גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה מג
על דבר הנעשה בחליצה שבשעת חליצת הבעל נפל ביד אשר עלי' ולא ראה אחד משלשה דיינים את גוף החליצה אם מעכב בדיעבד ואם יש לצרף במקומו א' מן הנוספין וזה הנלע"ד בזה:
הנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות יבום (דין כ"ג) דרקיקה לעיני הדיינים דקאמר רבא ביבמות (דף ק"ו ע"ב) אינו אלא לכתחלה וכתב הה"מ דלישנא דצריכי משמע הכי מדלא קאמר אינו כלום כדקאמר באכלה תומא וכו' ואין כוונתו משום דרקיקה כל עצמה אינה מעכב דקיי"ל דמעשה באיש דוקא מעכב כמו שרצה לפרש בתשובת מהרח"ש ע"ש ז"א חדא מאי קמ"ל דכבר כתב זה (דין י"ב) דלא רקקה חליצתה כשירה ותו דקודם לזה בסמוך (דין כ"ג) כתב הרמב"ם ז"ל ברקקה וקלטתו הרוח דאינו כלום והיינו ע"כ שצריכה לחזור ולרוק והכא קאמר לכתחלה ש"מ דכוונתו דאינה צריכה לחזור ולרוק וכן הבין בדבריו הב"ש (בסי' קס"ט סקל"ט):
ובטעם הדבר כתב הב"ש דס"ל לרבא דלעיני לא קאי על וירקה אלא ארישא דקרא ונגשה יבמתו אליו וגו' וחלצה וגו' והא דקאמר לעיני הזקנים וירקה הוא אסמכתא בעלמא ומלשון הלבוש משמע דדרשה גמורה היא אלא משום דלא סמוך לוירקה הוא רק לכתחלה, וזה נראה יותר דהא בריש (פ' מ"ח) משמע דדרשה גמורה היא דהא קאמר דקרא לכדרבא ומקשה ואידך נמי מיבעיא ליה לכדרבא הנ"ל וכו' ואי עיקר קרא על וחלצה ורבא לאסמכתא קא' איך שבק עיקר דרשא ונקט האסמכתא:
מיהו גם טעם הלבוש דחוק מאד דאיך מפסקי' קראי דעל וחלצה לעיכובא ועל וירקה לכתחלה דא"צ לחזור ולרוק דכבר נתקיים מצות רקיקה ויותר נראה מזה דס"ל לרבא דכולי מילתא דלעיני הזקנים אינו אלא לכתחלה מטעמים שיבוארו בסמוך בס"ד ואף דמעשה באיש מעכב דוקא אין חילוק בין רקיקה לחליצה אלא לענין שתהא מותרת לשוק אבל בגוף המצוה אין לחלק בין מצות חליצה ובין מצות רקיקה דכיון דא' דלעיני קאי ארקיקה לאו ביטול מצות הרקיקה היא ולהכי אין צריך לחזור ולרוק דכבר קיים מנות רקיקה הכי נמי לענין מעשה באיש לאו עיקר המעשה הוא:
א תדע דהא הא דצריכי דיינים למקבע דוכתא יליף רבא מקרא ואפיה כתבו כל הפוסקים דאינו מעכב בחליצה ולא אמרינן דבעינן שתהיה המעשה באיש דוקא לפני הזקנים דקבעי דוכתי אלא אמרינן דדוקא עיקר המעשה מעכב ויבואר עוד באורך בס"ד:
ב והנה הב"ש מדייק מדברי התוספות (דף ק"ג ד"ה והחולצת מן הסומא וכו') וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים ה"א דה"ה יבם ומשמע דה"א אפי' לפסול ומפרש הב"ש דלאו ארקיקה קאי, כמ"ש הב"ח אלא אחליצה קאי וכן פסק בתשובת מהרח"ש משמע דבחליצה מעכב, מיהו הב"ח עצמו כתב דיש לפרש דברי התוס' לענין לכתחלה דברייתא דחולצת מן הסומא הוא אפי' לכתחילה כמ"ש באורך אלא דכ' דבר"פ (מ"ח ד"ה לעיני) כ' דבדיעבד פסול ולא מצאתי שם שום הכרח בתוס' שלפנינו ואפי' אם נימא כמשמעות דבריהם דה"א לפסול אפ"ה אין שום ראיה מדבריהם לעכב אם לא ראו דודאי טעמא דמסתבר הוא דאם בעינן לכתחילה לראות ממילא בסומא פסול משום דאינו ראוי לבילה דלמה יגרע מקריאה דאינו מעכב כל עיקר ואפ"ה באלם ואלמת פסול משום דאינן ראוין כמ"ש הב"ש עצמו לענין רקיקה ובאמת צריך לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דסומא אינו חולץ לכתחילה משום דבעינן וירקה בפניו, וס"ל דהוי כמו לעיניו א"כ למה לא נימא בסומא דאינו ראוי יפסל ומנ"ל לברייתא דחולצת מן הסומא כשר נימא דהוי כמו אלם ואלמת אלא דס"ל דבפניו לאו ביטול הרקיקה ואינו אלא לכתחילה במצות רקיקה, וכיון דראוי לקיים מצות רקיקה נא מעכב מ"מ איצטריך ברייתא לאשמועינן, דה"א משום דאין ראוי לפסול קמ"ל דאפ"ה כשר הרי דמזה נמי ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דכתיב בפניו בסמיכות גבי וירקה אפ"ה אינו אלא לכתחילה וה"ה בלעיני הזקנים וה"ה בקביעת דוכתא, דאינו אלא לכתחילה:
ג תו נראה דהוכחת רבא דקרא לכתחילה דהא כתבו התוס' (דף ק"א ע"א) בד"ה זקני וכו' דהזקנים דכתיב גבי לעיני הזקנים דאי הוי כתיב לעיניהם ה"א דאיבם נמי קאי קשה איך שייך לומר כן הא כתיב וירקה בפניו ואי בעינן לעיניו ל"ל בפניו וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דבפניו היינו לעיניו אלא ע"כ דלעיני היינו לכתחילה וה"א דבפניו לעכב להכי איצטריך לעיני הזקנים וממילא דבפניו לכתחילה ודוחק לומר דה"א דלעיניהם לא קאי ארקיקה דא"כ מנ"ל לרבא באמת דלעיני (לא) קאי ארקיקה (אלא) דכבר כ' דדרשה גמורה היא לרבא, כדמשמע בש"ס כנ"ל דאכולה קרא קאי:
ד תו נראה דהוכחת רבא דאינו אלא לכתחילה דהא במתני' (דף ק"ד) פליגי ת"ק ור"א בחללה בלילה ואמר בש"ס שם דפליגי אי כתחילת דין דמי או כגמר דין ופירש"י ונ"י דהוי דין משום הכתובה נראה דר"ל דהא דמדמי לדיני ממונות דבי' כתיב האי דדנין ביום וגומרין בלילה והאי טעמא משום הכתובה לאו מדאורייתא דהא קי"ל כתובה דרבנן כמבואר באהע"ז (סי' ס"ו) ואפי למ"ד כתובה דאורייתא מ"מ סתמא קתני והארוסה לד"ה מדרבנן דמוהר הבתולות כתיב וכדמוכח בכתובות (דף נ"ג) ועוד מוכח דאי ס"ד דמדאורייתא דמי לדיני ממונות א"כ מנ"ל באמת דלא בעינן מומחין כדס"ל לרבי אבוהו בריש סנהדרין דהא משמע בריש (פ"ת מ"ח) דלא ממעט אלא מדין סנהדרין, אלא דמדרבנן הוא הואיל ואית בי' ממונא דכתובה, והם אמרו להכשיר הדיוטות כמו שאר דיני ממונות ואפילו אם נימא דמדאורייתא הוא מ"מ משמע להדיא מדפליגי בטעמא דדמי לד"מ ולא קאמר לפסול לילה מלעיני לא מבעיא אם נימא דבלילה ממש בלא ראות כלל כדמשמע מסתמא דלישנא משמע ביום אם לא ראו מהני ואפי' אם נימא דלאור הנר קאמר ולדעת הסמ"ע (בסימן ה') דלאור הנר כשר בד"מ ג"כ נצטרך לדחוק לאור הלבנה והא דקאמר סתמא משום דמסתמא משמע כן משום דבחושך מנא ידעי כדמקשי גבי ר"ע בחלץ בינו לבינה בבית האסורים מיהו אין הכרח דנלע"ד דהא דמקשה מנא ידעי ואין היבם נאמן כמו בעל שאמר גרשתי דהא בידו לתרץ היינו משום דלא היה היבם לפניהם וע"כ נצטרך לומר שהודה לפני עדים, א"נ דבבית האסורים לא היה בידו לחלוץ, מ"מ אפי' נרחוק לומר כן מ"מ קשה דלמה לא נמעט לילה מלעיני כי היכא דממעטינן בנגעים מלכל מראה עיני הכהן אפי' לאור הנר ודוחק לחלק לענין לילה מלכל מראה עיני ובין לעיני והפשוט יותר דקרא דלעיני אינו אלא לכתחלה והתם בדיעבד והיינו דפליגי לענין דיעבד דאפי' למ"ד כגמר דין דמי אפ"ה לכתחלה לא מלעיני:
ה ועוד נ"ל לענ"ד דקשה טובא מזה למ"ש מהרש"ל ביש"ש יבמות דראבי' ז"ל חולק על התוס' (דף ק"א ע"ב ד"ה ש"מ) הדר בי' דמכשירי בסומא בא' מעיניו כיון דקרא לכדרבא וראבי' חולק והיש"ש הסכים עמו דתרתי שמעינן מיני' כדאמר מר למעט סומין והכי איתא בירושלמי ואני תמה איך אפשר לפסול בסומא בא' מעיניו הא אמרינן בסנהדרין (דף ל"ד ע"ב) ר"י סתמא אחרינא אשכח דדיני ממונות גומרין בלילה וכו' הרי מבואר שם דפשוט הוא לר"י כיון דגומרין דין בלילה ילפינן מיניה דסומא בא' מעיניו אפי' בתחלת דין מותר לדון וא"כ כיון דהכא פסול בסומא בא' מעיניו כ"ש לילה אפילו לגמר דין ומאי פליגי בלילה משום דדמי לדיני ממונות אלא ודאי צ"ל לראב"י דלעיני אינו אלא לכתחלה והתם בדיעבד פליגי וכן מוכח מדלא מייתי ר"ת ראי זו בפשיטות ואין לדחות ולומר דהא דמדמי בסנהדרין היינו משום חסרון הראות כדיליף שם ר"י מנגעים דודאי סומא בא' מעיניו עדיף מלילה אבל הכא לעיני גזירת הכתוב הוא משום מום כדמקשינן אי נימא דזקנים היינו סנהדרין ה"נ למסקנא משום מום הקפידה תורה והי' מזה סייעתא להמחמירין בחליצה שלא יהא בהם מום ז"א דבשלמא משום חסרון הראות י"ל שפיר דתרתי שמעינן מלעיני שצריכין שיראו היטב וממילא אפי' בסומא בא' מעיניו אינו רואה היטב כמו בשתי עיניו אבל אי משום מום מנ"ל תרתי מחד קרא:
ו ותו נראה לענ"ד דודאי קשה לר"ת דנימא דלמסקנא דמבעיא לי' לכדרבא פליג אאמר מר דא' למעט סומין וכן הדעביד פלוגתא בין תלמודא דבבלי וירושלמי אלא נראה פשוט דס"ל לר"ת דהא דאמר מר למעט סומין היינו סומא בשתי עיניו וכן מייתי ביש"ש בשם ר"ת לפי הס"ד דלמעט סומין היינו בשתי עיניו כמו שיבואר בס"ד לקמן:
ואכתי קשה דכיון דצריך למחזי פשיטא דסומא בשתי עיניו אינו יכול נראות אלא ע"כ צ"ל דצריכי למחזי אינו אלא לכתחלה ובסומא בשתי עיניו כיון דאינו ראוי לבילה פסול בדיעבד כמו באלם ואלמת וכמ"ש לעיל בד התוס' (דף ק"ג בד"ה והחולצת מן הסומא וכו'):
ובזה נראה לענ"ד ליישב מה שהקשה רש"ל על התוס' דסמכו דבריהם משום דהדר בי' ר"י הא גם מקמי דמסיק דהדר ביה קא בש"ס דר"י נמי מפיק לעיני לכדרבא משום דהמ"ל דהא דקאמר ואידך נמי מבעי' לי' לכדרבא היינו דבעי הש"ס למוקמי מלתא דרבא דלא כתנאי ואליבא דרבא קאמר דמוקי מלתא ככ"ע אבל אמר מר דממעט סומין באמת פליג אדרבה וס"ל כר"י דל"ל דרבא ומוקי קרא למעט סומין וא"כ אפשר להחמיר כדאמר מר אבל למאי דמסיק דהדר בי' ר"י א"כ ע"כ אמר מר דלא כמאן אלא ע"כ סומא בשתי עיניו קאמר ומטעם דאינו ראוי לבילה כנ"ל:
ז עוד נראה לענ"ד דבאמת צריך ליישב שיטת ראבי' שלא יהיה סומא אפי' בא' מעיניו מקו' ר"ת דמסקינן כדרבא לכ"ע משום די"ל בפשיטות דהא דקאמר דמבעיא לי' לכדרבא היינו דבאמת א"א לפלוגי אאמר מר למעט סומא וכדאיתא בירושלמי אלא דרבא לאסמכתא בעלמא והא דקאמר דמבעי' לכדרבא ר"ל דא"א להוכיח מקרא דלעיני למעט סנהדרין דהמ"ל דעיקר קרא לכדרבא אבל באמת אתא למעט סומא בא' מעיניו ורבא לאסמכתא:
תו יש לומר דבאמת הקשה רש"ל שם ביש"ש דמאי קאמר הש"ס דמוכח הדיוטות מלעיני דאכתי ס"ד דבעינן מומחין דוקא דכשר בסומא בא' מעיניו בד"מ לרבנן דר"מ והכי קי"ל ואתא לעיני למעט סומא בא' מעיניו וכן הקשה הר"ן בשם ר"ת ומ"ש שתירץ שם ביש"ש דלא שייך מומחין בחליצה דמה יש להם לישא וליתן הוא דחוק מאד דהא קאמר (בפרק מ"ח) דבעינן ג' משום דאין ב"ד שחול ש"מ דשייך בי' מו"מ דצריך להכריע אחר הרוב:
ונראה ליישב קו' דהא אמרינן בריש סנהדרין (דף ו' ע"א) דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין ס"ל כר' יהודא דס"ל פשרה ביחיד ויליף דין מפשרה הרי דר"י ס"ל דלא בעינן מומחין בד"מ דאפילו ביחיד סגי מדאורייתא א"כ מה"ת נימא הכא דבעינן מומחין אע"ג דלר' אבוהו דחי התם דר"י מודה בדין דבעי' ג' היינו למסקנא דהכא דהדר ביה ר"י אבל מ"מ אין להקשות על ר"י דאיצטריך למעט מומחין דהא י"ל דבד"מ נמי לא בעינן מומחין מדאורייתא כדס"ל לשמואל באמת לר"י והא דמקשי לרבנן דנמעט הדיוטות מלעיני ולא משני דס"ל דבעינן מומחין ואיצטריך למעט מומחין י"ל משום דסתם רבנן דר"י ר"מ הוא כדאיתא בכתובות (דף ל"ו) בהדיא ובכמה דוכתי ור"מ ס"ל דסומא בא' מעיניו פסול אפי' בד"מ וא"כ אי ס"ד דבעינן מומחין בד"מ א"צ למעט סומא באחת מעיניו:
ולפ"ז י"ל דאמר מר ס"ל באמת דקרא אתא למעט סומא בא' מעיניו וקרא דממעט הדיוטות היינו למעט מומתין דס"ל דדיני מעונות בעי' מומחין ורבא בעצמו ס"ל הכי בריש סנהדרין ולאסמכתא בעלמא קאמר:
ובזה אתיא שפיר הא דקמ"ל רבא הא מפורש בספרי לעיני וירקה דצריכין הדיינים לראות הרוק ולפמ"ש א"ש דהמ"ל דהספרי ס"ל דא"צ מומחין דהא מיותר לעיני דא"א למעט סומא מדאיצטריך להדיוטות כדקאמר בש"ס אבל רבא דס"ל דבעינן מומחין שפיר קאמר דצריכין דייני מאסמכתא בעלמא ולא פליג אאמר מר:
ועפ"ז מתורץ נמי מה שהקשה לעיל על ראבי' ממתני' דחלצה בלילה כיון דמומחין פלוגתא דתנאי הוא י"ל דתנאי דמתניתין שם ס"ל באמת דסגי בד"מ בהדיוטות ול"ל למעט מומחין אם כן א"א לומר דקרא למעט סומא בא' מעיניו. וע"כ עיקר קרא לכדרבא אבל באמת קיי"ל דבעינן מומחין מדאורייתא הרי לשיטת ראבי רבא בעצמו דס"ל דבעינן מומחין לאסמכתא בעלמא קאמר דצריכי למחזי:
מיהו נראה לפענ"ד דאין קושיא כלל דנימא דבעינן מומחין אפי' אם נימא דבד"מ בעי' מומחין דכבר כתבנו לעיל דהא דמדמי בסוגיא דחלצה בלילה לד"מ לאו מדאורייתא הוא דהא פירש"י ונ"י משום הכתובה וקיי"ל כתובה דרבנן וכמו שהארכנו לעיל מזה וכבר כתבתי דלשיטת ר"ת ע"כ הא דרבא אינו אלא לכתחלה:
ח ותו נראה דהנהו תנאי דמכשרי ביחיד אע"ג דמפורש בקרא זקנים היינו ע"כ דס"ל דקרא לכתחילה ואף דקיי"ל דבעינן דיינים לעיכובא היינו משום דדמי לד"מ כדאיתא בסוגיא דחלצה בלילה וס"ל להנהו תנאי דיחיד שדן ד"מ דינו דין אבל מה שהוא מכתובי דגבי חליצה הוא לכתחילה דרק המעשה באיש מעכב דכתיב ביה ככה יעשה אבל שאר מילי לא מעכבי ור"ע ס"ל דאפי' חלצה בינו לבינה כשר לשיטתו אזיל דס"ל בסוף יבמות דבודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דאע"ג דאית ביה ממונא דכתובה לא מדמי לי' לד"מ וה"נ ס"ל דלא דמי לד"מ משום הכתובה וממילא דקראי דחליצה לכתחילה הוא ונהי דלא קיי"ל כוותי' משים דס"ל דיני ממונות בשלשה לעכובא אבל מקראי דחליצה דאינו אלא לכתחילה לא נעביד פלוגתא יתירה:
ט ותו נראה דאפי' לדברי הלבוש וב"ש דמכשירין ברקיקה משום דעיקר קרא לא קאי ארקיקה ה"נ י"ל דעיקר קרא דלעיני' הזקנים לא קאי נמי אחליצה אלא על ונגשה יבמתו אליו וזה לשון הספרי ונגשה יבמתו אליו מלמד שצריכה להתייחד עמו לעיני הזקנים הרי מפורש דעיקר לעיני קאי על ונגשה ונראה דהא דאמר כיבמות ובכתובות (דף ע"ג) דחליצה אינה על ידי שליח והרא"ם כ' (בפ' מ"ח) משום דכתיב וחלצה וגו' ולא ידענא משמעות מזה למעט ע"י שליח ומאי אולמא מגט דכתיב ונתן בידה אפי' נימא ברגלו שום משממיים טפי מידה דהוי רשותה מ"מ בוחלצה שהיא א' לעשות מנ"ל דאין לחלק בין ונתן לוחלצה דמי כתיב וחלצה בידה ונראה דילפינן מהאי קרא ונגשה יבמתו אליו שצריכה להתייחד עמו ולא ע"י שלית וכן במשנה העתיקה בלישנא דקרא ונגשה יבמתו אליו שזה מצות חליצה שצריכה להתייחד עמו לעיני הזקנים נמצא אין חילוק בין חליצה לרקיקה:
י וקצת יש משמעות בהא דמבעיא בלבוש שני מנעלים וקרע לעילאה ושלפתי' דליכא גילוי כרעא משמע אף שלא ראו הדיינים שמיטת רוב העקב מחמת דליכא גילוי כרעא וכ"מ מהגהת מרדכי שהביא (בפ' ס"ח סי' נ"ב) שיקשור כנף המכנסיי' שיראו הדייני' היטב שלא תהיה חציצה משמע דעיקר הקפידא שיראו שלא הי' חציצה אם כן הכא דבדקו הדיינים שאין חציצה בתחילה משמע דליכא קפידא כ"כ בדיעבד דאל"כ למה לא יהיב טעמא משום ראי' הדיינים גופיה אי ס"ד דמעכב ואין להגי' ושלא תהיה חציצה דהך מלתא דשיעא הוא:
ובנידון דידן כיון דכתב הרמב"ם ז"ל אפילו לא נועדו ונקרו נקדי' היבם והיבמה לפניהם וחלצה כשרה מכ"ש דלא נגרעו הדיינים הנוספים אף דקאמר בש"ס לפרסומי מ"מ שם דיינים עליהם וזה הפרסום בתוספות דיינים דהא חזינן דמנהג האחרונים לדקדק בהן כמו הדיינים הן בקביעות מקום הן בפסולין מחמת קורבה ע"כ נראה דראוי להצטרף אחד מן הנוספים כיון שכבר ביארנו בס"ד דיש לצדד הרבה להקל כן נראה לפי עניות דעתי אם יסכימו עמי: