אור ברסלב
גבעת פנחס תשובה כב

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה כב

תשובה כא

אקרא לשלום אפי רברבי אור נוגה שביבי ה"ה כבוד הרב המגיד המפורסים בתורה ובחסידות על מאורות צפוניו לו עשר ידות כש"ק מהו' משה מרדכי נ"י ונה"ה הרב הגדול המופלא ומופלג שתול על מי פנג החריף ובקי כש"ק מהו' יצחק אייזיק נ"י:

אמרותם אמרות טהורות מתוקים וערבים כטל וכרביבים הגיעני דברי דודים ואוהבים בנידון עסק העגונה שהיתה אשת ר' צבי מקהלתכם ואמנם אני היום סמכוני באשישות רופא חולים ישלח לי רפואה שלימה מן השמים, ומחמת כן אי אפשר לעיין כראוי וברוך הנותן ליעף כח שאזרני מעט חיל לעיין פורתא בשגם כי אין אחי הספרים שלי וגם הכתבים חדושי אה"ע כי שלחנו מחמת השערורות שהיה ועוד לא הבאתים ע"כ חלקי אמרה נפשי לכתוב לכם הסברות שהופיע ד' עלי וגם העתקה מג"ע שהוגבה לפני במיתב תלתא כדין גם מעודי אני מיראי הוראה ואם יסכימו לדברי שני גאוני הדור מופלגי' בתורה לאמתו יהא חלקי עמהם להצטרף:

גרסינן בריש פרק האשה שלום איבעיא להו ע"א במלחמה מהו וטעמא וכו' או דילמא טעמא דע"א משום דאיהו גופא וכו' ת"ש מעשה בשני ת"ח וכו' וכתב הרי"ף ולא אפשט בעיא ומיהו כיון דאמרינן בפוסקים וכו' ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן וכתב עליו הרא"ש דלא משמע כן בגמרא וכו' ע"ש וכתב הב"ש (בס"ק קנ"ג) דמשמע מדברי הרא"ש דדוקא בשני עדים כשרים ע"ש אך בק"ע (סי' י' וסי' רל"א) הובא דאף בשני פסולים לא אמרינן בדדמי וא"צ קברתיו ואף בע"א המעיד בשם שני כותים מסל"ת כתב להתיר ע"ש:

ונראה דפשטא דסוגיא ודברי הרא"ש ז"ל כדבריהם דהא האיבעיא לא הזכיר אלא דכיון דהכא לא דייקי האשה אין העד נאמן וע"כ דהאיבעיא באומר קברתיו כמ"ש הב"ש בסי' זה וע"כ נ"ל כך לפ"ד הב"ש בדעת הרא"ש דמיירי בעדים כשרים ה"ל להביא ראיה מבעל האיבעיא מדלא מיבעיא לי' בשני עדים אלא ודאי דהאיבעיא יש לומר בקברתי' ואינו תלוי אלא בנאמנות אך הוכחתו מן הפשטן דהוי ס"ד דאינם מעידין אלא על הטביעה כדמקשה עלה ותסבר וכו' לא מהני קברתיו וא"כ מוכח דלא בעי' קברתיו וכדמשמע דאי הוי מהימנא כתרי סהדי מהני ולפ"ז מוכח דאפילו בתרי פסולים מהני דהא אי נמי דמהימנא דלמא אמרי בדדמי אלא בשנים לא אמרי' בדדמי אף לענין נאמנות הם כע"א:

ועוד נראה דע"כ לא מיירי לפי סברת הפשטן בקברתיו דהא קשה בהעיד על הטביעה הוי כהחזיק הוא מלחמה ומנא לי' לפשוט דלמא משום דנאמנין במגו אלא ודאי דאין זה מגו דהשתא אף אם יבוא הבעל יכול לומר דאמר בדדמי והא דאמר לעיל אם החזיקה היא מלחמה דהוי מגו היינו משום דאמרה קברתיו כמ"ש רוב הפוסקים דגם עתה אם יבא בעלה לא תוכל לומר דאמרה בדדמי א"כ צ"ל דהכא מיירי בלא קברתיו ועוד נ"ל דאין זה מיגו משום שכתבו התוס' בכתובות (דף י"ח ע"ב) דבשנים לא אמרינן מיגו אלא דהא הטעם משום שאין אחד יודע מה שבלב חבירו והכא אף יאמר חבירו נהרג הא אמרינן ע"א אומר מת וע"א אומר נהרג תנשא ומה תאמר דזה שיאמר נטבע אינו נאמן אף בפני עצמו ולא דמי לאומר נהרג דכ"ש שיאומן הוא כיון דהשני אינו נאמן אנא ודאי דהא דלא אמרינן בדדמי משום דשנים הן ומשא"כ אם יאמר הוא מת והשני נטבע לא יאומן דלמא השני אומר אמת רק שאומר בדדמי ואף אם מאה הם מכל מקום כל אחד ירא לנפשו דילמא לא ישנו אף הם כדבריו כיון דשקר אמרו רק אחד יאמר נטבע וס"ל כא' אומר מת וא' אומר לא מת כיון דשייך ביה בדדמי והשאר אמרו אין אנו יודעים ולפ"ז נשמע דע"א לא מהני בלא קברתיו משום דאמר בדדמי ושני פסולין נאמנין ודו"ק:

ומה שפי' רש"י בהא איבעיא דהעד והאשה שניהם אומרים בדדמי י"ל דס"ל כיון דהעיד על הטביעה כסברת המקשה א"כ מאי פשוט שאני הכא כיון דאין יודעת מן המלחמה ע"כ דייקא אלא ע"כ דהחשש אף דשנים אין אומרים בדדמי היינו אם נאמנין כמ"ש הרא"ש אבל למה דס"ד אינן נאמנין א"כ דלמא זה אמת שהיה במלחמה אבל זה דלא אמר בדדמי שקר וא"כ תאמר אף הוא בדדמי ודו"ק:

ולכאורה היה אפשר לומר דרש"י מתרץ בזה הקושיא דלעיל דשמא הכא כיון דהחזיקו האנשים בעצמן נאמנין מטעם מגו דמת על מיטתו, וע"ז מתרץ דמתירא לומר מת כיון שרוצה להתירה והיא תידק ויודע לה שהוא משקר אלא ודאי דבהא אכתי איכא חשש דשמא אומר בדדמי ומשקר כיון שתחקור שמת במלחמה ותאמר היא ג"כ בדדמי אלא דז"א דכיון שכבר אמר ע"א נהרג ראוי להיות השני נאמן במגו דאומר מת ואף שהיא תידק תסמוך על אותו עד הראשון דאמרה ג"כ בדדמי:

ומעתה נשוב לנידון דידן הנה העד מעיד שראה אותו הרוג ומעיד שהרוצחים הזיזו אותו הנה והנה כמה פעמים והפוסקים כתבו דהזזה ממקום למקום הוי כמו קברתיו אלא שעלה בדעתי דהכא שאני לפי שהרוצחים בעצמן הזיזו אותו ודלמא עשה את עצמו מת כמ"ש החו"מ בתשובתו (ס"ק ק"ח) דעשה את עצמו מת והעד אומר בדדמי אך דלפי מ"ש דבשני עדים לא אמרינן בדדמי ואפי' ע"א מפי שנים והכא הרי מעיד שעכ"פ שמע מפי הרוצחים שאמרו שבודאי מת וזה בודאי דבשני עדים לא אמרינן דעשה עצמו מת כיון דעיקר הטעם משום בדדמי וכן צ"ל ע"כ לדעת הפוסקים דקברתיו מועיל באשה עצמה א"כ ברייתא דהוא מת ואני נצלתי ע"כ לא מיירי שהכירה אותו היטב כגון שנשחט בו שנים וכיוצא בו דזה הוי קברתיו, וצ"ל דמעיד כפשטי' שנהרג ואי לאו בדדמי היתה נאמנות ולא אמרינן דעשה עצמו מת:

שוב מצאתי בק"ע שכתב להדיא כשהרצחנין מעידין שטלטלוהו ממקום למקום בודאי מת כ"ש כאן שנסוהו כמה פעמים ואמרו מת ע"ש (ק"ע ס"ק קע"ז) בתשובת הרב ב"י וע"ש עוד (בסי' קס"ה) מאחר שאומר וכו' וע"ש עוד (בסי' רנ"ב) בשם תשובת ראב"ח וע"ש עוד (בסי' תט"ז):

ועוד נראה לי דהכא כיון ששמע מפי כותי שראה אותו בתוך הפאש"י כלב אוכל אותו ונהי דאינו מעיד במקום שהנפש יוצאות בו מ"מ כיון דהכא ראה שהרגוהו אלא דהחשש דעשה עצמו מת ודאי בכה"ג כיון שכלב אוכל אותו היה מגרש אותו מעליו ותו לפי דברי העד שביום ב' הלכו הפוחזים מן העיר היה יכול לעמוד אלא דבהא צ"ע אם זה מועיל מה שאמר באותו מקום מונח וסימן הבגד דהא חשש לשאלה:

והנה מצאתי בק"ע (בסי' קס"ח) וז"ל עוד י"ל מאחר שהכותי אומר שהרגו סמוך לרחים של רוח ויש יהודי שאומר שהניח ליהודי זה הנאבד סמוך לרחים של רוח הוי סי להוכיח שזה היהודי ההרוג עכ"ל וי"ל הטעם כיון דפרט וצימצם המקום הוי סימן כמו נקב בצד אות פלוני תו דכבר כתבתי בתשובה דפרט וצימצם מהני אפי בסי' גרוע אי ס"ד דוקא בסימן האמצעי כמו שכתבו הפוסקים גבי שומא כדמוכח באלו מציאות בסוגיא דשומא קשה דל"ל למימר בשנוי' דסימנין דרבנן דכ"ע ס"ל דאינו עשוי להשתנות ה"ל למימר דפליגי עשוי להשתנות אלא דמיירי שפרט ונימנם המקום דבל"ז צריך לומר שפרט האבר כמו שפי' רש"י אף שאינו מפורש בש"ס דאל"ה בודאי סי' גרוע הוא כמ"ש כל הפוסקים א"כ יותר ה ל למימר שנימנם לגמרי ופליגי דלרבנן דהוי סי' גרוע לא מהני צימצם אלא ודאי כיון דפרט וצימצם אפילו בסי' גרוע מהני א"כ הכא נמי הרי הכותי פרט וצימצם שאמר שמונח בפאש"י במקום שהפאניס נפרנים, וא"ל כיין דהוי ע"י שאלה לא מסל"ת הוי ז א דהא העד נא שאל לו רק על אנשים שבעיר והוא השיב לו על היהודי שחוץ לעיר הוי שפיר מסל"ת ועיין בק"ע וסי' רמ"ג רמ"ד רמ"ה ובב"ש ס"ק מ"ג) עוד כתבתי בתשובה בסי' שאינו מובהק עם סי' הבגדים הוי כשני סימנים וכן ראיתי בתשובה והארכתי שם בראיות נכונים מהסוגיא ואף שיש לפקפק אי הוי מסל"ת גמור מ"מ עושין אותה סעד לדברים הנ"ל והוטרף דעת הפוסקים דמסל"ת לא בעי קברתיו כלל ודעת הפוסקים דאם הכירו בטביעת עין היטב הוי כמו קברתיו יש להקל:

עוד יש לדון דכיון דהזכיר העד שמו ושם עירו ולא הזכיר שם אביו דכתב בק"ע (בסי' קכ"ט) דצריך להזכיר שמו ושם אבו ושם עירו עיין בב"ש (ס"ק נ"ט) ומ"מ כאן כיון שאמר לפני העד שנסע משאריגראד עם ר' משה ווערשאקיר וכבר כתב הרא"ש בתשובה דלא חיישינן שזה שנסע הלך ונזדמן נו אחר בדרך וכ"ש שאמר שהוא קרובו ואמר שיש לו שני בנים גם העיד על בגדו בודאי אין לחוש שיזדמן לו בדרך זה עוד הירש משאריגראד שהוא קרוב וכל הדברים הנ"ל ע"כ הי' ראוי להתיר האשה זאת אך כבר כתבתי שאין היתר הנ"ל קיים אם לא שיסכימו שני מופלגי תורה:

מה שהקשה על הר"ן אף דלא נ"מ לדינא וכבד ממנו הדבר לעת הזאת שמזגי חלושה מאד מ"מ השבתי מפני הכבוד:

הנה לכאורה היה נראה דהוכחת הר"ן אינו אלא מן הלשון דבאמת הוי מצי למעבד (במס' ב"מ דף ג' ע"א) ק"ו שבועה מממון מה ממון דאינו מתחייב על פי ע"א מתחייב בע"פ שנים שבועה שמתחייב על פי ע"א וכו' אלא דאיכא למפרך מה לממון שכן על מה שמעיד הוא מתחייב וי"ל שבועות פיו יוכיח וכי תימא מה לשבועות פיו שכן אין שכנגדו פוטרו וא"נ דאינו בהכחשה ממון יוכיח ע"פ עדים אלא דהוכחתו מן הלשון אבל באמת לדינא אין נ"מ אלא דהנראה לפענ"ד בשנדקדק דהא דמצרף במה הצד מגלגול שבועה דהא מצי למילף משבועת ע"א ומפיו והיה נראה לי דהטעם הוא משום דהוי מצי למימר דיי לבא מן הדין שעל מה שהוא מעיד לכך צריך למילף מגילגול שבועה שג"כ שעל מה שאינו מעיד אע"ג דאיכא למפרך שכן שבועה גוררת שבועה כבר יכול למילף במה הצד ולפ"ז גם מממון א"א למילף דנימא דיו אלא דלפענ"ד זה אינו דהא איכא למיפרך דיו אסוף דינא שמחייבין אותו ממין עדים וכו'. ותו דלפ"ז לא מתרץ הר"ן מידי דהא גלגול שבועה כשיש עד אחד המסייע בודאי אינו פוטר לדעה זו דהא אינו מכחיש עד הראשון:

אך הנראה לענ"ד דבאמת למאי דקיי"ל דמגלגלין אפי' בטענת שמא דילפינן מסוטה אם כן מצי למילף מזה דהכא בודאי עד המסייע פוטר דהא אפילו כשישלם לו הגלגול יתחייבנו שבועה להתובע על פי עד המסייע של זה וכיון שאינו יודע יצטרך לשלם מיהו לפ"ז הוי מצי למילף משבועה דע"א דקיי"ל דמשביעין ע"פ ע"א אפי' בשמא של התובע ואז ע"א המסייע בודאי פוער כנ"ל אלא דלר' חייא כיון דס"ל דבבת אחת לא מהני עד בהכחשה מכ"ש הכא דעד המחייב בא קודם לזה וה"ל עד אחד בהכחשה להכי צריך למילף שבועה דאין עד הראשון מסייעו ולפ"ז נראה דהר"ן לא נחית להך סברא דגלגול שבועה כו' וס"ל דיליף כמה הצד מע"א ומפיו ושפיר קשה לר' חייא ולא לעולא ולהכי משני הר"ן דלר' חייא נמי אתי שפיר דלא מקרי עשה מעש' ע"פ ודו"ק:

ומה שהקשה על הר"ן (בסי' קע"ח) נראה דהכי פירושו דכמו דהתו' מחלקין לעולא בין בבת אחת לזא"ז בין דאורייתא לרבנן הכא נמי מחלקין להרמב"ם והטור לענין פסקו ב"ד על פיו דבדאורייתא לא בעינן פסק על פיו ובדרבנן בעינן. ובלמוד הישיבה אמרתי לתרץ קושית תוס' ביבמות (דף קי"ז ע"ב ד"ה הא) נראה דצריך להבין מאי דס"ד דמקשי ביבמות דנהי דנא קי ל כעולא נמה מהני ניסת וצ"ל משום דאתיא כר"י בן מנחם דס"ל בשני עדים אומרים מת ושני אומרים לא מת בעינן דוקא ניסת ואח"כ באו עדים והכא נמי בעיא אומר מת וכו' אלא דלפ"ז קשה כיון דמתני' בעד אחד אם כן כיון שצריך לאוקמי בניסת לאחד מעדים כדמשני בכתובות (דף כ"ב) א"כ נפסל העדות דבשנים לא חשידי כמ"ש תוס' שם משא"כ בעד וצל משום דמתני מיירי בפסולים כדמשני בסיפא דמתני' ע"ש וא"כ לפי מאי שכתב הר"ן באומרת ברי לי דיודעת בברור כן א"כ היא עצמה ג"כ מצטרפת ואף שנפסל הוא נשאר ע"א כנגד ע"א:

ולפ"ז לפי מ"ש תוס' בב"ב בפ' חזקת הבתים (דף ל"א ע"ב ד"ה אבל) דלר"י בן מנחם דטעמא משום זילותא בי' דינא כדאיתא שם בסוגיא הא דלא מהני היתר ב"ד משום דבל"ז צריך לאסור לכל העולם א"כ הכא דלכל העולם הוי לי' תרי פסולין העד והאשה ומותרת להנשא וא"צ לאסור אלא לזה העד שפיר הוי לי' זילותא דבי' דינא ואם הדרא קושיא לדוכתא מאי ארי' ניסת אפי' היתרוה נמי וצ"ל כפשטי' דגם המקשה ס"ל דהעד הראשון הוי כשנים אלא דס"ל דבעינן דוקא הנעשה מעשה ע"פ ושפיר מקשה בין לעולא ובין לר"ח לא בעינן נעשה מעשה:

ולפ"ז י"ל דס"ל להמקשה דאם נאמר דעולא דוקא בדאורייתא א"כ בדרבנן אין להאמינו כלל לעד הראשון אפי' נעשה מעשה עפ"י אך לבתר דמשני מאי ניסת התירוהו להנשא א"כ י"ל דלעולא לא חשיבי כלל כשנים בדרבנן ובאמת אתיא כר"י מנחם ובניסת לאחד מעדים ובהתירוה להנשא ולפ"ז סוגיא דכתובות דמוקי אביי לדר' יוחנן בע"א ע"ש ע"כ דאתיא כר' חייא דס"ל דאין לחלק בין דרבנן לדאורייתא אלא בין בת אחת לזא"ז לכך פסק הרמב"ם כר' חייא ודו"ק:

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה