אור ברסלב
גדולת מרדכי סימן טז

גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר

סימן טז

סימן טו

וזאת היא התשובה שהשיב ע"ז מ"ז נ"ע.

אקדים בשלמא דמר גברא בגוברין. ארי שבחבורה אדיר התורה הרב המפורסם המופלג. חריף ושנון סובר ומסביר. שמן תורק שמו המפורסם לרבים כבוד מו"ה צמח היושב על מדין בק"ק זאגר חדש. יצמיח מזלו וירום קרנו למעלה.

הגיע לידי מכתבו דמר בחודש הזה. ובוודאי איני כדאי לשלוח אלי ואמרתי גיסא גיסא על השבחים שאין בי כי מה אנכי לפני מופלגי תורה אשר לא פסק פומייהו מגירסא ואני טרוד גדול במילי דאורייתא ומתא ולא חשיב לימודינו אלא דרך ארעי. וכדמטי לידי דברי קדשו הייתי בעסק ענין הכבד אצלי ובהכרח אמרתי לכשאפנה אשנה. וכשראיתי שהוא מת"כ ואין לנו ספר ת"כ רק מהמע"י החומש של הגאון ז"ל ובפרט שבד' לא מצינו כו' לא היה כעת לעסוק במדרש הנעלם ממני אך לכבודו באתי להשיב כפי הנלע"ד ע"י מכתבו דמר מת"כ אדם לרבות כו' וכו':

ולע"ד היה לתרץ בפשוט דאי לא אדם אלא היה כתוב כי יקריב מכם כו' הייתי אומר בכם חלקתי ולא בגרים חלקתי דמקבלין מהם. אך מהם מן כופרים ששב לסורו כמ"ש בברייתא בנכרים כדאיתא בחולין בשני מקומות אך השתא דכתיב אדם לרבות את הגרים קאי מ"ש מכם להוציא את הכופרים לעובדי גלולים כו' גם על הגרים דאין מקבלים מן הכופרים ששב לסורו וממילא מכם בכם חילקתי וכו' אך לפ"ז כיון שכתב כאן אדם לרבות את הגרים. ומכם להוציא הכופרים בין בישראל ובין בגרים א"כ נשמע הכל מכאן מן הגר הגר כו' למ"ל. וזה לכאורה קשה גם אתירוץ כת"ר דאדם לרבות את הגרים לסמיכה דלא תימא בני ישראל למעט גם גרים לסמיכה כו' וממילא מוכח מכאן דגרים מתנדבין נדרים ונדבות א"כ ומן הגר הגר למ"ל אך אפ"ל דנתחדש שם לעבור עליו גם בלאוי דמומין כמו בישראל. אך ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו ובפרט להרב הגדול שכמותו י"ב. ונראה לע"ד דתורת אמת היתה בפיהו [הרב השואל קצר בהעתקת לישנא דבעל ק"א וזאת אטעיתיה למרן המחבר ז"ל לחשוב דקושיתו קאי מסוף הפסוק דמן גר הגר אמנם בק"א כתב מפורש. הלשון קשה לי טובא דאמאי אצטריך קרא לרבות גרים והלא קיי"ל דמקבלין מן העובדי כוכבים כדמרבינן ליה מקרא דאיש איש דה"ל לומר איש ואמר איש איש לרבות הא"י שנודרים נדרים ונדבות כישראל וא"כ אחר דבגיותן נודרין מי גריעי בגרותן עד דנחשוב לומר שאין נודרין דאיצטריך קרא לרבותם עכ"ל. המ"ל דובער] דזה ברור דקושיית הקרבן אהרן הוא מן פסוק מן הגר הגר כו' שהקשה תיפוק לו מאיש איש כו' מילת וכו' מורה על סיום הפסוק וכיון שכן איך תכ"ד ישכח דבריו איש גדול ליהודים כמוהו. ונראה כוונתו דמבואר ברמב"ם (בהלכות מעשה הקרבנות פ"ג) דהא דמרבי שם מאיש איש לא מרבה אלא שמקבלין מהם עולות בלבד כו' ע"ש ועי' בכ"מ שהוא מפ' ואלו מנחות וכר"ע שנא' אשר יקריבו לד' לעולה. אבל שלמים וחטאות ואשמות אין מקבלין מהם וא"כ לפ"ז בגרים נמי י"ל כן. דהא באותה פר' נאמר ומן הגר הגר כו' אך י"ל דנא' איש איש מבית ישראל ומן הגר אקשינהו לישראל דמקריבין את הכל. אך לפ"ז א"י נמי אקשינהו התם לישראל:

אך אשר יקריבו לד' לעולה במאי מוקמית. ולא תקשי מאי ראית דמוקמינן במסתברא. והשתא אי לאו אדם ה"א דאתא מכם להוציא הגרים לענין שאר קרבנות וכנ"ל דלא תיתי בהקישא כנ"ל דתחילה נאמר דרך כלל על כל הקרבנות נדבה. ואח"כ מפרש אם עולה קרבנו וכן שאר קרבנות ומנחות מפרש בדרך פרט בסדרה זו ממילא הייתי אומר להוציא גרים משאר קרבנות דעולה גלי רחמנא בפ' אמור ולא שאר קרבנות ולא מכם להוציא הכופרים בישראל אפילו לעובדי גלולים כו' כדי שיחזרו בתשובה דכיון שמביא קרבן רואין ששב ראוי שלא לדחות אותו לכך כתב אדם לרבות את הגרים אף לשאר קרבנות וקאי ע"כ מכם להוציא את הכופרים בין בישראל ובין בגרים [הת"כ לא היה לפניו לכן כתב מה שכתב אמנם המעיין בת"כ יראה דקושיא זאת מקשה הת"כ בעצמו ומסיק לה מדסמיך ליה בני ישראל מה בני ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית יצאו עובדי כוכבים שאינם מקבלי ברית. הנ"ל]. וא"ל מה ראית מאדם לרבות גרים דלמא לרבות כופרים ומכם להוציא גרים. זה אינו וע"כ אדם לרבות גרים ומבואר דברי הקרבן אהרן שאין בו מום ואסיים בשלומו דמר:

ועתה אשיב על מה שהקשה כת"ר על המשנה למלך מה שתירץ כת"ר קושיא שניה של המל"מ ע"פ קושיית ר' מרדכי בתוס' נדה שתירץ התוס' הא דאין נותנין ימי טוהר כו' לענין שאם ראתה יום ז' או ביום י"ד כו' דהוי תחילת נדה דאין טומאת לידה עליה א"כ תלוי זה בזה ע"כ. לכאורה אין ענין לכאן דבברייתא הנ"ל ובמשנה בנדה שם לא נאמר אין לה דם טוהר אלא אין נותנין לה ימי טוהר שפיר יש לתרץ כמו שתרצו התוס' דאין אומרים דימי טומאת לידה כלתה אפילו ראתה ביום ז' או בי"ד ותטבל כשאר יולדת דאין סופרת עוד בימי טוהר לראייתה כנ"ל בין ראתה אינה טמאה ובין לא ראתה ימי טוהר הם דאין להם שייכות להימים הקודמים שתהא צריכה לספור ראתה ביום ז' או י"ד אבל גיורת ובמשנה שם אין לה ימי טוהר אלא שייכים לימי הטומאה הקודמים לז' ולי"ד שראתה כו' אבל בירושלמי איתא אין לה דם טוהר דמשמע מה שרואה בימי טוהר וליכא לתרץ כנ"ל והדר קושיית המל"מ לדוכתי' ולפמ"ש ל"ק קושיא דכת"ר על תירוץ מל"מ מברייתא דבכורות דברייתא איירי כמו שתירצו התוס' וכאן בירושלמי דם טוהר בימי טוהר איירי וכן משמע בתוס' דווקא ביום ז' כו' הא דם טוהר בימי טוהר נותנין. אך למ"ד דמעיין אחד הוא א"כ פירש המשנה והברייתא הכל כפשוטו קשה מבכורות על המל"מ. וביותר הא בבכורות ר"י ור"ל דבני א"י סברי כברייתא הנ"ל ור"י המסדר ש"ס ירושלמי וקשה דידיה אדידיה לפי תירוץ מל"מ. ובל"ז לא היה קשה דחזי' דעיקר קושיית התוס' הנ"ל בנדה (ל"ה) הוא ממתניתין דיוצא דופן דברייתא דבכורות י"ל דאוקי כב"ש דאמר מעין אחד הוא ע"ש וכן י"ל אליבא דהמל"מ דהירושלמי סובר כלוי. והברייתא כב"ש. אך לפי הנ"ל דר"ל ור"י סברי כברייתא הנ"ל לפ"ז אי סברי מעין א' הוא דליכא למימר כב"ש תקשי לר"י דידיה אדידיה כנ"ל לגירסת הירושלמי אך י"ל דר"ל ור"י והירושלמי סברי כלוי דשני מעיינות הם והברייתא כתירץ התוספות במסקנא. והם בדם טוהר בימי טוהר איירי וכנ"ל ולא תקשי כנ"ל לגירסא הישנה דירושלמי אין לה דם טוהר דמשמע דטמאה היא לכאורה ע"כ הברייתא הוא כרב דמעין אחד הוא אך מ"מ לא קשה ללוי דמוקי לה כב"ש. כמ"ש שם התוספת לתרץ ללוי הברייתא דבכורות ועכ"פ סתם דברי הירושלמי דאין לה דם טוהר ואם רואה טמאה היא וא"כ הירושלמי סובר כרב ולא מוקי כב"ש. ולפ"ז ר"י בבכורות שם דסובר כברייתא דבכורות דאין לה ימי טוהר ע"כ דם קאמר. דהא הוא המסדר דירושלמי ע"כ כרב ס"ל א"כ הוי לו יחיד נגד רבים ולמה מספקא להגמרא אי כרב אי כלוי:

מה שהק' דבסוכ' פירש"י דסבר ליל' זמן ציצית וראיתם אותו פרט לכסות סומא ובמנחות (ד' מ"ג) פירש"י לרבות כסות סומא לא אצטריך דהשתא מה כסות לילה מחייבי כ"ש כסות סומא דישנה בראיה אצל אחרים ונראה דמה שפירש"י במנחות אינו אלא בתחילה דהוי קיימינן כסברא דבסומא יש מעלה שישנה בראיה אצל אחרים אך למסקנא דפריך הגמרא ורבנן וראיתם אותו מאי עביד להו מבעיא לו לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם כו' ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בזו ואיזו זו ק"ש דתנן מאימתי כו' ממילא הפסוק מורה שיראה ויזכור כנ"ל ממילא בכסות לילה יכול להיות כן כשיאור היום אבל בסומא א"א לראות ולזכור לפ"ז מפורש בפסוק למעט סומא והשתא ע"כ ע"י סברא זו מוכרחין דאשר תכסה לרבות בת ה' כנפות ומה שפרש"י הוי בתחילת הסברא דהוי קיימינן בתחילה דלא הוה ידע בכסות לילה שום מעלה. משא"כ לפי המסקנא אמר הגמרא לרבנן דיש מעלה זו בכסות לילה ולא בסומא כנ"ל לא הוה כ"ש הנ"ל ושפיר פירש"י בסוכה דסבר כסות לילה כו' וראיתם פרט לכסות סומא:

ומה שהקשה על תוספות חולין (ד"ג) ד"ה אבל בא ומצאו ששחט כו' וא"ת כו' וכ' דשאני יי"נ דבחזקת היתר כו' משא"כ בהמה בחזקת איסור עומדת כו' ע"כ. נראה דהסברא דיוצא ונכנס בכותי דהוי כעע"ג ורואה ששחט יפה אינה סברא פשוטה לרבא מעצמו אלא מדיוק מיי"נ מהמניח ומהא דאין השומר כו' כמבואר בגמרא דבל"ז לא הוי פליג עליה דאביי. לפ"ז איך דייק מיי"נ דגבי בהמה יוצא ונכנס כעומד ע"ג דלמא שאני יי"נ דהיין בחזקת היתר הוא משא"כ בבהמה אלא וודאי דלא ס"ל חילוק זה וכיון דלא ס"ל פריך התוס' שפיר ומדויק בלשון התוספת וא"ת כיון דרבא מדמה שחיטה ליין נסך ר"ל ביוצא ונכנס ולא חילק כנ"ל. בא ומצאו ששחט לישתרי בלא חותך כו' לפ"ז לא על התוס' תלונתו אלא על רבא גופיה האיך מדמה כנ"ל. ולכאורה קושייתו הו"ל להקשות על תוספות בד"ה המניח לאו לשנויי אליבא דאביי דהא אביי נמי לא שרי בדיעבד בלא חותך כזית בשר:

אלא בא להקשות על רבא כו' ע"כ הא שפיר מתורץ לאביי דהתם ביי"נ בחזקת היתר הוא מותר בדיעבד אף דליכא לברורי משא"כ בבהמה דבחזקת איסור הוא לא שרי אלא בחותך כו' אך לפי הנ"ל קושיית התוספת לפי הסוגיא דחזינן דמסיק אלא מהכא אין השומר כו' ודייק רבא דלכתחילה ומקשה לאביי. מאי מקשה הא איכא לחלק כנ"ל והיה להסוגיא לתרץ כנ"ל. ומדלא מתרץ ע"כ לא ס"ל החילוק לפ"ז הקשו שפיר על התי' המניח קתני בדיעבד. אך באמת קשה על הסוגיא למה באמת לא מחלק כנ"ל. ונראה דאין סברא להכניס לכתחילה בספק איסור כדי לאוקמי אח"כ בחזקתו דהוי כמו איכא לברורי ע"י עע"ג אין סומכין על החזקה אלא וודאי יוצא ונכנס הוי כעומד ע"ג ע"כ מותר לכתחילה:

והא דכתבו התוספות ברוב מצויין אצל שחיטה דשוחטין לכתחילה היינו ברובא דעדיף מחזקה אבל בבא ומצאו י"ל החילוק הנ"ל ונראה דאף שהיין בחזקת היתר אבל עובד גילולים מנסך הוא דמחשבתו לע"ז הוא כמפורש ברמב"ם והוי חזקה נגד חזקה והוי ספק ואפ"ה מותר דמירתת א"כ ה"נ מירתת ממילא ממנ"פ אי בהמה של כותי ושחט לעצמו וודאי שחט ואי של ישראל מירתת. ונראה דביין נמי איכא חזקת איסור נגד חזקת היתר נכרי הוא בחזקת מנסך וחזקה דיין איתרע כפירש"י דאם לא בעי שם ממילא אנן סהדי דעל לנסך ומדבא חזינן דאדוק הוא אלא אף דוודאי על לנסוכי אעפ"כ סמכינן דלא ניסך משום דמירתת. הוי כמו שאמר בפירוש אני נכנס לנסך הוי ריעותא וודאי אבל בכותי אין ריעותא וודאי דאפשר דשחט שיאכל גם בעצמו ואפי' דשחט לישראל אפשר דשחט שפיר דאין אדוק כ"כ להחטיא וממילא התם אף דיש וודאי ריעותא אך משום דמעיקרא היין בחזקת היתר סמכינן אסברא דמירתת והכא אף דבהמה בחזקת איסור הוא מ"מ כיון דאין ריעותא וודאי סמכינן אפילו את"ל דרוצה לקלקל מירתת לסברת התוס' דשקולין הוא משום שאף מה דהתם לטיבותא כאן לגריעותא אך הגריעות דהתם גדול כ"כ עד דגרע הטיבותא משום דאדוק ולהוט לע"ז לנסוכי מצד עצמו שחושב לעשות מצוות. ולא משום לעשות רעה לישראל בלבד. ועוד דסובר כמו שהוא אדוק כ"ע אדוקים וחושב שהוא לטובת ישראל דליעבד מצוה בממונו וביותר כיון שבא לשם דאם לא לנסך למה בא והוי כמו שאומר דבא לנסך והטיבותא מגרע גרע טפי ובלא מירתת בעל הטיבותא ואסור ולא נתחזק הטיבותא אע"י מירתת אבל כאן אין ריעותא מוכיח דספק הוא כנ"ל ופשיטא דסברא דמירתת הריעותא זו וכיון דבעל הריעותא הרי נשחטה לפנינו ויצאה מחזקת איסור דשם הריעותא גדול כ"כ כמו כאן בחזקת איסור והריעותא יחד ואם הסברא דמירתת מבטל התם הריעותא מבטל כאן תרווייהו דשניהם אין נחשבים אלא כמו התם הריעותא לחודי' השתא דמוכח דיוצא ונכנס לא מטעם ספק דאוקמא אחזקה אלא הוי כמו עע"ג וראה. ובאמת הא נעלם ממנו עת מה שיכול לנסך דזה סגי בעת כל דהו ומ"ע הוא כעע"ג. אלא משום דמירתת הוא הוי כעע"ג וראה דהא ודאי ולא ספק ממילא מירתת עושה ליוצא ונכנס ודאי ולא ספק שיהיה מותר מחמת חזקה אלא וודאי ע"כ מותר לכתחילה וכמו כן נמי בשחיטת כותי יי"נ הוא וודאי משום דמירתת אף דאיכא חזקת איסור דכיון דהוי וודאי רואה מה אכפת לו שהיתה בחזקת איסור אך בבא ומצאו י"ל דמירתת עושה אותו ספק והתם משום חזקה הוא דמותר אבל הכא חזקת איסור הוא. אך י"ל דהתם נמי איכא חזקת מנסך שמחשבת עובד כוכבים לע"ז נגד החזקת היתר וביותר לפירש"י הנ"ל דבעל החזקת היתר ואם היה מרתת עושה שם לספק אף נהי שהוא ספק השקול אין מותר שם אלא וודאי מירתת עושה וודאי ולא לספק וכיון דמסברא דמרתת הוא וודאי א"כ מה נ"מ שיש כאן חזקת איסור הא וודאי שחט שפיר וזהו קושיית תוס':

רב שלום לאדיר התורה טנרא תקיפא פילפלא חריפא צולל במים אדירים ומעלה מרגניתא דלית ליה טימא הרב הגדול ומפורסם בתורה ויראה המאה"ג מורינו ורבינו כמ' דוד יחזקאל היושב על גפי מרומי קרת דק"ק מיטאווי:

אודות האשה מ' חנה אשת ה' מנשה ב"ר שמעון העגונה שנושאת עיניה אל ההרים מאין יבא עזרה מגבורי כח דהתירא להתירה מכבלי העיגון ומסדרת תחנונים לפני חכמי ישראל לגמול חסד עמה לעיין עליה בעינה פקיחא להתיר מוסרות ועבותות איסורה על פי התורה והנה מחמת שהיא מעירינו והמקרה קרה סמוך ונראה לנו הכל כמבואר בכתב שבידה בעיקר העובדא הוכרחנו להטפל בה אף שידענו תשות כחינו בגמרא וסברא אך אמרתי כך דרכה של תורה מלחמת ה' גוליירין מתגרין וגבורין נוצחין ואנא לא גמרנא ולא סדרנא אלא מסדרנא לפני כת"ר לשאול מפיו הלכה למעשה ובאתי לעורר איזה דברים בדעת נוטה ולא להלכה למעשה רק לדון בקרקע לפני רבותינו:

החששות שנראות לנו. ראשונה שמא ה' מנשה אזל לעלמא ולא נפל למים כלל וגברא שנמצא במים בלא ראש אחרינא הוא שנטבע בנהר. ב' שלא נמצא כ"א סימני בגדים כמבואר בגב"ע וסימני בגדים בחיוורי וסומקי סימנים גרועים הם שהרבה יש כמוהם וע"כ שמא אחרינא הוא ג' אפי' מה שנ"ל סימנים מובהקים שבבגדים כדלקמן יש חשש שאלה שמא השאיל לאחר ואחר הוא הנמצא והסוס שהי' אסור בעגלה שהכירו רבים שהסוס שלו הוא וכן העגלה ואמר הנכרי שמצא במים אצל הפראם ובתוך העגלה היו מטלטלין דהיינו הזופיצע וחגורה שלו שהכירו רבים ששלו היא הכל יש לחוש לשאלה ולשכירות ולחלופי ולזבוני לאחרינא ואחר הוא דנפל לתוך המים ואיהו לא מטא כלל למים ואזל לעלמא ובפרט שלא הי' לבוש בהם רק שהי' בעגלה וראיית הילד שנמצא שם אצל הדאמב מהמיל אינו רחוק מהפראם ע"י חיפוש בספינה ונמצא שם מעוכב אצל הדאמב מת ושלם בכל גופו ופרצופו ונמצא בזמן קרוב והכירו בט"ע שהוא בנו של ה' מנשה כמבואר בגב"ע ומסתמא גם מנשה הנ"ל נטבע שם ומת שמסתמא לא שבק האב לבריה וכמו שאמרו ז"ל סתם אימה לא שבקה לברה וכ"ש רחמי האב כרחם אב כו' ואעפ"כ יש לחוש שמא כשראה האב שהילד נטבע ואבד שלא יכול להצילו אזל לעלמא ולא מטי כלל למים ואפילו נפל למים הא משאל"ס הוא ואף שלכאורה משמע בגמרא שצריכין סברא וסיבה לחוש שעי"ז אזל לעלמא ביבמות (קע"ו ע"א) ההוא גברא דבשילהי הילולא איתלי נורא בגנני א"ל דביתהו חזו גבראי חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכא ופסתא דידא דשדיה סבר רחב"א למימר היינו עישינו עלינו הבית דאמרן כי היכא דאיתרחיש לך ניסא כו' אמר רבא מי דמי כו' ועוד כו' ורחב"א גברא חרוכא דשדיא אימר אינש אחרינא כו' ופסתא דידא דשדיה נורא איתלי ביה ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזל ועריק ליה לעלמא הרי שהוצרך לומר שיש לנו סברא שעי"ז יש לחוש שאזל לעלמא משום דאתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא כו' וכן במלחמה יש חשש ידוע אימת המלחמה שיש לחוש שעי"ז אזיל לעלמא ובמשאל"ס גלא הוא דאשפילו למרחוק וכמו באגמי דסמקי בעובדא דשילא ובשאר עובדות שם וכאן אין לנו מסברא סיבה שיש לחוש דאזיל לעלמא. אך זה אינו דעד כאן לא הוצרך לומר שם הסיבה שעי"ז יש לחוש אלא משום שיש לומר ודאי נשרף מדאמרה חזו גבראי כו' שראתה אותו דלוק באש וכדאמר רבא וגם ראיית רבא השניה דגברא חרוכא ופסתא דידא דשדיא שזה ראיה שנשרף ומת וע"כ לדחות זאת הוצרך לומר דאמירתה אינו ראיה וראית רבא השניה אדרבה הוא ראיה לומר עי"ז אתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא כו' אך באמת בלא שום סברא וסיבה יש לחוש דאזיל לעלמא וזהו שאמר סבר רחב"א למימר כו' דמשמע דלא קאי במסקנא והרי דברי רחב"א קאי במסקנא ופסקינן כדבריו אך דאף דדינו קיים מחמת סברתו האחרונה אבל סברתו הראשונה דחי רבא דמתחילה סבר רחב"א למימר דהיינו עישינו עלינו את הבית דחיישינן דאזיל לעלמא אף דאין לנו סיבה ידוע מסברא כמו בעישינו עלינו כו' ואחר שדחי רבא הוצרך לומר שיש לנו סיבה וסברא לומר עי"ז דאזיל לעלמא אבל אם לא הי' סברא לומר דנשרף כמו שאמר רבא חיישינן דאזיל לעלמא אף דאין לנו מסברא סיבה הגורמת ליזיל לעלמא כמו בעישינו עלינו את הבית הרי בנדון דידן חיישינן דאזיל לעלמא אף דאין לנו מסברא שום סיבה הגורמת לזה ולא נפל למים כלל ואף אם נפל למים הרי משאל"ס הוא ואף שלמטה הוא הדאמבע שיוכל לעכב וכן באמת שנמצא הילד מעוכב אצל הדאמבע אך מבואר בגמרא ה"ד מים שיל"ס אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו משמע שזהו דוקא מים שיש להם סוף וגם הדאמב הוא באמצע הטויער שמי הנהר עובר ושוטף בו ושמא שם חלף ועבר וא"כ אין לתפוס להתיר האשה אלא ע"י סימני הבגדים והרי אנו רואים שכל סימנים שאמרה האשה וכן אמו וכן נמצא אצל הנטבע כמבואר בגב"ע שלפנינו ב"ד מן חב"ק הן בחיוורי וסומקי והרבה יש כמוהם אך הארבע כנפות שאמרה אמו של מנשה שהיה של פלאציינקע פון ברייטע שטרייפין אפ בלאקירע פעדימנע ציצית גר אן אונטער שלאק און צוא פאר שפילין פון אובין און עס איז גיוועזין און דער קראגין פון ארבע כנפות איז פון אלטע ניינקע טאפיל פון אובין און אונטין. וכן נמצא אצל הנטבע שנמצא כמו שהוגבה בעדות לפנינו ב"ד מן אנשי חב"ק בת"ע (גם איז גיוועזין צוא ריסין פארינט פון אובין ביז אונטין) באליונ"ע כמבואר בגב"ע וזה לראיה מה שהוא קרוע עד למטה פון פארינט וביותר סימן הקראגין פון אלטע ניינקע אובין און אונטין סימנים מובהקים הם והנה בק"ע סמפ"ב בקיצור תשובת מהרי"ט דציצית לא מושלי אינשי דמיזהר זהירי האידנא ללבוש ט"ק בציצית ועוד שם אפי' תימא דחיישינן לשאלה היינו חפץ או שנים שאין צריך ויכול להיות בלא אותם כלים או יש לו כלים בבית אבל מי שיצא במלבושים שעליו לא היה משאיל לאחרים וישאר הוא ערטילאי ולא חיישינן שנתן לאחרים ולקח הוא את בגדיו ולבשם דלהא וודאי לא חיישינן שיעשה דברים של בטלה עכ"ל אך בק"ע בקיצור תשובת הב"י הובא שפסק בארנקי וטבעת דאמרינן בש"ס דלא מושלי אינשי והוא פסק דחיישינן לשאלה והובא בב"ש ואעתיק דברי הב"ש כפי הצורך לנו בקיצור ללישנא בתרא דרבא דכ"ע סימנים דרבנן ובעינן מובהקין ביותר וא"כ מתניתין דתנן אע"פ שיש סימנין בגופו וכליו לא מהני איירי בסימנין שאינן מובהקין ביותר ואין אנו מוכרחין לתרץ דחיישינן לשאלה וא"כ ללשון זה אין מוכח דחיישינן לשאלה ולא חיישינן לשאלה ללשון זה וכן משמע בתוס' כו' ע"ש כ"כ הר"ן ודעת הב"ש דללישנא דסימנין דרבנן דבעינן מובהקין ביותר אז ממילא לא חיישינן לשאלה שאם יש חשש שאלה אז אינם מובהקין ביותר משום דחיישינן לשאלה ע"ש שמאריך ואח"כ מביא שהב"י פסק בארנקי וטבעת כו' דחיישינן לש לשאלה והחזיק דברי הב"י לפי שיטתו דמה שאמרו בגמרא דכיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי ומהני היינו ללישנא דסימנים דאורייתא דמהני סימנים אמצעיים אבל ללשון זה דבעינן סימנין מובהקין ביותר חיישינן אף באלו לשאלה כי אף דאין שכיח לשאול מ"מ לפעמים משאיל אותם ע"ש ואח"כ הקשה דהא הגמרא מקשה מגט דמחזירין בסימני כלים אמתניתין דלא מהני סימני כלים ש"מ דשווין הם ולקמן סי' קצ"ב פסק דלא חיישינן לשאלה בארנקי כו' ותירץ דאפשר בגט הבע"ד לפנינו ולא אמר דהשאיל לא חיישינן אבל כאן חיישינן שמא השאיל הבעל מיהו הסוגיא עדיין אינו מיושב ונ"ל עיקר דלא חיישינן לשאלה בארנקי כו' עכ"ד:

ולכאורה מ"ש דהסוגיא עדיין אינו מיושב ר"ל דא"כ לגמרא דמקשה מגט אמתניתין הל"ל שאני גט שהבע"ד לפנינו כו' כנ"ל ולכאורה קשה דהנה לכאורה לפי מאי דמקשה ללישנא דסימנין דאורייתא מצא קשור בכיס היכא מהדרינן ותי' דלא מושלי אינשי טבעת דחיישי לזיופא כו' היה יכול לתרץ דהך שמצא בכיס כו' איירי במצאו בעצמו ובטב"ע ונאמן במיגו דלא אבדתיו ובקים לי בנפשאי שלא השאיל לשום אדם וכתי' התוס' בגיטין (ד' כ"ח) גבי מצאו בחפיסא אבל בשמצאו אחר אפשר דלא מהדרינן אפי' בהני דלא מושלי שמא איתרמי שהשאיל לאחר כמו להב"י. אך זה מעיקרא לא קשיא דהא ללישנא דסימנים דאורייתא קיימי ולהאי לישנא מהני סימנים אמצעיים והני דלא מושלי אפי' אפשר דאיקרי א' מאלף שהשאילם עכ"פ סי' אמצעי הם וא"כ ליכא לתרץ דהתם במצא בעצמו ובטב"ע וכנ"ל הא במצא אחר לא מהדרינן דזה אינו האמת דללשון זה מהדרינן באמצעיים כיון דהתרצן ידע הסברא דהני כלים לא מושלי אינשי סי' אמצעיים הם וע"כ מתרץ האמת. ולפ"ז לא תיקשי דהל"ל דשאני בגט דמצאו קשור כו' שהבע"ד לפנינו כו' אבל הכא במתניתין אע"פ שיש סימנין בכליו חיישינן שמא השאיל אפי' בכיס וארנקי וטבעת דלא היה יכול לתרץ כן דהא ללישנא דסימנים דאורייתא קאי ולדידיה מהני סי' אמצעיים ועכ"פ סימן אמצעי הם ומהני להאי לישנא וע"כ מוכרח לתרץ האמת וכנ"ל אך ללישנא סי' דרבנן דבעי מובהקין ביותר ובהני כלים אף דלא מושלי אינשי אפי' לא איתרמי אלא א' מאלף שמשאיל לא הוי אלא סי' אמצעי וכסברת הב"ש ולהאי לישנא א"א לאוקמי מתניתין דמצאו קשור בכיס כו' משום דלא מושלי וכנ"ל וע"כ לכאורה מה שתירצו התוס' לאוקמי במצאו בעצמו ובטב"ע ובמיגו מוכרחין לומר דאיירי בקים ליה דלא משאיל וכמ"ש בגיטין וכנ"ל:

אך נראה דא"א לפרש תירוץ התוס' דאיירי בקים ליה בנפשיה דלא השאיל וכן מה שהקשיתי לעיל דיתר כן דא"כ לא אשמעינן בדין שאלה מידי ולא אשמעינן אלא הדין דנאמן בטב"ע במיגו תיקשי מאי אירי' דתני מצא בכלים ליתני מצא גט לחוד אם מכירו בטב"ע מחזירין במיגו דבשלמא אי איירי במצא בעצמו ובטב"ע ובמיגו ולא קים ליה דלא השאיל שפיר נקט דמצא בכלים לאשמעינן דלא חיישינן לשאלה אבל אי איירי בקים ליה דלא השאיל דאין כאן לחוש לשאלה א"כ למה נקט בכלים וכנ"ל הל"ל מצא גט וכמו דדייקי התוס' סוף ד"ה מצאו בכיס וע"ש במהרש"א אע"כ איירי בלא קים ליה ואשמעינן דלא חיישינן לשאלה להאי לישנא דסי' מדרבנן ומדדייק ונקט הני כלים כיס וארנקי וטבעת ע"כ לאשמעינן דדווקא הני כלים דלא מושלי אינשי הוא דל"ח לשאלה הא כלים אחרים חיישינן לשאלה וא"כ מוכח אפי' ללישנא דסי' מדרבנן דחיישינן לשאלה חוץ מכיס וארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי אלא שיש לחלק כמו שתירץ הב"ש דלהאי לישנא דסי' מדרבנן דוקא גבי גט שהבע"ד לפנינו ולא אמר דהשאיל לא חיישינן בכיס וארנקי מה שא"כ במתניתין דאין מעידין אע"פ שיש סימנין בכליו חיישינן לשאלה אפי' בכיס וארנקי וטבעת וכדומה ואפי' יש בהם סימנים מובהקין ביותר לא מהני כיון דחיישינן אפי' בכיס וארנקי לא הוי אלא סימנים אמצעיים וכסברת הב"ש:

ממילא היוצא מדברינו דלא תיקשי הסוגיא לתירוץ הב"ש דהסוגיא איירי ללישנא דסימנין דאורייתא ואי אפשר לתרץ כתירוץ הב"ש כנ"ל אבל ללישנא דסימנין דרבנן דבעי מובהקין ביותר אתי שפיר תירוץ הב"ש דדוקא גבי גט דהבע"ד לפנינו כו' לא חיישינן לשאלה משא"כ כאן דאף בכיס וארנקי וטבעת חיישינן לשאלה ואף אם יש לו בהם סימן מובהק ביותר לא מהני דכיון דחיישינן לשאלה לא הוי הסימנים מובהקים וכתירוץ הב"ש וכסברת הב"י ולא הבנתי מ"ש הב"ש מיהו הסוגיא אינה מיושב דלפי שכתבנו אתי שפיר וכנ"ל. ודברי הב"י על מכונו וכיון דהב"י שדא ביה נרגא דאף בכיס וארנקי וטבעת חיישינן ודבריו מקוימים לפי דברי הב"ש הנ"ל א"כ בנידון דידן דהארבע כנפות דלדברי מהרי"ט הנ"ל דלא חיישינן לשאלה אפשר דלהב"י חיישינן אף בזה לשאלה ואף דמהרי"ט כתב דט"ק עדיפא טובא מכיס וארנקי כו' וא"כ אפשר דאפי' להב"י בט"ק לא חיישינן לשאלה מ"מ בתשובת גבעת שאול בשם מהר"מ מלובלין שלא התיר בשביל ע"ק עם ציצית ואפשר משום דחשש לסברת הב"י וכמו לתירוץ הב"ש. אך נראה להבין דברי הב"ש וכי סברא היא זו משום שהבע"ד לפנינו ולא אמר דהשאיל יהא בזה שום מעלה מה שלא אמר הא אם שליח הגט הוא ומבקש שיחזירו הגט אם שכיר הוא בא בשכרו דאם לא יביא הגט לידו יפסיד שכרו ואפי' בחינם לא ניחא ליה לאינש דלהוי עליה תרעומות ממשלחו ואם הוא המגרש גופי' בודאי לטובת עצמו הוא דורש שלא יבא לידי הפסד פשיטי דספרא או עי"ז יופר מחשבתו ורצונו שלא יגיע לחפצו לגרש את אשתו ובודאי אין זה סברא להועיל:

וראיה לדברינו אלה מדברי הב"ש גופיה (לעיל ס"ק ס"ח) שהקשה על הא דמהני כאן טב"ע בלא סימנים (מסימן קל"ב) דלא סמכינן על טב"ע בלא מיגו וכאן לא שייך מיגו ותירץ שם החשש שמא משקר מחמת שכירות שלו או שלא יתרעמו עליו הוצרך מיגו אבל כאן ליכא חשש זה עכ"ל. וא"כ אם חיישינן דע"י הנאת שכירות וחשש תרעומות יוציא שקר מפיו וכ"ש לשתוק מלומר אמת וכיון דנדחית תירוץ הב"ש בגט והכא שווים הם כמו דאמרינן בגט בכיס וארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי ה"ה הכא לא חיישינן לשאלה בהני דלא מושלי וא"כ כ"ש בט"ק עם ציצית לדברי מהרי"ט ודלא כהב"י והנה לפי מה שכתבנו מדדייק ונקט הני כלים כיס וארנקי וטבעת ע"כ לאשמעינן הני דלא מושלי לא חיישינן לשאלה הא בכלים אחרים חיישינן לשאלה תיקשי לתירוץ בתרא בגמרא דמתרץ ואב"א כליו בחיוורי וסומקי וכתבו התוס' לתירוץ זה דלא חיישינן לשאלה לפ"ז מחזירין בכל הכלים אפי' בסימנים אמצעיים משום דלא חיישינן לשאלה א"כ מאי אירי' מצא בכיס וארנקי וטבעת דנקט דאפשר לטעות דדוקא הני דלא מושלי אבל אחריני חיישינן לשאלה לתני סתם כלים ומדדייק ונקט הני מסתמא האמת כך הוא דדוקא הני דלא מושלי אבל בכלים אחרים אפי' בסימנים מובהקים אין מחזירין משום דחיישינן לשאלה וא"כ איך תירץ בחיוורי וסומקי:

ולכאורה אי לא דברי התוס' דלתירוץ זה לא חיישינן לשאלה הייתי אומר דאף לתירוץ זה חיישינן לשאלה מדנקט כיס וארנקי וטבעת וכו' והא דמתרץ בחיוורי וסומקי דמשמע בסימנים אמצעיים מחזירין ולא חיישינן לשאלה אפ"ל דהתרצן זה סובר אפי' אי חיישינן לשאלה בכולי בגדים לא חיישינן לשאלה דלא שביק איניש נפשיה ערטילאי וכסברת מהרי"ט הנ"ל ובמתניתין קתני אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו משמע אף בכולי בגדיו א"כ ליכא למימר משום שאלה וע"כ הוכרח לתרץ כליו בחיוורי וסומקי סימנים גרועים דאפי' בלא סברת שאלה אין מעידין דהרבה יש כמוהו. אך לפי תירוץ תוס' דלתירוץ הזה לא חיישינן לשאלה תיקשי למה פרט הני כלים וכנ"ל. ונראה לתרץ דדוקא ללישנא דסימנין דרבנן מוכרחין לומר דנקט כיס וארנקי וטבעת לאשמעינן דוקא הני משום דלא מושלי כו' משא"כ להתירוץ ואב"א כו' דהא לכאורה להמקשן שהקשה למימרא דסימנין לאו דאורייתא ורמינהו מצאו בכיס כו' דס"ד דמצאו אחר ומחזיר ע"י הסימן זה שקשור בכיס כו' ודיוקו מדנקט כיס וארנקי וטבעת כמו שכתבו התוס' ועי' מהרש"א תיקשי ליה נמי מ"ש הני כלים דנקט ופרט להו דהא מתירוץ דלא מושלי אינשי אכתי לא ידע מדהקשה אמתניתין ואיך היה ניחא ליה הא דפרט הני כלים וע"כ סבר המקשן דפרט הני כלים לדוגמא בעלמא לאשמעינן שהסימן הוא מה שקשור בכיס וכו' והאובד צריך ליתן סימן בפרטות בשם המיוחד לו אם הי' קשור בכיס יתן סימן שקשור בכיס ואם בטבעת יתן סימן שקשור בטבעת ולא סתם שקשור בכלי וזה אפשר לכוין בלשון התוס' שתי' א"נ בשמצאו אחר ומחזירו ע"י סימן זה שקשור בכיס כו' דייקא זה הי' סברת המקשן וללישנא קמא דרבא שתירץ דסימנים דאורייתא וכליו דחיישינן לשאלה כו' ובמצאו בכיס כו' משום דלא מושלי כו' ולכן פרט כלים אלו אך לתירוץ ואב"א כליו בחיוורי וסומקי אבל בסימן אמצעי מחזירין בכל הכלים ולא חיישינן לשאלה בכל הכלים נשאר קיים כסברת המקשן דפרט התנא כלים אלו כיס וארנקי וטבעת משום דצ"ל הסימן בפרטות וכנ"ל אבל ללישנא דרבא דסימנים מדרבנן וכפי' התוס' ד"ה אמר רבא כו' דמיירי שמצא בעצמו ובטב"ע ונאמן במיגו שיוכל לומר לא אבדתיו דליכא למימר דאשמעינן משום פרטות הסימן דהא במצאו בעצמו ובטב"ע ובמיגו איירי ע"כ הא דפרט כלים אלו לאשמעינן דוקא אלו דלא מושלי כו' הא שאר כלים חיישינן לשאלה וא"כ הדמיון שהביא הב"ש שכמו להתירוץ ואב"א כתבו התוס' דלא חיישינן לשאלה כמו כן ללישנא דרבא דסימנין דרבנן אינו עולה מכוון:

והנה בנידון דידן דאין לנו אלא סימני בגדים והסימנים בחיוורי וסומקי סימנים גרועים בודאי אין מועילין אך סימני הארבע כנפות פון פארינט איבער גיריסין ביז אראפ דער קראגין גיטאפילט פון אלטע ניינקע וכנ"ל הדעת נוטה לכח דהתירה דהאי איתתא דהא הקראגין פון אלט כו' גיטאפילט כו' הוא סימן מובהק ביותר וגם הסימן איבער גיריסין פון פארינט כו' הוא סימן אמצעי וגם אפשר שהוא מובהק ביותר וכ"ש בחיבור שני הסימנין ביחד וגם הסימן לעדערנע קעסינא והסימן קורצע העמד וסימני הארבלטן של העמדער גיטאפילט לערך על ג' אצבעות דיא עקין דאינם סימנים גרועים ובחיבורם יחד אפשר דהוי סימן מובהק והובא בב"ש (ס"ק ע"ג) בשם תשובת מ"ב בשם מהרא"מ דסימנים אמצעיים מצטרפין ונעשה ביחד מובהק ובט"ז הביא דברי המ"ב בפשיטות דמשמע דמסכים עמם להלכה ולחשש שאלה הוא למהרי"ט דט"ק עם ציצית לא מושלי אינשי ועדיפא טובא מכיס וארנקי כנ"ל ואנן רואין דמזהר זהירי האידנא ביותר ללבוש הט"ק עם ציצית כל שהוא בכלל יהודי עד שהוא אפי' להדיוטות לעיקר מצוה ללבוש תמיד ושלא לילך כמעט ד"א בלא ציצית ובפרט בדרך לשמירה חונה מלאך ה' כו' לא מושלי אינשי וכן משמע ברש"י (יבמות ק"כ) ד"ה מנחשי אינשי כו' וכליו דגיטין היינו כלי תשמישו ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם ע"כ וע"ש בתוס' ממילא ה"ה שאר כלים שאין דרך להשאילם וכ"ש מצות ציצית כנ"ל א"כ בודאי הסברא נוטה לדעת מהרי"ט וכנ"ל וגם אין דרך להשאיל כל המלבושים בדרך כו' וישאר ערטילאי. וראייתי מה שאין דרך להשאיל כך הוא דומה לכיס וארנקי מרש"י ד"ה מנחשי אינשי כו' ותוס' הנ"ל שם הרי מתירין עי"ז ואף שנמצא בתשובת האחרונים בענין שאלת כל בגדיו יש אוסרין ויש מתירין אך אמרתי אפי' להאוסרין עכ"פ מידי אומדנא אינו יוצא שע"י שאין דרך להשאיל כל בגדיו ונמצא בבגדיו כמו שיצא לדרך אומדנא גדולה שהוא מנשה בר' שמעון הנ"ל ויש לצרף לזה סימנים של הארבע כנפות וסי' הלעדערנע קעסינא אין מאנטיל וסי' הכתונת כמו שהובא בח"מ (ס"ק מ"ג) שהובא בפסקי מהרא"י דעת אחת דמצרפי סימני כליו לשאר אומדנות וכן משמע במהרי"ק כ"ז ע"ש וע"ש בב"ש ובט"ז שהביאו המ"ב דסימנים אמצעיים מצטרפין וכמו שהבאתי לעיל וגם יש אומדנא גדולה שנטבע ה' מנשה במים ע"י הילד שנמצא במים בו ביום אצל הדאמבע נטבע מת והכירו ר' שמואל בר' נפתלי בטב"ע שהלך ר' שמואל הנ"ל עם השאר בספינה לחפש אותם ותיכף בשעת הוצאת הילד מן המים הכיר אותו בטב"ע ובודאי אם הי' אביו חי ולא נטבע לא הי' נפרש מהילד שעשועיו כי רחמי האב מרובים כנ"ל ואיך הי' הולך לעלמא בשתיקה ולא הי' צועק על צרת בנו הילד ובודאי הי' מרעיש עולם מכאב לבו שדווה עליו וגם ע"י הסוס והעגלה שנמצאו שם במים ע"י הא"י שהם לא ידעו של מי הם אך אנשי עמינו הכירו שהוא של מנשה הנ"ל וגם מבגדיו מטלטליו שנמצא שם בעגלה וגם הכובע שלו שנמצא אצל הדאמב מן הכל אומדנא הוא דלא אזיל לעלמא ונטבע במים אך מים שאל"ס הוא:

ולכאורה נראה דאף שאין מתירין במים שאל"ס שחוששין שמא הגלים השליכוהו למרחוק כמבואר בגמרא ופוסקים מ"מ אומדנא גדולה היא שמת והראיה דאם נשאת בדיעבד אין מוציאין כעובד דשילא בגמרא וכעובדא דר"נ דאמר אכלה נורא לחסא כו' ע"ש א"כ חזינן שמותרת מן התורה להנשא ולכתחילה אסורה מדרבנן וכיון דמן התורה היא מותרת שהולכין אחר הרוב דמתים במים שאל"ס אף שאסור מדרבנן לכתחילה לאומדנא גדולה נחשב דמת ויש לצרף לזה הסימנים כנ"ל. אך נראה דאין זה אומדנא לענין לצרף עמו הסימנים דאי אמרת במשאל"ס הואיל דמדאורייתא שרי הוי אומדנא לצרף עמו סימנים אמצעיים א"כ ביבמות פרק האשה שלום בעובדא דשני ת"ח דמשני שם הגמרא אלא דאסקינהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין ופי' התוס' ללישנא דסימנין דרבנן איירי בסימנים מובהקין ע"כ הא י"ל אפי' באמצעיים ומצטרף לאומדנא דמים שאל"ס דמותר מן התורה דאזלינן בתר רובא דנטבעים מתים ומדמפרשי במובהקים מוכח מהתוס' או דאין מצטרפין סימנים אמצעיים להאומדנא או דזה לא הוי אומדנא דלצטרף אליו הסימנים אמצעיים רק אם האומדנא הוא שזה המת הוא פלוני אז הוא אומדנא שמצטרף לזה סימנים אמצעיים:

אך מוכח מתוס' שם דאומדנא דמוכח שזה פלוני מצטרף לו סימנים אמצעיים שתרצו שם עוד ללישנא דסימנין מדרבנן א"נ מהני ע"פ טב"ע ר"ל דאיירי בסימנים אמצעיים ומהני ע"פ טב"ע כמו שאמר דאסקוהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים וטב"ע לחוד לא הי' מהני כמ"ש בתחילת הדיבור משום דאמרי בדדמי ע"ש אך עכ"פ לאומדנא נחשב הטב"ע ומצטרף לו הסימנים האמצעיים וא"כ מוכח אם יש אומדנא שזה פלוני מצטרף לו סי' אמצעיים שכל אחד מחזיק לחבירו שהסימנים מחזיקים להטב"ע והטב"ע מחזיק להסימנים והוי סימן מובהק ובשתים תתחתן ותנשא וכן דעת הטור כפי פירוש הפרישה (בסי' י"ז) וז"ל הטור ואם עד א' מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו ע"י סימנין שהי' לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנים כ"א ע"י טב"ע אינו נאמן עכ"ל ופי' שם הפרישה נראה דאיירי בסי' שאינם מובהקין דאי איירי במובהקין הי' נאמן בכל ענין אף לאחר זמן דבמובהקין אין שייך לומר בדדמי ולמה כתב רבינו ראיתיו מיד וכן בסמוך כו' ודוחק לומר שנקט לשון מיד לדיוקא כלומר דאפי' מיד אינו נאמן בטב"ע אלא ע"י סימנין דהלשון אינו משמע כן עכ"ל וע"כ מפרש בסימנים שאין מובהקין וע"ש שמפרש קרוב למה שכתבנו דמהני סימנים אמצעיים אחר שראה אותו שנפל למים כו' אלא שמחמרינן שמא יצא למקום אחר ע"ש והוא כמ"ש מחמת שהיא מותרת מן התורה מצטרף לזה סימנים אמצעיים ואח"כ כתב הפרישה או י"ל הא דכתב והכרתיו ע"י ר"ל ע"י טב"ע עם סימנים והכירו ע"י שניהם וכן כתבו התוס' בשם ר"י על הא דאסקוהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים כו' עכ"ד הפרישה ע"ש שזה התירוץ הוא לו לעיקר פי' הטור הרי לכאורה מוכח דפסק כנ"ל דתרווייהו מצטרפי וכנ"ל ומשמע שהפרישה מסכים מדלא השיג עליו אך שכל זה אינו דהתם שאני דהא העד אומר שמכירו ע"י טב"ע אלא שאנחנו אין מאמינים אותו מפני שאנו אומרין בדדמי וכשאומר סימנים ג"כ אמרינן מסתמא אומר אמת שמכירו בטב"ע משא"כ באומדנות באמת אין מכירין אותו אלא ע"י האומדנא אנו אומדין שזה הוא פלוני ועכ"פ הכרה אמיתית אין לנו וא"כ לפי התירוץ של התוספת מוכח מהגמרא שאין מצטרפין אל האומדנא שאנו אומדין בוודאי מת דהא מים שאל"ס מן התורה מותרת וא"כ בודאי חשוב אומדנא דמוכח ואעפ"כ אומר הגמרא וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין שמשמע דווקא משום טב"ע שיש עם הסימנין התירו ואף שמה שאנו חוששין שהטב"ע הוא בדדמי זה החשש גופיה יש לו בעצמו לחשוש שמא עינו היטעתו דבשלמא אם היינו חושדין אותו שמשקר בכוונה שפיר י"ל דהוא יודע שהאמת אתו אלא שאנחנו אין מאמיני' וע"י הסימנים נתברר שאומר אמת אך החשש שלנו שעינו היטעתו בדדמי וזה החשש שייך לו לחשוב הוא גופיה וע"י סימנים נתברר לו אך על כ"פ נתברר לו שהטב"ע הוא אמת ומכירו יפה משא"כ באומדנא דבאמת אין מכירין אותו אלא ע"י אומדנא אמרינן שזה פלוני אפשר שאין מצטרף הסימנים אך בק"ע סש"צ בשם תשובת הרב מ' משה הא דכתב מהרא"י אפי' טובא סימנים שאין מובהקין אין מצטרפין נראה דוקא סימנים גרועים כגון ארוך וגוץ כו' אבל סימנים אמצעים כגון שומא וצלקת דהם סימנים אלא לאו מובהקים בהחלט מצטרפין להו וחשבינן להו לסימנים גמורים עכ"ל הרי דבאינו מובהק בהחלט כגון שומא דללישנא דסימנים דרבנן פלוגתא הוא אי הוי מובהק אי לא מצטרפין להו וא"כ בסימן של בגדים כגון ארבע כנפות דלא מושלי יש לדמות לסימני הגוף לצרף דהסימן של קראגין של ניינקע ישן טאפיל אובין און אונטין נראה לסימן מובהק ביותר ואף שאפשר שאין לזה הסכם ואין מובהק בהחלט מ"מ מצרפין לו הסימן שמלפניו הוא קרוע עד למטה וגם הסימן של הלעדערנע קעסינא שבמאנטיל וכן השאר כנ"ל ובצירוף כולם הוי סימן מובהק ביותר ואף דאין אנו יודעים טעמו ונימוקו עמו של הרב הנ"ל מחמת דאין לנו ספרו עכ"פ חזינן שכמו שלפי תירוץ השני של התוס' מצרפין סימנים לטב"ע אף דהתם הטב"ע אינו בהחלט דאפשר שהוא בדדמי כן הכי נמי מצרפין בנידון דידן:

ומחמת דעסיקנא בתוספת הנ"ל והעתקנו דברי הטור והפרישה נראה להבין דברי הפרישה שמפרש דברי הטור בסימנים שאין מובהקים דאי במובהקים הוה נאמן אפילו לאחר זמן דבמובהקין לא שייך לומר בדדמי ולמה כתב רבינו מיד וכן כו' ודוחק לומר כו' לדיוקא כו' דאפילו מיד אינו נאמן בטב"ע דהלשון אינו משמע כן ע"כ. ולכאורה הגמרא שאמר אלא ה"ד דאסקוהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין כו' ופירש התוס' בתירוץ ראשון דללישנא דסימנים דרבנן איירי בסימנים מובהקין והתיר רבי ע"י סימנים מובהקין הא בסימנים מובהקין לא שייך לומר בדדמי לדברי הפרישה למה אמרו בגמרא וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים אלא ע"כ מוכרחים לומר לתירוץ התוס' דנקט הגמרא לדיוקא דאפילו חזינהו לאלתר לא מהני טב"ע אלא ע"י סימנים מובהקין נאמנים ובאמת בסימנים מובהקין נאמן אפי' לאחר זמן וכיון דיאות להתוס' לפרש כן הגמרא ואינו נחשב לדוחק למה יחשב להפרישה לדוחק לפרש כן דברי הטור ואם באמת דוחק הוא לפרש כן מוכרחים לומר דנקט הגמרא משום סימנים דאף במובהקים דוקא לאלתר ולא לאחר זמן ממילא מוכח דאף במובהקים שייך לומר בדדמי ואיך כתב הפרישה דבמובהקין לא שייך לומר בדדמי והנה קושיא זו הקשה הב"ש על הרמ"א (בס"ק פ"ג ע"ש) והיה אפשר לתרץ להרמ"א דנקט הגמרא וחזינהו לאלתר לדיוקא דאפי' לאלתר לא מהני טב"ע משום דשייך בדדמי כמ"ש התוס' שם ובאמת דסימן מובהק מהני אף לאחר זמן אך כיון שלהפרישה חשיב לדוחק א"כ נתחזקה קושיות הב"ש על הרמ"א וב"י שם וכן על הפרישה דמשמע בגמרא דאפילו במובהקים בעינן לאלתר. והנה הב"ש תירץ וצ"ל וא"ו של וקאמרי סימנים וא"ו המחלקת הוא במקום או כו' וי"ס דגרסי א"נ דקאמרי סימנים כו' ע"ש ע"כ. והנה רש"י בודאי לא גרס א"נ וכן לא מפרש שהוא וא"ו המחלקת שהוא כתב דאי לאו סימנים חיישינן דילמא אחרי' כו' דהמים משנים צורת הפנים ע"ש שהוקש' לו דהא לאלתר לא אישתהי ולמה לא סגי בטב"ע לחוד לכך פירש דהמים משנים הרי דבחדא מחתא מחתינהו וגם התוס' נמי הוצרכו לתרץ אבל ע"י טב"ע אין להאמינם משום דאמרי בדדמי הרי דכריך ותני בחדא וכן לתירוץ א"נ מהני ע"פ טב"ע הרי דכללו דברי הגמרא בבת אחת ולא בשתים וגם לא הזכירו גירסא זאת ולא דהוא"ו חולקת והנה כיון דהקשה הב"ש מתוס' הנ"ל הוא מביא רוב דברי התוס' לפי הב"ש דוקאמרי סימנים קאי על וחזינהו לאלתר וליכא למימר דתירוץ הוא יפה דהרמ"א פסק כגירסת א"נ או פירש וא"ו החולקת דהא לקמן (סעיף כ"ח) כתב הרמ"א בהג"ה ויש מחלקין דכל מי שהי' אצלו כשנטבע במים אעפ"כ כו' אינו מעיד עליו כו' וכתב שם הב"ש הנה זו קאי על מ"ש לעיל אם ראוהו מיד כשהעלוהו מן המים מעיד עליו (שם בדברי המחבר דמיירי דמעיד על פרצוף פנים ע"ש) אבל אם ראוהו מיד ויש לו טב"ע עם סימנים שאינו מעיד עליו והיינו אוקימתא בש"ס ר"פ האשה שלום עכ"ל וכן הוא המראה מקום שם בטור כו' והוא דברי הטור הנ"ל הרי דגירסת הרמ"א בגמרא כמו בחדא מחתא והדרא קושית הב"ש על הרמ"א בדוכתיה

אך באמת על הרמ"א לק"מ קושית הב"ש דהא הרמ"א פסק דטב"ע לחוד לא מהני אבל טב"ע עם סימן אמצעיים מעיד עליו אם ראוהו מיד וכמ"ש הב"ש הנ"ל וכמו שציין בהג"ה המראה מקום טור והוא דברי הטור הנ"ל וכמו פירוש הפרישה הנ"ל הרי דהרמ"א ס"ל כתירוץ השני של התוס' א"נ מהני סימנים ע"פ טב"ע ור"ל סימנים אמצעיים עם טב"ע והם דוקא לאלתר ממילא סימנים מובהקים אפי' אישתהי מהני ממילא אפי' את"ל כפירוש הב"ש לתירוץ הראשון של התוס' בסימנים מובהקים דנקט לאלתר משום סימנים אפ"ה לתירוץ האחרון של התוס' נקט לאלתר משום סימנים אמצעיים וטב"ע משא"כ במובהקין וכנ"ל וא"כ לפי מה שפסק הרמ"א ויש מחלקין כו' שהוא כתירוץ בתרא של התוס' שפיר פסק כאן דבמובהקין אפילו אשתהי ולא קשה עליו קושית הב"ש ולכאורה נראה דעיקר קושית הב"ש על הרמ"א הוא כן משום דעיקר מה שפסק הרמ"א ויש מחלקין כו' הוא מחמת שהטור פסק נמי כן וכמו שמציין שם טור. וההכרח לפרש דברי הטור דאיירי בסימנים אמצעיים ובטב"ע הוא מחמת דאי בסימנים מובהקין למה כתב מיד וכמ"ש הפרישה ולפרש שכתב כן לדיוקא משום טב"ע הוא דוחק וכמ"ש התוס' א"כ התוס' שכתבו וקאמרי סימנים דאיירי בסימנים מובהקין לפ"ז קשה למה אמר לאלתר כמו דקשה על הטור ולפרש משום דיוקא דטב"ע לא מהני אפי' מיד הוא דוחק כמ"ש הפרישה על הטור וכיון שדוחק לפרש דנקט מיד משום דיוקא דטב"ע לחוד לא מהני אפילו מיד א"כ ע"כ מוכרחים אנו לפרש דנקט לאלתר משום סימנים מובהקין דדוקא לאלתר מהני ולא באשתהי וכיון דמוכרח דהתוס' בתירוץ הראשון ס"ל דאפי' במובהקין בעינן לאלתר דוקא כמו כן יש לפרש דברי הטור דאיירי בסימנים מובהקין ואעפ"כ בעינן מיד כתירוץ הראשון של התוס' ואינו מוכרח לפרש הטור שפוסק כתירוץ השני של התוס' ושפיר הקשה על הרמ"א מתירוץ הראשון של התוס' וכן שיעור דברי הב"ש שמחחילה הקשה מדברי התוס' וכנ"ל ומסיים הקושי' ומה שמציין על דין זה טור (ר"ל שפסק הטור כתירוץ האחרון של התוס' וממילא מוכח דבמובהקין אפילו באישתהי וכנ"ל) ליתא בעור אלא רבינו כו' ר"ל דלית מפורש כן בטור דאיירי בסימנים אמצעיים וטב"ע דיהא משמע דבמובהקין אפי' אישתהי וא"כ יש לפרש דברי הטור כמו דברי התוס' בתירוץ הראשון דבמובהקין ואעפ"כ בעינן מיד וכנ"ל כן אפשר לדחוק ולפרש קושית הב"ש:

אך באמת דגם זה לא קשה על הרמ"א דאפי' את"ל דהתוס' סוברים בתירוץ הראשון דבמובהקין בעינן לאלתר דוקא אבל דברי הטור אי אפשר לפרש כן משום דמשמעות דברי הטור הוא דאיירי בסימנים אמצעיים וטב"ע וכמ"ש הפרישה וז"ל או י"ל הא דכתב והכרתיו ע"י סימנים ר"ל והכרתיו בטב"ע ע"י סימנים וכן כתבו התוס' בשם ר"י והיינו סימנים אמצעיים וכן משמע הלשון שכתב אח"כ אפי' בטב"ע בלא סימנים משמע הא אותו העד כו' בעי טב"ע עם סימנים כו' עכ"ד. א"כ דאפילו בלא הקושי' דאי בסימנים מובהקין למה כתב מיד כנ"ל משמעות לשון הטור דאיירי בטב"ע עם סימנים שאינם מובהקין ולפיכך בעי מיד הא במובהקין אפי' אישתהי וא"כ מוכח דהטור סובר כן והרמ"א שפיר מציין על היש מחלקין טור כנ"ל. ולפ"ז שפיר פסק הרמ"א גם כאן דבמובהקין אפילו אישתהי ומציין טור וביותר דגם לתירוץ ראשון של התוס' דמוקי לה בסימנים מובהקין אינו מוכרח לפרש דבעינן במובהקין לאלתר דוקא די"ל דבמובהקין אפילו אישתהי מהני והא דאמר בגמרא וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים לאלתר דנקט הוא לדיוקא דאפי' לאלתר לא מהני טב"ע דאמר בדדמי אלא דוקא וקאמרי סימנים אבל באמת בסימנים מובהקין מהני אפילו באישתהי. והא דכתב הפרישה דדוחק לפרש דברי הטור דנקט מיד לדיוקא כנ"ל נראה דדוקא דברי הטור דוחק לפרש כן דהלשון לא משמע כן אבל בלשון הגמרא אינו דוחק דבגמרא אמר וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דבמילות וחזינהו לאלתר אתי לאשמעינן דאפי' לאלתר לא מהני טב"ע אלא וקאמרי סימנים שפיר אמר לאלתר במקום הצריך לאכוחי דאפילו מיד לא מהני טב"ע. אבל הטור דלא סמך ע"ז וקצר כמו שאמר בגמרא הכל בדיבור אחד אלא פירוש קמפרש מתחילה ואם עד אחד מעיד ראיתיו מיד אחר שעלה מן המים והכרתיו ע"י סימנים שהיו לו בגופו נאמן ואח"כ מסיים סיפא בפני עצמה אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנים אלא ע"י טב"ע אינו נאמן ואינו כולל הכל בדיבור אחד כמו בגמרא בודאי דוחק הוא לפרש דמיד שכתב ברישא הוא לדיוקא דסיפא דלא מהני טב"ע אפילו מיד הל"ל בסיפא במקומו הראוי אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנים אלא מיד ע"י טב"ע אינו נאמן ולפרש דנקט ברישא משום סיפא הוא דוחק אם יש לנו פירוש מרווח דנקט מיד משום רישא גופא. משא"כ בגמרא דהכל בדיבור אחד אין דוחק לפרש דנקט מיד לאשמעינן דאפילו לאלתר לא מהני טב"ע אלא וקאמרי סימנים ולא במובהקין לתירוץ הראשון של התוס' ובאמת דבמובהקין מהני אפי אישתהי אפי' לתירוץ הראשון של התוס' וכ"ש לתירוץ השני א"נ סימנים ע"פ טב"ע דאיירי בסימנים אמצעיים וכן הטור דפסק כתירוץ זה וכמו שהוכיח הפרישה מוכח בודאי דבמובהקין מהני אפילו באישתהי וכמו שפסק הרמ"א ולטעמיה אזיל שפסק בהג"ה כהיש מחלקין שהוא הטור וכמו שפירש שם הב"ש גופיה א"כ לא קשה על הרמ"א קושית הב"ש כאן ושפיר מציין בהג"ה טור וב"י. ואף שמה שכתבתי אין שייך לנידון דידן אך שבשעת עסק עלה בדעתי וכתבתי והקרבתי לפני רבותי אגב אורחא:

ועתה נחזור לנידון דידן מחמת שיש לנו אומדנות שטבע ה' מנשה הנ"ל וביותר שיש לנו אומדנות שהנמצא מוטבע בלא הראש הוא הי' מנשה מחמת בגדיו שיצא בהם לדרך ויש סימן במאנטיל הלעדערנע קעסינא שאינו סימן גרוע וגם הקורצע העמד ושפת הארביל כפולה לערך ב' אצבעות וביותר סימני הארבע כנפות איבער געריסין כו' וסימן הקראגין כנ"ל שהוא לדעתינו מובהק ביותר הוא כח להתירה דהאי איתתא וביותר לפי שהובא בק"ע שאלת הרב ר' משה כמו שהעתקתי כנ"ל ובכולי בגדים לא חיישינן לשאלה כסברת מהרי"ט וכתשובת גאוני בתראי וראייתם מרש"י ותוס' כנ"ל וביותר בט"ק עם ציצית דהאידנא מיזהר זהירי מאוד כנ"ל ובפרט בדרך דלא חיישינן לשאלה וראיה לזה מרש"י ותוס' דה"ה שאר כלים דלא מושלי וכנ"ל ואפשר להתירה ועוד אפשר להתירא דהאי איתתא ע"פ דברי המבי"ט שהובא בק"ע סכ"א וז"ל אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו דרך נמצא הרוג מדאורייתא תלינן שזה הנאבד דאי איתא שהנאבד ניצל הי' נודע מקומו וע"כ אם נשאת לא תצא יותר מן הנטבע במים שאל"ס דהתם איכא למימר שהים פלטו לאי רחוק וא"כ שיצאנו מחומר איסור דאורייתא דאזלינן בתר רובא מדאורייתא וא"כ אפשר לצדד להתיר אף מדרבנן מאחר שלא נתעלמו יהודים רק אלו השלשה מסתמא אותם שמצאו הרוגים הם אלו וכן י"ל בנידון דידן דידוע. במקומנו שנסע ה' מנשה לנייריא עם אשה אחת והילד קטן לשומר ולאחר שהניח שם את האשה וחזר מנייריא עם הילד לבוסק פגעו יודעו ומכירו ה' אברהם בר' שמואל מבוסק ואמר לו ה' מנשה שנוסע לביתו לבוסק ונפרדו זה מזה ה' אברהם הנ"ל נסע לנייריא וה' מנשה לדרכו לבוסק עם הילד וממקום שנפרדו לבוסק באותו הדרך נאבדו אלו השנים האב ובנו הילד ועתה נמצאו ילד וגדול נטבעים מתים אפשר לדמות לנידון המבי"ט שמדאורייתא תלינן שזה הנאבד דאי איתא שניצול הי' נודע מקומו כו' ואף שלא נמצאו ממש במקום המעברות שהוא הדרך שם בודאי המים השפילום שבודאי בנידון המבי"ט שכתב ואח"כ באותו הדרך נמצא כו' וכי סלקא דעתך שדוקא בנמצאות על אם הדרך שזה אין דבר הרגיל שדרך הרוצחים לסחוב ולגרר מן הצד מן הדרך להסתיר ובודאי אף אם נמצאו מן הצד בכדי שיעור שדרך לגרר ולהסתיר הוי באותו הדרך והנה הילד נמצא לא רחוק מהמעברות אצל הדאמב הראשון והגדול נמצא אצל הדאמב השני כי בתוך משך הזמן בנתיים נעקר הדאמב הראשון והשפילו המים והמרחק בין ראשון לשני הוא כפי אורך העיר שהוא קרוב למידת וויארשט. והנה זה אפשר שאינו נחשב לריחוק מקום ואיך שיהי' שאפשר כיון שנמצא במים אין דומה לדין המבי"ט אך אומדנא דמוכח הוא ובצירוף סימני בגדים דעת נוטה להתיר:

וראיתי בבאר היטב בשם משפטי שמואל ובודאי הוא הרב האומר דמצרפין סימני כליו לשאר אומדנות לסמוך עליו בשעת הדחק עכ"ל ובנידון דידן באשה ילדה שתשב עגונה כל ימיה אין לך שעת הדחק גדול מזה וראיתי בשו"ת גאוני בתראי דמצטרף סברא זו להיתר אשה ויצא לנו מכלל דברינו שע"י כל האומדנות הנ"ל וסימני בגדים ובפרט סימני הארבע כנפות הכל כנ"ל ובפרט בשעת הדחק באשה ילדה יש דעת נוטה להתיר ואפשר שתמתין עד לאחר י"ב חודש וסימן נשכחתי כמת מלב כמו שהובא בק"ע (ס"ק ל"ח) מקיצור תשובת המבי"ט אך זאת האשה בלא"ה צריכה להמתין שהיא מינקת כך נ"ל לדון בקרקע לפני רבותי וכבר הקדמתי התנצלותי שאין אני תוקע עצמי להלכה ולא למעשה רק כאשר יצא ההוראה מפי רבותינו כ"ד הטרוד בצער ויגון ואנחה המתאבק בעפר רגלי חכמים מרדכי ב"ה אברהם זללה"ה מבוסק יצ"ו:

תוכן העניינים

גדולת מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה