אור ברסלב
גבעת פנחס תשובה ד

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה ד

תשובה ג

הנה ברך לקחתי ולו אשיבנה, אבן בוחן ואבן פנה, חכמתו בחוץ תרונה, ה"ה אהובי הרב המאוה"ג הנגיד והקצין המופלג בתורה וביראה, חריף ושנון, למעלה חן ולמטה חנן כש"ק מוהר"ר נפתלי הירץ נ"י:

מעשי ידיו הטהורים האירו אל מול עבר פני, ומאוד נמלצו לחכי מדבש ונופת, גלילי זהב ספירים מעולפת, ויען כי בשבוע העבר הייתי עסוק בפלפול התלמידים להגיד ההלכה לחברים המקשיבי' לקולי ושאר טרדות דמצוה. וכעת פניתי את לבי לעיין בשאילתא דא וזאת אשר מצאנו בס"ד:

הנה תורף השאלה באשה פנויה הרה לזנונים בעיר שרובה נכרים ואין להישראלים שכונה בפני עצמה ואמרה על איש אחד שממנו נתעברה והוא הכחישה, ומאותו זמן משך כמה שנים לא נשמע עליה שום דבר ואחר כך שוב נתעברה ואמרה על נער אחד בהיות לו שייכות באותו בית שנאף עמה שלשה פעמים וממנו נתעברה והנואף הודה לה וכנסה וילדה מאותו עיבור בת, מה היא לכהן:

תשובה

הנה ראיתי בתשובת כנסת יחזקאל במעשה כזה והשיב לאיסור אפילו בשניהם מודים ולא דיימא מעלמא, ונוסף על זה ששם הפילה ולא היה עדים על עיבורה כ"א קרובותי' היה ידוע להם והיה לה מגו להכחישם. אמנם לא ידעתי למה החמיר כל כך ודבריו ז"ל אינם מובנים כמו שיבואר בס"ד:

הנה בסוף פרק אלמנה לכהן גדול איתא שם תרי לישני, וללישנא בתרא אף אביי מודה, במודה הבועל ולא דיימא שהולד כשר לכהונה ואוכלת תרומה בשבילו אף זולת הודאתו דברי דידה לגבי תרומה כמאן דליתא דמי דאפילו עד א' אינו נאמן לתרומה דאורייתא וכ"ש שהיא עצמה לגבי עצמה אינה נאמנת לכ"ע וכמו שיבואר בס"ד ואפילו לדעת ר"ת בפ"ק דע"א דבאיסור דאורייתא בתרי לישני הלך אחר המחמיר. מ"מ הא חזינן להרשב"א והרא"ש ז"ל דפסקו כלישנא בתרא, ונראה דטעמא דהרא"ש ז"ל משום דהסוגיא בכתובות (דף י"ד) סתמא כלישנא בתרא וכמ"ש התוס' שם דאביי אמר ובהא כי לא מודי, משמע דהיכי דמודי לא חיישינן אפי' לאביי, כמ"ש הת"י שם אע"ג דנדחקו ליישב שם מ"מ פשטא דסוגיא משמע כלישנא בתרא דא"כ ה"ל לשנויי מתניתין דאונס ומפתה דילדה היינו על ביאות הרבה ולמה נדחק בחבושין, וצ"ל דס"ל דדוקא גבי ארוס מהני ביאות הרבה דהוי כמו רוב בעילות אחר הבועל ודוחק, וגם בסוגיא דפ' עשרה יוחסין גרסינן ארוסה שעיברה כלישנא בתרא:

ועוד יבואר לקמן אף דלפ"ד התוס' בסוטה (דף כ"ז) הסוגיא לא אתי שפיר ללישנא בתרא מכל מקום לפמ"ש התוס' בלישנא בתרא דדיימא היינו שבא עליה לק"מ כמ"ש רומע"ל, ותו דאפילו נחמיר כמ"ש הרמב"ם ז"ל מ"מ פשוט דהלכה דמודה ולא דיימא מהני ואפילו לאביי הא בזה הלכתא כר"ג דהכי קיי"ל וכסוגיא דכתובות הנ"ל ואף דקיי"ל דלא סמכינן על נאמנות דידה אלא בדיעבד. מ"מ הכא דמודה ולא דיימא מעלמא מהני אפילו לכתחלה:

ונראה דרב לא פליג בהא אדשמואל אפילו לישנויא דפ' עשרה יוחסין מאי שתוקי בדוקי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דכן צ"ל לשנוייא דתפס עיי"ש וכ"כ היש"ש רפ"ז (סי' י). וראיה מדברי התוס' בכתובות (דף י"ד ע"ב ד"ה כמאן וכו') שהקשו דקיי"ל כר"ג וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי. ותירצו דלכתחלה קיי"ל דבעינן תרי רובי, והרי הכא פליג רב אשתוקי בדוקי וצ"ל דמר אמר חדא וכו' ולא פליגי. ואפילו נימא דפליגי כמ"ש היש"ש שם נראה דהיינו בארוסה שעיברה דהיינו ללישנא בתרא דמייתי שם בפרק עשרה יוחסין אבל בכה"ג דמודה ולא דיימא מעלמא מהני בדיקה אפילו לכתחילה:

ובהכי אתי שפיר הא דקאמר אביי בכתובות (דף י"ד) ובהא כי לא מודה אבל במודה עבדינן עובדא. ולמסקנא היינו לכתחלה וא"ש אפילו ללישנא קמא, ובזה מובנים היטב דברי ר"י בתוס' ישנים שכתב שם דא"א להעמידה עיי"ש:

ונראה יותר דאפילו ר' יהושע מודה בזה דהא משמעות כל הסוגי' במתניתין וברייתא דלא אמר ר' יהושע אלא באינו יודע מה טיבו של זה. אבל בידוע שנ בעלה או נתעברה מכשר לא אמר הואיל ואפקרה הואיל ולא דיימא ושניהם מודים או ראינו שמכשר נבעלה מהימנא שלא הפקירה עצמה לכ"ע. ובזה א"ש הא דקאמר רב יוסף חדא דהא מודה אליבא דכ"ע. ונראה דאין לדחות נמי כמ"ש בתשו' הנ"ל דארוס שאני דלהאי התירא ודיעבד ז"א כנ"ל דהא מוקי ס"פ אלמנה מתניתין בהכי אף על גב דלכ"ע אסורה ולכתחלה תאכל בתרומה וכן נראה משמעות כל הפוסקים הרמב"ם וטור וש"ע סוף (סימן ו') דלא אסרו אלא בהלך הבועל ולא ידענו מי הוא ותו דהא כתב הב"ש שם בנתעברה במקום דאיכא תרי רובי לא חיישינן שמא הלכה למקום אחר ונתעברה שם דלא מחזקינן ממקום למקום ומה מועיל אם הלכה אח"כ למקום דליכא תרי רובי כיון דניחוש שמא הפקירה עצמה שם אטו נימא אם תלך למקום שרובו גוים תיאסר ותו מפורש ברמב"ם וטור ושו"ע (סימן ו') דאפילו קדישה מותרת לכהן ולא הוזכר דבעינן שתדור לעולם עד שניסת לכהן בעיר שרובה ישראל דאל"כ נימא מדאפקרה אפקרה נמי לאחרים ותיפסל:

וראיתי ביש"ש פ"י (סימן כ"ז) דמביא גם כן ראיה מהא דשמואל דס"פ נושאין על האנוסה בעשרה כהנים וכו' דניחוש שמא הפקירה עצמה שם, א"ו דבכה"ג ודאי נאמנת ויש לדחות זה דלמא בנאנסה דלא שייך שמא הפקירה. מיהו תמיהני כיון דחיישינן בזנות לספק תשעה לראשון א"כ מה יועיל במפותה להמתין ג' חדשים כדאיתא בס"פ ד' אחין, ניחוש שמא הפקירה ואם תלד לשבעה ניחוש לראשון וצ"ל דלא חיישינן להפקירה בידוע ומודי. ותו נ"ל דלישנא דש"ס דקאמר מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי משמע דמהימנא אפילו לכהונה. ואין לומר דהתם שאני דאם נימא לחוש לאחר אין חילוק בין כהן לישראל דהרי הולד שתוקי לקהל, אכתי מי לא עסקינן דנבעלה לערבי וקיי"ל דערבי הבא על בת ישראל הולד כשר אפילו באשת איש ואם כן איכא חשש לכהונה לחודא:

ותו תמהני על תשובה הנ"ל דבעי לאוקמי לדרבא בלישנא קמא על ידי בדיקה אם כן נצטרך לאוקמי מתניתין דילדה תאכל נמי על ידי בדיקה ומה יועיל בדיקה לענין תרומה כדקאמר בכתובות בד"א בעדות אשה בגופה כו' ומה"ט לא משני דמתניתין ר"ג היא ומשום ברי דידה אלא הפשוט דברי דידה לתרומה כמאן דליתא דאין אדם נאמן על עצמו לתרומה, וטעמא דר"ג משום חזקה דגופא וחזקה דבודקת ומזנה וכ"ז לא שייך אלא לענין פסול אבל לענין אם נתעברה מכהן או מישראל לא שייך זה, ע"כ נראה פשוט דלא מיירי בבדיקה כלל ומה שהחמיר הרמב"ם ז"ל לענין ייבום וכן באמרה לפסול נבעלתי משום חזקת עומדת לייבום וחזקה בודקת ומזנה:

ועוד נ"ל דהא דמפרשים דהודאת הבועל מהני כבא עליה, וכבר כתבתי לעיל דנפקא ליה מסוגיא דכתובות (דף י"ד), וצריך להבין למה יועיל הודאה דידיה לרב טפי מברי דידה למאי דמשני מאי שתוקי בדוקי כמ"ש היש"ש דפליגי כנ"ל, ולכאורה היה נראה דהוא מטעם שכתב הנמ"י והביאו הב"ש ויש"ש דכיון שהתורה האמינתו שאינו בנו כ"ש שנאמן שהוא בנו, אבל צ"ע בסברא זו דהא מצינו לענין יבום דאינו נאמן לומר יש לי בנים, ודוחק לחלק בין זה בני ליש לי בנים, ותו דקיי"ל באסופי מן השוק דלאחר שנאסף מן השוק אין אדם נאמן לומר זה בני:

ונראה דהנ"י לא קאמר אלא במוחזק בבנו כדמיירי החם שאביו נאמן נגד אמו מכ"ש הנ"ל אבל לומר על אדם מן השוק שהוא בנו למה יאומן, ונראה דהא דנאמן במודה הוא מדין אסופי קודם שנאסף מן השוק היה מועיל בימי עיבורה כנלע"ד לכאורה וצ"ע בזה דאסופי אינו אלא מדרבנן שפיר הימנוהו, מכל מקום בנידון דידן כבר כתבנו דגם הכא כשירה לכהונה וכמו שיבואר עוד בסמוך בס"ד:

אמנם הנראה לפע"ד מה שיש לפקפק לכאורה בהך היתירא משום דקיי"ל כר"ג וכיון דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה דידה ומשום חזקה בודקות ומזנה ואפ"ה לא מכשיר באלמנת עיסה משום דבעי דוקא ברי כמפורש בסוגיא (דף י"ד) אם כן י"ל דבזנות הראשון דהכחישה הבועל ה"ל ברי וברי ולא מהימנא על עצמה וכבר אבדה החזקות הנ"ל לגבי בתה ולא מהימנא בפעם השני לרבן גמליאל, מיהו הרמב"ם והשו"ע פסקו דאין הבועל נאמן להכחישה והרב המגיד לא כתב טעם בזה, והיש"ש חולק בזה כיון דברי וברי הוא וכן משמעות הר"ן בכתובות (דף י"ד) בעובדא דארוס וארוסתו:

ונלע"ד טעם הרמב"ם כיון דמדינא אפילו ברוב פסולים אצלה חזקה דידה עדיפא וה"ל רובא א' סמוך מעוטא לחזקה וה"ל רובא כמו שהארכתי בזה בחידושי כתובות בטוב טעם בס"ד, ואפילו ראו שהלך אצלה כמו בחורבא דדברא וכיוצא בו, מ"מ אמרינן חזקה דבודקת ומזנה דעדיפא טובא, דאין לחוש לאונס כיון שראו הסתירה או הבעילה, ותו דאונסא מעוטא כמ"ש התוס' בסוגיא דפתח פתוח ואין כאן מקום להאריך, מ"מ כתבנו דמדאורייתא אפי' ברוב פסולין יש להכשיר אלא משום מעלה דיוחסין בעי ר"ג ברי דידה א"כ י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כיון דקיי"ל בי"ד (סימן קכ"ז) דהבעלים נאמנים על שלהם לכך האשה נאמנת על של עצמה יותר מהבועל כיון דליכא כאן חזקת איסור מן התורה:

מיהו נראה דבנידון דידן אין צריך לזה דאפילו לדעת היש"ש דאינה נאמנת בברי וברי היינו במקום דליכא מגו כגון בארוס אבל הכא היתה נאמנת בפעם הראשון במגו דאי בעי אמרה סתם לכשר נבעלתי וקיי"ל דאמרינן מגו במקום עד אחד אם כן לא אבדה חזקתה, ומאד תמיהני על תשובה הנ"ל דכתב שם באותה התשובה דהיה לה מגו ואפ"ה אסורה וסמך עצמו מדברי התוספות (דף י"ז ע"ב ד"ה כמאן) דאפילו במקום מגו לא מהימנא, ואחר המחילה וכבודו זל במקומו מונח דהתוספות כתבו שם דוקא במעוברת דאבדה המגו משום דאין אפטרופוס לעריות כמבואר בדף (י"ג ע"ב) אבל מגו גמור למה לא יועיל הא ר"י הקשה לר"ג משבוייה, ושבויה ענתה היכא דאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת במגו אפילו במקום עד אחד על השבוייה ואפילו על הטומאה כמבואר בסימן ז':

נחזור לענינינו כיון דבפעם הראשון היה לה מגו וכל שכן לדעת הרמב"ם ושו"ע וכבר כתבנו טעמם היתה נאמנת ולא אבדה חזקתה, א"כ הא קיי"ל כר"ג, ואינו אנא למיעבד עובדא לכתחילה, ופשיטא דמועיל במודה ולא דיימא דבהא לחודא סגי בין לל"ק לרבא, וכ"ש ללישנא בתרא לכ"ע אף דאינו מפורש במקומו במודה מ"מ מפורש בכתובות (דף י"ד) וכמ"ש מהוכחות הנ"ל מכל הפוסקים דבשניהם מודים ולא דיימא לכ"ע כשר, ואין לדמות הכא כלל לפרוצה ביותר כמ"ש מעכ"ת, ואני אוסיף בפרוצה ביותר היינו בספק הבת דומה שמא היא מאחרים. אבל הכא הפריצות שהיה שלא בזמן עיבורה מכמה שנים אין ריעותא כלל לולד הזה, והב"ש שכתב להחמיר במודה ולא דיימא היינו בשותקת אבל בשניהם מודים אין חולק, ועיין בב"ש (סימן י"ג ס"ק כ"ג) ואם הוא והיא מודים לא חיישינן שזינתה עם אחר אע"ג דהתם מדרבנן, הא הכא נמי מדאורייתא אין חשש וקיי"ל נמי כר"ג בדיעבד וכל הנ"ל אינו אלא משום לכתחלה, ויש לצרף נמי מ"ש התוס' שבא עליה כמה פעמים להקל כמ"ש רומכ"ת, ואף שהכרחנו לעיל, דדוקא בארוס כתבו כן מ"מ מעליותא הוא, ויש לצרף נמי דהא דעת הרמב"ם דנכרי ועבד הבא על בת ישראל אין הולד פגום והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו בספק, ע"כ דעתי מסכמת עם רומעכ"ת להתירה לכתחילה לכהן, וד' צבאות, יצילני משגיאות, ויראני בתורתו נפלאות, הכ"ד או"נ דו"ש וטובתו ומתעלס באהבתו תמיד:

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה