גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן נט
א') והנה העלינו בעזה"י בסי' הקודם דהאב מחויב מה"ת במילת בנו גם אחר ח' ימים והיא בכלל מצות מילה שנאמרה לאאע"ה. והנה בהיות כן שוב יוקשה הקושי' שהקשיתי בפתח דברי על הנוב"י שדן עלה רק מטעם זריזין מקדימין והרי כיון שהיא מצוה מה"ת א"כ עובר בכל יום בעשה וכדעת הכלבו הנ"ל בד"מ סי' רס"א. אכן נראה בדעת הנוב"י. דהנה כבר הבאתי דברי המדרש דיצחק המתין במילת עשו עד היותו בן י"ג שנים וקשה מאוד מדוע המתין כ"כ ולעיל תירצתי דלא נצטוה עדיין אכן לפ"מ שביארתי בסי' הקודם דנצטוה ע"ז שוב יוקשה מאוד מדוע עיכב המצוה כ"כ לדעת הכלבו שעובר בכל יום. והגם דאין למדין הלכה מדברי אגדה מ"מ כבר כתב הנובי"ת חיו"ד סי' קס"א דאף מדברי המן למדין בה"ג במקום שמספר איך המנהג בישראל יעו"ש. ומכ"ש בזה שהמדרש מספר מה שעשה יצחק בודאי אנו למדין ממנהגו של יצחק אבינו וא"כ קשה מאוד על הכלבו. ולכן נראה בזה ונקדים לבאר דברי המג"א באו"ח תמ"ד סקי"א שכתב דאם אין ברשותו לבטל יחזור מיד דתשביתו חמור דכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה יעו"ש. והמחה"ש שם תמה דהרי גם במילה עובר בכל שעה. ורצה לחדש דשלב"ז אין האב מחויב מה"ת וכנ"ל בפתח דברינו. והנה לכאורה הרי הש"ע מיירי בין בזמנו ובין שלב"ז ומנ"ל להמחה"ש דהמג"א מיירי שלב"ז. אכן דבריו נכונים בזה דע"כ מ"ש המג"א דאם אין זמן לבטל יבער מיירי בע"כ בשלב"ז דבזמנו בודאי אינו חוזר דהרי הש"ע מיירי באין שהות לבער ולחזור למצותו וא"כ בה"ג במילה בזמנו בודאי צריך למול דהרי גם במ"מ כתב המג"א שם דעדיף מהשבתת חמץ וא"כ מכ"ש מילה בזמנו דדוחה שבת ובודאי דהמג"א מיירי בזה במילה שלב"ז וצדקו בזה דברי המחה"ש. ואולם עדיין יוקשה דהרי כבר העליתי דגם שלב"ז יש מצוה מה"ת על האב א"כ קשה קושית המחה"ש מ"ש תשביתו ממילה. והנראה בזה, בשנקדים לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מילה ה"א שכתב עבר האב או האדון ולא מל אותו ביטל מ"ע. ובה"ג כתב דכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא מל עצמו הרי הוא מבטל מ"ע. ומדוע לא כתב גם אצל האב והאדון שעוברים בכל יום במ"ע כמו שכ' בגדול שאינו מל ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. ולכן נראה בדעתו דבאמת באב יש ב' מצות מצות המול לו כל זכר דהוא מצוה כללית שחובה עליו למול את בנו ויש ג"כ מצוה פרטית ובן שמנת ימים ימול או וביום השמיני ימול ואם אינו מל בשמיני מ"מ עדיין הוא מחויב במצוה דהמול לכם כל זכר דמזה נשמע המצוה על האב כמ"ש בסי' הקדום ואין שיעור וזמן קצוב לדבר וגם אם מל אותו ברגע האחרון של חייו מקיים המצוה כמו אם הי' מל אותו ביום התשיעי תיכף ואינו עובר ע"ז אם מל בסוף דהמצוה הוא רק שהאב ימול אותו והוה כמו העשה דביום השמיני דאינו עובר בכל רגע ורק בסוף היום ורק משום זריזין מקדימין למצוה כמו כן אחר ח' עד עולם אינו עובר רק בסוף ויש בזה רק משום זריזין מקדימין הואיל ומקיים המצוה זו רק בעת המילה. אמנם הגדול בעצמו עליו המצוה שיהי' נימול מלבד המצוה דחייב למול עצמו חובה עליו ג"כ שיהי' נימול ומצוה זו מקיים בכל זמן שהוא נימול כמו שמצינו במנחות דף מ"ג בדוד כשהי' במרחץ כו' נסתפק במילתו יעו"ש הרי דבכל זמן מקיים מצוה זו שהוא נימול ואם אינו מל עצמו א"כ בכל יום שאינו נימול עובר בעשה וזה מעוות שלא יוכל לתקן משא"כ האב שאינו מחויב שבנו יהי' נימול רק למול בנו ומצוה זו מקיים רק פעם א' בעת המילה וא"כ אם מל אותו בסוף מקיים המצוה ואינו עובר רק משום זריזין מקדימין. ונראה ראי' לזה דאל"כ מה בין יום השמיני לשאר הימים הלא גם ביום ח' עובר רק בעשה אם אינו מל אותו ואם נאמר דגם בשאר הימים עובר בכל יום בעשה א"כ יום השמיני אינו עדיף משאר ימים ובאמת לא כן הדבר דיום השמיני דוחה שבת ושלב"ז אינו דוחה אפי' יו"ט ובע"כ דאין בזה ביטול מ"ע רק משום זריזין מקדימין ודברי הרמב"ם מדוקדקים ומבוארים בטעמם. ובזה יתיישב מה שהקשיתי בסי' הקודם אות ו' בהא דהקשה הש"ס בשבת קל"ב גדול דכתיב בי' ברית לידחי ולא. הקשה מקטן שלב"ז דג"כ כתיב בו ברית. ובהנ"ל מיושב דבאמר בקטן שלב"ז אין שום סברא שידחה שבת דאינו עובר בעשה גם אם ימול אח"כ ורק בגדול דבכל יום שייך מ"ע הוה כמו שמיני דדוחה ומשו"ה פריך גדול דכתיב בי' ברית אבל בשלב"ז בקטן ל"ש כלל דידחה שבת דאפשר למחר [ויש לפלפל בזה בהא דמילה בצרעת בשבת קל"ב ע"ב ואכמ"ל] ובאמת לפ"ז הא דדרשינן שמיני ולא תשיעי הוא דאין בתשיעי ובימים שאח"כ מצוה מיוחדת לכל יום רק מצוה כללית ומשו"ה אינו דוחה שבת ואקצר. ונראה דיש להוכיח דברי הרמב"ם מקרא דהנה לכאורה יש להעיר דבקרא כתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וכו' ולכאורה קשה מאד דלא מצינו כן בכל התורה שיהי' עונש בלא אזהרה וכאן העשה דהמול לכם כל זכר הוא על האב והבי"ד וכמו"ש למעלה ועליו בעצמו עדיין לא נכתב שום מצוה ואיך יתכן העונש בלא אזהרה קודם ואמנם במכות י"ג קאמר דמילה דלית בה אזהרה לא מייתי קרבן מבואר דמילה אין בה אזהרה. ואולם זה רק אזהרת לאו אבל איך אפשר שיכתוב קרא עונש כרת בלי ציווי קודם וע"כ דבש"ס שם כן הכונה דהרי קאמר ג"כ בפסח דאין בה אזהרה ובאמת יש עשה בק"פ וע"כ שם הכונה אזהרת לאו אבל שאין אזהרה כלל רק עונש זה לא שמענו. ועוד תמו' דהרמב"ם כתב דעובר בעשה ועשה זו מנין הרי העשה דהמול ובן שמונת קאי על האב והבי"ד ועליו בעצמו לא מצינו עשה. ולכן נראה בשנדייק בקרא שם נאמר המול לכם כל זכר ואח"כ נאמר ונמלתם את בשר ערלתכם והך ונמלתם אין לו שום פירוש. ורש"י ז"ל כתב דהוא כמו ומלתם. ונראה דקרא דהמול לכם כל זכר הוא על האב והבי"ד וקרא דנמלתם הוא על הזכרים בעצמם שימולו עצמם אם לא ימולם האב והבי"ד ומשו"ה כתיב ונמלתם שבזה המצוה שיהי' נימולים ובכל יום ויום מקיים העשה הואיל והוא נימול ואם אינו מל עובר בעשה בכל יום ומשו"ה שינה הקרא בלשון בין מצות האב ובין מצות הבן דהבן עובר בכל יום דהמצוה שיהי' נימול וא"כ יש בזה מצוה על הבן ושפיר יתכן העונש אח"כ וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה. ומובן בזה טעמו של הרמב"ם דחייב כרת רק בסיף דבלאו נאמר אשר לא ימול והוא ממש כמו מצוה דהאב דמחויב רק פעם אחת כמו כן הכרת של הבן ורק בעשה דלא כתיב בלשון עשי' רק בלשון נתפעל ונמלתם עובר בכל יום ומובן מזה מה שתמוה על הרמב"ם מ"ש דבעשה עובר בכל יום וכרת אינו חייב רק בסוף ובהנ"ל יבואר לנכון. והא דהוכיח הש"ס בקידושין דהמצוה על הבן מקרא דערל זכר ולא הביא קרא דנמלתם הוא משום דבלא קרא דערל זכר לא הוה ידעינן דמצוה זו עליו בעצמו ורק כיון דכתיב העונש בע"כ דקרא דנמלתם עליו בעצמו כמו שהביא הש"ס קרא דוימל אברהם על האב אף דעיקר המצוה מקרא דבן שמונת ימים ורק דזה קרא דוימל מגלה דבן שמונת היא על האב וכנ"ל בדברינו בשם הפ"י. וה"ה בזה כן הוא ממש ומדוקדקים מאד דברי הרמב"ם ז"ל כמעט שמפורשים בקרא עיין היטב בזה. ומעתה צדקו דברי המג"א דבמילה שלב"ז אינו עובר כלל אם מלו אח"כ ויש בזה רק משום זריזין מקדימין ומשו"ה תשביתו עדיף ומיושבים דברי המג"א הנ"ל שהי' לו ראיה מהרמב"ם דלא כהכלבו ורק דאינו עובר בכל יום האב וכנ"ל. ובזה מיושבים ג"כ דברי הכ"מ שהבאתי בסי' הקודמים שהביא ראי' דשלב"ז אינו דוחה שבת מיו"ט והקשיתי דהרי משנה מפורשת היא. ובהנ"ל מתרץ דהמשנה דמיירי בקטן ובזה אינו עובר בכל יום ומשו"ה אינו דוחה והכ"מ הביא ראי' דאף בגדול שעובר בכל יום ג"כ אין מילתו דוחה ואקצר, ומעתה מיושב ג"כ הא דיצחק דאין בזה רק משום זריזין מקדימין ולא עבר כלל ואף דעכ"פ יש בזה משום זריזין אמנם בזה שפיר יש לומר דהי' לו טעם בדבר דרצה לעשות כמו אביו כמבואר במדרש הנ"ל:
ב') ויש להמתיק הדבר ביותר בדברי המדרש הנ"ל בהא דיצחק שרצה להמתין עד שיהי' בן י"ג. דהנה בגוף הדבר שאנו מלין הילדים אחרי היותם בני ח' אם לא נימולו בזמנם לכאורה יש להעיר דהנה כבר נחלקו הרדב"ז וזקיני החכ"ץ בענין שיהוי מצוה כדי לעשות מצוה יותר גדולה. ואולם כבר כתבתי בתשובה דזה רק לעשות מצוה אחרת. אמנם במקום דמצוה זו בעצמה תהי' נעשה באופן יותר משובח שפיר לכ"ע עדיף להמתין לעשות המצוה בשלמות יותר ומצאתי כן בחכ"ץ בתשובה סי' ק"ו שכתב כן. וא"כ בנ"ד דכל איש מחויב למול עצמו ורק בהיותו קטן אינו מקיים בעצמו המצוה וא"כ הואיל וכבר עבר יום השמיני ואיכא רק משום זריזין מקדימין אצל האב וא"כ ראוי להמתין עד י"ג דאז יקיימו שניהם האב והבן דכבר הארכתי בסי' הקדום דגם בגדול המצוה על האב בראי' מישמעאל דכתיב ג"כ בנו. אולם נראה כיון דחזינין ביצחק שהמתין עד שנתגדל עשו עיכב בעצמו משו"ה אסוף לנו להמתין דשמא כשיהי' הבן גדול יעכב בעצמו. אכן יצחק שלא ידע עדיין ולא עלתה על דעתו שיעכב שפיר המתין דרצה שגם הבן יקיים המצוה ואולם שלא נימא דאז כבר אין האב מקיים המצוה כדברי המנ"ח הנ"ל בסי' הקודם ולזה הביא לעצמו ראי' מאביו וישמעאל דכתיב בנו ומוכח דגם אז המצוה על האב וכדברינו. ועוד דבאמת יש לחוש שבתוך כך ימות הבן וכמו שדן הנוב"י בתנינא יו"ד קס"ו דאסור להמתין במילה שמא ימות הילד יעו"ש. ורק החכ"ץ דמיירי בזמן מועט ובזה ל"ח למיתה אבל כאן דהוא זמן מרובה שפיר חיישינן למיתה ומשו"ה אסור להמתין, אמנם ביצחק דכבר הבטיח לו ה' ולאום. מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר וא"כ ליכא בזה חששא דשמא ימות ושפיר המתין עד י"ג שיהי' המצוה גם על הבן ומיושב המדרש הנ"ל:
ומעתה מיושבים דברי הנוב"י הנ"ל בפתח דברינו דבאמת אין בזה רק משום זריזין מקדימין וכדמוכח מהמדרש והרמב"ם ומג"א ומשו"ה בכחינו לגזור ולעכב המצוה ואין בזה עקירת דבר מה"ת ודוק בזה:
ג') ובדרכינו הנ"ל נראה לבאר מה שתמוה לכאורה בקרא דפ' לך שם ויקח אברהם את ישמעאל בנו כו' וימל בשר ערלתם כו' ואח"כ כתיב ואברהם בן צ"ט שנה בהמולו כו' ומשמע לכאורה דמל מקודם את ישמעאל בנו ואח"כ את עצמו והאור החיים שם דיקדק בזה ופירש דבאמת מל עצמו מקודם מטעם דהמל ימול ובזה פירש הקרא דכתיב כאשר דיבר אתו א' בישמעאל דהיינו שלא נטעה שמל מקודם לישמעאל ואח"כ את עצמו ורק כאשר דבר א' המול ימול ודרשינין המל ימול יעו"ש. אכן לענ"ד דבריו תמוהים דהרי בע"ז כ"ז קאמר הש"ס דערל ישראל כמאן דמהול דמי משום דמחויב במצות מילה וא"כ אברהם שכבר נצטוה במילה הי' כשר למול אף קודם מילתו כמפורש בש"ס שם וא"כ א"א לפרש הקרא כן. וא"כ שוב שפיר יש לומר דמל מקודם את ישמעאל ואח"כ את עצמו כדמוכח קרא. ושוב צ"ב הך כאשר דיבר אתו ה' שדיקדק האו"ח. [והנה למ"ש לעיל בסי' נ"ז אות א' דגם בתורת בי"ד אין האשה חייבת דאינו ממעט ולא אתה כדדרשינין אותו ולא אותה נכון הדבר דקרא משמיענו זה] ולכן נראה לענ"ד דאדרבה. דלכאורה איך אפשר לומר דמל מקודם לישמעאל דהרי בקידושין כ"ט מבואר בפדה"ב ותורה דהוא קודם לבנו וא"כ גם במילה הדבר ברור דהדין כן דמצוה דגופו עדיף לכ"ע והוא קודם ואף ר"י דסובר בקידושין שם בנו קודם הוא רק מטעמא דמצותו על אביו וזה ל"ש באברהם דנצטוה בעצמו ולא אביו נצטוה עליו ובפרט במילה דמצות עצמו בכרת ועובר בכל יום ומצות בנו שעליו אינו בכרת ואינו עובר בכל יום בודאי דלכ"ע הוא קודם וא"כ מדוע מל אברהם בנו קודם והאור החיים שם העיר רק מטעם המל ימול ובאמת בל"ז הוא קודם מטעמים הנ"ל. אכן בדרכינו באות א' נכון הדבר דאאע"ה דיקדק במאמר השי"ת מקודם המול לכם כל זכר דזה המצוה על האב והבי"ד ואח"כ אמר ונמלתם את בשר ערלתכם דמדבר במילת עצמו ואח"כ ובן שמנת ימים הואיל וזה הי' אח"כ דבעת שנצטוה לא הי' לו עוד בן ח' ימים רק אח"כ. עכ"פ מבואר דהשי"ת ציוה מקודם על ישמעאל ואח"כ על עצמו ועשה כסדר שנצטוה מפי ה' וזה כאשר דיבר אתו ה' שלא תיקשה מדוע שינה ומל בנו קודם וע"ז קאמר דככה נצטוה מאת ה' ומבואר קרא הנ"ל באר היטב ודוק:
ד') אכן עכ"ז נהי דבאמת כן נצטוה מפי ה' מ"מ הדבר טעמא בעי מדוע באמת אמר לו ה' ככה והגם דאין חקר לתבונתו ובמופלא מאתנו אין לנו לחקור ומי בא בסוד ה'. אכן הרשות נתונה ונראה לענ"ד דהדבר הי' עפ"י הלכה ובאמת בכל מקום מילת עצמו קודם למילת בנו ורק שם הי' טעם בדבר. דהנה הפנים יפות בפ' לך הקשה לפמ"ש רש"י שם בעצם היום הזה דנמלאו אז לישמעאל י"ב שנה א"כ האיך גיירו אז הרי אינו נעשה גדול רק בבן י"ג ויום א' וקודם לזה הוה קטן וא"כ הגירות רק דרבנן ויכול למחות בגדלותו כמבואר בכתובות י"א. ותירץ דישמעאל נימול בתורת עבד יליד בית יעו"ש. אכן דבריו תמוהים דהרי מפורש בקרא ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו הרי דישמעאל נימול בתורת בן דאל"כ הוא בכלל ילידי ביתו ובפרט לפמ"ש בסי' הקדום דמזה הקרא נלמד דהמצוה על האב גם בבנו גדול מדכתיב בנו כמו שכתב הפ"י ביצחק וא"כ מפורש בקרא דנימול בתורת בן. אכן בגוף הקושי' לכאורה מנ"ל דנתגייר אז והרי אם נאמר דאאע"ה הי' לו דין ישראל יש לומר דגם קודם המילה משהכיר את בוראו נעשה ישראל וא"כ גם ישמעאל הי' ישראל מלידה וא"כ גירות דהרי בקידושין י"ז קאמר על עשו דהי' ישראל מומר אף דלא נימול כמבואר במדרש הנ"ל וע"כ משום דאביו הי' ישראל וה"ה ישמעאל. אולם נראה בדעת הפנים יפות דאאע"ה נעשה ישראל בעת שקיבל עליו לקיים כל התורה אז נעשה ישראל וא"כ לפמ"ש מהרש"א בח"א ביבמות ק' דאאע"ה קיים התורה רק מעת שנימול וא"כ בודאי דאז הוה גירות וא"כ שפיר הקשה איך גיירו אז דהי' קטן והוה רק דרבנן ועפ"י דבריו יוצדקו דברי המנ"ח שהבאתי בסי' הקדום דבנעשה גדול פקע חיוב האב ותמהתי עליו דהרי ישמעאל הי' גדול אז יעו"ש באות ב'. ולדברי הפנים יפות הנ"ל באמת לא הי' אז גדול עדיין ישמעאל ויש לומר דלהכי דיקדק הקרא בעצם היום הזה להשמיעינו דמל אותו טרם שנעשה גדול דאז המצוה על האב עדיין. והגם דלדברי הפנים יפות בל"ז נימול ישמעאל בתורת יליד בית ולא בתורת בן אמנם עכ"פ אין קושי' על המנ"ח. אמנם בגוף קושית הפנים יפות תמה אני דהרי כבר כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ו דשיעורא דבן י"ג ויום א' הוא מהלל"מ והרמב"ם כתב דבב"נ לא נאמרו שיעורין וכ' החת"ס בתשובה חיו"ד סי' קפ"ד דלפ"ז אין ב"נ נעשה גדול בשנים וסימנים רק בהיותו בן דעה יעו"ש. ולפ"ז ברור הדבר דהא דהגדילו יכולין למחות הוא רק כשנתגייר קודם שהי' בן דעת דאיננו גדול בדיני ב"נ. אכן אם בעת שנתגייר כבר הוא גדול בדעת ובדיני ב"נ הוא גדול אף שבדיני ישראל איננו גדול עדיין מ"מ כיון שבעת שבא להתגייר הי' גדול שוב מעשיו קיימין ואף דבישראל בעינין שנים וסימנים לגדלות מ"מ אמרינין ממ"נ אם חוזר מחמת שאינו רוצה להתגייר א"כ שוב הוא ב"נ והוה גדול וכעין שכתבו תוס' בכתובות י"א דכיון שבהך זכי' נעשה ישראל הו"ל ישראל גמור לענין זכי' כמו כן בהיפוך כיון דבהך מחאה נעשה ב"נ א"כ הוה גדול שוב ועדיף יותר משם וז"ב. ואף אם נפקפק בזה לדינא דכיון שבדין ישראל הוא קטן עדיין יכול למחות הדבר ברור וזה רק בתר שניתנה תורה ונתחדשה הלל"מ שיעורין דשנים וסימנים. אמנם אז באברהם קודם שניתנה תורה אף אם נאמר דהי' לו דין ישראל מ"מ בודאי דלענין גדלות לא הי' הדבר תלוי בסימנים ושנים דהרי לא נאמרה הלכה עדיין וא"כ שפיר הי' לו אז דין גדול וז"ב מאוד. ובזה נראה לומר עוד יותר דאף אם כבר גדול בשנים וסימנים אם אינו בן דעה עדיין שפיר יכול למחות כשנעשה בן דעת דכיון דכשבא להתגייר הי' בן נח ובדיני ב"נ הוא קטן ואם ימחה יעשה שוב ב"נ שפיר יכול למחות אף שבדיני ישראל כבר הוא גדול מ"מ כיון דבא להתגייר כשהוא קטן בדיני ב"נ ואם ימחה שוב קטן הוא שפיר יכול למחות. ובזה מיושב קושית התוס' בכתובות י"א שם בהא דקאמר לכי גדלה והרי כבר היא נערה. ולהנ"ל מיושב דאם אינה בת דעת עדיין שתהי' גם בדיני ב"נ גדולה יכולה למחות עדיין אף שהיא נערה בדיני התורה ולזה צריך להמתין עד שתגדיל גם בדיני ב"נ ודוק בזה. ועכ"פ אף אם נפקפק בזה מ"מ קודם מ"ת בודאי הי' העיקר תלוי בהיותו בן דעה וא"כ בודאי דישמעאל הי' אז כבר בן דעה והוה גר גמור מה"ת ומיושב קושית הפנים יפות הנ"ל. וביותר אני תמה עליו בקושי' זו דהרי הא דבעינין י"ג שנים ויום א' אין הפירוש דבעינין גם יום א' רק י"ג שנים שלמים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינין בי' וכמ"ש הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' ל"ה והמג"א בסי' נ"ג. וא"כ כיון שכתב רש"י דנמלאו לו י"ג שנים א"כ שוב הוה גדול ואף לשיטת הפוסקים שהביא הש"ך שם דבעינין י"ג מעל"ע ג"כ נכון דלשיטה זו הרי הפירוש נמלאו לו י"ג שנים היינו מעל"ע וא"כ כבר הי' גדול אז לכל הדעות. ועוד דהרי קיי"ל ביבמות מ"ז דאינו גר עד שימול ויטבול וקאמר הש"ס שם דבאבות הוה נמי טבילה וא"כ גם באברהם ובניו בודאי הוה טבילה וא"כ יכול היות שמל את ישמעאל ביום הזה וטבלו ביום שלאחריו או איזה ימים אח"כ וא"כ כבר הי' גדול בטבילה דאז עיקר הגירות וא"כ אין התחלה לקושי' זו:
ה') אמנם כן אף שאין קושי' מזה דבאמת הי' גדול בעת הגירות. אבל עכ"פ זה אמת דאז בעת המילה נתגיירו וכדברי הפנים יפות. וא"כ כיון שהשי"ת ציוה לו למול את ישמעאל בתורת בן וכמ"ש למעלה א"כ אם הי' מל בעצמו קודם ואח"כ לישמעאל א"כ הרי קיי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ אחר הגירות אין הבנים נחשבים לבניו והרי ביבמות ס"ב פליגי בגר אי יוצא ידי פ"ו בבנים שהי' לו קודם שנתגייר וכתבו תוס' דאף ר"י דסובר דקיים סובר ג"כ דכקטן שנולד דמי ורק לענין פ"ו הואיל וקיים בנכרותו דאז זרעו מיוחס אחריו פטור נמי אח"כ יעו"ש. וא"כ לאחר שנתגייר אברהם שוב אין ישמעאל נחשב בנו ורק יצחק דנולד אחר הגירות הוא בנו, וא"כ בשלומא אם מל לישמעאל קודם א"כ בעת המילה הי' בנו עדיין שפיר מקיים מצות מילת בנו. אמנם אם הי' מל את עצמו קודם א"כ תיכף נעשה כקטן שנולד ואף דצריך ג"כ טבילה מ"מ חשש לשיטת ר"א ביבמות שם דמילה סגי ובפרט דיש לומר דלא רצה להפסיק בין המילה לטבילה וטבל תיכף אחר המילה ונעשה ישראל ושוב לא הי' נחשב ישמעאל בנו וכיון שהשי"ת ציוהו למול את ישמעאל בתורת בנו הוכרח לומר שימול מקודם לישמעאל דעדיין נחשב בנו ואח"כ ימול את עצמו. ובאמת מטעם זה אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק אע"ג דאמרו חז"ל לא תיהוי בי עיבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא. משום דאברהם נתגייר במילתו וא"כ ישמעאל שנולד קודם וג"כ נתגייר לא נחשב בנו כלל ורק יצחק שנולד אחר הגירות הי' בנו ולזה אמר לו ה' כי ביצחק יקרא לך זרע דישמעאל לא נחשב זרעו. ומשו"ה קראה אותו שרה בן האמה דאינו בנו שוב ואע"ג דגם בן האמה איננו שוב אחרי שנתגייר גם ישמעאל הוא משום דאף אחרי גירות קיי"ל דאסור בקרובת האם עכ"פ מדרבנן ומותר בקרובת אב ואקצר. ועכ"פ עפ"י הלכה הי' מה שמל את ישמעאל קודם ודוק [ודע שהנני מסופק בהא דאינו גר עד שימול ויטבול דיש לומר דהגירות התחיל בעת המילה ונגמר בטבילה וכיון שטבל נעשה גר למפרע משעת המילה וכעין שכתבו תוס' בב"מ דף י' דכשבעל לוקה למפרע על הקידושין כן נאמר בזה. וקצת ראי' לזה דאל"כ הרי קיי"ל דבמל כשהוא נכרי ל"מ הגירות וצריך הטד"ב ולדעת הר"ח אין לו תקנה כמבואר בטויו"ד סי' רס"ח והרי כל גר כשהוא נימול הוא גוי עדיין וע"כ דנעשה ישראל למפרע. והגם כי אין זה ראי' דשאני היכא דנימול לשם גירות, מ"מ גם בלא ראי' יש לומר כן ולא נפניתי כעת לעיין בזה]:
ו') ובדרך אגדה נראה לבאר הקרא דהמול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם שדקדקתי למעלה דהך ונמלתם אין לו פירוש מה בעי בזה וגם לשון ונמלתם שדיקדק רש"י. דהנה שמעתי בשם רבינו הגה"ק מו"ה
יהושע
מבעלזא זצלל"ה שאמר לבאר מה שאנו אומרים בברית מילה בבהמ"ז הרחמן הוא יברך אבי הילד כו' מיום השמיני והלאה ירצה דמו כו' ודיקדק דהרי כרוז הזה מדבר באבי הילד ועל הרך הנימול יסד כרוז בפני עצמו ומהו שייכות לכאן הך מיום השמיני והלאה ירצה דמו דקאי על הילד וזה דקדוק עצום ודיבר בקדשו לבאר הדבר דהנה מצות מילה שאנו מקיימין בבשרנו אינו נחשב מצות הילד דהרי נימול שלא מדעתו ואינו בר דעת אז ואין ביכולתו לעכב ומי יודע אפשר שאם הי' ביכולתו הי' מעכב וא"כ אין המצוה נחשבת לו רק לאביו. אולם כאשר זיכהו ה' וזכה לבנים, ומל אותם כמצות ה' זהו לעד שהוא חפץ במצוה זו וגם אם הי' נצרך בעצמו למול ג"כ הי' נימול ואז נחשב לו מילתו ג"כ כאי נימול בעצמו ובדעתו ומחשבתו ורצונו. וזהו כוונת הפייטן בכרוז הנ"ל שמברך את אבי הילד ואמר מיום השמיני והלאה ירצה דמו מוסב על אבי הילד שיהי' נחשב לו למצוה גם הדם שלו שנימול ביום השמיני אף שקטן הי' באותו שעה כ"ד הקדושים. ומעתה נראה דדבריו הקדושים מרומזים בקרא דה' אמר המול לכם כל זכר היינו הבנים כמו שהארכתי בדברינו ועי"ז ונמלתם את בשר ערלתכם היינו דבזה יהי' נחשב לכם גם מילת עצמכם כאילו מלתם עצמיכם וע"ז אמר ונמלתם כי כבר המה נמולים ויהי' נחשב כאילו אתם מלתם עצמיכם וממש דבריו הקדושים מפורשים בקרא ודוק: