גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר
סימן ז
תשובה הגיע לידי כתב ידו דמר בתרעומות דברים אודות השו"ב דק"ק שוביץ שהסכמתי עם הרב המ"ץ דק"ק הנ"ל ודאי בתום לבבי עשיתי זאת כפי הג"ע שהראה לי על השו"ב. וכתבתי שהסכמתי לפי הג"ע. וביותר כפי שהגיד לי שאינו שומע לקול מורים מרא דאתרא לשחוט שלא ברשותו אך עכ"ז כתבתי שיקבל עליו העברה לזמן. רק שכפי הג"ע שבלא מרד עשה זאת רק מחמת חסרון רגילות ולימוד בקיאות האומנות ולא שמש כהלכתו ע"כ ילך וילמוד דהיינו עם שו"ב אחר שירגילנו וילמדו האומנות והבקיאות וזהו העברתו לשחוט ולבדוק עם אחר עד שיהיה בקי עד שיגביל המ"ץ הזמן:
ואלה הדברים לא מאומד הדעת אני אומר כן רק טעמי ונימוקי עמי כפי שיבוא באחרונה אך מתחילה אקדים הדברים לפי ערכי שיודע אני בעצמי דלא גמירנא ולא מסברנא אנא אלא מסדרנא לסדר דברי. ובפרט שכתב שיש לו למר מטיבי סעד מגדולי מורים ובמקום גדולים אל תעמוד אלא אשב בקרקע ודן לפניהם. ואף שלדעתי אין מפלפולו ראיה לכאן. אך בענין קושייתו ובפשט הגמרא תורה היא וללמוד אני צריך ושלא יאמר שלא היה לי שעשוע בדבריו ע"כ באתי להשתעשע בדבריו כי תורה היא ולא"צ:
וזה יצא ראשונה מה שהביא מר ראיה משכח קדירה ע"ג כירה כו' ורנב"י פליג דל"ש לאיסורא ומסקנת הש"ס דלאחר גזירה שנו משראו שרבו משהין במזיד ואומרין שוכחין אנו גזרו על השוכח משום הערמה כו'. והקשה כת"ר דכאן הסוגיא אליבא דר"מ וכו' והראה לעיין בא"ח (ס' רנ"ג) במ"א ובגיטין מסיק הש"ס אליבא דר"מ בדרבנן קניס שוגג אטו מזיד וכיון דשוכח הוי איסור דרבנן א"כ בלא טעמא דאיערומי אסור בשוגג משום קנס ע"כ קושייתו:
בראשונה מקצת הדברים לא הבנתי שהראה מקום לעיין במ"א דמשום איערומי אינו אסור אלא לעצמו לא מצאתי כן ואדרבה משמעות המ"א להיפך דמציין על דברי הש"ע שכח אסור סתם. מסתמא גם לאחרים. וזה מבואר שמה שאסר הש"ע בשכח הוא שאחר גזירה חוששין לאיערומי וכדברי רנב"י ועי' בב"י וכתב אסור סתם דמשמע גם לאחרים. וכמו שמדייק המ"א אך קושייתו של כת"ר אינו תולה בזה ובל"ז הקושיא חזקה היא בהסוגיא דלר"מ היא דאלו לר"י במבשל בשבת אסור שוגג אטו מזיד ואיך אמר רנב"י מבשל כו' שוגג יאכל וקשיא מסוגיא דגיטין וכמו שהקשה כת"ר אך ע"י קושיא של כת"ר קשה על התוס' שכתבו ולא בעי למימר דרנב"י סבר כר"י דאסר תבשיל כו' וכ"ש לא בישל משום דדילמא כו' אבל בשוגג מודה לר"מ תיפוק לו בל"ז א"א לומר דסבר כר"י דהא רנב"י פי' דרשת רחב"א ורחב"א מתחיל בד' ר"מ מבשל בשבת כו' בשוגג יאכל כו'. רנב"י לאיסורא דלא ליתי לאיערומי וזהו לר"מ ואיך ה"א דסובר כר"י ומדברי התוס' קשה על כת"ר דמשמעותיה דהיה יכול לאוקמי דברי רנב"י כר"י וקודם גזירה ואף שר"י אומר אסור במצטמק ויפה לו דמשמע גם לאחרים. ורנב"י אמר אבל האי דאתי לאיערומי כו' אלמא בלאיערומי יש לומר דאסור גם לאחרים. ואף שהתוס' מדחי דלא לאוקמי כר"י מדחי מסברא אחרת ע"ש וקושייתו הו"ל להקשות בפשוט דכאן מסיק שהוא לאחר גזירה הא בגיטין מבואר דר"מ קניס שוגג אטו מזיד אף קודם התקנה ומה הכריחו לחלק בין לשון לאיערומי ובין לשון אסור בענין קוש'. אך על רנב"י והסוגיא אינו עיקר הקושיא. דהסוגיא סובב הולך לפי הברייתא דשכח קדרה ובשלה בשבת בשוגג יאכל כו' ד' ר"מ. וע"כ הוכרח לתרץ מה שאמר רנב"י בשוגג לא יאכל הוא לאחר גזירה. ועיקר הקושיא הוא על הברייתא גופא דאמר ר"מ בשכח כו' בשוגג יאכל הא ר"מ גזר בדרבנן וקשה דר"מ אדר"מ:
והשתא דאתית להכי קשה על התוס' איך יש שום ה"א לומר דפליג ר"י וגזר הא תקשי דר"י אדר"י דהא בגיטין מוכח דר"י בדרבנן לא קניס שוגג אטו מזיד וממילא מוכרחין לומר דסברת התוס' דיש כאן סברא לגזור כמו בדאורייתא במבשל בשבת גזר שוגג אטו מזיד כ"כ בדרבנן בשכח קניס שוגג אטו מזיד.
ואף דהתם במטמא ומדמע כו' לא גזר בדרבנן אך כאן אדרבה כיון דלא עביד מעשה בשבת בשכח יקיל לעצמו במזיד לעבור על דרבנן דבמידי דלא עביד קיל הוא לאדם לעבור. והיה יכול לאוקמי דברי רנב"י דאסר בשוגג בשכח כר"י. ואף דתחילת דבריו כר"מ במבשל בשבת. י"ל דבדאורייתא סבר כר"מ דלא ליתי לאיערומי לעשות מעשה בידים במזיד דלא נחשדו כו' וכפירש"י ובשכח סבר כר"י כיון דאין בו מעשה יקיל ואתי לאיערומי וע"כ דחו התוס' דסברת הגמרא דלמא ר"י לא איירי אלא במזיד אבל בשוגג מודה לר"מ דשרי דבגמ' מסופק בדברי ר"י די"ל כן או כן ואי הוי מוקי רנב"י כר"י תקשי מנ"ל לרנב"י דפליג ר"י גם אשוגג. אך מ"ש כת"ר דהמסקנא בגיטין לר"מ בדאורייתא לא קנסו שוגג אטו מזיד לאו כללא הוא דבגיטין לאחר דרמי אדאוריי' משביעית מסיק דלא נחשדו ישראל אשבתות לכן במבשל בשבת בשוגג יאכל ולא חייש לאיערומי וכיון דיש חילוק בדאורייתא בין שבת לשאר דברים כן יש לומר להמסקנא שם דגם בדרבנן חמיר להו שבת משאר דברים דלא נחשדו בשבת לעבור גם אדרבנן אפילו בעביד מעשה והתם במטמא ומדמע הוא דקניס בדרבנן משום דחשידי אדאורייתא בהיזק הניכר וא"כ לא קשיא דר"מ אדר"מ וא"כ לא מוכח החילוק בדרבנן בין עביד מעשה ללא עביד מעשה דעד כאן לא היה להגמרא הסברא לומר דר"מ מחמיר בדרבנן יותר מבדאורייתא אלא מתחילה דהיה הסברא מדמצינו שהקיל ר"מ בשבת דלא קניס שוגג אטו מזיד ה"ה בכל מילי דאורייתא לא קנסינן וכן בהיזק הניכר ומצינו בהיזק שאינו ניכר שהוא קניס בדרבנן היה מוכרח לומר דמחמיר בדרבנן יותר מדאוריית' אבל עכשיו דמסיק דבדאורייתא דווקא בשבת לא נחשדו דחמירא להו. אבל בשאר דאורייתא דלא חמיר נחשדו וגזר בדאורייתא ומצינו בהיזק שא"נ שגזר בדרבנן א"כ לא חמיר התם מדאורייתא אלא השוו דבריהם כעין דאורייתא וממילא בשבת דלא קנים בדאורייתא במבשל מאין לנו ההכרח דדרבנן חמיר מדאורייתא ואדרבה דאתי שפיר טפי שהוא כעין דאורייתא ולכן בברייתא דשכח קדירה כו' בשוגג יאכל דלא גזר כמו במבשל דלא גזר וא"כ מאין לנו הכרח החילוק בין עביד מעשה ללא עביד. כי לפי סברתינו מעיקרא לא קשיא דר"מ אדר"מ. ולפי דברינו הסוגיא דכאן בשבת הולכת ומיושב בפשוט דרנב"י אמר ול"ש לאיסורא במבשל דלא ליתי לאיערומי כו' ופירש"י דלא ליתי לאיערומי ולעשות במזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל אשבתות. ולא פי' סתם דלא חשידי ישראל לעשות מזיד בדאורייתא כמו בגיטין דלא קניס בדאורייתא משום דאין המסקנא שם כן אלא בשבת דלא חשידי והקשה מברייתא דשכח קדירה כו' דסבר ר"מ דאף בדרבנן בשוגג יאכל ממילא ע"כ דאף בדרבנן לא נחשדו וכנ"ל וא"כ ע"כ רנב"י דאסר בשכח בשוגג הוא לאחר גזירה שרבו משהין כו' ונחשדו על השבתות בדרבנן גזרו וזהו בדברי רב שאמ' בתחילה כו' המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' וה"ה לשוכח ר"ל דה"ה בדרבנן לא נחשדו משרבו משהין כו' וראו שנחשדו בדרבנן גזרו:
והשתא נבוא לדבר לדברי ר' יהודא משום שראיתי לכת"ר שהוקשה לו למה התחיל רנב"י מבשל בשבת דלא ליתי לאיערומי בשוגג יאכל כו' למה מתחיל בדברי ר"מ שלא אליבא דהלכתא דר"מ ור"י הלכה כר"י. והנה קושיא זו הי"ל להקשות על רחב"א דעליה קאי רנב"י. אך לדידן לא קשיא מידי דבחולין (דף ט"ו) איתא במבשל בשבת דרב כי אורי לתלמידיה אורי כר"מ (דהלכה כר"מ) וכי הוי דריש בפירקא (ברבים) הוי דריש כר"י (משום עמי הארץ) ע"כ. וא"כ שפיר מתחיל כאן בדברי ר"מ שהוא אליבא דהלכתא ואף שאמר כאן ברחב"א למחר נפיק דריש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' לכאורה הא רב כי הוי דריש. דריש כר"י. אך דייק בלישנא דהתם אמר רב כי דריש "בפירקא" ר"ל בשבת ברבים שכולם באים לשמוע אפילו ע"ה דרש להו כר"י. וכאן לא נאמר נפיק דריש בפירקא אלא דרש להו ר"ל לתלמידים השואלים מאתו אורי להו ודרש להו כר"מ וק"ל. ואף שאצלינו מבואר בש"ע א"ח במבשל בשבת כר"י נראה דהמבואר בש"ע הוי כמו דריש בפירקא גלוי לכל. ואין מחזיקין את עצמינו לבני תורה בכמה מקומות. וכמו בקבורת מת ביו"ט שני כמ"ש ר"ת:
והנה ראיתי לכת"ר שעל קושיא זו להעמיד על בוריה תירץ בתירוצים שונים עד שכתב במסקנת דבריו. וי"ל דלרבותא נקט רנב"י בלשונו דעת ר"מ אף שאינו אליבא דהלכתא דאף לר"מ ראוי לאסור אף דלא קניס בכה"ג מ"מ קנסו משום הערמה ומכ"ש לר"י דקניס בעלמא אף דכאן ג"כ ס"ל דאין לקונסו כיון דלא עביד מעשה וודאי יש לאסור משום גזירה עכ"ד כת"ר. ולכך אין צריכין לכנוס בפרצות דחוקות וכמ"ש:
אך הדברים של כת"ר תמוהים לי ביותר מלבד שאינם מסודרים בלשון אין רצוני להאריך בזה אלא מה שתמיה לי ביותר שכתב כת"ר דאף דכאן ג"כ ס"ל לר"י דאין לקונסו כיון דלא קעביד מעשה כו' תמוה מאין יצא לו הסברא דכאן לא קניס משום דלא קעביד מעשה הא ר"י בעלמא בדרבנן אפילו בעביד מעשה לא קניס א"כ גם כאן לא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד אפילו היה עביד מעשה. וכן בתוס' מתחילה היה הו"א דפליג ר"י אפילו אשוגג וכמ"ש למעלה הסברא משום דלא עביד מעשה יקיל לעצמו ואח"כ כתבו דלמא כו' ובשוגג מודה לר"מ וטעמא הוא כמו בעלמא דלא קניס ר"י בדרבנן הרי דלר"י נמי אין כאן הסברא דלא קעביד מעשה. ולפ"ז מה שאמר רב בתחילה כו' המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' וה"ה לשוכח כו' אף שמתחיל בדברי ר"מ כמו שפסק הלכה כר"מ כנ"ל מ"מ הסיום וה"ה לשוכח אינו דווקא לר"מ אלא אף לר"י וכמ"ש התוס' כנ"ל ולר"י הטעם כמו כל מילי דרבנן דלא קניס וגם נראה לומר דלר"מ אין נראה לו לקנוס כאן בשוכח וכמ"ש התוס' (שבת דף ג' ע"ב) שאין נראה לומר כו' דאי משחשיכה לא קנסו שוב אין לומר דמבע"י קנסו דהוי כחוכא ואטלולא ע"ש וכן כאן אין נראה לו לקנוס בשוכח מבע"י דבמבשל בשבת גופא לא קניס ובשוכח מבע"י יקנוס והוי כחוכא ואטלולא דבדבר הנראה תמיה לעין הוי כחוכא ואטלולא ואין נראה לקנוס. אבל בכל שאר מילי דקניס בדאורייתא קניס ר"מ גם בדרבנן וכנ"ל. וגם מצינו בגמרא דהחמירו בדבריהם יותר משל תורה כגון ברשויות דרבנן (פ' כיצד משתתפין) בדבר שאין נראה וגלוי להמון עם מילתא דתמיה וחוכא ואטלולא משא"כ לעיל מבע"י ומשחשיכה וכן כאן בשוכח דנראה וגלוי לכל המון עם מילתא דתמיה אין נראה לר"מ לקנוס אך משרבו משהין כו' קנסו בשוכח ולא חששו לחוכא ואטלולא דהא היו דורשין בפרקא להמון עם כר"י דקניס בשבת ולא הוי כחוכא ואטלולא:,
אמנם כל דברינו אינו אלא לענין פשט הגמרא וגם יש נ"מ לדינא אך לא לנידון דידן לבדיקת הריאה דקיי"ל בנאבדה הריאה דאסור והטעם דאל"כ כל אחד יאבד הריאה או יגרום בכיון שיהיה נאבד ומה אהנו חכמים בתקנתן לבדוק הריאה ואף דלא קעביד מעשה קנסו ואסרו א"כ הוא שלא כדברי כת"ר דמיקל בלא עביד מעשה שלא לקנוס. ולדידן ניחא לר"מ דדווקא בשבת דלא נחשדו לא קניס בדרבנן וגם כמ"ש שלא יהיה כחוכא ואטלולא משא"כ בבדיקות דנחשדו כמו שאר מילי ואינו כחוכא ואטלולא אך לר"י דלא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד וכוותיה קיי"ל כדאיתא בח"מ במטמא ומדמע תקשי למה קיי"ל לאסור בנאבדה הריאה דבדיקתה אינה אלא דרבנן אך אפשר לומר כיון שיש כאן חסרון כיס חששו שמא יגרום להאבד ויאמר נאבדה בשוגג או באונס ואף שלא ראו מערימין כמו שראו בשבת עכ"ז כיון שיש כאן חסרון כיס ובני אדם להוטין אחר ממונם קרוב הדבר מאוד שיעשה כנ"ל. והוי כאן אף שלא ראו עדיין כמו שראו בשבת דחוששין דליתי לאיערומי. אך התינח בשוחט ובודק לעצמו אבל בשו"ב לאחרים אין אדם חוטא ולא לו ולא אתי לאיערומי והא אנן קיי"ל בנאבדה הריאה דאסורה ולא חילקו בין בודק שלו או לאחרים אף דאין לו חסרון כיס:
אך נראה דאנן קיי"ל כדעות האוסרים בלא בדיקה ובין הדעות הנ"ל הוא הראב"ן הובא בב"י (סי' ל"ט) שכתב כיון שנהגו למלוח הריאה אי איתרמי דאתפרק בלא בדיקה טריפה דלא סמכינן ארובה ע"כ:
הרי המשמעות דבאמת עפ"י הדין אי אתפרק היה להכשיר אך מחמת שנהגו כבר קבלו עלייהו חובה שלא לאכול אם לא נבדקה ואפילו אתפרק באונס מ"מ הא לא נבדקה ואנן כבר קבלנו עלינו והוי דברים המותרים ונהגו איסור אי אתה רשאי להתיר ולפ"ז אתי שפיר בשו"ב אפילו לאחרים ואפילו בשוגג או באונס דהא לא משום קנס אתינן עלה אלא משום שכבר נהגו שלא לאכול בלא בדיקה שלא לסמוך ארוב והרי לא נבדקה. אך כל דברינו הוא לאסור הבהמה שלא בדק השו"ב כראוי או שנאבדה הריאה הכל כנ"ל אך נידון דידן אין שייך לכל הדברים שכתבנו ושום ראיה וכמו שכתבתי בתחילת הדברים שאין דברי כת"ר ראיה לנידון דידן שהוא ענין לפסול את האדם העושה או לקנוס אותו מגופו להעבירו מאומנתו לתלות תניא בדלא תניא שהדין כאן כמבואר בי"ד בנמצא אחריו חלב מעבירין אותו ובנמצא אחריו הקרומים מלמדין אותו ומזהירין אותו ע"ש וכן בסי' קי"ט סעיף י"ח טבח כו' מחמת שאינו בקי יש לו תקנה שילמד ויחכם ע"כ. וכן בנידון דידן כפי שהראה לפני הרב מ"ץ דק"ק שובי"ץ הגב"ע מגילה עפה כתוב וחתום אלא דמר מקטין הדבר ושהעד מוכחש מן בעל דין כמ"ש כת"ר ותמיה גדולה אם הוא כן איך יטעה בזה הרב המורה בדין מפורש שאפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו. הלא ידוע שבקי בדינים ויש לו יד ושם בפוסקים. ואם הדבר כן היה לכת"ר לכתוב לו שבידו הגב"ע הכל ככתבה וכלשונה ובוודאי מה שיהיה מוכרח עפ"י הדין מוכרח להודות אחר שלא יהיה לו מה להשיב ומה זה שכתב אהובי אלי שאין בידי הגב"ע להשיב אמרים רק מה שהוא עפ"י הסברא אנכי משיב כפי מיעוט הבנתי וכפי שהראה לפני הגב"ע אך אעפ"כ דנתיו להשו"ב הנ"ל לזכות וכנ"ל שילך וילמוד כנ"ל בדרבנן ובאמת אמר לי הרב המ"ץ הנ"ל שהוא צורבא מרבנן ע"כ דנתיו שהוא מחמת חסרון רגילות ובקיאות. שהעברתו הוא שלא ישחוט ויבדוק לבדו רק עם אחר מומחה שילמדנו ויזרזנו. אך סיפר לי הרב המ"ץ שאין ציית לו מחמת שאנשי מחזיקים אותו והולך ושוחט ובודק שלא ברשות הרב המ"ץ. ובוודאי יש להרב תרעומות על המחזיקים אותו שלא לקבל את הדין כנ"ל אך על המחזיקים אין אשמה שעושין מחמת חסרון ידיעה. ע"י הורים ומורים ממקומות אחרים אבל אינינו יודע ע"פ הדין והורים ומורים ממקומות אחרים אם יכולין לבטל דברי המורה במקומו. וידוע דלאו קטיל קניא באגמא הוא רק איש מלא דבר. וגם הרבני מ' מאיר במ' שמואל מפורסם אצלינו שהוא למדן הלא ידוע דמצינו בש"ס אתריה דרב הוי וא"כ אף דשמואל פליג לא היה מיקל באתריה דרב. וכן בשאר אמוראים כידוע. וראיה גדולה מחולין י"ח ההוא טבחא דלא סר סכינו קמי דרבא בר חיננא שמתיה ועברי' וכו' אקלעו מר זוטרא ורב אשי לגבי' א"ל ליעיינו רבנן במילתיה דתלו ביה טפלי כו' בדקה ר"א לסכיני' ונמצאת יפה ואכשרי' (פירש"י דקסבר הא דאמר הכא רבא מעברינן לי' בשלא נמצאת סכינו יפה קאמר) א"ל מ"ז ולא חייש מר לסבא א"ל שליחותיה קא עבדינן ע"כ. הרי אף דפליגי עליה וסברי דדווקא שלא נמצא כו' (כמ"ש רש"י) אעפ"כ אי לא שליחותיה לא הוי עבדי וביטלו דבריו. ואף שהלכה כדבריהם שעשו הלכה למעשה להקל אעפ"כ לא היו עושין משום דבאתריה הוי וכ"ש אנן דכאצבע בקירה לסברא וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ודעתי שיכתוב כת"ר ד"ש להמ"ץ הנ"ל ע"פ הדין שיהיה דבר השוה לכל נפש ואיש על מקומו יבוא בשלום ובאם ירצה כת"ר אכתוב להרב הנ"ל אודות השו"ב הנ"ל מחמת שאינו יודע אולי היה הענין כמ"ש אלי כת"ר ואומר שלום. ממני הדורש טוב לעמו ושלום לכל זרעם. מרדכי במ' אברהם זללה"ה מ"ץ דק"ק בוסק יצ"ו:
קצת הערות מנכד המחבר. המו"ל:
מה שהקשה הרר"י מקריזברג על המ"א (בסימן רנ"ג) דכתב דלר"י דאסור משום קנס וקנסו שוגג אטו מזיד יש לאסור גם לאחרים. הא איסור שהייה אינו אלא מדרבנן ובדרבנן לא קניס ר"י שוגג אטו מזיד כמבואר (גיטין ד' נ"ג). אולם יש מקום להעיר בזה עפמש"כ המהרש"א (חולין י"ד) בישוב דברי רש"י דסוגיות חלוקות יש בטעמא דר"י. דרב לא מפרש בדר"י דטעמיה משום קנסא דמשום קנסא אין לאסור לאחרים. אלא כדי שלא יהני מאיסורא ולפ"ז הקושיא שפריך הגמ' בגיטין לא קשה כלום אליבי' ואין אנו מוכרחים אליביה לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלא דגם בדרבנן אסור בשוגג אף לאחרים כדי שלא יהנו מאיסור דרבנן ולפ"ז יש מקום לפסק של המ"א:
ועוד יש לדחות דלהכי קנסינן בשהייה לאסור אף לאחרי' אף דאינו אלא מדרבנן דכיון דלר"י במבשל אסור אף לאחרי' משום קנס דקנסינן בדאוריית' שוגג אטו מזיד ובשהייה עכ"פ לדידיה יש לנו לאסור משום הערמה א"כ לא פלוג חכמים והשוו מדותיהם לאסור בשהייה כמו במבשל בין לדידיה בין לאחריני משא"כ אליבא דר"מ אף דבשהייה אסור לדידי' משום הערמה כמו לר"י מ"מ לא אסור לאחריני כיון דגם במבשל מותר אליביה לאחריני. וגם לדידיה שרי דהתם הערמה נמי ליכא:
ובזה מיושב פסק המ"א (בסי' של"ט) שפסק בהמעשר פירות בשבת דהוי כמו שכח קדירה ועי"ש במה"ש שאסור גם לאחרים. ולכאו' קשה גם שם דהא בדרבנן לא קנסינן ולהנ"ל ניחא:
ובעצם הדבר כבר העיר הגרע"א בתשובותיו (סימן כ"ג) עיין שם בסופו שכתב דלהכי בשהייה אסור משום דאיכא דררא דאורייתא דשורש החשש הוא שמא יחתה והוא מלאכה דאורייתא ומה שרצה לומר הרב דקריזבורג דשהייה גופה דאורייתא משום מלאכת מחשבת נסתר מגמ' דשבת (דף ל"ז) דמיבעיא ליה מהו לסמוך בה תוכה וגבה אסור אבל לסמוך מותר א"ד ל"ש. וא"כ אי אמרת דמדאורייתא הוא משום דנתקיימה מחשבתו והוי מבשל ממש מ"ש בין לסמוך בין שהייה על גבה. אלא ודאי דהוא רק מדרבנן ורבנן א"ל שפיר דלא גזרו רק בתוכה וגבה. אבל לא בסומך:
וקושיתו על ר"מ דמתיר בשהייה בשוגג ולא קנס אטו מזיד ומר זקני תירץ כיון דבחד מילתא הוא מיחזי כחוכא ואטלולא כיון בזה לדברי הגאון בעל פנ"י בחידושיו לשבת יעו"ש:
וכעצם הדבר אי הלכה כר"מ או כר"י מחלוקת הראשונים הוא ועיין בר"ן פרק כירה שהביא שני דיעות והערה בכל האמור בזה ודו"ק בכ"ז:
ובמה שהביא מהגמ' דמשום הערמה אינו אסור אלא לעצמו עיין ברא"ש שמפרש הא דאיבעי שם בסוף העמוד עבר ושהה מאי הוא לאחר גזירה ובעיא אי משום גזירה דהערמה אינו אסור אלא לעצמו או אף לאחרים ודו"ק:
דובער נכד המחבר. המ"ל: