גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר
סימן יב
להרב המובהק כו' כמ' שמואל. מ"ץ דנאייריא
תשובה נידון העובדא ששאל מר באווזות הנ"ל וכ' כת"ר שעלה בדעתו להתיר אף בפצע ולא הרג כיון שהוא מקום רחב ממילא מותרין הנשארים כמבו' בשו"ע. אך נסתפק אם המוכר נאמן במל"ת דבמה שאומר שהרג הדרוסה לעצמו משביח מקחו לדעתו באומרו שהדרוסה איננו דהט"ז ז"ל מתיר בבכור היינו משום שמפסיד מקחו כו' משא"כ כאן ומביא קצת ראיה מחולין מגמ' ותוס' אך לא נח דעתו ואח"כ מביא ממעשה דפר"מ. אך אין דומה דהתם אף אי נאמן דהיה דרוסת הזאב דלמא אין דרוס' לזאב בגסה דאיכא דסברי כן ע"כ תורף דברי כת"ר. ובוודאי כפי שיטת כת"ר א"א להעלות על הדעת בנידון דידן לסמוך על הט"ז וממנ"פ כו'. כיון דחזינן דהפרמ"ג עצמו לא סמך על סברת הט"ז הממנ"פ כו' להתיר נידון שלו. ואף שאני יודע בעצמי שאיני כדאי שישלח כת"ר אלי. אעפ"כ אשיב כפי עניות דעתי נוטה. וזה יצא ראשונה שמ"ש כת"ר שאין המוכר נאמן דקיי"ל דאין נאמן במילי דאורייתא כו' אך לי נראה דאין כאן מילי דאורייתא דמן התורה אף בע"ח וכל דברים החשובים בטלים ברוב וכמ"ש הרמב"ם (פט"ז מהל' מא"ס) אחר שסדר כל דברים החשובים סיים ודבר ברור הוא שכל איסורין הללו מדבריהם עכ"ל וכן הוא בד"מ (סי' ק"י) בשם או"ה ע"ש וכן הוא בשו"ע בסימן ק"י וא"כ אפילו וודאי דרוסה שנתערבה ברוב בטילה מן התורה וכ"ש כאן שהוא ספק אם נתערבה. ואת"ל שנתערבה בטל מן התורה ואין כאן אלא איסור מדבריהם דבע"ח לא בטלי ובדרבנן לפי דעת כת"ר נאמן במסל"ת וא"כ כאן נאמן המוכר שהרגה לעצמו והוי אווזות מותרות. ואפילו אם הלך הישראל לכפר וקנה שם. ואפשר שהוא ממקום קביעתן וקבוע כמחצה על מחצה דמי אך קביעות זה הוא מדרבנן (ועיין בט"ז ס' ק"י סעיף ה') דהיכי שאין האיסור ניכר במקומו אין הקביעות אלא גזירה דרבנן א"כ אפילו היה וודאי נתערב אין עתה אלא איסור דרבנן וא"כ כאן בספק נאמן במסל"ת וכ"ש אם הביא האווזות לבית ישראל דאין כאן קביעות וא"כ האווזות מותרות:
אכן לא כתבתי זה אלא מחמת שדעת כת"ר שלא להאמין להמוכר מפני שהוא מילי דאורייתא ע"כ כתבתי שהוא מדרבנן ממילא לפי הצעתו יש כאן היתר. אבל באמת דעתי שאף שהוא דרבנן עדיין אין כאן היתר דבדרבנן ג"כ אין נאמן אלא במסל"ת כמפורש בב"ק (ד' קי"ד) ואין כאן מסל"ת כפי שכתב כת"ר דלהשביח מקחו הוא מכוון. אך לכאורה יש לנו סברא להתיר ממ"ש הש"ך (בכללי ס"ס סי"ט) אם יש ספק אם יש כאן איסור כלל אפי' בא לו מצד אחר שהוא דרבנן אנו אומרים בו ספק דרבנן לקולא וזה יוצא מש"ע (קי"א ס"ד) כגון שתי קדירות א' של היתר וא' של איסור ונפל חתיכת נבילה כו' ואינו יודע לאיזה נפל אם יש בקדירה של היתר רוב שהוא בטל מן התורה אעפ"י שעדיין אסור מדרבנן עד ס' כיון שיש לומר שמא אין כאן איסור כלל הרי הספק בא לו מצד עצמו שהוא מדרבנן ואזלינן לקולא ממילא האווזות מותרות. אך יש לנו סתירה ע"ז שיש לנו בנדון זה חזקת איסור שבע"ח בחי' בחזקת איסור שאינו זבוח עומד ועיין בש"ך בכללי ס"ס ס"כ. ולקמן נדבר מזה שיהיה זה על נכון. אך עתה באתי להורות הצד היתר שיש בנדון דידן על ידי אמירת הא"י שהרגה עצמו ולא עירב דאם אתה מאמינו שנדרסה תאמינו שהרגה ולא עירב וכמ"ש הט"ז (בסוף סי' מ"ח) לענין עובדא דמהר"ם וכמו שהוכיח מדמאי. דעד כאן לא השיג עליו בנה"כ להחזיק דברי מהר"ם משום דהתם היה רגלים לדבר דהמוכר היה מתעסק עדיין בהוצאת הפרש. ומצא ביד עובד כוכבים כו' ודברי המוכר אינן אלא גילוי מילתא בעלמא כו' ע"ש א"כ לא דמי לדמאי דאמר בסוריא הפירות של א"י הם. דאם לא אמר לא היו יודעין כלל הוי שפיר הפה שאסר כו' משא"כ בנידן מהר"ם דאיכא רגלים לדבר וכנ"ל ובעובדא של הפמ"ג הנ"ל הוי ג"כ קצת כעין רגלים לדבר שמצאו חבלה בגוף הפרה ודברי הא"י אינן אלא גילוי מילתא בעלמא ואין שייך הפה שא' כו' ממש כבדמאי. ולכן היה הפרי מג' חוכך להחמיר בעובדא שלו וא"כ מדלא אסר מהר"ם אלא משום שרגלים לדבר מוכח דאם לא היה רגלים לדבר היה מתיר באמת כסברת הט"ז וכן סובר הנה"כ. וא"כ הט"ז והש"ך ומהר"ם תנאי תונא ותנאי דידן נינהו בנדון דידן שאין רגלים לדבר הוי שפיר הפה שאסר כו' דאם תאמינו שנדרסה האמינו שהרגה ולא ערב אך יש להתעקש ולומר דנידון דידן לא דמי כעובדא של הט"ז שמתיר ע"י הפה שאסר כו' דהתם אחר השחיטה נשחטה בחזקת היתר עומדת. וכן בדמאי בסוריא בחזקת היתר עומד והוי סיוע להתיר. משא"כ בנידון דידן דבע"ח בחייהן בחזקת איסור כו'. ולפי זה יקשה על הפר"מ היה לו לנוד שלא להתיר בעובדא שלו ע"י ס' הט"ז. משום דבהמה בחייה בחזקת איסור כו' אך י"ל שרצה להורות שסברת הט"ז אין מקויימת כלל בנידון שלו אפילו אם לא היה החזקת איסור אך עכ"פ בנידון דידן יש לדחות דאין דומה לשם וכנ"ל:
אולם אחר העיון הפרכא הזאת מעיקרא דחויה היא. משום דשם אח"ז באותו ס"ק עצמו הט"ז מסכים להרמ"א בהג"ה (בסימן נ') כ"מ שאין יכולין לתלות כו' לאחר שחיטה לא אמרינן נשחטה הותרה אם לא בדקוה דמחמת שצריך בדיקה הוי מידי דשכיח ור"ל דהוי כמו דרוסה דשכיח ממילא שם להט"ז היא בחזקתה שמחיים בחזקת איסור ולא אמרינן בזה נשחטה בחזקת היתר ולפ"ז שפיר מדמה הפר"מ עובדא שלו לפסק הט"ז אלא דסובר הט"ז דאף ביש חזקת איסור אמרינן בא"י הפה שאסר הוא הפש"ה. ומדהביא הט"ז ראיה מדמאי ולכאורה מה ראיה היא הא התם בסוריא בחזקת היתר הם. וגם רוב ע"ה מעשרים הם וכדרבא בפ' במה מדליקין משא"כ בעובדא דהתם בחזקת איסור לסברתו. אע"כ דלא שייך אלא לענין ספק דאי מספקא לן ניזול בתר רובא או נעמידנה על חזקתה בין להיתר או לאיסור ולא לענין הפה שאסר כו' ויצא לנו שבנדון דידן נאמן הנכרי בכולו והאווזות מותרות:
אך נגמור דברינו הנ"ל ההיתר ע"י הספק שהיה לנו הסתירה מכח שבע"ח בחזקת איסור שאינו זבוח עומדים. אך זה אינו סתירה דהט"ז (ס' ק"י ס"ק ע"ו) כתב דבספק אחד אסרינן אפילו החזקת איסור אין מן הענין הספק איסור כגון הכא שהחזקת איסור הוא שאינו זבוח והספק איסור הוא ספק דרוסה. אבל בס"ס אין החזקה כזו מרעי להס"ס אא"כ החזקה היא מענין איסור הספק ע"ש בט"ז היטב. ובנדון דידן יש ס"ס דאף באותה אווזה שאמר המוכר שהשועל פצעה. מוכח מדבריו שלא ראה שפצעה ביד דאלו ראה מדוע נסתפק אם שועל אם זאב פצעה דכן היתה השאלה בספק אם שועל אם זאב אלא שהרגיש מכח מקרקרין. או מחמת החבלה או הדם שמצא או בדבר אחר וכיון שלא ראה הוא ספק שמא פצע בשיניו ולא הגיע לחלל וא"ת דרס או פצע והגיע לחלל שמא החזיקה לעצמו כמ"ש ואת"ל עירב אכתי על כל א' י"ל לא זו היא וכנ"ל. ואינו מרעי לה ואף שהספק הראשון שמא לא דרס כו' אין מצטרף להס"ס כמו דאיתא בי"ד (ק"י ס"ט) או כהמחבר משום שהספק הראשון הוא בגופו או כהגה"ה שם הואיל והספק הוא איסור דאוריי' ע"ש מ"מ בלא זה איכא ס"ס שמא לא עירב ואת"ל דעירב שמא לא זו היא כנ"ל ואינו מרעי לה חזקת איסור שאינו מענינה כמ"ש הט"ז:
אך לכאורה הוא ס"ס שאינו מתהפך ואף שהפ"ח סובר שאין צריך להתהפך ע"פ הוכחות רבות ע"ש מ"מ האחרונים אינם מסכימים עמו עי' פרי מגדים שם בכללי ס"ס וכאן אין מתהפך אם תתחיל שמא לא זו היא ואת"ל זו היא הרי אסורה ולא תוכל לומר עוד בה היתר כי הספק שמא לא נדרסה אין מצטרף כנ"ל אך זה אינו דהא מבואר בש"ך (בכללי ס"ס דין ט"ו) הטעם דצריך להתהפך הוא כמש"ש מת' מנחם עזרי' דמאי חזית למפתח בהדין ספיקא דאידך גריר בתרי' זיל לאידך גיסא ונפתח בחברי' דליתא לאחרינא בהדי' ע"ש. אבל כאן אינו שייך האי טעמא דהאיך תתחיל באידך גיסא דשמא זו היא הדרוסה המעורב כו' א"כ תתפוס מתחילה שבודאי יש כאן אחת מהן שנדרסה ואיך תתפוס כן הא אין ודאי וע"כ אתה צריך לדין תחילה אם עירב או לא וא"כ אין צריך להיות מתהפכת וגם החזקת איסור אין מרעי לה כנ"ל והאווזות מותרות מכח הס"ס ואף אם לא נאמין לו דהחזקת איסור שהבהמה בחיי' כו' לא מרעי להס"ס כמ"ש הט"ז וע"י בטילת רוב הם ספק דרבנן ולקולא כיון דמספקא לן אם נתערב כאן שום איסור אך לפי ההיתר מחמת ס"ס הוא דומה לדין דברים החשובים שנתערב א' ברוב וחזר ונתערב א' מהתערובות לתערובות ב' ברוב דג"כ ספק אם נתערב בתערובות הב' שום איסור כלל דלהש"ע עדיין אסור עד שיתער' בתערובות ג' ולהש"ך מותר בתערובות הב' אם אוכלן א' א' בהפסד מרובה דווקא (ע"ש ס"ק נ'):