אור ברסלב

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

תשובה

תשובה יד

נראה דאותה האשה ששמה רחל כיון שמכחשת שלא קרב אליה כלל פשיטא דעד א' בהכחשה לא מהימן אפי' בשאר איסורין כ"ש בדבר שבערוה. ונראה דא"צ להודיע לבעל מחששא דשמא יאמין לו דמה"ת ניחוש לזה כיון דע"פ הדין היא נאמנת ואדרבה מצינו ביו"ד (סי' קכ"ז) דמלמדין אותו לומר איני מאמינך עיין שם וכ"ש בנידון זה שהוא בעצמו מסופק בדבר. אבל באשה שניה ששמה לאה שהיא מודה שקרב אליה שהיא מכחשת שלא היה העראה אלא נשיקה בלבד ועוד אומרת שגם הנשיקה היה באונס בזה יש לכאורה לדון כיון דכתב הרמב"ם דכל הנבעלת בעיר ולא צעקה חזקה שברצונה היה א"כ י"ל אף דהכא יש לה מגו דאי בעי היתה מכחשת כל עיקר כיון שאין שום עד בדבר מ"מ ה"ל מגו במקום חזקה דבעיא דלא איפשיטא היא בב"ב. ואף דהתו' כתבו בכתובות (דף ט' ע"ב) בד"ה לא דקא טעין וכו' דאין כל החזקות שוות וכ"כ הפוסקים בדיני מגו בחושן משפט. מ"מ מנ"ל להקל בחזקה זו שהיא חזקה אלימתא כמו עדים שהרי אמרה תורה להמית הנערה ע"ד אשר לא צעקה. ועוד יש לדון בזה לפמ"ש בהג"א בסוף פ"ב דכתובות בשם רבינו שמחה דכל שנתייחדה לרצונה אע"פ שנאנסה הוי כרצון כיון דהיא גרמה לזה. א"כ ה"נ כיון דכל הקירוב היה בתחילה ברצונה. אף שהיה בסוף באונס הוי כרצון כיון דהיא גרמה לזה. וגם על טענתה שלא היה אלא נשיקה יש להסתפק. כיון דקיי"ל בסוף פרק קמא דמכות דא"צ עדים לראות כמכחול בשפופרת אלא שראו כדרך המנאפים. הרי דעשתה התורה ספק זה כוודאי. כיון שהיה כדרך המנאפים חזקה שבא עליה ממש. ואלימא חזקה זו להתחייב מיתה עליה אף אם טוענים בפני ב"ד שלא בא עלי' אינם נאמנים. א"כ אין לפטור בטענה זו מחמת מגו דה"ל מגו במקום חזקה אלימתא כי האי. מ"מ נראה דיש להתיר דעל טענה ראשונה שהיה באונס. אף שהוא מגו במקום חזקה שלא צעקה. נראה פשוט כיון שהיא אומרת שבאמת לא בא עליה אלא נשיקה בלבד. אין זה חזקה שלא צעקה. כיון שלא עשה מעשה האוסר אותה לבעלה. אף שלא עשתה כראוי לנשים הצנועות שלא להניח לאיש אחר בקירוב גדול. והוא בכלל לאו דלא תקרבו לגלות ערוה. דאפי' יחוד לבד לפירש"י בשבת (דף י"ג) הוא איסור מדאורייתא. וכ"ש בקירוב גדול כזה דגרע יותר מחבוק ונישוק מ"מ כיון שאינה נאסרת לבעלה בזה. אין זה חזקה שלא צעקה שלא מצינו חזקה זו אלא כשעושה מעשה ממש:

אבל עדיין יש לדון. לפמ"ש דכיון שהיה כדרך המנאפים חזקה שבא עליה ממש. וא"כ הרי בכה"ג שראו כדרך המנאפים אמרה תורה להמיתה על אשר לא צעקה. הרי דאפי' אומרת שלא בא עליה. וגם היתה אנוסה אינה נאמנת. מ"מ נראה לענ"ד לפמ"ש בחדושי כתובות (דף י"ט) דמוכח מכמה דוכתי דאף דקיי"ל דלא אמרינן מגו במקום עדים היינו דוקא כשהעדים לפנינו. אבל אם יש לו מגו בעיקר העדים שאין אנו יודעין מן העדים אלא על פיו שהוא אומר בעצמו שנתחייב בב"ד לשלם לו ע"פ עידי שקר. נאמן במגו דאי בעי אמר לא היה עדים מעולם. וכמ"ש הפוסקים בחו"מ (סי' ע"א) לענין מגו במקום נאמנות. ע"ש. א"כ כיון דהכא אין אנו יודעים משום חזקה אלא על פיה. ואי בעי היתה מכחשת כל עיקר החזקות בכה"ג ודאי אמרינן מגו במקום חזקה דלא עדיפא חזקה מעדים. ועוד נראה כיון דקיי"ל כמשנה אחרונה דאשה שאמרה לבעלה טמאה אני אינה נאמנת. אלא דהכא כיון דאיכא עד המעיד כדבריה. הוי רגלים לדבר. ואף למשנה ראשונה דהיתה נאמנת. ע"כ לאו מטעם עדות. דהא קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים. אלא משום דשוויה אנפשה חתיכה דאיסורא א"כ נראה פשוט כיון שהיא אומרת שלא עשתה מעשה האוסרה. אין שום סברא לומר דבשביל שום חזקה שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא. כיון שהיא אומרת בפירוש שלא נאסרה. וכיון דלא שייך חד"א ממילא אין לאסור מטעם אמירתו דאין דבר שבערוה פחות משנים. אך בענין קיום השידוך עם אחות מפותתו. לפי דבריו קשה מאד להתיר לכתחלה. והנלענ"ד כתבתי. היום יום ה' כ"ד סיון תקנ"ה לפ"ק פ"פ דמיין יע"א:

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה