גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ
תשובה ח
נשאלתי באשה אחת ושם בעלה מהור"ר יאקוב בהר"ר נפתלי הירץ מגאשלר, ומת בלא בנים, ונתברר בגאשלר שהי' למוהר"ר יאקוב הנ"ל שני אחים מן האב, שם האחד עזריאל ושם השני דוד, ונסעו זמן רב מאד מגאשלר, ולפי גביית עדות מגאשלר שראיתי, זה לשונו, איך שבא לשם כתב בלשון יהדות שר' עזריאל מגאשלר הלך לעולמו, ועל זה נהגו אבילות ולי"א הודיענו בגין אמירת קדיש אבל מאיזה מקום הכתב בא ששמה מת או מי הכותב או החותם לא זכרנו עכשיו. ע"כ לשון הגבית עדות וגם העדים פ"ו כהר"ר נפתלי הירץ וכהר"ר הירש יצ"ו שלחו כתבם אלי בפ"ע שם מפורש יותר, בחודש סיון תק"ך לפ"ק בא כתב איך שר' עזריאל בר' הירץ גאשלר ז"ל הלך לעולמו ואשתו ובנו הילד הירץ נהגו שבעה ושלשים ואבילות יב"ח וכו', ועוד גב"ע מק"ק האלברשטאט שר' יוזפא סג"ל מברוכהוזין שמע בגאשלר על פי הגדת האשה בלומא שאמרה שכהר"ר דוד הנ"ל כבר מת בק"ק האלברשטאט וב"ד צדק דק"ק הנ"ל דרשו וחקרו היטב ומצאו בפנקס בזה הלשון, דוד בן נפתלי הירץ מגאשלר נפער ביום וי"ו סמוך לשבת כ"ו שבט תק"ע לפ"ק ונקבר ביום א' כ"ח שבע לפ"ק צו פוסין מן אשת יהודא שוועלם, עכ"ל הפנקס, והובא שם לפני ב"ד ע"י השמש דח"ק ג"ח דק"ק הנ"ל, והשמש הוא המרשים כל אנו הדברים בפנקס הנ"ל עכ"ל הגב"ע מבית דין צדק הנ"ל יצ"ו, והאשה הנ"ל בוכה במר נפשה להתירה מכבלי העיגון להנשא לשוק, ע"כ היתה השאלה בקיצור לשון.
תשובה
הנה דין זה מבואר באה"ע (סי' קנ"ח) שדעת הרי"ף דעד אחד נאמן לאשה להתירה לשוק, ואף שהרא"ש והטור תמהו עליו והביאם הרמ"א. כבר כתב הב"ש הסכמת האחרונים להקל במקום עיגון, והכנה"ג הביא יותר מעשרים שו"ת המקילין בזה, והב"י כתב שגם הרא"ש לא נחלק על הרי"ף אלא שתמה עליו, ואף כי מה לנו להכניס ראש בין הרים גדולים מכל מקום אענה אני הנלפע"ד הקלושה דהרי"ף הכריע מסתמא דש"ס יבמות (דף קי"ט ע"ב) משקלא וטריא אי טעמא דר"א משום דצרה מעידה לחברתה אף דעכ"פ היא עד א' ביבמה אלמא סתמא דהש"ס סבירא ליה דנאמן והכי נקטינן, ובאמת יש לתמוה על הרא"ש דלא הביא סוגיא זו ועיימ"ש לקמן בס"ד:
עוד נלע"ד בפירוש דברי הרי"ף ז"ל שכתב דשינוייא דבעדי הזמה שינוייא דחיקא הוא ע"ש בהרא"ש, ובאמת צריך להבין למה לא משני לעיל בעדי הזמה, ולולא דבריו ז"ל נ"ל דדעת הרי"ף ז"ל דמשמע מלישנא דמתניתין ובאו ואמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך וכו' ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים, משמע שלא הגידו הראשונים בפירוש הזמן כגון שמת הבן בניסן והבעל בתשרי וכמו שנכתוב לקמן בס"ד רק שסתם אמרו שמת הבעל תחלה וטעמא דאל"ה למה נקטה מתני' שהאחרונים העידו על הבעל ועל הבן הא א"צ להעיד אלא שמת הבן קודם הזמן שאמרו הראשונים שמת הבעל וא"כ א"א לומר בעדי הזמה דבעו למימר עמנו הייתם באותו היום:
ומיהו ברישא י"ל דלעולם שפרטו הזמן והא דצ"ל העדים האחרונים להעיד על מיתת הבעל משום דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ופסול דאורייתא פסול לעדות אשה ואם כן צריכין להעיד על הבן ועל הבעל דממ"נ אם יאמרו עמנו הייתם בזמן שאמרו מיתת הכן דהיינו בתשרי ומת באדר נמצא אין עדים על מיתת הבעל ופשיטא דתצא ואם אמרו עמנו הייתם בזמן שאמרו מיתת הבעל בניסן ומת במרחשון נמצא אין עדים על מיתת הבן וממילא בחזקת קיים עדיין הוא לכך צ"ל שמעידין על היפוך שניהם משא"כ בסיפא א"א לומר בעדי הזמה דאם כן א"צ להזים רק זמן שאמרו מיתת הבעל ולומר שמת קודם ואם יפסלו ולא יהיה עדות על מיתת הבן מה בכך עכ"פ היא אסורה ליבם, וע"כ צ"ל מדקאמר חילוף הדברים דאינם מעידים כלל על הזמן וא"כ ליכא למימר הזמה כלל:
ובזה א"ש דרבא לטעמי' אזיל ולא משני הכא בעדי הזמה וס"ל דע"א מהני דס"ל עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל בב"ק א"כ הדרא קושיא לדוכתה דלמה לתנא דמתני' למיתני שהאחרונים העידו על שניהם ע"כ צ"ל דאינם מעידים על זמנים פרטים ודו"ק:
וראיה לדברינו דקשה דה"ל לאוקמי בתרי ותרי כלישנא דאמרו לה לשון רבים שאחד אמר לה מת הבעל ואחד אמר לה מת הבן דבכה"ג ל"ל משום קלקולא כמ"ש התוס' כיון דאותו המעיד על הבן אינו מעיד על הבעל ולפמ"ש א"ש דא"כ ל"ל למימר שהעדים האחרונים מכחישין שניהן. דהא על כרחך פורטים הזמנים דאל"כ היכי ידעינן מי ראשון ומי אחרון וא"כ א"נ העדים האחרונים להעיד על שניהם, ולפ"ז שפיר קאמר הרי"ף דדוחק גדול לאוקמי בעדי הזמה כיון דבסיפא ע"כ צ"ל בלא הזמה מסתמא רישא וסיפא בחד ענינא ודו"ק (כוונתו לפע"ד דהנה התנא דמתניתין רצה להשמיעינו ברישא דיש ממזר מחייבי לאוין כר"ע. ובסיפא אשמועינן דיש ממזר מחייבי כריתות כשמעון התימני יבמות (מ"ט ע"א) אבל מחייבי מיתות ב"ד לא איצטריך לאשמועינן דהכל מודים דיש ממזר מהם. וא"כ ברישא צריכים העדים האחרונים להזים את הראשונים בשני המיתות דבעל ודבן. דאי לא הזימם רק במיתת הבן לבד ועל מיתת הבעל לא הזימם. א"כ אין עדים על מיתת הבעל דהראשונים נפסלו דעד זומם למפרע נפסל (ב"ק ע"ב) ואין נאמנין על מיתת הבעל והאחרונים לא העידו על מיתת הבעל והויא לה אשת איש ופשיטא דהולד ממזר דהא א"א היא מחייבי מיתת ב"ד ואי לא הזימם רק על מיתת הבעל לחוד בטל עדותן גם על מיתת הבן ומוקמינן הבן בחזקת קיים ומותרת לשוק. וע"כ צריכים העדים האחרונים לומר חילוף הדברים כדי שיעידו על מיתת הבעל ויתירוה מאיסור א"א וגם על מיחת הבן קודם הבעל וחהי' באיסור יבמה לשוק. אבל בסיפא אין צריכים להזימם רק על מיתת הבעל ויאמרו שמת קודם זמן מיתת הבן שאמרו ראשונים ובטלה עדות הראשונה וממילא מוקמינן הבן בחזקת תי ואסורה ליבם באיסור אשת אח שהיא מחייבי כריתות אע"כ מדנקיט חלוף הדברים שהעידו על שניהם צ"ל שלא אמרו הראשונים בפי' הזמן רק אמרו שמת הבן קודם הבעל וא"כ א"א לאוקמי בעדי הזמה רק בעידי הכחשה, ועפ"י הדברים האלה הגהתי בלשונו כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים מכבוד מו"ח האבד"ק בילגורייא:
והנה ראיתי בתשובת מהר"מ פדאווה (סימן כ"ב) ע"ש שהכריע בנידון דידן להקל משום דנראה מדברי התוס' דמה שהעד אינו נאמן הוא משום חשש זה דחשוד לקלקלה, ובנידון דידן ליכא למיחש וכו' ואף טרם שלקח אחיו אשה א"כ אין לומר שכוונתו היה לקלקל עכ"ל והוא ממש נידון דידן דכיון שהעדים העידו קודם שנשא אשה ליכא למימר דלקלקלה קא מכוין, אף דלכאורה דבריו אינן מובנים כלל דעד כאן לא כתבו התוס' אלא במת בעלה ואח"כ מת בנה דאין להאמינו במגו משום די"ל שרוצה לקלקל אבל במת יבמה דליכא מגו בל"ז אינו נאמן משום דלא דייקא כמ"ש בש"ס:
ונראה ליישב דבריו ע"פ מ"ש התוס' והרא"ש דכל היכא דמהימן במת בנו אחריו ה"נ מהימן במת יבמה א"כ שפיר קאמר דבמקום דלא שייך קלקולא א"כ היה נאמן במת בנו וה"נ נאמן במת יבמה כן היה נלע"ד לכאורה:
שוב ישבתי די"ל דס"ל דעד כאן לא מיבעיא לי' בעד אחד ביבמה אלא משום דא"א להתיר אלא בחזקה דדייקא ומנסבא והיינו כדקאמר בר"פ האשה רבה משום איסורא דא"א אבל היכא דהעידו קודם שנשאה א"כ מעולם לא איתחזיק איסורא דא"א מה"ת נימא דאינו נאמן אלא דא"כ תיקשי כד בעי למפשט ממת בעלך ואח"כ מת בנך דעד א' נאמן דלמא התם שאני דליכא חזקת איסור לשוק אלא ע"כ צ"ל דכיון דלא דייקא אין ראוי להאמינו אפילו בלא איתחזיק איסורא משום דחיישינן לקלקולא כמ"ש התוס' וא"כ ה"ה בכ"מ דלא שייך חזקת איסור וע"ז שפיר כתב דהיכא דהעידו קודם שנשאה ליכא למיחש כלל דליכא משום חזקת א"א וליכא נמי משום קלקולא וא"כ היינו ממש נידון דידן:
ונראה דבזה יש ליישב מה שהוקשה לנו על הרא"ש ז"ל מסוגיא דלקמן דצרה מעידה לחברתה כמובא למעלה בראש דברינו די"ל דהתם נמי ליכא חזקת איסורא דכיון דמתירין לעצמה להנשא ה"ה לחברתה, ומשום קלקולא נמי ליכא למיחש לר"א כיון דס"ל צרה מעידה לחברתה ולא חיישינן לדלמא רוצה לקלקלה, ואם כן שפיר מעידה לחברתה אף דלא הוי' רק עד אחד אבל לדידן דחיישינן לקלקולא שפיר מיבעיא ליה, כן נלע"ד לדעת הרא"ש ז"ל יצא לנו דבנידון דידן אף הרא"ש מודה ויש להוסיף עוד דבנידון דידן עדיף טפי דבלא זה לא שייך סברא דמיסני סניא ליה כיון דלא הכירתו מעולם, יש להתיר עפ"י ע"א לכולי עלמא:
ועדיין צריכין אנו למודעי אם זה הוי כע"א כיון שבנב"ע מגאשלר כתוב שאינם זוכרים מי כתב האגרת נמצא שלא נתקיים, נראה לענ"ד דיש להתיר דהא רוב הפוסקים כתבו כמ"ש הרשב"א והה"מ בפירוש דברי הרמב"ם (הוא בסי' י"ז סעיף י"א) דלא בעינן קיום, ועוד נלע"ד דאפילו המצריכים קיום היינו משום דחיישינן לצרה, דאי משום כתבו ערבי כבר כתב הרמב"ם ז"ל דהיכא דהוא כתב יהודית לא חיישינן לערבי דלא שכיחא, וכל שכן שאין חשש שמא כתבו ישראל החשוד בעבירה דאורייתא, וע"כ משום חשש צרה דחשודה לקלקל כדפריך במי שהיה מושלך וכו' וכיון דבנידון דידן שנכתב קודם שניסת זו לא שייך קלקולא כמ"ש לעיל בשם תשובת מהר"ם פאדוואה ליכא למיחוש לצרה גם כן, ואם כן א"צ קיום לכ"ע וכ"ש בשעת הדחק ועיגון דכותבין אע"פ שאין מכירין:
ומיהו בענין גב"ע מהנבארשטאט, כיון שהוא כתב בלי חתימה לכאורה דלא מהני כמ"ש רי"ו והביאו ב"י, מיהו לאחר העיון זה אינו דהא כתב הב"ש ושאר אחרונים דטעמא משום דכשחותם אחד מהחתומים על השטר כמי שנחקרה כו' משא"כ בלא חתימה, ולפי משמעות הגב"ע שהשמש שם בעצמו הוא כותב הרי נתקיים ע"פ עצמו, אף דאין זה קיום גמור כמ"ש הרמב"ם ז"ל והוא בחו"מ (סימן מ"ו) דכשהעדים בעצמן מעידים צריכין להעיד שזוכרין גוף הענין ואם לאו הרי הוא כחרס היינו משום דמיפסל משום מפיהם ולא מפי כתבם משא"כ בעדות אשה דכשר מפי כתבם וכ"ש לפמ"ש דהכא ליכא חשש זיוף כלל כיון שהוא כתב יהדות ולפסול בעבירה דאורייתא לא חיישינן ונכתב קודם שניסת דלא שייך למיחש לקלקולא:
ועוד נראה דבנ"ד עדיף טפי כיון שנכתב בפינקס הח"ק ודאי קושטא הוא ויותר מזה מצינו דאפילו בספר הערכי של אינם יהודים קיי"ל בחו"מ (סי' ס"ח) דמוציאין ממון על פיו ועיין עוד בחו"מ (סימן צ"א) דיש לדון ע"פ פנקס אפי' להוציא מיתומים קטנים גם יש לסמוך על האשה שאמרה לפני כ' יוזפא שמת בהלבארשטאט כמ"ש:
ושוב מצאתי בתשובת מוהר"א ששון (סי' ז') שכתב בהדיא דהרמב"ם דמצריך כתב יהדות מיירי בלי חתימה ע"ש, נמצא לפי כל הנ"ל נלע"ד דיש להתיר האשה הנ"ל לשוק, אמנם מיראי הוראה אני בשגם ראיתי בתשובות שלא רצו להורות בדין עד אחד ביבמה כי אם בצירוף חכמים וכ"ש בכה"ג דכמה דינים מסתעפים ע"כ אין דעתי להתיר כ"א בצירוף שני חכמים רבנים מופלגים המפורסמים בקרב ארצנו אזי אני מצרף דעתי להתיר. וד' הטוב חותמו אמת, ינחנו בדרך אמת, ויצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, עד יוחש לטובה אות, בקץ הפלאות: