אור ברסלב

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן ס

סימן נט

א')

אמנם אחרי שתירצנו דברי המג"א במ"ש דמילה אינו עובר בכל שעה עדיין עלינו לבאר דבריו במ"ש לחלק בין עשה דתשביתו דעובר בכל שעה משא"כ במילה והדבר צריד ביאור דתשביתו הוה מ"ע כמו מילה ומדוע עובר בתשביתו בכל שעה ולא במילה ואיזה חילוק יש ביניהם ובאמת שהצל"ח בפסחים דף ו' כתב דתשביתו הוא ממש כמו מילה דעובר בסוף היום כמו עשה דביום השמיני ימול דעובר רק בסוף היום יעו"ש. ואולם לא ראה דברי המג"א הנ"ל שכתב בהיפוך. ואולם צ"ב סברתם במה פליגי. ונראה דהנה כבר נסתפק המנ"ח במצוה כ' אי עשה דמילה היא עשה חיובית בקום ועשה דצריך להמתין עד יום השמיני למול את בנו ואם מל קודם זמנו עובר בעשה או דהמצוה בשוא"ת שלא יהי' ערל ואם נימול קודם זמנו ג"כ אינו ערל יעו"ש באורך, ולענ"ד נראה לפ"מ שדקדקתי בסי' הקודם מדברי הרמב"ם דהאב אינו עובר בעשה בכל יום משום דהמצוה שלו הוא רק למול בנו וא"כ אצל האב המ"ע הוא בקום ועשה אולם הבן שעובר בכל יום א"כ חוץ המצוה החיובית שעליו למול א"ע מחויב ג"כ במ"ע שלילית שלא יהי' ערל כמו שהארכתי בביאור קרא דונמלתם דהמצוה שיהי' נימול ולא יהי' ערל יעו"ש. וא"כ יצא לנו דעל האב המצוה חיובית וא"כ משו"ה אינו עובר בכל שעה. אמנם מ מ"ע דתשביתו הנה המנ"ח במצוה ט' האריך גם בעשה דתשביתו אם המצוה חיובית שצריך לבער החמץ או שלילית ואם אין לו חמץ מקיים העשה ולא העלה דבר ברור בזה אכן לענ"ד הדבר מפורש במהרי"ק סי' ק"ע והובא בחק יעקב סי' תמ"ה סק"ד שכתב דאף אם מבער החמץ ל' יום קודם פסח כשהגיע זמנו בע"פ הוא מקיים מצוה דתשביתו יעו"ש. מבואר מדבריו דהמ"ע היא חיובית וצריך לקיימה בקו"ע ומשו"ה צריך לבער דוקא סמוך לפסח וגם היא שלילית ומשו"ה קיים בע"פ המצוה כיון דעכ"פ אין לו חמץ דאל"כ איך קיים המצוה הרי בקרא כתיב רק ביום הראשון תשביתו וע"כ כיון דעיקר המצוה היא תיקון הלאו דב"י אם אך אין לו חמץ אף שביער קודם הרבה ימים מ"מ קיים העשה. וא"כ שפיר צדקו דברי המג"א דבעשה דתשביתו דהמצוה היא שלא יהי' לו חמץ שפיר עובר בכל רגע משא"כ במילה שפיר אינו עובר בכל רגע. ויצא לנו עפ"ז דבאמת אם הולך למול א"ע דבזה ג"כ המצוה שלילית ועובר בכל רגע שפיר גם להמג"א לא יחזור ודבריו המה רק במילת בנו וכנ"ל. והצל"ח בע"כ יסבור דגם עשה דתשביתו היא רק חיובית וא"כ שפיר הוה דינה כמו במילה ודוק:

ב') אולם עדיין יוקשה מה שהעיר המחצה"ש שם מד' המג"א בסי' תקס"ח לבאר דברי תוס' במו"ק ד"ח שכתבו דסעודת מילה כיון שזמנה קבוע מותר אף בחוה"מ ופדה"ב צ"ע ואף דזמנה קבוע אמנם שלב"ז מאי איכא למימר. והקשה המג"א דהרי גם מילה מצינו שלב"ז ותירץ דאע"פ שעבר זמנה מ"מ כל שעתא ושעתא זמנה דאסור לעמוד ערל יעו"ש. ומדוע כתב כאן דמילה אינו עובר בכל שעה והקושי' עצומה מאוד דדבריו סתראי נינהו אכן לענ"ד נראה לתרץ זה בעזהי"ת. ונקדים לבאר גוף דברי התוס' בחילוק שבין מילה לפדה"ב דאין חילוקם מובן והמג"א כתב משום דאסור לעמוד ערל. אמנם כבר נתבאר בדברינו דזה האיסור הוא רק על הערל בעצמו ולא על האב ובה"ג שהוא קטן והאב מל אותו דג"כ מותר במועד יוקשה מה בינו לפדה"ב. ולכן נראה דהנה כבר העירותי בסי' הקדום בדברי הרמב"ם שכתב רק דהערל בעצמו עובר בכל יום ובאב כתב רק דאם עבר האב ולא מל אותו עובר בעשה והיינו דבסוף עובר ולא בכל יום. והנראה בזה דהנה בגוף דברי הרמב"ם ז"ל דהערל עובר בכל יום בעשה כתבתי בתשובה לתמוה דכמו דבמ"ע דביום השמיני ימול אמרינין בכל היום זמנו כמו כן המצוה שעל הערל בעצמו ראוי שלא יעבור רק בסוף הזמן דהיינו ברגעו האחרון כמו דאינו עובר על ביום השמיני רק בסוף היום והגם דבסי' הקדום כתבתי לחלק דמצות האב היא בקום ועשה ועובר רק פעם אחת אבל הערל מוזהר בעשה דונמלתם שיהי' נימול ולא יהי' ערל. מ"מ עדיין יוקשה דמדוע קצב הזמן לכל יום עשה וראוי שיעבור בכל רגע לפ"ז כמ"ש המג"א בתשביתו דבכל שעה עובר ומדוע כתב הרמב"ם דעובר בכל יום ומהו הגבול שנתן לו בכל יום. וכתבתי בתשובה שם לבאר דבריו עפי"מ דקאמר בסוכה מ"ה ע"ב לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפי נפשי' הוא סוכה דלא מפסקי לילות מימים כולהו שבעה יומי כחד יומא אריכתא דמי יעו"ש. מבואר דמצוה הנוהגת ביום ולא בלילה בע"כ דבכל יום יש מצוה בפ"ע. וא"כ לפ"מ דקיי"ל דמילה בין בזמנה בין שלב"ז רק ביום וכמ"ש הרמב"ם בפ"א ממילה. וא"כ כיון דמפסקי לילות מימים הוה כמו לולב. וכל יומא מצוה בפ"ע היא וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דבכל יום עובר דבע"כ בכל יום מצוה בפ"ע היא וכשיעבור היום בטל המצוה מיום הזה ולמחר מתחיל חיוב מחדש עכ"ד בתשובה שם והארכתי בזה. והנה כ"ז שייך במצות הבן בעצמו אכן במצות האב אי שייך לומר כן הדבר תלוי במחלוקת הראשונים דהנה התוס' בקידושין כ"ט הקשו דלמ"ל קרא דאותו ולא אותה הרי בל"ז הוה מ"ע שהז"ג ותירצו דסובר שלב"ז בלילה ג"כ. מבואר דעתם דלמ"ד שלב"ז ג"כ רק ביום אין שום מצוה בלילה על האב. אכן המקנה הביא שם בשם הרמב"ן והריטב"א [ובריטב"א לא מצאתי דברים אלו] דמצות האב היא רק להשתדל למולו ועליו להביאו לידי זה שיהי' נימול ועסק זה אין לו הפסק ול"ה זמ"ג יעו"ש. מבואר דעתם דהמצוה שעל האב היא ביום ובלילה וא"כ לפ"ז מצוה זו שפיר הוה מצוה אריכתא ואינו עובר בכל יום ורק מצות הערל שמצוה שימול יש לה הפסק ומעתה יש לומר דהרמב"ם סובר כרמב"ן וריטב"א הנ"ל ומשו"ה חילק שפיר בין הערל בעצמו לאביו דהאב אינו עובר רק בסוף והערל בעצמו עובר בכל יום וכנ"ל הבן הדבר היטב. ומעתה כ"ז בשיטת הרמב"ם אכן תוס' לשיטתייהו בקידושין הנ"ל דגם מצות האב היא רק ביום וא"כ בכל יום מ"ע בפ"ע היא ושפיר בכל יומא זמנה דהמצוה של יום הזה יתבטל אם לא ימול היום ויעבור על מ"ע דלשיטתם גם האב עובר בכל יום וכנ"ל. וכ"ז במילה אבל בפדה"ב דזמנה בין ביום ובין בלילה וא"כ בזה כולהו יומי מצוה אריכתא המה ואינו עובר בכל יום ושייך בזה רק משום זריזין מקדימין וא"כ לא נקרא זמנה היום ומבוארים דברי תוס' הנ"ל:

ג') ועכ"פ מבואר דאף במילה לדעת התוס' אינו עובר בכל שעה ורק בכל יום וכנ"ל. ומעתה נראה דזה רק במילה אמנם בתשביתו לפמ"ש הר"ן בריש פסחים דטעמא דבל יראה שלא יבא לאוכלו ואף אם לא נאמר כן באיסור דבל יראה מ"מ עשה דתשביתו דמפורש בקרא אחרי העשה דתשביתו כי כל אוכל כו' ונכרתה כו' מיום הראשון כו' וכבר אמרתי לפרש עפמ"ש תוס' בפסחים ד"ב לחלק בין חמץ דצריך בדיקה לשאר איסורים משום דלא בדיל מיני' וחיובו בכרת. והש"ך כתב ביו"ד סי' פ"ח דלחם שאני שעל הלחם יחי' האדם גזרינין טפי. ומעתה זה הכונה בקרא הנ"ל דמשו"ה צריך להשבית מה שאין כן בשאר איסורים, משום דכל אוכל חמץ היינו דעל הלחם יחי' האדם. וגם ונכרתה דכרת כמ"ש תוס' וגם מיום הראשון עד יום השביעי ומותר קודם פסח ואחר פסח חוזר להתירו משו"ה לא בדיל מיני' משא"כ בשאר איסורים שבתורה וסהדי בשחק שאחרי כך מצאתי בחת"ס עה"ת בפ' בא שם הביא כעין זה בשם הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל ורק מעט בשינוי יעו"ש. ועכ"פ מפורש בקרא טעם העשה דתשביתו שלא יבא לאוכלו. וא"כ בזה אף דהעשה בלילה ג"כ והי' ראוי לומר דעובר רק ברגע האחרון של פסח וכבר דנתי בזה בתשובה הנ"ל שעפ"י דברינו בביאור שיטת הרמב"ם יש מקום לומר כן בתשביתו אמנם באמת כיון שביארנו דהעשה משום שלא יבא לאוכלו א"כ עובר בכל רגע ורגע. והגם דלכאורה כיון דעיקר הגזרה שלא יבא לאוכלו בפסח דבכרת א"כ בע"פ דלכ"ע אינו רק בלאו אינו עובר בכל רגע רק בסוף היום כשהגיע הפסח. אמנם ז"א דהרי לכאורה בל"ז מדוע הוצרך המנ"ח לחלק בין מילה לתשביתו דתשביתו עובר בכל שעה הרי לכאורה בלא"ה כיון דמיירי שלא יוכל לבא לביתו וא"כ לשיטת הרבה פוסקים דגם בב"י עובר מחצות וא"כ בזה איכא ג"כ ל"ת שעובר בכל שעה ומילה רק מ"ע. אמנם נראה בדעת המג"א כיון דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו וכמ"ש תוס' בפסחים כ"ט וצ"ה וא"כ אינו עובר בלאו רק בעשה ומעתה הנה נראה ברור דרק אם תשביתו היא מצוה בפ"ע נוכל לומר דאינו עובר רק בסוף היום אכן אם העשה באה לתיקון הלאו דב"י דודאי דעובר בכל שעה וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת דאף לדעת הר"י דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר זה רק בלאו אבל בעשה עובר אף בה"ג וכמדומני שמצאתי אח"כ בספר מחוקק יהודא על ה' פסח שכתב כן וכדמוכח ג"כ מדברי המג"א הנ"ל דבכל שעתא עובר בתשביתו וא"כ כיון שהוכרחת לומר שהוא לתיקון הלאו דאל"כ עובר בב"י וע"כ משום העשה א"כ שוב עובר בעשה בכל רגע וממ"נ צדקו דברי המג"א שחילוק יש בין מילה לתשביתו ודוק היטב בזה:

ד') ולכאורה יש לומר בל"ז, דהנה נראה לחדש כמו דאמרינין במילה דכתיב ביום השמיני ימול הוה שמיני מצוה בפ"ע ואח"כ כל הימים מצוה בפ"ע כמו כן בחמץ דכתיב אך ביום הראשון ודרשינין בפסחים דף ה' אך חלק שהמצוה בחצות היום א"כ רגע זו של חצות היום הוה כמו יום השמיני וא"כ בלו"ז חילוק עשה דתשביתו מעשה דמילה. אולם יש לומר דהמג"א הוצרך לזה בכדי דגם אם בל"ז לא יוכל לחזור רק אחר תחלת חצות דאז בל"ז זמן מצוה דתשביתו כבר עברה ולזה כתב דכל שעתא ושעתא עובר והבן:

אכן נראה דא"צ למ"ש באות א' בדעת המג"א דסובר דעשה דתשביתו הוא ג"כ שלילית ומשו"ה עובר בכל שעה ורק בל"ז יתכנו דברי המג"א דאף אם העשה דתשביתו היא חיובית ג"כ עובר בכל רגע דהנה התורה ציותה אך ביום הראשון תשביתו ודרשו חז"ל אך חלק דהמצוה בחצות היום. והנה צריכים להבין למה כתבה תורה דהמצוה בחצות היום דוקא ולא סתם ביום הראשון תשביתו. ולכאורה נראה מזה דהעשה חיובית ומשו"ה רק בזמנה מקיים המצוה ומשו"ה כתבה תורה הזמן. אך א"א לומר כן דא"כ האיך יכלו חז"ל לתקן ששורפין בתחלת שש כמבואר בפסחים דכ"א הרי כיון ששורפין קודם הזמן מבטלין העשה ומהראוי הי' להניח הדבר על זמן התורה תחילת שבע, כיון דלא יוכל לבא בזה לידי מכשול ואין שום צורך בזה לבטל מ"ע דאורייתא ובע"כ צ"ל דגם אם המצוה חיובית אם עשאה בתחילת היום ג"כ מקיים המצוה ומשו"ה שפיר שורפין קודם הזמן. וא"כ שוב יוקשה למה ציינה התורה הזמן לאיזה צורך ובע"כ דכונת הקרא בזה דאם שורף אחר הזמן עובר בכל רגע ומשו"ה תיקנו חז"ל לשרוף קודם הזמן שלא ישהה לאחר הזמן ויעבור. וא"כ מוכח מזה דעובר בתשביתו בכל רגע ושפיר כתב המג"א. ומצאתי במנ"ח מצוה ט' שם העיר בזה דהאיך תיקנו חז"ל לשרוף קודם הזמן ומבטל בזה מ"ע והאריך בזה. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי כיון דהתורה כתבה בפירוש ביום הראשון ורמזה ברמז דהכונה חצות בקרא דאך א"כ אין המקרא יוצא מידי פשוטו דבכל היום מקיים המצוה והרמז דאך הוא דאחר חצות עוברין ואין לו זמן כל היום כמו בכל מ"ע. ותדע דאל"כ הרי לא ניתנה תורה למלאה"ש וקיי"ל א"א לצמצם וא"כ הרי תשביתו הוא ג"כ ביטול וביטול בודאי א"א אח"כ דאינו ברשותו וצריכים לכוין ממש הרגע של חצות והרי א"א לצמצם ושמא הוא כבר אחר חצות ול"מ ביטול ושמא הוא קודם חצות ואינו מקיים המצוה ובה"ג דיש ב' צדדים לכ"ע א"א לצמצם כעין שכתבו תוס' בחולין כ"ח דביש ב' צדדים להתירא בודאי אפשר לצמצם כמו"כ אני אומר בהיפוך דביש ב' צדדים לאיסורא לכ"ע א"א לצמצם ויש להאריך בזה הרבה דהוה כעין ס"ס לאיסורא ואקצר. וא"כ איך יצויר העשה דתשביתו וע"כ למדו חז"ל מזה דגם קודם חצות מקיים המצוה וא"כ שפיר איכא ב' צדדים להתירא ויצויר אך ביום הראשון דבה"ג אפשר לצמצם ועכ"פ כיון דקודם חצות שפיר דמי וע"כ דהתורה הקפידה דוקא שלא יהי' אח"כ דיעבור ומיושבים דברי המג"א ודוק [ודע דזה רק לתנאי דילפי ממקום אחר דחמץ אסור מחצות דלמאן דמפיק מאך צריך לזה וכמובן ואקצר:

ה') וממוצא דברינו בביאור דברי התוס' במו"ק הנ"ל נראה לדון במה שפלפל הרש"ש במנחות ס"ו עם חכ"א שהעלה דבפה"ב אם אינו פודהו ביומו עובר האב והרש"ש חולק עליו דאין בזה שום איסור ורק משום זריזין מקדימין. והביא ראי' מב"מ ק"ב דפריך אי לאח"ז תנינא בחזקת שנפדה ואם נאמר דעובר בעשה מאי ראי' משם הרי יש לומר דרק בפדיון דעובר ובודאי לא עבר כדקאמר שם דחזקה לא עבר על בל תלין יעו"ש. והנה שם מבואר רק בלאו אבל בעשה יש לומר דליכא חזקה. אולם הדבר מבואר בהה"מ פ"ט מזכי' ומתנה הי"א שכתב דגם בעשה איכא חזקה דלא עבר. אמנם לפ"ז הי' לו להביא ראי' יותר גדולה מהמשנה בכורות מ"ט בחזקת שנתן עד שיאמרו לו שלא נתן וכתב רש"י דסגי באמירה בעלמא משום דרובא דאינשי לא עבדי לפרוע חובם מיד יעו"ש. והרי איכא חזקה דלא עבר באיסור עשה ומדוע סגי באמירה בעלמא וע"כ דליכא עשה וזה ראי' גדולה מגופא דמתני'. ולפי דברינו באותיות הקודמים מובן הדבר בטעמא דכיון דלא מיפסקי לילות מימים בפדה"ב שוב כולהו יומי מצוה אריכתא היא ואינו עובר. ואמנם לכאורה מדברי התוס' במו"ק הנ"ל נראה דביום הגעת זמן שפיר עובר בפדה"ב שכתבו ואף דזמנה קבוע אמנם שלב"ז מא"ל ומוכח מדבריהם דבאותו יום שפיר עובר דאל"כ מאי איכא בין זמנו לשלב"ז. אמנם נראה דאין מדבריהם ראי' דעכ"פ כיון דזמן הזה נקבע בתורה אף שאינו עובר אם מאחר מ"מ נקרא זמנו קבוע היום משא"כ אחר זמנו דתרווייהו ליתנהו שאינו עובר וגם אין זמנו היום וז"ב. והרש"ש שם הביא ראי' דעובר מבכורות י"ג דקאמר לומר שאינו עובר עליו ופירש"י עד שלשים מכאן ואילך עובר יעו"ש. ומצאתי ברי"ט אלגזי בבכורות י"ג שם העיר בזה דמנ"ל איסורא הרי במילה צריך קרא למעט תשיעי ומנ"ל בפדה"ב דליכא קרא כמו שהעיר הרש"ש. והנה לכאורה יש לתרץ זה דהרי גם במילה כתב הרמב"ם שעובר בכל יום בעשה ובזה ליכא קרא וא"כ כמו"כ פדה"ב. אולם לפי מה שביארתי באותיות הקודמים הטעם במילה משום דמפסקי לילות מימים א"כ צדקו דברי הריט"א והרש"ש דבפדה"ב שפיר מנ"ל איסורא ויוקשה סוגי' דבכורות י"ג הנ"ל. אולם בשטמ"ק שם כתב דהא דעובר הוא רק מדרבנן וא"כ אין ראי' לבכור אדם יעו"ש ולק"מ. ובדבר מה שפלפל הרש"ש אי חייב האב לפדות אם הוא רחוק מהילד ולסמוך אחזקה שהילד חי ודעתו להמתין עד שיבא לביתו מחמת ספק ברכה. הנה כבר הביא הפת"ש ביו"ד ש"ה סקי"ח בשם הבש"א דחייב לפדותו ויוכל לברך על סמך חזקה יעו"ש. ומצאתי ג"כ בשו"ת מהר"ם מינץ החדש בסי' י"ד תשובה באורך בזה והעלה דחייב לפדותו ואסור להמתין ויכול גם לברך יעו"ש. ואציין מה שראיתי שם דבר תמוה שכתב לדחות ראיות השואל דמותר לברך על סמך הרוב מברכת מילה בספק נפל. וכתב שם הגאון המחבר דלענין חילול שבת בודאי אין למולו אם הוא טרפה אבל לברך על המילה בודאי גם ודאי טרפה כ"ז שהוא חי חייב במצות מילה ואטו טרפה פטור ממילה והרי אפי' מת מסירים ערלתו ושאני שבת עכ"ד שם בקצרה. ודבריו נפלאים בעיני דמה ענין נפל לטרפה, טרפה יש לומר דחייב במילה אבל נפל בודאי פטור ממילה דבשר בעלמא הוא ועיין בתוס' בשבת קל"ה ע"א ד"ה ולא כתבו בפירוש דנפל אינו בר חיוב מילה כלל. וא"כ באמת בכל ולד מברכין על המילה משום רובא דבני קיימא אבל אם הוא ספק נפל שפיר אסור לברך דאין חיוב כלל למול נפלים והא דמסירים ערלתו במת זה אינו מצוה של תורה רק הוא ממנהגי הגאונים כמ"ש הטור ביו"ד רס"ג ואין מברכין ע"ז כמבואר שם וא"כ שפיר הביא השואל ראי' ודברי הגאון הנ"ל תמוהים מאוד והרבה יש להאריך בכל דבריו שם ואכמ"ל:

ו') וצריך אני לבאר עוד דבר אחד במה שהבאתי באות א' ספיקת המנ"ח אי מצות מילה היא רק אם יש לו ערלה בזמנו אבל אם רוצה לחתכה קודם זמנו אף שאינו מקיים המצוה אין בזה איסור כלל כיון דבהגעת זמן אין לו מילה והוה כשורף החמץ קודם זמן איסורו והאריך בזה ודעתו נוטה דאין בזה איסור. והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' להיפוך מהא דפריך רבא ביבמות ע"א ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר מהילא הוא והנה מסוגי' זו נראה ראי' גדולה להסוברים דבנימול קודם זמנו בדיעבד ל"ה מילה כלל דאם נאמר דבדיעבד יצא יד"ח כשיטת רמ"א א"כ מאי הקשה רבא והא לאו בר מהילא הוא הרי אדרבה אם נאמר דערלות שלב"ז מעכב באכילת הפסח א"כ בער"פ שמעכב בעשיית הפסח בזמנו הוה כדיעבד וחייב לכתחילה למולו ושפיר בר מהילא הוא לסברא דהשתא דערלות שלב"ז מעכבת ומאי פריך רבא ותסברא הרי באמת בר מהילא היא כיון שמעכב עי"ז ממצות ק"פ וע"כ דגם בדיעבד לא קיים המצוה ושפיר לאו בר מהילא הוא וזה ראי' גדולה. ומעתה אם נאמר דקודם הגעת זמן אין שום איסור לחתוך הערלה וא"כ בה"ג אם נאמר דערלות שלב"ז מעכבת בפסח א"כ שפיר ע"פ הדין מחויב אז בע"פ לחתוך ערלתו אף שאין מקיים בזה מצות מילה מ"מ אין בזה שום איסור ויוכל לקיים מצות ק"פ ואף דאינו מקיים המצוה נקרא מל כמ"ש החת"ס בחיו"ד סי' רמ"ט דפירוש מילה הוא כריתה והסרה יעו"ש וא"כ מאי פריך והאי לאו בר מהילא הוא אדרבה אם מעכבתו מעשיית הפסח שפיר בר מהילא הוא וע"כ דאסור לחתוך קודם הזמן והפירוש בשבת קל"ב שביעי הוא דלא היינו דאסור ושפיר פריך הש"ס דלאו בר מהילא הוא וזה ראי' גדולה לכאורה. אכן נראה דאין ראי' מכאן דגוף הספק, אי ערלה שלב"ז אסור בתרומה נראה דהספק הוא אי הא דהקפידה תורה בערל גבי תרומה הוא משום דכיון שהוא ערל אסור בתרומה והערלה מאוסה או דקפידת הקרא משום שלא קיים מצות מילה מעכבתו מתרומה דמילה היא אות ברית וכיון שלא נימול אינו בקדושה כזו שיאכל תרומה. והנ"מ בזה דאם הטעם משום דמאוסה הערלה א"כ אין נ"מ בין זמנו לשלב"ז סוף סוף הוא ערל אכן אם הקפידה תורה משום שלא קיים מצות מילה א"כ רק בזמנו שכבר, נתחייב בזה שפיר מעכבת כיון שלא קיים מצוה עקרית זו. אבל קודם זמנו דלא נתחייב עדיין אין מעכבת וז"ב דזה הוא ספיקת הש"ס בזה. ויש לפלפל עפי"ז במחלוקת ר"ת ורש"י ביבמות ר"פ הערל אי מתו אחיו מחמת מילה מעכב בתרומה ועיין רשב"א יבמות שם מזה. ויש לומר דתלוי ג"כ בזה בטעם האיסור ואקצר. ומעתה נראה הנה כבר כתבתי דמצות מילה שעל האב למול את בנו ומצות מילה, שעל הגדול למול א"ע חלוקים המה דבאב המצוה שימול את בנו והערל בעצמו נצטוה שלא יהי' ערל ונראה לדייק זה ג"כ בקרא דק"פ גבי הערל בעצמו שאסור באכילה כתיב בקרא ערל לא יאכל בו דאסור לאכול מצד מאיסות הערלה שבו. אכן במילת זכריו דמעכבתו כתיב המול לו כל כר ואז יקרב לעשותו דבזה אין הדבר מצד מאיסות הערלה דע"י ערלת בנו אין האב מאוס ורק המצוה שעליו למול בנו שאינו מקיימה מעכבתו, וא"כ אין שום סברא שקודם הגעת הזמן תעכב עליו ואינו דומה להערל בעצמו קודם הגעת הזמן דהוא מצד מאיסות הערלה. ומעתה זה באמת קושית רבא המול לו כל זכר אמר רחמנא והיינו שבזה הקפידה תורה דוקא על מצות מילה והאי לאו בר מהילא הוא ואיך אפשר לומר דמעכבת בו קודם זמנו ואינו דומה לערל בעצמו. ואין מזה ראי' לספיקת המנ"ח. ומיושב ג"כ הקושי' על הסוברים דבדיעבד יצא דמ"מ שפיר הקשה רבא כיון דעכ"פ לכתחילה לא א"א לומר דאסור מחמת מצות מילה שאינו מחויב עדיין ואדרבה אסור לכתחילה ודוק היטב בזה:

עתה אהובי הנה הארכת קצת בזה כי הרבה דברים שנתבארו בדברינו המה חדשים ולא נתבארו עד כה וכבודו יעיין בזה וימצא נחת בעזהי"ת:

והנני בזה הדוש"ת באה"ר, נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

והנה באמצע הדפסח הגיעני קונטרס נחמד מכבוד חתני חביבי הרב הגאון החריף ובקי שכל צח ומצוחצח ירא ה' מו"ה יוסף מרדכי בלום שליט"א האבד"ק

גאליגורא על התשובה הנדפסת בסימנים ל"ה ל"ו ל"ז והקונטרס נחמד אף נעים דברים חריפים ושנונים מתוקים מדבש ויען שכבר נדפסו הסימנים שאח"כ ולא הי' מקום להציגו במקומו הראוי אמרתי להעתיק בסוף ספרי פלפול אחד מקונטרסו הנ"ל יראו נבונים וישמחו בדבריו היקרים וז"ל:

א) ראיתי למו"ח הגאון שליט"א בספרו היקר גבעת הלבונה בסי' ל"ו בתשובתו אלי האריך והרחיב הדיבור בענין אכילת בשר חי אם הוא שלכד"א. וממש לא הניח מקום להתגדר ובפרט שכבר פלפלתי בזה במכתבי הראשון לכבוד מו"ח שליט"א ואולם אעורר בדבר אחד במה שהעיר כבוד מו"ח שליט"א במשנה דמנחות צ"ט חל יוה"כ להיות ערב שבת השעיר נאכל לערב והבבליים הי' אוכלים אותו חי מפני שדעתן יפה. ומשמע דזה גופי' חידוש דנאכל לערב. והרי גם בשאר השנים הי' נאכל לערב מפני הצום ואי דהחידוש הוא דנאכל חי הו"ל לומר בהדיא דנאכל לערב חי דזה עיקר הרבותא והאריך בזה באמרי נועם. ושמחתי שכיונתי לדעתו הגדול שגם אנכי עמדתי על דקדוק הנ"ל ורש"י שם כתב בפירוש דהרבותא דנאכל לערב חי משום שא"י לבשלו בשבת אמנם קשה ע"ז כמו שהקשה מו"ח שליט"א דהול"ל בפירוש דנאכל לערב חי כיון שזה עיקר הרבותא. והי' מקום לומר דבאמת עיקר הרבותא דנאכל לערב חי והא דלא תנן בהדיא חי דסתמא כפירושו דהא בליל ש"ק א"א לבשלו והוה כמפורש דנאכל לערב חי. אך לפ"ז קשה למה תנן והבבליים אוכלים אותו חי הול"ל סתמא הבבליים אוכלים אותו כיון דגם ברישא מיירי דנאכל חי ולפמ"ש התוס' שם דהבבליים אוכלים אותו חי בכל השנים א"ש מה דנקט והבבליים אוכלים אותו חי להודעינו דאף בשאר השנים דיכולים לבשלו אכלו ג"כ חי. אולם רש"י פירש שם במשנה דהבבליים אוכלים חי בליל שבת ושוב יוקשה ובכ"ז העירותי טרם קבלתי תשובת מו"ח שליט"א ובהשיגי תשובתו ראיתי שדיקדק בכ"ז וביאר בדברים נפלאים. וחלקי אמרה נפשי לבאר לשון המשנה בדרך הפלפול. דהנה הרא"ש בפרק ע"פ סי' כ"ה הביא בשם הר"י דאורליינש ומקורביל דאם חל ער"פ בשבת דהחגיגה באה בע"ש ויכול לאכול ממנה במוצ"ש אף דהוא ליל שלישי משום דאוקי לילות בהדי, ימים כמו דהי' ס"ד גבי פסח לולא הקרא ובחגיגה דליכא קרא שפיר אמרינן אוקי לילות בהדי ימים והרא"ש תמה עליהם דדוקא בפסח כיון דאסור לאכול ביום זבחו שפיר הי' ס"ד דאוקי לילות בהדי ימים אבל חגיגה דיכול לאכול ביום זבחו למה נאמר אוקי לילות בהדי ימים והקושי' חזקה ולא ראיתי למי שיתרץ הקושי'. ולענ"ד נראה דסברתם דאף דחגיגה יכול לאכול ביום זבחו מ"מ אם הי' במחשבתו בשעת זביחה שיהי' לילות במקום ימים מהני מחשבתו בזה ואסור לאכלו ביום זבחו רק בלילה. והסברת הדבר עפ"י המבואר בתו"כ בפרשת צו פרשתא ז' פרק י"ב דצריך לשחוט ע"מ להאכל בזמנו הנאכלים ביום א' צריכין לזבוח ע"מ לאכול ליום א' והנאכלים לב' ימים ע"מ לאכול לב' ימים וא"כ י"ל דתלוי במחשבתו בשעת זביחה דאם חישב שיהי' הלילות נגד הימים מהני. ואף דמבואר בזבחים נ"ו דבשחט שלמים לאכול בליל שלישי נתפגל ול"מ מחשבתו שיהי' לילות נגד הימים ואדרבה הוה פיגול. אמנם משם מוכח רק דבחישב לאכול בליל ג' ולא חישב שזמן אכילה יתחיל מבלילה בה"ג שפיר נתפגל. אמנם אם חישב שזמן אכילה תתחיל מבלילה ולא ביום זבחו שפיר יש לומר כדברי הר"י הנ"ל דאוקי לילות בהדי ימים ומיושב קושית הרא"ש על נכון:

ב) אמנם המחדש דבר כזה שמועיל מחשבה בשעת זביחה לומר אוקי לילות בהדי ימים עליו להביא ראי' דמנ"ל לומר כן. ונראה דהנה בספרי פרשת ראה בפסוק אשר תזבח לערב איתא בזה"ל ולא ילין מן הבשר אשר מוכח בערב ביום הראשון לבוקר איזה זביחה אתה זובח ע"מ לאכלו בערב הוי אומר זה חגיגה הנאכלת עם הפסח [כן גורס הגר"א] ביום הראשון לבוקר לבוקרו של שני עכ"ל הספרי. ותמוה מאוד דלמה הוציא הספרי תיבת מבערב ממשמעו, ומפרש ע"מ לאוכלו מבערב ואמאי לא נימא דבערב פירושו אחר חצות דחגיגה הבאה עם הפסח זמנה אחר חצות ועיין במל"מ בפ"י מכלי המקדש שהאריך לבאר דזמן שחיטת חגיגת י"ד אחר חצות משום דכתיב אשר תזבח בערב וכפירש"י בפסחים דף ע"א בסופו בע"א יעו"ש. ומדוע מפרש הספרי ע"מ לאוכלו מבערב וצריך טעם לזה. ועוד קשה לי על הספרי והכי חגיגת י"ד נאכלת דוקא לערב והרי גם ביום זבחו יכול לאכול דהא הוא כשלמים דנאכלים לב' ימים ולילה ואיך אמר דזה חגיגה שזובח ע"מ לאוכלו מערב ואין אתי מפורשי הספרי לעיין אם הרגישו מזה. ונראה דכבר הקשו תוס' בפסחים ע"א ע"ב ד"ה והאיך קושי' עצומה דאם קרא מיירי מחגיגת י"ד ומה בוקר בוקר שני א"כ תאכל לב' ימים וב' לילות דקרא משמע דאינה נפסלת עד בוקר שני ובליל בוקר שני נאכלת והניחו בתימה והוא באמת קושי' חזקה. ונראה דבאמת מחמת קושי' זו פירש הספרי אשר תזבח בערב היינו ע"מ לאכלו בערב דבעת הזביחה חישב שיתחיל זמן אכילה מבערב ולא ביום זבחו ומש"ה אוקי לילות בהדי ימים ושפיר נאכל לב' לילות במקום ב' ימים ומיושב קושית התוס' ודברי הספרי מבוארים. וא"כ דברי הר"י מקורביל מבוארים בקרא ואף אם המה לא כיונו לזה מ"מ הדברים נכונים מאוד בפירוש הספרי בס"ד. ועפי"ד הספרי הנ"ל יש לפלפל בד' המל"מ הנ"ל דיש לומר דבאמת זמן שחיטה של חגיגת י"ד כל היום ולא מחצות דוקא והך בערב פירושו ע"מ לאכול לערב ואכמ"ל:

ג') ובזה אמרתי פרפרת נאה ליישב קו' התוס' בפסחים ע"א שם ד"ה כל היכא דכתיב בוקר סתמא בוקר ראשון משמע דהרי בפסחים ק"כ דריש בוקר שני אף דכתיב בוקר סתמא והניחו בתימה. והנראה דבפסחים ק"כ שם אמרינין דלר"ע איצטריך הזה למעט פסח שלא יתאכל לב' לילות דסד"א הואיל ופסח קדק"ל ושלמים קק"ל מה שלמים נאכלים לב' ימים ולילה גם פסח נאכל לב' לילות במקום ב' ימים איצטריך הזה למעט. והקשיתי בזה קושי' גדולה דאיך הי' ס"ד למילוף משלמים אדרבה נילוף מתודה שיהא נאכל ליום ולילה כתודה דהרי קיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין א"כ ראוי למילוף מתודה לחומרא ועיין בזבחים נ"ז ע"א גבי בכור פריך הש"ס אדרבה נילוף מתודה שיהא נאכל ליום ולילה ובתוס' שם כתבו משום דלחומרא מקשינין יעו"ש מפורש דאין ללמוד משלמים רק מתודה. והאמנם ראיתי להגאון מו"ה יוסיף ענגיל זצ"ל בספרו גבורות שמונים באות ס"א העלה דלפסול קדשים ל"ש כללא דלחומרא מקשינין דזה קולא גבי הקדש שאנו מפסידין קודש יעו"ש. ובמחכתה"ג דבריו נסתרים מזבחים הנ"ל דגם לפסול קדשים אמרינין לחומרא מקשינין דהרי אם ילפינין מתודה א"כ נעשה נותר ביום שני ונפסל הקודש הרי דאין אנו משגיחין בזה שפוסל קודש ועיקר הוא שהוא חומרא אצל האדם שאסור לאוכלו ביום שני. ואולי יש לומר ולחלק דדוקא אם דרשינין תיכף לפסול קדשים בזה צדקו דברי הגאון הנ"ל דהוה קולא אצל הקודש. אבל כשאנו דנין לענין זמן אכילה אין אנו פוסלין הקודש ואדרבה אנו מחמירין דצריך לאכול הכל ביום ראשון ולא להותיר כלום ואף אם ניתותר נפסל מ"מ עיקר הלימוד חומרא דצריך לאכול הכל ביום ראשון כן נראה ליישב דבריו, עכ"פ מבואר דלענין זמן אכילה שייך לומר לחומרא מקשינין וא"כ קשה קושי' הנ"ל האיך ס"ד לילוף משלמים אדרבה נילוף מתודה כקושית הש"ס בזבחים הנ"ל. שוב מצאתי בתוס' ר"י החסיד ובתוס' הרא"ש בברכות ט' שהרגישו בקושי' זו. ותירצו משום דמותר פסח קרב שלמים ולכך יותר יש ללמוד משלמים יעו"ש. ואולם לענ"ד עדיין תמוה דהרי מותר הפסח גופי' אף שקרב שלמים מ"מ זמן אכילתו כתודה יום ולילה כמבואר בפסחים פ"ט וא"כ איך נאמר דילפינין פסח משלמים לענין זמן אכילה משום דמותר פסח קרב שלמים הרי מותר הפסח גופי' דינו כתודה לענין אכילה וא"כ אדרבה לענין זמן אכילה נלמוד מתודה כמותו פסח עצמו והיא הערה עצומה. ובמק"א בחידושי הארכתי באמת דמכאן הוציא הרמב"ם דינו שנראה מדעתו דמותר הפסח נאכל לב' והארכתי בזה. אכן לשיטת הסוברים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה קשה מאוד. והגה לפמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה דלכך מותר הפסח נאכל ליום ולילה משום דסופו כתחילתו מה תחילתו יום ולילה ה"ה סופו מיושב הקושי' דאם נאמר דפסח גופי' נאכל לב' א"כ גם מותר הפסח נאכל לב' וא"כ שפיר תירצו דראוי ללמוד משלמים דמותר פסח קרב שלמים ונאכל ג"כ לב' בהך סברא דפסח נאכל לב' שפיר סופו כתחילתו וגם מותר נאכל לב'. אמנם עדיין לא נחה דעתי בזה דהרי כתבו תוס' זבחים ט' ע"א ד"ה ושלמים דהא דאמרינין בזבחים דשלמי פסח נאכלים ליום ולילה ויליף מקרא היינו מותר הפסח יעו"ש. וא"כ אף אם נימא דפסח עצמו נאכל לב' מ"מ מותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כיון דנלמד מקרא וא"כ נסתר תירוצי הנ"ל ושוב קשה נילוף מתודה וכנ"ל:

ועוד דגם לדברי הרמב"ן אינו מיושב דאף אם נימא דאם פסח נאכל לב' גם מותר נאכל לב' לדברי הרמב"ן מ"מ קשה דהרי בזבחים ט' שם פריך אלא מעתה שחטו לשם תודה יהא כתודה להטעינו לחם ומשני מי איכא מידי דאלו מותר תודה עצמה ל"ב לחם ומותר דאתיא מעלמא בעי לחם והקשו תוס' דעדיין יש נ"מ דנאכל לב' והוכיחו מזה דגם מותר פסח ליום ולילה. ומעתה אם נאמר דפסח נאכל לב' וה"ה מותר הפסח משום דסופו כתחילתו א"כ קשה שוב קושית הגמרא דאם שחטו לשם תודה יהא כתודה למאי הילכתא שיהא נאכל ליום ולילה כתודה דמותר הפסח נאכל לב' ימים ובשחטו לשם תודה יהי' נאכל ליום ולילה כתודה. ואין לומר דאה"נ דאם פסח נאכל לב' וגם המותר שפיר אם שחטו לשם תודה נאכל ליום ולילה כתודה ורק אם שחטו לשם שלמים נאכל לב' כשלמים. דא"כ שוב תיהדר קושיותי הנ"ל לדוכתא איך הי' ס"ד לילוף פסח משלמים אדרבה נילוף מתודה לחומרא ואין לומר משום דמותר פסח קרב שלמים ילפינין משלמים. ז"א דהרי אם נאמר דפסח נאכל לב' א"כ ה"ה מותר פסח נאכל לב' וא"כ אם שחטו לשם תודה נאכל כתודה ליום ולילה וא"כ לא פסיקא מילתא דמותר פסח קרב שלמים דהרי אם שחטו לשם תודה הוה באמת כתודה וכיון דיש במותר פסח עצמו ב' כחות אלו דהיינו כשלמים וכתודה שוב יש ללמוד יותר מתודה לחומרא והיא הערה עמוקה ומושכלת עיין בזה:

ד') וליישב הקושי' נראה דכבר כתב הרמב"ם בפ"ו מק"פ הי"ב דקרא דוזבחת לה' א' צאן ובקר דבקר קאי על חגיגה שבאה מן הבקר ובפסחים ע' מבואר דבן דורתאי פירש כן צאן זה פסח ובקר זה חגיגה. ובצל"ח שם תמה על הרמב"ם דפורש כב"ד דאין הלכה כמותו יעו"ש מ"ש ליישב. עכ"פ מבואר דהרמב"ם סובר דקרא דוזבחת קאי על פסח וחגיגה. ולפ"ז יש להעיר דמדוע לא נימא דקרא דכתיב אחרי כן ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר קאי ג"כ על פסח וחגיגה הנזכרים לעיל מיני' ופשטי' דקרא קאי הך ולא ילין על וזבחת דכתיב לעיל מיני' וא"כ גם פסח יתאכל לב' כחגיגה ואף שא"א לאוכלו לב' ימים עכ"פ יהי' נאכל ב' לילות במקום ב' ימים. אף דלא מצינו בשום מקום שיהא נאכל לב' רק קק"ל מ"מ הרי גם פסח קק"ל ושפיר נוכל לומר דקאי לא ילין על פסח וחגיגה כיון דגם פסח קק"ל, ונראה דזה היתה באמת כונת ר"ע שאמר דסד"א הואיל ושלמים קק"ל ופסח קק"ל יהא נאכל לב' כשלמים ואין הכונה שנלמוד פסח משלמים דבזה אדרבה נילוף מתודה וכקושייתי הנ"ל ורק הכונה הואיל ופסח קק"ל כשלמים נוכל לומר שפיר דהך קרא דלא ילין קאי גם על פסח כפשטי' דקרא וא"כ הרי מבואר בקרא להדיא דפסח נאכל לב' ומשו"ה איצטריך הזה למעט דאין פסח נאכל לב' וא"כ בע"כ דקרא דלא ילין קאי על חגיגה לבד ומיושב לנכון קושיתי הנ"ל בס"ד ודוק. ומעתה מיושב היטב קושית התוס' פסחים הנ"ל משום דאם נאמר דקרא דלא ילין קאי על פסח ג"כ א"כ הרי מפורש בקרא דפסח נאכל לב' לילות וע"כ קרא דלא תותירו עד בקר אף דכתיב סתמא. מ"מ הוה כמפורש להדיא דהוא בוקר שני דהרי בקרא דלא ילין כתיב בפירוש בוקר שני וא"כ בע"כ דגם קרא דלא תותירו הוא בוקר שני ומיושב קושית התוס' והדבר נחמד מאוד בעזהי"ת:

ה') נחזור להנ"ל דאם מחשב בשעת שחיטה שיתחיל זמן האכילה מבערב אזי אמרינין אוקי לילות בהדי ימים ובזה נראה לבאר דברי הרמב"ם בפ"ב מחגיגה הי"ג שכתב תודה ששחטה מעיו"ט יוצא בה משום שמחה ותמה מהרי"ק דהרי שמחה ביום דוקא ולמחר נעשה נותר ואיך יוצא בה משום שמחה והקושי' עצומה ובלח"מ נדחק בזה. ולהנ"ל נוכל לומר דכונת הרמב"ם ששחטה מעיו"ט ע"מ שיתחיל זמן אכילה מבערב ושוב אינה נאכלת ביום זבחו ויוכל לאכול למחר דאוקי יום המחרת בהדי יום הזביחה ויוכל לאכלו לילה ויום במקום יום ולילה וא"ש:

אולם קשה מהא דמנחות צ"ט חל להיות ע"ש השעיר נאכל לערב ומשמע דרק לערב נאכל ולמחר אסור ונעשה נותר ומדוע לא יאכלו גם למחרת יוה"כ כיון שביום זבחו אסור לאכלו מפני הצום א"כ נימא אוקי יום המחרת בהדי יום זביחה ויאכלנו לילה ויום במקום יום ולילה ואף דלא חישב בזביחה שיתחיל זמן האכילה מבערב מ"מ כיון דאסור ביום זבחו מחמת הצום א"צ לחשוב בזביחה דסתמו כפירושו ודוקא אם יוכל לאכול ביום זבחו אז בעינין מחשבתו בשעת זביחה. אבל אם א"ר לאכול ביום זבחו א"צ מחשבה כלל דממילא מתחיל זמן האכילה מבערב כמו גבי פסח דהי' ס"ד שיתאכל ב' לילות במקום ב' ימים אף בלא חישב משום דאסור לאכול ביום זבחו הוה כמחשב ועומד ה"ה בשעיר וההערה נכונה. והי' נראה לי בזה דהנה ראיתי בכלי חמדה בפרשת אחרי הביא בשם הגה"ק מסאכאעשוב זצ"ל לתרץ הקושי' דאיך מקריבין קרבנות ביוה"כ הרי ל"ה ממשק"י דאסורים באכילה מפני הצום ואין לומר כיון דאין האיסור בגופו רק דבר אחר גרם לו הוה ממשק"י דהא בפסחים מ"ח מבואר דאם אסור מה"ת אף אם ל"ה איסורו מגופו ל"ה ממשק"י וא"כ יוה"כ היא מה"ת ול"ה ממשק"י ותירץ הגאון הנ"ל דהרי ר"י ור"ל פליגי באכלו וחזר והקיאו אם חייב דר"י ס"ל הנאת גרון הוה אכילה ור"ל ס"ל דבעינין הנאת מעים והנה ביוה"כ כ"כ הפוסקים דבעינין הנאת מעים משום דבעינין יתיבא דעתא וא"כ באכלו והקיאו ביוה"כ אין איסור מה"ת כיון דליכא הנאת מעים אמנם לענין שיהא מותר לישראל ברור הדבר דשפיר הוה ממשק"י כיון דיכול לאכול ביוה"כ ע"י הנאת גרון לבד ובכ"מ הוה אכילה. ולר"ל דסובר דבעינין דוקא הנאת מעיו לדידי' בל"ז לק"מ דהרי הוא סובר ח"ש מותר מה"ת וא"כ יכול לאכול מה"ת כזית דהוה ת"ש גבי יוה"כ וא"כ בין לר"י ובין לר"ל שפיר הוה ממשק"י ואף דמדרבנן אסור מ"מ באיסור דרבנן שפיר היכא שדבר אחר גרם לו הוה ממשק"י עכ"ד הגה"ק הנ"ל ודפח"ח. ומעתה יש לומר דמשו"ה אין לאכול השעיר ביום המחרת משום דגם ביוה"כ יוכל לאכלו דהיינו לר"י ע"י הנאת גרון לבד ולר"ל יוכל לאכול כזית וכנ"ל ולכך נאכל דוקא לערב כן הי' נראה:

ו') אולם תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לקושי' הנ"ל וכמו שאבאר. דהנה בפיהמ"ש לרמב"ם במנחות פ"ב כתב שם דלחה"פ נאכלת רק בשבת ולא בלילה ובתויו"ט שם הקשה ממנחות צ"ט הנ"ל דאם חל יוה"כ בשבת החלות מתחלקות לערב הרי דנאכלות בלילה כדין קדק"ד שנאכלים ליום ולילה ובהגהות חק נתן שם רצה לתרץ דבחל שבת יוה"כ דא"א לאוכלו יוה"כ מפני הצום משו"ה נאכלות בלילה אבל בכל השנה דיכול לאכלם ביום אסור לאוכלם במוצ"ש ורק שהקשה דמנ"ל להרמב"ם חילוק הזה. והנה מ"ש לחלק דכיון שא"י לאוכלם ביום מפני הצום משו"ה יכול לאוכלם בלילה כיון אל האמת דכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש בפי"א דמנחות על המשנה הנ"ל דהחלות מתחלקות לערב וז"ל כבר ידעת שסדור הלחם יהי' ביום השבת שנאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן וגו' ויום השבת יאכל אם לא ימנע הצום עכ"ל הרי בפירוש חילוק הזה דביום השבת יאכל ולא במוצ"ש אם לא ימנע הצום דבחל יוה"כ בשבת כיון שא"א לאוכלו בשבת יוכל לאכול במוצ"ש ולפלא על התויו"ט שלא ראה דברי הרמב"ם במקומם. ומה שהקשה החק נתן דמנ"ל לרבינו חילוק הזה לק"מ דהרי כבר הבאתי בשם הר"י מקורביל ומאורליינש דאמרינין אוקי לילות בהדי ימים וא"כ ה"ה בלחה"פ כיון דא"א לאכול ביום מפני הצום אמרינין אוקי לילה בהדי יום אבל ביכול לאכול ביום באמת אסור לאוכלו במוצ"ש וז"ב ומיושב שיטת הרמב"ם ז"ל. ומעתה יוקשה למה יכול לאכול לחה"פ במוצ"ש משום דלא הי' יכול לאוכלו ביום הצום הרי מה"ת יכול לאכול גם ביוה"כ לר"י ע"י הנאת גרון ולר"ל ח"ש דהיא כזית וא"כ איך מותר לאכול במוצ"ש. אלא עכצ"ל דבקדשים אין לאכול ע"י הנאת גרון לבד כיון דבעינין למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ואין זה דרך מלכים לאכול ולהקיא. וגם לר"ל נראה דא"א לאכול פחות מככותבות דהנה בלחה"פ קודם שנשתלחה בו מארה הרי הי' אוכל מעט ומשביע וכיון שהי' משביע א"כ גם לר"ל אסור מה"ת לאכול גם פחות מככותבות. ואפי' לאחר שנשתלחה מארה מ"מ להמבואר בתמורה כ"ג דאם הי' לו אכילה מועטת הי' אוכל עמו חולין כדי שיהא נאכל על השובע וביוה"כ א"א זה, וא"כ א"א לאוכלו ביוה"כ ולכך החלות מתחלקות לערב. ובפרט למ"ש מו"ח הגאון שליט"א בסי' הנ"ל דבל"ז א"א לאכול כזית לר"ל דבה"ג גם ר"ל מודה דח"ש אסור מה"ת כיון שאוכל כזית וכמו שהביא שם בשם השו"מ בפירוש הירושלמי דפ"ו דתרומות יעו"ש בדבריו המתוקים. וא"כ שוב קשה הקושי' הנ"ל למה לא הי' השעיר נאכל ג"כ למחר כיון דלא הי' באפשרי לאכלו ביום מפני הצום ונימא אוקי יום המחרת בהדי יום הזביחה וכנ"ל:

ז') ולכן נראה דהרי כבר העיר מו"ח שליט"א בתשובתו שם דהרי הי' יכול לאכלו ביוה"כ שלכד"א לשיטת המרדכי בפרק כ"ש דאין איסור כלל בשלכד"א יעו"ש בתשובתו. אכן כבר הביא שם מו"ח שליט"א בשמי דא"א לאכול בשלכד"א אף אם נאמר דכל המצות יוצאין באכילת שלכד"א מ"מ בקדשים דבעינין למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ואין דרך המלכים לאכול בשלכד"א יעו"ש. ומעתה נראה דמשו"ה נקטה המשנה דאם חל יוה"כ בע"ש הי' נאכל לערב משום דבאמת אם חל יוה"כ בשאר הימים הי' נאכל השעיר גם ביום המחרת משום דלא הי' יכול לאכול ביום זבחו ואי דהי' יכול לאכלו חי וכדברי מו"ח שליט"א אין זה אכילה דהוה שלכד"א, אבל בחל בער"ש אז באמת אין לאכלו כ"א בערב ולא ליום המחרת והטעם כיון דבשבת גופי' ג"כ א"א לאוכלו כ"א חי וא"כ שוב הי' יכול לאוכלו ביוה"כ עצמו ושוב ל"ש לומר אוקי יום המחרת בהדי יום הזביחה כיון דבשבת ג"כ א"א לאוכלו כ"א באופן הזה וזה יכול ג"כ ביוה"כ ולכך אין לאוכלו כ"א לערב ולא ליום המחרת והא דנקט לערב אף דהי' יכול ג"כ לאוכלו ביוה"כ הוא משום דעכ"פ גם להמרדכי צריך ליזהר בזה ובפרט להסוברים דמדרבנן אסור וא"כ ביוה"כ א"א לאוכלו ומ"מ כיון דמה"ת מותר ל"ש לומר אוקי יום המחרת בהדי יום הזביחה ולכך אין לאוכלו כ"א בערב ולא יותר ומיושב קושיתי הנ"ל בצירוף קושיית מו"ח שליט"א וזה חריף בעזה"י [אמנם מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מעבויה"כ ה"א שכ' סתמא דשעיר הנעשה בחוץ נאכל לערב ולא כתב בלשון המשנה כשחל בער"ש משמע דגם בחול נאכל לערב דוקא וא"כ ק' לשיטתו מדוע לא אכלו גם למחרת כיון שלא הי' באפשרי לאכול ביוה"כ מפני הצום. ואולי י"ל דסובר דבאמת מה"ד היה יכול לאכול גם למחרתו ורק חז"ל גזרו בזה משום יוה"כ שחל בער"ש שאז נעשה נותר למחר ומשו"ה גזרו בשאר השנים ג"כ שלא יאכלו רק לערב ואף דמבואר בסוכה נ"ד דלא איתרמי תרי שבי בהדדי הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפי"א דמנחות במשנה הנ"ל דסובר דבזמן הראי' לא השגיחו ע"ז ועי' בתיו"ט שם ואקצר]:

ח) ובגוף הקושיא שהקשיתי דמדוע אין השעיר נאכל גם למחרת כיון שאסור ביום זבחו נלע"ד דהנה כבר הקשה מו"ח הגאון בתשובתו שם לשיטת הר"ח ברשב"א יבמות צ' דאכילת כהנים מעכבת כפרה וא"כ לא נתכפרו בהשעיר ביוה"כ רק במוצאי יוה"כ כיון דלא אכלו ביוה"כ ומבואר במשנה ריש שבועות שעיר הנעשה בחוץ ויוה"כ מכפר ומשמע דהכפרה היתה ביוה"כ עצמו והאריך בזה. ונראה בישוב הקושיא דהנה בכלי חמדה שם כתב לתרץ הקושיא דהקרבנות ביוה"כ ל"ה ממשק"י בדבר נכון דהרי הטעם שאסרה תורה אכילה ושתי' ביוה"כ הוא משום כפרה לכפר עלינו וא"כ התענית הוא חלק מחלקי הכפרה ומועיל עם הקרבנות לכפר וא"כ ל"ש לאסור הקרבנות ביוה"כ משום דל"ה ממשק"י דהרי הא דאסורים באכילה היא משום שמקריבין קרבנות לכפר וצריך ג"כ התענית להשלים הכפרה וא"כ ל"ש לומר שאינם ממשק"י כיון דגם הא שאסורים באכילה הוא משום כפרה יעו"ש בדבריו היקרים. ומעתה מיושב קושית מו"ח שליט"א דבאמת נהי דבכל השנה האכילה מעכבת הכפרה להר"ח מ"מ ביוה"כ מודה הר"ח דא"צ אכילת כהנים לכפרה דביוה"כ אדרבה התענית הוא שמועיל עם הקרבנות לכפר ולא האכילה ואם יאכל היום אדרבה לא יהי' לו כפרה והתענית עושה ביוה"כ פעולת האכילה כמו שבכל השנה האכילה מכפרת עם הקרבן ביוה"כ התענית מכפר עם הקרבן ומיושב קושית מו"ח הנ"ל, ומעתה מיושב ג"כ קושיתי הנ"ל דמדוע אין השעיר נאכל למחרת יוה"כ כיון שאסור ביום זבחו. ובהנ"ל א"ש דביוה"כ נחשב כאילו יכול לאכול ביום זבחו כיון דהאכילה היא לכפרה כדכתיב ואכלו אותם אשר כיפר בהם והרי ביוהכ"פ ל"ב האכילה והתענית במקום אכילה וא"כ לא נחסר כלום במה שלא אכל ביום זבחו דזה בעצמו מה שלא אכל ביום זבחו כיון דזה בעצמו נחשב כפרה כאכילה ולא דמי ללחה"פ דשם אם לא יאכל עכ"פ בלילה יופסל לגמרי וגם אין אכילת לחה"פ משום כפרה ואינו מקרבנות היום ביוה"כ משו"ה יכול לאכול בלילה משא"כ בשעיר וא"ש בעזה"י.

והנני הכו"ח פה גאליגורא ג' ניסן תרחץ לפ"ק. יוסף מרדכי בלום האבד"ק הנ"ל

והאמנם הרבה יש לי להאריך בדבריו הנחמדים של חתני הגאון שליט"א וגם בענין הא דממשק"י כבר הארכתי בתשובה ואולם יען בתשובתי הנדפסת כבר הארכתי בענין שעיר יוה"כ ולכן לא רציתי להאריך יותר. ואי"ה כאשר יודפס חלק שני ברצו"ה אדפיס התשובה הנ"ל וימצא המעיין די סיפוקו ברצו"ה:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה