא זכה ליבנות ממנה ואע"פ דנקט בלשונו הזהב ואומרת שהוא גורם שאינו יו"כח וכו' אפשר לומר דלא נקט לה אלא בשביל שאמר אפילו יש לו בנים מאשה אחרת ולכך הצריך לומר ואומרת שהוא הגורם וכו' משום דבלא זה תלינן הקלקול בה מאחר דכבר יש לו בנים.

ולכך צריכה לומר שאיו"כ והיא מרגשת והוא אינו מרגיש ואמרינן השתא נתקלק' אבל היכא דלא הוליד אפי' לא טענה שאיו"כ יוציא ויתן כתובה דאמרינן דלא זכה ליבנות ממנה כמ"ש התוספו' והרא"ש ע"ש בש"ס בפ' הע"י: מיהו ראיתי באמצע דבריו בשאלה ששאל את אביו וכן בתשובה שהשיבו אביו משמע אפילו יש לו בנים לא בעי' טענה שאיו"כ וז"ל שאלה ראובן ששהה עם אשתו כ' שנה ולא ילדה והוא כדי לידע אם העכבהממנו לקח אשה אחרת וכו' ונתעברה ממנו וכו'.

ובתוך דבריו כתב ורואה אני שאין מגרע כחה אף כי אינה בת בנים וכו' וכן בתשובה שהשיבו אביו וז"ל ואין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזק' בג' אנשים וכו' משמע מדבריהם דלא בעי' טענה שאיו"כ דהא הכא כבר נשא אשה אחרת והוליד ממנה דלא שייך טענה שאיו"כ ואעפ"ך כתבו דאין למגרע כחה ויפרע לה כתובתה ולבסוף כתב וז"ל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה וכו' בא להוציאה תוך ע"ש בלא כתובה ואומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא הגורם.

שאיו"כ נאמנת וצריך ליתן לה כתובה וכו' ואם אמר אני אשיא אשה אחרת ואבדוק את עצמי שומעין לו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה וכו' יע"ש והוא הפך דבריו דלעי' דכתב דאין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוח' בג' אנשים וכו' ואין לומר דרבינו הטור דעת אחרת אית ליה בדבר זה ולית ליה כסברת אביו דהא הוא עצמו כתב בשאלה ורואה אני שאין מגרע כחה וכו' ואף על פי דיש לדחות דאפשר דהשאלה היא מאיש אחר ולא מדברי רבינו הטור מ"מ הוא דרכו להלך בעקיבות משיחא אביו ז"ל ואין להמרות בדברי אביו וסברתו והוא הביא דבריו בספרו שאלה לא"א הרא"ש וכו': ונ"ל לחלק ולומר דשאני הכא דאמר אבדה הראשונ' כתובתה הוא מטעם דגם היא מודה שהעיכוב גם הוא ממנה אלא שהיא אומרת דמ"מ גם הוא איו"כ ואפילו אם היא יולדת כדרך הנשים מ"מ הוא איו"כח ולית ליה פסידא מחמתה שהרי הוא אינו מוליד שאיו"כ כמ"ש לעיל בדברי ה"המ יע"ש.

והיינו טעמא אפילו הוא טוען טענת בריא שהעיכוב ממנה שמפסדת הזרע והיא טוענת. שאיו"כ יוציא ויתן כתובה מטעם דבלאו הכי אינו מוליד והעיכוב ממנו שאיו"כ ולכך אמר אבדוק את עצמי שומעין לו דיכול לברר טענתה ואם ילדה השניה נמצא טענתה שקר שאמרה שאיו"כ ויוצאה בלא כתובה אבל לעיל מסתמא מעמידינן אחזקתה שיולדת כדרך הנשים ואמרינן דלא זכה להבנות ממנה ואית לה כתובה ולא מהני שאמר אבדוק א"ע ואפילו ילדה השניה אמרי' דגם הראשונה יולדת אלא דלא זכה ליבנו' ממנה: ולעיל מניה בתחי' דבריו שבאה מחמת טענה .

שחפצה לילד וכו' רצונה לומר דהעיכוב הוא ממנו אבל היא קי"ל בנפשה שהיא יולדת ולא בעייא טענת ולא נקט לה אלא לאשמוע' דאפי' ליה בנים מאשה אחרת והוה סלקא דעתין דאין בטענתה כלום לכך הוצרכנו לטע' שאי"וכ לאשמועי' דהשת' נתקלק' ולפי זה נראה דלא מהני אם אומר אבדוק את עצמי דאמרינן דלא זכה ליבנות ממנה וכן נראה מדברי מור"ם יע"ש ולכך לא קתני באותה בבא אם אומר אבדוק את עצמי וכו' ומשום דלא מהני.

אמנם ראיתי להרב ב"ש שמיאן בדבר זה ואית ליה דאם אומר אבדוק את עצמי וכו' אפילו באה בטענה שמעינן ליה ואם הוליד עם השניה הראשונה אבדה כתובתה. והקשה על מור"ם .

מנ"ל לומר כן יע"ש: ועתה אסורה נא ואראה המראה הגדול דברי מרן בקצר להיכן דעתו נוטה אם צריכה לטעון שאיו"כ או לא והוא נקט בלשונו הזהב וסגירת לשונו כדברי רבינו הטור וז"ל האשה וכו' ואם טענה שחפצה לילד וכו' ואומרת שאינו יו"כ וכו' שומעין לה אפילו יש לו בנים מאשה אחרת וכו' ויכולני לומר דטעם דנקט בלשונו ואומרת שאינו יו"כ לא נקט לה אלא לאשמועינן דאפילו יש לו בנים וכו' וה"א דהעיכוב ממנה ויוצאת בלא כתובה לכך הוצרך לומר והיא אומר' שאיו"כ נאמנת דאמרינן השתא התקלקל אבל אם אין לו בנים לא בעי' טענה שאיו"כ כדפרשינן בדברי רבינו הטור וכן משמע מדברי מור"ם שכתב ע"ד מרן וה"ה אם שהה ע"ש וכו' ובאה מחמת טענה וכו' דכוונתו לומר וה"ה אם שהה וכו' ולא בעייא טענת שאיו"כ אלא באה בטענה דיי ולא בעי' טענה שאיו"כ אלא אם יש לו בנים כמ"ש בסוף דבריו נמצא דמור"ם אית ליה דדברי מרן דנקט והיא אומרת שאיו"כ לא נקט לה אלא להשמיענו דאפי' אית ליה בנים וכו' הא לאו הכי לא בעי' למימר שאיו"כ ולכך כתב והא אם וכו' דאל"כ דמרן אית ליה דבעיא לומר שאיו"כ כדעת הרמב"ם הו"ל לומר וי"א שהיא סברת הרא"ש והתוס' שהם הפך דברי הרמב"ם אלא ודאי דעתו היא דמרן אית ליה כסברת רבינו הטור דסבר כאביו ולא כתב והיא אומרת שאיו"כ אלא לאשמועי' דאפי' אית ליה בנים נאמנת מאחר שהיא אומרת שאיו"כ והיא מרגשת בדבר ואמרינן נתקלקל אחר מכן וכן נראה מסי' שכתב נשא אשה וכו' ולא הזכיר אלא יוציא ויתן כתובה: : אמנם בדבר א' נ"ל דמרן לית ליה כרבינו הטור דהא הכא שבאה בטענה שחפצה לילד וכו' לא הזכיר רבינו הטור ואם אמר אבדוק את עצמי וכו' ואמרינן דלא מהני ליה בדיקה וכן מוכח מדברי מור"ם ומרן אית ליה הכא דבאה בטענה כתב ואם אמר אבדוק את עצמי וכו' שומעין לו ואם ילדה השניה הראשונה יוצאה בלא כתובה.

ותמה לי על רבינו מור"ם איך לא הרגיש בדב"ז וכתב וה"ה אם וכו' ולא מהני אם אומר אבדוק את עצמי וכו' דמ"ש גם מרן יודה לדבר זה: ואחר החי' ראיתי להרי"בש שהבי' כל סבר' הגדולי' וכתב גם המח' חושש לדעת הרמב"ם מה שסתם וכתב שאינו יו"כח אפי' דאינו טוען בריא ומכחיש אותה גם משמע אפילו בבעל ראשון ואפילו אין לו בנים מדכתב ואפילו יש לו בנים וכו' צריכה לומר שאיו"כ ולא כהגהת מור"ם שהביא דעת התוס' ע"ד המחבר כאילו לא היה חי' ביניהם יע"ש וכ"כ בסעיף י' ע"ד המחבר שכתב נשא אשה וכו' יוציא ויתן כתובה כתב ע"ד איך פסק ותני יוציא וי"כ ולפי משמעות דבריו סעיף ט"ז דפסק כהרמב"ם כל עוד דלא טענה טענת בריא דהעיכוב ממנו אין לה כתובה וכו' יע"ש נמצא דאית ליה דמרן ס"ל כהרמב"ם דצריכה לומר שאיו"כ ואם לא טענה כן אין לה כתובה דמוקמינא ממונא בחז' בעליו ואפילו אין הבעל טוען בריא: ואפילו את"ל דמרן סבירה ליה כרבי' הטור דלא בעייא לומר שאינו ויוציא ויתן כתובה היינו אם לא אמר איזיל ואבדוק את עצמי אבל אם אמר איזיל וכו' שומעין לו ואם ילדה השניה תצא הא' בלא כתובה כמ"ש בדבריו וכן הכריח הרב"ש לדעת התוספות דהיכא דיש לו בנים לא אמרי' לא זכה ליבנות ממנה אם לא טענה שאיו"כ וכן ה"ה כשאין לו בני' והוליד אח"ך עם אשה אחרת דלא אמרינן דלא זכה ליבנו' ממנה ויוצאה הא' בלא כתובה אם רוצה להוציאה: ותצא דינה לנדון דידן דלא טענה אשתו שאיוכ"חואפילו אם טענה טענת בריא ואומרת ממנו הוא העיכוב ולא פירשה שאיוכ"ח לדעת הרמב"ם ומרן כפי סברת הרב"ש וכן פשט דבריו מדקאמר ואפילו יש לו בנים.

ואם באמת דלא בעי' טענת שאיוכ"ח אלא משום דאית ליה בנים הול"ל אם יש לו בנים מאי אפילו אלא פשוט כמו שהכריח הב"ש דאית כסברת הרמב"ם ובעיא לומר שאיו"כח ואם לא אמרה תצא בלא כתובה . דאוקמיה ממונא בחזקת בעלים: ואת"ל דלא בעי' לס' מרן לומר שיו"כח כמו שהבין מור"ם מ"מ אם אמר איזיל ואבדוק וכו' שומעין לו כמ"ש בדברי מרן אם אמר איזיל וכו' ואם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובה אם רוצה להוציאה מרצונו הטוב דאפילו הבאה מחמת טענה לא כייפי' ליה אלא בדבר שמפורש בש"ס דכופין להוציא אבל באחריני אומרים לו חכמים חייבוך וכו' כמ"ש מרן בסעיף כ"א ומכל שכן בזה שנשא אשה אחרת והוליד ממנה דאינו חייב להוציא ואפילו לומר לו חז"ל חייבוך לא אמרינן: פרק ט"ז הכ"ג ועד כמה תגבה האלמנה וכו' אם היתה בבית בעלה גובה לעולם ואם היתה בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים וכו' משנה בפ' הנושא דף ק"ד ע"א פלוגתא דר"מ וחכמים ופסק רבי' כחכמים ופירש"י שם במתניתין כל זמן שהיא בבית אביה והיורשים זנוה שם ע"כ בא לאשמועינן רבותא דאפילו זנוה שהייתי אומר הרי היא כבית בעלה ואינה גובה אלא עד כ"ה וכו' שתעשה טובה וכו' אפ"יה גובה כתובתה לעולם דבבית אביה אינם מספיקים לה אלא בצמצום כברכת הבית וכן לסברת חכמים כל זמן שהיא בבית אביה אפילו זנים אותה שהייתי אומר אין שתיקתה מחילה קמ"לן עד כ"ה דאינו דומה בית אביה לבית בעלה: ועל מאי דקתני סיפא דמתניתין מתה יורשיה מזכירין כתובתה וכו' ק"ל מאי קא משמע לן פשיטא אפילו היא עצמה שהייתי אומר שתיקתה לאו מחילה היא דהא לטובתה בשביל שתהיה נזונית ויכבדו אותה ומכל שכן היורשין דאין להם מזונות שצריכים למחות.

ודוחק לומר דאשמועינן אפילו לת"ק דלית ליה טעמא דמחילה לגבי יורשים אית ליה טעמא דמחילה וצריכים למחו' על כתובתה. ואפשר לפרש במאי דפירש"י ד"ה אלמנה בת אחולי היא שנהנית מהם כל השנים וכו' דמשמע דלגבי אלמנה אמרינן מחלה טפי ומ"ש רש"י ד"ה מתה וכו' כלומר צריכים וכו' ר"ל דלשון מזכירין משמע דגלוי דעת בעלמא סגי לכך הוצרך לומר צריכים למחות: וכתבו שם התוספות ע"ב ד"ה אמר רב הונא וכו' תימא אם כן הואיל ואינה גובה לרב וכו' יע"ש.

ר"ל מאחר דרב אית ליה דמנה ומאתים אינה גובה בכתובה כי אם בעדי מיתה ותוספ' גובה לעולם א"כ מאי קאמר רב לעיל ל"ש אלא שאין שטר וכו' מאי הוכחה משטר אחר דאינה גובה בו ומצי אמ"ל פרעתי וגם לגבי מחילה הו"ל כמאן דליתיה דמי ומאי ראיה מביא ורש"ל מגיה ואינה גובה וגריס וגובה בו וכו' וכוונתו לומר וגובה בה התוספת ומשו"ה אין ממנו ראיה אבל ק"ל מאי קשייא ליה על גירסת התוספות עד שהוצרך להגיה ואפשר לומר דרש"ל ז"ל קשייא ליה על פי' התוספות מאי מקשים דאע"ג דאינה גובה בה מנה ומאתים היכא דאמ"ל פרעתיך מ"מ תיהני לה לעני מחילה דתאמר לו דאם איתא דמחלה היתה מחזרת לו שטר כתובתה ואם כן מאי מקשים לכך הוצרך להגיה וגריס וגובה בה דהשתא לא מציי' אמרה אם איתא דמחלה היתה מחזרת שטר הכתובה.

דיכול לומר לה לעולם מחלה והניחה שטר כתובה אצלה משום התוס' דשמא למחר אומר לה פרעתי. או אין לך עלי אלא תוספת: פרק י"ז הט"ו היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה במאתים וכו' משנה בפ' אלמנה ניזונית דף צ"ח ע"א אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה וכו' היתה כתובתה מנה וכו' היתה כתובתה ד' מאות וכו'.

ולכאורה קשה דמאי טעמא ברישא נקט מאתים ובמציעתא נקט מנה ובסיפא נקט ד' מאות והו"ל למנקט בכולהו חשבון אחד ולמה שינה בלשונו בכל בבא ובבא. ולעד"ן דברישא נקט מאתים משום דסתם כתובה היא מאתים דכך תקנו רבנן ומשום דקתני ברישא ומכרה שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה משום דטעתה בשלה לזה הוצרך לומר אבל אם כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה דטעתה בשל יתמי מכרה בטל דאם היתה כתובתה מאתים מכרה קיים ולכך נקט מנה דומיא דריש' דטעתה במנה.

וטעמא דנקט ברישא ד' מאות לרבותא נקט דלא גזרינן הא אטו הא כדאמרינן בש"ס ואף על פי דגם אם היתה כתובתה מאתים ילפינן שפיר דלא גזרינן מ"מ יכולני לומר דדוקא אם מכרה ב' פעמים וטעתה בפעם שניה הוא דלא גזרינן אבל אם מכרה פסקי פסקי ד' פעמים גזרינן הא אטו הא קמ"לן.

וראיתי להרב תי"ט שתירץ קרוב לזה: וכתבו התוספות שם ד"ה אלמנה וכו' ומוקי לה ר"י כשהוזל המקח כשהוקיר המקח וכו' ר"ל מכרה שוה מאתים במנה הוזל המקח דמה תועיל בהחז"ה והיכא שמכרה מנה במאתי' אוקיר המקח דאין להם תועלת להלוקחים בחזרתו וק"ל. ברם בהא דקאמר ר"י דהוא הדין ביטול מקח מלת הוא הדין אינה מדוייקת: וכתבו שם התוספות ע"ב ד"ה כאן שנה רבי וכו' דאי לא קיימא הכי קשייא דר' אדר"י ולא תקשי לפירש"י דמפרש מתניתין כרבי יוסי ולא מחלק בין אם פירש לדלא פירש דמה שאמר ר"י וכו' היינו לת"ק ור"ל לדידי הכל לשליח אלא לדידך דאית לך לב"ה יכול לומר לו אי אייתית לי בשית וכו' וק"ל (כך מצאתי כתוב : בתוספות הרא"ש): עוד כתבו התוספות שם ד"ה כאן שנה רבי וכו' הא לאו הכי הדר דהכא משום וכו'.

ר"ל לפירוש הירושלמי מאי הוכחה מכאן דשנה כאן רבי הכל לבעל המעות. דהא בירושלמי מוקי למתניתין באוקיר ואוזיל הא לאו הכי מצי מהדר נמצא כאילו עדיין הקרקע ברשות יתמי ולא יצא הכל לשליח.

ותירצו דאם כן גבי שוה מאתים במנה תחזיר להו דעדיין ברשותם אלא הכא והכא קנאתם. מיהו קשה אחר דקנאתם תימא אנא ארווחנא וי"ל דפי' קנאתם הוא כמו שכתבו להך דמכרה מאתים שנתכוונה לקנות הקרקע לכתובתה במאתים אלא דק"ק אם כן איפוא מאי הוכחה מכאן לבעל המעות וי"ל:פרק ח"י ה"א אלמנה ניזונת מנכסי יורשין וכו' משנה היא במס' כתובות דף צ"ה ע"ב אלמנה ניזונת מנכסי יתומים וכו' ובגמרא איבעיא להו ניזונת תנן או הניזונת תנן וכו'.

ת"ש אמר רבי זירא וכו' אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר וכו' לכאורה קשה לפירו' הקונטריס דמוקי מלתיה דשמואל בשעה שאינה ניזונת אבל כשניזונת מציאתה שלהם אמאי לא תני במתניתין מציאתה וכו' וכן לפי' התוספות אמאי לא פשיט ממתניתין גופה בלא מלתיה דשמואל הניזונת תנן מדלא קתני במתניתין מציאתה.

ואפשר לומר דתנא ושייר. וא"ת מאי שייר דהאי שייר.

שייר כל המלאכות שהאשה עושה וכו' כדלקמיה: ובעיקר בעיית הש"ס דבעי ניזונת תנן או הנזונת לכאורה נראה דהמבעי ראה מה שאמר במתניתין ניזונת ואף על פי כן קא מבעייא ליה ניזונת כמו שכתוב וכאנשי גליל או דילמא הנזונת וט"ס וכאנשי יהודה וקרוב לדברי התוספות שכתבו דלא נסתפק המבעי אלא מט' שמצא במתניתין כתוב מעשה בלא וא"ו ולכן נסתפק אם מניח מתניתין ניזונת תנן ומגיה תיב' מעשה וגריס ומעשה בוא"ו א"ד גריס הניזונת ולא חסר וא"ו ממעשה ומגיה תיבת ניזונת אבל זה אינו דאם איתא דהוא"ו כתוב במתניתין ומעשה בוא"ו לא הוה מבע"ל דדבר פשוט דנזונת תנן.

אך ק"ל דמי יימר להו דבמתניתין הוה כתוב מעשה חסר וא"ו אי משום דאי לאו הכי מאי קא מיבעיי' ליה דילמא היה כתוב במתני' ומעשה בוא"ו ולכך קא מבעייא ליה הנזונת תנן וכו' ואפשר לומר דהתוספות משמע להו מדנקט נזונת ברישא קודם הנזונת ש"מ דניזונת הוה גריס המבעי: הלכה כ' אלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות וכו' וכן יש לה למכור למזונות שלא בב"ד וכו' משנה בפ' אלמנה נזונת דף צ"ז ע"ב מכרה כתובתה וכו' ומוכרת למזונות שלא בב"ד וכותבת למזונות מכרתי וכו' ולעיל דף צ"ו ע"ב וכו' אמרינן בברייתא וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי ר"י וכו'.

ולכאורה ק' לר"י למ"ל לפרש לכתובה מכרתי ואדרבה אית ליה פסידא שאם שהתה איבדה שאר מזונות דמצי אמ"ל מחלה אבל במוכרת סתם לכתובה יכולה לומר למזונות מכרתי כמ"ש התוס' ועוד שמעתי מקשים דאית לה הרוחה אחריתי שמוכרת סתם דיכולה לטרוף מן הלקוחות כדר"י ועוד דהמתני' דלקמן לא קאמר' אלא למזונותיה ואפשר לומר דלרבי יהודה אפילו כותבת סתם לכתובה לית לה הרוחה דשאני ר"י דאמרינן בסתם יפה לה משום דנכסי בחזקת אלמנה.

קיימי וכשם שנאמנת גבי יתומים גם לגבי לקוחות נאמנת לומר למזונותיה מכרה אבל לר' דאית ליה נכסי בחזקת יתמי קיימי אינה נאמנת לגבי לקוחות בסתם כמו שאינה נאמנת לגבי יתמי בסתם ולעולם לר"י ליכא שום חילוק בכתובה בין פירשה ללא פי' והא דקאמר ר' וכותבת אלו למזונות ואלו לכתובה לאו דוקא אלא באגב נקטא והראיה ממתניתין דלא קאמר' אלא למזוני ודוק: ובדברי רש"י ד"ה מאי לאו וכו' לכאורה קשה מאחר דנכסי בחזקת יתמי קיימי ובידם להכחישה אם כן אפילו פירשה ועוד דלמה לי טעמא דיאמרו נתננו לך מטלטלין וכו' תיפוק ליה דבלא"ה אין לה מזונות אחר שגבתה כתובתה: ואפשר לומר דמ"ט יכולין לומר משום דהם מזוני דלשעבר דמוכחא מילתא דקושטא קאמרי אבל אם פירשה ליכא הוכחה ועליהם להביא ראיה.

ולקושייא ב' נראה דר' אית ליה אפילו מכרה כתובתה ונשאר לה קצת יש לה מזונות לכך אצטריך להך טעמא: ובתוספות שם ד"ה ור' יוסי וכו' והכא לעולם וכו' לכאורה קשה דמאי שייכות לדברים אלו עם דלעיל ועוד מאי מקשי אחר כך וא"ת והלא וכו'. ונ"ל שטעות נפל בדברי התוס' וצריך אתה לומר דוהכא לעולם גרסינן ליה בסוף הדבור אחר א"נ בלקוחות וכו' א"נ דהתם מקומו וכוונתם היא לאשמועי' כמו עצה טובה ומה שהקשו וא"ת וכו' כוונתם להקשות על עיקר הדין שאמר טורף מן הלקוחות ולא קאי אדלעיל מניה.

א"נ אפשר לפרש כוונתם דקאי אדלעיל מניה. וק"ל על דברי ר' שפירש אף על פי שמכרה דמשמע לא מבעייא היכא דלא מכרה וקנו הלקוחו' מקודם שיכולה לומר וכו'.

לכך קשה להו לאידך גיסא דקנו מקודם מצו לוקחים לומר הנחנו לך מקום לגבות ותו דהוי כמו אישתדיף וכדפי' רבי דאין חילוק בין קנו מקודם וכו' אי נמי בלקוחות וכו' ודלא כרבי וק"ל: הלכה כ"ז אלמנה שתבעה מזונות וכו' הם אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי וכו' בגמרא שם בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו וכו' על מי להביא ראיה וכו'.

ופירש"י נתננו דמי מזונות לשנה הבאה ע"כ ר"ל דר' לא מבעייא ליה אלא אמזונות דלהבא. אך אמזונות דלשעבר פשיטא ליה דעל האשה להביא ראיה דמדשתקה עד השתא קושטא קאמרי.

ופשיט ליה מדתני לוי וכו' ומוכרח אתה לומר דמלתיה דלוי היא אמזוני דלהבא דאי לשעבר פשיטא שעליה להביא ראיה ומרישא פשיט ליה עד שלא נישאת וכו' דמשמע אף על פי שתבעה כתובה בב"ד או גבתה כל זמן שלא נישאת אם היתומים תובעים אותה עליהם להביא ראיה דעדיין הנכסים בחזקתה דהכי משמע מדנקט בלישניה עד שלא נישאת כדמשמע מדברי התוספות דתנאי בית דין כל ימי מיגר אלמנותה וסיפא באגב רישא קתני לה לאשמועינן דבר והופכו ולא תקשי לפי' דאמר דאם לשעבר פשיטא דעליה להביא ראיה מדר"י ור"י דבמזונות דלשעבר ופליגי אם על היתומים להביא ראיה או עליה להביא ראיה והוא פשיטא ליה דעליה להביא ראיה דהתם לא שתקה שהרי היא אומרת למזונות מכרתי והם אומרים לכתובה אבל אם שתקה פשיטא דכ"ע מודים דעליה להביא ראיה.

זה מה שנראה לענ"ד לפירש"י. אך לפי' התוספות דס"ל דהמבעי לא בעי אלא לשעבר אבל להבא פשיט' דעליהם להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' לא פשיט ממלתיה.

דלוי אלא מסיפא נישאת עליה להביא ראיה דמשמע אפילו תבעה כתובה וכו' דדוקא נישאת דיצאו נכסים מחזקתה והיינו טעמא דלא דייקי אלא מסיפא דמרישא ליכא למידק מידי דאיכא לאוקומה במזוני דלהבא עליהם להביא ראיה והיא גופה קמשמע לן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. אבל מדברי מהרש"א לא משמע הכי וק"ל: והתוספות שם ד"ה יתומים וכו' כתבו אומר ר' וכו' דמוכח מילתא וכו' ר"ל כיוןדמוכחא מילתא נמצא דיתמי ואלמנה כי הדדי נינהו ושקולים הם.

לאלמנה איכא טעמא דהטוען אחר מעשה בית דין וכו'. וליתומים איכא טעמא דמוכחא מילתא לכך מבעייא ליה לרבי יוחנן נכסי בחזקת מי להכריע ביניהם: בא"ד ואפילו למאן דלית ליה וכו' ר"ל היינו להבא דהוי כמו הכתובה במקום שאין כותבין.

אבל לשעבר עליה להביא ראיה דהוי כמו במקום שכותבין כתובה וזה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו אלא לאפוקי ממי שפירש בע"א וק"ל: ומ"ש התוספות שם ע"ב ד"ה נכסי וכו' וכתב דחשבינן וכו' יע"ש. אבל משום תנאי בית דין ליכא העדפה דהא מוכחא מילתא ושניהם שוים כדפירשנו: ומ"ש בא"ד א"נ מזונות שאני דכתובה וכו'.

ר"ל דכתובה אית לה קצבה וכשאומרים פרענו נסתלק שעבודה אבל מזונות אין להם קצבה ואף על פי שאומרים פרענו לשעבר אית לה מזונות להבא עד שתפרע כתובתה. ומ"ש בס"ד ולשם מודה וכו' ר"ל דאפילו בודאי קדם האילן לע' מודה בעל האילן שיש לו לקצץ כמו שמפורש במתניתין וכ"ש בספק: פרק כ"ב הל"ה הורו הגאונים וכו' וכל הנושא על המנהג זה קבל עליו אחריות הנדונייא וכשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל את השבח וכו' ע"כ: נשאלתי מחכמי מתא תלמסאן יע"א בענין כתובה שנמצא כתוב בה בזה ודא נדונייא דהנעלת כלתא פ' קרקע פ' בחצר פ' בין הכל עיקר ונדונייא ותוספת סך אלף דינרי זהב וכו' ונתארמלה האי אתתא ורוצה לגבות בכתובתה הקרקע הנז' משום שבח בית אביה והוקר הקרקע הנז' באיזה שומא נוטלתו נוטלתו בשומתו הראשונה או שיימינן ליה ונוטלתו בשומתו של עכשיו ובעיא להשלים להיורשים דמי היוקר שנתייקר עכשיו ונפשם לשאול הגיעה אם האשה הנז' חייבת בתשלומין לשלם ליורשי' דמי ההוקרה או לא יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה: תשובה דבר זה הוא פשוט ומפורש בדברי מרן בח' א"הע סי' פ"ח ס"א וז"ל נהגו שכל זמן שראוים לעשות מעין מלאכתן ראשונה וכו' נוטלתם.

כמו שהן וכו' בד"א במקום שנוהגין לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פ' בסך כ"וכ וכלי פ' בכ"וכ אבל במקום וכו' שכוללי' הכל וכותבי' הכניסה לו בגדים ותכשיטין סך כ"וכ מעות וכו' חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשיו וכו' יע"ש נמצא דלא מיעט מרן דלא אזלינן בתר מנהגא אלא אם כוללים בגדים ותכשיטין בשומא סך כ"וכ דלא פי' לא הכלים ולא השומא דאמרי' ודאי לא סמכי אשומא ראשונה והראיה דלא פי' אותם בפרטות לדעת שומתם הראשונה אבל אם הוא כנ"ד דכותבין בכתובה קרקע פ' הוי כמו פרט כלי פ' בשומא כ"וכ ואע"פ שלא הזכיר שומתו וכללה עם העיקר והתוס' לא מקרי כללות אלא פרטות דהתוס' ידוע שהוא שליש והעיקר גם הוא ידוע ונמצא שומת הקרקע הוא שני שלישי הסך הנזכר גבי העיקר ואין לך כלי ידוע ושומא ידועה יותר מזה ואמרי' דפרטו הקרקע וכתבו השומא הוא כדי שתעלו שומתו הראשונה: ואין לך בדברי מרן אלא חדושו אם כלל בגדים ותכשיטים דאפילו בדבר זה חלקו עליו וכתבו עליו דאין לחלק בין בכללות בין בפרטות אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה אם ראויים לעשות מעין מלאכתן הראשונה כמו שהובא דבריהם בב"י יע"ש ואין לך להוסיף ע"ד ואין בו אלא חידושו דלא פירטו ועוד אני אומר דמאי דכתב מרן במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פ' לאו דוקא בכתובה אלא אם הם בפרטות בפנקס הקהל אף על פי דהם בכללות בכתובה סמכינן אפנקס ואמרינן אדעתא דהכי פריטום בפנקס לידע שומתם הראשונה וכן ראיתי להרי"ע שכתב כן במנהגם בס' ב"י יע"ש שהביא ראיה מס' יו"ב יע"ש.

וכן נהגנו במ"ק זה דסמכינן אפנקס של הקהל ואם במח"ק יש להם פנקס הקהל והמה בכתובים ומפורשים שם דיינו ואם לאו הרי הם מפורשים בכתובה ותטול הקרקע שלה בשומתו הראשונה ומי שחותמו אמת הוא ינחנו במעגלי צדק ואמת: פרק כ"ג הי"ז הנושא את האשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כ"וכ שנים חייב לזון אותה שנים שקבל על עצמו וכו' משנה ריש פרק הנושא דק"א.

והא דנקט בתה ולא נקט בנה לאשמועינן נשאת הבעל נותן לה מזונות וכו' אי נמי מילתא אגב אורחיה קמ"לן דהבת אצל אמה לעולם ושוב שמעתי בשם המרדכי שתירץ כשינויא קמא ע"ש. והא דנקט ה' שנים עיין להרב תויו"ט.

ועיין בתוספות ד"ה הנושא וכו' כאילו התנה עמה וכו'. והקשו בני הישיבה משם מהרש"א והא ר"מ אית ליה מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בדבר שבממון תנאו בטל יע"ש ואנא בריה קלה נלע"ד דלא אמרינן מתנה עמ"ש בתורה ת"בט אלא במתכוין לעקור דבר תורה אבל הכא כוונתו היא דמאחר דאיכא איניש אחרינא דזן לה הוא אינו רוצה לזונה א"נ דלא אמרינן תנאו בטל אלא אם אמר לה ע"מ שאין ליך עלי שאר וכסות וכו' אבל אם אמר לה ע"מ שתפטר ממני תנאו קיים.

והכא כוונתם לומר כאילו התנה עמה ואמ"ל ע"מ שתפטרני. והא דנקטו בלשונם ע"מ שאין לה עליו היינו פירוש הענין אבל לא אמ"ל בהאי לישנא וכ"כ התוספות לעיל בפ' אף על פי: ובאגב י"ל לתמוה ע"ד התוספות בד"ה חייב וכו' שכתבו ואף ע"ג דלא הוי וכו' וקשה דהא לקמן מוקמינן ר"י כר"ש וקאמר דלא גבי אלא מבני חרי והתם קאמר ואני ערב כדהכא חייב אני לך.

וי"ל: עוד כתבו שם התוס' ד"ה והיא ניזונת וכו' ולמ"ד כתובין בעינן מוקי לה כשקנו מידו וקשה דהא לקמן מוקמי' לה בשלא קנו מידו והאי מ"ד דהתם היינו ר"ל דאם לא כן מאי למימרא וסיפא דמתני' קאי ארישא כדמוכח מדבריהם ד"ה חייב לזונה. והיאך מוקמינן לה בשקנו מידו.

ושוב מצאתי למוהרש"א שהקשה כן עי"ש מה שישב אבל קשה לענ"ד למ"ד דמוקי לה בשקנו מידו תיקשי ליה מאי למימרא וי"ל דאתא לאשמועינן דהויא כבעל חוב וגביא ממשעבדי. אכל בנות אף ע"פ שקנו מידו לא גביא ממשעבדי כדלקמן: הלכה י"ב הנושא אשה סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכו' ועיין לה"ה ז"ל והנה באה לידי כתוב' לאשה אלמנה ולא נמצא כתוב בה השליש כפום מנהגא והיה כתוב בה כך ודא נדונייא שהכניסהסך כ"וכ והעיקר תליסר ופלגא והשליש לא הוזכר בה כלל ואני לעצמי פסקתי לה שהדין הוא לנכות לה שליש מסך הנדונייא הנזכר' כפום מנהגא דאית לן דמנכין לאלמנה שליש מסך כתובתה ואע"פ דלא הוזכר השליש בכתובה אמרי' מסתמא לא נכתבה אלא כמנהג מח"ק זה והוסיף השליש בנדונייא וטעה והשמיט השליש ולא כתב נמצא סך כתובה דא בין עיקר ונדונייא ושליש וכו' והו"ל כמו שנכתב מאחר דמנהג העיר כך והוא מנהג פשוט בעיר ולית כתובה דאין מוסיפין בה השליש ואמרינן ודאי נכתבה כתיקון העיר ובפרט דהסופר הוא מובהק ויודע תיקון ומנהג העיר ובכל הכתובות יוסיפו השליש ואם יש לבעל דין לחלוק מידי ספיקא לא נפקינן והמוציא מחבירו עליו הראיה דיד בעל השטר על התחתונה וכל ספק שאירע בשטר טוענין ליורשים וללקוחות כמ"ש מרן בח"מ סימן מ"ב ע"ש : ומאחר שראיתי דיש חכמים שנראה להם שהוא דבר תימא מאחר דלא הוזכר השליש בפי' בכתובה וגם אמרו דמצאו למהרי"ע בבית יהודה בח"ב שהביא משם הרשב"ץ הפך הפסק שלי לכן רצתה נפשי לעמו' על קו הדין והאמת מפי סופרים וספרים ולעיין בדברי הרשב"ץ תחלת כל ראיתי לרבינו הטו"ר בסימן ס"ו בח' א"הע שכתב וז"ל ויש מקומות שרגילין לכתוב כתובה יותר ממה שמכנסת לו שאם מכנסת אלף כותבי' אלף ות"ק לפיכך לעולם יגבו אותה כפי' המנהג אם ידוע שמוסיפין וכותבין אלף ות"ק כשמכנסת אלף לא תגבה אלא אלף וכ"כ הרמב"ם כשבאת לגבות כתובה מגבין לה מה שבכתוב' לפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה הוא עיקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה ע"כ ע"ש: הנה מלשון הזהב דרבינו הטו"ר דכתב שאם מכנסת לו אלף כותבין אלף ות"ק משמע דכוללים הכל וכותבין ודא נדונייא דהכניסה אלף ות"ק וכן מוכח נמי ממה שכתב אם ידוע שמוסיפין וכותבין אלף ות"ק וכו' ואם כותבין התוס' בפי' מאי אם ידוע וכו' דקאמר הרי ידוע ועומד וכן מוכח לשון הזהב להרמב"ם בפ"כג שכתב וז"ל כגון שתהיה הנדונייא מאה וכותב שהכניסה מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם וכו' ולא שייך הרבוי אלא אם הזכיר הסך כולו בשם נדונייא ולא בשם תוספת: נמצינו למדים מדברי הרמב"ם ורבינו הטו"ר .

דבמקום שנהגו להוסיף שליש מלבר אפילו הוא כלול עם הנדונייא אין דינו כנדונייא ותוס' מקרי ומנכין לאלמנה מכתובתה אותו שליש. ואם יצא לדון בעל הריב ויאמר דשאני הכא דהטעם הוא משום דשינה מהמנהג שדרכם שלא לכלול והכא קחזינן דכללו או שמא לא כתבו ולא כתב כי אם הנדונייא לא מלבד טעמי קמאי דכתיבנא לעיל דתלינן בטעותא וקי"לן המוציא מחבירו עליו הראיה דיד בעל השטר על התחתונה דמדין ספיקא לא נפקינן מכח מנהג דהכי נהוג וכל המשנה ממנהג המדינה עליו להביא ראיה דבעי לפרושי כמ"ש בש"ס בריש פרק המקבל הכל כמנהג המדינה וכו' לאתויי מאי וכו' לא צריכה דכ"ע יהבי בתלתא ואזל איהו ויהיב בארבעה וכו' קמ"לן דאיבעי ליה לפרושי וכתב שם הרא"ש בשם ר"ח שמע מינה מאן דטעין לשנויי ממנהג המדינה עליו הראיה ע"ש: וכן הוא בנדו"ד דרצתה לשנוי ממנהג המדינה שלא לנכות לה השליש כמו שנהוג עליה הראיה ואבעי לה לפרושי בכתובה ולומר ודא נדונייא סך כ"וכ בלא השליש הנהוג וזולת זה לא מהני ואפילו לא נכתב ולא הזכירו הו"ל כנזכר ונכתב מאחר שהוא מנהג והוא מנהג פשוט וכ"כ שם בש"ס דף ק"ד ר"י היה דורש לשון הדיוט וכו' ופי' התוס' והרא"ש פי' לשונות שלא תקנו חז"ל אלא הדיוטות וכו' היה דורש ואפי' לא כתב כאילו נכתב דאי כשנכתב פשיטא דצריך לקיימו ע"ש ולא מלבד זה עוד יש לי להביא ראיה מדקדוק לשון רבינו הטו"ר דכתב ולפיכך לעולם יגבו אותה כפי המנהג ע"ש ומדהוצרך לדקדק בלשונו הזהב ואמר לעולם כוונתו למעט כל צד וכל אופן שיהיה לא אזלינן אלא בתר מנהג מדינה ואפילו אם שינו שלא לכלול עם הנדונייא ואירע שכללו השליש עם הנדונייא ולא הוזכר בכתובה לעולם יגבו אותה כפי מנהג המדינה ומנכין לה שליש כנהוג ולא אמרינן מאחר דלא נכתב בכתובה השליש בפי' עשו שלא כמנהג המדינה ולא הוסיפו לה שליש לכן כתב לעולם לומר לך בכל אופן שיהיה אין לה אלא כמנהג המדינה דאל"כ מאי לעולם דקאמר והול"ל לכן יגבו לה כמנהג המדינה וכו' אלא דודאי בה למעט כדכתיבנא בכל אופן עד שיפרש כדכתיבנא ובלא זה בכל לשון דאיכא לספוקי אזלינן בתר מנהגא וזה פשוט לע"ד:

ופניתי לראות ולעיין בדברי הרשב"ץ ומהרי"ע שנסתייעו מדבריהם ורצו להפך ממנהג המדינה וראיתי דליכא שום סייעתא ולא שמה מתייא דלא מלבד דיש לחלק בין הנדו"ד להנדון דמהרי"ע ורב המרחק ביניהם ואנן לא צריכנא לחלק משום דכל דברי הרשב"ץ הם בנויים על קוי התקנו' שתקנו בני גילו ואנשי מדינתו וכך תקנו דאם כללו התוס' עם הנדונייא חזר הכל נדונייא והוא שינה וכ"ז מוכח מלשון הרשב"ץ סי' רס"ה וז"ל עוד שאלת בענין ירושת הבעל ע"פ התקנות שתקננו במקומנו וכו' וכתב עוד בתוך התשובה וז"ל והדין בזה הוא לתת ליורשיה שהוא אביה שליש מאתים וחמשים לפי נוסח התקנה שכך כתוב בה ע"ש הרי עיניך תראינה מישרי' דהטעם שגובה מאתים וחמשים ואע"פ שלא הכניסה כ"א מאתים הוא משום התקנה דכך תקנו שאם יכללו התוס' עם הנדונייא הרי הוא כנדונייא וכן כתב ג"כ בפי' התקנות סי' רצ"ב וז"ל ואם כתב לה יותר ממה שהכניסה לו לפי לשון התקנה אותו תוס' יש לו דין נדונייא אחר שכלל אותו עם הנדונייא וכו' ע"ש נמצא דכל דבריו הם בנויים על פי התקנות ואם כן מאי ראיה מביאים משם למנהג דידן המובא מן הש"ס בפרק המקבל ומשם מקורו כמ"ש הב"י על דברי רבינו הטו"ר דכתב יש מקומות וכו' ואותו המנהג הוא מנהג מקומנו זה דאפילו מבגדים הנשומים מוסיפין שליש מלבר אבל דברי הרשב"ץ הוא אומר ע"פ התקנו' ומהרי"ע נסתייע מדבריו מאחר דהוא מארי דאתרא ומנהגם ע"פ התקנו' דידיה לאפוקי אנן באתרא דידן ליכא סייעתא מדבריו ובזה יתורץ נמי איך יהיה דבריו הפך הרמב"ם ורבינו הטו"ר ולמאי דכתיבנא ניחא: תדע דפסק מהרי"ע על פי התקנה דהא בסוף השאלה והתשובה בחתן שכתב תוס' לכלתו וכתב לה הרי הוא כעיקר והחכם הדיין חייבו והוא חלקעליו וכתב דדוקא אם כללם עם הנדונייא כמ"ש הרשב"ץ דמשם באר"ה דדבריו ע"פ התקנה דאל"ך מאי שנא דכפי הדין אית לן דאם התוספת קבלו עליו כעיקר אפילו נתארמלה גובה אותו כמנה ומאתים וכמו נדונייא גופה אלא ודאי דדבריהם ע"פ התקנה בנויים וכך תקנו דוקא התוספת שכלל אותה עם הנדונייא והיא גופה תקנה שהחזיר הנדונייא ליורשי הכלה אם מתה בתוך ג"ש ולאו מדינא דגמר' דלא נזכר מנהג זה בש"ס ובכלל התקנה תקנו אם כלל התוס' עם עיקר הנדונייא: אלא דלכאורה נר"ל דיש גמגום בדברי מהרי"ע דמתחי' כתב דאם כלל התוס' עם הנדונייא נעשה כנדונייא ומקרי שלה וכן מדוייק בפלוגתיה עם החכם הפוסק משום דלא כללו עם הנדונייא וכ"כ דסוף סוף וכו' שהרי לא כללו עם הנדונייא וכו' ובסוף דבריו כתב דדוקא מה שהביאה מבית אביה ולא יותר דטעמו משום דתם לריק כחכם ולא שייך אלא במה שהביאה וכו' ולשון נדונייא ולשון חזרה מוכיחין דדוקא מה שהביאה היא נוטלת לה להרויח וכו' ולפי טעם זה אפי' כלל עם הנדונייא ומאי האי דקאמר שהרי לא כללו עם הנדונייא ע"ש וצ"ע ולדבריו תקשה נמי גם התקנה שתקנו כך ולאפס הפנאי אין להאריך: ועוד שאלוני בענין כתובת בנין דכרין והאשה השניה עדיין היא קיימת וגם צרת הבת אם יש לו לבן כתובת בנין דכרין מאחר דהאשה השניה וגם הבת קיימין אין לבן כתובת ב"ד עד לאחר מיתה או יש לו אפילו קודם מיתה או אין לו אפילו לאחר מיתה דדוקא שמתו שניהם בחייו: וראיתי לרבינו הטור שכתב בסי' קי"א וז"ל וכאשר הדין וכו' כן הדין אם מתה אחת בחייו והשניה קיימת וכו' אם יש שם כדי שני כתובות בני הראשונה נוטלים כתובת אמם והשניה נוטלת כתובתה וכו' יע"ש.

וכתב עוד יש מן הגאונים שכתבו שאם השניה קיימת אין בני הראשונה נוטלין כתובת אמם וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה יע"ש. הנה מבואר מדברי רבינו הטור ולדעת אביו ז"ל דיש לבני הראשונה כתובת בנין דכרין אע"פ דעדיין השניה קיימת וכ"כ מרן ז"ל בקצר יע"ש.

מתה אחת בחייו ואחת קיימת דינם כדין מתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו ע"כ יעי"ש: הרי מפורש דין פשוט דאפי' עדיין שניה קיימת יש לבני הראשונה כתוב"ד ודלא כיש מן הגאונים שכתבו דכל עוד שהשניה קיימת אין לבני הראשונה כתוב"ד משום דלא ליתו לאנצויי דלדעת רבינו הטור ואביו ומרן ז"ל לא חיישינן לדבר זה: אלא שעדיין יד הדוחה נטויה לומר דדוקא באשה שתבעה כתובתה.

אבל אם הוא כנ"ד שהאשה יושבת על נכסי בעלה עדיין אנחנו אומרים אין לבני הראשונה כתוב' בנין דכרין דנכסי הבעל משועבדין למזון האשה כמ"ש מרן עצמו דמזון האשה קודם לכתוב"ד ואין לבני הראשונה כתובת בנין דכרין עד שתתבע השניה כתובתה אלא שמדברי רבינו הטור ז"ל שכתב ואם יש שם שתי כתובות בני הראשונה נוטלין כתובת אמן והשניה נוטלת כתובתה וכו' משמע דיש לבני הראשונה דין קדימה אע"פ שהשניה לא תבעה כתובתה מדהקדים בני הראשונה לשניה עתה ושינה מכל בבי דלעיל שהקדים בהם בני הב' לבני הראשונה: אלא שאין זה מוכרח דאפשר דבא לאפוקי מסברת הגאונים כדכתיבנא ולא לענין קדימה: אלא דיש לחלק דמאי דקאמר מרן דמזון האשה קודמין לכתובת בנין דכרין היכא שהנכסים מועטין דאי מגבינן כתוב"ד לבני הראשונה נשארה השניה בלא מזונות ובלא כתובה אבל בנכסין מרובין דיכול לקיים שתיהן לא אמרינן דאין לבני הראשונה כתוב"ד עד שתגבה השניה ותתבע כתובתה בב"ד או עד שתמות ודבר זה מפורש בדברי מורם סי' צ"ג סע"ד וז"ל ובמקום שאלמנה דוחה הבנות מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין ב"ד שראויה להחיות אם ילדה ואם זקנה וכו' יע"ש.

תוכן העניינים

גושפנקא דמלכא על הרמב"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה