גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה ס
בענין חשש דמערבין פסולת הפשתן בתוך הקנבוס הנה בודאי אם מערבין קודם הטויה הוא בטל ברוב כמבואר במשנה ובכל הפוסקים אלא דאם כבר עשה חוטין צ"ע דהרמב"ם ז"ל כתב (פ"י מה' כלאים הלכה ו') מפני שאינם חוטי צמר משמע דבחוטין לא בטיל מיהו בטעם הדבר דלא בטיל כתבו התוס' והרא"ש בנדה (ס"א ע"ב) משום דהיתר בהיתר וע"י תערובות נאסרות לא שייך בי' ביטול ולא דמי לבשר בחלב דהתם דרך בישול נותנת טעם אסרה תורה:
ובאמת דהיא סוגיא מפורשת בחולין (דף ק"ח) דאמר אביי אי חידוש הוא אפילו משהו נמי ופירש"י דאי חידוש הוא דכל חד באנפי' נפשי' שרי אפי' משהו נמי וע"ז אמר רבא דדרך בישול אסרה תורה וכתבו התוס' שם דהדר אביי לגבי רבא אבל באמת כד דייקינן משמע לכאורה איפכא דמשמע דוקא א"א דחידוש הוא אז הוא במשהו אבל אי לאו חידוש הוא כדקאמר בפסחים דתרי מיני אמר רחמנא בכלאים שפיר בטעמא תליא מילתא ופירש"י דילפינן מזרוע בשילה וקאמר שם בחולין (דף צ"ח) דאטו לקולא גמרינן לחומרא גמרינן אנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל א"כ בכלאים דליכא למילף מזרוע בשילה הדרינן לכללא דחד בתרי בטיל ומשמע בסוגיא שם דתרי מינין לאו חידוש הוא אלא משום דאי תרי ס"ל לרבא וסוגיא דפסחים דחידוש הוא א"כ משמע להדיא דבכלאים דלאו חידוש הוא חד בתרי בטיל וא"ל (דבכל) היתר והיתר חידוש הוא בכלאים וא"ל להיפך דאשכחן בבשר בחלב כיון דע"כ בבב"ח חידוש הוא משום דאי תרי וכו' מיהו ז"א דאכתי אשכחן בכלאים כמה מינים בכרם ובאילן ובבהמה, ודוחק לומר דכי היכא דמסיק בבשר בחלב דחידוש הוא משום דאי תרי ה"נ בכלאים חידוש הוא בכלאי בגדים משום דלא אסרה תורה אלא דרך שוע טוי ונוז ולכך לא בטיל אף לאביי ולהכי פירש"י בחולין דאשכחן בכלאי הכרם והנלפענ"ד ליישב קושיא זו לדברי הרא"ש ז"ל הוא דבאמת לפי מה דמסיק רבא דדרך בישול אסרה תורה ממילא אמרינן דבגד שאבד בו כלאים דהיתר בהיתר לא בטיל ובב"ח דבטיל משום דדרך בישול וכו' אבל לסברת אביי דלא ידע מהא ע"כ הוי סבר דהיתר בהית' בטל ממתני' דטיפ' חלב והא דבכלאי' לא בטיל ע"כ פליגי וס"ל דחידוש הוא וס"ל כתנא דמשרת דלא יליף ג"כ מבב"ח משום דחידוש הוא וס"ל לאביי להלכה כסתם משנה זו:
ובזה מתורץ מה שפירש"י בחולין משום דכל חד לחודי' שרי משום דע"כ לאביי צ"ל בכלאי בגדים דלא בטיל משום דחידוש הוא דכל חד לחודיה שרי אבל לבתר דמסיק רבא דדרך בישול וכו' א"כ מהיכי תיתי נימא דפליגי אלא משום דהיתר בהיתר לא בטיל ולעולם דכלאים לאו חידוש הוא וכי היכי דלא ניעול בדוחקא נלענ"ד דאפשר לומר דאביי ורבא לשיטיי' אזלי דהנה לפמ"ש הר"ן בנדרים (דף נ"ב) בטעם הרי"ף ז"ל שכ' בפת שאפאה עם הצלי דהוי לי' דבר שיש לו מתירין אע"ג דהו"ל מין בשאינו מינו משום כיון דה"ל היתר והיתר לא אזלינן בתר מינו כלל ביותר אזלינן בתר ההיתר נמצא לפ"ז מצינו סמוכים לדברי הרא"ש ז"ל:
ונראה דיש לומר דדוקא לרבא דקי"ל כוותי' דאזלינן בתר שמא שפיר יש לומר כיון דשם היתר שוה לא אזלינן בתר שם המין אבל לאביי דבטעמא תליא מילתא אע"ג דהשם שוה ה"נ י"ל אע"ג דהיתר והיתר הוא מ"מ אזלינן בתר טעמא ולאו מין במינו הוא אע"ג דשם היתר לשניהם והוי ס"ל דמתני' דבגד שאבד בו כלאים אתיא כמ"ד דחידוש הוא כמ"ש לעיל א"נ י"נ דבכלאי בגדים דלא שייך טעמא מודה אביי דאזלינן בתר שמא וה"ל מין במינו היתר בהיתר:
ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שקשה לי עוד בדברי הרא"ש אלו דמשמעות דבריו וכן משמעות הטור דחוטין לא בטילי ואפילו בחוטין של צמר רחלים בשל גמלים והא מנא לי' נהי דמתני' דבגד שאבד בו כלאים משמע דלא בטיל היינו צמר בפשתן שעל ידי תערובתן נאסרו כמשמעות לשון תוס' והרא"ש אבל דשל גמלים מנ"ל ולפמ"ש דטעמא משום דהיתר בהיתר הו"ל מין במינו א"כ אפי' בשל גמלים דכ"ש דהוי ליה היתר דוגמא דפת שאפאה עם הצלי אלא דלפ"ז צ"ע דלמה בחוטין דוקא אבל בלא טווי בטילין כמשנה מפורשת וביארה בתחלת דבריו כיון דהיתר בהיתר הוא (ובשלמא בלא דברינו יש לפרש כמ"ש לקמן בס"ד) לא בטיל והיה נראה לפענ"ד ליישב קצת בדוחק והוא דהרא"ש לית לי' הך דהרי"ף בפת שאפאה עם הצלי ושפיר בטל דהוי ליה מין בשאינו מינו כיון שאין שווין בשמן אבל בשכבר נטוה ומקריין חוטין שוין בשמן וכה"ג סמך לדבר בריש פרק הגוזל עצים דצמר וטווה אמר שם דהוי שינוי וכתבו התוס' שם דבעינן שינוי שנשתנה שמו והיינו דמעיקרא צמר והשתא חוטין א"כ י"ל כיון דשווין בשמן והיתר בהיתר ודאי לא בטיל:
ובזה תרצתי בריש סנהדרין (דף ד' ע"ב ד"ה דרך) וקשה לי דהא איכא חלב טהור דג"כ מיקרי חלב ודלמא אסרה תורה בחלב טהור ונראה דלפמ"ש הפר"ח (ברסי' צ"ח) דחלב ובשר שוין בשמן כדקאמר כשהותרה נבילה וכו' ועוד הרבה ראיות וכיון דלמעלה מס' לכ"ע אזלינן בתר שמא אפי' להש"ך (בסי' צ"ח) אז בחלב טהור הוה ליה מין במינו והיתר בהיתר דלא בטיל והיינו דקאמר דרך בישול אסרה תורה בפירש"י בחולין (דף ק"ח) דמזה ילפינן דדוקא בטעמא ולא במשהו ומעתה י"ל דבחלב אסור ל"ל משום דאין איסור חל על איסור רק הא דקאמר דרך בישול הוא משום חלב טהור ודו"ק:
אבל עכ"פ לא נחה דעתי בזה כ"כ די"ל דמיקרי חוטין של צמר וכיון דיש להם שם לווי לא הו"ל שוין בשמן כמו בשר ובשר עוף ואפשר יש לדמותו לבשר שור ועז וצ"ע. ויותר היה נ"ל דטעמא דהיכא דמערבין הצמר ונתבטל קודם הטווי דליכא איסור דאורייתא דבעינן דוקא שוע טוי ונוז כמו שהאריכו התוס' בפירושו לא מחמרינן כל כך וכה"ג כ' לקמן בעורות התפוסין בפשתן דבטלין א"כ כיון דהוי דרבנן לא מחמרינן בספיקו א"כ ה"נ כיון שלא נעשו טיוי לעצמן לא מחמרינן דנהי דיש לומר דלא בטיל מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ולפ"ז גם לתפור הקנבוס תחת בגדי צמר לא מחמרינן דג"כ קי"ל דהוי דרבנן:
אמנם מפשטות דברי העור נלענ"ד דלמד בדברי הרא"ש פירוש א' והוא דס"ל דצמר בפשתן דווקא לא וכמו שכ' הראב"ד ויבואר לקמן (בס"ד) בשיטת הרמב"ם ואין ביטול לצמר בפשתן א"נ איפכא משום דנעשית גוף האיסור כמו שכתב הרא"ש והא דמועיל כשמרבה עליו מין א' היינו משום דאמרינן נסלק את הצמר רחלים כאילו אינו וצמ"ג רבה עליו ומבטלו כדס"ל לרבא אליבא דר"י במין במינו ולאביי דלית ליה הך סברא (בחולין דף ק') כבר כתבתי דאביי ס"ל דשפיר בטל אפי' היכא דנעשה גוף האיסור כדס"ל בחולין (דף ק"ח) והא דמהני כשמערבין אחר ע"כ נפרש כמ"ש לקמן בפי' הכ"מ ע"ש וס"ל להרא"ש וטור דהיכא דמתחבר ביחד צמו"פ במקום אחד כבר נעשה האיסור במקום הזה ושוב אין לו ביטול א"כ היכא דנתערב צמו"פ קודם הטווי שפיר אמרינן דמערב היטב ובכל חוט הטווי הרוב הוא מצמר גמלים נגד הפשתן או הצמר ומתבטיל שפיר דליכא שום כלאים ביחד, משא"כ בחוטין דכשמתחבר באריגה יחד חוט הצמר עם חוט הפשתן נעשה כלאים ושוב אין לו ביטול ובהכי א"ש דברי הטור ושו"ע ביו"ד (סי' רצ"ט) ובזה נכון מה שכתב הש"ך דמצינו בב"ח יבש ביבש דבטיל ע"ש שמפרש כן דברי הרא"ש בסתירת טעם הלבוש הנ"ל ולכאורה הוא פלאי דאיך משכחת שיתבטל אפילו אם בבשר וגבינה יהיו שוין במראיתן כגון דבר שיש טעם בשר בו ודבר שיש בו טעם חלב מ"מ איך שייך בו ביטול הא יכול לאכול כ"א לבדו בלא שום איסור ואם נאמר דבטל ומותר לבשלם כא' זה לא מצינו ואדרבה מבואר (בסי' ק"ט במין בשאינו מינו דבעינן ס' מדרבנן שאם יבשלם יתן טעם אלמא דאסור לבשלם ביחד ואפי' להאו"ה דלא ס"ל זה הטעם כאשר הביא דבריו הש"ך (בסי' צ"ח סק"ו) מ"מ בכה"ג דאכתי ליכא שום איסור מהיכי תיתי לבשלם ביחד ומנ"ל להקשות וע"כ צריך לפרש כגון שנתערב חתיכת בב"ח בין שאר חתיכות בשר ומאי קושי' הא הכא היתר בהיתר:
אבל לפמ"ש דס"ל דכיון שנתערב צמו"פ שוב אינו בטל אפי' בצ"ג שפיר מדמי ליה לבשר בחלב שנתערב בבשר אחר דהוי ממש כן ואין לתמוה דכיון דצ"ג אין בו משום תערובת שעטנז איך יחשוב כולו כגוף האיסור כה"ג מצינו בב"י בשם בעה"ת במין שנתערב בהן בב"ח דנעשה נבילה אפילו לשיטת רבינו אפרים דלית ליה חנ"נ בשאר איסורין וכבר כ' הש"ך (בסי' צ"ד ס"ו) דכיון דמבב"ח קאתי כדמעיקרא דיינינן ליה זה נ"ל בפשטות דבריהם ז"ל:
אבל תמיהני ע"ז דהא בכלאי הכרם קי"ל דבטל במאתיים הרי דמצינו ביטול לאחר שכבר נאסרו וה"נ לו יהא דאותו שנתערב נעשה גוף האיסור למה לא יתבטל הכל בצ"ג ואין ראי' מבגד שאבד בו כלאים דהתם אותו החוט היא כלאים עם כל הבגד ואין שייך בו ביטול:
ובאמת דאף ע"ז יש לפקפק דכיון דהחוט של פשתן נתחבר עם חוט שאצלו הו"ל כלאים ונעשה הגוף האיסור. א"כ יתבטל זה בשאר הבגד דאינו מחובר עם הפשתן ברובא דהא כבר ה"ל איסורא. ואמנם זה תקשה ג"כ על פירוש הראשון שכתב דאינו מתבטל מיירי דהו"ל היתר בהיתר ע"ד פת שאפאה עם הצלי דהא ודאי הרי"ף ז"ל מודה בפת שאפאה עם הצלי אף דאסור לאכול עם חלב משום משהו ריחא דבי' דלא נתבטל מ"מ אם בשלו בחלב לא נאסר דמשהו בשר שבו נתבטל כיון שנעשה איסור א"כ ה"נ תקשה כיון שנעשה איסור בחוט שאצלו למה לא יתבטל והא ודאי א"ל דלא אסר רק לכתחלה דהא כאן לא שייך מבטל איסור לכתחלה כמ"ש הט"ז ויבואר לקמן בס"ד, ותו דמשמע להדי' מדבריהם דאפילו בדיעבד הבגד אסור ותו דלפמ"ש דאף על בגד שאבד בו כלאים קשה הרי מפורש בש"ס שאסור אפילו בדיעבד והנלע"ד בזה נכון דהא קשה טובא מה נדחקו התוס' והרא"ש בבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא כיון שלא ידע מקומו דהא לא דמי כלל לשאר אסורין דנהי דאמרה תורה אחרי רבים להטות ומזה ילפינן דכל האיסורין יבש ביבש מדאורייתא ברובא בעיל זולת מה שאסרו חז"ל היינו משום דאזלינן בתר רובא וכיון דרובא דהתירא הוא הכל מותר אבל בכלאים דקי"ל דאם יש כלאים מצד אחד אפי' נגרר ע"ג קרקע אסור ללבוש צד השני משום דכל הבגד נאסר אטו משום דלא ידענו מקומו יותר הבגד עכ"פ כולו דאיסורא הוא ובמה יבוטל ובאמת אם יתערב בגד שיש בו כלאים בשאר בגדים דהיתר בטל חד בתרי וצ"ל דקושיות התוס' דבאמת אם הוא כבר כלאים לא שייך שיתבטל דכל הבגד נאסר אלא דנימא שנתבטל החוט של פשתן ולא בא כלל לידי כלאים וע"ז תירצו בטוב טעם דהחוט פשתן א"א שיתבטל היתר בהיתר וכיון שנעשה כלאים הרי כל הבגד אסור ולא שייך ביה ביטול אבל אם נתערב בגד שיש בו כלאים עם שאר בגדים באמת בטיל דוגמא דכלאי כרם דבטל מן התורה ברובא ומדרבנן במאתים:
ולפ"ז ממילא אין אנו צריכין לדוחק הש"ך בדמיון שנתערב יבש ביבש בבב"ח כמו שיעוין בדבריו ז"ל דלפמ"ש דהתם לא משכחת אלא לשכבר נאסר כמ"ש לעיל א"כ לא דמי כלל לבב ח דהכא כל הבגד נעשה איסור ולא דמי אלא לבגד שיש בו כלאים שנתערב בשאר בגדים:
ובזה מתורץ נמי העט"ז שכתב משום דמקומו ידוע לא שייך בו ביטול והקשה עליו הש"ך מיבש ביבש בב"ח ולפמ"ש ל"ק מידי דבאמת צריך לתירוץ של הרא"ש דהיתר בהיתר לא בטיל כי היכא דלא תיקשי דליבטל החוט של פשתן ואין בו כלל משום כלאים כמו שחר יבש ביבש דאיסורא אבל כיון שמתרץ דדבר שהוא היתר בהיתר וע"י תערובתן נאסר לא בטיל ונעשה כלאים ול"ד לבב ח בלח דיהיב טעמא ואין מקומו ניכר א"כ שוב אין להקשות מיבש ביבש דבב"ח דהכא כבר נאסר כל הבגד ובאמת בגד בבגדים בטל וכן בשר בגבינה לא בטיל אפי' אי הוי משכחת בין תערובות ודו"ק:
ועתה שזכינו לזה נראה לפענ"ד לפרש דברי הרא"ש וטור בטוב טעם דהנה בדבריהם מפורש דדווקא שנעשה התערובת בשעת אריגה והשו"ע הוא שכ' לאחר שנעשה חוטין. ונראה דס"ל להרא"ש כל שנתערב קודם האריגה אפי' חוטין בחוטין כיון שהתערובת היה בהיתר דהא לא נארגו ונתחברו עדיין כבר בטל חד בתרי ואף אם אח"כ מתחברים אינם נאסרין כדס"ל להרא"ש וטור (בסי' ק"ט) דכיון שנודע התערובות כבר נעשה היתר אבל אם התערובות בשעת אריגה, א"כ כיון שנתחבר במקום אחד ה"ה כלאים ונעשה כל הבגד אסור ולא שייך ביה ביטול הכלאים דהא כל הבגד נאסר כנ"ל משא"כ בנתערב קודם החיבור והשו"ע לשיטתיה דס"ל לעיל דחוזר וניעור א"כ בשעת החיבור נעשה כלאים ולא בטיל וכ"ש לפמ"ש לקמן בשיטת הרמב"ם דהשו"ע ס"ל כותי' לא שייך כלל ביטול בחוטין:
ולפ"ז למאי דכ' הרמ"א (בסי' ק"ט) דבמקום הפסד קי"ל כהרא"ש יש להקל כמו שיבואר לקמן (בס"ד) ולא דמי לבגד שאבד בו כלאים דהתם מיירי או שנודע אחר עשיית הבגד שנתערב בשעת מעשה א"כ לא נתבטל כיון שלא נודע. א"נ דמיירי שעירבו במזיד וידע מקומו ואח"כ נשכח כמשמעות לישנא דאבד א"כ כיון שהי' ידוע לא נתבטל מקודם משא"כ בנידון דידן שלא נתחדש לנו שום ידיעה אחר אריגה מן קודם אריגה:
ועתה נשוב לשיטת הרמב"ם ז"ל הנה הוא י"ל דס"ל דצמר בפשתן שפיר בטל כמ"ש בעורות הכבשים ותירץ הט"ז דחוק מאד והנה הכ"מ המליץ בעדו מן הירושלמי דמוסיף עליו מין אחר ותמה עליו מאוד הט"ז דסייעת' הוי תיובתא ובאמת צריך לשום אל לב אל אור הבהיר מראה הכסף נבחר ונראה פי' דבריו דהנה תו הקשה הדרישה דהא אין מבטלין איסור לכתחלה ואיך מתיר הירושלמי לערב ונ"ל דס"ל דכיון דבטל קודם החיבור דעדיין כולו היתר אין זה מבטל איסור לכתחלה כגון חלב שנתערב במים שמותר להוסיף עליו מים כיון דעדיין כולו היתר אבל ודאי דאסור לכתחלה ליתן חלב למים שיבשל בו בשר וע"ש בתשובת צ"צ הביאו הרמ"א (סי' תמ"ז) אלא שכבר נתערב מותר להוסיף עליו:
והנה בוודאי לדעת הרמב"ם ז"ל דצמר בפשתן כלאים דאסרה תורה היינו שיחבר בגד של צמר בשל פשתן או בענין אחר שניכר דלא שייך ביה ביטול אבל בתערובת פשתן בצמר כיון דקיי"ל דא"א לצמצם שפיר מותר ממ"נ אלא דמיירי שאין בו שיעור לעשות בגד וצריך לצרפו לאיזה דבר או לצמר או לפשתן, וכיון דא"י איזה הרוב א"א לצרפו דאם יעשהו בצמר דלמא פשתן הרוב וה"ל ככולו פשתן ואיך מבטלו לכך מביא מין א' דממ"נ ליכא איסורא וכיון שכבר בטל מותר לעשותו כיון דא"א לעשותו לא עם צמר ולא עם פשתן, ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל וכ"מ דצמר בפשתן בעל דאל"ה כיון שנתערב לו צמר בפשתן וא"א להפרידו ה"ה בחזקת איסור א"כ אסור לבטלו, א"ו דבטל וליכא שום שם של איסור עליו רק שרוצה לחברו עם צמר או עם פשתן שאין בו שיעור בגד בזה כיון דא א לו לחברו עם שום דבר חשוב קצת דיעבד ומותר לערבו עם צמר גמלים וכיון דבטל יוכל לעשותו באיזה שירצה (דודאי דבר שחל עליו שום שם איסור מאיסורי' שבתורה או שנאסר כבר מחמת בב"ח או מחמת כלאים אסור לבטלו וה"ה לערב בשר לכתחלה בחלב הרבה או מעט צמר בפשתן הרבה אסור לכתחלה אבל לערב חלב במים אף שיתנו אח"כ בבשר מ"מ בשעת התערובת ליכא שום ביטול איסור ואף אם לכתחלה ממש שלא לשום צורך משמע דאסור כמשמעות השו"ע בהג"ה (ס"ס צ"ט) דדווקא אם נתערב אבל אם יש בו צורך מותר תדע דגם זה הוי קצת לכתחלה ליתנו לבשר ואפ"ה הש"ך כ' שם דמותר ליתנו לכתחלה ובחדושי י"ד הוכחתי דהא כ' הרמ"ה (בסי' צ"ה) דמים הוי לכתחלה תמיד) ודו"ק:
ובאמת לפמ"ש בדעת הרא"ש דס"ל דכל שלא נתחבר אף אם נתערב שפיר בטל פשתן בצמר צ"ע דלמה מביא מין אחר הא כבר בעל ממ"נ וצריך לומר ג"כ כן שרוצה לחברו עם איזה דבר כנ"ל אלא דלפי"ז כיון דס"ל דקודם החיבור ליכא שום שם איסור היה מותר לבטל לכתחלה פשתן בצמר וצ"ל דאפ"ה עדיף טפי לבטלו במין א' ואפשר דס"ל דכיון דאסור לכתחלה לגרום דלא גרע מחלב במים אף דהכא חשיב קצת דיעבד מ"מ עדיף טפי לבטלו במין א' אבל להרמב"ם י"ל דגם בתחלה בתערובת צמר בפשתן נקרא שם איסור אלא דס"ל דאפ"ה בטל הרי דיפה כתב הכ"מ דלהרמב"ם הירושלמי אתי' בפשיטות טפי על נכון ודו"ק:
מיהו הא דכתוב הרמב"ם ז"ל מפני שאינם חוטי צמר משום דחוטין לא בטילין אי אפשר לומר עפ"י הדרכים שכתבתי אליבא דהרא"ש ז"ל דכיון דס"ל דצמר ופשתן בטלי' זה בזה וע"כ טעמא דמתני' דבגד שאבד בו כלאים הוא משום דחוטין לא בטילי:
ולכאורה היה נראה לפענ"ד כמ"ש הסמ"ג דחוטין חשיבי ולא בטילי אבל באמת נ"ל דשיטת הסמ"ג ע"כ כסברת הרא"ש דצמר ופשתן לא בטילין זה בזה וכן מבואר בסמ"ג דצמר ופשתן אין בטילין זה בזה וכן הביא הב"י בשמו ולכאורה תמי' דלמה לו תרי טעמא דכבר כתוב דחוטין חשובי ולפמ"ש אתי שפיר דטעמא דחשיבי היינו דאפילו בשל גמלי' אינו בטל, ובאמת הוא מדרבנן כדין כל דבר חשוב, וטעמא דצמר ופשתן אינן בטלין הוא הכרח וטעם להא דמדאמרי' אין צמו"פ בטלין זה בזה דהא לכאורה היא מוכרח דמדאורייתא חוטין לא בטילי דהא אמרינן כהנים אשתרי כלאים גבייהו, ואמאי הא נהי דלא בטיל חוט הפשתן בחוט השני דהוי עשיותיו שוות וליכא רובא אבל למה לא יתבטל בחוטי התכלת וארגמן חד בתרי וכיון דצמו"פ בטילין זב"ז לא אשתרי כלל ולכאורה נ"ל דהתם לא שייך ביטול משום דמצות אין מבטלין זא"ז כדאי' בע"פ אלא דז"א דהא דקאמר נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה מי אישתרי וכן אמרינן בפ' בא לו דאי לאו דקשין הן היה אסור לשכוב עליהן והתם לא שייך מצות אין מבטלין זא"ז. והתם ל"ל טעם הסמ"ג משום דחשיבי, דהא דקיי"ל דדבר חשיב לא בטיל הוא מדרבנן. ונ"ל דהתם לא שייך ביטול משום דניכר ואפ"ל דדווקא התם שהיה ניכר במראה שחוטי פשתן לא היו צבועות אבל שאר חוטי פשתן דאינו ניכר היה ראוי שיתבטל אבל לפ"ז י"ל דהכא נמי אפשר להכירו ע"י צביעתו כדקי"ל בבגד שאבד בו כלאים ודבר שאפשר להכירו אינו בטל וצ"ע בפשתן עם קנבוס אם ניכר ע"י הסימנים שכתב השו"ע ולפענ"ד דזה הוא החילוק בין חוטין לנימא לפמ"ש הפוסקים ביו"ד (סי' ק"ד) דדבר שקשה מאוד להפרידו אף שניכר במראה מתבטל ועיין בש"ך גבי אימרטוטי אימרטט נמצא י"ל ה"נ כדאיתא ר"פ הגוזל עצים דחוטין וארגן הוי שינוי חוזר לברייתו אבל נמטו שנעשה מנימות א"א להפרישן א"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דחוטין לא בטילו דבחוטין לא שייך ביטול משום שיכול לסתור האריגה ולהפרידן זה מזה אבל כשנתערב צמר עם פשתן קודם הטווי א"א להפרידן ושפיר בטלו וגם א"א להכירן וזה הוא הטעם נמי דצמר עורות כבשים הנימין שלהם בטילי' בבגד משום דא"א להכירן זה היה נראה לי שיטת הרמב"ם ז"ל וכן משמעות הרמב"ם ז"ל שכתב שצורת הכל צורת ג' ר"ל דאינם ניכרים. ולשיטת הסמ"ג דס"ל דהטעם הוא משום דחוטין חשיבי, ולכאורה לא מתרצא קושית התוס' ורא"ש בנדה דהא בסוף תמורה מוקי לה כצפורתא דוקא ואפשר דבשער נזיר וכיוצא בו לא שייך חוטין דנארגין מן הנימין:
ובזה נראה לי ליישב מה שהקשה הש"ך על העט"ז דלמה לי' למימר כלל דהיתר בהיתר לא בטיל והיא סמי' דהא תקשה משער נזיר, ולפמ"ש י"ל דס"ל דבשער נזיר דהוי מן הנימין לא שייך ידוע מקומן וה"ל כמו שנתערב צמר ופשתן:
ועתה נשוב לנידון דידן נלענ"ד להקל חדא דאיכא ס"ס ספק לא נתערב, ואם נתערב שמא נתערב כשהוא צמר ונתבטל לכ"ע ויותר מזה באיסור דרבנן אם ידוע שעכו"ם א' אינו מערב מציל על כולן כדאיתא ביו"ד (סי' קי"ד ס' יו"ד) כל שאינו ידוע בודאי שנתערב אפילו בחוטין עצמן ספק שלא יחובר אותו החוט בשעת התפירה כדאיתא (בסי' שס"ה) לטעם הרשב"א ואפילו בחוטין למ"ש דטעמא דהרא"ש דמיקל בצמו"פ אע"ג דה"ל היתר בהיתר משום דכיון דלא נטוה ונשדר ה"ל דרבנן הכא נמי דרבנן הוא כמ"ש לעיל וגם לפמ"ש דהטעם הוא משום שלא נודע עד אחר שנתערב בבגד ולא נתבטל קודם א"כ היינו היכא דנתחדש לנו ידיעה אחר התערובת אבל הכא דלא נתחדש לנו יותר מתחלה א"כ בזה הספק אם נתערבו החוטין ג"כ בטל כבר וה"ל כבר היתר לדעת הרא"ש והיקל ביה הרמ"א ז"ל ולשיטת דסמ"ג הדר הו"ל דבר חשוב מדרבנן, ומצינו שמודה בהך (דסי' שס"ה) דבטלי וכן י"ל דפסולת פשתן דלא חשיב מחמת גריעותי' מערבין אותו ובטל ואפ"ה ה"ל ספק דבר חשוב קי"ל דבטל אלא דלטעם הרמב"ם שכ' משום שניכר ויוכל להפרידו צ"ע אבל כבר כתב דבל ז איכא ספיקא טובא והיא דבר קשה מאוד לאסור נראה לענ"ד להקל, וד' צבאות, יראני מתורתו נפלאות, ויוחש לעובה אות, בקץ הפלאות: