אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן נז

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן נז

סימן נו

א') הנה עלה בידינו דבאמת מצוה למול בנו גם אחר שמנה מה"ת ורק דקודם שנצטוו במצות ק"פ לא הי' החובה רק ביום השמיני או בהיות בן י"ג. ואולם לכאורה נראה להביא ראי' דגם קודם שנצטוו בק"פ הי' חובה על האב ממשנה דנדרים דף ל"א גדולה מילה שלא נתלה למשה אפי' שעה אחת והרי שם כבר הי' אחר ח' כדמשמע בש"ס שם אמול ואצא סכנה מפורש דביום צאתו כבר הי' בן שמנה ומעשה זו דמלון הי' סמוך למצרים כמ"ש הר"ן והרא"ש שם ובודאי התעכב בדרך איזה ימים וא"כ אז כבר הי' אחר ח' ואעפ"כ נתחייב משה ומוכח שלא כדברינו ולכאורה הי' נראה דאין ראי' משם דהרי כבר העיר המקנה בקידושין כ"ט שם בהא דפריך הש"ס ולדורות מנ"ל ולא יליף מהא דמשה שרצה המלאך להמיתו. ותירץ דאף אם אינו מחויב בתורת אב מחויב הוא בתורת איש ישראל ולאו דוקא בי"ד ויוכל היות דמשה הי' מחויב בתורת איש ישראל ובזה יש ב' קראי לחייב הבי"ד ביום השמיני וגם אח"כ יעו"ש. וא"כ אין משם ראי'. אכן א"א לומר כן דא"כ קשה דברי המדרש הנ"ל ביצחק דעכ"פ הי' לו למולו בתורת בי"ד. ועכצ"ל אחת משתי אלו או דהא דבי"ד חייבין למולו הוא רק אחר שקיבלו התורה ונכנסו בערבות אז נודע דפירוש המול לכם כל זכר דהחיוב על כל א' מישראל כיון שערבים זב"ז. וקודם לזה לא הי' החיוב על כל ישראל ואף אם נאמר דגם קודם מ"ת ידעו הפירוש כן ואדרבה אחר מ"ת לא הי' צורך בקרא הזה דממילא חייבים בתורת ערבות ורק קודם מ"ת שלא הי' ערבים הצריכה תורה לפרש זה. מ"מ נראה דעיקר המצוה היא מטעם ערבות ורצה השי"ת שכל ישראל יהי' ערבים במצוה זו כמו אחר מתן תורה. משום דבמצוה זו נכנסים לכלל ישראל וראוי שיהי' כולם ערבים. וא"כ זה רק אם יש בזה חיוב על האב בתורת אב או עליו בעצמו. חל חובה על כל ישראל בתורת ערבות כמבואר בלשון הש"ס בקידושין שם והיכא דלא מהלי' אבוה מחייבי בי דינא מבואר דזה רק בתורת ערבות. וא"כ רק אחר שנדע דהאב מחויב גם אחר ח' שפיר גם כל ישראל חייבים בה. אכן אם נאמר דאין האב מחויב רק בהיותו בן ח' ימים ובן י"ג שנה א"כ גם הקרא דהמול לכם כל זכר דמיירי במצות הבי"ד מיירי ג"כ רק בזמנים הללו ובימים שבנתיים דאין מצוה לא על האב ולא עליו דהוא קטן בודאי דגם הבי"ד אינם חייבים. ואף דגם במת האב חייבים הבי"ד אע"ג דל"ש בזה ערבות הוא רק משום דהמה נכנסו בחיוב במקום האב אבל אם האב קיים ואין עליו חיוב בודאי דגם הבי"ד אינם חייבים וז"ב לדעתי:

ובזה מיושב מה שהעיר, המקנה שם בהא דאותו ולא אותה דעכ"פ תהי' חייבת בתורת כל ישראל דלזה ליכא מיעוטא, והגם דדבריו תמוהים דכמו דיש מיעוט באב כן יש מיעוט גם בזה דמפורש בקרא ויקח אברהם את ישמעאל בנו כו' ואת כל ילידי ביתו כו' ומסיים כאשר דבר אתו א' ומזה יש ג"כ לדרוש אתו ולא אתה ושם קאי ג"כ על כל זכר באנשי בית אברהם וממעט אתו ולא אתה ומוכח דאין עלי' שום חיוב כלל. ובאמת מזה מוכח ג"כ דבתורת אדון אין חובה עלי' דהרי שם אברהם מל ג"כ קנין כספו וקאמר הקרא כאשר דבר אתו ומוכח דאין עלי' מצוה כלל ועיין במקנה שם ובשאג"א בה' מילה מה שפלפלו בזה. והחידוש שלא העירו בזה דבפירוש מיעטה קרא. אכן לדברינו הנ"ל בל"ז מיושב כיון דהיא רק בתורת ערבות וא"כ אשה דאינה בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש בברכות ד"כ. וא"כ כיון דרצון השי"ת שמצוה זו תהי' ככל המצות שנצטוו ישראל במ"ת משו"ה מיעטה תורה נשים ואין אשה חייבת כלל, ולפ"ז יש לומר שלהן המצוה עלי' בעצמה ושפיר גם אשה חייבת ומיושב קושית המקנה שם מהא דפריך ביבמות ל"ח עבד איש ולא עבד אשה. דבה"ג שפיר חייבת אבל בתורת כל ישראל אינה חייבת, ובזה מיושב קושית התוס' בב"ק דף פ"ח ע"א בהא דקאמר שכן אינה במילה והרי לא שייכה במילה, ולהנ"ל מתורץ דאין עלי' שוב חיוב כלל גם בתורת ישראל וזה הפירוש אינה במילה משא"כ קטן עכ"פ נימול בעצמו ואקצר:

והן עתה שוב קשה קושית המקנה הנ"ל מדוע לא יליף ממשה לדורות, אכן לענ"ד נראה דלק"מ דאם בקרא הנאמר לאברהם אין חיוב על האב לדורות א"כ יוקשה באמת מדוע רצה המלאך להמית את משה הואיל ובקרא הנאמר לאברהם אין חיוב לדורות ובע"כ דמוכח מקרא דאברהם ומשו"ה פריך הש"ס דורות מנ"ל ולא רצה להוכיח מקרא דמשה דאדרבה גם שם יוקשה כעין דקאמר הש"ס בכ"מ עד דאתי יחזקאל מאן אגמרי'. ושפיר פריך הש"ס, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המקנה שם מדוע לא יליף דורות מקרא הנאמר בק"פ דמעכב ומוכח דנוהג גם לדורות. ולהנ"ל מיושב דעדיין יוקשה בקרא דמשה דהי' קודם לזה ולהכי הוצרך הש"ס להביא מקרא הנאמר לאברהם ומיושבים ב' קושיות המקנה כ"א בירך חבירתה, ומעתה בהיות כן שוב קשה קושיתי הנ"ל אם נאמר דחיובא דאחר ח' הוא מקרא דק"פ מדוע נענש משה דא"א לומר גם כן בתורת בי"ד דהרי אם אין החיוב על האב גם הבי"ד פטורים וכנ"ל:

ב) ולכאורה הי' נראה ליישב בזה פירוש המפרש בנדרים ל"ב שם שפירש דאותה שעה הי' בן ח' ימים. ודבריו תמוהים לכאורה דהאיך יתכן שהי' אז בן שמנה דהרי קודם יציאתו כבר הי' זמנו מדקאמר אמול ואצא איכא סכנה ומשמע דאי לאו הסכנה כבר הגיע זמנו למול, ובמלון כבר הי' קרוב למצרים דאל"כ איכא שוב סכנת הדרך וכמ"ש הר"ן והמפרש בעצמו שם וא"כ איך אפשר שממדין למצרים שהוא מהלך כמה ימים הלך ביום אחד. ואם נאמר דהי' לו קפיצת הדרך כמו שמצינו ביעקב קשה מה הכריחו לפרש כך אחרי שבקרא אין שום רמז מזה וביעקב מצינו ע"ז רמז בקרא ומה הי' חסר אם נאמר שהדבר הי' כבר אחר היותו בן שמנה. ולכאורה נראה בדעתו דכבר הקשה הרא"מ בפרשת שמות בהא דאמר משה אמול ואצא סכנה ומשמע דרצה למולו אחרי ביאתו למצרים והרי מלשון הש"ס שנתעסק במלון תחלה משמע דהי' רוצה למולו בדרך יעו"ש, וביותר קשה דהרי באמת נימול בדרך וכמו שהקשו הר"ן והרא"ש ותירצו דהי' קרוב למצרים והרא"מ מביאם אכן הגור ארי' כתב שם לתרץ דמשה רצה למולו שם במלון ולהתעכב שם ג"י דבזה לא נאסר כיון שכבר הנהו בדרך ורק בביתו שהי' ישיבת קבע הי' אסור לו להתעכב אבל אחר שכבר התחיל במצוה לשוב למצרים אין קפידא בזה יעו"ש. ובזה ידוקדק מה דאמר הש"ס שם שמשה אמר אמול ואשהה ג"י הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה מדוע נקט דוקא פסיק הזה הרי ה' אמר לו כמ"פ שישיב למצרים. ואכן בהנ"ל מיושב דבלשון הזה יש כפל ומדוע הוצרכו שניהם לך שוב והי' די באחד מהני ב' לישני. וע"כ דהכפל בא להורות על התכיפות שלא יתמהמה כמו שמצינו בפרעה ועל השנות וכו' לפי שממהר וכו' ומשו"ה נקט משה לשון זה דוקא שהכונה שבל יתעכב אבל בדרך שוב יוכל להתעכב ולפ"ז שפיר יש לומר שהי' זה תיכף בתחילת יציאתו במלון הראשון ובאותו יום שיצא דכיון שכבר התחיל בדרך והותר לו להתעכב יצא תיכף בהזדמנות הראשונה לקיים המצוה והי' הכל ביום השמיני כן רציתי לומר. ואולם א"א לומר כן בדעת המפרש דהרי בעצמו כתב שם דהמלון הי' סמוך למצרים שאין שוב סכנת הדרך וא"כ בע"כ דאינו סובר כהגו"א וא"כ שוב קשה קושי' הנ"ל דמנ"ל דהי' הדבר ביום השמיני ומאוד תמוהים דבריו ואין תח"י מפרשי נדרים לעיין אם העירו בזה. אכן עפ"ד הנ"ל יתורצו דבריו בטוב דמשו"ה פירש דהי' ביום השמיני משום דאחר ח' לא הי' עוד חובה בזמנו של משה קודם מצות ק"פ ומדוע רצה לענשו ובע"כ דהי' ביום השמיני וראי' מדבריו לדברינו הנ"ל:

ג) אפס עדיין יש להעיר דנהי דמוכרחין לומר שהי' הדבר ביום השמיני אבל האיך יוצדקו דבריו אלו עם דבריו בעצמו שהי' כבר קרוב למצרים והאיך יתכן שביום א' הלך מהלך רב כזה. אכן נראה דהנה כבר הבאתי בסי' הקדום דברי המדרש דיצחק המתין עד י"ג שנה והקשיתי דמדוע עבר על עשה בכל יום לדעת הכלבו. ונראה דהנה הפנים יפות בפרשת בא כתב לפרש המד"ר בקהלת תן חלק לשבעה זה דורו של משה שמל לשבעה וגם לשמנה דורו של יהושע שמל לשמנה. עפ"מ דקאמר בשבת קל"ב שמיני למעוטי תשיעי וקאמר האי מבן שמונת ימים נפקא ומסיק חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי נמצא דקודם שנאמר הקרא השני דביום השמיני הי' סוברים דבן שמנת ימים אתי למעוטי תשיעי אבל יכול למול כל השמנה ימים כדכתיב בתמיד כבשים בני שנה ופירושו כל השנה למעט שנה שאחרי' וא"כ בדורו של משה שפיר מלו כל השמנה ימים עד שנאמר קרא דוביום השמיני יעו"ש בדבריו הנחמדים שקבע בה מסמרות. והנה בראותי דבריו תמהתי מאד דהש"ס קאמר שם בהיפוך שביעי מבן שמנת ימים נפקא וקאמר ג"כ אי מחד הו"א שביעי הוא דלא מטא זמני' אבל משמיני ואילך זמני' הוא מפורש דמבן שמנת ימים ילפינן למעט שביעי וא"כ קודם מ"ת אימעט שביעי דוקא ולא כמ"ש הגאון הנ"ל והדבר מבהיל אכן תיתי לי שיגעתי ומצאתי בעזה"י שדבריו יש להם פנים יפות בהלכה. דבאמת יפה הביא הגאון דראוי לדרוש הקרא דבן שמנת ימים כמו כבשים בני שנה והיינו ודכל שמנה ימים המצוה ולא אח"כ. ואולם מה דדריש הש"ס בהיפוך. הוא דכבר הבאתי בסי' הקדום קושיות השאג"א דלמ"ל קרא למעט שביעי הרי ממילא נשמע מדדחי שבת בע"כ דקודם אסור ותירצתי דקרא הזה נאמר קודם מ"ת ולא הי' עדיין נוהג שבת ולא נאמר דמילה דוחה שבת כמבואר בסנהדרין נ"ט דנשנה בסיני למשרי שבת. וא"כ כיון שניתנה תורה והתירה מילה בשבת א"כ בע"כ דא"א לומר הפירוש דבן שמנת ימים דכל השמנה ימים מותר. וע"כ או דממעט תשיעי או דממעט שביעי. ואולם אין לומר ג"כ דממעט תשיעי דא"כ קרא דביום השמיני ממעט שביעי וקשה קושית השאג"א כיון שכבר נדע דדוחה שבת א"כ בע"כ דאסור בשביעי וע"כ דקרא דאחר מ"ת ממעט תשיעי ובזה שפיר צריך קרא כמ"ש בסי' הקדום באות ג', וא"כ כיון דקרא דוביום השמיני ממעט תשיעי בע"כ דקרא דבן שמנת ימים ממעט שביעי. וגם בל"ז קרא הראשון בע"כ ממעט שביעי דהוא קודם לתשיעי וקרא השני ממעט תשיעי. וכ"ז בתר שניתנה תורה דאיכא ב' מיעוטי וגם איכא קרא דמילה דוחה שבת בע"כ דא"א לומר דקרא דבן שמנת ימים מרבה כל השמנה ימים וממעט תשיעי וכנ"ל ומשו"ה שפיר קאמר הש"ס דבן שמנת ימים ממעט שביעי וקרא השני ממעט תשיעי. אכן קודם שניתנה תורה והי' רק הפסוק דבן שמנת ימים שפיר פירשוהו אז הקרא כמו הקרא דכבשים בני שנה וכדברי הגאון הנ"ל ושפיר כתב הגאון בזה ודבריו צודקים ומאוד שמח לבי שזכיתי לבאר דבריו התמוהים עיין היטב בזה. ועכ"פ מבואר מדברי הגאון הנ"ל דקודם שניתנה תורה פירשו המה הקרא דבן שמנת ימים דהמצוה כל השמנה ימים ולא אח"כ. וא"כ שפיר יש לומר שפירשו שהקרא ממעט תשיעי לגמרי דאין למול כלל אחר ח' רק צריך להמתין עד היות בן י"ג כמו בישמעאל והי' סבורים דהמצוה או בהיות קטן עד שמנה ימים ואם לא נימול אז צריך להמתין עד י"ג. וא"כ שפיר המתין יצחק עד י"ג שנה שפירש דהקרא ממעט תשיעי לגמרי כמו שאנו מפרשין למעט שביעי לגמרי כן פירשו המה תשיעי וכמו הפירוש דכבשים בני שנה דאח"כ כלל לא וכדברי הגאון הנ"ל דפירשו הך שמנת ימים כמו בני שנה וא"כ כיון ששם נתמעטו השנים שאח"כ לגמרי ה"ה כאן ורק בהיות בן י"ג שוב המצוה כמו שמצינו בישמעאל ומיושב המדרש הנ"ל. ומעתה מבוארים ג"כ דברי המפרש הנ"ל דבאמת בע"כ הי' אז ביום השמיני דוקא ולא אח"כ ומשו"ה נתעסק במלון תחילה ורצה למולו וקודם יציאתו הי' קודם ח' ואעפ"כ רצה למולו אי לאו הסכנה משום דאז הי' מפרשים הקרא דכל השמנה ימים בכלל המצוה ואולם ע"י הסכנה לא מלו והלך בדרכו ואחר איזה ימים הגיע ביום השמיני למלון קרוב למצרים ורצה למולו ונתעסק במלון תחילה וא"ש הכל בעזה"י וראי' מכאן למ"ש למעלה ודוק:

ד) וחוץ לדרכינו נראה לבאר דברי רש"י הנ"ל, דהנה גם בדברי הש"ס יש לעיין שאמר ר"י ח"ו לא נתרשל משה כו' אלא מפ"מ נענש שנתעסק במלון תחילה. ומאוד תמוה הדבר דאין התרשלות גדולה מזו ואם אין זה התרשלות מדוע נענש באמת וע"כ דזה הוה התרשלות עכ"פ ואיך קאמר ח"ו לא נתרשל משה ומאוד הדבר לפלא ולא ראיתי מי שהעיר בזה. ונראה לבאר הדבר. דהנה הפנים יפות כתב עוד שם בביאור המדרש הנ"ל דקודם מ"ת הלילה הי' הולכת אחר היום וא"כ מי שנולד בלילה הי' נחשב ליום שלפניו ונימול לשמיני מיום שלפניו ואחר מ"ת זה יום שביעי ונימול ביום שלאחריו וזהו הכונה דורו של משה מל לשבעה ושל יהושע לשמנה יעו"ש בדבריו הנחמדים. אכן לענ"ד דבריו תמוהים דהרי זה ודאי א"א דבאמת הפירוש בקרא דבן שמנת ימים הוא דאפי' כשנולד בלילה נחשב ליום הקודם דא"כ נמצא דהמצוה שניתנה לאברהם היתה שונה מהמצוה שניתנה בסיני דאצל אברהם הי' נחשב הלילה אחר היום ואח"כ בהיפוך דא"כ מאי פריך הש"ס בסנהדרין נ"ט ע"ב הרי מילה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני ולישראל נאמרה והוצרך לתרץ דלמשרי שבת הוא' דאתי ותירוץ זה היא רק לר"י בשבת קל"ב שם ולשאר אמוראי בשבת שם עדיין קשה כמ"ש בסי' הקודם. ומדוע לא אמר בפשוט דצריך הקרא בכדי שישתנה הזמן דשמיני דבאברהם הפירוש דהלילה הולכת אחר היום וצריך קרא דימול ביום שמיני של אחר מ"ת. וע"כ דסובר הפנ"י דגם באברהם הפירוש באמת ביום שמיני שאחר מ"ת ורק המה טעו ופירשו כפי שהי' אצלם הלילה אחר היום וכן נראה משטחות לשונו שם, אכן גם זה תמוה דא"כ נמצא דאותם שנמולו ביום שמיני לפי פירושם לא קיימו מצות מילה וכדקיי"ל בנימול תוך שמנה צריך הטפח ד"ב ומדוע לא פירש להם השי"ת הדבר שלא יבאו לטעות, והגם שיש לומר דהפנ"י אזיל לשיטתו באות הקדום דקודם מ"ת הי' הזמן כל שמנה ואין כאן קושי' דשפיר קיימו המצוה. ואולם מדבריו שם מבואר דגם בזה באמת הי' הפירוש רק בשמיני והמה טעו וכמבואר מדבריו שם דמשו"ה מלו שנית בצאתם ממצרים דקודם מ"ת הי' המילה קודם ח' וצריך הטפת ד"ב. וע"כ משום דאליבא דאמת הי' המילה לפני זמנו. וא"כ קשה מאוד דאותם שמתו קודם יצ"מ לא קיימו מצות מילה ומדוע לא גילה להם השי"ת באופן שלא יטעו. ובשלמא זה לא קשה כיון שהמה טעו דהפירוש בקרא כל השמנה ימים א"כ לא קיימו המצוה. דיש לומר דבאמת אף שהי' סבורים כן מ"מ לא מלו בניהם רק לשמנה כאברהם ליצחק דלפי דעתם בע"כ הפירוש דכל שמנה ימים בכלל המצוה ואין עוברים אם משהין עד יום השמיני כדמוכח מאברהם וא"כ בודאי כולם עשו כאברהם. וכן לא קשה מסנהדרין מדוע לא מתרץ דצריך קרא בכדי שנדע שהמצוה רק בשמיני ולא קודם דז"א דא"כ הי' צריך שציווי לאברהם יהי' ג"כ בלשון ביום השמיני שלא יטעו דכל השמנה בכלל וע"כ דלאו מטעם זה נשנה בסיני דהרי זה החילוק אינו ע"י מ"ת. ובשלמא הא דיום אחר הלילה זה השינוי הוא ע"י מ"ת שפיר הקשיתי דיש לומר דצריך קרא דסיני לזה. אבל הטעות דכל השמנה ימים אינו תלוי במתן תורה ולק"מ מזה. אבל לדרך הזה שהנולדים בלילה נחשבו לנולד ביום) הקודם זה דבר השכיח הרבה וא"כ יוקשה האיך אמר הקב"ה לאברהם בלשון כזה שהרבה מהם יבאו לידי טעות ולא:

יקיימו המצוה והאיך נוכל לומר כזה. ואשר נראה לענ"ד:

לומר בזה. דבודאי השי"ת כשציוה מצות מילה לאאע"ה רצה באמת שבמצוה זו יהי' היום הולך אחר הלילה כמו שהדין אחר מ"ת ומטעם כיון דבמצוה זו נעשים ישראלים משו"ה רצון השי"ת שיקיימו המצוה כמו אחר מ"ת וכמ"ש הפנ"י בעצמו בפ' נח דהאבות קיימו שבת כמו אחר מ"ת לילה ויום ובודאי דגם במצות מילה כן הוא. ואולם בכדי שלא יוקשה מהיכן למדו הפירוש בדברי ה' כן. נראה דהדבר מפורש בקרא דיש לדקדק דאאע"ה נצטוה ובן שמנת ימים:

ימול כו' ובפ' תזריע נאמר וביום השמיני ימול מדוע שינה בלשון. ואף לר"י דדריש בשבת קל"ב מהך דוביום אפי' בשבת קשה דהו"ל לכתוב גם באאע"ה וביום השמיני כמו אחר מ"ת ובודאי דכל דברי התורה המה בדקדוק גדול ולכן נראה דהנה בפסחים ד' קאמר הש"ס סד"א ימים כתיב ימים אין לילות לא קמ"ל אפי' לילות מבואר דהיכא דכתיב שבעת ימים משמע ימים ולא לילות וא"כ ה"ה הכא דכתיב. שמנת ימים הפירוש דוקא ימים ואין הלילות מצטרפות ובפרט דמהך קרא דבן שמנת ימים ממעטינין לילה בשבת קל"ב בודאי דמשמנת ימים איתמעטו לילות והיינו משום דאז הי' הלילה הולכת אחר היום והו"א דבנולד בלילה נחשב יום א' וא"כ אם הי' אומר וביום השמיני הייתי אומר דבנולד בלילה צריך למולו ביום השמיני מיום שקודם הלילה שנולד דהלילה הולכת אחר היום לזה כתב רחמנא בן שמנת ימים דכל השמנה יהי' דוקא ימים ולא בצירוף הלילות. וכ"ז בקרא דאאע"ה דהי' קודם מ"ת. אבל בקרא דסיני דכבר הי' אז היום הולך אחר הלילה א"צ לכתוב שמנת ימים ושפיר אמר וביום ללמוד אפי' בשבת ומדוקדק לישנא דקרא ודוק. ועכ"פ זכינו דגם קודם מ"ת ידעו ממאמר ה' לאאע"ה דבעינן שמנה ימים דוקא. ונראה עוד ראי' לזה ממאמר ה' ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם ומשמע דכמו שציוה לאאע"ה כן יהי' הדבר לדורות עילם ומזה הקרא ילפינן בקידושין כ"ט לדורות יעו"ש. וא"כ איך אפשר לומר דלאברהם הי' הציווי ביום השביעי ולדורות ביום השמיני והוא נלמד מציווי אחד וע"כ דגם אז הי' המצוה ביום השמיני דאחר מ"ת דוקא וכנ"ל. ומעתה י"ל דהמה ידעו רק הדין דצריך למול אחרי שיעברו ג"כ ז' ימים דוקא צריכין למול ביום השמיני אבל לא ידעו הטעם דבזה היום הולך אחרי הלילה כמו אחרי מ"ת. והנה הפני"פ בפרשת שמות שם כתב דמזה הקרא משמע שהמעשה הי' בלילה מדקרי לי' מלון וגם דבודאי ביום הלך משה ובלילה הי' במלון והמילה היתה בלילה דמילה שלב"ז כשרה בלילה יעו"ש. ומעתה י"ל דזה הי' הטעם שנתעסק במלון תחילה משום דהוא סבור דהלילה הולכת אחר היום כמו בכל דבר קודם מ"ת שהי' הלילה הולכת אחר היום וא"כ לילה שאחר שמיני הוה זמנו עדיין ובזמנו אין מלין רק ביום ומשו"ה נתעסק במלון תחילה היינו שרצה ללון הלילה משום דסבר דבלילה פסול ובבוקר השכם יזדרז למצות מילה וא"כ לשיטתו לא נתרשל כלל. ואולם השי"ת רצה דבמצות מילה יהי' היום אחר הלילה כמו אחר מ"ת ומה"ט אמר קרא בן שמנת ימים דוקא וכנ"ל. וא"כ אז כבר הי' שלא בזמנו דכבר הי' תשיעי וא"כ מצותו גם בלילה ומשו"ה נענש משה משום שלא מל תיכף ואולם משה לא נתרשל רק טעה בדבר ומובן שפיר דברי הש"ס הנ"ל. ומעתה שפיר הוכרח המפרש לפרש שהי' הדבר ביום השמיני דאז שפיר יוצדק לומר כנ"ל דאם הי' אח"כ מדוע קאמר הש"ס דלא נתרשל משה ומיושב הכל בעזהי"ת:

ה') ובזה נראה לפרש הקרא שם ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותאמר כי חתן דמים אתה לי. והנה הסיום הזה אינו מובן מה רצונה בדברים אלו שאמרה כי חתן דמים אתה לי. ובע"ז דף כ"ז לחד מ"ד היא בעצמה עשתה זה. והנראה דהנה כבר הבאתי באות א' בשם המקנה דאע"ג דאין האשה חייבת למול בנה מ"מ חייבת בתורת בי"ד דלא גרעא משאר ישראל. ואולם לכאורה האיך נוכל לחייב אשה במצוה זו הרי הוא מ"ע שהז"ג דרק ביום. אולם כבר הקשו תוס' בקידושין כ"ט דלמ"ל קרא דאותו ולא אותה הרי בל"ז הוה מ"ע שהז"ג ותירצו דאתיא כמ"ד דשלב"ז גם בלילה א"כ ל"ה זמ"ג יעו"ש. וא"כ גם דברי המקנה הנ"ל דהאשה חייבת בתורת בי"ד עכ"פ תליא בזה אי שלב"ז ג"כ רק ביום אז הוה מ"ע שהז"ג וא"א לחייב נשים ואי שלב"ז גם בלילה שפיר גם אשה חייבת בתורת בי"ד עכ"פ וכדברי המקנה. והנה כאשר ראתה צפורה דמשה נענש משום שנתעסק במלון תחלה ובע"כ משום דשלב"ז גם בלילה א"כ גם אשה חייבת. עכ"פ בתורת בי"ד ולזה ותקח צור ותכרות ותאמר והיינו דראייתה היתה מזה שהוא חתן דמים ובע"כ דשלב"ז גם בלילה וא"כ גם היא מוזהרת וזה הכוונה ותאמר היינו שעשתה זה משום כי חתן דמים אתה מזה ראי' לי שגם אני מחויב בזה ודוק היטב:

ו) אמנם בגוף הדבר שכתבתי בסי' הקדום בביאור דברי רש"י בשבת קל"ב דהכונה מקרא דהמול לו כל זכר הנאמר במצות ק"פ. הנה מלבד דקשה הדבר לומר על רש"י שכתב ונפק"ל מהמול לכם כל זכר דהכונה אקרא דהמול לו כל זכר דכבר נודע דרש"י דייק שפיר וכל דבריו המה בדקדוק גדול. ומלבד זה בגוף דברי המקנה דמשם ראי' דמצוה על האב למול גם אחר ח'. לענ"ד יש לומר דאין משם ראי', דהנה כבר הקשה הפנים יפות בפ' בא בהא דכתיב בקרא ביהושע כל העם היוצאים ממצרים מולים הי' והרי הרבה מהם בודאי נולדו תוך שבעה לצאת בנ"י ממצרים ולא נימולו במצרים והאיך אמר קרא כי מולים הי' כל העם היוצאים ממצרים והקושי' עצומה מאוד ומזה הביא ראי' דקודם מ"ת הי' נימולים קודם ח'. אכן לענ"ד נראה בישוב הקושי' עפ"מ שנראה לבאר הא דפליגי ביבמות דף ע"א בקטן ערל אי מותר לסוכו בשמן של תרומה והביא ר' זירא ראי' מברייתא דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' מעכב בפסח ומשכח"ל בע"כ דאיתיליד בין עשי' לאכילה ומקשה לי' רבא ותסברא המול לו כל זכר א"ר כו' והאי לאו בר מהילא הוא ומוקי לה שחלצתו חמה ואינו מובן במה פליגי וגם הלא באמת הקשה רבא קושי' עצומה ומה דעתו של ר"ז. אכן נראה דהנה לכאורה מדוע הוצרך ר"ז להביא מברייתא דאו אז לגז"ש הרי מקרא גופי' מוכח דאמר קרא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וקרא סתמא קאמר ובשלמא קרא דהמול לכם כל זכר מפורש דמיירי בבן שמנת ימים אבל כאן סתמא כתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ומשמע דאם יש לו זכר שלא נימול אף קודם ח' אסור לו לעשותו דסתמא כתיב כל זכר וא"כ מוכח דערלות שלב"ז מעכבא, אמנם זה לק"מ דכיון שבאמת ציוה אז ה' שימולו כל זכר וא"כ שפיר הוה ערלות בזמנה. אמנם אנן בתר יצי"מ שהתורה ציותה ביום השמיני וקודם ח' הוה שלב"ז שפיר אין ראי' ולהכי מביא מברייתא דלמדה מגז"ש ואין אדם דן גז"ש אא"כ קיבלה מרבו הלל"מ וא"כ בע"כ דמיירי אחר מ"ת שפיר מביא ראי', אמנם אם כן שוב אדרבה קשה קושית רבא המול לו אמ"ר והאי לאו בר מהילא הוא. והנראה דרבא ור"ז פליגי בטעמא דמילתא דציוה הקב"ה ביצי"מ למול קודם עשיית הפסח כל הזכרים אף הפחותים מח' ימים. והנה למ"ש הפנים יפות הנ"ל דקודם מ"ת הי' המצוה קודם ח' ג"כ א"ש בפשוט. אולם הרי כתב שם בעצמו דרק המה טעו וסברו כך אבל באמת לא הי' כן וכנ"ל באות ד' וא"כ בכאן הרי השי"ת ציוה כך ושוב יוקשה הרי אליבא דאמת גם אז הי' המצוה רק בשמיני וכנ"ל. וא"כ באמת הדבר תמוה מדוע ציוה השי"ת להמול כל זכר גם קודם ח'. ונראה בישוב הדבר, דהנה כבר נחלקו אם מל קודם ח' אי יצא דדעת הרמ"א ביו"ד סי' רס"ב כהרא"ש דיצא יד"ח המצוה והש"ך שם חולק והעלה דצריך להטיף ד"ב והשאג"א בתשובה הוכיח דאינו מקיים המצוה כלל קודם ז' יעו"ש באורך. ונראה דמחלוקתם תליא בזה. דהסוברים דיצא בע"כ סוברים דהא דכתיב בקרא בן שמנת ימים למעט שביעי הוא רק מצוה לכתחילה ולא לעכב ובדיעבד יצא גם קודם ואע"ג דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה ודיעבד כמ"ש תוס' בגיטין ד"ג זהו רק בדבר שהוא דין כמו גט אבל במצוה מצינו הרבה דברים דהוא רק למצוה לכתחילה ובדיעבד כשר ויצא ידי חובת המצוה וה"ה בזה לכתחילה צריך למולו בח' ובדיעבד יצא גם קודם ובפרט למ"ש בתשובה הקודמת בשם המדרש דמילה הוא כעולה וקטורת וא"כ הוה כמו קרבן דבעינן שינה עליו לעכב ומש"ה יצא בדיעבד. ואולם קשה לכאורה הרי גם בקדשים דבכ"מ כשר בדיעבד מ"מ היכא דשינה עליו הכתוב הוא לעכב וא"כ גם במצוה ראוי לומר כן וא"כ במילה הרי שינה הכתוב לעכב דכתיב ובן שמנת ימים וביום השמיני ימול ושינה עליו הכתוב לעכב וא"כ ראוי שבדיעבד יהי' פסול בנימול קודם ח'. ואולם נראה דהנה לכאורה קשה לפ"ז בהא דפריך הש"ס בשבת קל"ב ע"א האי שמיני מיבע"ל למעוטי שביעי ומשני שביעי מבן שמנת ימים נפקא ופריך ואכתי מיבע"ל חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי ומדוע לא קאמר דצריך הקרא ג"כ לשביעי שיהי' שינה עליו הכתוב לעכב אמנם הדבר נכון דכל עוד שיש לנו לומר דקרא אתי לדבר אחר טוב יותר לומר כן משנאמר דקרא אתי לעכב כמ"ש תוס' בזבחים דף ח' ע"א ד"ה ועושה. ומעתה כיון דקרא אתי למעוטי תשיעי שוב אין לנו שינה לעכב אמנם הדבר תלוי במה שנחלקו תוס' במנחות דף ו' ע"ב תוס' בחולין ק"מ בהא דקאמר במנחות דף ו' דצריכי ג' קראי מן הבקר וממשקה ישראל וכל אשר יעבור כל חד למילתי' וכתבו תוס' שם דבתר דמסקינן דאין לחלק שוב כ"א מהני קראי אתי לכולהו יעו"ש בד"ה כתב. אכן בחולין ק"מ בד"ה למעוטי נראה מדבריהם דאף לבתר דכתיבי ג' קראי אתי כל חד למילתי' יעו"ש, וכבר העיר בזה הגרעק"א בגליון הש"ס במנחות שם יעו"ש. ומעתה גם בנ"ד לדעת התוס' במנחות הנ"ל דקראי אתי לכל דבר א"כ קרא דביום השמיני אף דבא למעט תשיעי נדרש ג"כ למעוטי שביעי והוה שפיר שינה עליו הכתוב לעכב. אכן לדעת התוס' בחולין דכל חדא למילתי' אין כאן שינה עליו הכתוב לעכב. ומעתה הפוסקים דס"ל דיצא בדיעבד ס"ל כתוס' בחולין הנ"ל והפוסקים דלא יצא ס"ל כתוס' במנחות הנ"ל. ומעתה לפ"ז נמצא דבר חדש דאף להפוסקים דבדיעבד לא יצא זהו דוקא בתר שנאמר הקרא דביום השמיני. אמנם בשעת יצי"מ דהפסוק דביום השמיני לא נאמר עוד ולא הי' שינה הכתוב לעכב שפיר הי' כשר לכ"ע בנימול תוך ז'. ולפ"ז הנה קיי"ל בק"ש דזמנה לכתחילה משיכיר את חבירו ובדיעבד אם קראה משעלה עמוד השחר יצא ובמשכים לדרך ולא יוכל לקרות בדרך יכול לקרותה לכתחילה בעלות השחר כמבואר בברכות ד"ח ובטוש"ע או"ח סי' נ"ח יעו"ש וכן מצינו בהרבה מקומות דהיכא דאין לו עצה הוה לכתחילה כדיעבד ועיין בתוס' פסחים ד"ל בכלי חרס, ומעתה בנ"ד להמבואר ביבמות ע"א וע"ב דבמדבר לא יכלו למול לטעמים המבוארים שם וא"כ קודם שיצאו ממצרים למדבר הי' חייבים למול כל זכר אף קודם הזמן כיון דידעו דבמדבר לא יוכלו למול וא"כ הרי אז קודם מ"ת לכ"ע הי' בדיעבד כשר תוך זמנו וכנ"ל ושפיר בזה הוה כדיעבד וחייבים למול קודם ח' ושפיר אמר להם ה' המול לו כל זכר ומיושב הקושי' הנ"ל [וכעת בעת ההדפסה מצאתי ביד שאול בסי' רס"ב סק"ג הביא בשם הכנסת יחזקאל בסי' מ"ב בהא דמשה דאמול ואצא סכנה דאף דהי' קודם שמנה מ"מ הואיל וא"א בענין אחר הוה כדיעבד והוה זמנו אז ויצא וא"צ להטפת ד"ב יעו"ש ואין הספר תח"י לראות טעמו בזה ועכ"פ כתב גם הוא כן ותלי"ת נתבאר יפה בדברינו בעז"ה דבזה לכ"ע יצא ושמחתי שבגוף הדבר זכיתי לכוין לדעתו הגדולה. ואולם הוא כתב זה לראי' דיצא תוך זמנו ולדברינו אין ראי' ובזה כ"ע מודים גם הקושי' דהאיך רצה משה למול כבר נתיישבה בטוב בדברינו באותיות הקודמים בעזה"י בטוב]:

ז) ומעתה נראה דבזה פליגי באמת ר"ז ורבא דר"ז סובר דגם אחר מ"ת כשר בדיעבד בנימול תוך ז' וא"כ שפיר הוה כמו ביצי"מ ומשו"ה סובר דערלות שלב"ז הוה ערלות כדמוכח מק"פ דמצרים ואע"ג דאז הי' צריכים למול מ"מ כיון דעכ"פ מוכח דבדיעבד יצא וא"כ לפמ"ש בסי' הקדום אות א' בשם השאג"א דאם כשר בדיעבד נקרא זמנו לענין מילה וא"כ שפיר נקרא ערלות בזמנו אכן רבא סובר דבדיעבד ג"כ לא יצא בנימול תו"ז בתר מ"ת ששינה הכתוב לעכב ורק אז קודם מ"ת דלא שינה הכתוב לעכב הי' כשר בדיעבד ולהכי הי' מעכב ומשו"ה הוצרכו למול ובאמת יש לומר דמה"ט ציוה להם ה' למול כל זכר חוץ מה שכתבתי דידע ה' דבמדבר לא יוכלו למול והוה דיעבד רק בל"ז כיון דאז הי' כשר בדיעבד תוך זמנו וא"כ הוה ערלות בזמנו ומעכב באכילת הפסח ואין שום עצה לאכול הפסח והוה כדיעבד ומותר אפי' לכתחילה. אמנם בתר שנשנה הכתוב לעכב שפיר הוה ערלות שלב"ז ואינו מעכב ולזה שפיר הקשה רבא המול לו כל זכר א"ר והאי לאו בר מהילא היא אכן ר"ז סובר דגם כעת כשר בדיעבד והוה בר מהילא ומ"מ אסור לו למול תוך זמנו ול"א דהוה כדיעבד כיון דמעוכב בק"פ דהרי יש לו עצה בפסח שני ורק שם במצרים דלא הי' עדיין מצות פסח שני שפיר הוה כדיעבד ומובן שפיר טעם מחלוקתם הבן הדבר:

עכ"פ עלה בידינו דאז קודם יצי"מ שפיר מלו כל היוצאים אף אותם שהי' פחותים מבני ח' וא"כ מיושב קושית הפנים יפות הנ"ל דשפיר אמר הכתוב כי מולים הי' כל העם היוצאים ממצרים. ובזה יפורש שפיר המשך הכתובים ביהושע שם כי מולים הי' כל העם היוצאים וכל העם הילודים כו' והיינו דהקרא אמר דמשו"ה מולים הי' כל העם היוצאים אף הפחותים מבני ח' משום דוכל העם הילודים כו' והיינו דהנולדים במדבר לא נימולו משום דלא הי' אפשר למול במדבר כמבואר ביבמות הנ"ל והוה כדיעבד ומותר למול קודם ח' וכנ"ל:

ומעתה לפ"ז הנה כבר כתבתי באותיות הקודמים ובסי' הקדום דאף אם נאמר דלאחר ח' אין מצוה על האב מ"מ כשנעשה בן י"ג בודאי חייב האב ג"כ למולו וא"כ כיון דאח"כ מחויב האב א"כ גם אם מל אותו מקודם ג"כ יצא בדיעבד דלא גרע מתוך זמנו דאימעט בפירוש ואעפ"כ כיון שלא שינה הכתוב לעכב קודם מ"ת הי' נקרא זמנו מכ"ש בזה דליכא שום מיעוט כ"ע מודים דבדיעבד מהני אף הסוברים דבתוך ח' לא יצא. וא"כ כיון שהמצוה מוטלת עליו שימולו אח"כ וגם כעת כשר בדיעבד שפיר בה"ג לכ"ע אין זה ערלות שלב"ז ומעכבת גם לרבא כיון דבדיעבד כשר שפיר קרינן בי' המול לו כל זכר ומשו"ה מחויב למול קודם עשיית הפסח כיון שמעכבו הוה דיעבד ובזה אין עצה להמתין על פסח שני דגם אז יהי' קודם זמנו ומשו"ה מותר תיכף דהוה כדיעבד וא"כ אין משם ראי' דהמצוה על האב גם אחר ח' ורק דהמצוה על האב היא כשיהי' בן י"ג ימולו ומשו"ה מעכב תיכף וצריך למולו ונסתרה ראיות המקנה וא"כ חוץ לזה שאין להגיה בדברי רש"י א"א לומר דכונתו מקרא דק"פ וכנ"ל ובפרט דבאמת אין לנו שום מיעוט על אחר ח' ורק שאין לנו ג"כ קרא המחייבו וא"כ כיון דבשנת י"ג שוב האב מחויב וגם קודם אין איסור שפיר מעכבו בפסח וצריך למולו אחר ח' וכמובן:

ח) ולפי דרכינו נראה להביא ראי' דלא יצא במל תוך ח' מיומא ס"ב ע"ב לעיכובא מנ"ל סד"א שני שני כתיב ופריך השתא דרבי קרא שני שני שני למ"ל ומשני חד למראה חד לקומה וחד לדמים יעו"ש. ומעתה יוקשה למ"ל הריבוי דשעיר שעיר הרי אף בלא הריבוי צריכי הני ג' שני למראה וקומה ודמים וא"כ אין לנו לעכב. ואין לומר דהו"א דכולהו אתי לדבר אחד מראה או קומה או דמים. דז"א דכבר כתבתי דיותר ראוי לומר דכל קרא אתי לדבר אחר ולא לומר דאתי לעכב. ועוד דא"כ ג' קראי למ"ל וע"כ דלמראה וקומה ודמים וא"כ מנ"ל לעכב. וגם כן אין לומר דאי לאו הריבוי הו"א דכל שני הפירוש שיהי' שוה בכל דבר ואיכא שינה לעכב דא"כ יוקשה ג' למ"ל וסגי בב' ועוד דלפי האמת דאינו מעכב יכתוב רק פעם א' שני ולא נצטרך הריבוי ונדע דלמצוה צריכים להיות שוה בכל דבר. וע"כ דכל א' אתי רק לדבר א' וא"כ למ"ל הריבוי הרי לא שינה עליו הכתוב לעכב, וע"כ דמוכח מסוגי' דכיון דיש ג' קראי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים שוב מכל אחד מהם ילפינין כולהו והוה שינה עליו הכתוב לעכב ולהכי צריך הריבוי דשעיר ללמדנו דגם אחר דכתיבי ג' קראי אתי כ"א רק למילתי' ולא לכולהו. וא"כ מוכח דבלא הריבוי שפיר כולהו קראי אתי לכולהו וכדעת התוס' במנחות וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ הקראי דבן שמונת וביום השמיני אתי בין לקודם ח' ובין לאחר ח' והוה שינה הכתוב לעכב זה ראי' גדולה. ולכאורה יוקשה עפ"ז הא דפריך הש"ס בסנהדרין נ"ט והרי מילה. והרי יש לומר דצריך קרא שיהי' שינה הכתוב לעכב ויופסל קודם ח', אכן י"ל דכונת הש"ס דאם כל הקרא נצרך רק שיופסל בשביעי הי' צריך קרא להשמיעינו הדבר בלשון שלילה דקודם שמיני לא וכוון שכתוב קרא בלשון חיוב וביום השמיני ימול בע"כ דלא משום זה לבד אתי ושפיר פריך הש"ס. ובפרט לפמ"ש דבזה פליגי ר"ז ורבא יש לומר דרצה הש"ס לתרץ אפי' לשיטת ר"ז דאליבי' ל"ש לומר כנ"ל כיון דסובר דגם אחר הקרא דסיני יצא בדיעבד וכנ"ל באות הקדום:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה