גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה סט
מעשה בשכמ שצוה ליתן קודם כל מעזבונו סך ה' אלפים זהובים לדבר טוב וליתן אותו ליד בטוח לדורי דורות לקרן קיימת, ואמר כך ליתן נדוניא לבתו סך ואחר כך לבניו נדוניא סך חוץ מה שיקחו בראש כל הקרקעות ומקומות בבהכ"נ וכלי זהב, ואחר כך לבתו, ואחר כך ינתן עוד לדבר טוב אחר סך שמונה אלפים זהובים, וליתן אותו ליד בטוח לדורי דורות לקרן קיימת, ואחר כך ירדו לנחלה ויחולק כמשפט הירוש' לבניו ובנות עפ"י הנהוג, וע"ז ממנה אפוטרופסין והאפוטרופסין שינו ולא הפרישו הדבר הטוב ולא נתנו אותו ליד בטוח כלל הן הראשון והן השני רק שהיו נותנין הרווחים בכל שנה ושנה כפי אשר היה עולה אם יהי' ביד בטוח. והשיאו בת הראשונה ובנו הראשון ובתו שניה, ונתנו לכל אחד נדוניא כאשר צוה, וגם חשבו מה שישאר לירושה ונתנו לבנו ולבנותיו הנ"ל, ונשאר יתום אחד שלא השיאו אותו, וכעת נולד קלקול גדול לאחר שמתו שני אפוטרופסים ונפסד ביד הבע"ח וביד אחד מהאפוטרופסים שלוה לצורך עצמו מדמי המנוח הנ"ל סך עצום. ונשאל הדין ביניהם בין היתום הנשאר ובין הדברים טובים הנ"ל על מי יחול ההפסד כי עדיין יש ערך עשרת אלפים חובים טובים ועוד חוב טוב אצל שררה מסך י"א אלפים, וכסף ושאר מטלטלין ערך ג' אלפים ואבנים טובים ערך ב' אלפים חוץ הקרקעות וכלי זהב הנ"ל והחובות הגרועין הם ה' אלפים וגם החוב הגרוע העולה נסך עצום שאצל האפוטרופסים:
הנה בראש נראה פשוט דמה שכתב קודם כל לדבר טוב ראשון וכן שהקדים היתומים לדבר טוב שני אין ענין קדימה אלא למה שאמרו בגמרא ב"ב (קל"ח ע"א) יצא שט"ח עליהן, או אם לא היה בשעת מיתה כמבואר (בסימן רנ"ג). אבל לענין מה שאבד ההפסד לפי החשבון כעובדא דגניבא בגיטין (ס"ה ע"ב) דכתב הרשב"א דדוקא מחמרא שפרט הדבר ההוא משאר נכסים הא לאו הכי אע"ג דאמר מנכסי רצונו דלא נימא מנה קבור או מנכסי שלי קאמר אבל אין הנכסים באחריותו, וה"נ מעזבונו הו"ל כמו מנכסי א"כ לכאורה היה הדבר פשוט שיהיה לפי חשבון כל העזבון רק יש להסתפק הואיל ונתברר על פי הרייסטער מעזבון שהיה סך מעות מזומן בשעת מיתה יותר מדבר טוב הראשון וכתב הר"ן והה"מ והובא בשו"ע (סי' רנ"ג סעי' י"ט) דמראהו אבוד דכיון דקי"ל דמנה ממש קאמר א"כ י"ל דה"נ על זה כיון ואם הוא כן יש להסתפק אם הוציאו אותו האפטרופסים לצורך היתומים או אם הוא בתוך המעות ההלואה כעת ונראה פשוט דאם הוציאו אותן לצורך היתומים ה"ל הלואה לגבייהו וכ"כ בתשובת פרח מטה אהרן בתשו' סי' וחייבין לשלם וקיי"ל דמכל אחד שרוצה לגבות גובה, ואין צריך לוותר אחר כולן ואף אם היה בדעת האפוטרופסים שיחול החוב על איזה דבר מסוים אין זה פרעון עד שיתנו ליד איש בטוח בצוואתו כמ"ש בתשובת הרשב"א והביאו הב"י במה שהפרישו האפוטרופסים שטרות ונאבדו ע"ש, נמצא כיון שאין שאר היתומים לפנינו ומי יודע אם יצייתו דין או אם יוכל לגבות מהן היה גובה הדבר טוב הראשון מקודם מהנשאר והיה הדין אם ינוכה הרווחים שנתנו על הקרן בלא היתר, ואם הוא בתוך המעות ההלואה כעת שהיא בין הטובים והגרועים סך ט"ו אלפים א"כ היה השליש היזק שהרי נתערב סך עשרת אלפים מהיתום בתוך ה' אלפים הנ"ל אך הנ"ל כיון שהיתום לעולם נקרא מוחזק י"ל דנהי דכתב הר"ן דמנכסי מראה נאבד ולא כתב רבותא להיפך דאם נאבדו המטלטלין צריך ליתן לו המעות משום דיד היורשין על העליונ' דיכולין לומר לו שלא כיון למעות המזומן דוקא:
ועוד נראה דכיון דהביא הרשב"א בריש פרק הנזקין פלוגתת הקדמונים לענין בינונית וזיבורית אם יש לראשון קדימה ה"נ לענין מעות מזומן כיון שציוה לבניו גם כן מעות וכן לבנותיו ולדבר טוב אין עלוי לדבר טוב הראשון ליקח מעות מזומן כי אין לו עלוי אלא לענין בע"ח כמ"ש הרשב"א שם ואדרבה לראשון אמר מעזבונו ולבניו לא אמר מעזבונו, וי"ל יותר שכיון למזומן, והעיקר דאנו רואין דלא כיון למזומנים כיון שאמר לכולן בלשון מעות, ומעתה הכל לפי חשבון, רק עדיין יש להסתפק אם יש לדבר טוב ראשון בקרקעות כיון שצוה ליתן בתחלה לדבר טוב הראשון נראה דאין בזה ספק, כיון שייחד לבניו כשם שאם נשרף ח"ו הבית אין לו לגבות משאר דברים ה"נ אין לאחרים חלק בהן ולא הקדים הראשון אלא אם היה יוצא עליו שט"ח ולא נשאר אלא הבית היה הראשון גובה ממנו אבל כיון שהיה לכולם הרי ייחד לכל אחד מהם שלו נמצא יצא הדין שכל הנמצא הן במזומן הן בשט"ח הן כסף יחולק לשלשה חלקים לפי החשבון שב' חלקים שייך ליתומים וחלק א' לדברים טוב ל"פ חוץ קרקעות וכלי זהב שייך ליתום לבד כן נראה לפי עניות דעתי: