גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר
סימן כז
להרב המפורסם כו' כמו"ה יהודא ליב מ"ץ דק"ק פאסוויל:
אהובי ורעי. מחמת שלא זכיתי לאור דבריו במכתב לאמר. להשתעשע בדבריו וסברתו בנידון זה כי אינו דומה שמיעה לראיה אותיות מחכימות. ובפרט כשהייתי בצל קורתו דמר לא היה דעתי צלולה מחמת הלולא ומעורב בין הבריות ולא נכנס באזני דברי השכל שיצא מפיו בפרטות והיה בדעתי למשוך א"ע מזה שזה ראוי לאנשי השם גדולים חקרי לב ומאן עייל בר נפחא לאתר זקוקין דנור אך בהמשך הזמן ניחמתי מחמת שהורשתי מפי כת"ר לעי' בזה ונעניתי לו בראשי ושלא לשנות דבריו אמרתי תורה היא וללמוד אני צריך ע"כ אדברה נגד חכמים ולא אבוש. כי לא הביישן כו' ואם לא אכוין אל האמת אולי אזכה לקבל האמת מפומי' דמר וזה החלי בע"ה. כפי ששמעתי מפי כת"ר בדרך כלל שהמגרש במקום שהיל"ל והרי את מותרת לכל. אמר והרי את אסורה לכל אדם עד עשר שנים ושמעתי שמסופק כת"ר אולי הוא כדין ע"מ ונותן גט על תנאי ואי אפשר לחזור וליתן זה הגט גופא. ולא אחר אלא אם כן חוזר ומקדש אותה כמבואר בפוסקים ובאתי לדון בקרקע לפני רבותי כפי שנלע"ד מצד הלשון ומצד הסברא מצד הלשון בודאי אין זה לשון תנאי כי הרי את אין זה לשון על מנת ולא לשון שום תנאי כי "הרי" מורגל במשנה וברייתא וגמרא ובכ"מ משמעו כמו הנה שבלשון המקרא שהוא לשון מורה על תכיפת הדבר שהוא עתה. כמו הנני מביא מבול שהוא הנה אני ע"ש רש"י הנני מוכן להסכים. וכמו ביוסף הנני שנזדרז למצות אביו וכמוהו הרבה במקרא בכ"מ הוא לשון הכנה וזריזות עתה. וכן הריני נזיר שהוא הרי אני נזיר כמו בלשון המקרא הנני וגם ממקומו הוא מוכרע הרי זה גיטך משמעו הנה זה גיטך או הרי את מגורשת הרי את מקודשת וכמוהו הרבה ולא אשתמט בשום דוכתא שהרי יהי' בלשון תנאי וגם אין בו שום משמעות לשון תנאי והנה רבינא פשיט בתחלת פ' המגרש דאלא חוץ הוא ממקום אחד שמצא ממשנה דכל הבתים כו' ולא ע"מ כהסכמת המפרשים הראשונים ואחרונים וא"כ כ"ש שיש לפשוט על מילת הרי דבכ"מ אינו לשון תנאי וע"כ לא אבעי בתחילת פ' המגרש רק במילת אלא שאפשר להיות משמעו לשון ע"מ ותנאי. ואפרש שיחתי דהגמרא בעי האי אלא חוץ הוא או ע"מ הוא כו' ופירש"י ע"מ שלא תנשאי לפלוני ולכאורה פשט הלשון של המשנה שאין אומר רק אלא לפלוני וא"כ הוא ע"מ לפ' הא משמעו ע"מ שתנשאי לפלוני ואיך כותב המשנה לשון הן במקום ששייך לאו:
אך בודאי אין משמעות לשון אלא ללשון ע"מ רק בענין זה דמילה מורכבת היא אי לא לפלוני כלומר הרי את מותרת לכל אדם אם לא תנשאי לפלוני ממילא שפיר המכוון הוא ע"מ שלא תנשאי לפלוני והרכבות המילות מצוי בלשונינו הרבה ואזכיר מקצתם כמו אלמנה ע"ש מנה ודרגא דרך גג. ובוכנא ודייתיקי וכמו אילולי אילו לא ועי' ספרי דקדוק. אבל איך נוכל לבדות מלבנו על מילת הרי שהוא לשון ע"מ ותנאי שאין בו שום משמעות לשון תנאי בכל מקום כנ"ל זהו מצד הלשון. אך ידעתי גם ידעתי שיכול להכות על קדקדי מצד הסברא דהרי בקדושין אם אמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום מספקא לו לרב אי תנאה או חזרה וכן בגירושין אם אמר כמבואר בגמרא ופוסקים ומה לשון תנאי יש כאן ואעפ"כ מספקינן דלמא תנאה הי' כוונתו וביותר לשמואל הוא דווקא לתנאה וא"כ ה"ה בנידון דידן נמי כן אפשר לספק דלמא לתנאה איכווין:
ונלע"ד דלא דמי דאיתא בב"ב (דף קל"ו) הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה כו' ופריך בגמרא וכי כתב מהיום ולאחר מיתה מאי הוי הא תנן (בפ' מי שאחזו דע"ב) מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא הכי קאמר לי' גופא מהיום פירא לאחר מיתה עכ"ל ע"ש ופירשב"ם התם גבי גט לא שייכי שתי מתנות כי הכא דנימא מקצת הגט מהיום ומקצתו לאחר מיתה כו' אבל הכא איכא לאוקמי תרווייהו שפיר דהכי קאמר לו גופא מהיום כו' וכיון דאיכא למימר הכי לא נתכווין לא לתנאי ולא לחזרה דהכי משמע שפיר טפי ע"כ. הרי גבי גט מוכרחין לומר תנאה או חזרה אף דלא משמע שפיר משום דאי אפשר לאוקמי תרווייהו ואם הי' אפשר בודאי לא הוי אמרינן תנאה או חזרה. משום דאין במשמעות הלשון אך ע"כ הכרח הוא דאל"כ מה היה כונתו דאמר כן וזהו התם דאמר בהרי זה גיטך גופא שתי לשונות דסתרי אהדדי בעצמות לשון נתינת הגט. ואי אפשר שתי מתנות כפירוש רשב"ם. אבל בנידון דידן דבהרי זה גיטך והרי את מגורשת ממני מעכשיו לא אמר ולאחר עשר שנים אלא אח"ז והרי את אסורה לכ"א עד עשר שנים איכא לאוקמי שפיר תרווייהו הרי את מגורשת ממני מעכשיו הי' כוונתו שיהי' הוא מותר לישא אשה ואמר והרי את אסורה כו' הי' כוונתו לקלקל אותה שתהי' אסורה להנשא עד עשר שנים וא"כ לא מספקא לן בתנאה ולא בחזרה דהכי משמע שפיר טפי. וא"כ כיון דעכ"פ לפ"ד לא מספקא בתנאה ע"כ הוי שיור בגט כמו בחוץ ואינה מגורשת והי' יכול ליטול הימנה ולחזור ולגרש אותה כרבנן וזה בודאי ובבירור הי' כוונתו ואף דבאמת דכל כמה דהוי שיור דאינו גט אין לו לישא אשה אך זה בודאי אנן סהדי דלפי דעתו הי' סובר כן ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אך אפ"ל דכל זה הי' אם לא קבע זמן הוי שיור אבל השתא דקבע זמן לא מוכח דהוי שיור נראה דאף אם יגמר הזמן לא יהי' שיור אך כיון דעד הזמן עדיין הוי שיור ממילא השתא אינו גט ודמי למגרש אשתו לאחר זמן קבוע (שבסי' קמ"ו) ע"ש בתחילת הסימן בב"ש פלוגתת הרמב"ם ורשב"א ותוספת ואפילו להרשב"א ותוספות דהתם אם אמר מעכשיו מספקא להו אבל בנידון דידן למאי דדייקינן ליכא לספק בתנאה וכנ"ל ממילא להרשב"א ותוס' דסברי התם דהוי כטלי מעל גבי קרקע יכול לטלה ממנה ולחזור ולגרשה וכן כאן. וכן להרמב"ם שם דהוי כפקדון אצלה ועדיין היא א"א גמורה ע"ש וכן כאן למאי דאמרינן דאין לספק בתנאה. ויש הוכחה לזה מדברי הב"ש (סימן קמ"ג ס"ק כ"ח) שהוכיח דלהרמב"ם שסובר בע"מ שלא תנשאי לפלוני ולא קבע זמן דאינו גט איירי הסוגיא בתחלת פ' המגרש דאמר התם דבחוץ פליגי אבל בע"מ מודו ע"כ בקבע זמן איירי דאל"כ בע"מ נמי אינו גט ואיך מודו רבנן דהוי גט אלא ע"כ בחוץ איירי בקבע זמן וכה"ג מודו בע"מ וא"כ הרי בחוץ בקבע זמן הוי שיור ואינו גט ואף דבכלות הזמן היא מותרת לכל כיון דעד הזמן הוי שיור אינו גט ונוטל ממנה ומגרשה וכ"ש בנידון דידן דאסרה אכ"ע עד הזמן דאינה מגורשת ויכול ליטול וכו':
ואף לדעת החולקים שם בסכ"ב וי"א כיון דאין התנאי נמשך כו' א"כ לא איירי הסוגיא בקבע זמן דווקא מ"מ נראה דלדידהו איירי הסוגיא בחוץ בין בקבע זמן ובין בלא קבע זמן שאמר סתם חוץ לפ' הוי שיור אינה מגורשת וכיוצא בה בע"מ מודו דהא חזינן בע"מ שלא תנשאי לפלוני בסתם בלא זמן הוכחתו של הר"ן דמגורשת משום דאפשר לבוא זמן אחר מיתת פ' דאי אפשר לה לעבור על התנאי בלא זה והרי לא אגידא בו ועיין בר"ן פ' המגרש וכמשמעות לשון הש"ע כיון דאין התנאי נמשך כו' וכן בכסף משנה (פ"ח הי"ב) בשם הרשב"א והר"ן שכיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו הו"ל כע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ע"כ והנה כל ימי חיי פלוני הוי כריתות כמו עד שלשים יום וכן בלא תנשאי לפלוני סתם הוי קביעות זמן כמו עד שלשים והוי כריתות בע"מ וכה"ג בחוץ לפלוני סתם הוי שיור ואינו גט אע"ג דהוי קביעת זמן ואפשר לבוא זמן שלא יהיה שיור דהיינו במיתת פלוני מ"מ השתא הוא דשייר וכן עד עשר שנים. וכל שכן אם אסרה לכל עד הזמן דהוי שיור ואינו גט וכנ"ל:
והנה לפי הנ"ל אפילו אמר בלשון שלא תנשאי לכל אדם וכ"ש בנידון דידן שאמר והרי את אסורה לכל אדם כו' לשון איסור שמשמעו שתהי' עדיין באיסור אשת איש עד כו' דהא הרי את אסורה דומיא דהרי את מותרת שמשמעו להתיר מאיסור א"א כן והרי את אסורה באיסור א"א קאמר וא"כ אמר בפירוש שתהי' עדיין באיסור א"א והנה לפי דעת הרמ"ה שבטור אפי' אמר ע"מ שתהי' אסורה נמי אינו גט וז"ל הטור והרמ"ה כתב ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני לא הוי גט ולא נהירא לא"א הרא"ש עכ"ל והנה טעם הרמ"ה פשוט כיון שאמר בלשון שלא תהי' מותרת מאיסור א"א קאמר והרי שתהי' באיסור א"א הוי שיור בגט גופא ואפילו בע"מ מ"מ הא המגרש אמר בפירוש שתהי' שיור באיסור א"א אלא שבע"מ אין דבריו נראין להרא"ש וכן איתא בהרא"ש בתחלת פ' המגרש לאחר שכתב שם בשם הרשב"א סיים דבריו כיון שאמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני ובין כו' ע"מ שלא תבעלי לפלוני ובין שאמר ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני כיון שהזכיר ע"מ הוי תנאה כו' מידי דהוי אכל תנאים דעלמא מדלא פליג בע"מ אלמא כל ע"מ שרי' ע"כ. ותמיה לי על הדרישה שכתב שלא מצא בזה דבר לא באשר"י ולא בתוס' דלא הזכירו אלא שלא תבעלי מיהו אפשר לומר כיון שהרא"ש כתב שם דבאם נאמר דבחוץ פליגי ובע"מ מודו כ"ע דבכל ענין איירי כו' ע"ש בהאי כללא נכלל ג"כ אם אמר ע"מ שלא תהי' מותרת עכ"ל הדרישה הרי בפירוש כתב הרא"ש בין שאמר ע"מ שלא תהא מותרת הרי שדבריו מתנגדים להרמ"ה מיהו זאת יוצא מדברינו שטעם הרמ"ה הוא דע"מ שלא תהא מותרת מאיסור א"א קאמר דומיא דהרי את מותרת מאיסור א"א דלא כפרישה שכתב עליו טעם אחר ולפי טעם שכתב השיג על הרמ"ה בדרישה דאין זה תלוי בכריתות דגירושין ע"ש ול"נ טעם הרמ"ה כמ"ש ונסתלק מעל הרמ"ה קושיית הדרישה אלא שהרא"ש השיג ע"ז כיון שהזכיר ע"מ תנאה הוי כו' מדלא פליג בע"מ כנ"ל. הרי מוכח בבירור מדברי הרא"ש דטעמא משום דהזכיר ע"מ הוא דהוי תנאה דגילה דעתו בפירוש שאומר לתנאי אף שאמר שלא תהי' מותרת דמשמע מאיסור א"א דהוי שיור עכ"ז מוכרח אני לומר שהוא תנאי משום שאמר ע"מ הא אם לא אמר בלשון תנאי לגלות שהוא תנאי פשוט דהוי משמעו לשיור שתהי' באיסור א"א משמעו ולא שייך לומר שהוא תנאי כלל ובנידון דידן הא לא אמר לשון תנאי לגלות דעתו לתנאי בודאי הוא כדאמרינן שמשמעות הדברים שתהי' באיסור א"א וליכא לספוקי דלמא תנאה כספיקא דרב משום דאין דיבור כזה שייך לתנאי אלא לשיורא כמ"ש:
היוצא מדברינו דהכא שאמר הרי זה גיטך והרי את מגורשת ממני מעכשיו והרי את אסורה לכל אדם עד עשר שנים אי אפשר לספוקי בתנאי כספיקא דרב משום דהכא איכא לאוקמי תרווייהו שפיר דהרי את מגורשת ממני מעכשיו הי' דעתו שיהיה הוא מותר לישא אשה ואח"כ מ"ש והרי את אסורה כו' היה דעתו לקלקלה. דהכי משמע שפיר טפי וכמו שהוכחנו מב"ב ומהרשב"ם כנ"ל. ואפילו היה אומר בלשון הרי את מגורשת ממני מעכשיו ולא תנשאי לאחר הוי נמי משמע שפיר טפי כנ"ל ופשיטא דפשיטא דאמר בלשון איסור שתהיה באיסור א"א קאמר כיון שלא אמר ע"מ כמו שהוכחנו מדברי הרא"ש וליכא לספק בתנאה כלל אלא וודאי אוקמינן לתרווייהו שפיר. ועכ"פ שתהיה אכתי באיסור א"א קאמר ואין לך שיור גדול מזה אף דהיה לזמן אך אכתי היא באיסור א"א ויכול ליטול ממנה הגט ולגרשה:
אך מותבינן אשמעתין ממה שכתבו התוספות (בקדושין ד"ס) בד"ה כל גיטא דמשייר בה ולא כלום הוא פ"ה דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה ולא נהירא דא"כ תקשי לי' מקידושין גופייהו האיך אמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסין בה כיון דמשייר לאו כלום הוא דהא איתקש הויה ליציאה לכך נראה לומר דוודאי בכה"ג הוי כריתות אלא דה"פ כל גיטא דמשייר כו' כיון דאינו נגמר אלא לאחר מיתה אינו גט כו' ע"כ. הרי מוכח מדברי התוספות דלזמן הכלה מחיים אינו שיור בגט כמו שהוכיחו בהוכחה. אך לא עלינו התלונה כי אם גם על הרמב"ם שפי' הגמרא בפ' המגרש בחוץ דהוי שיורא דאיירי לזמן והוי שיור תקשי לדידי' קושיית התוס' הנ"ל כמו שהקשו על רש"י. ונראה דהנה הרמב"ם פסק בהלכות אישות (פ' שביעי הלכה י"ג) האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תיאסר עליו אלא תהיה כא"א על כל העולם ולפלוני כפנויה הרי זו מקודשת מספק עכ"ל. וכתב המ"מ בפ' המגרש (דף פ"ב) נחלקו ר' אליעזר ורבנן כו' ובעי ר' אבא בקידושין האיך כו' לבתר דבעי הדר פשטה בעינן ויצאה והיתה כו'. אמר אביי את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן כו' [משום דרש"י פירש ד"ה את"ל איתא לדר' אבא אליבא דר"א דהוו קדושין כו' ע"כ הרי שמפרש האת"ל אליבא פשיטות דר' אבא והוכרח לפרש דאליבא דר' אליעזר קאמר אביי ואין דברי אביי אליבא דהלכתא אבל הרמב"ם מפרש דקאי אביי אליבא דהלכתא לרבנן וקאי אספיקא דר' אבא. וכמ"ש המ"מ]. ומפרש רבינו את"ל איתא לספיקא ובעיא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין ואעפ"י שבגט אינה מגורשת אפשר שהיא מקודשת בקידושין ומתוך כך פסק רבינו ספק מקודשת וכן עיקר להחמיר כו' ע"כ. הרי שמפרש דאביי מספקא לו ודעתו נוטה שאעפ"י שבגט אינה מגורשת אפשר שהיא מקודשת בקידושין משום דאפשר קידושין תופסין אפי' בקנין כל דהו ונראה דאפילו לרש"י שפירש את"ל דאביי אליבא פשיטות דר' אבא מ"מ את"ל קאמר הרי דאכתי מספקא לאביי מאי דפשיט לר' אבא וס"ל דאפשר דבקדושין תופסין אפילו בקנין כל דהו:
והשתא דאתית להכי ל"ק קושיית התוס' על הרמב"ם וכן לרש"י דהמקשן אין יכול להקשות מקידושין גופא דהוי שיורא ולא הוי קידושין דויצאה והיתה בעינן. דהמקשן סובר דבקידושין בקנין כל דהו סגי. או אפשר דמספקא להמקשן בבעיא דר' אבא ע"כ לא הקשה מקידושין דאפשר לו לתרץ כן או אפילו דהמקשן סובר כפשטות דר' אבא ואעפ"כ לא הקשה מקידושין משום דיכול לדחותו שר' יוחנן סובר דשאני קידושין מגיטין דאפילו בקנין כל דהו תופס וע"כ הקשה מגירושין. וא"כ נדחה קושיא והוכחת התוס' מעל רש"י וביותר מעל הרמב"ם דפסק לדאביי וכפירושו בדברי אביי כנ"ל ושפיר סוברים רש"י והרמב"ם דאפילו כלתה הזמן בחיים הוי שיור בגט ואינו גט:
והנה לפי הנ"ל שפירש הרב המגיד (בהלכה י"ג) שפסק הרמב"ם כאביי דמספקא לי' וכנ"ל נוכל לישב שפיר דברי הרמב"ם שם (הלכה י"ב) הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר כו' ולאחר כ' יום כו' ולאחר י' יום כו' אפילו הי' מאה על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל או"א מפני שהיא ספק מקודשת לכולן ע"כ והמפרשים הראשונים הקשו דזה לא כרב ולא כשמואל ולא כר' יוחנן דלר' יוחנן לכולן תופסין במקצת קידושי וודאי לרב קדושי האמצעי אינו קדושין כמ"ש אביי ולטעמי' דרב כו' ועיין בר"ן שם ומפרשיו נושאי כליו יישבו איש איש לפי דרכו:
אכן אנן נענה בתרייתו דהנה לפי מה שמפרש הרמב"ם וסובר דע"מ שלא תנשאי לפלוני סתם בגירושין הוי כמו ע"מ שלא תשתי יין לעולם דאין זה כריתות ומוכרח מה שאמרו בגמרא בפרק המגרש דבע"מ מודו ע"כ איירי לזמן ממילא בחוץ דפליגי דהוי שיור הוי ע"כ נמי לזמן דכוותיה ואינה מגורשת א"כ לית לי' תירוץ התוספות הנ"ל דלזמן הכלה בחיים לא הוי שיור וההכרח לתרץ להרמב"ם דסבר ר' יוחנן דבקדושין בקנין כל דהו ולא סבר דויצאה והיתה בעינן כפשיטות דר' אבא ולא כספיקא דאביי הנ"ל ממילא השתא שפיר דבזה פסק כר' יוחנן דהוי שיורא ולא תנאה וחזרה דלא כרב ושמואל לחומרא דצריכא גט מכולן. אך בזה דסבר ר"י דהוי לכולן קידושי וודאי אינו יכול הרמב"ם לפסוק כמותו כיון דפליג עלי' אביי שהוא בתרא ואמר את"ל בקידושין בשיורא ומספקא אי הוי קדושין או לאו ולאביי בין הראשון ובין האמצעי ובין האחרון לכולם הוי קידושי ספק משום שיורא ע"כ מוכרח לפסוק דתופסין הקידושין לכולן בספק לכולן דייקא וכנ"ל וגם אפ"ל דתופסין דר' יוחנן הוא תופסין מספק וכאביי וכן פירש גם הר"ן לפי דרכו תופסין שייך לומר מספק כמ"ש הרמב"ם ובאמת לר"י איננ' אומר זאת בדווקא. אך הרמב"ם מוכרח לספק עכ"פ כאביי וכנ"ל. והנה אחר כותבי תירוץ הנ"ל על קושיית התוס' שלא תקשה על הרמב"ם אח"ז עיינתי בר"ן פרק האומר בקידושין שהביא תי' זה בשם הראב"ד על קושיית התוס' על הגמרא. ואח"ז מביא תירוץ בשם הרמב"ן על קושיית התוס' כתירוץ התוס':
ובחידושי הרשב"א מקשה ג"כ קושיית התוס' הנ"ל בפ' המגרש בד"ה הא דבעי ר' אבא והביא תירוץ הראב"ד ותירוץ הרמב"ן הנ"ל ועל תירוץ הרמב"ן שהביא בשם ויש מי שתירץ כו' מסיים ואכתי לא נתחוור לי ועוד הי' צ"ע דמ"מ כשבא אחר בתוך שלשים יום וקידשה מקודשת היא אף לשני וצריכה גט משניהם. אלמא צד משויר יש בה דאל"כ לא היה אפשר לשני קידושין לחול באשה אחת ומביא ראיה מירושלמי כו' ע"ש ברשב"א. ואח"ז בד"ה אלא בע"מ כו' בסוף הדיבור כתב דאין זה דומה לזה גיטך לאחר י"ב חודש דהתם לא חל הגט ולא כורת עד י"ב חודש ולאחר י"ב חודש הרי זה כורת לגמרי אצל כל אדם ואין שיור בגט זה כלל. אבל כאן שחל הגט וכורת מקצת לגמרי אצל השאר ולזה לא כרת ה"ז שיור בגט ואין זה כריתות כו'. ולמ"ד בע"מ לא פליגי אלא בחוץ נמי דכוותה היא כגון דאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני שלא תנשאי לו מכאן עד שלשים יום אינו גט לפי שבשעה שחל הגט להיות כורת אין כורת לגמרי אצל הכל ואין זה כריתות עכ"ל הרשב"א ממילא פשיט והוכיח דבשיור לזמן הוי שיור ואינו גט דלא כתוס' ורמב"ן. הרי רש"י והרמב"ם והראב"ד והרשב"א מסכימים כאחד דלזמן הוי שיור והרמב"ן והתוספות סברי דלזמן לא הוי שיור. אלא שקושיית הרשב"א והוכחתו קיימי לנגדם. ולא מצאנו באחרונים שום דחיה ותירוץ על קושיית הרשב"א. וצדיק הרשב"א בריבו אך מ"מ חששו האחרונים להחמיר כדברי התוס' והרמב"ן כמ"ש הב"ש (סימן מ' ס"ק ח') שכתב והנה לכמה פוסקים הלכה כר"י כו' מ"מ בכה"ג לא הוי שיור דלא שייר אלא עד ל' יום כמ"ש הר"ן ע"כ:
הרי להרמב"ם וסיעתו שיור לזמן אינו גט כיצד יעשה יטלנו כו'. ולהרמב"ן וסיעתו עכ"פ עד הזמן לא נגמר הגירושין ונהי דלדידהו לזמן לא הוי שיור לענין דעי"ז יהיה הגט בטל כמו כל גיטא דמשייר כו' משום דבכלות הזמן נשלם הגט. מ"מ מוכרחין להודות דעד הזמן אכתי הוא משויר. והאשה עדיין. באיסור אשת איש ולמה לא יהיה יכול ליתן לה גט אחר סתם בלי שיור שתהי' מגורשת מעכשיו מכל וכל וכי בקידושין היכי דשייר עד הזמן וחזר וקדשה הוא בעצמו סתם שיחול מיד מכל וכל וכי אין יכול לקדשה מה ששייר ואם קידושין של אחר תופס למאי דשייר כ"ש של דידיה גופא וא"כ דון מינה לגיטין. וכיון דבין אם לגרש אותה בגט זה גופא צריכין לפייסו שיגרש אותה ובין לגט אחר צריכין לפייסו. בוודאי ראוי להחמיר בדבריהם לצאת אליבא דכ"ע בנידון דידן כפי שכתבנו לעיל דאין כאן תנאי. ובפרט שאמר בלשון איסור כנ"ל:
אמנם לכאורה הנה הרמב"ן הוא מהחולקים על הרמב"ם כדאיתא בש"ע (סי' קמ"ג סכ"ב) ויש אומרים כיון שאין התנאי נמשך כו' וטעמם הוא כמ"ש הר"ן דאפשר לבוא זמן שיהי' כריתות ולא תהי' אגידא בו כמו עד שלשים יום ואם כן הסוגיא בתחילת פרק המגרש איירי דמודו רבנן אפילו בע"מ שלא תנשאי לפלוני סתם הוי גט כיון דאפשר לבוא זמן כו' אבל דכוותיה פליגי דהוי שיור ואינו גט בחוץ לפלוני סתם. ואף דאפשר לבוא זמן שלא יהי' שיור דהיינו כשימות אותו פלוני ואעפ"כ הוי שיור ואינו גט וא"כ לכאורה תקשה להרמב"ן למה לא יהיה כן בעד שלשים יום דיהיה שיור. ונראה דהתם בע"מ מכריתות נפקא כמו דאיתא בע"מ שלא תלכי לבית אביך כו' שיכרות שלא תהיה אגידא בו והנה כשמת אותו פלוני לא אגידא. תו לא אגידא בו דאי אפשר לה לעבור על התנאי כדאיתא בר"ן משא"כ בחוץ דילפינן מוהיתה לאיש אחר לכל איש ואיש כרבנן דפליגי על ר"א וכרבא שהוא בתרא דמתני כר' ינאי. וא"כ בעינן שתוכל לבוא לידי הויה לכל איש שתהי' מקודשת לכל איש שהיתה אסורה לו מחמת נשואי בעלה שהרי והיתה כתיב דמשמע קידושין וזה א"א בחוץ לפלוני סתם שתהי' מקודשת לו כשימות משא"כ עד זמן אפשר לבוא לידי הויה הוי גט כשיבוא הזמן:. כך נ"ל ליישב דברי הרמב"ן ולחלק:
והנה בהיותי בצל קורתו של כת"ר זכר לי קושיית מהרמ"ש על תוספות ד"ה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה כו' ע"כ נימא בי' מילתא מה שנ"ל וזה הוא שהתוס' הקשו שם וא"ת דהא ודאי דאיסור כהונה שאני כו' לא הוי גט בעלמא כלל ואם מת מותר' להתייבם כו' וי"ל כו' ע"כ. והקשה מהרמ"ש דמהיכי פשיטא לתוספות לר"א דאיסור כהונה שאני דהא לר"א לא ס"ל דאיסור כ' שאני כיון דיליף מאיסור כהונה כו' ע"ש ונראה דלקמן בגמרא בדף שאח"ז פריך ר"ע על ר"א הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם וק"ו ומה גרושה שהיא קלה אסורה בשביל צד גירושין א"א כו' לא כ"ש כו' ואמר רבא לכולהו אית להו פירכא כו' ופריך הגמרא בע"ב ומאי פירכא אי נימא איסור כהונה שאני הא ר' אליעזר נמי מאיסור כהונה קא מייתי לה רבא כר' ינאי משום זקן אחד קא מתני ולכאורה כיון שאפשר לומר לר"א אחד משני טעמים או כר' ינאי או כר' יוחנן וקושיית ר"ע על ר"א הוא אליבא טעם דר' יוחנן א"כ ר"ע דקארי מאי קארי לה על ר"א כיון דקשה לנו לטעמא דר' יוחנן מסתמא הטעם כר' ינאי ולא תקשי על ר"א די"ל דאיסור כהונה שאני אע"כ ר"ע לא ידע כלל מטעם דר' ינאי אלא הטעם דר"י וע"כ פריך על ר"א מאיסור כהונה. אך אנן דידעינן מטעם דר' ינאי ל"ק קושיא דר"ע מאיסור כהונה דאיסור כהונה שאני כפירכא דרבא וטעמא דר"א הוא כר' ינאי כו'. וא"כ ר' יוחנן דאתי לאיפלוגי על ר' ינאי רבו ואמר טעם אחר וא"כ ידע הטעם דר' ינאי רבו ופליג ולפי טעמו תקשה קושיא דר"ע על ר"א וע"כ וודאי איסור כהונה שאני ומוכרח טעמא דר"א כר' ינאי וא"כ איך אמר ר"י טעמא דר"א מאיסור כהונה הא וודאי לר"א איסור כהונה שאני כו' וזהו באמת קושיית התוספות שפיר:
אך לכאורה לתירוץ התוספות וי"ל דהכי מייתי לה דכיון דאפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה א"כ כי אמר חוץ מפלוני הוי גט גמור כו' ע"כ. מאי פריך ר"ע הא י"ל איסור כהונה שאני וכ"ת הא ר"א נמי יליף מאיסור כהונה זה ליתא דהא ר"א לא יליף ממש מאיסור כהונה, אלא מסברא וכתירוץ התוספות וקושיית ר"ע הוא ממש מאיסור כהונה א"כ י"ל איסור כהונה שאני וכ"ת באמת היינו פירכא דרבא איסור כהונה שאני תקשה למה משני הגמרא רבא כר' ינאי כו' הא אי נמי כר' יוחנן מתני נמי אתי שפיר לפי תירוץ התוספות וכדאמרינן וקושיא זו אינה לפי דברינו כי בלא"ה קשה לתירוץ התוספות ונראה דכמו שכתבו התוספות דאי כשאומר חוץ מפלוני לא הוי גט סברא הוא דבלא נתגרשה אלא מאישה אפילו ריח הגט לא הוי כו'. כן אותו הסברא נמי לר"ע התם. והכי פריך לר"א דאין סברא דלענין אשת איש החמורה לא יהא איסור ולענין איסור גרושה הקלה יהא איסור דאין סברא דכל כך יהא איסור כהונה חמור מאיסור א"א. דבשלמא אם לא הי' איסור אשת איש אלא איסור לאו כמו איסור כהונה שפיר הוי אמרינן דאיסור לאו דכהונה חמיר מאיסור לאו דא"א אבל לא השתא דאיסור א"א חמור שהוא במיתה ואיסור כהונה לאו לחודיה. וזהו לר"ע דס"ל טעמא דר"א כר' יוחנן אבל רבא דלית לי' דר' יוחנן משום דכי אמרינן שאני איסור כהונה י"ל אפילו בדבר מופלג וכמו לר' יוחנן גופא מתרצי רבנן איסור כהונה שאני וע"כ מתני כר' ינאי כו' ושפיר פריך על ר"ע דשאני איסור כהונה אפילו הקל שבכהונה מאיסור חמור דעלמא:
שבועות (ד' מ') תוס' בד"ה אבל בטענת מלוה כו' וא"ת דבשילהי הכותב כו' וי"ל דשמואל דהכא לטעמיה דמחייב לעיל בכפירת פרוטה כו' ולפ"ז צ"ל דלית הלכתא כוותיה דשמואל כו' ע"כ. אך א"כ דרב לא ס"ל הכי תיקשי עליו מברייתא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה דמשמעו כמו ששנים מחייבין פרוטה דממון הוא עד אחד מחייבו שבועה דאל"כ לענין מאי כולל כללא ותולה זה בזה אך י"ל דעל רב לא קשה שרב תנא הוא ופליג והא ליכא לאקשויה דאמת דתנא הוא ופליג אך לא הי' לקבוע הילכתא כרב כיון שהוא נגד הברייתא דליתא מדתני ר' חייא לסיוע לרב וא"כ סבר רב כהאי תנא דברייתא דר' חייא עדיפא מהאי ברייתא דע"כ האי לא מיתניא ביה ר' חייא דאל"כ היה יכול לומר תני ר' חייא לסיוע לשמואל מהא ברייתא דכל מקום כו' דמוכח ע"כ כשמואל דמחייב בכפירת פרוטה אלא ע"כ דלא מיתני בי ר"ח אינה חשובה נגד ברייתא דר' חייא כדאמרינן בעלמא כל מתניתא דלא מתנייא בי ר' חייא לא תותבוה בי מדרשא. אך י"ל דברייתא דכל מקום כו' אינו מתנגד לא לברייתא דר' חייא ולא לרב והא דאמר כל מקום כו' ותולה זה בזה הוא לענין טענת שמא דכמו ששנים מחייבין אותו ממון אע"פ שאין יודע אלא טל פיהם שהם ראו שלקח מביתו והוא לא ראה ולא ידע אלא על פיהם מחייבין אותו ממון כן עד אחד מחייבו שבועה אף שאין התובע יודע אלא על פי העד והא דאמר כל מקום כו' דמשמע כללא דשווין בכל הצדדין אפילו לענין פרוטה הא אמרינן בעלמא דאין למדין מן הכללות ובפרט הכא דסברא הוא דכללא לאו דוקא הוא דלא תיקשי האי ברייתא אברייתא דר' חייא אך הרא"ש דפסק כרב דאין נשבעין על כפירת פרוטה וכאן פסק כשמואל בעד אחד וכפירת פרועה דנשבע סתרי אהדדי כקושית תוס' דדברי שמואל שבכאן אינו אלא לפי דבריו לעיל שמחייב בכפירת פרוטה והרא"ש פסק לעיל כרב דאין נשבע על כפירת פרוטה ובפרט לפי מה שכתבתי דברייתא דר' חייא מסייע מוכח דיש לפרש ברייתא דכל מקום כו' נמי כרב וכללא לאו דוקא וכסברת הרא"ש גופיה שכתב (בסי' ה') שלא אמרינן אין למדין אלא היכא דמוכחא מלתא במתניתין או בגמרא ע"כ וכאן נמי מוכחא דאין למדין מן הכללות מכח ברייתא דמסייע לרב וא"כ פסקיו סתרי אהדדי. וביותר איך יכול לפסוק כשמואל כיון דלרב אתיין שתי הברייתות שפיר משא"כ לשמואל דסתרין אהדדי וי"ל דס"ל להרא"ש לפי תירוץ התוס' שתירצו לשמואל דמשתבע אכפירת פרוטה מוקמי קרא דאבל קם הוא לשבועה אפרוטה אבל בקרקע לא משכחת בשום מקום דמשתבע ע"כ הרי משמע דאם הי' משתכח בשום מקום דמשתבע אקרקע מוקמי קרא אקרקע וא"כ לפי זה אתי שפיר גם לרב דיש לאוקמי קרא אכפירת פרוטה כיון דאשכחן בשום מקום דהיינו בכלים וכמש"כ הרא"ש (בסי' ד') בשם הירושלמי ע"ש: