גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר
סימן ו
לכבוד הרב הישיש בו' כקש"ת מ' מרדכי נ"י מ"ץ דק"ק בוסק.
השוחט דק"ק שובי"ץ העבירו עליו קול ענות חירופין. ואין מהראוי לדון דיני נפשות ממש באין רואה ושומע טענת בע"ד אולי ימצא על עצמו זכות. ובפרט כי ראוי לחוס על כבודו כי צורבא מרבנן הוא ובע"ד של השוחט רוצה להתכבד א"ע בקלונו. ומדברי העד הא' יש מקום להתלונן על השוחט הנ"ל אבל ע"פ ב' עדים הראשונים אין כאן בית מיחוש כלל וכלל ואף שהעד הג' נראה מהעדאתו כנוגע בעדותו כי לפי דמיונו הוא מקפח לו פרנסתו וגם אמר בפנינו ב"ד והודה בעצמו כי העלים הדברים לפני המורה ולא רצה להגיד כי בוודאי יפסול משחיטתו מכל וכל. ועתה מוכרח להגיד בתורת עדות הרי לפי דעתו איך נתן מכשול לפני רבים שיאכלו משחיטתו האסורה. רק כל זה אניח והקולר יהיה תלוי בצוארו. ואעתיק לפני כת"ר לשון עדותו. ודברי ב' עדים הראשונים יבין גם כן מתוך דברינו וז"ל העד השלישי השוחט ר' אברהם הנ"ל הכניס ידו לבדוק הריאה ואחר שהוציא ידו שאלתיו מה דבר נמצא שם. והשיב שאין סכנה בדבר שלא נמצא רק ב' סרכות קטנות ובועה חדא. ואחר שהוציא הסרכא לחוץ העביר סרכא א' ע"י מיעוך ובעברו לחפש הסירכא הב' מצא דלדול א' וטעה והעבירה ע"י מיעוך וחשב שהיא הסירכא הב'. ושאלתיו מדוע אינו ממעך במקום שנסרך זה הדלדול והשיב שהי' נסרך לצלעות ואמרתי לו שהוא מהנמנע שדלדול כזה יהיה נסרך לצלעות. והבין שדברי כנים. ועברנו יחד וחפשנו הסירכא ומצאנו ועברה ג"כ ע"י מיעוך ואח"כ בדקנו אחר הבועה ועשינו חוט בשר מקיף ואמר השוחט שהוא כשר וגערתי בו שלא לומר כשר שמצאתי בועה עוד וע"ג ריר ואמרתי לו שעדיין צריך שאלת חכם והשיב שהמורה יכשיר לפי שיהיה רק חסרון מבפנים. ומה ענין חסרון מבפנים לזה. אח"כ הלכנו אצל המורה ומצאתי שם עוד ריעותא שהוא בועה אחריץ באונה עליונה והוכשרה הבהמה אצל המורה ע"כ דבריו. ואלה התנצלות של השוחט ר"א כי באמת לא אמר בתחילה שני סרכות וחדא בועה בסתם רק חדא בועה הצריך נפיחה וכך העידו גם כן שני עדים הראשונים שאמר וחדא בועה הצריך נפיחה לפי שבאמת הרגיש במשמוש היד שיש עוד בועות רק שסבר שמחמת אותן הבועות לא יהיה צריך לנפיחה כי אותן הריעותות א"א להרגיש במשמוש היד רק למראית עין ישפוט אחר שמוציא הריאה לחוץ אז בודק על כל המקומות ובוודאי היה בודק בעצמו על כל המקומות כיון שהיה עדיין עסוק בבדיקותו רק שהשוחט העד הנ"ל הכניס עצמו לסייע בבדיקותו וסופו מוכיח כי לא היה כוונתו רק למצוא איזה עלילה והוא בתומתו הניחו לסייע וה"ה מוכחש בדבריו מב' עדים הראשונים שלא אמר סתם חדא בועה. גם מה שאמר העד הנ"ל שהשוחט אמר בפה מלא כשר הכחישו השוחט וגם הב' עדים הראשונים שהיו ג"כ באותו מעמד אמרו שלא שמעו כשר מפי השוחט רק מהאנשים שהיו שם. גם מה שלעג על השוחט על שאמר שיוכשר מחמת חסרון מבפנים מזה נראה אף שהעד הוא גם כן שוחט מ"מ הרי הוא ע"ה גמור ולא למד הל' בדיקות רק מתוך הקיצורים והרי כדברי השוחט הנ"ל מבואר בד"מ העתיקו הש"ך בי"ד (סי' ל"ז ס"ק ה') גם מה שהעביר הדלדול השיב שבאמת לכאורה טעה בדמיונו וחשב אולי היא הסירכא אבל עדיין לא החליט רק חשב לבדוק עוד. ובאמת נראין הדברים שכדברי השוחט כן הוא מאחר שידוע דרך השוחטים בזמנינו כשרוצים להכשיר תולשים הוורדא מקודם והנראה ע"פ הדין כל מה שנוכל לתרץ דברי העדים שלא יהיו כסותרין מתרצין אף כאן נוכל לומר שהשוחט אמר כשר בתחילה היה כוונתו על הבועה הלז אחר שעשו חוט בשר מקיף. ועכ"פ יהיה איך שיהיה אחר שלדברי ב' עדים הראשונים עדיין היה עוסק בבדיקותו ולא יצא מת"י דבר שאינו מתוקן כלל רק ע"פ דברי העד הג' והרי הוא עד א' בהכחשה ולא כלום הוא:
עוד אני אומר דבר חדש וכבר הסכימו על ידי שני גדולי המורים שאף אם יהיה האמת כדברי העד השלישי ואף הב' עדים העידו כדבריו מ"מ השוחט הנ"ל הרי הוא כשר ומותר בלי פקפוק ויש לי כמה סברות בזה ואזכיר לפניו מקצת הדברים. כי ידעתי שכת"ר אין צריך לא לגמרא ולא לסברא דידי רק לגילוי מילתא בעלמא אנא דלאי חספא ומר משכח מרגניתא:
ראשונה צריכין אנו לברר הדין. אם הדבר הזה אילו היה עושה השוחט במזיד אי עבר על איסור דאורייתא או דרבנן. נראה פשוט דלא עבר רק אאיסור דרבנן מג' טעמים הא' אחר שהשוחט לא הוציא מת"י טריפה וודאי רק ספק טריפה והראיה שהוכשרה הבהמה אח"כ. והנה ד"ז במחלוקת שנוייה אי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או דרבנן. דעת הרמב"ם דלא הוי רק דרבנן והסכימו עמו גם כן האחרונים עיין בפר"ח ובפלתי (וגם יש ת"י פלפול באריכות להכריע מכמה פוסקים כרמב"ם ועת לקצר) וא"כ לא הוי רק איסור דרבנן. טעם הב' ועיקר הנה הב' דברים שנעלמו מעין השוחט לפי דעת העד הוא בועה אחריץ וריר ע"ג בועה. והנה בועה אחריץ מבואר בשמלה חדשה (סי' ל"ז ס' ט"ו) דספיקא לקולא אחר דדין זה אין לו שורש הרי דדעתו דלא הוי רק איסור דרבנן ועדיף מינה:
ואף גם בריר ע"ג בועה אף דהרב בעל ש"ח ס"ל דבתרתי לריעותא יש להחמיר בספיקא יעו"ש מ"מ הרב בעל פ"מ והר' בעל לבושי שרד (בריש סי' ל"ה סק"א סוף אות י"ב) כ' דדין תרתי לריעותא אין לו שורש בש"ס וכל דבר שאין לו שורש לא יתכן לומר שהוא איסור דאורייתא אף לא איסור דרבנן רק חששת אחרונים בעלמא וכתב שכן מבואר בכמה שו"ת יעו"ש. טעם הג' הוא ג"כ פשוט ואמת שהרי העד לא העיד שראה אלו הריעותות והעלים ידו מהן ע"י שכחה או טעות רק אדרבא הוא העיד שנעלם ממנו הריעותות ולא הרגישן כלל מחמת עצלותו וכיוצא בו ואם כן לא גרע מאל איבד את הריאה ולא בדק דלכ"ע לא עביד רק איסור דרבנן כמבואר ביו"ד (סי' ל"ט) יעו"ש ועדיף ממבטל איסור שם (בסי' צ"ט) דדעת הראב"ד שם דהוי דאורייתא אבל כאן לכ"ע הוי רק איסור דרבנן ואחר שבררנו דאלו עשה כן במזיד עכ"פ לא עביד רק איסור דרבנן וכאן אחר שד' זה ידוע ומפורסם שהשוחט ר"א הנ"ל הוא צורבא מרבנן וירא ה' אז אליבא דכו"ע אין לדונו רק לשוגג וודאי (עיין בשו"ת הרשב"א סי' כ' ובת' מהרי"ו ועיין בש"ך י"ד סי' קי"ט ס"ק ל"ג). והנה כשנחקורה. לדעת מאין הוציאו הפוסקים האי דינא דטבח שהוציא טריפה מת"י בשוגג דראוי להעבירו עד חודש. ובמזיד להעבירו עולמית רק דפסקינן הלכתא כר"י דמבשל בשבת (בא"ח סי' שי"ח) דבשוגג קנסו במקצת אטו מזיד:
והנה בגיטין (דף נ"ג ע"ב) בסוגיא דהמטמא והמדמע כו' פריך הש"ס דר"י אדר"י דבהמטמא כו' לא קניס שוגג כו' ובשבת קניס ומתרץ כי קניס ר"י בדאורייתא בדרבנן לא קניס והנה לדינא קיי"ל כר"י דהמטמא כו' כדאיתא בח"מ (סי' שפ"ה) ובשבת קיי"ל ג"כ כר"י כדאיתא בא"ח (סי' שי"ח) וצריכין אנו ג"כ לחלק בין דאורייתא לדרבנן ואחר שבררנו דבנידון דידן הוי איסור דרבנן א"כ אין ראוי לקונסו כלל אף במקצת:
עוד אני אומר והוא העיקר דבנידון דידן נראה דגם במזיד אין לקונסו לאסור שחיטתו רק משום קנס ופשיטא דאין לקונסו שוגג כלל ומנא אמינא לה דהנה בשבת (ד' ל"ח ע"א) גבי שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת דפי' רבה ור"י ול"ש להתירא מבשל דקעביד מעשה אבל האי דלא קעביד מעשה במזיד נמי יאכל. ורנב"י פליג דל"ש לאיסורא ומסקנת הש"ס דאחר גזירה שנוייה. שראו רבים משהין במזיד ואומרים כו' גזרו על השוכח משום הערמה. והנה סוגיית הש"ס אליבא דר"מ כדאמר רנב"י בהדיא מבשל דלא אתי לאיערומי בשוגג יאכל כו' והיינו לר"מ דלר"י אסור בשוגג משום קנס וא"כ אף קודם גזירה אסור אף לאחרים אבל משום איערומי אינו אסור רק לעצמו (עיין א"ח סימן רנ"ג במ"א יעו"ש ותמצא כן). ויש להקשות דאליבא דר"מ מסיק הש"ס בגיטין שם דס"ל דבדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד וכיון דשוכח הוי רק איסור דרבנן וכפירש"י בהדיא א"כ בלא האי טעמא דאיערומי אסור משום קנס בשוגג. והנראה דמשום האי קושיא יתיישב לך דברי המ"א (בסי' רנ"ג ס"ק י"א) אשר לכאורה דבריו תמוהים שם דכ' דאליבא דר"י דאסור משום קנס דקנסו שוגג יש לאסור אף לאחרים יעו"ש. וק' דהרי מבואר בש"ס ופוסקים דלר"י וכן לדידן לא קנסו שוגג כו' בדרבנן:
ונראה דדעת המ"א כפי' השני במשנה דריש כירה ברש"י דהאיסור משום דנתקיים מחשבתו וא"כ י"ל דבשבת קיי"ל דמלאכת מחשבת אסרה תורה ה"ה להא דאיסור דאורייתא ממש ודחיק לו להמ"א הק' שהקשינו וע"כ המציא לו סברא זו דהוי דאורייתא ואעפ"כ חשש של הערמה הוא מחמת שהאיסור קל בעיניו כיון דלא קעביד מעשה וס"ל להמ"א דכ"ז דווקא לר"מ אבל לר"י דס"ל דדווקא בדרבנן ממש יש להקל ולא קנסו יש לספק ולומר כיון דהאיסור הזה הוי לתא דאורייתא אף דלא קעביד מעשה מ"מ י"ל דקנסינן. ומלשון המ"א נראה דמספיקא קאמר לה ולא בפשיטות שהרי כ' אבל כו' פשיטא דאסור משמע דלאחרים יש לאסור מספיקא. אבל נראה דהאמת יורה דרכו דבין אם נפרש כפי' המ"א דהוי ליתא דאורייתא ובין אם נפרש כפירש"י דלא הוי רק איסור דרבנן והש"ס לא נחית עדיין לחלק בין דאורייתא לדרבנן מ"מ צריכין אנו לפרש הא דנקיט רנב"י למלתיה אליבא דר"מ ובפרט לדידן דלא קיי"ל כר"מ צריכין אנו לפרש וליישב דבריו דאמר שלא אליבא דהלכתא כיון דלר"י אין נפקותא בכ"ז כיון דבלא"ה אסור וא"צ לחשש הערמה וכפי הנראה לדעתי דבאמת רנב"י סתמא קאמר ודעתו דבין לר"מ ובין לר"י אינו אסור רק משום חשש הערמה ותופס דעת ר"מ הואיל שדבריו נשנו תחלה ובכדי לקצר. דהכלל מונח אצלינו אפושי פלוגתא לא מפשינן וכל כמה דמצינו שלא למיעבד פלוגתא רחוקה עבדינן וא"כ שוב לא נאמר דדעת רבה ור"י דמשום האי סברא דלא קעביד מעשה ראוי להתיר אף במזיד ודעת רנב"י דסברא זו לא יועיל שלא לקונסו אף בשוגג רק באמת דעת רנב"י דבשוגג עכ"פ אין ראוי לקונסו משום דלא קעביד מעשה. אך אחר דחזו דרבו משהין במזיד כו' גזרו. וי"ל דלרבותא נקט רנב"י בלשונו דעת ר"מ דאף אליבי' ראוי לאסור אף דלא קניס בכה"ג מ"מ אסור משום הערמה ומכ"ש לר"י דקניס בעלמא אף דכאן ג"כ ס"ל דאין לקונסו כיון דלא קעביד מעשה וודאי דיש לאסור משום גזירה הנ"ל. זה הנ"ל בפשטא דשמעתא והמעיין יבין כי הדברים כנים:
ולפ"ז בנידון דידן דהשוחט לא עביד שום מעשה גם לפי דברי העד רק בדיבור בעלמא שאמר כשר ועדיין לא נעשה ע"י שום איסור כלל במעשה. הרי מבואר בדברי התוס' בב"מ (דף צ' ע"ב) ד"ה ר"י אומר חייב כו' דאף לר"י דס"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היינו היכא אם בדיבורא אתעביד מעשה אבל בלא"ה לא. והרי בסמ"ג עשין קי"ג הוכיח מהא דאיתא בגמ' הרי שא"ל היטמא כו' דבדיבורא לבד לא נקרא אינו עושה מעשה עמך יעו"ש. מכ"ז נראה דבזה אין לקונסו שוגג כלל. ויותר מזה נראה דהאי דינא נלמד מהא דאיתא בב"ק (דף ע"ט) בגונב טלה ואמר לכהן שימשוך הטלה מהעדר בשביל פדיון בנו דמיד במשיכת הכהן נתחייב הגנב ופירשו שם התוס' בשם ר"י אף דאין שליח לדבר עבירה מ"מ כיון דהכהן הוא שוגג נתחייב המשלח דלא שייך כאן טעמא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד. כיון שהוא סובר דבהתירא בא לידו מהי"ת ימנע עצמו ופשיטא דלא שייך כאן הטעם דדברי הרב ודברי הת' וכו' וא"כ כ"כ בנידון דידן החיוב על השוחט מצד שליחות ועיין בקידושין (דף מ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אמאי. ונחזי אנן דהיכי דיש לדבר עבירה דין שליח אמרינן שלוחו של אדם כמותו וה"ה כאלו הוא בעצמו עשה אותו דבר לא גרע מינה עכ"פ ובזה כתבו האחרונים ליישב ק' הש"ך בח"מ (סי' ל"ב ס"ק ג') שהקשה דהאיך אמרו דהנחש הי' לו לטעון דברי הרב כו' דהרי הש"ס בקידושין קאמר דבדיני שמים חייב והתם דיני שמים הי' ור"ל כיון דהחיוב מצד שליחות דאמרינן שלוחו שא"כ ואלו הנחש היה אוכל בעצמו היה פעור כיון דלא נצטווה ע"ז פטור אף מדין שליחות דלא גרע מאלו הוא היה עושה בעצמו כ"כ בנידון דידן דהמכשול שנתן השוחט באמרו שהוא כשר שעי"ז יגרום שיבואו לאכול מהבהמה עפ"י צוויו לא גרע עכ"פ מאלו הוא בעצמו אמר שילך ויאכל טריפה דכל זמן שלא עשה כן ובידו לחזור ולא לעשות וודאי דלא נפסל בשביל זה הדיבור דלא מצינו בשום מקום לפסול האדם בשביל הדיבור ואמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד והרי באומר אלך ואמסור יש ג"כ חילוקי דעות ואף דמחמירין בו יותר מכל העבירות החמורות (עיין בח"מ סימן שפ"ח סעיף ח' ע') ואף אם נבוא להחמיר מחמת דבר המכוער היינו במזיד ממש אבל ח"ו להחמיר כולי האי בשוגג:
ויש לי לכוין הדברים שזה כוונת הרא"ש בתשובה הובא דבריו בי"ד (סי' א' ס"ק ל"ט) וכן מצאתי בשו"ת להרב הגדול אב"ד דק"ק פוזנא בספרו נ"ק בשם בית שמואל אחרון שהאריך בביאור דבריו ג"כ של הרא"ש הנ"ל במה שכתב ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור מ"מ מכוער הדבר יעו"ש שהאריכו לפרש בדרכים שונים:
ולפמ"ש דבריו פשוטין שכוונתו שבשחיטתו עדיין לא נעשה מעשה. ויוכל להשליכה לכלבים עדיין. כיון שלא אכל עדיין אף שרוצה לאכול מ"מ אינו חשוד שיאכל כל זמן שבידו לחזור ולא עשה מעשה וע"ז כתב הרא"ש כיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שרוצה לעבור על האיסור ע"י מעשיו ששחט. א"כ עכ"פ מכוער הדבר וראוי לקונסו מזיד:
ויהיה איך שיהיה נראה דבנידון דידן השוחט הנ"ל לא הורע כחו כלל ויש לי עוד חבילות ראיות ולקצר אני צריך וזאת להודיע לכת"ר אשר בכדי להסיר ע"פ מהשוחט הנ"ל צויתיו לעמוד במבחן לפני שוחטי קהילתינו וגם לפני מ"ץ דיאקובשטאט וגם המ"ץ הנ"ל ראה את עניו. כי חף הוא מפשע:
ועתה אדוני אם נתפתה לקול המולה מכל מקום לא היה לו ליתן חרב בידי הרוצחים לסייע כו' ואדוני חכם כו':