גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר
סימן יח
מהרר"י מקריזבורג למורי זקיני נ"ע:
אחדשה"ט באתי לבקש את פני כת"ר לעיין בהתירא דהאי איתתא העגונה היושבת שכולה וגלמודה מימים ימימה בוכה במר נפשה על בעל נעוריה איך שהלך לדרכו עם סחורה כדרכו תמיד ונאבד בדרך והקול יוצא שנהרג ע"י שנמצא רוב א' ונתפסו הגזלנים הרוצחים ושלחה האשה ציר מיוחד לחפש אולי תמצא ותשיג דבר ברור מהריגת בעלה והנה השליח הנ"ל הביא עמו מהמקום שהודה הרוצח ששם הרג לאיש א' ע"י חקירות ודרישות השופט בערכאות הממשלה לברר האמת ואמר הרצח שהרג – אז ער האט גיהאט געלע שערות און געלע פאות. גם הגיד תוארו רק שכל הסימנים הנ"ל המה סימנים שאינם מובהקין עוד הביא העד הנ"ל הוא השליח מהמקום שהעיד הרוצח שהרג שם חפשו ומצאו עצמות אדם וגולגולת בלא בשר ולא ניכר שום פרצוף פנים שנאכל ע"י חיות ועוף השמים. גם מצאו הבגדים שלו קרועים ובלויים קרם עליהם עור ובשר וקצת נאכל כולו לא נשאר רק חתיכה אחת מהארבע כנפות שהכירה האשה הנ"ל בט"ע ואמרה שהוא של בעלה שיש לה עדיין מאותו הקארטון הנשאר גם הכנפות של ריפש הראה שיש לה ג"כ הנשאר מאותו ריפש בעצמו והחייט שתפר אמר שהוא מכיר שזהו תפירתו שתופר במקום הכנפות בשינוי משארי חייטים. גם הביא מנעל א' והכיר ג"כ הסנדל שהוא לפי שנעשה משטיוויל ותפרו עליו אזנים גם מצאו פאציילע והכירה ג"כ שהיה כרוך על צוארו אחר זמן רב שהרוצח כבר קיבל דינו בדיני הממלכה – נסעו מפה שני אנשים לדרוש ולחקור מהרוצח אולי ימצאו בפיו מענה ברורה ובקשו מאיש א"י אחד שהוא ממונה הנקרא בלשונם צאסטני פריסטאוו שהוא ישאל את פיו להגיד לו דבר ברור והיה מספר ג"כ הסימנים הנ"ל ושאלו אותו אם יודע מאיזה מקום הוא והשיב שהוא מכירו שהוא מעיר קריזבורג ושאל אחר שהוא מכירו איך היה שמו והשיב ששמו הירשציק וכן היה שמו צבי הירש:
ומעתה דעתי בקצרה נוטה להתיר באופן כשיסכימו עוד שני לומדים מופלגים על ההיתר וכמו שאבאר הכל בקיצור. הנה דעת הרבה מהפוסקים דבעינן שמו ושם אביו ושם עירו וכאן לא הזכיר שם אביו שנית שאף לדעת המקילים בשאלת הכותי שהוא לדעת תה"ד (הובאו דבריו בא"ע בהגהת רמ"א סימן י"ז סעיף ט"ו) עכ"פ התנה שישאלו שלא בפני ישראל וכאן היה השאלה בפניהם ואין מסיח לפי תומו רק מתכווין להעיד הנה מה שלא הזכיר שם אביו יש להתיר בפשיטות אחר שפה עיר קטנה ואנשים מתי מספר וידוע שלא נאבד מאתנו מכמה שנים שום איש ששמו כך מאי אמרת דניחוש לשני שווירי ואולי יש במדינת הים עוד עיר אחת ששמה קריזבורג ולכך לא מהני רק בצירוף שמו ושם אביו ושם עירו דכולי האי לא חיישינן אבל בשמו לחוד עדיין יש לחוש כנ"ל:
דזה אינו חדא דהרי מבואר דקרוב דאורייתא עיין בב"ב בסוגיא דניפול והנה העיר הזאת היא קרובה אל החלל וסמוך לה וממילא תלינן בה ולא בדבר רחוק במד"ה. והא דחיישינן היינו כשנמצא ההרוג בדרך רחוקה ויש כדמות ראיה לזה דבעיר הקרובה אמרינן דהוא מעיר זה מהא דאיתא במשנה (סוף יבמות) דבלשון העד נקט מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ב"פ ממקום פלוני מת ובלשון ההרוג נקט מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פב"פ נשכני נחש כו' ולא הזכיר ממקום פלוני. אף דיש לומר דמעשה שהיה כן היה מ"מ קשה הרי בעינן לרוב הפוסקים שמו ושם אביו ושם עירו ובלא שם עירו לא סגי ואמאי דלג המשנה שם מקומו אבל אי כנ"ל ניחא דכיון שמצאוהו שם אמרינן דמסתמא ההרוג הזה הוא מעיר הזאת וא"צ להזכיר כלל משא"כ בעד המעיד ואין כאן הרוג עדיין אין אנו יודעין על איזה יוסף ב"ש דטובא איכא בעולם וק"ל. ואף שיש לפקפק בזה מ"מ הרי בלא"ה יש כמה פ' ובתוכם הרב מהר"ם מלובלין בתשובה דסגי בשמו ושם עירו גם הרי דעת הרב בעל חכם צבי בת' (ס' קל"ד) להתיר ע"י סימן אמצעי שבגוף עם ט"ע דכלים מטעם דבש"ס מחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד דלא חיישינן כ"כ יש לחלק בין שאלה דיחיד דנאמ' שזה השאיל כליו למי שיש לו זה הסימן דשוב הוי חשש שאלה דיחיד ולזה לא חיישינן. והסכימו עמו כמה רבנים מהאחרונים כ"כ בנידון דידן אחרי שהכירה בע"ע הבגדים תו לא חיישינן לשאלה דיחיד שהשאיל כליו לזה האיש ששמו צבי מעיר קריזבורג וזה שאלה דיחיד ועוד והוא העיקר שמצאתי להדיא בק"א להרב מהר"ז מהודאני' בשם ת' מהרזדו"ש שהביא ת' מהר"ם אלשקר שהביא תשובה להרמב"ם שנשאל על שהעידו בא' שהיה מעיר מנתזפתא ושמו כלף והיה בקומה וזקנו שחור כו' והשיב וז"ל הנראה לי שאם יבואו עדים ממנתזפתא ויעידו שזה כלף בעלה של האשה היה בקומה וזקנו שחור יכולה להנשא בעדות זו לפי ששמו ושם מקומו עם אלו הסימנים שאינם מובהקים יספיק בהעדאתו להתרת עגונא הכותב משה עכ"ל. ולית דין צריך בשש ומעתה נשאר לנו לבאר אי הוי כדין מסיח לפי תומו או לא הנה בשו"ת מוהרי"ן שורש קכ"א ברוצח שהגיד ע"י שאלת השופט בדו"ח דחשיב מסל"ת דכיון דמוכח מילתא דקושטא קאמר ואינו מכוין להעיד דאי לא"ה לא היה לו להודות עצמו בשקר ולחייב נפשו אף שזה הבטיחו שלא יגיע לו נזק מ"מ היה לו לחוש כו'. והנה בנידון דידן מה שהעיד בתחילה לפני השופט מוכח מילתא דקושטא קאמר וה"ה כדין מסל"ת וא"כ אף שאח"כ הגיד הדברים ע"י שאלה הרי מבואר (בסימן הנ"ל סעיף ט"ו) דאם התחיל להסיח לפ"ת אף שאח"כ הגיד הדברים ע"י דו"ח מהני רק דהרב בית שמואל הביא ב' דעות שם בס"ק ט"ו דדעת מהרשד"ם דהיינו דווקא באותו מעמד אבל כשנתפרדו זמ"ז ואח"כ התחיל לדרוש ולחקור לא מהני ויש לעשות סמוכים לדבריו מהירושלמי (סוף יבמות) דאיתא התם גבי פונדקית אמר ר' שמואל סוסרטא עשו אותה כמסל"ת ופריך מהא דאר"ל איזהו מתכוין להעיד כל ששואלין אותו ומשיב ומסיק בשם ר' אחא דעשו אותה כחיה דנאמנת על אתר ועיין במפרש שנדחק בביאורו ולדבריו פליגא הירושלמי אש"ס דידן. ויש לפרש דברי הירושלמי עפ"י דברי מהרשד"ם בפשיטות דהמקשן ס"ד בכוונת דברי ר"ש סוסרטא דאף דבמעשה הנ"ל ע"י שאלה ששאלו איה חברינו מ"מ הרי הוא כמסיח לפ"ת ולא אמרינן דהוי מתכווין להעיד רק כשבא לב"ד כדמשמע לכאורה פשטא דתלמודא (יבמות קכ"א ע"ב) ד"ה בא לב"ד ואמר איש פלוני מת כו' יעו"ש ודו"ק וקצע"י שרצה אינו נקרא מתכוין להעיד וע"ז פריך מהא דר"ל דמבואר דזה הוי מתכוין להעיד וע"ז מתרץ דכאן כיון דהתחיל במל"ת ובסוף באותו מעמד היה השאלה דבזה האמינו דעשו אותה כחיה דמבואר במסכת קידושין (דף ע"ג ע"ב) דחיה נאמנת בד"א שלא יצתה וחזרה אבל יצתה וחזרה אינה נאמנת וה"ק כיון שהתחיל להגיד לפי תומו ומוכחא מילתא דקושטא קאמר ומראש דבריו ניכר שסוף דבריו ג"כ אמת וע"כ מה שהגיד תיכף האמינו אף שהגיד ע"י שאלה ע"י הוכחתו דרוצה להגיד האמת. והנה כמה פוסקים חולקים וס"ל דאף אח"כ מהני שאלה. ומצאתי לא' מהאחרונים שהביא ראיה מתשובת הרא"ש (כלל מ"א סימן ג') בעובדא דאשר בר סיני דמוכח להדיא דהיכא דהוא מפרש דבריו יותר ואין מגיד דבר חדש מה שלא הזכיר בראשונה מהני אף לאחר זמן ע"י חקירה ודרישה ולא בעי לאלתר וי"ל דגם דעת מהרשד"ם כך וליכא מאן דפליג בהא ולפ"ז בנידון דידן אחר שהגיד תחילה לפני השופט בהודאת פיו שהרג לאיש א' ואמר סימנים בגופו וכליו רק שמו לא הגיד ושם עירו ודברי הראשונים הוא אמת דוודאי קושטא קאמר כמ"ש מהר"י הנ"ל דא"כ האיך מחייב נפשו בהודאתו שקר וא"כ גם דבריו האחרונים אף כי לא היה ירא משום עונש כי קיבל כבר דינו מ"מ הרי לא הגיד חדשות רק מפרש דבריו הראשונים שהרי גם בתחילה כיון עליה שהרי לבסוף הגיד גם כן אותם הסימנים עצמם אלא שהוסיף לפרש יותר. דבריו ניכרין מסופו כי המה דברים אחדים וקושטא קאמר ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולו יהי אלא ספק אם כיון להעיד במה ששאלו או לא ואינו אלא חשש שמא כיון להעיד הרי כתב הב"ח ג"כ האומר מת בלא קישור דברים דיש בזה ב' דעות הובא בהגה"ת רמ"א שם (סעיף י"ד וכ') שבמקום עיגון כגון שידוע שאם לא תקבל עדות לא תמצא עדות אחרת ותשב עגונה כל ימי' סומכים גם על מסל"ת שאומר בלא קישור דברים וראייתו ממ"ש סוף יבמות דבשעת סכנה כותבין אע"פ שאינן מכירין ופרש"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה הלכך אין חוששין לצרה ה"נ אין חוששין שמא נתכוין להעיד עד כאן דברי הב"ח. א"כ לפ"ז בנידון דידן כיון דאינו אלא חשש שמא נתכוין להעיד יש לסמוך במקום עיגון כי האי שבוודאי לא תמצא עדות אחרת ותשב עגונה כל ימיה לכן נראה שיש להקל לסמוך בלי שום פקפוק ואף שהרב בית שמואל פקפק בראיית הב"ח הנ"ל דהא דאין חוששין לצרה היינו דצרה הוי חשש רחוקה י"ל דכוונת הב"ח הנ"ל להביא ראיה לדברי המחמירין דס"ל דמסל"ת לא מהני בלא קישור דברים ואליבייהו קשה אמאי מקשה מצרה ולא מקשה דלמא כותי וצ"ל דהרי יש כמה פסולין כמו כל החמש נשים ונקט חדא מנייהו וה"ה לאינך כ"כ י"ל דה"ה לא"י. ולפ"ז תירוץ הש"ס דשעת הסכנה קאי גם אחשש דשמא כותי הרי דגם לדעת המחמירין דבעינן קישור דברים בכותי מודו דבמקום עיגון יש להקל ועכ"פ מחמת יראת האריכות כתבתי רק מה שנוגע לדינא והשמטתי הפלפול וגודל בקשתי לשום עין עיונו עליו ולהשיבני דבר את אשר עם לבבו ובטוח אני במדת טובו הגדול שיתן מקום לדברי ע"כ קצרתי כ"ד או"נ באמת לאמיתו יעקב בהרב מוהר' אשר מק"ק קריזבורג:
תשובה בנידון היתר העגונה הנ"ל
הגיע לידי כ"י על שהשבתי למר אודות השו"ב וקבלתי מגילה עפה בסברא ופלפול אך לא עיינתי בו מחמת שכתב כת"ר אלי בנידון העגונה לעיין בהתירא דאיתתא ובאמת ידעתי בנפשי שלא אהיה חובש ושמלה אין לי דברים המחוורים כשמלה ובפרט בנידון ערוה. וגם שו"ת מהראשונים אין בידינו לעיין בהם דברים ממקורם אך מפני שבוודאי יסוד ההיתר יהיה על מצוקי ארץ גדולי ההוראה ע"כ באתי להשיב מפני הכבוד להיות לסניף בעלמא כיהודא ועוד לקרא ועכ"פ מתוך הויכוח יתברר האמת ותוכן הענין כבר מבואר בשאלה החקירות ודרישות והסימנים וכו' יע"ש והנה הספיקות שיש להסתפק כבר מבואר בדברי קדשו. הנה נידון שלא הזכיר שם אביו רק שמו ושם מקומו. הקיל כת"ר בוודאי פשוט להקל כמבואר בשו"ע (י"ז סי"ט) ישראל שאמר מת כו' עד שיעיד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו והוא מהרמב"ם מהתוספתא וכתב בהגהת רמ"א וה"ה בעובד כוכבים מסל"ת ואודות חשש דשני שווירי אולי יש במדה"י עוד עיר ששמה קריזבורג ולכך לא מהני רק בצירוף שמו ושם אביו ושם עירו דכולי האי לא חיישינן אבל בשמו לחוד עדיין יש לחוש כנ"ל. וכתב כת"ר דז"א חדא דקורבא הוא דאורייתא בב"ב בסוגיא דניפול כו' ומסתייע עוד ממשנה סוף יבמות דבלשון העד הזכיר גם שם המקום ובלשון ההרוג לא נזכר רק שמו ושם אביו ולא שם העיר מ"מ קשה הרי בעינן לרוב הפוסקים גם שם עירו ואמאי דלג המשנה אך אי כנ"ל ניחא וכו'. אך מה נעשה לגירסת הרי"ף והרא"ש שהוא בהיפך. אך מה להאריך כאן בפלפול שהאמת הוא כמ"ש להקל וכמ"ש הב"ש (ס"ק נ"ט):
והנה מ"ש כת"ר נידון מסל"ת בשם מהרי"ק דרוצח שהגיד ע"י שאלת השופט בדו"ח דחשיב מסל"ת כו' כ"כ הב"ש ג"כ בשם תשובת מ"ב אלא שהב"ש הביא תשובת רש"ך שהחמיר בזה ושהרב מהרי"ב פסק ג"כ לחומרא אך כפי שכתב הב"ש בשם הט"ז אם יש ספק אם אמר הא"י מל"ת או ע"י שאלה ויש אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקולא ואמרינן שהיה מסל"ת כנלע"ד ע"כ וא"כ נראה גם כאן דיש לנו ספק אם ע"י דרישות וחקירות שהגיד הרוצח אם הוי מסל"ת כיון שהפוסקים מחולקים בזה כיון שיש לנו עכ"פ אומדנות המוכיחות החתיכה מארבע כנפות והפאציילע והמנעלים שהכירה עכ"פ לא פחות מאומדנות המוכיחות לא הוו נראה דיש להקל ולומר דהוי מסל"ת ולסמוך על הפוסק דס"ל דהוי מסל"ת ובפרט בשעת הדחק במקום עיגון כדאי הם לסמוך עליהם וכמו דאמרינן בגמ' כמה פעמים כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו כו' וכן כדאי הוא ר"ש כו' ואף דלפי הכלל אין הלכה כמותם וכ"ש הכא דלא מכרעה. וביותר שאף שכתב רמ"א בהג"ה (סעיף ט"ו) וכן בכ"מ דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא וגם הרב בעל חלקת מחוקק השיג שם על משאת בנימין שכתב בשם המזרחי דאזלינן לקולא ע"ש (ס"ק ל"א) מ"מ הא הב"ש (ס"ק מ"ז) הסכים למ"ב וכן הביא דברי הע"ז שהביא התשובות שכתבו ג"כ לקולא וכן פוסק בט"ז ע"כ. א"כ הלכה כבתראי דאזלינן לקולא וא"כ הוי לדידן מה שהגיד הרוצח ע"י דו"ח השופט מסל"ת ע"פ בתראי ורוב פוסקים וגם יש לומר אפילו הני דסברי שע"י דו"ח השופט לא הוי מסל"ת מ"מ גם אינו להעיד אלא דס"ל דלא הוי ממש מל"ת ובכה"ג אי איכא בזה גם אומדנות מוכיחות לאמת הדבר הוי כדין מסל"ת וכמו בההיא דפונדקית (סוף מסכת יבמות) אף דהיה התם עדות ע"י ששאלו איה חבירנו אך כיון והוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת עשאו כמסל"ת וע"ש בתוס' ואפשר דאפילו הפוסקים דס"ל דע"י דו"ח לא הוי דין מסל"ת היינו לפי מדינתם שהיו מיסרין ביסורים וענויים כדי להודות. ומודה שלא יבוא לידי יסורין ובוחר מות מחיים דאלמלי נגדוה לחנניה מש"ו כו' משא"כ לפי נימוס מלכות שלנו נראה שהם מודים שיש לו דין מסל"ת ואין בזה פלוגתא ובפרט שיש לנו מצורף עכ"פ אומדנות מוכיחות כנ"ל ומעתה שלענ"ד הוי הדו"ח דין מל"ת נבוא למ"ש כת"ר וא"כ אף שאח"כ הגיד הדברים ע"י שאלה של הממונה שלהם בפני ישראל הרי מבואר (בסט"ו בסי' הנ"ל) דאם התחיל להסיח לפ"ת אף שאח"כ הגיד הדברים ע"י שאלה של הממונה על ידי דו"ח מהני רק שהב"ש מביא שני דעות (בס"ק ט"ו) דדעת מהרשד"ם דווקא באותו מעמד (וכמעש' דפונדקית) אבל כשנפרדו זמ"ז ואח"כ התחיל לדרוש ולחקור לא מהני כו' ע"כ (שומעין להקל לפי הנ"ל בפלוגתא) וגם בתשובת הרא"ש בעובדא דאשר בר סיני מוכח להדיא דהיכא שהוא רק מפרש דבריו יותר ואין מגיד דבר חדש מה שלא הזכיר בראשונה מהני אף לאחר זמן גם ע"י דו"ח ולא בעינן לאלתר וי"ל דגם מהרשד"ם מודה וליכא מאן דפליג בהא. ולפ"ז בנידון דידן אחר שהגיד תחילה לפני השופט בהודאת פיו שהרג איש א' כו' רק שמו ושם עירו לא הגיד כו' וא"כ גם דבריו האחרונים אף כי לא היה ירא משום עונש כי כבר קבל דינו מ"מ הרי לא הגיד חדשות אלא שהוסיף לפרש יותר והגיד שמו ושם עירו. (ועיין עד סוף דברי השואל) גם ראיתי בשו"ת צמח צדק שהסכים אף ששהה זמן רב בין התחלת מל"ת להשאלה שאח"כ נחשב הכל מל"ת ע"ש (סימן מ"ב) ורואה אני בענ"ד לברר הדבר יותר בביאור דכיון שאמר אל השופט שהרג אדם כזה ובסימניו כמ"ש כת"ר דבזה מאמינים לו כמו במל"ת וכמו שמבואר בפוסקים הכל כנ"ל ואח"כ ע"י שאלה ג"כ אמר שהרג אדם כזה בסימניו כנ"ל א"כ מה שאמר עתה הוא בוודאי אמת ואף שעתה ע"י שאלה והוי כוונתו להעיד וכקושית הגמרא והא איה חבירנו קאמר כו' ע"ש אך כאן כיון שכבר נתברר לנו האמת ע"י דו"ח השופט דכן הוא א"כ אי אפשר לומר שמה שאמר עתה ע"י שאלה אינו אמת וע"כ הוא אמת שאין אנו צריכין מל"ת אלא לסמוך עליו שהוא אמת וא"כ אפי' ע"י שאלה שהוא להעיד כיון שמבורר לנו שהוא אמת יש לו דין מל"ת וכיון ששאלו באותו מעמד עוד על שמו ואמר ששמו הירשציק ומקרישבורג הרי חוזר ומפרש האמת שאמר בתחילה באותו מעמד וא"כ הוי כולו כמעמד אחד ובוודאי גם מהרשד"ם מודה בענין כזה כי מה שאמר בתחילה במל"ת ואח"כ באותו מעמד מפרש ע"י שאלה דנאמן כיון שמתחילה אמת א"כ הכל חדא היא ומה שאמר מתחילה ע"י שאלה כיון שע"כ מ"ש ע"י שאלה אמת כנ"ל א"כ מה שאמר ומפרש אח"כ באותו מעמד ע"י שאלה ג"כ מהני דהכל חדא היא ולברר דברי שכתבתי אף שהוא ע"י שאלה שהוא כוונתו להעיד אך כיון שברור לנו שהוא אמת הוי כדין מסל"ת אף שהוא מצד הסברא כן נראה להביא ראיה לזה (מסוף יבמות) מעובדא דפונדקית שהקשה הגמרא והא איה חבירנו קאמרי לה ומשני כיון דחזיתינהו בכי' אמרו לה איה חבירנו אמרה להם מת וקברתיו ע"ש תוס' וא"ת מאי מייתי ראיה כו' דקא מסיחה לפי תומה היתה וי"ל דלא היתה ממש מל"ת דמה שהוציאה מקלו ותרמילו זה היתה יכולה לעשות כן לעדות ור"ע כו' כן משמע קצת בירושלמי דקאמר עשו אותה כמל"ת אלא שמביאין ראיה דלא גרע מעד אחד ע"כ ועיין במהר"ם שמשבש דברי התוס' ומגיה ולכאורה נראה לפרש דר"ע פליג במתניתין ובעד אחד גם הוא מכשיר אבל לא באשה כו' ואמרו לו מעשה בבני לוי כו' ולא תהא כהנת כפונדקית ופי' בגמ' ולא תהא כהנת כפונדקית א"י וא"כ אשה נמי נאמנת כמו עד אחד והקשה התוס' כיון דא"י ומסיחה לפ"ת וכמו דאסיק וכיון דחזיתינהו בכיא מאי מייתי רבנן ראיה שתהא אשה בת"ע כמו עד א' מכאן אין להביא ראיה ולא תהא כהנת כפונדקית אלא שתהא אשה נאמנת במסל"ת כמו הנכרית ולא שתהא בתורת עדות כעד אחד ותירצו דלא היתה ממש מסל"ת דמה שהוציאה מקלו ותרמילו היתה יכולה לעשות כן לעדות לדבריה מה שהשיבה על שאלתם איה חבירנו והכל לעדות על שאלתם אלא שנתאמת אצלינו עדותה מחמת הבכיה הקודמת שאמת הוא עדותה שמת וע"כ כשראתה אותם נתעוררה לבכיה. וא"כ כיון דחזינן כשנתברר לנו שעדותה אמת נאמנת בעדותה שיש לנו במה לחזק האמת אפילו בנכרית נאמנת כ"ש באשה מעמינו שיש לנו במה לחזק האמת עדותה אותו עצמו שיש בעד א' או טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי או משום דייקא ומנסבא או אפשר בצירוף שני הטעמים א"כ הוי אשה כמו עד א' ודלא כר"ע שמחלק כנ"ל ור"ע א"ל כו' אין זה ראיה כו' כיון דבכיא וע"ז מביאין ראיה מהירושלמי כו' שלא היתה ממש מסל"ת אלא שמביאין חכמים ראיה דלא גרע מעד א' כשיש לנו במה לחזק עדותה כמו עד א' וכנ"ל א"כ לענ"ד נתברר שאף שהוא ע"י שאלה והוי כוונתן להעיד אך כיון שברור לנו שהוא אמת שיש לנו במה לחזק עדותה שהוא אמת הוי כדין מסל"ת ע"כ לע"ד הוי בנידון דידן הכל כאותו מעמד וכנ"ל. ואף לפי הגהת מהר"ם בתוס' נמי כן הוא דנאמנת בעדותה הנכרית כיון שיש לנו במה לאמת עדותה ועיין:
ומפני שראיתי שכת"ר מסתייע עצמו בסברת הב"ח שכתב בענין שאומר בלא קישור דברים דבמקום עיגון להקל כו' הנה ראיתי בפירוש הק"נ על הרא"ש שנשאר עליו בקושיא שהקשה הב"ח על הפוסקים דאין ל"ת נאמן כ"א ע"י ספורי מעשה או בתחילה או בסוף אבל מת לבד אפי' מל"ת אין נאמן הא בגיטין בקומנטריסין א"י שלא אמרו אלא איש פלוני מת ופריך שם הגמרא אמאי לא ישיאו את אשתו הא קיי"ל דנאמן במל"ת ותירץ דמיירי בכה"ג שא"א להשתדל אחר עדות אחרת סמכינן כו' אמל"ת אפילו בכה"ג וראייתו מהא דבמקום סכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כו' וכפרש"י שם. והקשה לדבריו מאי פריך התם אילימא מת ממש דכוותיה גביה נכרים אמאי לא ישיאו את אשתו הא קיי"ל כל מל"ת מהימן ומאי פריך דילמא הבריית' קאי אשריותא דלכתחילה ע"כ. ור"ל דהא הברייתא סתם נשנית ומנ"ל להמקשן לפרש הברייתא בלא אפשר להשתדל כו' ולהקשות הא מל"ת הימניה אפילו בלא קישור דברים הא אפשר דבאפשר איירי ולכך אל ישיאו לכתחילה משום שהוא בלא קישור דברים אלא וודאי אפילו באפשר אין צריך קישור דברים ופריך שפיר הא קיי"ל דמל"ת הימניה והדר הקושיא לדוכתיה ונשאר בקושיא ע"ש. ונראה דהא וודאי מדברי המקשן אין להוכיח שום הוכחה דאפשר כמו שלא ידע התירוץ במלתא דשייכי בהו עביד לאחזוקי שקרייהו כו' כ"כ לא אסיק אדעתי' אפילו באפשר נאמן במל"ת ולכן הקשה אבל האמת אינו כן דיש חילוק בין אפשר ללא אפשר וכנ"ל אבל עיקר ההוכחה הוא מהתרצן דאי איתא דיש חילוק בין אפשר ללא אפשר דאיירי באפשר באין מסל"ת אלא בקשור דברים ולכך אל ישיאו כו' משום שהוא בלא קישור דברים ומדלא משני כך מסתמא אין צריך קישור דברים. ונראה דאי אפשר לו לתרץ בדאפשר ומשום דאין קישור דברים דא"כ למה נקט הברייתא קומנטריסין הו"ל למנקט בסתם נכרים דטעמא משום דאין קשור דברים דבמה דקתני בב"ד של ישראל לא אשמעינן מידי וע"כ משום סיפא נקט ומאי אשמעינן ומדקתני קומנטריסין מוכח דטעמא משום דשייכי בהו כו' ולא משום דאינו בקישור דברים משום דא"צ כאן קישור דברים וקשה מהנהו עובדות מאן איכא ביה חיוואי כו' ווי לפרשא זריזא כו' שמוכח שצריך קישור דברים ומוכרח לחלק דהכא איירי בלא אפשר ובמקום עיגון דאי לאו דשייכי בהו כו' היו נאמנים אפילו בלא ק"ד והני עובדות מיירי באפשר דצריך ק"ד וכמ"ש הב"ח ול"ק קושיית הק"ן אהב"ח ושפיר מסתייע כת"ר מדברי הב"ח:
וראיתי לכת"ר שמתרץ מה שהקשה הב"ש על ראיית הב"ח (עיין בדברי השואל) ומיישב כת"ר דכוונת הב"ח להביא ראיה אף לדברי המחמירים דמל"ת לא מהני בלא קישור דברים ואליבייהו קשה אמאי מקשה מצרה ולא מקשה דלמא א"י הוא (ור"ל דשכיח) וצ"ל. דהרי יש כמה פסולין כמו חמש נשים דהתם ונקט חדא מנייהו וה"ה לאידך כ"כ י"ל דה"ה לא"י ולפ"ז תירוץ הש"ס דשעת הסכנה קאי גם אחשש דא"י הרי דמוכח להדיא דגם לדעת המח' דבעינן קישור דברים מודו דבמקום עיגון יש להקל עכ"ד כת"ר. ולי נראה בפשוט ליישב כמ"ש הב"ש דצרה שאני דלא שכיח א"כ אחר שתירץ הגמרא אצרה דבמקום סכנה כו' לדעת המחמירין תינח צרה דלא שכיח ואכתי תקשה לדעת המח' למה לא הקשה אכתי מנכרי ובא"י לא הוי זאת מסל"ת בלא ק"ד אלא וודאי כיון שתירץ לו הקושיא דבמקום סכנה לא חיישינן ולכן לא הקשא אכתי מא"י וא"ש חילוק הב"ח בין אפשר ללא אפשר ושפיר מסתייע כת"ר כנ"ל:
אך אכתי קצרה דעתי מלהבין ראיית הב"ח מהתם דהתם אינו אלא לחשוש אם א"י הוא במקום סכנה אין חוששין כמו בצרה דאין חוששין דלמא צרה היא אבל אי הוי ידעינן מי הוא ואמר בלא קישור דברים אין נאמן אפילו במקום סכנה מידי דהוי אצרה דאי הוי ידעינן דצרה היא וודאי אינה נאמנת דחמשה נשים אינם נאמנות בלא פלוג אפילו במקום סכנה וכן משמעות לשון הברייתא בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין משמע הא מכירין אינם נאמנים אפילו בשעת הסכנה וא"כ הכא נמי דמכירין אין נאמן בלא קישור דברים אפילו במקום סכנה דלא הוי מסל"ת ולפ"ז גם ראייתו דמר בנידון דידן למה שלא יהיה השאלה שהשיב עליו הרוצח במעמד הראשון שהסל"ת דבמקום עיגון הוי זאת מל"ת אין ראיה מכרחת דהתם ל"ח אך אם הוא לפנינו אפשר שצריך שגם פי' דבריו שע"י שאלה צ"ל באותו מעמד להחמיר אפילו במקום עגון אך ראיית הב"ח מקומנטריסין כנ"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר הם מקויימים שפיר. ועי"ז מתורץ שפיר הא דלא מקשה כאן מא"י דשכיח טפי מצרה דזה כבר ידע המקשן דבלא אפשר אפילו אם הוא א"י נאמן בלא קשור דברים מהא דקשה מהנהו עובדות הנ"ל אהא דקומנטריסין וכנ"ל וזה לא ידע המקשן דלא לחוש לצרה עד שתירץ לו מהברייתא דבמקום סכנה כו' וגם לאחר כך לא פריך מחמת הברייתא שתי' לו כאן אלא מכח דקומנטריסין וכנ"ל ולפ"ז גם ראיית כת"ר שפיר מדברי הב"ח אך אכתי אני חוכך בדבר ראיה זו מדברי הב"ח שהביא כת"ר דעד כאן לא מחלק הב"ח בין אפשר ללא אפשר בענין מסל"ת בלא קשור דברי' אההיא דקומנטריסין שהוא בלא קשור דברים ומוכרח לחלק אליבייהו דהנהו דס"ל דצריך ק"ד דזהו באפשר אבל בלא אפשר א"צ אבל בנידון דידן שהשאלה לא היה באותו מעמד תחילת דבריו שהיה ע"י מל"ת מנ"ל להחשיב הכל בחדא במקום עיגון כיון שאין לנו כמו התם ואינו אלא דמיון מסברת עצמו וכבר אמר ר' יוחנן (גיטין י"ט) וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הרי שלא סמכו על הדמיון לעשות מעשה אם לא היה להם הוכחה וכ"ש אנן יתמי דיתמי אבל לדידן שכתבנו שבאמת הוא הכל באותו מעמד וע"פ ראיה והוכחה א"ש אך באופן אם יהיה הסכמה מן כת"ר ע"ז ומשאר לומדים אפשר להתיר או ע"פ הסכמת האחרונים שבכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו דאזלינן לקולא ובפרט בנידון דידן שיש לנו עוד אומדנות המוכיחות עכ"ז מהחתיכה של ארבע כנפות והפאציילע והמנעלים שעכ"פ פחות מאומדנות המוכיחות לא הויין ואף שכתב רמ"א בהג"ה שם באומדנות המוכיחות שאם נשאת לא תצא והוא מעובדא דחסא שאמר ר"נ האלקים אכלו כוורי לחסא והלכה ונשאת ואמרינן דלא תצא הא לכתחילה אין משיאין ע"פ אומדנות שם בהג"ה הנ"ל. אך אין אנחנו סומכין ע"ז אלא להחזיק לפסוק כדעת המקילין בפלוגתא בענין מל"ת וגם בהצטרפות לזה סברת הדמיון שכתב מר וגם סברתינו להיות סניף לזה אפשר דגם הרמ"א מודה דאזלינן בפלוגתא כנ"ל לקולא ועכ"פ ע"פ האחרונים נלך בטח להתירה מצרור העיגון. ואף גם זאת נראה לענ"ד שהמנעלים שנעשו משטיוויל ותפרו עליו אזנים הוא סימן מובהק כי זה אין שכיח לעשות מנעלים בענין זה וכמעט א' מאלף כי לא יעשה במקומינו. ובענין חשש דשאלה נראה שהם כלים שאין עשויין להשאיל כיון דהם מתקלקלין הרבה בהילוך משאר בגדים ונקרעים בהילוך ובפרט לילך על המדינה ובוודאי אין דרכן להשאיל ואם סמכו חכמים בכיס וארנקי דאין דרך להשאילם משום דמנחשי כ"ש הני דנקרעים והולכים ע"י הילוך דאין עשויין להשאיל מידי דהוי אסכינא דאשכבתא (ב"מ סוף פ' המקבל) דאמר רבא כיון דמפגמי קפדי אינשי ולא מושלי והלכתא כרבא ועיין ביבמות (ק"כ ע"ב) בתוס' ד"ה כליו דחיישינן לשאלה כו' בכלים שאין דרכן להשאילן כו' ואסיים בשלום אם יסכימו חכמים בהתירא דאתתא דא אהיה גם אנכי סניף להם מכל הני טעמי ובפרט בהצטרפות כולם יחד להועיל לאיתתא דא. ואודות נידון העבר (עי' לעיל סי' ז' ח') לא עיינתי בו מחמ' אפיסת הפנאי וגודל הטרדה ובפרט לעת זקנותי לא כל העתים שוים ואי"ה לכשאפנה אשנה ממני הדורש טוב לעמו ושלום על דייני ישראל מרדכי במוה' אברהם זללה"ה מבוסק: