אור ברסלב

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה

תשובה ט

נשאלתי באחד שנשא אשה בחזקת בתולה, ואחר נישואין בקרוב ילדה ונודע שהיתה הרה לזנונים, והטעה את בעלה והיא מודית בכך אם צריך לגרש, או די בהפרשה עד לאחר זמן הנקה כיון שהוא היה שוגג, וגם היא לא ידעה איסור מעוברת חבירו ואם יכול לגרש בע"כ:

תשובה

גרסינן בפרק החולץ (דף ל"ו ע"ב) לא ישא אדם וכו' אמר רבא ולדברי חכמים יוצא בגט, תוס' ד"ה ולא קתני יפריש והא דקתני בסוטה כו' לשון הפרשה משמע הכי וכו' א"נ התם שקינא לה וכו' והר"ר יוסף מאורליינש וכו' ואינו נראה דמאי חומרא וכו' נה לכאורה היה נראה דשינוייא קמא עיקר טפי דהא בריש פרק ארוסה (דף כ"ו ע"ב) תנן במתניתין בדברי חכמים יכול הוא להפרישה וכו' ובברייתא שם תני וחכמים אומרים יוציא וכו' הרי דבסוטה עצמה נקט לשון יוציא, ודוחק גדול לומר דבברייתא קאי על שהי' ר"מ אומר וכו, ולא אגוף הדין דסוטה שהתחילה הברייתא ותני דברי ר"מ דאיך השמיט תנא דברייתא דעת חכמים דפליגי הכא על ר"מ בסוטה עצמה דסגי בהפרשה ולא מצינו כה"ג בש"ס (עיין יבמות דף צ"ח ע"ב וכתובות דף כ"ט ע"א) אלא ודאי משמע דס"ל להברייתא בסוטה עצמה יוציא בגט, אם כן מוכח כתירוץ הראשון של התוס':

אמנם לאחר העיון נראה דשינוייא בתרא עיקר דלשינוייא קמא ע"כ אי אפשר לומר דלדעת חכמים שמוציאה בגט מיד ומחזירה ואחר כך משקה אותה, חדא דאינו יכול להשקותה כדאיתא ביבמות (דף צ"ה) אפינו נתן לה גט נמי וכמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ה ע"ב) בד"ה ולרבי מתיא וכו' דכיון דגירשה לאו בת שתיה היא, וכ"ש דקשה למאן דאמר ביבמות (דף נ"ח) דאין חופה לפסולות דאם לאחר גירושין יכניס אותה לחופה הא אינה ראויה אליו קודם השקאה ולא קנתה החופה והויא לה ארוסה דאינה שותה, ותו דלישנא יכול הוא להפרישה לא משמע הכי אלא הוי ליה למיתני מפרישה ומחזירה, וע"כ צ"ל דמשקה אותה מיד קודם גירושין, וקרינן בה אשתו משום שיכולה להיות ראויה לו על ידי גירושין וחזרה, והוא דוחק גדול דכיון דצריך לגרשה אף אם תרצה ותחזור ותינשא לו אישות אחריתי היא, משא"כ לתירץ השני של תוס' דראויה לו בהיותה תחתיו בהפרשת זמן, אך אכתי דחיק לפרש מתני' דמשקה אותה לאחר הזמן דלשון יכול לא משמע הכי וכנ"ל אלא ודאי משמע דמשקה אותה מיד משום דקרינן בה אשתו כיון שיכול להפרישה, ואין להקשות דהא כשתשתה ותמצא טהורה אזיל איסור דסוטה יצטרך לגרשה כדין מעוברת ומינקת חברו כיון דאזיל ליה איסור דאורייתא לתירוץ השני של התוס', דזה אינו, דאכתי יכול להשקותה משום דאז הברירה בידו שלא לגרשה ולהפרישה עד אחר זמן. ואם תמצא טהורה באמת יוציא בגט ויחזירנה לאחר זמן, ואם כן משנה וברייתא מלתא חדא קאמרי רבנן דבמתני' קאמר דיכול להשקותה מיד דמשום שיכול להפרישה קרינן בה אישות, ובברייתא נקט הדין לאחר השקאה אם תמצא טהורה יוצאה בגט ויחזירנה לאחר זמן כן נלע"ד לפרש על נכון דתירוץ השני של התוספות עיקר:

והנה פלוגתת הפוסקים אם נשאה בשוגג אי סגי בהפרשה לכאורה נראה דתליא בהכי, דאם דטעמא דחכמים שהחמירו להוציאה בגט הוא משום קנסא כמו לרבי מאיר אלא דרבי מאיר החמיר טפי שלא יחזירנה וחכמים לא קנסו ליה אלא לבטל מעשיו שיגרש כדי לבטל הנשואין שעשה שלא כדין, אם כן נראה דבשוגג לא קנסינן, דלא קנסינן שוגג אטו מזיד, ואם נימא דטעמא דרבנן משום גדר שגדרו חכמים שלא יבוא עליה אם כן אין חילוק לכאורה בין שוגג למזיד:

ולכאורה נראה דטעמא דרבנן משום גדר דאי משום קנסא אם כן למאי דהוה סבר רבא למימר דרבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד הא לרבנן נמי יוציא משום קנס וע"כ דס"ל דטעמא דרבנן משום גדר, משא"כ במתניתין שנמצא הולד שאינו של קיימא, ותו דאי ס"ל לרבנן דר' מאיר יוציא משום קנסא בגט, ורבנן דרבי אליעזר לא קנסו הוי ליה שלש מחלוקת בדבר, אלא ודאי דטעמא דיוציא בגט הוא משום גדר ולא קנסו חכמים כלל, מיהו י"ל דבאמת לא אמר רבא דלדברי חכמים יוציא בגט אלא לאחר שהשיבו אביי דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ואם כן י"ל דמתני' דהחולץ כיון דהוא דאורייתא לא קנסו ולפי הס"ד באמת הוי סבר דיוציא היינו הפרשה ועיין מ"ש לקמן:

אך לכאורה לפי תירוץ השני של התוס' שכתבנו שהוא עיקר אי אפשר לומר כן דאי משום קנס מה יועיל מה דאיכא בסוטה איסור דאורייתא הא חזינן לרבי מאיר שם דס"ל דאפילו בסוטה לא יחזור עולמית, ותו מצד הסברא וכי בשביל דאיהי עבדא איסורא לא נקנוס אותו במה שעשה כבר שלא כדין וכמ"ש מהרש"א ז"ל ומחק הגירסא שלפנינו בתוס' אפילו לרבי מאיר, וצ"ל דס"ל דטעם חכמים דאמרי יוציא בגט הוא משום גדר ובדאורייתא לא בעינן גדר, וא"כ לכאורה אין לחלק בין שוגג למזיד ולפ"ז יש לקיים הגירסא בתוס' ואפי' לר' מאיר שמחקה מהרש"א ז"ל, ולפמ"ש י"ל דהר"י מאורליינש מיירי בשוגג דלא שייך קנסא דר"מ אלא הוא כמו לרבנן דיוציא בגט משום גדר משא"כ היכא דאיכא איסורא דאורייתא:

אך הנלע"ד דאפילו לטעמא דגדר אפ"ה יש לחלק בין שוגג למזיד דהא באמת צריך להבין למה הוצרכו לעשות גדר הא אמרינן בסוטה (דף ז' ע"א) דר' יהודה ס"ל בעלה נאמן עליה ויליף ק"ו מנדה ורבנן השיבו דנדה יש לה היתר א"כ הכא במעוברת ומניקה דיש לה היתר לאחר זמן ואינו רק איסור דרבנן למה יצטרך לגרש, וצ"ל דהכא שאני דמשום דחזינן שחשוד ועבר כבר עבירה זו להכי צריך הרחקה טפי וכמו שמצינו גבי כהן הנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש משא"כ בנדה וסוטה דלא נחשד לעבור על עבירה זו לכך א"צ הרחקה כל כך, וממילא די"ל דבשוגג דלא עבר במתכוין א"צ גדר כ"כ וסגי בהכרשה:

ובזה מובן דלכאורה תמוה מה עלה על דעת הר"י מאורלייני"ש דכלה בלא ברכה חמירא לי' טפי מאיסור מעוברת כמו שהקשו התוס' עליו, ולפמ"ש א"ש דכיון דטעם הגדר הוא משום דנחשד כבר על אותה עבירה א"כ הא אנן קיי"ל כרבנן דר' מאיר בבכורות דחשוד על דבר אחד אינו חשוד לכל התורה, וא"כ מה בכך אפי' שניהם דרבנן כיון דלא ראינוהו עובר על איסור אחר א"נ גדר כל כך וסגי בהפרשה, הרי דמשמע להדיא מדברי הר"י מאורליינ"ש דבמקום שאינו חשוד לא בעי גט, וא"כ מוכח להיפוך דבשוגג א"צ לגרש וסגי בהפרשה:

ועוד נראה דמוכח דאפילו אם נימא דטעמא דרבנן הוא משום גדר אפילו הכי בשוגג אין צריך לגרש דלפמ"ש למעלה דלטעמא דגדר הא דס"ד דרבא דר' אליעזר כר' מאיר ס"ל לולא כרבנן דר' מאיר דס"ל נמי יוצא בגט, משום דכשנמצא שהולד אינו של קיימא לא שייך תו גדר אכתי קשה דמשמע ממתניתין דאין צריך לגרש אפילו קודם שנודע אם הולד של קיימא או לא כדאיתא בשו"ע אה"ע (בסי' קס"ד סעיף ה'), הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותה וממתינין לה וכו', ואמאי הא בזה שייך גדר, ואין לומר כיון דהוא מדאורייתא, חדא דהא רבא לא אסיק אדעתיה אכתי האי סברא, ותו דהא הר"י מאורליינ"ש אינו מחלק אפי' אליבא דמסקנא בין דאורייתא לדרבנן לטעמא דגדר וכנ"ל, אלא ודאי צריך לומר כיון דמתניתין דהחולץ נקט ונמצאת מעוברת הרי דמיירי בשוגג כדקתני וחייבין בקרבן כמ"ש התוספות בריש פירקין ובשוגג לא שייך גדר כיון דלא נחשד על זה עדיין וכנ"ל:

ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר רבא דר' מאיר ור' אליעזר אמרו דבר אחד היינו דרבי אליעזר קניס שוגג אטו מזיד וכדפליגי ר"מ ורבנן בגיטין (דף נ"ג ע"ב) ע"ש. וכן נראה מדברי התוספות בסוטה (דף כ"ו) דעעמא דרבנן הוא משום נדר והיכא דהפילה או ילדה וולד שאינו של קיימא מותרת מיד, דז"ל שם בד"ה מעוברת חבירו וכו', ולא אמרינן כמו גבי מעוברת חבירו כשקינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אפ"ה אינו שותה דלאו בת קינוי הוא דממעט לה בספרי מכי תשעה אשתו וכו', והמשנה למלך תמה עליהם בממ"נ אי לר"מ דס"ל לא יחזיר ה"ה אפילו הפילה, ואי לרבנן הא ס"ל דשותה.

והנה מצד קושייתו היה נראה דס"ל להתוס' דבהפילה או שמת הולד תוך שלשים יום דאגלאי מלתא למפרע דלא עביד איסורא, לא קניס רבי מאיר בהא אף על פי שנתכוון לעבירה מ"ע הרי לא עשה עבירה, דהרי מצינו דהוצרך קרא דוה' יסלח לה בלא ידעה שהיפר לה אביה דצריכה סליחה ומהיכי תיתי נימא דקניס ר"מ בהא אלא דתמיה לי דבאמת מוכח כן דהא רבא סבר למימר דר"מ ור"א אמרו דבר אחד בנמצא הולד שאינו של קיימא ואף דלמסקנא פריך ליה אביי מ"מ מנא לן דבהא נמי נדחה סברת רבא:

ונראה דהא יש לדקדק מנ"ל להתוספות דמתניתין מיירי בהפילה או מת הולד, ונראה דקשיא להו להתוס' הא דס"ל לרבנן דשותה במעוברת חבירו הא ע"כ שבא עליה קודם דבעינן קדימת שכיבת בעל וא"כ אין הבעל מנוקה מעון דהא כתב הרמב"ם דאפילו בבא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו דאינו מנוקה מעון, אם כן כל שכן במעוברת חבירו דאינו מנוקה מעון, ולכאורה היה מזה ראיה דבנשא מעוברת חבירו אפילו בשוגג צריך להוציא, ואם כן י"ל דמיירי בשוגג דלא עבר עביר' במזיד ומנוקה מעון, אך דז"א דהא כתבו התוס' ביבמות (דף נ"ח) דאפי' בשוגג לא ה"ל מנוקה מעון, וכבר תמה בזה במשנה למלך על הרמב"ם עצמו שכתב במעוברת חבירו דשותה שאין כאן עבירה ולפע"ד נראה דמזה הוכיחו התוס' דמיירי בהפילה ובמניקה שמא הולד תוך שלשים יום, דאיגלאי מלתא למפרע שלא עשה עבירה ובכה"ג ה"ל מנוקה מעון, אלא דלפ"ז למה אמרו חכמים יכול הוא להפרישה לאחר זמן, הא לרבנן בודאי מיד מותרת כשהפילה, ע"כ צ"ל דבעינן שתהיה ראויה לאישות בשעת קינוי אע"ג דלא היתה ראויה להשקאה מטעם שאינו מנוקה מעון, מ"מ הרי חזינן עתה דמנוקה מעון, ולא בעינן בשעת קינוי וסתירה אלא שתהיה ראויה לאישות כדכתיב בקרא כי תשטה אשתו וכדאיתא בספרי שם וכמ"ש התוס' שם, נמצא שפיר הוכיחו התוס' דהיכא דלאו בת קינוי היא משום שאינה ראויה לאישות לאו בת השקאה היא:

ולפ"ז אפשר לומר נמי דס"ל להתוס' דכיון דמוכח כן לרבנן אמרי' נמי מדרבנן נשמע לר' מאיר דמודה בהפילה. (ומ"מ קודם שהפילה אזלינן בתר רובא דרוב נשים אין מפילות ויוציא ולא יחדר עולמית לדר"מ ואינה ראוי' לאישות בשעת קינוי ולרבנן יוציא וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס וראוי' לאישות בשעת קינוי) או מת תוך שלשים יום כיון דאיגלאי מלתא למפרע דלאו בכלל מעוברת חבירו הוי, ואף דרבא הוי סבר דר"מ ור"א אמרו דבר אחד אפי' בהפילה, היינו לפי שרצה להשוות דברי ר"מ ור"א שאמרו דבר אחד. אבל לפי המסקנא מהיכי תיתי נימא דפליג אדרבנן בהפילה כיון דבלא זה מוכח מדרבנן דבעינן שתהיה ראויה לאישות בשעת קינוי ה"נ לר' מאיר, יצא לנו לדינא דבין אי נימא טעמא דרבנן דיוציא בגט הוא משום קנסא, הא קיי"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד כדאי' בי"ד (סי' צ"ט), ובין אי נימא טעמא משום גדר כבר הוכחנו, דלא שייך גדר אלא כשראינו שכבר עבר על עבירה זו במזיד, ואף כי קשה להקל נגד הכרעת רמ"א נרו דלפי סברת הר"י מאורליינ"ש דהיכא דאיכא איסור אחר אפי' מדרבנן אין צריך לגרש א"כ ה"נ כיון דקיי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה צריך לכתוב לה כתובה אחרת, וכיון דקיי"ל כר' מאיר דכל הפוחת וכו' הוי בעילת זנות, אפי' לא נכתב הכתובה כדאיתא באה"ע (רס"י ס"ו) אסור לו לבא עליה, א"כ איכא נמי איסורא אחרינא וכ"ש לפי מ"ש הב"ש בסי' (ס"ח סעיף ט' ס"ק כ"ד) דנשמע מהתוס' דהיכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות נישואין פ"ש ולפענ"ד תליא בפלוגתת כל הפוסקים באה"ע (סי' ל"ח סעיף ל"ה) ע"ש באחרונים, אבל מ"מ איסורא איכא, א"כ אפי' לפי הכרעת רמ"א דדוקא קידש בשוגג אין צריך להוציא, ה"נ ה"ל כקידש בשוגג כיון דאיכא איסורא אחרינא וגם הוא שוגג, ע"כ יש להקל וסגי בהפרשה:

ולענין לגרשה בע"כ נראה דאף שכתב הב"ש (כסס"י קי"ז ס"ק כ"ד) אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה וכו' לא מפני זה נעשה מעשה די"ל כיון דכנס ובעל דאמרינן דמחל ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, תו אינו יכול לכופה, בשגם דאפילו בנכפה דעת החלקת מחוקק דלא ברירא מלתא כי אם לענוע שאר כסות ועונה, גם מ"ש הב"ש שם (בס"ק כ"ב) ומכ"ש שיכול לזרוק לה גט צ"ע, דהא בכפייה דידיה היינו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואם כן כיון שכתב הרא"ש ז"ל דלא עדיף אשה מאיש היינו נמי בכה"ג אבל לזרוק לה גט בע"כ גרע טפי, וכבר בא מעשה לידינו ממש כעובדא דא וראינו לעשות פשרה ביניהם וגירשה מרצונה והוא מצוה מן המובחר, וה' יאיר עינינו בתורתו ויקוים אז יבקע אור כשחר, ויחיש עת גאולתינו ולא יאחר, בנין בית תפארתינו הנבחר:

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה