גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר
סימן יד
תשובה שניה להרב מ' שמואל הנ"ל
אשיב ידי שנית יד כהה מהעני בדעת. אך בדעת נוטה אל האמת זו תורה והחונן לאדם דעת יחנני ויצילני משגיאות. אהובי ידידי קבלתי תשובתו מכת"ר דתיוהא חזי בדברי שכתבתי לכת"ר ומחמת שעדיין אני במקומי עומד על דברי הראשונים ע"כ אשיב כסדר הדברים אחת לאחת:
אהובי ידיעה נאמנה להוי למר שתמיה לי על המכתב שאין בו סידור דברים ובלשון מגומגם על כן דברי לעו אעפ"כ כפי הבנתי בדבריו אשיב ואומר על הסדר וז"ל כת"ר בראשונה להשיב על שכתבתי דנ"ל דאין כאן איסור דאורייתא והוא מדברי הרמב"ם דבע"ח וכל הדברים החשובים בטלים מן התורה כו' וכתב כת"ר דלבו מהסס דהלא אם נפל ספק בספיקא דאורייתא לא אמרינן בטלין. והיה ראייתו מהגהת מיימ' על הלכה יו"ד נפל רימון אחר מן התערובות כו' שהביא שם פר"י ממס' ביצה ביצה שנתערב באלף כולם אסורות קאי על ספק ביצת טריפה דסוף הברייתא דכל דבר שהוא ספק איסור דאורייתא אם נתערב אינו חשוב אלא חד ספיקא כו' וע"כ אפילו באלף לא בטיל ודלא כר"ת דמפרש אפילו בוודאי כו' יעו"ש. מכל הלין משמע דאף דבכ"מ מדאורייתא חד בתרי בטיל אבל בספיקא דאורייתא לא אמרינן הכי עכ"ל כת"ר. והלשון מגומגם וזה ודאי א"א להעלות על הדעת לומר כן אך אעפ"כ אסדר דברי לפניו דלמה העתיק ודלא כר"ת דמפרש אפילו בודאי כו' ובהגהת מיימוני איתא כן ודלא כר"ת דפירש דקאי האי אפילו לא בטיל על וודאי ביצת טרפה כו' ע"כ. ומשמעות הדברים דלא כר"ת דקאי אוודאי איסור דוקא דלא בטיל אבל ספק איסור מותר ס"ס אלא כר"י דקאי האי אפילו באלף לא בטיל אספיקא אסורה דאף ספיקא לא בטיל ואין מותר ס"ס ושוה בזה ספק איסור לוודאי איסור בדבר חשוב אך באמת הכל הוא מדרבנן בין בוודאי איסור דאורייתא ובין בספק ומדרבנן הוא דלא בטלי כמבואר ברמב"ם ובאחרונים ע"ש ושם בהגהת מיימ' איתא להדיא מדרבנן אסור משום דבר שבמנין כו' וע"כ איני מבין דברי מר. וגם בסמ"ג מפורש כדבריו אבל מדרבנן אסור משום דהוי דבר שבמנין הרי הוא כמו ברמב"ם. אך האמת אגיד שאיני מבין כלל ראייתו מהסמ"ג ע"כ איני כותב ע"ז כלום. אך אפשר שמכלל דברי יהיה תשובה גם ע"ז, אך עתה אשיב על ראייתו מהטור שכתב שנראה שיש תקנה אפילו לוודאי דרוסה כו' ע"י דנכבשינהו כו' ע"כ. וכתב כת"ר ואם נאמר דבטלי ברוב א"כ למה מצריך תיקון. והלא ממילא מותר בספק שנתערבה אחרי דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא דלא בטלי הוא מדרבנן ע"כ נוכל לומר ס"ס ע"כ. תמיה למה לא הלך לבית יוסף שם שהסביר דברי הטור שקושייתו על הסמ"ג דסא"ד כר"ת מתחילה קודם שגמגם לאסור כדברי ר"י למה לא היה צד להתיר אלא דווקא בספק שנתערבה והלא אף בוודאי דרוסה שנתערבה נמי יש צד להתיר ע"י דנכבשינהו ע"כ. הרי באמת דשפיר הוא לר"ת דמותר ע"י ס"ס בספק איסור אך קושייתו הקשה דאף לודאי דרוסה דליכא ס"ס יש היתר ע"י תערובות דנכבשינהו:
ומ"ש כת"ר קצת ראיה לדבריו מהרמב"ם מהל' ד"ן חנ"ק נפ"ש כולן הלכה לממ"ס הם כו' וכל שיארע בדרוסה הכל אסור ע"כ וא"כ מי לא מצינו לאשכוחי ספק דרוסה שנתערבה ואעפ"כ יאסור והוא מחמת שהוא מדאורייתא ובזה בע"ח חשיבי ולא בטלי מדאורי'. ומה שמביא (בפ' ט"ז מהמ"א) דבע"ח חשיבי הוא מדרבנן הוא באופן שהוא בדבר שמדאורייתא חד בתרי בטיל תקינו רבנן דבע"ח כנ"ל אבל יש דברים שמדאורייתא ג"כ חשיבי עכ"ד ממש בלשונו. וא"י הא מפורש ברמב"ם החמירו בה כו' הרי שהחמירו רבנן. וגם מה שמובן מדברי כת"ר שכאן בספק דרוסה לא נאמר בטל ברוב להתיר ס"ס אפילו ביש ס"ס חוץ מן הספק הראשון ואפילו בג' התערובות ואפשר סברתו מדכתב הרמב"ם וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ע"כ משמעו אפילו בס"ס כנ"ל ומדאסר אפילו בס"ס כלעיל מסתמא מדאורייתא לא בטלי ומטיל כת"ר הא דבמא"ס דהוי דרבנן הוא באופן אחר ובוודאי לא ידענו אופן חילוקו והיה לו לפרש אם יש לכת"ר שום אופן להיות דבר דבור על אפניו. וע"כ אני אומר בשום אופן לא הוי זאת מדאורייתא אלא מדרבנן לא בטלי כמבואר בפוס' ומחדש עליו הראיה מה שלא נראה ולא נאמר מעולם ומצינו ברמב"ם בספק נכנס או לא דמתיר והוא מטעם ס"ס ועי' ש"ך והוא הגמרא דחולין וא"כ אנו רואין דמ"ש וכל ספק כו' אין כוונתו לאסור ס"ס שהוא לפי הדין וא"כ כאן הוא בדרוסה כמו בהלכות מא"ס בהלכה נפל רימון כו' כמו דהתם אינו אלא דרבנן ע"כ מותר בס"ס דאיתא התם. כמו כן כאן בדרוסה בתערובות דלא בטל אינו אלא מדרבנן מותר בס"ס. ופשוט הוא שא"א להעלות על הדעת דכאן בדרוסה מדאורייתא לא בטלי בע"ח דהא כל טעמו של הרמב"ם שחמור בדרוסה משאר טריפות אינו אלא משום שכתוב בפירוש בתורה ושאר טריפות אינם מפורשים. וכי דרוסה יותר מפורש בתורה מערלה וכלאי הכרם. והרי כתב בהם דלא בטלי מדרבנן. ואיך אפשר להעלות על הדעת דבדרוסה לא בטיל מדאורייתא וכן בהגהת מיימוני באותו פרק זאב שנשא טלה מן העדר מיהו אומר רבינו בדבר שהוא ספיקא דאורייתא והוי ברי' או דבר שבמנין אין להתירו בתערובות ע"י ס' עי' לעיל (פט"ז מה' מ"א) ע"כ. הרי אצל דרוסה מראה מקום לפ' התערובות והיינו להלכה נפל רימון כו' דשם מבואר באותו פרק דמדרבנן לא בטלי וא"כ איך יעלה על הדעת דמדאורייתא לא בטל ומה שכתב כת"ר על מה שכתבתי אפילו ודאי דרוסה שנתערבה ברוב בטלה מן התורה ע"כ וכתב דזה אזיל לשיטת ר"ת דאינו להלכה. תמיה איך כתב זה דהלא כתבתי דבטלה מן התורה. אך מדרבנן לא בטיל ולר"ת מותר אפילו מדרבנן אך דוקא לפי' הר"י כתבתי זאת דס"ל דבוודאי מותר מן התורה בנתערבה ברוב וכמו שהובא בשם סמ"ג (בסוף סימן נ"ז). וז"ל אבל אם נתערב האיסור בוודאי תחילה בשנים כו' ור"ל אם האיסור וודאי נתערב דאל"כ היל"ל אם האיסור נתערב ולמה לי תיבת בודאי וידעתי שיכול לדחות זאת אך פשוט הוא דאפילו וודאי איסור שנתערבה בטל מן התורה שהרי הרמב"ם כתב על דברים החשובים דכולם בוודאי איסור מיירי דמדרבנן אינם בטלים אבל כולם בטלים ברוב מדאורייתא ודרוסה כמו כן הוא כנ"ל:
ועתה נשוב לעיקר ההיתר שנראה למכ"ת ע"פ המ"כ שבב"י (ס"ס נ"ז) קושיא על הר"י שאוסר כל העדר. וכי פליג ר"י על התלמוד דאמרי' ס"ס כו' ונ"ל דלא איירי ר"י אלא היכי דווקא שנודע כו' קודם שנתערב באחרים כו' אבל אם לא נודע כו' עד אחר שנתערב באחרים מודה ר"י דמותר מטעם ס"ס ששני הספיקות באים יחד עכ"ל וא"כ ה"ה בנידון דידן שני הספיקות באים ביחד אמרינן ס"ס אף אי לא נאמין לו במסל"ת ס"ס יש כאן ע"כ. ואעיקר זה סמך כת"ר להתיר. ואני אומר אעיקרא דדינא פירכא הלא לא היה רחוק מדרך דרכי משה שם שהביא א"ו הארוך כו' ע"ש וסיים הד"מ שם לכן נראה דיש להחמיר כדברי ר"י אפילו במקום שנודע ב' הספיקות ביחד מטעם דודאי נתערב דספק נדרס ספק לא נדרס ואת"ל נדרס א"כ הוי כאן ודאי איסור דאורייתא אלא דלא ידעינן איזה הוא משום דנתערב אא"כ נתערב אחד מהתערובות לשנים אחרים כו' וכ"ה דבריו בהגה (בש"ע סי' ק"י סע"ט) ע"ש והאחרונים הלכו בדרך דרכי משה והסכימו להלכה דאפילו נודע שני הספיקות ביחד אסור בראש הרב הט"ז (בסי' ק"י ס"ק י"ב) וטעמו ונימוקו עמו משום דהס"ס הוא בשני גופים לא חיישינן לחשוב לס"ס דלא דמי לספק זינתה כו' ע"ש שהביא ג"כ דעת השארית יוסף והסכים עמו להלכה. והביא ג"כ ראי' מהרשב"א ע"ש בט"ז עד למסקנא. וא"כ בנ"ד ג"כ אפילו נודעו ב' הספיקות יחד הס"ס בשני גופים ס' נדרסה ס' לא נדרסה את"ל נדרסה שמא לא עירב הוי כשני גופים כמו התם ובהיפך דמי יותר לשני גופים ספק נתערב או לא ואת"ל נתערב שמא לא נדרסה הוי ספק א' בתערובות והשני בגופו דדמי לשני גופים וכן להרב הש"ך (שם ס"ק ס"ב) לפירוש הראשון בהרב בהגה שם שמא סובר אפילו לא היה הספק בגופו כיון שהוא מן התורה לא הוי ס"ס וכן דבריו אח"ז בהתחלת דיני הס"ס וכן הפר"ח שם ע"ש וכל האחרונים לענין דינא כולם שוים דאפילו נודעו ב' הספיקות ביחד לא אמרינן ס"ס בכה"ג. וא"כ איך סמך כת"ר ע"ז לעיקר ההיתר נגד כל האחרונים ובאמת דלכן לא סמכתי על זה העיקר ולא צרפתי הספק נדרסה לס"ס ולא עשיתי הס"ס אלא לאחר הביטול דאין כאן איסור דאורייתא וזה מפורש בדברי הראשונים שכתבתי שלא לצרף ספק נדרסה כו' או מטעם המחבר או מטעם הרמ"א שהוא איסור דאוריית' וקצרתי שם בדברי מחמת שהשולחן ערוך ומוכן ודברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים ה"ה הרב הט"ז והש"ך והפר"ח. ואחרי ככלות הכל על משמרתי אעמודה. שמורה בכל וערוכה כמו שערכתי. ערך עני בדעת באגרת הראשונה:
ועתה אשיב ואומר על מה שכתב כת"ר ומצאתי און לי בכתובות שהביא לענין תרומה דרבנן שהאמינו במסל"ת מסיפורו זכורני כשהייתי תינוק והוציאוני מבית הספר והטבילוני לאכול חלה כו' אף שנוכל לומר לטובתו מתכווין למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין וגם ראי' מתוס' שכתבו מבית הספר שלא לומר שהיה עבד כהן. נראה מזה דהיה לו כוונה בסיפור לטובתו עכ"ז האמינו לו אחר שהוא מדרבנן ממילא דעת כת"ר בדרבנן אף דמכווין לטובתו הוי מסל"ת ונאמן. ואני אומר שהוא בוודאי שלא בדרי דאוני שזה גלוי בעליל ופשוט אם מתכווין להועיל לעצמו לא הוי מסל"ת. אך מפני שאין דרכי לומר קבלו דעתי כמו גזירת הכתוב וע"כ אברר דברי בקצת אריכות דהנה לכת"ר שמצא און מכתובות ומתוס' שם מהו התרעומו' עלי הי' לו להתרעם על הב"י בש"ע והפוסקי' בדין אין סומכין בגדיים כו' בט"ו והוא מהרשב"א והסכמות אחרונים דהתם נמי דרבנן הוא דרוב וולדות בני קיימא נינהו (ועי' תוס' חולין דף נ"א ד"ה בית ע"ש) ועד כאן לא הקשה הכרו"פ אלא על הרשב"א וכפי הדיוק שדייק ממנו הש"ך דהרשב"א כתב בדין דאין סומכין כו' לפי שאין נאמן אלא בעדות אשה וכ"ש כאן שהוא אומר להשביח מקחו ודייק ממנו הש"ך דאף במסל"ת אין נאמן כו' ע"ש והקשה שם הכרו"פ הא הוא רק איסור דרבנן כו' ועכ"פ לדעת כולם הוא איסור דרבנן כו' אבל לפי דקיי"ל בכמה דוכתי בש"ס בש"ע וברמ"א דבדרבנן נאמן מסל"ת אף בזו נאמן וצ"ע ע"כ. ולמה לא הקשה הכו"פ על הש"ע גופי' אין סומכין בגדיים כו' אלא דבאמת על הש"ע לק"מ דהש"ע כתב בזה הלשון אין סומכין בגדיים קטנים הנקחים ממנו כו' ושייך כאן אצל המוכר לומר להשביח מקחו מכוין א"כ אינו פוסק כהרשב"א אלא בההיא כ"ש של הרשב"א ולא כההיא דמסל"ת ממילא על הש"ע לק"מ אלא על הש"ך שהסכים לדייק מהרשב"א קשה. ומדברי הש"ע מוכח בהוכחה גמורה דלא ס"ל כהרשב"א בהא דמסל"ת אלא דווקא אצל המוכר דשייך לומר להשביח כו' וכנ"ל וכמו שדייק בדבריו בגדיים קטנים הנקחין ממנו דווקא לאפוקי הנקחין מאיש אחר כמוהו נאמן זה הא"י במסל"ת ומדמוכח מדבריו שפוסק כן מוכח שס"ל להש"ע שהוא מדרבן דאי מדאורייתא אין נאמן במסל"ת אלא בעדות אשה אע"כ שהוא מדרבנן ס"ל. ואפ"ה פוסק כשנקחין ממנו אין נאמן וע"כ טעמו משום דשייך להשביח מקחו כו' וא"כ מצינו בדרבנן דאינו נאמן ואיך כתב כת"ר שלא מצא זאת הלא מצאתי דאתי לידי בש"ע שיד הכל ממשמשין בו אך לכאורה הכה על קדקדי מההוא דכתובות זכורני כשהייתי תינוק כו' וכנ"ל ולפי הנ"ל התלונה על הש"ע. אע"כ לא דמי להדדי דבדבר שעומד למכור או רוצה למכור עביד אינש להשביח מקחו. טוב טוב יאמר המוכר ויש כאן ידים מוכיחות דלהשביח אומר כן ויש כאן תברא בצדו ולא הוי מסל"ת וכן ביבמות בההיא דשל ערלה ושל כלאי הכרם איירי שם בשוק ע"ש. אנו רואין התברא מוכח לפנינו לא הוי מסל"ת דלהשביח כו' ואינו נאמן וכן ביבמות בההוא קטיל אספסתא ובגיטין בההיא קומנטריסין יש שם הוכחה בדבריו ע"ש וכן בנדון דידן כמקח הוא ורצה למכרו ויש הוכחה כנ"ל. ממילא לסברתו דמר שכתב הסברא דלהשביח מקחו מכוין ממילא שאף שהוא דרבנן כמו שהוכחתי אפ"ה אינו נאמן מדרבנן כמ"ש משא"כ התם בכתובות שהיה מסל"ת ושלא בב"ד רק דרך סיפור. ואין מוכח לפנינו רק שנבוא לאמד דעתו שהוא מכוין לטובתו ולהנאתו דהיינו כשישמעו ב"ד יעלהו לכהונה. זה לא אמרינן דהא מדרבנן הוא וא"כ אין ראיה מכתובות:
אך אכתי פש לנו מה שהביא מתוס' שם שכתבו על הא מבית הספר. וז"ל התוס' נקט שלא לומר שהוא עבד כו'. וסובר כת"ר שכוונת התוס' שאותו אדם נקט מבית הספר שלא לומר שהוא עבד ונראה שהיה כוונתו לטובתו. ואפ"ה האמינו אותו מאחר שהוא דרבנן עכ"ד כת"ר. וא"כ הוא בוודאי לא היה מקשה בב"ק ובדאורייתא לא והאר"י א"ש מעשה באדם אחד כו' והעלוהו רבי לכהונה. וסא"ד לתרומה דאורייתא ואיך סא"ד בדאורייתא להאמינו בדבר שהוא נראה שמכוין לטובתו. וא"כ באיזה צד אדם קרוב אצל עצמו. אלא ודאי שזה האיש היה מספר והולך במסל"ת בלי שום מכוון אלא כדרך ב"א שמספרים זה לזה:
וכמו שאמרו בגמרא שהיה מסל"ת אלא כוונת התוס' על ר"י א"ש שהביא מעשה זאת לבהמ"ד ללמוד ממנה הדין למה נקט שמואל במה שהיה מסיח שהוציאוהו מבית הספר לא לנקוט אלא מה שהיה מסיח שהטבילוני לאכול בתרומה כו' והעלוהו רבי לכהונה כו' אלא דאם לא הסיח והוציאוני מבית הספר לא היה מעליהו דלמא עבד כהן הוא ומדהסיח שהוציאוני מבית הספר הוכיח רבי שאינו עבד ולכך העלוהו אבל בוודאי זה האיש היה מסל"ת בלי שום כוונה בזה. וכמאמר שמואל ומעשה באדם אחד שהיה מסל"ת כו'. ופשוט שזה כוונת התוס' ושפיר מדוייק מבית הספר נקט דייקא ואין צריכין לזה שום הוכחה שזה כוונתם:
וגם נראה לי להוכיח דאי אמרת כוונת התוס' שאמר אותו אדם מבית הספר לטובתו ואפ"ה האמינו רבי א"כ ביבמות (קכ"א) בההיא דא"ל נכרי קטול אספסתא בשבתא ע"ש שפשטו שם מההיא דערלה היכא שמכוין לטובתו אינו נאמן. לפי המקשן דסא"ד דהעלוהו רבי איירי לתרומה דאורייתא לפ"ז למה לא הקשה שם למה אין הא"י נאמן בההיא אספסתא אע"כ כמ"ש ומה שהביא עוד ראיה לד' מהש"ך שהביא המ"כ (בכללי ס"ס ס"ק י"ט) ותמה עלי שדברי אינם לא כש"ך ולא כד"מ. בוודאי ע"ז איני צריך להשיב דמעיקרא לק"מ ולא עיין עד למסקנא שתירץ אהא דשתי קדירות ע"ש והראי' לנידון דידן כ' מב' קדירות ותו לא מידי. ממני מרדכי במ' אברהם מבוסק.