אור ברסלב
גבעת פנחס תשובה יח

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה יח

תשובה יז

בעז"ה אופענבאך יום ב' דר"ח אלול תקמ"ב לפ"ק

שאלה שלמא נפישא וחייא. יתיהב מן שמיא. לשר התורה. אספקלריא המאירה. מאור הגולה. בוצינא דנהורא. בעמקי ים התלמוד יורד תהומא. ומעלה מרגניתא דלי' בי' טומי. שבחו מי מנה. ה"ה הרב המאור הגדול נ"י ע"ה פ"ה הגאון הגדול המפורסים שמו בישראל, הרב מ' פינחס סג"ל. נרו יאיר לדור דורים ולנצח נצחים. עד אור חדש תאיר בציון. ועיניו תחזינה בשוב ד' שבות ציון:

אחרי עתירת החיים והשלום. במטותא מינייכו. ענוותכם תרבני שתאירו עיני בשאלה שהיא קטנה אצלו. כי כל רז לא אניס ממנו וגדולה היא אלי. עובדא הוי בנער אחד בשמו יעקב ווירמש שהיה בשירות אצל אנשיל פועכי ב"ב אחד דק'. ובא בקשרי שדוכין עם יתומה מאב ואם בת המנוח מ' זנוויל א זצ"ל מפה. ונמשך זמן הקישור כמו שנה וחצי. והנער החתן היה רגיל לבוא לכאן אצל משדכתו והיה שוכב בביתה. והיה לה חדר מיוחד אצל אחי' שהוא פנוי. והחתן הנ"ל לקח משדכתו הנ"ל. והחתונה היה ר"ח תמוז תקמ"א לפ"ק. ותיכף ומיד בשבת שאחר החתונה שקורין שענקוויין. יצא קול בפרסום שהיא הרה. והיה אז מרננין העולם לחשוד אותה על נער אחד שהיה שוכב זמן רב ותמיד בשכרו בבית אחיה הנ"ל. ולפי שהיה גס בה הרבה. וביום כ"ג תשרי תקמ"ב לפ"ק המליטה זכר. והיה אמרה שהולד מן החתן שלה. וכ' יעקב הנ"ל הכניס הבן לברית בעשרה והיה קורא שם הילד יצחק בן יעקב כי יצחק הוא שם אביו של יעקב הנ"ל. וגם עשה פדיון כדת. ומפני תיקון הקהל לא היה מילת הבן בבה"כ. ומפני הבושה לא היה אצל המילה רק פסולים לעדות מחמת קורבא והמוהל היה ר' זיסקינד שטערין מק'. וגם הוא פסול מחמת קורבה. חוץ מנער אחד שהוא רחוק וכשר להעיד הי' שם במילה והגיד בתורת עדות ששאל המוהל את כ' יעקב הנ"ל. איך יקרא שם הילד. ואמר אביו איצק. וקרא המוהל שמו בישראל יצחק בן יעקב. וגם שמע שכ' יעקב היה מברך ברכה להכניסו וכו'. וגם בן של ר' שמעון פירדא משם היה אצל המילה והוא רחוק וכשר להעיד. אך לא נתקבל עדות ממנו עדיין לפי שאינו באתרי והוא שם, וגם אצל הפדיון לא היה רק פסולי קורבה חוץ מנער אחד מכאן שהוא כשר והוא הגיד בתורת עדות ששמע איך הכהן היה שואל לאבי הילד בלשון אשכנז. וועלכש איז דיר ליבר דש געלד אודר דש קינד. והשיב מיין קינד. כאשר עיניכם תחזנה ההעתק מהעדות. וגם הכהן היה גבריאל כהן מכאן שאשתו היא שני בשני עם היולדת נמצא הוא פסול לעדות על היולדת. אבל הוא כשר לעדות על הולד. וכ' יעקב הנ"ל היה משתעשע עם הילד ונהג עמו במנהג בנים בשעשועים וגעגועים. ולא נודע ששמע שום אדם ממנו שאינו מחזיק אותו לבנו. או שהיא חשודה בעיניו על אחר וגם קהל היה מעניש אותו כפי תיקון הקהלה. וכשהודיע לו הקהל יצ"ו עונשו ע"י שמש הקהל קבל עונשו ושתק ולא היה מערער על העונש. ויעקב הנ"ל נפטר בשנה ראשונה אחר החתונה היינו כ"ב אייר תקמ"ב לפ"ק:

ומעתה אבאר שאלתי. חדא שיש להנעדר שני אחי' נשואי'. הגדול מקום דירתו בעיר האג במדינת האלאנד. והקטן מקום דירתו בווירמש. ויש לאשת הנעדר ש"ח משני' אם היא זקוקה לחליצה כמ"ש בשו"ע א"ע (סי' קנ"ו ס"ע). מי שזינה עם פנויה או אשא איש וכו' וכן אי' בשב יעקב חלק א"ע (שאלה ל"ח):

ועוד יש לשאול מחמת ירושה לפי מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' נחלות הל' ח'. מי שזינה עם פנוי' שהוא בנו לענין ירושה וכו'. יש לראות אם הנ"ל נחשב להודאה שהוא מודה שהוא בנו:

ויש לראות קצת בתשובת שב יעקב חלק א"ע (שאלה ג' ד' ז') ע"ב בד"ה ובזה מיושב תמיהת הרא"ש שם וכו'. גם יש לראות בשו"ת רשד"ם חלק א"ע (סי' רל"ג ד' קצ"ז) עד שכ' אמנם הדין אמת וכו' ואפי' אין אנו צריכין שיקראהו בנו. אלא אם היה נוהג עמו כבן. מספיק להחזיקו כבנו ויורשו וכו':

גם יש לספק מחמת תוס' שלה. כיון שמת בשנה ראשונה. ושערי כתובות ותוס' נכתבים כאן כמו המנהג שנכתבים בפ"פ. שאם יש לה ז"ק ממנו. שיהיה כל השנים שווים שתקתי כתובה ותוס' משלם. וגם נכתבים שיש לה כל תוקף הנאמנות כמו שנכתבים בפ"פ. גם אם לא סגי בעדות הנ"ל. ויהיה שצריכין אף גם גבריאל כהן הנ"ל להעיד. אם כשר להעיד על הולד. כיון שהוא פסול קורבה לאם הילד וע"י עדות מגיע לה הנאה מ' תוס' כנ"ל. וגם שצריכין ליתן לה שכר הנקה. או אם פלגי' דבורא להיות כשר להולד ופסול לאם. או אם מהני שאם האם מסלק עצמה מהנאתה:

ובקשתי מאד שאל ישיב פני ריקם. ואם לא למעני, יעש בשביל כבוד אבי המנוח מוהר"ר זנוויל א הנ"ל. שהוא מפורס' שהי' ת"ח וירא אלקים מאד. ולא נצרכה אלא לאקדומיה ויען שאין מפרשים לחכם שכמותו. ומלבד חשש עיני מימים ימימה. אני חושש כעת בעיני טובא. עד שאין אני אוכל לעיין בספר בפנים ע"כ לקצר אני צריך ושנותיו יאריך על ממלכתו הוא ובניו שאנן ובטח. כאות נפשו ונפש הד"ש ומצפה על תשובתו הרמה. הק' אהרן בן כהרר הירץ שלאס ז"ל:

תשובה

בתחלה נעיין בדין החליצה. הנה הרמב"ם פ"ג מהל' יבום וש"ע (סי' קנ"ו) מי שזינה עם אשה בין פנויה בין א"א ונתעברה. ואמר זה העיבור ממני הוא ואפי' היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה. הרי זה ספק לענין יבום כשם שזינתה וכו'. והבינו הה"מ והב"ח וב"ש מסתימת דבריו. דאפי' לא דיימא מעלמא. מ"מ צריכה חליצה. וה"ק הה"מ מהא דפסק הרמב"ם בפ"ח מהל' תרומות (דין י"ד) דבלא דיימא מעלמא לא אמרינן מדאפקרה לגבי האי וכו'. ותירץ הב"ח דלא החמיר אלא באיסור דאורייתא ובהל' תרומות מיירי בתרומה דרבנן. אלא שהק' הב"ח מהא דפסק בפט"ו מהל' א"ב (דין י"ח) בבא על ארוסתו. דלא הוי ס' ממזר בדלא דיימא מעלמא. והב"ש בסי' (קנ"ו ס"ק ע"ו). כ' על הב"ח וז"ל. הקשה כן משום דסבר דבארוסה איכא חשש איסור דאורייתא ובאמת לק"מ דס' ממזר דרבנן וכו'. וכ' עוד שם מיהו מ"ש הרמב"ם בפנוי' שאמרה מממזר נתעברתי דאמרי' שמא עם אחר זינתה. ק' לשיטת הרמב"ם וכו'. עכ"ל הב"ש ולא אוכל לירד לסוף דעתו. כי דברי הב"ח נכונים מאד לענ"ד. דהא כ' הרמב"ם בכמה מקומות. ומפורש יותר בפ"ע מהל' טומאות מת. דכל ספיקא דאורייתא. מדאוריי' לקולא ומדרבנן הוא לחומרא. וכ' הרשב"א בתורת הבית (ד' ק"ב) והביאו הר"ן בס"פ קמא דקדושין דהרמב"ם ז"ל הביא ראיה לדבריו מהא דס' ממזר כשר לבא בקהל. נמצא להרמב"ם אין שום חילוק בין ס' ממזר לשאר ספיקא דאורייתא. ותרומה בזמן הזה שאני דאפי' ודאי הוא איסור דרבנן. נמצא מספק ממזר באמרה מממזר נתעברתי דחייש הרמב"ם ז"ל אפי' לא דיימא. ל"ק מידי דהוי איסור דאורייתא כשהוא כשר ונושא ממזרת. וקושית הב"ח אלימא דלמה בארוסה פסק דלא חיישינן, וזה ברור:

והנה הב"ח תירץ דס"ל להרמב"ם דרבא קיבל דחוי של אביי די"ל דחבושין בבית האסורים אלא דאפ"ה בארוס כיון דלהאי התירא הוא תלינן בארוס. ויש להטעים הדבר דבאיסור דאורייתא אזלינן בתר חזקה קמייתא. להכי לענין יבום כיון דמוחזק באח ואינו מוחזק בבנים. היא בחזקת זקוקה ליבם. ואזלינן לחומרא אפי' בלא דיימא. וגבי בא על ארוסתו. כיון דלהאי התירא אזלינן בתר חז"כ שלה. ובפנויה שאמרה מממזר נתעברתי. כיון דהוא נגד חזקת כשרות דידה. גם הוא נגד החזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה. כדאי' בכתובות דמטעם זה מכשיר ר"ג אפי' ברוב פסולין וכ"כ החו"מ (סימן ד') לכך החמיר. ובתרומה אף דהיא בת ישראל וחזקתה שלא לאכול בתרומה מ"מ בתרומה דרבנן מקיל. ובתשו' שב יעקב כ' דמשמע מלשון הרמב"ם דמיירי בתרומה דרבנן. מדכ' להקל בספיקו. משמע דס"ל שהיא ספק ואפילו הכי יש להקל. משום דהוא ספיקא דרבנן. וכ"כ הב"ח:

ולענ"ד נראה דבל"ז מוכרח הדבר דהרמב"ם ז"ל מיירי בתרומה דרבנן דהא כ' שם שהעם מרננין על זה. משמע להדיא דליכא עדים על הזנות, והרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דאין מועלין לתרומה דאורייתא אלא ע"פ שני עדים וכ"ש בעדות האב. כדאיתא בכתובות (דף כ"ה ע"ב). ואיך ס"ד דיאכל הבן בתרומה ע"פ עדות האב שאמר שבא עליה או עפ"י קול. וע"כ מיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן דקאי אהא דכתב שם לעיל (דין י"ב) ע"ש ועמ"ש לקמן:

ועוד י"ל הטעם דמקיל בארוס. משום דמשמע ליה דאפי' אביי דדחי דברי רבא בלישנא קמא. היינו דליכא סייעתא מזו המשנה אבל לדינא לא פליג עליו כמו שדקדקו התוס' בעובדא דארוס וארוסתו כתובות (דף י"ד) דקאמר אביי. ובהא כי לא מודי. משמע דבמודה לא פליג. ותו נראה דמוכח ממתני' (כתובות י"ג) דקאמר ר"י הרי זה בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתבא ראי' לדברי' משמע להדיא דראי' מועיל והיינו שראו שנבעלה לכשר וכן במעוברת דסיפא לא פליג ר"י אלא בלא ידענו מי הוא אבל לא חיישינן אם יש עדים דכשר היה לומר כי היכי דאפקרה לגבי האי אלא ע"כ במקום חזקת כשרות לא שייך מדאפקרה לגבי האי וכו' דאמרינן אדרבה דהיא בודקת ומזנה ולא אפקרה לפסולים ועמ"ש לקמן בזה:

והנה בתשובת מים עמוקים ובתשובת הראנ"ח (בסימן ל"ו) והרדב"ז (חלק ג' סימן תקכ"ו) שיטה אחרת להם וכתבו דהרמב"ם בהלכות יבום מיירי דוקא בדדיימא מעלמא וגם החו"מ (סימן ד') נסתפק לפרש כן והראנ"ח כתב דאפשר לפרש דעת הה"מ נמי כן וכתב הרדב"ז שם דהרמב"ם ז"ל רמז זה בלשונו מדכתב מי שזינה עם אשה וכו' ולא כתב מי שבא על אשה וכו' ואין בזה דקדק כל כך דכוונתו שזינה מרצונה ולא באונס דבאונס ודאי לא שייך לומר מדאפקרה לגבי האי והא דמקשה ממתני' דיבמות דילדה תאכל בתרומה ולא מוקי באונס היינו משום דמשמע דקאי ארישא האונס והמפתה ותו דא"כ קשה צריכא למימר כדמקשי בלישנא בתרא. ותמיהני על מה שהקשה המרדכי על הרמב"ם ז"ל והביאו הב"ח ממתני' דיבמות (דף כ"ב) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשתו מן היבום ולא חיישינן שמא מאחר הוא. ונדחק לאוקמי בחבושים בבית האסורים דאכתי קשה על רבא דהוי ליה לאתוי' ממתני' הקודם אלא הדבר פשוט לענ"ד דאיכא לאוקמא באונס:

ונראה לענ"ד די"ל דהא דאיתא במס' יבמות (דף ט' ע"א) מאי דעתך אמו אנוסת אביו ואמר שם עוד ע"כ כיון דבתו באונסין משכחת לי' וכו' ואביי מתרגם אף בתו מאנוסתו. וכן בכמה דוכתי דקדק הש"ס לומר באנוסה אף דמפותה שכיח טפי. מ"מ נראה דנקט הכי משום דאל"ה אינו ידוע אם הוא בתו אם הוא אבי' דאיכא למימר כשם שהפקירה לזה כך הפקירה לאחר מה שאין כן באנוסה דלא שייך זה:

אמנם לולא דבריהם אפשר לתרץ דברי הרמב"ם בפשיטות דהא כבר כתבנו בפ' ח' מהלכות תרומות אי נימא דמיירי בתרומה דאורייתא ע"כ צ"ל דיש עדים על הזנות דהא ס"ל להרמב"ם דאין מעלין לתרומה דאורייתא ע"פ עד אחד וכ"ש על פי אבי' כמו שכתבתי לעיל וכן משמעות לבון הרמב"ם שם או שנאנס או שפיתה אותה כהן משמע דהדבר ידוע בעדים א"כ מאי הוא שכתב אח"כ הכל מרננין אחרי' בזה הכהן אע"כ נראה פשוט דהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן בגמרא דדיימא מיניה ולא דיימא מעלמא היינו דמלבד שידוע הדבר בעדים שזנתה פעם אחד היתה ג"כ דיימא מיני' שהיתה רגילה לייחד עמו והי' מרננין עלי' וחשבו אותה שהפקירה עצמה לו א"כ י"ל דלפמ"ש הרא"ש כתשובה אפשר דמודה הרמב"ם במיוחדת והיינו משום דכיון שהיתה מיוחדת אליו הוי ליה כבא עלי' ביאות הרבה כמ"ש התוס' בכתובות (דף י"ד) דבזה בודאי תלינן בי' א"כ יש לומר דהיינו דכתב הרמב"ם בהלכות תרומות שהעם מרננין אחרי'. כיון שידוע בעדים שזינתה עמו וגם העם מרננין אמרי' שהיתה רגילה להתיחד עמו אמרינן דמסתמא כי היכי דאפקרה פעם אחד אליו מסתמא הפקירה כמה פעמים אליו וכיון דלא דיימא מעלמא בתר דידי' שדינן וכן משמעות לשון הרמב"ם בפ' ע"ו מהלכות איסורי ביאה (דין י"ח) היה העם מרננין אחרי' והיא ארוסה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע"פ שבא עליה ארוס בבית חמי' הרי זה ספק ממזר כשם שהפקירה וכו' משמע דמלבד שבא עליה בעדים איכא נמי רינון עלי' עם ארוסה והיינו דמדייקינן דאם לא היה רינון עם אחרים רק ממנו היה הולד כשר כיון שידוע בעדים שזינתה עמו וגם מרננין אחרי' עם ארוסה אמרינן דמסתמא היתה מופקרת אליו משא"כ בהלכות יבום דלא מיירי אלא שידוע שזינתה עמו פעם אחת אבל לא הי' מרננין עלי' עמו דזה מקרי לא דיימא לא מיני' ולא מעלמא וכן בפרק וע"ו מהלכות אישות דין י"ב) לא מיירי רק שזינתה עמו פעם אחת ולא היה מרננין עליה עמו

ועתה נשיב אל נידון דידן הנה הרשב"א והרא"ש והיש"ש חולקין על הרמב"ם בלא דיימא מעלמא לא חיישינן שזינתה עם אחר. ובנידון דידן נראה דהוי לא דיימא מעלמא אף דמבואר בלשון השאלה דבשבת שאחר החתונה שיצא הקול שהיא מעוברת היה העם מרננין שהיא מעוברת מנער אחד לפי שהיה גס בה הרבה מ"מ נראה דבעינן דוקא כשחשודה להפקיר עצמה לכ"ע כפירש"י ד"ה דיימא מעלמא שחשודה מאחרים דליכא לאכשורי כשאר בני דומה וכו' דאז אי איתא דהפקירה עצמה לזנות עם אחרים מסתמא הולד אינו מן הארוס דשדינן בתר רובא דעלמא כפירש"י ד"ה הולד ממזר ודאי דבתר רובא דעלמא שדינן לי' א"כ אין כאן אלא ספק אחד דאף דהוא בודאי בא עליה ואחרים ספק מ"מ חיישינן שזינתה גם עם אחרים וממילא הולד אינו ממנו אבל עם לאו דיימא אלא מאחד דאפילו אם נימא דזינתה עם השני אכתי איכא ספק ממי נתעברה א"כ איכא ס"ס ספק אם זנתה עוד עם אחר ואפילו אם זנתה שמא אין הוולד ממנו וכוון דאיכא ס"ס קיי"ל בכל מקום להקל וכן לענין ממון מוציאין בס"ס כמ"ש הב"ש (בסי' מ"ח בס"ק י"ד ובסי' ע"ז ס"ק י"ז) וקצת ראיה מהא דמשני בלישנא קמא מתני' שהיה שניהם חבושין בבית האסורין ולא מקשי צריכא למימר כדמקשה בלישנא בתרא והיינו משום דבאמת קיי"ל בנדה סוף פ' המפלת דאפילו שניהם חבושין בבית האסורין אפ"ה אין אפוטרופס לעריות אימר השומר עצמו בא עליה וא"כ שפיר קמ"ל מתני' דאע"ג דאין אפוטרופס לעריות מ"מ כיון דלא דיימא לכל העולם תו הוי ליה ספק ספיקא:

ועוד נראה מלשון רש"י שם דדיימא מעלמא היינו שהי' עלי' חשד של זנות והפקר קודם שנודע כלל שהיא מעוברת דוגמת בני דומה שהזכיר רש"י שם וכן נראה מלשון הרמב"ם ומלשון הרא"ש בתשובה כלל פ"ב אבל בנידון דידן שמעולם לא יצא עליה חשש זנות אלא אחר שנודע שהיא מעוברת והיה הרינון על אותו נער כיון שהיה לבו גס וזה הוא מחמת שלא ידעו שהמשודך בא עליה בוודאי אבל כיון שהוא מודה שהוא בנו מהיכי תיתי ניחוש שזינתה עם אחר כיון שלא היה עליה שום חשש זנות והמשודך בודאי בא עליה כפי הודאתו ואף שבתשובת שב יעקב שאלה ל"ח משמע דבכה"ג קרינן ליה דיימא מאחר מ"מ לא כתב זה אלא לאלומא מלתא דידיה דאדרבה נראין דבריו איפכא דהרי, כתב אח"כ דלענין איסור דרבנן סמך על הב"ח דס"ל דהרמב"ם מודה בתרומה דרבנן והרי הרמב"ם לא התיר אלא בלא דיימא מעלמא אלא ע"כ דס"ל להשב יעקב דהאי לא מקרי דיימא מעלמא וכ"ש אם זה שמרננין עליה אומר שאינו בנו שהתורה האמינתו בזה א"כ הוי לי' דיימא מיני' ולא דיימא מעלמא אם כן לדעת הרדב"ז והראנ"ח אף הרמב"ם מודה דלא חיישינן לאחר וכן לפי מ"ש הרא"ש דהרמב"ם מודה במיוחדת וכבר כתבנו לעיל דכן משמע לנו דבזה מתורצין דברי הרמב"ם בכל המקומות א"כ י"ל דהכא כיון שהיה רגיל ללין בביתה כמה פעמים דומה כמיוחדת לו ואיכא למימר כיון שמודה שבא עליה פעם אחת מסתמא זינה עמה כמה פעמים וממילא דלא חיישינן לאחר כמ"ש לעיל בפי' דברי הרמב"ם ונוסף עוד מ"ש הראנ"ח שם דאיכא למימר היכא שהבטיח לה נישא אותה לא שייך לומר כי היכא דאפקרה לגבי האי א"כ יש לומר דהכא שכבר היא משודכת לו עדיף טפי מיהו בכל אלה לא מצאתי היתר לאשה זאת דאפילו לדעת הרשב"א והרא"ש וסיעתו דמקילין בבא עליה ולא דיימא מעלמא היינו בידוע בעדים שבא עליה או שאין ידוע בעדים שיש לו אחים אבל הכא דידוע לנו בעדים שיש לו אחים והיא לקחה שטר חליצה מהם א"כ הא קיי"ל דביש עדים שיש לו אחים אינו נאמן אח"כ לומר שיש לו בנים כדס"ל לרוב פוסקים:

ולפמ"ש הב"ש (ס"ק יא) לא מצינו שום חולק בזה ואף דבתשובת ראנ"ח שם מדייק מדברי הרמב"ם לחלק בין יש לו בנים דאינו נאמן אבל כשאומר זה בני ומורה באצבעו אע"ג דיש עדים נאמן אין לסמוך על זה נגד הרשב"ם בב"ב (דף קל"ד) שפי' להדיא דאפי' באומר זה בני אינו נאמן היכא דאיכא עדים וכן משמע מסתימת שאר פוסקים נמצא דלענין חליצה לכ"ע אין הבעל נאמן לפוטרה ובלא הודאות הבעל אין לנו שום עדות שבא עליה אפילו פעם אחד אבל לענין ירושה הנה הרמב"ם ז"ל כתב אע"פ שהוא בנו לענין ירושה והקשה הרא"ש עליו דמאי חילוק יש בין ירושה לחליצה ובתשובת שב יעקב יישב דלענין יבום ס"ל להרמב"ם כסברת הרא"ש שם דאע"ג דהודה ואומר שהוא בנו ואיכא למימר שידוע בודאי שהוא בנו אפ"ה חיישינן דאמר בדדמי כמ"ש הרא"ש שם מהא דקיי"ל דעד אחד במלחמה אינו נאמן משום דחיישינן דאמר בדדמי אבל לענין ממון לא חיישינן לזה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומתרצינן דידע אפילו בדרך רחוק כמו דאיתא (בחו"מ סי' קצ"ג) בהקנאה אגב קרקע אע"ג דידעינן דל"ל קרקע מ"מ מהני הודאתו משא"כ לענין איסור ע"ש שהאריך. לפ"ז נראה לע"ד פשוט דכשיגבה עדות העד שני שהיה בשעת פדיון שאמר בל"א שהוא בנו הרי בן הזה יורשו אליבא דכ"ע בין להרא"ש וסיעתו בין להרמב"ם. ומה שנסתפק מעכ"ת כיון דהעד השני הוא קרוב להאשה וע"י עדותו מגיע הנאה לה משום תוספת בשני חזרה ומשום שכר הנקה אם שייך בזה פלגינן דבורא ואם מועיל סילוק ובאמת הדבר הזה מבואר בנמ"י פ' חזקת בשם הרמב"ן והביאו הש"ך (בסימן נ"א ס"ק ח') דבזה לא שייך פלגינן דבורא אבל סילוק מועיל נמצא הדבר פשוט דכשמסלקת עצמה האם מהנאתה מהני עדות העדים ששמעו בשעת הפדיון שאמר בני בכורי בל"א כמ"ש השב יעקב בתשובת הנ"ל חלק ב' ס"ג:

אך עדות מה שהיה בשעת המילה ובירך ברכה להכניסו וקראו בשם אביו וגם שהיה לו גיעגועים והיה משתעשע עם הילד אף שבתשובת הרא"ש כתב וז"ל והוכחה לדבר שהי' חושבו לבן שהרי העלה לו שם כשם אביו קרוביו וגם בתשובת רשד"ם (סימן רל"ב) כתב ואפילו אין אנו צריכין שיקראהו בנו אלא אם נוהג עמו כבן מספיק להחזיקו לבנו ליורשו כדמוכח מלשון הרמב"ם והיינו מה שכתב הרמב"ם בהלכות נחלות מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנו בן והי' נוהג בו מנהג בנים וכו' מ"מ י"ל דנהי דמועיל חזקת בנים לגבי שפחה משום דהתם לא שייך לומר בדדמי דהא נודע אם שחררה או לא אבל הכח דשייך לומר בדדמי דמטעם זה אינו נאמן לענין יבום אע"ג דאית ליה מגו דאי בעי מגרש לה אלא דכשהוא אומר בפי' שהוא בנו אמרינן לענין ממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כמ"ש בתשובת שב יעקב הנ"ל א"כ י"ל דהיינו כשהוא אומר בפי' שהוא בנו אבל במה שמקרב אותו ונוהג עמו כבן י"ל דהוא מחמת דמיונו שהוא מסתפק וסובר שהוא בנו זכר לדבר מה דאיתא במס' פסחים ריש פרק האשה. שאמר הקב"ה להושע מה אתה שאשתך זינתה ובניך זנונים ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים כך ישראל וכו'. א"כ נהי דודאי הוא שבא עליה פעם אחת עכ"פ כיון שנסתפק שהוא בנו. אבל כיון דלהרמב"ם אינו מועיל אפילו בא עליה ולא דיימא מעלמא. א"כ מאן לימא לן דהגעגועים הוי כאילו הודה בפי' שהוא בנו בודאי. ומדברי הרא"ש אין ראיה דהוא ס"ל דלא חיישינן לאחר כשבא עליה פעם אחת ולא דיימא מעלמא א"כ ודאי סגי במה שקרא לו השם אביו דע"כ בא עליה פעם אחת מדנסתפק. ולדידי' סגי בהכי אבל להרמב"ם צ"ע:

אך נראה לפי מה שכתב הש"ך בחושן משפט (סוף סי' רע"ט ס"ק ד') בשם תשובת בן לב בכה"ג דזה דמי לספק ויבם בנכסי מיתנא דקיי"ל דיחלוקו. ולפי דברי הש"ך שם במסקנתו הוא שני הדיעות שהזכיר הרמ"א שם בסוף (סי' י'). והסכים דנראה לו עיקר דיחלוקו. מ"מ נראה פשוט בנידון דידן. כיון דלדעת הרשב"א והרא"ש וסיעתם כיון שבא עליה פעם אחת ולא דיימא מעלמא. חשוב בן גמור ליורשו. והסכים החלקת מחוקק כן להלכה (בסי' ד' ס"ק כ"ו) וז"ל. כבר כתבתי בשם האחרונים. כל שמודה שנבעלה לו ולא דיימא מעלמא. פשיטא דהוי כבנו לכל דבר. אף דמדברי הש"ע שם נראה בסעיף כ"ה דאין אנו מחזיקין אותו לבנו ודאי ליורשו. אם אינו מודה שהוא בנו משמע דאינו מועיל אם מודה שנבעלה פעם אחת לענין ירושה. מ"מ נראה דהיינו דוקא ביש לו בנים אחרים. דהוי דומיא דספק ובני יבם בנכסי יבם. דהם ודאי והוא ספק. אבל הכא דהוי ליה כספק ויבם בנכסי מיתנא. אפילו להחולקים שם מודי הכא דיחלוקו וכ"ש לפי מ"ש לעיל דהכא איכא כמה סברות למעליותא טפי דלא ניחוש לאחר נמצא יצא לנו דאפילו בלא שום עדים על הפדיון מהני עדות הנענועים וקריאת רשם של אביו. ושאר הוכחות עכ"פ למחצה ירושה דהיינו שיחלוק הבן הזה עם אחי המת. ועל המותר יש לדון. אבל אם יגבה עדות השני על הפדיון אין שום ספק דאותו הבן יורש הכל. וכיון שזכינו לזה נראה דאף שכתבנו לעיל שצריכה האשה. להסתלק מהנאתה דהיינו תוספות הכתובה ושני חזרה ושכר הנקה. מ"מ אם הדברים הנ"ל אינם מגיעים לחצי הירושה. אינה צריכה להסתלק. דהא אף אם לא יגבה עדות הפדיון ויטול בנה עכ"פ מחצה ירושה תוכל האם לגבות מבנה התוספת הנ"ל ושכר הנקה. כיון דירושת הבן הוא מצד שהוא בנו. א"כ ממה נפשך הוא חייב לסלק לאמו התוספת והנקה. ולמה תפסיד האם במה שאחי אביה לקחו ממנו שלא כדין אם הוא בנו נמצא דלעולם אין לה הנאה אלא כשהתוספת וההנקה הם יותר מחצי חלק ירושה אבל עד חצי הירושה אין נפקותא להאשה אם ירש הבן החצי או כלו. ואפילו אם התוספת וההנקה הם יותר מחצי הירושה מ"מ א"צ האשה להסתלק אלא ממה שיגיע לה יותר מחצי הירושה.

אך עדיין אני מסתפק בזה אם לא ירצו האחין לחלוץ לה בחנם אם יכולה לכוף אותם בכח שטר חליצה שבידה שהתחייבו לחלוץ בחנם כיון שהיא נוטלת בעד זרע קיימא שלה יכולין לומר אדעתא דהכי לא נתחייבנו לחלוץ בחנם מספק שאינו בנו. כיון שאם אינו בנו היא נוטלת משלהם. אע"ג דהיא יכולה לומר מאי אפסידנך אם לא אקח ירש בני. מ"מ נראה לענ"ד שיש לעשות בזה שנוטלת התוספת ושכר הנקה פשרה עם האחים אם לא ירצו לחלוץ בחנם כדאשכחן בכה"ג בסוף פרק מי שהיה נשוי דאמרו חז"ל שיעשו פשרה ביניהם כן נראה לי להלכה אם יתכנו הדברים בעיניו יוכל לצרף דעתי. וד' צבאות יראני מתורתו נפלאות וינחני בדרך האמת לאמתו של תורה עד יבא צדק יורה:

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה