אור ברסלב

גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר

סימן ג

סימן ב

להרב דפאסוואל. נאמנים עלי פצעי אוהב כו' וזה החלי בס"ד:

כת"ר כתב להביא ראיה דכל זמן שאין מגרע שום גרע מגוף האות של השם רק שמוסיף לא יחשב הכתיבה למחיקה אף שבהתחלת התיקון משתנה האות. וראייתו מפרק כסוי הדם דקאמר הגמ' ליתיב וליבטליה קמוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל עכ"ל הגמ' וע"ש בתוס' ובתוס' דזבחים. אך מקודם לא אראה זכות לעצמי כפי הסיגנון שהקשיתי על דברי עצמי ע"פ מה שהביא כת"ר מפרק כסוי הדם ובתוס' שם שהקשו על ר"ת דלא נראה דטעמיה משום ריבוע דידביק גם סביב למזבח עד שיהא מרובע כו' עכ"ד. ואם איתא כדברי הא משום הכי ליכא למימר כך משום דמקלקל קודם שיגמר. והוי מבטל הריבוע ונותץ. אלא וודאי דליתא לדברי ובאמת נ"ל בדברי' שהקשו ועוד כו'. דהקשו. וכ"ת דהקושיא הראשונה ליתא משום דעכ"פ נותץ הריבוע קודם שיגמר וכנ"ל. עכ"פ תיקשי עוד דקרא דרבוע יהיה הוה ליה להביא ומדלא הביא ע"כ לא חיישינן לקלקול הקודם לגמר משום דדרך תיקון הוא וע"כ פי' קושית הגמ' דקמוסיף על ששים כפי' התוס' שם. ועכשיו אבוא לדברי קדשו כפי מה שהבנתי מדבריו אך קצת באריכות לשון. דמשמעות התוס' דהקושיא דקרא דרבוע יהיה ה"ל לאתויי לא תיקשי אלא לר"ת. אבל לדידהו ניחא ואם איתא דקלקול קודם הגמר הוי קלקול כמ"ש הא לדידהו נמי תיקשי היה לו להגמ' להקשות מקרא דרבוע יהיה דמבטל הריבוע ונותץ. דאף אם תאמר דמרובע הוא עכ"פ קודם שנגמר מבטל ריבועו או נותץ וקושיא עדיפא היה מקרא דתורה. וגם דהוי הקושיא בין היה המזבח ששים ובין היה המזבח פחות מששים משא"כ בקרא דהכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. אלא ודאי דרך תיקון לא חשיב קלקול מה שמקלקל קודם שנגמר התיקון ולא הוי ביטול והשחתה. וה"נ גבי שם כו' ע"כ. אך עכ"ז דברי נדחין וחוזרין ונראין. דעל מה שהקשיתי נ"ל דקושית התוס' על ר"ת דידביק סביב המזבח עד שיהא מרובע כו' הוא בענין דלא הוי קלקול ובטול קודם. דלא יבטל למזבח עד שיגמר להדביק כל סביבו וכשיגמר אז יבטל העפר למזבח וקודם ביטול העפר למזבח אין ביטול הריבוע קודם הגמר. וכשהוא מרובע אז יבטל דלא יהיה חציצה ועפר שנותן למעלה זין צריך לסבב אלא דלא יבטל. ולפ"ז מתורץ גם קושיתו דמר דאהוספתו על ששים לא היה יכול הגמ' לומר דחייב משום נותץ ומבטל הריבוע ומקרא דרבוע יהיה כנ"ל. דהא אפשר דליתיב וליבטליה בענין דלא הוי קודם גמר לא משום נותץ ולא משום מבעל הריבוע כגון שלא יבטל למזבח עד שיגמור וכנ"ל. וא"כ היה אפשר לכסות הדם וע"כ מוכרח הגמ' לומר דאי אפשר ליתיב וליבטליה משום הוספה על ששים ומשום דכתיב הכל בכתב מיד ה' א"כ אזדא ליה ראיתו של כת"ר מפרק כסוי הדם. ונשאר סברתו דכת"ר בנראה ולא סמוך להקל כמו שכתבתי במכתבי הקודם.

ועתה נשוב אל הראשונות הנה הקשיתי כיון דקיי"ל דכל שם שלא נתקדש פסול עיין יו"ד (סי' רע"ו ס"ב) א"כ קשה על בעל עה"ג איך יכול לעשות מן הכ' שלא נתקדש בקדושת השם דהוא מדאורייתא רק בקדושת נטפל לשם. לעשותו למ"ם דהוא מן השם גופא. הא מחסר הקדוש ברובה של אות המ"ם מן עצם השם. וכן בנמצא יהודה במקום הויה. אולי היתה כוונת הסופר לכתוב יהודה ולא קידש ושם שלא נתקדש פסול ומה שכתוב בש"ע בסי' הנ"ל היה צריך לכתוב השם וכתב יהודה עושה ה' מהדלית ומוחק ה' האחרונה יכול להיות דאיירי שידוע שקדשו כגון שהסופר כאן ואומר שקדשו אבל לא בנמצא דהוי ספק גמור. וע"ז חידש מר עיקר דנ"ל דקדוש השמות אינו אלא מדרבנן מדחזינן דאיסור מחיקה אינו תלוי בקדוש אזכרות דז' שמות אסור למחוק לדברי הכל כו' ובקדוש שאר שמות הובא בב"י דעות אם צריך לקדש ועי"ז יישב מר כונת הש"ך במש"כ אהא דשם של קודש שנכתב שלא לשם קדושה דמותר למוחקו לצורך תיקון וכיון דקדוש השמות אינו אלא מדרבנן וכאן הוא ספק שמא קידש אותו לשם אלקים ואף בשעת כתיבת הכ' היה לו לעשותו מ"ם. ואך בגמרו נפל לו הטעות:

וכיון דהוא ספק בדרבנן הא קיי"ל דספק דרבנן לקולא. והסברא ישרה היא בטוב טעם ודעת אך מה אעשה שאכתי אין דעתי נוחה בכ"ז:

דהנה הב"י (ביו"ד סי' רע"ו) בבד"ה הביא בשם הרשב"ץ בתשובה אם כתב שם שלא בכונת קדושה אינו קודש והביא ראי' מפ"ה דגיטין שהיה צריך לכתוב את ה' וכתב יהודה כו' וכ"כ הסמ"ק שם שלא מדעת אם נכתב מותר למוחקו עכ"ל. הרי דברי הרשב"ץ שכתב אינו קודש משמעו שמותר למוחקו דהא הרמב"ם כתב השמות הקדושים והטהורים אינם נמחקים עכ"ל. א"כ מה שאינו קודש נמחק ואי איתא דמדאוריי' סגי אפי' שלא בכונת קדוש והקדוש אינו אלא דרבנן היאך נמחק המקודש מן התורה אלא וודאי דצריך קידוש מן התורה ואם לאו נמחק וכמ"ש בהדיא בשם הסמ"ק אך זה בוודאי אינו מוכח מהרשב"ץ דצ"ל לשם קדוש' השם או לחשוב כך מדאורייתא ואם לא אמר או חשב כך אינו קודש. דא"כ מה ראיה מגיטין היה צריך לכתוב ה' ונתכווין לכתוב יהודה כו' דשאני התם שעקר מלשמו לשלא לשמו משא"כ כאן שלא אמר ולא חשב לשם קדושת השם אלא סתמא לכתוב שם י"ל דהוי מקודש ובפרט הב"י שבסימן רע"ד השיג שם בתחילת הסימן על מה שהביאו ראי' מהך דגיטין דצריך להזכיר באזכרות בפירוש לשמן כו' ע"ש ומ"ט שתק כאן להרשב"ץ שהביא הראיה. ועוד איך השווה דברי הסמ"ק לדברי הרשב"ץ הא הסמ"ק כתב בהדיא שנכתב שלא מדעת כו' שמשמעו שנכתב כענין דאיתא בגיטין שהיה דעתו לכתוב יהודה כו' ושלא מדעת נכתב השם או באופן אחר שלא היה לזה להעלות על דעתו לכתוב השם דהוי מתעסק בקדשים שהוא פסול אז נמחק משא"כ אם דעתו לכתוב השם אף שלא חשב או לא אמר לשם קדושת השם אינו נמחק משום דבסתם שדעתו לכתוב השם הוא קדוש בקדושתו והאיך השווהו לדברי הרשב"ץ אלא ודאי דגם דברי הרשב"ץ שכתב אם כתב ה' שלא בכוונת קדושה כו' ר"ל כמתעסק בקדשים אז אינו קודש ואתי שפיר ראייתו מגיטין והושוו דבריו עם הסמ"ק שפיר. משא"כ אם כתב השם לדעת השם ולא כמתעסק סתמא לשמו קאי אעפ"י שלא חשב ולא אמר לשם קדושת השם קדוש הוא ואסור למוחקו וע"כ שתק הב"י כאן בבד"ה ולא השיג על הרשב"ץ כמו שהשיג לעיל בב"י בסימן רע"ד וזהו וודאי מדאוריית' שלא לכתוב כמתעסק ולא לשם דבר אחר ואם שינה אינו קודש ונמחק. ולענין זה וודאי ופשוט דאין חילוק בין שם המיוחד לשאר שמות הקודש דבכולם בעינן לשמה דהיינו שיהיה כוונת דעתו שכותב שם הקודש ולא לדבר אחר ולא כמתעסק דאל"ה פסול מדאורייתא בכולם:

והנה הב"י (סימן רע"ו) כתב בשם הרשב"ץ שאם כתב שם אלקים אחרים לשם קדושת השם וכו' דהוי כמקריב בעלי מומין דלא חלה עליו קדושה ועוד הביא ראיה מדאמרינן בשבועות העדות (דל"ה) עכ"ל וכתב הב"י וז"ל ויש ללמוד מדבריו שכל שמות שאינם נמחקין צריך לכתבן לשם קדושת השם דאם לא כן היכי הוי שייך למטעי לכתוב שם אלקים אחרים לשם קדושת השם עכ"ל. אך זה אינו מוכח מדבריו שע"פ הדין צריך לקדשם דלמא גם הוא מספקא לו שמא כקצת סופרים כמו שהובא בדברי הריא"ס שם קודם. ופי' הירושלמי היה כותב ב' וג' שמות כו' הוא כמו הנ"י כמ"ש הב"י שם אלא שכמו שהחמיר הב"י שכ' מ"מ נכון לכתוב כל השמות שאין נמחקין לשמן עכ"ל ואפשר שהרשב"ץ סובר ג"כ דנכון להחמיר כן. וא"כ מה שרגילין הסופרים לקדש כולם הוא מחמת חומרא. אך עכ"פ רגילים הם לקדש כולם ועי"ז אירע לו טעות בשם אלקים אחרים. אך שמחוייב וודאי עפ"י הדין לקדש כולם אכתי אינו מוכח מהרשב"ץ ואולם הרשב"ץ הביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק שבועות העדות ופי' בהגהת ר"ל חנליש בטור דר"ל מדאמר שם כל שמות האמורים בלוט חול ובוודאי אפילו נתכוין לקדשם הוי חול דאי לא נתכוון לקדשם אפילו שמות הקודש לא קדשי כדמוכח ההיא דגיטין דנתכוין לכתוב יהודה כו' ושמות דלוט דהוי חול ע"כ שם אד' שאמר דאלו שם הוי' שנאמר שם או ויהי בשחת אלקים את ערי הככר בוודאי קדושים הם אע"כ אד' שאמר לוט חול הוא אף שנתכוין לקדשו ומזה מוכח דאף בשאר אזכרות שאינן נמחקין צריך לקדשם דאל"כ איך יטעה לקדש שם אד' בלוט אע"כ משום דרגיל לקדש השמות שאינם נמחקין כדינן ע"כ טעה כאן בלוט וכמו שהוכיח הב"י מאלקים אחרים וא"כ יש לנו הוכחה מפורשת מהגמרא דצריך לקדש כל השמות שאינן נמחקין וא"כ דינא הוא ולא חומרא ואפשר שזה גופא כוונת הב"י שכתב ויש ללמוד מדבריו שכל שמות כו' והוכחתו כמ"ש מכח הגמרא. אך בוודאי זה אינו מוכח שצריך לומר או לחשוב שכותב לשם קדושת השם די"ל כשכותב השמות צריך לידע שכותב שם ולא כמתעסק או לשם דבר אחר אלא שיהא דעתו לכתוב שם דאל"כ הוי כמתעסק בקדשים ופסול מדאוריית' כמו שמוכח מגמרא מדנמחק וכן מהרשב"ץ ומסמ"ק שהובא בבד"ה כנ"ל:

ואחר כל דברי האמת הנ"ל נשוב לעיקר החידוש תחת השמות שחידש מר שהקידוש אינו אלא מדרבנן ומשוויא לו לספיקא דרבנן כנ"ל. ולקולא לחזק בעה"ג אכתי לא ניחא לן דאפילו כדמר דמשוויא לו לספק שמא קידש אותו לשם אלקים ואף בעת כתיבת הכ' היה לעשותו מ"ם כו'. הוי זה ספיקא דאורייתא ולחומרא. דאם היה כוונתו מתחילה לכתוב אלקיכם או קודם שכתב הכ' היה דעתו לכתוב כ' ולא מ"ם הוי דעתו לשם דבר אחר ומדאורייתא פסול לשם משום דהכ' אינו אלא נטפל דאין קדוש מדאורייתא ומדאורייתא נמחק. והשתא דמספקינן בזה ספיקא דאורייתא ולחומרא וחול הוא נגד השם. וא"כ אני חוזר וטוען נגד עה"ג איך יכול לעשות מן הכ' שלא נתקדש בקדושת השם למ"ם לקדושת השם כמ"ש במכתבי לכת"ר. וכן בנמצא בס"ת יהודה במקום הויה ואולי היה כוונת הסופר לכתוב יהודה ולא קידש והיה דעתו לדבר אחר דפסול מדאורייתא כנ"ל והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא בוודאי אין מועיל שיעשה מן ד' ה'. ואתי שפיר בפשוט כמו שחלקתי חילוק במה שכתב בש"ע היה לו לכתוב השם וכ' יהודה כו' וכמ"ש במכתבי לכת"ר ואין מהצורך לחזור ופשוט הוא וטענתי נגד עה"ג הוא באחת ואחת אחת שם דהיינו שהנטפל לא יכול לבוא להשלמת השם כמ"ש. ואחת כיון דעד השם לא בא ובעשותו למ"ם בטלו להכ' מלהיות נטפל עוד והוי מחיקה להנטפל. אך זה י"ל דאף דלשם אינו מגיע קדושת המ"ם כנ"ל:

אעפ"כ כיון שהוא עתה מ"ם מן השם שהשם נקרא על ידו אלקים עכ"פ קדושתו שוה לקדושת נטפל ועכ"פ הוא נטפל לשם אלקי ועתה שהוא נגמר למ"ם אין כאן ביטול קדושת נטפל. אך עכ"פ אחת דברתי ולא אשנה ואפילו לדברי כת"ר שכתב שהוא מדרבנן איך משווה זאת לספק כנ"ל הא אמרינן בפסחים (ד' י"א) בחמץ דכל עצמו מחזיר עליו לשורפה ולבערה איך יכול לבוא לידי אכילה בשעה שמבער. וכן ה"נ אי איתא דקידש השם קודם והנה הכין את עצמו בקדושת לכתוב שם אלקים או הויה וכותב איך יבוא לטעות בשעת מעשה לכתוב אלקיכם או יהודה בשעה שמחזיר לכתוב בהכנתו. וק"ו הוא ומה חמץ דלא בדילי מיניה אינשי כך כ"ש כאן. ומדמצינו עתה יהודה במקום שם מוכח שמתחילה לא היה דעתו וכוונתו לכתוב שם וע"כ ע"פ היסח הדעת בא לו שכתב יהודה ולא נתקדש. ומה מהני מה שמוסיף רגל בדלי"ת לעשותו ה' כיון שלא נתקדש וכן בשם אלקיכם בנידון עה"ג:

ומש"כ כת"ר מה שמביא הבית לחם יהודא בשם הרמ"ע מפאנו הבא לתקן באזכרות את הה"א הנדבק מעיקרא כו' ויכתבנו אח"כ לשם קדושת השם וקדושתו מהני לכל השם ע"כ. ודאי תמיהתו דמר תמיה קיימת דהא המשמעות שקידש השם מתחילה כו' וא"כ אין צריך לקדש רק הרגל כו' ונשאר כת"ר בצ"ע. ובוודאי מן ספר' אי אפשר להביא ראיה כי מי יודע באיזה ענין הוא איירי. אך אף שיודע אני בעצמי שעני בדעת אני ואיך ארים ראשי לפרש דברי הגדול שנלקח מספרו שבוודאי לא אכווין דעתו כי מי הוא בר מזליה אך מ"מ לא אמנע מלדבר דבוודאי איירי שקידש את השם כדינו דהא לא זכר רק הפסול מחמת שנדבק מעיקרא אלא משום שמתחילה היה כוונת קדושתו להשם בשלימות ונתקלקל לא חלה עדיין לגמרי הקדושה מחמת שנדבק ואינו שם שלם. הרי הקדושה תלוי ועומד מחמת שיש עיכוב מלחול ובסור העיכוב חלה הקדושה שקידש מתחילה כמו בשבועה לא אוכל לא אוכל תרי זימני כו' הא שבועה איכא אלא דלא מצא מקום לחול ובעבור העיכוב חלה מחמת שהיתה תלויה ועומדת לכך וכמו התם בנזירות ע"ש. וכן כאן בעבור העיכוב חלה הקדושה דמעיקרא וזהו שכתב וקדושתו מהני לכל השם ולא כתב וקדושתו מקדש לכל השם אלא שמהני להיות חוזר וניעור. ולפ"ז אין ראיה משם לענינינו כשמקדש שיהיה עי"ז מקודש חצי אות הראשון שלא היה מקודש. וכ"ש ביהודה שיהיה מקודש עי"ז כל התיבה שלא נתקדש [עיין ביו"ד סי' רע"ו בפתחי תשובה ס"ק ג'. המ"ל]:

ונחזור לדברינו הראשונים דדעתינן דוודאי מדאורייתא בעינן לשמה ולא לדבר אחר והנה לפי דעתו דמר דמשווי לספק נראה לפי דעתינו דהוי ספיקא דאוריי' ולחומרא כנ"ל אך לפי הראיה מחמץ כנ"ל אין כאן ספק אלא וודאי שלא קידש. ונפקא מיניה אי הוי ספק וספיקא דאורייתא לחומרא בנמצא יהודה דלא מהני תיקון ליתן רגל בדלי"ת כנ"ל. אך למחוק את יהודה ולתקן אפשר דיש לבע"ד לחלוק דניזול לחומרא שמא קידש אך לפי הראיה וודאי הוא דלא קידש וא"כ בשופי מותר למחוק תיבת יהודה ולכתוב במקומו השם [עיין בהנ"ל ס"ק י"ד. המ"ל]. ודברי הרב הש"ך לענ"ד כך הוא שם של קודש שנכתב שלא לשם קדושה מותר למוחקו לצורך תיקון ר"ל היכי דנכתב בטעות או שלא בטעות אלא שהיה מחשבתו לדבר אחר כמו בגמרא שהיה צריך לכתוב את השם וחשב לכתוב יהודה כו' או שכתב כמתעסק מותר למוחקו לצורך תיקון מפני שצריך לתקנו לכתוב לשמה בקדושה אבל שלא לצורך תיקון אסור מידי דהוי אשאר כתבי הקודש וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה כתבי הקודש כולן כו' אסור לשורפן או לאבדן והמאבדן ביד היו בימים הקדמונים מכין אותו מכות מרדות עכ"ל. והוא מפ' כל כתבי וזה שנכתב שלא בקדושת השם מ"מ קדוש הוא כקדושת כתבי הקודש ובס"ת קדוש הוא בקדושת התורה ואסור למוחקו חנם וע"כ כתב דווקא לצורך תיקון. ואודות דברי המופלגים דייני צדק דק"ק בירז שמדחים ראיית המע"ץ מהרשב"ץ דהרשב"ץ איירי בב' שיטין עיקר הוכחתם ממה שכתב לתלות כ"ס בין השיטות על י"ה פי' דהל"ל בין השיטות נגד הריוח שבין תיבת על לתיבת י"ה אלא צ"ל דהוי בב' שיטות לכן דייק בין השיטה ועל תיבת י"ה. ועוד ראייתם ממנחת כליל שבחומש של הגאון החסיד ז"ל ע"כ. והנה ראייתם ממנחת כליל שפיר דחה כת"ר דאינו מוכרח כו' אך עכ"ז נהג במידת חכם ומודה על האמת שיורה דרכו דמיירי בב' שיטות כו' מדכתב על תיבת י"ה ע"כ. אך מה אעשה שאצלי דרך קרובה ורחוקה היא דזה וודאי ופשוט דכל דברי הרשב"ץ שהיה בב' תיבות כמו שהתחיל דבריו שראה כס י"ה בב' תיבות וכן כשצוה לתקן אמר וצוה לצאת מכל הספיקות לתקן בס"ת שכתוב בו כס י"ה בב' תיבות ולא מוכח שהיה בב' שיטות אלא מהמסקנא שכתב על י"ה. וגם משמע לי מפשט לשונו שמראה באצבע שאף בשיטה א' מצריך לתקן כן וע"כ אעתיק לשונו ממש כפי שהובא בבד"ה בשם הרשב"ץ. עוד כתב שראה ס"ת שכתוב כס י"ה בב' תיבות ונראה שנתכוין הסופר לקדשו ולא מלאו לבו לפוסלו משום דדלמא הלכתא כמאן דאמר הכי ואעפ"י שמצא חומשים כו'. ולצאת מידי כל הספיקות צוה לתקן בס"ת שכתב כס י"ה בב' תיבות לגרר כס ולהרחיב הלמד של על ולכתוב כס בין השיטות על י"ה עכ"ל ויש דקדוק בדברי הרשב"ץ כפי שהעתיק בבדק הבית למה לו לכפול פעם שניה שצוה לתקן בס"ת שכתב כס י"ה בב' תיבות לגרר כו' בקיצור היל"ל שצוה לתקן את הס"ת לגרר כס כו'. וכי לא ידעינן אהי קאי במידי דאיירי בה עוד שמעתתא בפומיה. וע"כ נראה שכתב כן משום שרצה לפסוק בכל ס"ת שכתב כס י"ה בשני תיבות לגרר כס כו' ולכתוב על י"ה ואם כן כשילמוד אדם בספרו יהיה עולה בדעתו מסתמא איירי דווקא במעשה שהיה ושם היה בשני שיטין מסתמא מדלא כתב על אויר ביני וביני וכמו שדייקו המופלגים דק"ק בירז. וע"כ חזר ואמר שצוה לתקן בס"ת שכתב כס יה בב' תיבות לגרר כו' ולכתוב על יה. ולא כתב לתקן בהס"ת בה' הידיעה להורות שקאי על הס"ת הקודם אלא סתם בס"ת שכתב כס יה כו' דהיינו גם אם יהיה שאר ס"ת יתקן כן. ולפ"ז א"א לטעות ולומר לפרש דבריו דאיירי דווקא בס"ת שהיה בב' שיטות כי איך יצוה על סתם ס"ת כנ"ל. וכי כולהו בחדא מחתא מחתינהו בשני שיטות אלא וודאי אפילו בחדא שיטה ובב' תיבות צוה לתקן כן לכן חזר והכפיל דבריו כנ"ל שלא מטעם שני שיטות כנ"ל אלא לשום עין להבין. כך נ"ל בפשוט טעם לתקונו. ובזה מדוקדק דבריו שחזר וכתב שצוה לתקן בס"ת כו' באיזה שיהיה אפילו בשני תיבות וכנ"ל. כי לפירוש המופלג' הוא שפת יתר ונלקה בחסר ויתר ה"א אך לדידן אין חסרון ויתרון רק כמידת חכמים מצומצם. וכיון שאין לנו הוכחה ע"ז וכ"ש שיש סתירה מכח הלשון כמ"ש איך נבוא לבדות מלבנו שהיה בשני שיטות דבר שלא נזכר ולא יראה שום משמעות כי לא ראיתי שום סברה להם רק מכח כס על תיבת יה. וכפי שכתבנו אין כאן הוכחה אך מה שכתבו וביותר אחר העיון מצאנו כו' מ"מ לא גילו שום דבר מעיונם אין לנו עסק בנסתרות רק הנגלות לנו כו' והאמת שאצלי אין שום נסתרות רק התגלות לבי כפי ענ"ד אדבר. וא"כ צדק המע"ץ בהוכחתו מהרשב"ץ:

וביותר נ"ל דמש"ה לא צוה לתלותו בין על ובין י"ה משום דהא מנהג מקומו היה כסיה בתיבה אחת דלא כמנהגנו אך בדיעבד כיון שנכתב בב' תיבות לא מלאו לבו לפסלו ולסלק היריעה משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דלמא הלכתא כמ"ד שני תיבות ולהניח כך כמו שכתוב ולא לתקן לא היה אפשר לו משום מנהג מקומו. כיון דאפשר לתקן בענין דלא מתנגד לא נגד זה ולא נגד זה וגם משום הקורא דהא לפי מנהג מקומו כתבן אחת וקריין אחת וכמ"ש הרד"ק במערבי שהובא במנחת שי דלא מפקא ה"א ועיין שם במסרה הגדולה ואם היה מניחו כך היה הקורא קורא אותו שתים דלא כמנהג מקומו. ע"כ היה מוכרח לגרר. ואם היה מגרר ומניח הריוח כמו שהוא בהפסק גדול והיה תולה כס על י"ה בודאי היה נראה התנגדות נגד המ"ד בב' תיבות כיון שיש מקום לתלות ביני וביני וגם מחמת ההפסק גדול שיש ונראה בעליל שהיה כמ"ד זה והוא גרר ותלה אותו להלאה אין לך התנגדות גדול מזה. וגם אפי' היה תולה על ריוח שביני וביני כיון שהריוח וההפסק גדול כל כך נראה בעליל וגלוי לכל שהיה בב' תיבות וגרר ופוסל אפי' בדיעבד נגד מ"ד זה וכ"ת דאין נראה אלא כמסופק כמאן הלכתא דאם היה פוסק הלכתא כמ"ד תיבה אחת לא היה תולה אלא היה כותב בשיטה גופא ומקרב כס לי"ה ומדלא קרב נראה שהוא מסופק ולא מתנגד. אך זה אינו דהא לא היה יכול לקרב משום שהיה נראה שקדש הסופר התיבה לשם. ואם יקרב יהיה מוחק את השם ואין בזה הוכחה שהוא מסופק. וא"כ יהיה בגלוי התנגדותו נגד מ"ד זה וזה לא מלאו לבו להתנגד נגד מ"ד זה כיון דכבר נכתב כמותו ובדיעבד. וע"כ צוה לגרר כס ולהרחיב הל' של על ולתלות על י"ה שתיקונו ועשייתו מורה שהוא מסופק בהלכתא ע"כ עשה בענין שיהא נראה שהוא מסופק בזה לעשות כרצון איש ואיש להיות משמעו שתים או אחת וכנ"ל וביותר שגם אחר תיקונו ועשייתו יהיה נראה להבא לקרות כאלו הסופר טעה ודלג כ"ס ומפני הלמ"ד העולה למעלה הוצרך להרחיק ולכתוב על י"ה ולא יהי' שום התנגדות לא למ"ד זה ולא למ"ד זה וגם הקורא יהיה קורא כדרכו כמנהג מקומו יבוא בשלום:

ומה שהביא המע"ץ ראיה מתשובת מנחם עזר' שכ' כת"ר עדות ד"ץ דק"ק בירז דלא נמצא בתשובת מ"ע כמו שהעתיק המ"ץ אך כת"ר שבא לידו שורה אחת העתק מס' מ"ע כמו שהביא כת"ר בדברי קדשו מצדיק מתחילה את דברי המע"ץ. אך כתב כת"ר כיון שאין מבואר בתשובת מ"ע ראיה א"כ ערבך ערבא צריך והביא כת"ר ראיה ממס' סופרים ומקשה מאי אעפ"י בסיפא כו' והוא מותיב לה והוא מפרק לה כמבואר בדברי קדשו והנה הדברים ממש כבר אמורים במעון אריות והוא ביאור על מסכת סופרים ע"ש. אך אח"כ דחה וסתר כת"ר הראיה משום דנוכל לומר דכתב לאו משום איסור מחיקה [חסר בדבריו ונ"ל למלאות החסרון אלא דמשתמש שם הוי"ה לחול ומורידו מקדושתו החמורה לקלה הימנו. יש לומר דבתשובת מ"ע בודאי אינו מבורר הראיה ממס' סופרים] דאל"כ המע"ץ שראה התשובת מ"ע אם ראה שם ראיה ממסכת סופרים בודאי היה מביא הראיה החזקה מברייתא דמס' סופרים להחזיק יותר דבריו וכמו שהביא לו ראיה מהרשב"ץ להחזיק דבריו. וגם זה אי אפשר לומר שאף שלא עלה על דעתם הראיה שהביא כת"ר ממסכת סופרים מ"מ טעמו של המ"ע הוא כדמר משום דמשתמש כו' זה ודאי ליתא חדא דהא סברא זו שכתב כת"ר בעצמו בענין השם משום שמשתמש אינו מבואר בשום מקום לא בגמרא ולא בפוסקים והוא דבר חדש וא"כ היה לו לפרש ולא לסתם ומדסתם מסתמא הטעם הוא הטעם המפורש ומוזכר בכ"מ משום מחיקה וביטול. ועוד דהא לפי העתק כת"ר דברי המ"ע וז"ל מי שנתכוין לכתוב יהודה ושכח ולא כתב דל"ת מותר לתלות הדל"ת למעלה ואז התליה מוכחת עליו שאין שם כלל ואין בו אזהרה למוחק עכ"ל א"כ משמעו כאן אין בו אזהרה למוחק משום שלא נתקדש שהיה כוונתו לדבר אחר ולא לשם. אבל אם היה צריך ליהודה וטעה ונתכוין לכתוב שם וכתב שם אסור לתלות משום דיש בו איסור מחיקה הרי מבואר משמעות טעמו מדאורייתא משום איסור מחיקה ואפ"ל דמפני זה לא הביאו ראיה ממסכת סופרים משום שסברתם הוא דגם ע"י כתיבה מקרי מחיקה ואסור משום מחיקה וממסכת סופרים אפשר לדחות כדדחי מר וע"כ כתבו מצד הסברא ולא מצד הראיה כיון שיש לדחות וכיון שמצד הסברא להם משום איסור חמור איסור מחיקה א"כ הפירוש של מסכת סופרים אצלם האיסור משום מחיקה. וכן המע"ץ שלא הביא ראיה ממסכת סופרים אלא מתשובת מ"ע שמפורש בו הטעם משום איסור מחיקה משום שהוא נמי סובר כן מצד הסברא וכיון שמצינו גדולי עולם מסכימים לסברא דכתיבה הוי מחיקה ואסור משום מחיקה איך נרים ראש עליון לומר כדדמי בנראה ולא סמוך דבדרך כתיבה לא הוי מחיקה. וגם העה"ג גופא שהתיר לפי דרכו לא התיר אלא דרך עליה שכתב לעשות מן הכ' מ"ם סתומה כו' ורשאי משום שמעלין בקודש כו' טעמא דמעלין אבל היכי דכי הדדי נינהו לא ואין נמחק זה מפני זה משום דהתיקון הוא משום דבר אחר לצורך הספר וכמ"ש במכתבי הקודם וחזינן דמוכח מדבריו היכי דכי הדדי נינהו לא אף דדרך כתיבה הוא וא"כ כולם מתנבאים בסגנון אחד דסברתם דדרך כתיבה הוי מחיקה. וא"כ בנידון דידן לעשות מן כ"ף פשוטה כפופה דלענין השם גופא אין כאן שום תיקון ומעליותא אך התיקון והמעליותא הוא משום ס"ת הוי לצורך דבר אחר הוי הכתובא מחיקה כנ"ל. וכ"ש שלענ'"ד נראה כיון שנעשה הכ"ף כפופה גדולה ומשונה משאר אותיות הס"ת דמחזי כמנומר ואין רצוני לומר משום מנומר דבזה אפשר להקל וכמ"ש המופלגים דק"ק בירז. אך ר"ל שמתחילה הי' אות נאה ששוה לשאר אותיות שבס"ת ועכשיו הנטפל שמקודם נשתנה ונגרע מערכו הוי לו ירידה מצדו והכתיבה מחיקה היא למעלתו:

ועתה באתי ועל של תורה באתי ולכבודו כבוד חכמים חקור דבר לדלות מים מבור עמוק להבין את דבריו מה שלא ירדתי לסוף דעתו שחידש הטעם דמסכת סופרים משום דמשתמש עם שם הויה לחול כו' וסיום דבריו דאינו אלא מדרבנן כו' מאין יצא לו בפשוט דהשימוש מקודש לחול דירידתו מקדושתו אינו אלא מדרבנן מבלי שום הוכחה וראיה. ולפע"ד נראה ששימוש מקודש לחול ומוריד אותו מקדושתו אסור מדאורייתא מההיא דאמרינן ביומא (פ' בא לו) בבגדי כהונה פושטין כו' ומניחין תחת ראשיהם אר"פ ש"מ בגדי כהונה נתנו ליהנות (פי' במקדש) ואי איתא דמדאורייתא שרי להשתמש קודש לחול מאי איריא בגדי כהונה כל דבר קודש נמי ומאי איריא במקדש אפילו במדינה נמי אלא ודאי דכל מילי דקודש מדאורייתא אסור וכאן דמניחין תחת ראשיהם שפיר אמר ש"מ כו' אף דשאר מילי אסור להשתמש לחול דאורייתא בגדי כהונה נתנו מדאורייתא ליהנות מהם ודוקא במקדש אבל לא במדינה וכן לקמן אמר אבל במדינה לא והתניא בכ"ה בטבת יום הר גריזים כו' שמעון הצדיק לבש בגדי כהונה כו' ואי איתא דאיסור דאין משתמשין לחול אינו אלא מדרבנן לשני כאן קודם גזירה כאן לאחר גזירה כדמשני בדוכתא אחריני. אלא ש"מ דאורייתא הוא וכדמשמע נמי התם מתירוץ הגמרא ע"ש וא"כ מה התם דע"י השימוש אין ביטול להקדושה דהא בקדושתן קיימי כמו שהיה אסור מדאורייתא כ"ש כאן דמשתמש ומבטל לקדושת הוי"ה כ"ש דאסור מדאורייתא וכן מהא (דפ' במה מדליקין) דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כו' אבוהון דכולהו דם. וכן לקמן ע"י קנסא משום בזוי מצוה וע"ש ברא"ש וטור וב"י. ואף להפוסקים דפסקו הלכתא כשמואל מתירין ע"י קנסא ע"ש ברא"ש ור"ן וטור וב"י משום דס"ל דלית בו ביזוי כיון שהוא להדליק נר מצוה אבל להרצות מעות כ"ע מודים שאסור ואף שמואל לא פליג בזה וא"כ מה נר ודם שאין בהם קדושה כ"ש בדבר קדושה. וכן מדפריך הגמרא וכי נר קדושה יש בו משמע דאם היה בו קדושה אתי שפיר ואי איתא דרבנן הא נר חנוכה דרבנן והוי לי' תרי דרבנן. אלא ודאי מדאורייתא הוא וא"כ מה התם דאין בו ביטול קדושה כ"ש היכא דאיכא ביטול קדושה וע"ש בתוס' ד"ה אבוהון דכולהו כו' וכמו בעצי סוכה הצריכין לסוכה דחלה עליהן הקדושה ע"ש בתוס' ד"ה סוכה תניא. וא"כ לתלות הדלי"ת ע"ש הוי"ה המקודש שהוא משתמש בשם ומבטל הקדושה אפילו נהי דאין שם איסור מחיקה כלל מ"מ אסור מדאורייתא ומנ"ל וכן בנטפל אסור מדרבנן להוריד ולבטל אפילו אם יאמר דאין כאן איסור מחיקה דקדושת הנטפל שוה להשם ממש כמו שמוכח מהרמב"ם וכמ"ש העה"ג דכל דתיקון רבנן כו' וא"כ בנידון העה"ג אסור לייתר המ"ם ולהורידו מקדושתו אפילו אם אמר יאמר דאין בו איסור מחיקה וא"כ על הראשונים אנו מצטערים אלא שהוסיף כת"ר איסור על איסור. כי כפי שהוכחנו הפוסקים עונים ואומרים יחד דדרך כתיבה הוי מחיקה ובכלל מאתים מנה:

העולה מדברינו דדרך כתיבה מחיקה ג"כ מיקרי ומחיקה דביני וביני שכתב מר דלא הוי מחיקה הוא נראה ולא סמוך לקולא ואיך נקיל וקידוש השמות הוא ודאי דאורייתא לענין דכיון לדבר אחר או כמתעסק אינו קדוש מדאורייתא ונמחק. וא"כ אפילו לסברתו דהוי ספק הוי ספק דאורייתא ולחומרא. נידון עה"ג קושייתי במקומה עומדת איך עושה מן החול קודש מן הכ' למ"ם של שם. ובפרט לפי הוכחתי מחמץ אין כאן ספק וקושייתי עומדת. ודברי הרשב"ץ הוא להיפך דמוכח דמיירי בשיטה אחת וא"כ הוכחת המע"ץ קיים. ולפי הנ"ל דכיון לד"א או כמתעסק דפסול מדאורייתא ואינו מן השם ואפילו בשאר שמות וגם לפי הוכחתי מהרשב"ץ ומהגמרא מאד' דלוט בכולם צריך מחשבה לשמה מדאורייתא ותלוי במחשבתו שהוא בדת התורה וכיון שתלה התורה במחשבתו א"כ בשם הוי"ה שצווי השם היה לכתוב במחשבת קדושה דהיינו לשמה ולכתוב בשלימות שם שלם אין ביטול לשם י"ה כי ה"י הקד' על אופן זה ואין מקודש יותר ממה שקידש כי עשה כציווי הש"י. משא"כ אם חשב מתחילה שיהיה קדוש ע"מ למחוק אח"כ שזהו מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כמו בנזיר ע"מ שישתה יין. וא"כ אזדא לו תמיהתו של כת"ר שכתב שלא ירד לסוף דעתו וכי תולה במחשבת הסופר וכי נאמר אם קידש השם וחשב בלבו למוחקו שמותר למוחקו כו'. כי בודאי אין הנידון דומה לראיה ובודאי תלוי במחשבת הסופר במה שהוא ע"ד התורה וכמו שהוכחתי מהרשב"ץ והסמ"ק כנ"ל ואדרבה תמיהתי על כת"ר שכתב שאין תלוי בדעת ומחשבת הסופר בדבר שצריך דעתו ומחשבתו ע"ש התורה מצורף למעשה והכל הולך אחר המחשב ועל משמרתי אעמוד כו':

ולהיות דברי מפורשים יותר בטעמן דדווקא דרך עליה הוא דמתיר עה"ג אבל לא בשווין אברר דברי בביאור ובסברא כפי הנלע"ד לערך בנידון דידן שהיה מתחילה אלקיך ועתה עושה אותה כפופה דעתו וכוונתו שאין הפשוטה כדאי וראוי להיות נטפל לשם וע"כ ביטל ואיבד אותו ושינה אותו להיות כפופה. ואף שבאמת מצד הס"ת אינו ראוי. אך אנן מצד השם עצמו בעינן שמצד הס"ת משום ד"א ומצד השם עצמו הגון וראוי הוא וביותר לפי התיקון לעשות מן פשוטה כפופה אות גדולה וארוכה למטה ומשונה שלא כמדת חברותיה וגם למטה והלאה מן השיטה בטולו ניכר ואפי' לדרי דרי וכדי בזיון כו' ולכאורה ממה דאיתא בשבת (פ' במה מדליקין) דמדליקין מנר לנר ולא חיישינן לאכחושי מצוה א"כ אף כאן מנטפל לנטפל דלית בו ירידה אין בו חשש. אך לפמ"ש ירידה היא שמשניהו ומראה שאינו הגון וכדאי לכך וכנ"ל. ועתה צורתו בטל לגמרי דכפופה הוא הנטפל ולא פשוטה. וסברתו היה אפשר לדמותו להא דמנר לנר אם היה בענין דהיה יכול ליטול אות בשלימות ממקום שהיה נטפל ולהניחו למקום קדושה להיות נטפל. משא"כ כאן שמבטלו ועושה אותו אחר וכנ"ל ואף דרך כתיבה מחיקה וכנ"ל. וכדמוכח נמי מיניה ובי' מדברי הרב עה"ג דדרך כתיבה מחיקה ממש יחשב דטעמא משום דמעלין כו' לאו מחיקה הא אי לאו טעמא הוי מחיקה אף דרך כתיבה ומדהוצרך לתת טעמא בכ"ף הנטפל מוכח דהוא חושב אותו למחיקה ממש להיות בשם עצמו אסור מדאורייתא דאל"כ למה לו טעמא בנטפל תיפוק לו דהוי תרי דרבנן גזירה לגזירה אלא וודאי טעמא הוא משום דמעלין כו' הא לא"ה אסור כיון שאין התיקון להשם גופא ולפמ"ש ירידה היא לאות הראשון כשמשניהו והוי מחיקה ממש כמו שהוכחנו. וא"כ כולן שווין כאחד דבענין כזה אף דרך כתיבה מחיקה ממש הוא ואיך אמריתו דדרך כתיבה לאו מחיקה הוא הא אין כאן תיקון להשם גופא וכנ"ל. אך לכאורה בעשות מפשוטה כפופה נשאר הכתיבה גופא אלא שצורתו משתנה שמתחילה היה אות בפ"ע ועתה נעשה חלק מהאות שנעשה עתה. ועכ"פ אותו החלק בקדושתו קיימי ואין כאן ירידה אלא להאות ולא להקדושה וא"כ כיון שהקדושה אינה בעלה מותר לשנותו לכ' כפופה אלא דזה אינו דהא אם נותץ אבן אבן מהמזבח באין תיקון לעצמו ואף אם בקדושתו קיימי כגון בלא ברזל אפילו אם אירע דלא היה בו פגם כגון נחתך האבן לשנים (ועיין בע"ז באבנים ששקצום עובדי כוכבים וע"ש):

ואף אם יפקפק במה שהוכחתי מנותץ אבן בלא ברזל ובלא פגם כו' וכדי שישאר במזבח ומאבנים ששקצום כו' יש לי ראיה פשוטה שאף שאין מורידין כיון דאין מעלין אסור דבמגילה (דף כ"ז ע"א) מבעי מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי אסור. א"ד כיון דליכא לעלויי עלויי אחרינא שפיר דמי ורצו לפשוט ודחו בדיחוי אחר דיחוי דתורה בתורה לא ונשאר בבעי דלא אפשטא ופסק הרמב"ם לחומרא והכ"מ נותן הטעם משום חומר קדושת ס"ת לבד ה"ר מנוח ע"ש ובב"י וש"ע. והאחרונים פסקו לחומרא דאין מוכרין אלא ללמוד תורה ולהשיאו אשה בד ס"ת דיחיד יש חילוקי דעות דיש מקילין דאדעת' עביד כמו בר' אשי שאמר דכ"ע אדעתא דידי קאתו כו' ע"ש הא לא"ה משום חומר קדושת ס"ת הוא לחומרא ולפ"ז בענינינו כיון דמוכח דאפילו העה"ג דמיקל עכ"פ טעמא הוא משום דמעלין כו' הא להוריד אסור אף שהנטפל הוא מדרבנן מוכח דאף דרך כתיבה מחיקה ממש יחשב דאל"כ יש להקל אפי' להוריד כיון שהוא דרבנן ולמה לי טעמא דמעלין בקודש:

או אפשר אף דדרך כתיבה אינו מחיקה ממש מכל מקום מחמיר דדווקא משום דמעלין:

תוכן העניינים

גדולת מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה