גדולת מרדכי· רבי מרדכי רבינר
יורה דעה סימן ד
רב שלום לכבוד אהובי ידידי הרב כו' כו' כמוהר"ר יעקב מ"ץ ומ"מ דק"ק קריזבורג.
מכתבו קבלתי בבקשה לעיין בנידון השו"ב משוביץ ע"פ הגב"ע שגבה כת"ר ועדותו נאמנה שהשו"ב הוא ירא את ה' מרבים ולמדן מופלג עד שבודאי שוגג הוא וע"פ הדברים האלה הורה שאין לקונסו כלל משני טעמים האחד מפני שהוא ספק ומן התורה מותר ובאיסור דרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד כדין. והשני מפני שלא נעשה איסור ולא נתקיים מחשבתו ואז אפילו במזיד אין לאוסרו רק מצד הקנס וע"כ אין לקונסו שוגג אטו מזיד כלל כיון דבמזיד הוא רק קנס. ועכ"ד יש לו ראיות ברורות אבל אדוני העלים ממני ולא הגיד לי אפילו אחת מהנה ואנכי לא אדע כי המבשל בשבת במזיד לא יאכל עולמית משום קנס דלא קי"ל כר"י הסנדלר אלא היא קודש ואין מעשיה קודש:
ואעפ"כ קנסו שוגג אטו מזיד לר"י. אמנם בגוף ההיתר מאשר לא נתקיים מחשבתו קשה לי מש"ס חולין (ד' י"ח) האי טבחא דלא סר סכינא קמיה כו' מעברינן ליה כו' בשלא נמצאת סכינו יפה והרי לא נזכר שם שמכר או שאכל הבשר ואעפ"כ מעברינן לי' ומכרזי' אבישר' דטריפה הוא. ועוד נראה דמיירי קודם שחיטה דאי לאחר שחיטה תיקשי להרמב"ם דס"ל ספק מותר מן התורה והרי כאן יש לומר בעצם המפרקת נפגם ואינו אלא ספק והוי האיסור מדרבנן ושמעינן ליה להרמב"ם (בפ"ז מהמ"א) בטבח שנמצא אחריו חוטין או קרומין מלמדין אותו ופירש ההמ"ג הטעם מפני שאינם אסורים אלא מדרבנן וא"כ אמאי מעברינן ליה הרי הבשר מותר מן התורה שמא בעצם המפרקת נפגם וא"כ ע"כ מיירי קודם שחיטה ומעברינן ליה באשר חשב לעשות לשחוט בסכין פגום שהוא איסור תורה וכמ"ש בשמלה חדשה (סי' ב' סעי' ח') שאף אם עדיין לא עשה כו' דינו כאלו עשה. מיהו כאשר נדקדק בדברי הרמ"א (בסימן ב') מי ששחט והוציא טריפה כו' מותר לאכול משחיטתו שיקשה עליו מש"ס הנ"ל האי טבחא כו' שאף בפעם ראשונה מעברינן ומכרזינן כו' דעריפה הוא דבשלמא מפרק זה בורר מטבחא דאפיק טריפה לא קשיא דשם מיירי בשוחט לעצמו שיש שם חשד חימוד ממון ורמ"א מיירי בשוחט לאחרים אבל בענין בדיקת סכין שאין שם חימוד ממון רק טורח אין לחלק בין שוחט לעצמו או לאחרים ואפ"ה מעברינן בפעם ראשונה וצ"ל שהרמ"א מדקדק מדקאמר דלא סר סכינא תיפוק ליה משום שלא נמצאת סכינו יפה ואף אם הראה סכינו לחכם רק שהראה בחזקת יפה ונמצא שאינו יפה או שנפגם בין שחיטה לשחיטה ואחר שהראה כבר לחכם קודם שחיטה ראשונה בדקו שוב בין שחיטה לשחיטה בעצמו כדין המבואר בחולין (י' ע"ב) ורצה לשחוט בו ונמצא שאינו יפה אלא ודאי בכה"ג לא אסרינן שחיטתו משום שיש לדונו בשוגג בזה כמ"ש (בסי' י"ח) הרבה צריך ישוב הדעת בבדיקת סכין כו' והכא הוי טעמא שהוא פושע אחרי שבדין היה לו להראות לחכם וממילא היה נצול ממכשול ונמצא לפ"ז יש לומר ג"כ דדוקא במזיד קנסינן אף שלא נעשה האיסור אבל בשוגג לא קנסינן ליה אלא שמדברי הרשב"א בתשובה הובאו דבריו בש"ע (סי' י"ח) ראובן כו' מעשיו מוכיחין כו' ואם כו' כעין שגגה מחזירין אותו משמע דאף בשוגג נחשב כאילו נעשה האיסור ומעבירין אותו עכ"פ אלא שמחזירין אותו אח"כ וכמ"ש בת"ש (אות ד') אמנם ההיתר מצד איסור דרבנן אף שבספר פמ"ג הביא בשם הפר"ח (ואין בידי לעיין בו) שאין לחלק בין איסור דרבנן לדאורייתא. מ"מ יש סמך לדברי כת"ר מדברי הרמב"ם הנ"ל בענין טבח שהניח חוטין וכמו שפי' ההמ"ג דטעמא משום שאינם אסורין מן התורה ואף אם נאמר שהרמב"ם מיירי בשוגג יש עכ"פ ראי' שבשוגג אין מעבירין באיסור דרבנן אלא שהדבר תלוי באשלי רברבי שהרי נחלקו בדבר גדולי עולם אם ספק מותר מן התורה ואין בידינו להכריע ובסוגיות הש"ס יש פנים לכאן ולכאן. גם מדברי רש"י נראה דסובר ספק אסור מה"ת ואכמ"ל:
אך במה שהחליט בש"ח שאף בשוגג יש להעבירו עכ"פ חודש או שתים והראה מקום במהרי"ו ומש"ש ודקדק כן מתשובת הרשב"א הנ"ל במ"ש ואם כו' כעין שגגה מחזירין אותו לא נתברר לי שמתשובת הרשב"א אין ראיה שהעברת הרשב"א לא הוה על השוגג משום קנס אלא כדי לברר אם הי' שוגג או כמיקל ופושע מפני שמעשיו מוכיחין שהיה הולך לשחוט אף שלא נבדק כדינו והרי הוא פושע ומזיד ולפיכך מעבירין אותו ואם אחרי ההעברה יראה מענינו שהוא אדם כשר וע"כ בשגגה נעשה ואז מחזירין אותו בקבלת דברי חבירות אבל אם היה נראה שעשה בשוגג לא היה מצוה כלל להעבירו ובהכי ניחא דלא תיקשי להרשב"א מטבחא דלא סר סכינא דמשמע שאם היה מראה סכינו לחכם ונמצא שאינו יפה בגווני שנתבאר למעלה אין מעבירין ואף שראינו שהלך לשחוט בסכין פגום והיינו משום שעכ"פ בדק כדין והרי הוא שוגג בזה וכמ"ש שהרבה צריך ישוב הדעת בבדיקת הסכין ולא כל העתים שוים משא"כ המעשה דהרשב"א שלא נבדק הסכין כדין הרי הוא פושע רק שאם יראו אותו נוהג בכל מעשיו בכשרות אז אמרינן ע"כ שגגה היתה מאתו. וגם מדברי היש"ש אין ראי' שגם שם מיירי שאין ידוע אם נעש' בשוגג או מזיד שאז מעבירין אותו לשעה עד שיראו מענינו שבשוגג נעשה ואז מחזירין אותו וע"כ שגם במהרי"ו מיירי בענין כזה שהרי הש"ך (בסי' קי"ט סקל"ג) כתב בשמן דבידוע שהוא יר"ש ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו שבודאי שגגה הוא הרי שכתב שבשוגג אין מעבירין אותו ואיך יסתור דברי עצמו לומר שמעבירין אף בשוגג כמ"ש בש"ח בשמו אלא ע"כ דשם מיירי בסתם שאין ידוע. ובאמת לא מצאתי בדברי הפוסקים שיהיה ההעברה. לקנס רק בהגהת אשרי (פ' גיד הנשה) כתוב ועכ"פ שלא יעסוק באומנתו שלשים יום. שלשון זה משמע שהוא לקנס. אבל גם שם לא מיירי שעשה בשוגג. והרי הש"ך שמחמיר וחולק (בסימן ב') על הרמ"א שמתיר לאכול משחיטתו בפעם ראשונה כתב בפירוש שבשוגג אין מעבירין אותו אלא שמחלק דדווקא באופן שאין ניכר אם נעשה בשוגג או במזיד שמדברי הרמ"א נראה שבפעם ראשון אין מעבירין אותו ודנין אותו מן הסתם לשוגג ואף שכתב הרשב"א הובא דבריו בש"ע (סימן קי"ט) טבח אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי היינו בשוחט לעצמו שדנין אותו מן הסתם למזיד כמ"ש בש"ח (סעיף כ') אבל בשוחט לאחרים חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואמרינן בסתם שגגה הוא. וכבר נתבאר לעיל שיש ללמוד כן ממ"ש האי טבחא דלא סר סכינא דווקא דהיינו דוקא במזיד משום שלא הראה סכינו לחכם אבל זולת זה דנין אותו לשוגג אלא דקשיא להרמ"א מטבח שנמצא אחריו חלב דמעבירין אותו בפעם ראשונה וכנראה דגם הרמ"א מודה לזה שלא הגיה (בסימן ס"ד) אלא בענין חזרתו לכשרותו אבל לענין ההעברה משמע דמודה דבפעם ראשון מעבירין ומאי שנא בהוציא טריפה שכתב מותר כו' וגם אין סברא לחלק דהתם במנקר ומוכר לעצמו שבחלב כשעורה אין שייך חימוד ממון:
והי' נראה לישב דברי הרמ"א וגם דברי הפר"ח שכתב הפמ"ג בשמו שאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן והרי הרמב"ם מחלק בין חלב לקרומים מפני שהם מדרבנן וכמו שפירש ההמ"ג דבריו שהם אינם מפרשים דברי הרמב"ם כפירש ההמ"ג אלא שגם אם נמצא חוטין האסורין מן התורה כמו גיד הנשה וכיוצא וכן קרומים שהם מדאורייתא כדאמרינן (פ' גיד הנשה) קרום שעל הטחול אסור וחייבין עליו וכיוצא בזה ס"ל הרמב"ם שמלמדין אותו ואין מעבירין אותו והטעם מפני שאמרו חלב כשעורה הא פחות מכשעורה לא ואע"ג דלענין איסור אין חילוק ע"כ היינו טעמא משום שבפחות מכשעורה חשבינן ליה לשוגג ודוקא חלב כשעורה שהוא דבר הנראה וניכר לעין מעבירין עליו ומזה למד הרמב"ם שגם חוטין וקרומים שאינם ניכרים ונראים כל כך לעין אם נמצאו מלמדין אותו. וראיה עוד שזה הדין הוזכר בפרק גיד הנשה ולמה הזכירו חלב ולא גיד הנשה שהוא ג"כ דאורייתא אלא ודאי מפני שהחוטין והקרומים הם דקין ואין ראיית העין שולט בהם כל כך לא החמירו עליו להעבירו והוי דומיא דפירות המתולעים שהזכירו האחרונים והקילו בהם. וע"כ ס"ל להרמ"א שגם בטריפות נמצא כי הני גווני היינו אם הניח אחריו סירכא שלא ראה לא גרע מקרומים או שנמצא נקב בריאה דומה לחוטין ואם נמצא סכינו פגום אחר שחיטה והכשיר אף שלא ידע מהפגימה ולא הרגיש וכן בשהייה משהו אפשר שלא ירגיש או יוכל לטעות בשיעור שהייה וא"כ בעובדא דמהרי"ק (שהובא בסוף סימן א') שהעיד עליו ששחט שלא כהוגן אפשר שראה ששהה בשחיטה והוא מכחיש שלא הי' שיעור שהייה וא"כ אף שיהי' האמת כדברי העד והוא טועה בדמיונו לא מפני כן נאסר שחיטתו להבא שהרי הוא שוגג בדבר. גם בשארי הלכות שחיטה יש מקומות ואופנים שיוכל אדם לטעות בהם ובשיעורן ובהכי מוקי הרמ"א לדברי מהרי"ק ובהכי מיירי (בסימן ב') שהוציא טריפה מה שאפשר לאדם לטעות בו ומה שכתב מהרי"ק ועכ"פ אם ילך למקום כו' כתב כן לרווחא דמילתא וכן כתב בפמ"ג שמלשון מהרי"ק אין הכרח כנ"ל. אבל האמת שהעד אינו יכול לומר שעשה כן במרד ומעל וא"כ אף לדברי העד לא נאסרה שחיטתו מכאן ולהבא ומה שסיים רמ"א אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו היינו שאם כבר נכשל הרי הוא רגלים לדבר שהוא מיקל ופושע אחרי שכבר נכשל ולא נזהר עוד וע"כ מעבירין אותו ומ"מ מהני ליה תשובה במקומו כמ"ש הרמ"א (בסימן קי"ט) כל שנוכל לומר שבטעות נעשה סגי ליה בקבלת דברי חבירות ויעשה תשובה לפי ראות עיני הדיין וע"כ היינו בפעם שני שבפעם ראשון אין מעבירין כלל לדבריו וא"כ אפילו בפעם שני כל שלא הוחזק מהני ליה קבלת ד"ח מטעם שנתבאר למעלה בדברי הרשב"א שע"י תשובה הגונה מתברר הדבר שבטעות נעשה וז"ש כל שנוכל לומר שבטעות נעשה ר"ל אף שמראין הדברים לכאורה שלא בטעות נעשה אחרי שכבר נכשל מ"מ אם אנו רואים מתשובתו שהוא אדם כשר נוכל לומר שבטעות נעשה וע"כ לא כתב סתם כל שבטעות נעשה שאם ידוע שנעשה בטעות אין מעבירין כלל כן מוכיחין דברי הרמ"א שבסימן ס"ד שכתב וחזרתו לכשרותו הכל לפי ראות עיני הדיין אם עבר בשוגג או במזיד ובודאי אין כוונתו שכבר הי' ידוע בשעת העברה שעשה בשוגג דא"כ לא היו מעבירין כלל שהרי אף הש"ך מודה שבשוגג אין מעבירין ועכ"פ אין שייך לומר חזרתו לכשרותו שהרי לא נפסל עדיין אם עבר בשוגג אלא ע"כ כוונתו שלפי ראות עיני הדיין מתוך תשובתו שבשוגג נעשה אז יחזירוהו וכמו שמצינו (בפ' זה בורר) אזיל רבי עופריה וסבר ר"נ לאהדורי' שסבר שהוא אדם כשר ומצטער על המכשול שאירע לו עד שאמרו לו דלמא איערומי קמערים והיינו דוקא התם משום חשש חימוד ממון או שידוע שעבר במזיד אז חיישינן להערמה אבל בלאו הכי כל שאנו רואים אותו בוכה על המכשול ונוהג בכשרות אמרינן מסתמא בשוגג נעשה וכמבואר בהר"ן (פ' ג"ה) זה החילוק שבין החשודים מחמת ממון לטבח שנמצא אחריו חלב שאף במנקר ומוכר בעצמו אינו חשוד מחמת ממון ואפ"ה אם ידוע שעבר במזיד חיישינן להערמה ולא מהני ליה תשובה במקומו אלא באופן שנוכל לומר שבטעות נעשה והיינו אם רואים בו שהוא אדם כשר ע"י תשובתו אז מחזירין אותו כמבואר למעלה בדברי הרשב"א ומדברי הרשב"א דלעיל ודברי הש"ע (בסימן י"ח) יש ללמוד שאם אנו יכולים למצוא זכות להשוחט זולת התנצלותו תולין בו אף שהוא בעצמו לא אמר כן מחזירין אותו אם הוא אדם כשר דהנה שם מבואר שהשוחט התנצל שבדעתו הי' לגמור הבדיקה וקאמר מעשיו מוכיחין שהי' הולך לשחוט בלא בדיקה ולפיכך מעבירין אותו ואפ"ה אם הוא אדם כשר ונראה כעין שגגה מחזירין אותו ואם כוונתו שנראה דבאמת דעתו הי' לבדוק, עדיין כמו שאמר השוחט מחמת שאנו רואין שהוא אדם כשר א"כ אין כאן שגגה כלל. ומה הוא זה שסיים ובלבד שלא ישוב בדרך הזה עוד הלא לא חטא כלל אלא ודאי כוונתו לומר שאף שהאמת שלא כדברי השוחט והיה הולך לשחוט בלא בדיקה. ומ"מ נראה ששגגה היתה מאתו ומחזירין אותו. מכל הנ"ל מבואר שאם ידוע שבשוגג נעשה אין מעבירין בפעם ראשון לדברי הכל ודלא כמ"ש בש"ח וכן העלה בספר פמ"ג לדינא אלא שהוסיף לומר פעם א' וב' וחולק גם בזה על הש"ח. ויש ראיה לדבריו מסוגיא דסנהדרין גבי מי שהיה לוקה ושנה ואין להאריך. ואם אין ידוע אם נעשה בשוגג או במזיד בזה נראה דעת הרמ"א שאם הוא דבר שבקל יכול אדם לטעות בו יש לדונו לשוגג בפעם ראשון ואין מעבירין כלל. והנה גם הש"ח מסכים דבשוחט לאחרים יש לדונו מן הסתם לשוגג ודינו כמו שידוע שעשה בשוגג אלא שמחמיר גם בידוע לשוגג להעבירו חודש או שתים מה שלא נראה כן מדברי שאר הפוסקים אבל הפמ"ג כתב בידוע שהוא שוגג שאין מעבירין ובסתם כתב שצריך קבלת דברי חברות ולענ"ד לדעת הרמ"א יש לחלק שאם הוא דבר שהטעות מצוי בו כמו פגימת הסכין וכמו שהוכחתי מש"ס דחולין וכן סירכות ונקבים דומיא דחוטין וקרומים וחלב פחות מכשעורה בכל אלו וכיוצא בהם אין להעבירו כלל מן הסתם (אף) בפעם ראשון. אבל אם הוא דבר שאין לטעות בו כגון בועות טריפות או יתרת טריפה וחסרון בריאה וכיוצא באלו דבר שאי אפשר להתעלם מן העין כי אם למעלים עין בזה צריך העברה אף בפעם ראשון כמו בנמצא חלב כשעורה. ואעפ"כ ע"י תשובה וקבלת ד"ח דיינינן ליה לשוגג ואמרינן שנכשל בזה לאיזה סיבה מחמת טרדה או מהירות וחיפזון וכיוצא שלפעמים מחמת חיפזון וטרדה ישכח אדם ויתעלם ממנו אף דבר גדול:
ודוגמא לזה אמרו ז"ל כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות שמחמת כעס נטרד השכל ונתעלם ממנו הלכה. וע"כ אם אנו רואים אותו מיצר ודואג על שלא נזהר לבדוק במתון ולא נשמר לסלק ממנו כל הטרדות ולפנות מחשבתו מכל עסקיו בשעת בדיקה ומקבל על עצמו על להבא שלא לשוב בדרך הזה עוד מחזירין אותו וכמבואר בתשובת הרשב"א בדין בדיקת הסכין אמנם אף בדבר שהטעות מצוי בהם אם נכשל בהם פעם שני מעבירין אותו שיש רגלים לדבר אחרי אשר כבר נכשל ולא ידע להיזהר עוד שהענין קל בעיניו ואינו חושש כל כך בבדיקה. ודומה למה שכתב הרשב"א מעשיו מוכיחין ואף עפ"כ מחזירין אותו בקבלת דברי חבירות כל שנוכל לומר שבטעות נעשה אף שאין הטעות מצוי כל כך ודינו כמו במנקר שנמצא אחריו חלב כשעורה בפעם ראשון ובהוחזק שלשה פעמים או במזיד או שיש שם חשש חימוד ממון אף בפעם ראשון דינו להעבירו עד שילך כו'. אלא שכתבו האחרונים שבזמן הזה מקילינן כמבואר בט"ז (סימן קי"ט) בשם מהרי"ק כן נראה לפע"ד:
אמנם מדברי הגאון ז"ל מווילנא (בסוף סימן א') נראה שמפרש דברי הרמ"א (שבסימן ב') לומר שמותר לאכול משחיטתו אף שמעבירין אותו בפעם ראשון וטעמו נראה לכאורה שאף שאינו כחשוד בפעם ראשון לאסור שחיטתו אפ"ה מעבירין אותו מאומנתו כדאמרינן שתלא כו' וטבחא מותרין ועומדין הן ובדבר קל מעבירין אותן אבל איני יודע לכוין פירושו בדברי הרמ"א שכתב אם כבר נכשל כו' מעבירין אותו וע"כ נראה דהרמ"א אזיל לשיטתו שכתב בח"מ (סימן ש"ו ס"ח) וי"א אע"פ שאין צריכין התראה צריכין חזקה וכל זמן שאינן מוחזקין כו' לא מסלקינן להו וגם הש"ך ביו"ד (סי' קי"ט ס"ק ל') הביא דבריו וחילק בשם הריב"ש דהיינו באפשר שיהיו מוטעין או שוגגין וא"כ עכ"פ מוכח דבמקום שאפשר שהיו שוגגים כמו שלא נאסרה שחיטתן כמו כן אין מעבירין אותן עד שיוחזקו. אלא שהגאון ז"ל בא ללמדינו שאף לדברי המחבר שלא כתב כאן כדברי הרמ"א ומשמע מסתימת לשונו שאף בפעם ראשון מעבירין היינו דוקא לענין אומנות ואזיל לשיטתו בח"מ שלא הביא כלל דעת הי"א ורק שמסתמא אין צריך התראה ולא חזקה אבל מ"מ שחיטתו מותרת והביא ראיה מדברי רמ"א שעכ"פ לענין איסור והיתר מסתמא לא פליגי וכל שאין חשוד להאכיל איסור שחיטתו מותרת:
והנה בנידון דידן אחרי שכת"ר יודע בטיב ענינו וחושבו לשוגג כמבואר מכלל דבריו אין ספק שאין להעבירו וכ"ש שלא לאסור שחיטתו אלא שאני תמה מה חרד כל החרדה הזאת הלא לפי עדות המעידים לא יצא טריפה מתחת ידו שהרי הי' עסוק עדיין בבדיקה ולא הוציאה מתחת ידו כלל ומאן יימר שלא הי' בודקה מן הקצה אל הקצה קודם שהיה מוציאה מת"י ובודאי הי' מוצא הסירכא וכל הריעותות שהיו בה עם בדיקתו ולמה לא רצו העביר גם את השוחט השני שהעיד על עצמו שלא מצא הבועה שעל חריץ אונה העליונה עד אשר הביאו הריאה אצל המורה. והרי בועה שעל חריץ הוא ריעותא המטריפה אלא שהוכשר ואיני יודע מאיזה טעם הוכשר וע"כ יודו שכל שלא יצא מתחת ידו בהכשר היה בידם לבודקה ולהטריפה כאשר ימצאו איזה ריעותא המטריפה ולמה יגרע שם אבינו אברהם להעבירו דוקא ואף אם נשמע לדברי העד שאמר כשר האם לא הי' רשאי להטריפה אם הי' מוצא בה ריעותא בבדיקה שהרי אף המטריף יכול לחזור ולהכשיר אם נותן אמתלא לדבריו כ"ש שהמכשיר יכול לחזור ולהטריף וכל זמן שלא הוציאה מתחת ידו ולא עשה מעשה הכשר כנהוג לתלוש הוורדא לסימן אין לנו ראיה שהשלים בדיקתו. וכבר מבואר שיש ללמוד מדברי הרשב"א שאנו יכולין לתלות בשום זכות שימצא אף לא ע"פ התנצלותו והרי יכול לתרץ דבריו שלא אמר כשר על הבהמה רק על הבדיקה שכן דרך לומר על הריעותא זו כשירה וזו טריפה בועה כשירה בועה טריפה וכן אמר מראה כשרה אף שהבהמה טריפה וכה"ג אמרינן בב"מ (ג' ט"ב) ומה אם ירצה לומר כו' ולפירוש רש"י נאמן במיגו ואף לפירוש התוס' כשיכול לתרץ את דבריו נאמן אפילו נגד עדים וכ"ש כאן שאין כאן רק עד אחד ועד אחד בהכחשה לאו כלום מלבד שאין בזה עון אשר חטא לומר על טריפה כשרה בעודה תחת ידו ולא הוציאה בהכשר כנ"ל. אך אני מסופק אולי יש עוד דברים אחרים שלא נתגלו לכת"ר כי ע"פ הדברים האלה לא הי' מקום לאוסרו כנ"ל ועכ"פ נראה מענין השוחט הזה שאינו מהיר במלאכתו ואינו בקי במשמוש היד מחמת שלא הורגל עדיין ככל הצורך וע"כ ראוי להזהירו על העתיד שלא ימהר להוציא דבר מפיו עד שיבדוק הריאה בראיית עין מן הקצה אל הקצה פעמים ושלש ובמתון דוקא. עוד אומר שלפי שהוכחתי לחלק בין דבר שהטעות מצוי בין לדבר שאין הטעות מצוי בו אף שנוכל לומר שבטעות נעשה והיינו ממה שלא הגיה הרמ"א (בסימן ס"ד) לענין העברה כלום יש לפרש דברי הרמ"א (בסימן ב') במ"ש אם כבר נכשל ורגלים לדבר. דתרתי קאמר אם כבר נכשל ועכשיו נכשל פעם שני או שיש רגלים לדבר אף בפעם ראשון וענין רגלים לדבר היינו כמ"ש שנמצא שם ריעותא שאי אפשר להתעלם מן העין ונמצא יש רגלים לדבר שהוא כמיקל. ומדוקדק בזה לשונו שכתב דנין בזה לפי ראות עיני הדיין שאם כלל הוא שבפעם שני מעבירין ובפעם ראשון אין מעבירין מה שייך בזה ראות עיני הדיין וגם אין לומר שגם בשני פעמים צריך שיהא רגלים לדבר דא"כ למה כתב ברישא פעם אחת וכתב ע"ז מ"מ דנין משמע דאף בפעם אחת דנין לפי ראות עיני הדיין כנ"ל ובזה אסיים דברי המשיב מפני הכבוד מרדכי בלא"א מו"ה יוסף רפאל זללה"ה שושן עמק: