גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה יט
ז"ל תוכן השאלה מהרב דק"ק ראנדעק יום ד' י' אייר תקנ"ג לפ"ק:
בעסק נער מלמד אחד אצל ב"ב מסוף שנת תקמ"ט עד שנת תקנ"א אתר כך נשכר בסביבות דשם לש"ץ תחת רבנות הרב דק"ק גאלינגען עד יום ד' כ"ו ניסן העבר ובאותו זמן שהי' בסביבה דשמה לש"ץ הלך כמה פעמים לכאן ולן בבית האיש שהיה מלמד לשעבר אפי' אין בבית רק האשה וב"ב וריננו כמה בני אדם אודות ביאתו כמה פעמים לכאן והזהרתיו שלא יבוא לכאן וביום א' כ"ג ניסן בא לפני בעל האשה ואמר לי בליל מש"ק כ"ג ניסן היתה אשתו מתאנחת ואמרה אחר ששאלה פעמים למה את מתאנחת שאם יבטיח לה שלא ישלחנה תאמר לו ואמרה שעשתה עבירה עם הנער המלמד הנ"ל שהיה אונסה לגלות עצמה בגלוי ערותה נגדו לכן היא מתאנחת ורצונה לעשות תשובה אבל על ביאת איסור לא הודית לבעלה ושלחתי אחרי' תיכף בליל ב' כ"ד ניסן לדרוש אחר מעשה הנ"ל והשיבה בבכי' שזינתה עם מלמד הנ"ל ברצון בעילה גמורה אכן אמרה כי בנים ובנות שלה הם כשרים ולא מבעיא בן הראשון שלה שהיה כבר בעולם קודם ביאת המלמד לכאן אלא גם ב' בנות ובן אחד שלה שנולדו אחר ביאת המלמד הנ"ל לכאן ג"כ כשרים מבעלה ולא נולדו מביאת איסור ומבקשת תשובה ואמרתי לה שצריכה לפרוש מבעלה תיכף ומיד כנדה עד אדע כדת מה לעשות וביום ב' הנ"ל שלחתי תיכף שלית מיוחד להרב דק"ק גאלינגען והודעתיו בכתבי מעשה הנ"ל ובקשתי ממנו לשלוח אחר הנער הנ"ל שהוא ש"ץ תחת רבנות שלו לחקור גם מן הנער הש"ץ אודות הדבר ושלח מיד אחריו ובתחלה היה מכחש ולבסוף הודה לדברי האשה הנ"ל שבעל אותה כמה פעמים ושאלתי אותה באיזה זמן והשיב בקיץ של תקנ"א כמה וכמה פעמים בהכניס אבר שלו לגופה גם שאלתיו אם בעל אותה באונס או ברצון והשיב שבעל אותה כל עת רצונה אמנם אינו יודע כמה פעמים אמנם מעת עקירתו מראנדעק לא נגע בה וכפי הצעתו של מעשה הנ"ל לא נודע לבעלה רק מה שסיפרה לו אשתו אבל לא מעיקר האיסור אע"פ דנעל"ד הוא מרגיש גוף המעשה עכ"פ לא שמע ממנה בפי' גוף המעשה ואפשר דשמע קצת גוף המעשה ולא הגיד לי. ומצאתי ראיתי עכ"פ הבנים והבנות כשרים כמבואר באה"ע (סי' ד' סעיף ט"ו וכ"ו) אכן אודות היתר אשה לבעלה לא מלאני לבי לומר היתר או איסור כי לדעת פסקי מהרא"י הובא (בסי' קט"ו) דהיכא דאיכא רגלים לדבר לא אמרינן עיניה נתנה באחר ובאשר שהמלמד הודה ג"כ אף על גב דאין עדותו עדות כפי משמעות הרב דגאלינגין דלא שייך לומר פלגינן דבורא עכ"פ רגלים לדבר מקרי כדמשמע מתשובת הגאון חכם צבי (סימן ק"ו) בלשון השואל בפרט שהיה בנדון הנ"ל רינון א"כ היא אסורה לבעלה או באשר שלא אמרה לבעלה טמאה אני רק שהיה המלמד אונסה לגלות את עצמה נגדו אע"ג דהודית בפני על ביאת איסור אם תבא בהכחשה נגדי על מה שהודית מאיזה טעם נוכל לאוסרה עדות המלמד אינו כלום ומה שהודית בפני תבא בהכחשה וכבר הביא הגאון החסיד אדמו"ר נ"י בספרו הנחמד ספר כתובה בשם פסקי מהרא"י דאפי' איכא רגלים לדבר אם הוא מכחשת עד אחד אין לאוסרה ולדעת הרמב"ם הובא בסי' הנ"ל שלא הביא חילוק דפסקי מהרא"י אלא בין אם הבעל מאמינה או לא אם כן כשתבא בהכחשה או אפילו העמוד בדברי' במה שהודית בפני וכו':
וזאת תשובתי אליו
אחר דש"ה כמשפט האמור למעלה. הנה ערבו לנפשי שיח שפחותיו שושנים אמנם הקיפוני חבילי טרדן ויותר מהמה בתחלת הזמן עת צאת למלאכה בפילפול חבירים המקשיבים בעיון עמוק הות"ו אף לזאת שמתי ריוח בין הפרקים להשיב לשואלי דבר כאשר חנני ד':
על דבר השאלה נראה דלפמ"ש שהכחיש הנער ואחר שהיה מאיים עליו בכמה דברים הודה לדברי האשה אם כן אם נחשוב דבריו לעדות דבריו האחרונים בטלים דקיי"ל בחו"מ (סי' כ"ע) דאפי' נותן אמתלא לדבריו אינו חוזר ומגיד. אך האמת הוא שאין כאן שום עדות כיון שלא הוגבה בב"ד ובפני האיש והאשה כדינו:
ונראה דאין צריך לחקור אחר זה. וגם החקירה הראשונה היה ללא צורך דגדולה מזו אמרו בכתובות (דף כ"ג ע"א) עדים בצד אסתן ותאסור ולא מבעיא לפי מאי שכתב ר"ח שם בשם רש"י דאפילו באיסור לאו אין חוששין לאסור בשביל הקול שיש עדים כ"ש הכא דליכא אלא איסור עשה דונטמאה לבעל. אלא אפילו לפי מה שכתבו שם דדוקא באיסור שבוי' הקילו. היינו דוקא ביצא הקול שיש עדים גמורים וכשרים. משא"כ הכא בנידון דידן דאין כאן עדים גמורים. אלא דאם יש ע"א נאמנת מאן לימא לן דבשביל זה תאסור מיד. ולהצריך להביא העד לפני ב"ד כדי להאמינה. ותו דהכא ליכא אפי' קלא. ואפילו אם נחשוב את הרב שכתב שהודה בפניו לע"א הא כתבו ס' בכתובות (דף כ"ו ע"א) ד"ה והא אמר רבי יוחנן דע"א גרוע מן הקול. וכ"ש הכא שהרב לא העיד בב"ד. שיהא לו דין ע"א מפי כתבו. ועוד דאפילו אם היה מעיד הנער בב"ד בדבריו אחרונים איכא כמה ספיקות אם תאסור על פיו. חדא כיון דצריכין לומר פלגינן דבורי' מאן לימא לן דזה הוי רגלים לדבר להאמינו כמ"ש בספרי בקונטרוס אחרון (סי' קט"ו) דהא כתבו התוס' בסנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע דהא דפלגינן דבורי' היינו שרבע לאדם אחר א"כ הכא נמי נצטרך לומר דפלגינן דבוריה שזינתה עם אדם אחר א"כ אין רגלים לדבר להאמינו שהרי היא אומרת שממנו נבעלה וכעין סברא זו כתב הגאון חכם צבי בתשובה (סי' ק"נ) ותו דבכה"ג בחו"מ (סי' כ"ח). הובא כמה פוסקים דס"ל דכל עדות שהעיד שלא בפני בעל דבר. שוב אינו נאמן להעיד אפילו בפניו. משום שיש לחוש שמעיד כן להחזיק דבריו הראשונים ואף דלא קיי"ל ישי. מ"מ מאן לימא לן דבכה"ג הוי רגלים לדבר להאמינה.
גם מה שכתב מעכ"ת דאיכא למיחש להרגלים לדבר בשביל הרינון. שהיה בא המלמד ולן בבית אפי' אין האיש בביתו כמה פעמים. נראה פשוט דאין זה כלום. דבעינן רגלים לאותו מעשה שהוא מודה דהיינו שזינתה בשעה שנתיחדה עמו. כההוא עובדא דסוף נדרים. אבל כיון שהיא וגם הנער אמרו שמשעה שהלך משם לא זינתה עמו. אין זה רגלים לדבר שזינתה מקודם בהיותו בביתה. ואדרבה מחמת זה הרינון הוא פסול לעדות אשה כדקיי"ל בחו"מ (סי' ל"ד סעיף כ"ה בהג"ה). דהחשוד לעריות פסול לעדות אשה. ואפילו לגרסות רש"י בסנהדרין פסול להעיד לאפוקי מבעלה וכיון שעדותו בטל ממילא אינה נאמנת:
גם מה שכתב דהכא לא שייך שמא עיניה נתנה באחר מפני שבקשה מבעלה שלא יגרשה זה אינו דכבר מבואר בכמה תשובות דכל מה דאמרה טצדקי להאמינה תלינן הכל בעיניה נתנה באחר דא"כ כל הפריצות יערימו כן. על כן נראה שהטוב והמובחר הוא שלא לחקור אחר זה כלל ולא להביא הנער לפני ב"ד להכניס בספיקות רבות כנ"ל וכ"ש דאיכא חששא שלא להוציא לעז על בני'. ושאר חששות וכמו שכתבתי דאין בזה חיוב כלל. והיא מותרת לבעלה. ועל מה שכתב מע' לסדר לה סדר התשובה כבר מפורש בספר תורת האשם וכמה ספרים. אמנם אין כל הזמנים שוין הכל לפי הזמן ולפי הענין ולפי רוב הענוה וביותר בעתים הללו ראוי להקל התשובה מפני תקנת השבים. ומאפס הפנאי שאיני מופנה מכל צד עת נקצר ושלומו בל יבצר והיה בזה שלום בנפש אוהבו נאמנו: