גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה יא
הנה ברך לקחתי וברך לו אשיבנה, לאבן בחן אבן פנה, חכמתו בחוץ תרונה, בצל עליון יתלוננה, ה"ה כבוד אהובי ש"ב ומחותני הרב המאוה"ג המופלג בתורה החריף ובקי, משנתו זך ונקי, כבוד ק"ש מוהר"ר סענדר נ"י כאור הברקי:
הנה ערבו לנפשי דבריו הנעימים על קו האמת והטוב והישר משלימים, להסיר מכשול ועקוב מדרך תמים, בנידון אשר יצאה הוראה להתיר להנשא מינקת תוך כ"ד חידש בשביל תועלת יתומים וסמוכות שלו ממ"ש בתשובת שבות יעקב, ובנה רומע"כ ע"ז מצודות וחרמים, אמנם לא היה מן הצורך לבא בעט סופר מאריך, ודבר המבואר בשו"ע אה"ע (סימן י"ג) ויש מקילין במזנה ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהיה בעלה משמרה תשובת ר"י מינץ, הרי דלא התיר אלא מטעם מזנה דבזה לא תיקנו רז"ל ומ"ש ויש להקל במופקרת אינו אלא לסניף בעלמא, והנה כל עיקר מוצא תשובת שבות יעקב הנ"ל הוא מלשון תשובת ר"י מינץ שהתיר מטעם שלא ינהגו בה מנהג הפקר, אבל לא עלה על דעתו להתיר בשביל זה ובאמת מה שהביא שם בתשובת ר"י מינץ ממה שהקילו מטעם זה לעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו, ובאמת אין לדמות שאר מצות אפילו מדבריהם למה שהקילו רז"ל במצות לעולם בהם תעבודו בשביל שום מצוה וחששא אחרת כמבואר בהרמב"ם ושו"ע י"ד (סימן רס"ז) ולא כתבו כן בשום מצוה אחרת דהא הקילו בה משום צירוף עשרה למנין, ולא התירו שום איסור דרבנן לצאת חוץ לתחום בשבת או לכהן שיטמא עצמו בשום טומאה דרבנן בשביל צירוף מנין עשרה, ויש להוכיח זה ממתני' עצמה גיטין (דף מ"א) לישא שפחה אינו יכול אלא כופין את רבו כו'. והנה לדעת הרמב"ם ז"ל איסור שפחה אינו אלא מדרבנן כמ"ש שם (סימן ט"ז סעיף ג'). הרי דהתירו איסור דלעולם בהם תעבודו ולא התירו איסור שפחה דרבנן. וצ"ל דהטעם הוא דהקילו בזה כמ"ש הרמב"ן ז"ל דאין איסור אלא מתנת חנם. או כמ"ש הר"ן ז"ל דלאו עשה גמורה היא ואחשבה לדעת דמשמע להו לחז"ל דין זה ממה דאיתא בגיטין (דף מ"ה) לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' בעבד שברח מחוץ לארץ לארץ הכתוב מדבר והכי קיי"ל כדאיתא בי"ד (סי' רס"ז ס' פ"ה) הרי דאפילו משום מצות ישוב ארץ ישראל התירה התורה להוציאו לחירות ולא עוד אלא שהב"ד כופין, ולמדו מזה דה"ה דנדחה מפני שאר מצות התורה ואפי' מדרבנן היכא דהוא מצוה דרבים ועיין באו"ח (סי' ש"ז סעיף י"א) דלא התירו שבות משום ישוב א"י ע"ש במג"א (ס"ק י"ט) בשם הרא"ש והריב"ש דאפילו שבות קל דאמירה לעכו"ם יש אומרים דלא התירו ע"ש ואם כן אזדא לה ראיית הר"י מינץ, ואמת הוא שהרב מהר"י מינץ לא כתב זה אלא לסניף בעלמא ואף הרב בעל שבות יעקב לא עשה זה אלא לסניף כי אין עולה על הדעת להתיר בשביל לקיים דברי המת אם צוה לעשות איזה דבר איסור וכמ"ש שם וה"ה דמשום תועלת היתומים אין עולה על הדעת שהאפטרופסים יעברו על איסור של דבריהם בשביל תועלת היתומים:
אמנם לא כתב כ"ז אלא לסניף בעלמא כדרך בעלי השו"ת שאחר שכתבו עיקר טעמם עושים סעד לדבריהם אפילו מדברים שאין בהם ממש וסמכו א"ע כי האיש החכם יבין את זאת וחלילה להניח את המבואר בשלחן הטהור ולסמוך על הסניפים אשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה. וגם אין להעלות את המדומה ממה שהקילו באבלות אשתו לכנוס לאחר ז' ביש לו בנים קטנים דאין לדמות גזרות חכמים שהרי הקילו התם גם בשלא קיים פ"ו או בשאין לו מי שישמשנו. ותו דהרי הרמב"ם והמחבר ז"ל התירו לארוס אף ביום המיתה ובגזירת מינקת החמירו טפי. ע"כ אני מסכים עם רומעכ"ת בגזירת נח"ש שלא יעשה כן בישראל, ראה זה מצאתי בסוף ספר תפארת למשה שאירע מעשה בק"ק ווינא במניקת שלא התחילה להניק כלל וגם היה חשש במופקרת לזנות ולא רצו הגאון הגדול מוהר"ר העשיל ז"ל וגם הגאון מוהר"ר יונה ז"ל להתיר אף שרצו לפסוק להם שכר הרבה. באמרם כי סכנה עצומה היא להמורה להקל בדבר זה. ואלקים אמת ינחנו בדרך אמת. והיה בזה שלום ואמת: