אור ברסלב

גבעת פנחס· רבי פנחס הלוי הורוויץ

שאלה

הקדמה מנכד המחבר

מעשה באחד פלוני אלמוני היה בבית בעל הבית אחד, מכך איזו שנים, ופיתה את בתו בת ט"ז שנים, וכאשר הוכר עוברה הלך חוצה, ודעתו גם דעתה שווים, ללכת באחת הערים, וכאשר הגדיל חמת אבי הבת, כשמעו כי נבלה עשה, שלחה אמה אותה לאחד מן הקרובים, עד שוך חמת אביה, והבועל הרחיק עצמו, אך מכל מקום דעתו היה קרוב לפתות אביה שתנשא לו, כאשר שלח כמה כתבים לאבי הבת ולאחיה ולשאר קרובים, ואביה בדעתו לנקום שלא להשיאה לזה, רק שידכה לבחור אחד, והוא כהן. והנה צרה לאחותה משולבות, שאחר ילדה בת ונתנה למניקה ולא הניקה בעצמה, ועדיין היא תוך כ"ד חודש, אם יש לסמוך שישלישו הצדדים סך מה לשכר הנקה אם יצטרך:

תשובה

הנה ראיתי בשאלות תשובות כנסת יחזקאל במעשה כזה בשאלה נ"ו והשיב לאיסור אפילו בשניהם מודים. ולא דיימא מעלמא, אמנם לא ידעתי למה החמיר כל כך, וכמו שיבואר בס"ד, הנה בסוף פרק אלמנה לכהן גדול איתא שם תרי לישני, וללישנא בתרא אפילו אביי מודה במודה הבועל ולא דיימא מעלמא, שהולד כשר לכהונה ואוכלת תרומה בשבילו, וכל הסוגיא דשם מיירי בלא ברי דידה, דלא כמ"ש בתשובה הנ"ל, דהא מפרשינן לדשמואל בפרק עשרה יוחסין שתוקי היינו שבודקין את אמו כו' דרב לא פליג אהא, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכן כתב היש"ש (בפרק ז' סימן י'):

ונראה להביא ראיה מדברי התוספות דכתובות (דף י"ד ע"ב ד"ה כמאן וכו') שכתבו דקיי"ל הלכתא כר"ג וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי, ותירצו דלכתחלה קיי"ל דבעינן תרי רובי, והרי הכא פליג רב אשתוקי בדוקי, וצ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואפילו נימא דפליגי כמ"ש היש"ש ע"כ צ"ל אפ"ה דמה דמודה רב במודה הבעל ולא דיימא הוא אפילו בלא בדיקה. תדע דהא אוקמי למתניתין בהכי דאוכלת בתרומה בשביל בנה ולענין תרומה אמירתה כמאן דליתה, אפילו לרבי גמליאל דהא אמרינן להדיא בכתובות (דף י"ג ע"ב) אבל עדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי, ומפרש הש"ס שמשתקין אותו מדין כהונה, ופירש"י שלא יאכל תרומה, וכיון שאין הולד מיוחס אחריו לאכול בתרומה, היאך תאכל בשביל בנה:

ותו נ"ל דהטעם דנאמנת לר"ג ע"כ משום חזקת כשרות דידה ואפילו ברוב פסולין אצלה, משום חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה, כמ"ש התוס' שם, וכל זה אינו מועיל לענין תרומה דהא איכא רוב ישראלים, ולא שייך חזקה דגופא דהא היא בת ישראל ואדרבה אינה מוחזקת לאכול תרומה, גם לא שייך חזקה דבודקת ומזנה, שמא לכשר נבעלה, ואפילו עד אחד אינו נאמן לענין תרומה, כל שכן דהיא עצמה אינה נאמנת על עצמה, ש"מ דבלא הימנותא דידה לר"ג מכל מקום כיון דמודה ולא דיימא לא אמרינן כיון דאפקרה נפשה לגבי האי וכו', תדע מדלא משני דמתניתין ר"ג היא, אלא ודאי דלענין תרומה לא שייך מלתא דרבי גמליאל:

והנה הרשב"א והרא"ש בתשובה פסקו כלישנא בתרא כמו שהביא הב"ש, וצ"ל דטעמייהו אפילו לדעת רבינו תם בפ"ק דע"ז דבאיסור דאורייתא בתרי לישני הלך אחר המחמיר, משום דהסוגיא דכתובות (דף י"ד) סתמא כלישנא בתרא, וכמ"ש התוס' שם דאביי עצמו אמר ובהא כי לא מודה, משמע דהיכא דמודה לא חיישינן אפי' לאביי, כמ"ש התוס' שם, אף על גב דנדחקו ליישב קצת לחלק בין בא עליה ביאות הרבה מכל מקום פשטא דסוגיא לא משמע כן, ותו דאם כן ה"ל לשנויי בסוף פרק אלמנה לכהן גדול מתני' דאונס ומפתה מיירי בביאות הרבה ולמה הוצרך לדחוקי בחבושין בבית האסורים, וצ"ל דס"ל דדוקא בארוס מהני ביאות הרבה והוא דוחק:

וגם בסוגיא דפרק עשרה יוחסין גרסינן ארוסה שעיברה כלישנא בתרא, ותו דאפילו נחמיר כלישנא קמא, מכל מקום פשט בכל מקום דהלכה כרבא לגבי אביי דמודה ולא דיימא מהני, ואפילו לאביי מכל מקום בכהאי גוונא כיון דהיא אומרת לכשר נבעלתי, וקיי"ל כרבי גמליאל דנאמנת אלא דלכתחלה לא עבדינן עובדא. מכל מקום בהצטרף נמי הודאתו ולא דיימא מאחר מותר אפילו לכתחילה, ובהכי אתי שפיר הא דקאמר אביי ובהא כי לא מודה דמשמע דבמודה עבדינן עובדא אפילו לכתחילה היינו בהצטרף שניהם הימנותא דידה לר"ג והודאתו, ובזה א"ש אפילו ללישנא קמא:

ונראה עוד דאפילו רבי יהושע מודה בזה. דהא משמעות כל הסוגית במתניתין וברייתא דלא אמר רבי יהושע אלא באינו יודע מה טיבו של זה. אבל בידוע שנבעלה או נתעברה מכשר לא אמרינן הואיל ואפקרה כו' הואיל ולא דיימא ושניהם מודים, או ראינו שמכשר נבעלה מהימנא שלא הפקירה עצמה לכ"ע, ובזה אתי שפיר הא דקאמר רב יוסף חדא דהא מודה אליבא דכולי עלמא, ונראה דאין לדחות נמי כמ"ש בתשובה הנ"ל דארוס שאני, דלהאי היתירא ולכ"ע איסורא ותו דהוי כדיעבד, דהא מוקי בסוף פרק אלמנה לכה"ג למתניתין בהכי אף על גב דלכולי עלמא איסורא ולכתחלה תאכל בתרומה, ותו נראה דהכא עדיף טפי, דהא לא למדנו אלא משבוייה כדאיתא בכתובות (דף י"ג ע"ב), ובשבויה עד אחד מהימן, ואם כן עדיף האי עובדא מעובדא דארוס וארוסתו בכתובות (דף י"ד), דהתם אין אדם מעיד על עצמו. מה שאין כן לגבי אחריני ה"ל כעד אחד, וגם למאן דמפרש האי עובדא דכתובות לענין הולד מ"מ לענין אינש אחרינא עדיף טפי, ואין לומר כיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהימן על עצמו, דהרי יכול לומר דשוגג או אומר מותר היה, ואפילו אם יאמר בפירוש דבמזיד עשה י"ל דפלגינן דיבורא למ"ד דס"ל דאפילו בחד גופא פלגינן דיבורא כמבואר בתוס' ריש סנהדרין (דף ט' ע"ב), ויכול להיות שהוא יודע בודאי על ידי שבעל בעילות הרבה, כמ"ש התוס', וכן צריך לומר ע"כ כמ"ש הרמ"א באה"ע (ס"ס ג'), וכמ"ש בתשובה הנ"ל שם, וכן משמעות מסתימת כל הפוסקים טוש"ע (סוף סי' ו'). דלא אסרו אלא בהלך הבועל ולא ידענו מי הוא:

ותו דהא כתב הב"ש שם בנתעברה במקום דאיכא תרי רובי לא חיישינן דשמא הלכה למקום אחר ונתעברה שם, דלא מחזקינן ממקום למקום, ומה יועיל אם הלכה אחר כך למקום דליכא תרי רובי כיון דניחוש שמא הפקירה עצמה שם, אטו נימא דאם תלך למקום שרובה גוים תאסר:

ותו מפורש בהרמב"ם ובש"ע סימן ו', דאפילו קדישה מותרת לכהן, ולא הוזכר דבעינן שתדור לעולם עד שנישאת לכהן בעיר שרובה ישראלים, דאם לא כן נימא מדאפקרה נפשה הפקירה עצמה נמי לאחרים ותפסול:

וראיתי ביש"ש (סי' כ"ז) דמביא ראיה מהא דשמואל דסוף פרק נושאין על האנוסה בעשרה כהנים וכו' דניחוש שמא הפקירה עצמה שם, אלא ודאי דבכהאי גוונא בודאי נאמנת, ויש לדחות דילמא בנאנסה דלא שייך לומר שמא הפקירה, מיהו תמיהני כיון דחיישינן בזנות לספק בן תשעה לראשון, אם כן מה יועיל במפותה להמתין ג' חדשים כדאיתא בס"פ ד' אחין, ניחוש שמא הפקירה ואם תלד לז' ניחוש לראשון, וצ"ל דלא חיישינן להפקירה בידוע ומודים:

ותו נ"ל דלישנא דש"ס דקאמר מאי שתוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי, משמע דמהימנא אפילו לכהונה, ואין לומר דהתם שאני דאם תימא לחוש לאחר אין חילוק בין כהן לישראל דהרי הולד שתוקי לקהל, אכתי מי לא עסקינן דנבעלה לערבי, וקיימא לן דערבי הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אפילו באשת איש, ואם כן איכא חשש כהונה לחודא, ש"מ דלאו משום דדיעבד הוא, ומה שהחמיר הרמב"ם לענין יבום ע"כ הוא משום חזקת איסור לשוק:

ומ"ש הרמב"ם והובא בש"ע (סימן ד' סעיף כ"ז) דאינה נאמנת לפסול כו' היינו משום חזקת בודקת ומזנה, ועוד י"ל דנידן דידן דמי לעובדא דהרא"ש דכיון שפיתה אותה להינשא לו כבר היתה מיוחדת אליו, על כן דעתי מסכמת עם רומעכ"ת שמותרת לכהן, ובענין שאלה השניה כבר כתבתי בזה תשובת שאלה לרב אחד במדינתינו, והארכתי קצת להוכיח כדעת הפוסקים לאיסור, ומאפס הפנאי להעתיק, בשגם ראיתי תשובה להגאון מוהר"ר העשיל ז"ל שיש להחמיר בזה מאוד ע"כ אין דעתי מסכמת להתיר עד שתמתין כ"ד חודש כדינא:

[חשובה זו רמזה רבינו בהפלאה כתובות (י"ג ע"ב תוד"ה ההוא ארוס). ועי' בביאורי הגר"א אה"ע (סי' ד' סעיף כ"ח) או"ק ע"א:]

תוכן העניינים

גבעת פנחס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה