אור ברסלב
גבעת פנחס תשובה כ

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה כ

תשובה יט

ע"ד העגונה מק"ב שכתב רומעכ"ת. שיש להסתפק דלמא עברו ג' ימים מהריגתו. קודם שהושלך לתוך המים לדעת המחמירין בספק ג' ימים. אמת שראיתי בספר כנה"ג שנסתפק בכמה תשובות בזה הנה לכאורה היה נראה לענ"ד דאין מקום בזה להסתפק. דהא כתב בחו"מ (בסי' י"ז ס"ק מ"ז) והוא מתשובת הריב"ש וראב"ח וכ"כ בתשובת מהר"א ששון (בסי' ט"ו), דהא דמעידין תוך ג' ימים היינו שיודעין בודאי שזה הנקבר לא עבר ג' ימים מן מיתתו. אבל אם אין יודעין אלא שהנאבד הוא תוך ג' ימים שנתעלם מן העין. עדיין לא יצאנו מחשש ספק שהרי אנו חוששין שזה אחר הוא ושמא זה שנמצא נהרג כבר ג' ימים ונדמה צורתו לזה שנאבד יע"ש:

ולכאורה הסברא נותנת כן. דהא א"ל כיון שידוע שזה שנאבד הוא תוך ג' ימים. ממילא יש לנו לומר שאינם טועים. כיון שהם אומרים שמכירים צורתו ממש. ובודאי זה הוא. דא"כ אפילו אם הוא ספק אם הוא תוך ג' ימים נמי נימא הכי. מדהכירו בו ממש. מסתמא תוך ג' ימים הוא. וע"כ צריך לומר דהמחמירין בספק ג' ימים ס"ל דבעינן שידוע בודאי שהוא תוך ג' ימים הא לאו הכי חיישינן לטעות ואחר הוא. א"כ מה יוסיף שהנעלם תוך ג' ימים. ניחוש שהנהרג זה שנמצא הוא לאחר ג' ימים (ועיין לקמן מה שכתבתי בזה לחלק) ולפ"ז מוכח ע"כ דלא חיישינן ששהה ג' ימים קודם שנפל למים. דא"כ מאי משני ביבמות (דף קכ"א) בעובדא דאטבע בכרמי ובעובדא דדגלת. שאני מיא דצמתי' מאי בכך אכתי ניחוש שהנמצא עתה אחר הוא שהושלך למים אחר ג' ימים להריגתו. וכן קשה שם (בדף קט"ו) בעובדא דשני ת"ח. אלא ע"כ צריך לומר דאף המחמירין בספק ג' ימים מודים בנמצא במים דלא חיישינן. שהושלך לאחר ג' ימים. והטעם בזה יש לומר דחששא רחוקה הוא. והוי כמו ספק ספיקא. דשמא נהרג תוך ג' ימים למציאותו. ואת"ל קודם ג' ימים. שמא הושלך למים סמוך להרגיתו מיד ותו דקיי"ל דכאן נמצא וכאן היה לענין אסורי' באו"ח (בסי' תס"ז). ולענין ממון באה"ע (סי' קע"ז) וכדאמר רבא בכתובות (ד' ע"ה) ולענין טומאה בריש נדה ובמס' טהרות בכמה דוכתי. א"כ הכא נמי נימא דכאן נמצא במים וכאן היה מתחילת הריגתו. ומהיכי תיתי נימא שנשתהה במקום אחר ג' ימים. ואח"כ הושלך למים. וסברא כזו כתוב ג"כ בתשובת מהר"א ששון הנ"ל. דאם נמצא בשלג אמרינן בשלג נמצא ובשלג מת ע"ש וה"ה בנידון דידן כן נראה לענ"ד לכאורה:

שוב נראה לפענ"ד דאין ראיה מהנהו עובדי די"ל דכיון דכל הנהו עובדי היו בנטבעים במים שאין להם סוף י"ל דאף המחמירין בספק ג' ימים. היינו דוקא בנאבד ולא ידענו מה היה לו אבל בנפל למים שאין להם סוף. כיון דבלא זה קיל אסורא. דהא אם ניסית לא תצא. תו לא מחמירי בספק ג' ימים. דהא כתב השו"ע (בסעיף כ"ז) דביצא קול שמת מותרת לכ"ע. ופי' הט"ז כיון דיצא הקול מצרפינן מה שהכירוהו אפי' בספק ג' ימים:

ובאמת לכאורה אין מקום מוצא לדברי השו"ע בזה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דמזה ראיה לדבריו. דהא קש מהנהו עובדי דלא חששו. שמא הושלך זה שנמצא במים אחר ג' ימים. אלא ודאי ס"ל דמצרפין הואיל שנטבע במים שאין להם סוף. וס"ל דהוא הדין ביצא קול דהא כמה פוסקים והובא בק"ע דביצא קול גם כן אם ניסת לא תצא ולפ"ז בנ"ד דיש כמה אומדנות מוכיחות מבגדיו. וסחורה שהיה לו שנמצאים לפי מה שכתב רומעכ"ת דמדמי ליה ליצא הקול יש להתיר ממ"נ אי משום דלא חיישינן שנשתהה כנ"ל. אי משום צירוף האומדנות כנ"ל. כסברת רמ"א ז"ל וכדמוכח בש"ס. מ"מ צע"ג בזה אי דמי אומדנות אלו דידן לינא קול. דהא בינא קול לדעת כמה פוסקים אם ניסת לא תצא. וכ"ש לפי מאי שכתבתי דזה עיקר טעם הש"ע ומוצאו. דמדמי ליה לנפל למים שאין להם סוף, והנה מחמת אומדנות של בגדיו שלא נמצא ההרוג לבוש בהן אין שום דעה להתיר ואפילו אם ניסית תצא כמ"ש הב"ש דאם אין בגדיו עליו לא מהני אפילו בסמוך להרוג. ותו דקול לפעמים עדיף מעד אחד כדאיתא בכתובות (דף כ"ו) אם כן קשה לדמות אומדנות אלו לדין הש"ע:

ועוד נראה דלפי הנחה זו שכתבנו. דטעמא דהנהו עובדי דלא חששו שמא הושלך זה הנמצא לאחר ג' ימים. הוא משום קולא דמים שאין להם סוף קשה לכאורה א"כ מאי מקשה הש"ס (בדף קכ"א) מעובדי דכרמי ודדגלת. שהעלוהו לאחר חמשה ימים. מנ"ל להקשות דלמא מים שאין להם סוף שאני דקילא. ואפי' בודאי לאחר ג' ימים מצרפין. אך זה אינו דס"ל להש"ס דמתני' סתמא נקט. דאין מעידין לאחר ג' ימים. ואפילו ביצא קול ואומדנות מוכיחות יותר ממים שאין להם סוף. ולא הקיל השו"ע אלא בספק ג' ימים הואיל ואינו מפורש במשנה אלא מדיוקא דמתני' לחוד לחד גרסא ומזה נסתר נמי מה שכתב רומעכ"ת. דלולי דמיסתפינא ה"א דמתניתין לא מיירי באומדנות דנידון דידן דזה אינו דהא מוכח מש"ס דמקשי מעובדי דכרמי ודדגלת. דאפילו באומדנא דמים שאין להם סוף דאם ניסית לא תצא. אפ"ה מתני' סתמא נקט וכ"ש שאר אומדנות דאין לנו כח בהם להתיר אפילו ניסת.

עוד נראה לענ"ד דהך דינא דחו"מ מתשובת ריב"ש וראב"ח אינו מוסכים כמ"ש החו"מ שבתשובת מ"ב חולק על זה. דאפילו בתוך ג' ימים שנאבד סגי. וכמשמעות הפוסקים ושו"ת בפשיטות. וכן משמעות הש"ס (דף קכ"א) דפשיט מעובדא דכרמי ודדגלת. דוקא משום דהעלוהו לאחר ג' ימים. ותו דהוי ליה למפשט מברייתא דשני ת"ח משמע דבתוך ג' ימים משנטבע סגי אף דיש לדחות כל זה. מ"מ משמעות הסוגיא והפוסקים דבתוך ג' ימים משנטבע סגי.

ובאמת צריך להבין הטעם כיון דאנו חוששין שמא אחר הוא, ניחוש שמא כבר ימים להריגתו. ונראה דהטעם הוא דכל היכא דדבר ברור לנו שזה שנאבד אם נהרג עדיין לא נשתנה. ואפי' קודם שראו אותו יכולין לומר בברור זה דאם הוא איש זה ודאי יכירוהו בטביעת עין. מה"ת נימא שזה שנמצא אחר הוא. ואיתרמי שנדמה צורתו כמו זה והעדים שהכירוהו טעו אבל היכא דספק לנו אם זה שנאבד הוא כבר עברו עליו ג' ימים מהריגתו וקודם שראו אותו אין ברור לנו שיכירוהו. אפי' אם הוא אמת שזה שנאבד הוא. שוב אין סימן מהכרתו. כיון שהיה אפשר להשתנות. ועכ"פ צריך לומר דאיתרמי שלא אשתנה. וי"ל ג"כ שמא אחר הוא. אפילו העדים אומרים בודאי שיכירוהו וראיה לסברא דאמר בש"ס בשומא עשויה להשתנות קא מפלגי. אלמא אף שהעדים מכירים בשומא שלא נשתנה אפ"ה אמרינן כיון שהיא עשויה להשתנות. ואין ברור שלא נשתנה שוב לא הוי סימן. והכא נמי כן הוא. ועמ"ש לקמן בסברא זו:

ולפ"ז נפל היסוד דאין ראיה מסוגיא. דלא חיישינן שמא הושלך למים אחר ג' ימים. מיהו במקום עגון גדול היה נראה לסמוך על הפוסקים דלא חיישינן לזה. אך נראה לפענ"ד הכא איכא תיוהא רבא בעדות כה"ר משה בה' בנימין מק"ב שהעיד שראה שהי' נפצע מותו. אלא שלא הגיעו עד הפנים. והנה הט"ז כתב בנידון זה ממש דה"ל מכה לענין מיא מרזו מכה דאפשר שמגיע המכה בפנים סמוך לצד הפנים ע"ש. א"כ מי יקל נגדו. ולא משכחת שום חולק עליו ולא ראיתי בדברי שאר העדים שיכחישו זה. אע"פ דנימא מסתמא שלא ראו זה. מפני שלא הגידו לא ראינו אין ראיה דאפשר שלא שמו עין לראות מאחורי הראש. ועד אחד שלא בהכחשה נאמן היכא דלא אתחזק התירא כ"ש היכא דאתחזק אסורא דאשת איש. וכל זמן שלא התירוהו ב"ד ודאי לא מקרי חזקת היתר על פי עדים. וכדאיתא ביו"ד (סי' קכ"ז:)

ותמיהני על רומעכ"ת שפלפל וחשש לדברי העד שנקלף קצת מעור החוטם אי הוי מכה ולא שם לדברי העד הלז. ואף דבתשובת ב"י מקיל במרזו מכה כשהושלך אחר מותו. סתם היה אומדנות מוכיחות שהושלך לשם אחר מותו. אבל בנידון דידן דלמא סמוך למים הרגו' ובעוד חיות בו השליכו למים ואף דהסברא נותנות שהרגו בביתו לזה הנאבד וחששא רחוקה שהיה בו חיות עדיין. כשהשליכו לשם. מ"מ זה אינו לסברת הריב"ש וראב"ח וחו"מ ור"א ששון שכתבו לעיל דכיון דחיישינן שמא אחר הוא אין מכל זה. דשמא דזהו אחר שהרגו. והיה סמוך למים והושלך בעוד שהיה בו חיות. ומחמת דמיא מרזו מכה נדמה לזה. ותו די"ל דאף המקילין בספק ג' ימים מודים הכא דאיכא כעין ס"ס לאסורא דשמא הושלך למים אחר ג' ימים. ואת"ל כאן נמצא כאן היה מתחילת הריגתו שמא היה בו קצת חיות עדיין:

ועתה נשוב למ"ש רומכ"ת דאפילו נימא דבשומא היכא דלא פרט ונמצם לאו סימן מובהק הוא נמצא בתשובות הרבה דמצרפים סימן אמצעי היכא שנמצא אדם אחד ולא היכירוהו רק על ידי בגדיו הגם דקיי"ל דחיישינן לשאלה ומכ"ש בנידן דידן דיש אומדנות גדולות אם כן חששא רחוקה לומר שנמצא גם כן שומא בזה האיש וגם אתרמוי אתרמי כנדמת צורתו לצורת כה' יואל עכ"ל הנה בזה לצרף סימן שאינו מובהק להכרת הצורה לאחר ג' ימים לא נהירא לענ"ד. דבודאי סיפא דמתניתין ארישא קאי אין מעידין על פרצוף אף על פי שיש סימנים וה"ה בסיפא לאחר ג' ימים וראיה מפורשת ממ"ש (דף קט"ו ע"ב) וחזינהו לאלתר וקאמרו סימנין ופי' התוספות דהיינו סימן שאינו מובהק הרי דבעינן לאלתר דאל"ה אימר דאתפוחי אתפח וזהו דין א' עם לאחר ג' ימים כדמשמע בשו"ע ושאר פוסקים. ועוד ראיה דהא כתב הב"ש (ס"ק פ"ז) דלדעת הרא"ש צ"ל בהנהו עובדי דכרמי ודדגלת שהיה בו סימן שאינו מובהק דאל"ה נימא דמים כמלחמה ואמרי בדדמי הרי דאפ"ה מקשה דהוי לאחר ג' ימים והטעם משום דפשיטא להש"ס דהסיפא ארישא קאי אף על פי שיש בו סימנים. ועמ"ש לקמן דמזה מוכח דלאחר ג' ימים חששא דאורייתא היא:

אמנם מ"ש רומכ"ת בצירוף שני סימנים כבר כתב הט"ז ומבואר בכמה שו"ת שעשו מעשה ע"פ צירוף שני סימנים אמצעים וכבר הארכתי בזה בתשובה. ואכתוב פה קצת בקצור דלכאורה פשטא דמתניתין לא משמע כן. דהא קתני לשון רבים אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו. וכ"ש מ"ש לצרף סימן דכליו עם סימן הגוף. ונלפע"ד דאדרבה מזה ראיה לדבריהם די"ל דהא יש לדקדק כיון דנקט דסימנים שבגופו לא מהני כ"ש סימני כליו דיש חשש לשאלה ומה יוסף אם גם סימנים בכליו:

ועוד הקשה הב"ש (ס"ק ס"ט) בשם מהרי"ל מפרא"ג דמאי אריא סימנים שבכליו דמשמע סימן אמצעי הא למ"ד סימנין דרבנן אפי' עדים שבכליו לא מהני והוכיח מזה דלא חיישי לשאלה למ"ד סימנין דרבנן והעיקר נלפע"ד דמוכח דשני סימנים בגופו מהני והא דנקט סימנים בגופו ובכליו היינו סי' א' בגופו וסי' א' בכליו א"כ למ"ד סימנין דרבנן נהי דלא חיישי' לשאלה אי הוי עדים בכליו היינו משום דהוי סימן אמצעי כמ"ש הב"ש שם בסתירת דברי מהרי"ל חבל כיון שאין בכלי אלא סי' אמצעי א"כ כיון דמדאורייתא חיישינן נמי לשאלה ולא הוי סי' מובהק אפי' בעדים שבכליו וכיון שאין בכלי גופא אלא סי' אמצעי כבר ה"ל סי' גרוע ולא מצטרף לסי' שבגופו ודו"ק הרי דמוכח דשני סי' אמצעי מצטרפין והוי כסי' מובהק:

ועוד נראה ראיה מהך דכתובות (דף פ"ה ע"ב) גבי שבעה מרגניתא דציירי' בשדינא דה"ל סי' מובהק להוציא מיתומים כדאיתא בחו"מ (סי' רנ"ו) אע"ג דמנין וקשר ה"ל סימנין אמצעי מ"מ בהצטרף שניהם ה"ל סי' מובהק ובתשובה האחרת הארכתי:

אך מ"ש לצרף שני סימנים אמצעים בנידון דידן נשוב ונדון אם הם סי' אמצעי הנה אין להסתפק לומר דבעינן דוקא סימנין שבגופו ממש או סי' שבכליו שאמר בש"ס היינו שמכיר ע"י סי' שבכלים שזהו כליו אבל הכא העדים לא ראו השומא ולא רשומו אלא שראו רטי' על גופו ואין שום סי' ברטי' עצמו אלא שהסי' הוא מה שנמצא שהרטי' עליו א"כ אין דין זה השומא כלל ומנ"ל דזהו מקרי סי' נלע"ד דאין בזה ספק דהא קאמר בפרק אלו מציאות (דף כ"א) הוא אמר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה מידע ידעה דכל מה דאית ליה בחפיסה מנח ליה משמע דאף דאינה נותנת סי' בחפיסה עצמה אלא דזהו גופיה הסימן מה שאומרת שמונח בחפיסה וכה"ג אמרינן שם בנמצא בו סי' עשוי מאליו דהיינו בנמצא בו חרס אע"ג דאין סי' בחרס עצמו זהו גופי' הסימן וע"ש בתוס' בגיטין (דף ק"ח) גבי נמצא בין כליו וכן משמע ביבמות (דף קט"ו) בהאי עובדא דשומשמי שנתן סי' דרמיי' בחביתא משמע שלא נתן סי' בחביתא עצמו אלא זהו הסי' שיודע שמונח שם ואפ"ה הוי סימן:

אך דלע"ד יש להסתפק לפי מ"ש בגמ' דשומא לא הוי סימן אפילו אמצעי משום דעשוי להשתנות וכבר כתבנו הפירוש לעיל דאפילו נמצא השומא במראה שהיתה מ"מ כיון שעשוי להשתנות ולא יכול לידע בבירור קודם ראות שלא נשתנה שוב לא הוי סימן דכיון דצ"ל דאתרמי ה"נ י"ל דאחר הוא ואתרמי א"כ ה"נ י"ל דאין לך עשוי להשתנות יותר מזה שהרי יכול להיות שהסיר הוא עצמו את הרטי' קודם שמת או נפל במים וכיוצא בו וצ"ל דאתרמי א"כ לא הוי סימן ולא דמי לאבידה דהוי סי' שהיה בחפיסה וכיוצא בו כי הוא אינו עשוי להשתנות ומסתמא ימצא ממש בו כמו שנאבד כי לא שלטה בו ידי אדם משא"כ הכא דעשוי להשתנות מהחיים ולאחר מיתה בתוך המים וכנלע"ד מוכח מהא דקאמר ביבמות (דף קט"ו שם) גבי עובדא דשומשמי דאמר ובחביתא רמיין וא"ל מר קשישא ומי חיישי' שמא פינין כו' הרי דאף שאמר ובחביתא רמיין והוי סימן כפירש"י שם ד"ה ומי חיישי' היכא דסימנא קמא איתא קמן ובאמת באבידה הוי זה סימן כדקאמר גבי גט היא אומרת בחפיסה כנ"ל דמאין תדע שהיה מונח בחפיסה אלא דדחי מידע ידעה הא אי לאו הכי הוי סי' וה"נ הוי סי' כמו שפי' רש"י שמאין ידע שמונח בחביתא ואפ"ה קאמר גבי פקדון דלא הוי סי' והיינו דפירש"י ז"ל משום שמא פינין ר"ל דאין התובע יכול לידע שמונח כמו שהפקיד דשמא פינין הנפקד למקום אחר כיון שכופר בהם ואף דסימנא קמא איתא קמן מ"מ הא לא היה יכול לומר בבירור ולא הוי סימן וע"כ מוכרח לפרש כן דאל"ה מאי מקשה ומי חיישי' וכו' הא הכא הוא טוען ברי שפינהו ושומשמי אחריני נינהו וע"כ צ"ל כנ"ל:

ובזה יש להבין הא דחשיב סימנא טפי בהכותב (דף פ"ה ע"ב) גבי שב מרגניתא דציירי בסדינא כמ"ש התוס' שם דהתם כיון דהנפקד הי' מוחזק בכשרות אינו עשוי להשתנות ואין להאריך ואין להקשות דא"כ כשהי' סי' בכליו דמשמע למ"ד סימנין דאורייתא מהני אם לא בחוורי וסומקי אע"ג דעשוי לפשוט בגדיו ז"א דכיון דהסימן מהני שבוודאי זה הוא כלים שלו ממילא אם לא חיישינן לשאלה לאדם אחר ע"כ זהו האדם עצמו וא"צ סי' אלא שבוודאי הכלים הם שלו נמצא לפי מאי דאמר בש"ס דהיכא דעשוי להשתנות הוי סימן גרוע אפי' אם סימנין דאורייתא א"כ הא כתב בהג"ה דפשיטות בסימנין גרוע דלח מצטרפי וכן משמע בש"ס בעובדי דשומשמי דאמר סי' המשקל וסי' החבי' ולא מצטרפי משום דחשיב להו סימנין גרועים:

אך אי נימא דהכא כיון דפרט וצמצם ה"ל סימן מובהק אפי' אי נימא דעשוי להשתנות מהני. לפי מ"ש הב"ש (ס"ק ע') דמשמעות הטור דלמסקנא אפי' עשוי להשתנות ה"ל סי' אמצעי בשומא. י"ל דהכא נמי ה"ל סימנים אמצעים אף דלשנויא קמא דסימנים דאורייתא ס"ל דעשוי להשתנות ה"ל סימן גרוע. מ"מ הכא דאיכא עוד סימן אמצעי א"כ ממה נפשך אי סימנים דאורייתא הא סגי בסי' אמצעי אחד. ואי סימנין דרבנן הא לפ"ז אף דעשוי להשתנות הוי ליה סימן אמצעי. כמ"ש הב"ש מדברי הטור. וא"כ בצרוף ה"ל שני סימנים אמצעים דמהני אפי' אי סימנין דרבנן:

עוד נראה לע"ד דמוכח בש"ס דאפילו סי' גרוע היכא דפרט וצמצם מהני. כמ"ש הב"ש בשם הט"ז דלא כמ"ב דס"ל כיון דשומא עשויה להשתנות לא מהני בי' בפרט וצמצם דהא קאמר שם בלישנא דסימנין דאורייתא דשומא עשויה להשתנות קמפלגי. והדר בלישנא דסימנין דרבנן קאמר להיפך דפליגי אי שומא סי' מובהק הוא. קשה הא פי' רש"י בשומא באיזה אבר ר"ל דהא פשיטא אם נא פרט האבר דלאו כלום הוא. ואף דברייתא נקט סתמא ע"כ צריך לומר כן דמיירי בהכי דפרט האבר קשה דהוי ליה למימר בלישנא בתרא דסימנין דרבנן כמו בלישנא קמא אלא דמיירי שפרט וצימצם המקום ממש באותו אבר עצמו ופליגי בעשוי להשתנות. דאי אין עשוי להשתנות כיון דפרט וצימצם ביותר הוי ליה סימן מובהק. ואם עשוי להשתנות הוי ליה סי' גרוע. ולא מהני פרט וצימצם. אלא ודאי דאפי' סימן גרוע היכא דפרט וצימצם הוי ליה סימן מובהק. ותו דמסתברא כוותיה דט"ז דהא נקב בקלף דשכיח. ואפ"ה היכא דקאמר נקב בצד אות פלוני מהני ביה פרט וצימצם נמצא אי נימא דהכא הוי ליה פרט וצימצם. ואפי' אי נימא דהכא הוי ליה סימן גרוע משום שעשוי להשתנות אפ"ה מהני אלא דצ"ע לדינא אי הוי ליה הכא פרט וצימצם באותו אבר עצמו אף שהיא אומרת בפרטות מקום השומא מ"מ העדים הא לא ראו השומא. אלא שמעידין על הרטי' וכרך שעלי' והיה על כל האצבע קטנה ומי יודע אם זה דמי לנקב בצד תיבה או לנקב בצד אות פלוני:

ועתה נשוב למה שהגיד א"נ אחי הרוצח. הנה אם נידון זה הוי מסל"ת או לא. נראה דמה שהגיד ביום ה' והתחיל בבכיה. דזה דמי לפונדקת. אף על גב דהתם הוציאה להם מקלו ותרמילו וכו' הכא הוי אומדנות יותר כמ"ש רומכ"ת באורך נועם דבריו אף על גב דבאו באותו יום תפוסים על ידי החיפוש אין זה ריעותא כמפורש בהגהת רמ"א ז"ל. דאפ"ה הוי ליה מסל"ת. אלא דאכתי אני מסתפק כיון שכבר היה ביום א' אצלו. ומוכח מדברי העד ששאלו על אחיו שהרי השיבו ער ווערע טויט זיין ועיין (בסעיף ט"ו) דכשהגיד פעם אחד על ידי שאלה שוב לא מהני אפילו במל"ת וע"ש באחרונים:

ואמנם לפי מ"ש בשו"ת כרם שלמה ומ"ב (סי' ס"ח) להתיר אפילו שלא במסל"ת ממש במקום דאיכא אומדנות מוכיחות שהדבר אמת אפילו האומדנות הם שלא מדברי הכותי אף שלפי ע"ד משמע מלשון דאמר בפונדקת הוציאה להם מקלו ותרמילו משמע דבעינן דוקא האומדנא בדבריה עצמה שהיא מאמת ומביא ראיה לדבריה כדקתני הוציאה להם. ותו דכבר כתבנו לעיל דודאי אי אפשר להיות אומדנות יותר מנפל למים שאין להם סוף דקיי"ל דאם ניסת לא תצא משום חששא רחוקה לומר שיצא ואפ"ה לא הכשירו כל הפוסקים בכותי שאינו מסל"ת לומר שראוהו שפלטו הים. משמע דבעינן אומדנא בדברי הכותי עצמו. מכל מקום גם הכא איכא אומדנא מתוך דברי הכותי עצמו שהודיע מקומו והוא ק"ו מאומדנא דפונדקת דהרי סימנין דמקלו ותרמילו וכו'. אין מועיל אפילו לענין ממון כנ"ל דודאי אין שום סימן בכלים דאין לבוש בהן ואלו מקום קיי"ל דהוי סימן לענין ממון. כי מאין יודע שמונח שם אלו לא שמע שזרקוהו שמה אם כן הוי אומדנא בדברי הא"נ עצמו:

מיהו אכתי לבי הומה בצד היתר זה שנראה מדברי הכותי שלא הכחיש דברי' הראשונים. שהרי ביום א' אמר ליה ער ווערט טויט זיין. משמע בפי' שאמר בדדמי שמדמה לו כן. וכן יש לומר במשמעות דבריו ביום ה' שהרי אמר בתחילה שאינו יודע היכן הוא ואחר כך אמר גם כן כמסתפק ומדמה שהשליכו באחד מן הפחתים שהזכיר ואף שאמר שהיה עושה יסורי רציחה באחיו אין מכל זה עדות ברורה שלא היה מן המדמין מכל מקום נראה לפענ"ד דמידי ספק מסל"ת לא נפקא:

היוצא מדברינו אלה. דבמה שהכירו אף דהוא ספק אשתהי ג' ימים דלכמה פוסקים חששא דאורייתא הוא. והוא מוכרח לענ"ד לדעת הפוסקים שהתירו בצירוף סימנים דשני סימנים אמצעים נחשבו לסימן מובהק דדמי לעדים. ואפ"ה בטביעת עין לאחר ג' ימים לא התירו אפילו היכא דאיכא נמי סימן אחד דהא נקט בעובדא דשני ס"ח וחזינהו לאלתר. משמע דאם נשתהא לא מהני אף על גב דהוי התם סימן אמצעי. לכן בעובדא דדגלת וכרמי לפי מ"ש הב"ש בדעת הרא"ש ע"כ צ"ל שהיה בו סימן אמצעי ואפ"ה בעינן לאלתר ובלא מכה. ולא מצטרפי טביעות עין לסימן אמצעי כמ"ש כבר לעיל. משמע דטביעות עין לא עדיף כסימן אמצעי דהא שני סימנים אמצעים מצטרפים ואם בסימן אמצעי אמרינן סימנין דרבנן אבל מן התורה אין להתיר כ"ש בטביעות עין מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דהא הוא שמא אשתהי ג' ימים קודם. ואף שכתבנו לעיל דהכא איכא חשש מחמת שנפצע מוחו ומיא מרזו מכה ואיכא כעין ס"ס להחמיר דשמא הושלך בעוד היה בו חיות. ז"א דהא קיי"ל בכל ספק שיהי' הצדדים שקולין. ונראה לעין כל שצד זה שזרקוהו שם בחיותו הוא ספק רחוק ותו דהך דינא דט"ז הוא אינו אלא מחמת ספק דשמא הגיע המכה בפנים עד הפנים. ותו דדלמא הלכתא כרמב"ם ז"ל שהשמיט הך דמרזו מכה אי משום דלא גרס ליה אי משום דס"ל דאינו להלכתא כמ"ש האחרונים אם כן הדבר ברור דמידי ספיקא לא נפקא:

והנה גם בצד היתר הסימנים יש לנו צדדי היתירים האחד דאם נימא דזהו סימן פרט וצמצם. כבר כתבתי דאפילו נימא המטלות והרטיה הוה ליה סימן גרוע משום שעשוי להשתנות. מוכח בש"ס וכדמפורש בט"ז וב"ש דמהני פרט וצמצם אפילו בסימן שעשוי להשתנות וסימן גרוע וסגי בהא לחודא וכ"ש לפי מ"ש הב"ש דאפילו אי שומא עשוי להשתנות מ"מ למסקנא סימן אמצעי הוי ה"נ סימן אמצעי הוי. ויש להצטרף עם סימן הזקן כנ"ל. ואף אם נסתפק בזה אי הוי ליה כסימן מובהק הא איכא ספק מסיח לפי תומו. ואומדנות מוכיחות. אם כן נהי דכתב הש"ך בדיני ס"ס דבמקום חזקת איסור לא מהני ס"ס מ"מ מודה בשלשה ספיקות כמ"ש שם ובס' פר"ח וספר ג"פ מתירין בס"ס אפילו אתחזק איסורא ובספר פני יהושע בק"א סוף פ"ק דכתובות השיג עליהם וכבר הארכתי בחידושי בס"ד לדין על כל דבריו ז"ל. מ"מ בשלשה ספיקות מודים דמתירין. ותו נראה דהא לפי מ"ש השו"ע בספק ג' ימים להתיר אם יצא קול כמ"ש הט"ז משום דמצטרפין הקול להקל. אף שכתבנו לעיל דאין לדמות אומדנות דהכא ליצא קול משום דבקול אם ניסת לא תצא. מ"מ לפמ"ש דהכא נמי אם ניסת לא תצא מתרי טעמא. חדא מטעם אמירת הכותי ואומדנות מוכיחות כמ"ש בהגהת רמ"א ז"ל. ואי משום הסימנין דאפי' באמצעי אם ניסת לא תצא. אם כן ממילא דעדיף מקול ובספק ג' ימים. וספק מרזו מכה מותרת לכתחילה כנלפענ"ד להקל משום תקנת עגונות:

גם מ"ש בתשובת בני משה לחלק באדם מכירו ויודעו אף שכתב רומכ"ת והעלה פלפולא הנעלם סמיכות לדבריו. מ"מ דבר חדש הוא שלא הזכירו הראשונים ונ"ל מדבריהם להיפך, ותו דאין יודעו ומכירו יותר משושבינו ואפ"ה מק' מעובדא דאינסבין אפומא דשושבינא, משמע דאין לחלק ולא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין, מ"מ יש לצרף ולעשות סעד להיתר, אמנם בכל זה אין דעתי לסמוך על ההיתר לחומר איסור אשת איש, והספיקות שנפלו בו, אך אם יסכים אתנו עוד גדול מפורסים בדורנו בהיתר העגונה הזאת, יוכל רומכ"ת לצרף גם דעתי וד' הטוב יאיר עינינו ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויורנו דרך האמת והישר בתורתו הנפלאה ויצילנו מטעות ומשגיאה, ונזכה להנות מאורו בחידות ובמראה:

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה