גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר
סימן ח
עוד שנית מהרב דקריזבורג בנידון הנ"ל:
לכבוד הרב הגדול מפורסם בתורה אי"א חו"ב קש"ת מו"ה מרדכי נ"י.
קבלתי מכתבו מגילה עפה ומחמת שהיה סמוך לחג והכל שואלין ודורשין בהלכות חג וטרידנא טובא לא היה לי עת פנוי לעיין בדבריו ובחוה"מ לקחתי לי עת פנוי לעצמי לעיין בדברי כת"ר:
וראיתי שכת"ר השיא דברי לכוונות שונות מה שלא עלה על רוחי. ודחה כל דברי ברוח פיו. אבל לא כן עמדי מדרכי לחפש על כל צדדין ליישב דברי פי חכם לקיים מחז"ל ת"ח שאחר דבר הלכה אין מזניחין אותו ומכ"ש שהמעיין יראה כי כל דברי כנים מיוסדים על אדני האמת ומחמת כי טרידנא טובא כעת בענין תקנתא דעגונא כאשר אכתוב לכת"ר לשום ג"כ עין עליו גלל כן אקצר בזה ולא אבאר כלל רק בענין שנוגע לדינא רק לא אהיה בעיני כת"ר כמתעתע בדברי כנראה ממכתבו דמר ע"כ אשיבו דברי. הנה עיקר דחייתו לפי שנראה בעיניו דברי רב שהן נאמרין בהלכה כר"מ ורק כי הוי אורי לרבים אורי כר"י משום ע"ה. אני אומר פשוט דרב אומר כן משום דאזיל לטעמו במסכת עירובין דליתנהו להני כללי דר"י. ואף דהש"ס נקט שם בפרק מי שהוציאוהו (ד' מ"ז ע"א) בלשון דלמא. האמת הוא כמבואר למעיין בדברי רש"י שם ומסקנת הש"ס שם בע"ב עיי"ש. אבל ר' יוחנן פליג שם לעיל מזה (מ"ו ע"ב) וס"ל דקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ואנן קיי"ל רב ור"י הלכה כר"י. א"כ לעולם הלכתא כר"י ובזה נדחו כל דברי כת"ר. הואיל ונפל היסוד נפל הבנין ומחמת שאני יושב פה בלא ספרי הראשונים לעיין בהם רק מה שנרשם בזכרוני אקצר:
הנה הרמב"ם ס"ל ליסוד מוסד בכל דוכתא ר"מ ור"י הלכה כר"י כמבואר לבקי בהלכותיו והיינו כר"י ודלא כרב. גם הרי"ף ס"ל כך דהלכה ממש כר"י דמבשל רק הרא"ש ז"ל ס"ל כדברי כת"ר. ומבואר דהב"י נמשך תמיד היכי דהרי"ף והרמב"ם חולקים על הרא"ש אזיל בתרייהו דרובא נינהו. וע"ז תמהתי דהאיך כלל המ"א לפרש אליבא דהר"א אשר דעתו נמשך אחרי הרי"ף והרמב"ם שהוא יפרש דברי הש"ס שלנו שלא אליבא דהלכתא והנה כפי הנראה יש טעות וגמגום בלשונ' שכתבתי לכת"ר שאם לא זאת לא ידעתי מדוע נעלם מעיני כת"ר כוונתי האמיתית שלא הבאתי דברי המ"א רק לחזק קושייתי דהיל"ל אליבא דר' מאיר כי לא קניס בדאורייתא אבל בדרבנן קני וכדי שלא נטעה דהיינו טעמא דר"מ דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן היינו משום הערמה שלא יאמר שוכח אני הואיל וקיל איסורו. וא"כ הא דקאמר הש"ס דמבשל דלא אתי לאיערומי כו' אבל האי דרבנן ואתי לאיערומי ה"ה כאלו אמר מבשל דאורייתא ואינו ראוי לקנוס כו' אבל האי דרבנן ואתי לאיערומי ע"כ קנסו שוגג כו' ע"ז הבאתי ראיה מדברי המ"א שתלי אי ראוי לאסור לאחרים הוא בפלוגתת הג"מ והטור דלהג"מ דפסק כר"מ אינו ראוי לאסור לאחרים והיינו כמ"ש הגה"מ. וז"ל ונ"ל הא דאסרינן בשכח כו' ה"מ לדידי' אבל לאחרים שרי אפילו בו ביום דמן הדין הי' לנו להתיר בשכח אפילו לדידי' כמו המבשל בשבת בשוגג דקיי"ל כר"מ כו' והא דאסרינן בשכח משום גזירה כדאמרינן משרבו משהין במזיד כו' חזרו וקנסו גם על השוגג וכיון דאסרינן לדידי' אע"ג דשרי לאחריני תו ליכא למיחש לאיערומי דאין אדם חוטא ולא לו עכ"ל הגה"מ. אבל משום קנס אליבא דר"י היה ראוי לאסור אף לאחרים. הרי דחשש הערמא הוא גזירה בתראי. וקנס שוגג אטו מזיד אינו מחשש הערמה. וגם בלא"ה מבואר בגיטין שם דהקנס לאו משום הערמה לר"מ רק משום דחשו פן יבואו אחרים להתיר האיסור יעו"ש ברש"י ד"ה ת"ש ד"א נחשדו ישראל כו' אתי למשרי נטיעה כו' יעו"ש גם בד"ה לא נחשדו על השבתות כו' וק"ל רק שלא רציתי להאריך בזה:
ומ"ש מכ"ת לחלק בחילוקים שונים דלהמסקנא דגיטין דבשבת אף באיסור דרבנן אינו ראוי לאסור ולקנוס דלא נחשדו לעבור כו' והמעיין בש"ס יראה דאינו כן דבאמת כל איסורי דאורייתא שוין ורק ע"א דחמירא איסורא משום דכל המודה בה כו' כמבואר שם ושביעית נחשדו ישראל להקל בהם כדאיתא בדוכתי טובא. ולכך דייק בלשונו נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות הרי בברייתא הזכיר שבת קודם שביעית בדברי ר"מ והיל"ל לא נחשדו על השבתות ונחשדו על השביעית רק דבאמת הא דהחמירו בשביעית יותר מכל איסורי דאורייתא לפי שנחשדו על השביעית יותר מעל כל איסורין אבל שבת שוה לשאר איסורין ואלו הוי אמר בהיפך הוי משמע דעיקר טעמא דבשבת הקילו יותר משאר איסורין לפי דחמירא להו שבתות משאר איסורין ושביעית שוה לשאר איסורין ובא לתת טעם מדוע הקילו בשבת יותר מכל האיסורין ע"כ שינה הסדר להודיענו דבא לתת טעם מדוע החמירו בשביעית יותר מכל האיסורין דאורייתא לפי שנחשדו יותר ושבת כדקאי קאי ולא זלזלו בו גלל כן הוא שוה לשאר איסורין והטעם שלא רצה הש"ס לחלק כן היינו דמאן דמחמיר בשבת יותר מכל האיסורין ס"ל דחמירא שבת כע"ז כו' כדאיתא בחולין (דף ה' ע"א) ע"ש ברש"י ור"מ ור"י ע"כ ס"ל לחלק בין שבת לע"ז כמבואר התם א"כ השוו שבת שארי איסורין ורק שביעית הוא דזילא. ויש ראיה לזה דאם נאמר לחלק בין שבת לשאר איסורין א"כ גם אליבא דר"י ג"כ מסתמא החילוק כן ולא יצטרך באמת החילוק בין דאורייתא לדרבנן ואדרבה לר"י א"ש בפשיטות טפי דשביעית השוו לשאר איסורין דאורייתא דלא קנסו שוגג כו' ורק בשבת החמירו וס"ל להמציא חילוקים שונים:
ולבד שדבר זה נסתר מכמה פוסקים עיין בט"ז י"ד (סימן צ"ט ס"ק ט') דכ' דאין סברא לחלק בין שבת לשאר איסורין לבד זה מבואר בקידושין (ר"פ האומר) גבי ר' אבא דעביד איסור גזל בשוגג ולא רצה ליהנות והפקיר ארעא משום דהפיך בה רב גידל. וא"ת דעביד כן לחומרא בעלמא. בא ואראך במקום אחר (הנזקין דף ס' ע"ב) דלא טעמינהו אביי לפירי משום דעביד איסורא ע"י ר"ש ב"א ושם כתבו התוס' ד"ה דלא טעמינהו אביי לפירי כו' דעשה כן רק להודיע שלא נעשה על פיו כו' כיון דלא הוי רק גזל מדבריהם מבואר דבגזל גמור יש לקנוס ולאסור הרי דג"כ בשארי איסורין יש לקנוס ולאסור באיסור דאורייתא ולא בדרבנן ואין חילוק בין שבת לשאר איסורין ומה שרצה כת"ר לסייע לעצמו מל' רש"י בשבת דס"ל דהחילוק בין שבת לשארי איסורין ולא בין דאורייתא לדרבנן המעיין ברש"י גיטין (דף נ"ד ע"א) שדייק בכל הקושיות שהקשה הש"ס דברי ר"מ אהדדי מתרומה ומדם שנטמא ומהמעשר בשבת וממטביל כלים בשבת דלא קניס ופירש שם רש"י דהם דרבנן יעו"ש בדיבורי רש"י ולא פירש כפשוטו דמקשה משארי איסורים אשביעית הרי דרש"י ס"ל דגם במסקנא החילוק אליבא דר"מ בין דאורייתא לדרבנן דלא כסברתו דמר והמעיין יראה שדבריו בלא זה דחוקים וקצרתי:
ומה שכתב להכריע כדעת האומרים היכא דנאבדה הריאה בשוגג והוכיח סברתו לקנוס שוגג אטו מזיד בדרבנן. לא ידעתי אנה מצא כת"ר הכרעה זו והלא כל האחרונים הסכימו לפסק רמ"א וכפי הנראה מדברי הראשונים אין חילוק בזה דבגדיים וטלאים שאין שם חשש סרכות מותר בנאבדה הריאה ולא קנסו שוגג כלל וא"כ בנידון דידן הרי לא נמצא אחריו העלם דבר בסרכות וא"כ נראה שנבדקה הריאה מסרכות ושגג בשארי ריעותות דבזה היכא דנבדקה מסרכות שוה גסה לדקה וגם בגסה היכא דיש חשש סרכות לא החמירו רק במקום שאינו הפסד דרבו המתירין על האוסרין גם נראה מזה שאין הטעם כמ"ש האחרונים דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דא"כ גם תקנו לבדוק ויקשה מה הועילו כו' אבל העיקר הטעם דאיסור הבשר לאו משום קנס הוא רק דחששו לדעת ר"י דס"ל דבדיקות הריאה הוי מיעוט המצוי ובמיעוט המצוי חוששין כמו בנפלים עיין יבמות (דף ל"ו ע"ב) בתוס' ד"ה הא לא שהה ספיקא הוי כו' יעו"ש והרבה שיטות יש בזה שיטת הרא"ש ושיטת ר"ת ושיטת ר"י (הארכתי בפלפול עמוק בחידושי למסכת גיטין. וכעת לקצר אני צריך). וא"כ הבשר מדינא אסרוה דבמיעוט המצוי לא אזלינן בתר רובא אף דיעבד אבל במה שבאנו לאסור בדקה דזה הוי מיעוט שאינו מצוי רק דצריך לברר היכי דאפשר לברורי. אבל היכי דלא אפשר מותר. וא"כ אם באנו לאסור האדם העושה כן דגברא לא קאי רק בלטותא דרבנן כמ"ש בי"ד שם ופורץ גדר כו' אבל לפוסלו בשביל זה הוא רק מצד הקנס וודאי דאין לקונסו שוגג כלל ויתר דברי כת"ר אין תשובה שלא כתבו רק לפום ריהטא. רק זאת אשיב מפני הכבוד מה שרצה כת"ר לדמות נידון דידן למסכת חולין (דף י"ח) גבי ההוא טבחא דלא סר סכינו כו' אין הנידון דומה לראיה כלל וכי אוכלא לדנא חדא דהתם לא פליג רק בשיקול הדעת ואין דבריהם מבואר לא במשנה ולא בברייתא ובשיקול הדעת פסקינן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר לא כן בנידון דידן הוי טעות המפורש דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא וראינו ושמענו שאין בדבריו ממש ודין זה מבואר בי"ד (סימן רמ"ב סעיף ל"א) בהגהת רמ"א יעו"ש. שנית דלא אמרי' רק בת"ח שהיו בזמן הש"ס ובטבחים שלהם שהיו רק אומנים. וחכמינו ז"ל גינו אותם בכמה מקומו' שאמרו טוב שבטבחים שותפו של כו' אכן עכשיו שאין לנו ת"ח והשוחטים שלנו יראים ושלמים כפי המבואר בפוס' בי"ד (סימן מ"ח סעיף י"ז) ובפרט בהשו"ב ר"א הנ"ל. עליו אני אומר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' שדבר זה נוגע לבזיון התורה ולפגם משפחתו. שלישית אם באנו להביא משם אדרבה יש ראיה לדברינו שהרי נתרצה המורה דק"ק שוביץ להושיב ב"ד על כך בתחילה וישבתי בתחילה בידיעתו ובהסכמתו אלא מפני שראיתי שמחפשין תסקופי מילין ועלילות דברים בכדי לפסול את השוחט הנ"ל. גלל כן העלמתי דעתי מהב"ד שישבו עמי לקיים מחז"ל חכמים הזהרו כו' שמא מתוכם ילמדו כו' ונתתי התרה בלתי צירוף הב"ד שישבו עמי אבל תחילה ישבתי ע"פ רשיון המורה לברר הדין וכיון שאמר לי לעיין במילי' הרי יהיב רשות לסמוך כפי דעתי רק שלהאמת אין צריך לכל זה ולא כתבתי רק להוספה בעלמא כמו שפלפלתי בזה דהרי הדין פשוט ומבורר דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא. גם מה שהביא ראיה מהמורה דק"ק ראקושא"ק. ידיע להוי לכת"ר ששאלו אותו על האיסור תחילה שמעתי ממנו בע"פ ואח"כ ראיתי במכתבו דאף דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא היינו שלא לפוסלו אבל מ"מ איתרע חזקתו. וצריך לעמוד לפני מורה צדק והנה גם אנכי הסכמתי שיעמוד לפני מורה צדק ונוסף ע"ז לפני השוחטים מובהקים אבל לא מטעמו ורק להסיר ממנו עקשות פה. והשוחט קיים דברי וראו כולם שדברי כנים ואמיתים שלא היה בו שום נדנוד דבר הן מצד אומנתו בבקיאות. הן מצד שקידת לימודו בפוסקים לו עשר ידות על כל בני גילו ושלח המורה דיקובשטא"ט שעמד לפניו תוכחת מגולה אל המורה דשובי"ץ להוכיח על פניו וכתב דברי קנטורין אליו איך שרוצה להרבות מחלוקת בישראל חנם ולשפוך דם נקי וכאשר ראה המורה דראקושאק שעמד לפני המורה דיאקובשטא"ט כ' ג"כ להתירו רק שהמורה דק"ק שובי"ץ עודנו מחזיק במחלקותו כי אומר כי יש לו כתבי סמוכין מכת"ר. ומתחילה אבאר שגם המורה דראקושא"ק פסק דלא כהלכתא. כי מאין יצא לו דבר זה ואולי כוונתו הוא מגמרא דקידושין (דף ס"ו עמוד ב') אביי אמר לעולם דקא מכחיש לו כו' ועיי"ש בתוס' ד"ה שלח ואחוי כו' מכאן יש להוכיח כו' אבל המעיין בקידושין פרק האומר (דף סה ע"ב ) בתוס' ד"ה נטמאו טהרותיך דדווקא אם היה העד מעיד בא ואראך שכדברי כן הוא אז צריכין לברר יעו"ש אבל בנידון דידן כיון שמעיד עליו ששגג בלי ראות וזה אינו יכול לברר בפנינו ומה ענין זה שיברר שבקי בדיני' או שיברר שבקי באומנתו הלא ע"ז לא העיד העד כלל. גם אני בעצמי תהיתי על קנקנו וראיתי שהוא מלא דבר א"כ ראיתי שהעד שקרן אלו אומר כן והאיך נשמע לדבריו אבל באמת אינו ענין כלל שיוכל להיות שבקי באומנתו ובידיעה ואעפ"כ נעלם ממנו בשגגה דבר זה ומה ענין זה לכאן יעו"ש בתוס' ובפוסקים ותמצא כדברי והנה כת"ר הרחיק עדותו באמרו שהראה לפניו אמתחת כתבים מגב"ע וחשדני כת"ר שדברי דברי שקר ח"ו הנה השקרן הזה רימה את כת"ר בערמתו מה שלא היה יכול להערים את המורה דראקוש"ק שהוא יודע האמת אחר שהוא סמוך לגבול המורה ההוא. ולהיות שגם אנכי יודע שכת"ר בתום לבבו ובנקיון כפיו עשה זאת גלל כן לא הרביתי התלונה ולא הגדלתי האשמה עלי' דמר: