אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן נו

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן נו

סימן נה

ושלו' תנינא לכבוד הרב הגדול הנ"ל

א') הנה בתשובתי הראשונה קצרתי במקום שהי' לי להאריך בכדי שלא לעכב המצוה וכעת אבאר בדברי הנוב"י שהבאתי בתשובתי שגזר אף בדיעבד אם עיכב המילה עד ער"פ שלא למולו והקשיתי עליו דהאיך בכחנו לבטלו מקיום מצוה שעובר עלי' בכל יום בעשה. ותירצתי דכן הוא עפ"י שיטת התשב"ץ שורת ההלכה ולא גזרו וכנ"ל. ואולם באמת המעיין בנוב"י שם יראה דטעמו מטעם גזרה ואף בלא דברי התשב"ץ אסר וכמבואר בלשונו שם שאח"כ הביא דברי התשב"ץ לענין לכתחילה דוקא יעו"ש. וא"כ שוב תמוה איך נוכל לגזור שיעבור עד"ת בכל יום אפי' בשוא"ת. ואולם עוד תמוהים דברי הנוב"י שם שחייש לה רק מטעם זריזין מקדימין למצוה והרי באמת יש בזה איסור עבירת עשה בכל יום וכמ"ש הד"מ ביו"ד סי' רס"א בשם הכלבו ומדוע כ' הנוב"י רק מטעם זריזין מקדימין. וכאשר עיינתי בזה ראיתי שיש הרבה לדבר בזה ואבאר מה שנראה לענ"ד בזה. והנה ראיתי להמחצית השקל באו"ח תמ"ד סקי"א רצה לחדש דאם עבר יום השמיני ולא מל שוב אין על האב חיוב מה"ת רק מדרבנן דהרי הא דחייב במילת בנו ילפינן בקידושין כ"ט מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו ושם כתיב בן שמנת ימים ונהי דהבן כשהגדיל חייב למול א"ע אבל על האב המצוה רק ביום השמיני. ואולם הביא מדברי הכלבו הנ"ל. ואמנם נחפשה לדעת מנ"ל להכלבו זה הרי דברי המחצה"ש צודקים לכאורה. והנה המחצה"ש הביא שם ראי' מדברי תוס' קידושין כ"ט דמשו"ה צריך אותו ולא אותה אף דהוה זמ"ג משום דלאח"ז אין לו הפסק. ומוכח דגם אחר ח' המצוה על האב יעו"ש במחצה"ש. וא"כ יש ראי' מקרא. אולם נראה דאין ראי' מכאן דהרי כבר כתב השאג"א בסי' נ"ב ליישב קושית התוס' הנ"ל דאף אם נאמר דגם שלב"ז רק ביום מ"מ כיון דאם מלו בלילה יצא וא"צ להטיף דם ברית שפיר הוה זמנו גם בלילה יעו"ש. ובאמת שכדבריו מבואר בתוס' פסחים ה' ע"א דהואיל והפסח כשר בנשחט קודם התמיד הוה זמנו מחצות יעו"ש. ועכצ"ל בשיטת התוס' בקידושין שם שכתבו דאתי כראב"ש. דדעתם דלרבנן דגם אח"ז רק ביום אם מל בלילה צריך להטיף ממנו ד"ב ומשו"ה ל"ה זמנו בלילה ולזה תירצו דאתי כראב"ש. ומעתה כ"ז בלילה לרבנן. אמנם ביום וכן לראב"ש גם בלילה אף אם נאמר דאח"ז אין המצוה על האב מ"מ המצוה בודאי ישנה ואם מלו אז בודאי דקיים וא"צ להטיף דם ברית דהרי אין מיעוט ע"ז בקרא כמו שישנו על לילה ועל תוך זמנו ורק דאין בקרא חיוב ע"ז אבל בדיעבד בודאי קיים המצוה ושפיר הוה זמנו אז כיון דהבן חייב למול עצמו כשיגדיל א"כ גם במלו האב קודם יצא הבן יד"ח. וא"כ אין ראי' מזה דהאב חייב מה"ת אח"ז וכנ"ל:

ב') ולכאורה נראה להביא ראי' לדעת המחצה"ש. דהנה הכ"מ בפ"א מה' מילה ה"ט כתב ע"ד הרמב"ם שם דמילה שלב"ז איני דוחה שבת דלמד זה מדקאמר הש"ס יו"ט אינו דוחה אלא זמנה ומכ"ש שבת יעו"ש. וכאשר ראיתי כן תמהתי דמדוע הוצרך להביא מכח כ"ש הרי הדבר מפורש במשנה שבת קל"ז ביה"ש של ע"ש נימול לעשרה הרי דאפי' ספק זמנו אינו דוחה שבת. ובודאי שלב"ז מפורש ג"כ בשבת שם ובפסחים ע"ב מל של ע"ש בשבת חייב חטאת ומדוע הוצרך הכ"מ להביא ק"ו מיו"ט והפליאה עצומה על הכ"מ. אכן לדברי המחצה"ש מיושב דמהמשנה ומהש"ס שם אין ראי' רק בקטן אחר ח' דבזה ליכא מצוה דאורייתא. אבל בגדול המחויב בדבר מה"ת שפיר הו"א דדוחה שבת. ולזה הביא ראי' מהא דשלב"ז אינו דוחה יו"ט וכל שלב"ז בכלל ומכ"ש שבת ומיושבים דברי הכ"מ וראי' לכאורה לד' המחצה"ש הנ"ל:

ג') אמנם הדבר נסתר מהא דקאמר בשבת קל"ז במל של ע"ש בשבת הכא מצוה ומבואר דגם אח"ז יש מצוה בקטן. ולכאורה יש לומר כיון דעכ"פ מדרבנן יש, מצוה וא"כ לפמ"ש זקיני הגאון במנחת יהודא או"ח סי' כ' להוכיח דגם בעשה מצוה דרבנן פטור בטעה בד"מ יעו"ש וא"כ שפיר קאמר הכא מצוה כיון דעכ"פ יש מצוה דרבנן, אכן בגוף הדבר אי פטור בעשה מצות דרבנן כבר הארכתי בזה בקונטרסי לסוגי' דכבתה זקוק לה דהדבר תלוי אי פטור רק בעשה מצוה או גם בטרוד מצוה ולמ"ד דוקא עשה מצוה א"א לומר דבמצוה דרבנן פטור ורק למ"ד טרוד מצוה יש לומר דגם במצוה דרבנן נקרא עכ"פ טרוד מצוה. ובזה נסתר ראיות זקיני ז"ל שם מהא דפסחים ע"ב דפריך הש"ס והאר"י חייב אדם לשמח אשתו סמוך לוסתה דהיא רק דרבנן. ולהנ"ל אין משם ראי' דהרי כתבו תוס' שם דהסוגי' קאי למ"ד דגם טרוד מצוה פטור ומשו"ה שפיר גם במצוה דרבנן פוטרת ומצאתי ג"כ למר אחי הגאון ז"ל באהל יהושע ח"ר סי' ס"ד אות ח' כתב ג"כ חילוק זה לענין מצוה דרבנן יעו"ש. ובלא"ה לענ"ד אין ראי' משם דהרי הש"ס פריך שם והאיכא מצות עונה ומשני שלא בשעת עונתה ופריך והאר"י חייב אדם כו' ומעתה לפ"ז הנה בתורה כתיב עונתה לא יגרע וזמן העונה אינו מפורש ובכתובות ס"א מפרש העונה דכל אחד ואחד והדבר ברור דהגם שאין הדבר מפורש בקרא מ"מ כ"א מחויב מה"ת בזמן שקבעו חכמים ודומה למלאכת חוה"מ דהדבר נמסר לחכמים והוה מה"ת וה"ה במצות עונה דמפורש בקרא סתם עונתה נמסר הדבר לחכמים והוה ד"ת ממש וזה בכלל עונתה ולא כתיב עונה רק עונתה והיינו עונה של כל אחת ואחת כפי הראוי לה ונמסר הדבר בפירוש לחכמים. וכעין זה כתב הר"ן בסוף כתובות לענין כתובה דכתיב סתם כמהר ותלתה בדעת חכמים כאשר יאמרו הם יהי' מה"ת יעו"ש, וה"ה בנ"ד. וא"כ כיון שאמר ר"י חייב אדם בסמוך לוסתה א"כ זה בכלל העונה והוה מה"ת כמו כל זמני עונה וז"ב לענ"ד. וא"כ אין ראי' משם ושפיר יש לומר דרק בטעה במצוה דאורייתא פטור וא"כ מפורש בש"ס דגם אחר ח' הוה מצוה מה"ת כדברי הכלבו הנ"ל:

ד') אמנם כן לכאורה עדיין יוקשה דחז"ל בעצמם מנ"ל דיש מצוה בזה דהרי בקרא מבואר רק ביום השמיני כדברי המחצה"ש הנ"ל. והנה לכאורה אדרבה יש להביא ראי' דאין המצוה רק ביום השמיני דהרי בשבת קל"ב ע"א קאמר חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי דאי מחד הו"א שביעי הוא דלא מטי זמני' אבל משמיני ואילך זמני' הוא. מבואר דקרא ממעט תשיעי וע"כ דאין המצוה בתשיעי ורק בשמיני. ואולם ז"א דא"א לומר דהפירוש בסוגי' למעט תשיעי מהמצוה דהרי בפירוש מצינו במשנה בשבת הנ"ל נימול לתשיעי לעשירי כו'. ובע"כ דאין הכונה למעט תשיעי מהמצוה ורק קודם שידענו דמילה דוחה שבת שפיר הפירוש למעט תשיעי לגמרי. אבל בתר שידענו דמילה דוחה שבת דרשינין המיעוט דממעט תשיעי דאינו דוחה שבת דאם נדרוש דממעט לגמרי תשיעי הוה קולא ואם ממעט שבת הוה חומרא א"כ לחומרא דרשינין דהו"א הואיל וזמני' הוא דוחה שבת כמו שמיני קמ"ל דלא. אמנם כן שוב מוכח מקרא אדרבה דגם בתשיעי המצוה דאל"כ למ"ל קרא דאינו דוחה שבת וע"כ כדקאמר הש"ס דמשמיני ואילך זמני' הוא והו"א דדחי וקמ"ל דלא ועכ"פ מוכח דמצוה יש בזה. והנה נתוכחו עמי בזה חתני הרה"ג מו"ה יוסף מרדכי שליט"א האבד"ק

גאליגורא וידידי הרב החריף ובקי מו"ה אברהם משה גערטנער שליט"א מפה"ק דהפירוש בגמרא למעוטי תשיעי הוא שלא נימא דמצוה משמיני ואילך ואין קפידא למול דוקא בשמיני וקמ"ל קרא דצריך דוקא בשמיני ואם לא מל בשמיני עובר בעשה והאריכו להוכיח דע"כ הפירוש בגמרא כן הוא ושניהם לדבר אחד נתכונו. אכן אנכי על משמרתי אעמודה דא"א לומר הפירוש כמו שפירשו המה. דהרי כבר הקשה הש"ך ביו"ד סי' רס"ב להסוברים דמל קודם זמנו א"צ להטיף ד"ב מהא דמנחות ע"ב ואי אמרת נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת וא"כ גם במילה אם קודם ח' כשר אמאי דוחה שבת. והשאג"א בסי' נ"ב תירץ דהרי גם אם קודם זמנו פסול קשה דהרי נוכל למול אחר השבת ואף דזריזין מקדימין למצוה מ"מ זה אינו דוחה שבת כמבואר במנחות שם דרק בהקטרה הואיל וניתנה שבת לדחות בשחיטה וא"כ במילה שפיר קשה ועכצ"ל דרק בקצירת העומר אמרינין כן כמ"ש תוס' שם ולא במילה יעו"ש בשאג"א. ובקונטרס אחרון שם תמה עליו דהרי במנחות שם קאמר הש"ס דמצוה גרע מצורך גבוה ואם בקרבן אינו דוחה בה"ג מכ"ש במצוה יעו"ש. והנה לפ"ז באמת קשה קושית השאג"א דהרי אפשר אחר השבת. אכן באמת לק"מ דהאיך נוכל לומר הואיל ונוכל להמתין לאחר השבת אינו דוחה שבת דהרי הוא מחויב בעשה דביום השמיני ואם אינו מל אז עובר בעשה דביום השמיני ועשה זו דוחה שבת ואין זה ענין להך דהקטר חלבים דשם איכא רק משום זריזין מקדימין ואם ממתין עד הלילה אינו עובר רק דאינו זריז וזריזות המצוה אינו דוחה שבת. אבל במילה אף שגם אחר השבת מקיים מצות מילה אבל העשה דביום השמיני אינו מקיים. ורק אי לפנ"ז ג"כ מקיים א"כ בהגיע הזמן כבר יצא יד"ח ואינו עובר כלל ושפיר הקשה הש"ך. אבל אחר השבת א"כ בשבת יעבור בעשה ועשה זו דוחה שבת וז"ב לענ"ד בישוב קושית השאג"א. ומעתה זה רק אם שמיני דוקא ואם אינו מל בשמיני עובר בעשה שפיר דוחה שבת. אבל אם אין קפידא דוקא בשמיני ורק דמשמיני ואילך המצוה ואיכא רק משום זריזין מקדימין א"כ אינו דוחה שבת וא"כ למ"ל קרא דממעט תשיעי כיון דכבר יש קרא דדוחה שבת א"כ בע"כ דשמיני דוקא. וע"כ דלבתר דדרשינין מקרא דדחי שבת דרשינין המיעוט דתשיעי אינו דוחה אף אם לא הי' יכול בשמיני מחמת איזה אונס חולה וכדומה מ"מ אין תשיעי דוחה שבת כמ"ש. ועוד דהאיך אפשר לומר דהכונה למעט תשיעי דהיינו דעובר אם אינו מל בשמיני דהרי כבר הבאתי דברי הכלבו דגם אחר ח' עוברין בכל יום בעשה וא"כ מכ"ש ביום השמיני והאיך אפשר לומר דצריך קרא לשמיני, ואדרבה מכאן הוציא הכלבו דינו דמדצריך קרא שאינו דוחה שבת תשיעי בע"כ דעובר בכל יום בעשה דאל"כ א"צ קרא וכנ"ל ומקרא דלבדו בשבת כ"ד אין ראי' דיש לומר דקרא למילת גדול המל עצמו דבודאי עובר בכל יום אבל קטן אחר ח' לא נשמע מזה וע"כ דראייתו מהך דתשיעי וכנ"ל. ונראה עוד יותר דהרי רש"י הביא בפ' משפטים מהמכילתא ביום השמיני תתנו לי דהפירוש הוא משמיני והלאה יעו"ש. וא"כ איך נוכל לומר דביום השמיני ימול ממעט תשיעי ממילה הרי ראוי לפרש כמו הך דביום השמיני תתנו לי כדיליף במכילתא שם בגז"ש שמיני שמיני ה"ה כאן. וע"כ דבאמת גם כאן הפירוש שמיני והלאה ורק דממעט תשיעי שאינו דוחה שבת. אבל המצוה שפיר משמיני והלאה כמו שם ומזה יליף באמת הכלבו דגם אח"כ חייב ואקצר:

ד') ונראה עוד ראי' לזה דהנה השאג"א שם הקשה עוד לשיטת הש"ך הנ"ל משבת קל"ב הנ"ל דקאמר האי שמיני מיבע"ל למעוטי שביעי ומשני מבן שמנת ימים נפקא ופריך ואכתי מיבע"ל חד למעוטי ז' וחד למעוטי ט' ולדברי הש"ך למ"ל קרא למעוטי ז' כיון דדחי שבת בע"כ דשביעי פסול דאל"כ נמהלי' מע"ש כמו דקאמר הש"ס בקצירה וע"כ דרק בקרבן אמרינין כן ולא במצוה עכ"ד. אמנם כבר כתבתי בשם הקו"א דאדרבה מצוה חמיר יותר מקרבן וא"כ קשה קושייתו. אכן לענ"ד גם זה לק"מ דהרי הקרא דממעט שביעי נאמר לאברהם ואז לא נאמר עדיין הקרא דביום אפי' בשבת וא"כ שפיר הי' צורך בקרא הזה. ואי דכונתו על קושית הש"ס שהקשה האי שמיני מיבע"ל למעט שביעי והרי לדידן אין צורך בזה. זה בודאי לא קשה דהרי הש"ס הקשה דלא נדרוש כלל הקרא על שבת ורק קרא אתי למעט שביעי ולא לידחי שבת כלל וכמו שהעיר בצדק כת"ה במכתבו דקושית השאג"א לק"מ דקושית הש"ס דלא נדרוש כלל לענין שבת. ורק שיש לומר דעכ"פ קשה קושיתו אמסקנת הש"ס דאיכא ג' קראי חד לשבת וחד למעוטי ז' וחד למעוטי ט' ולמ"ל קרא למעוטי ז' באמת כיון דדחי שבת נשמע ממילא למעוטי ז'. אמנם כן גם זה לק"מ דקרא דממעט ז' נאמר לאברהם ואי לא הי' עדיין הקרא דדחי שבת גם לא הי' צורך בו קודם מ"ת וממ"נ לק"מ קושית השאג"א בזה. אמנם, עפ"ז קשה כיון דמקרא הנאמר לאברהם נתמעט רק ז' ומקרא דאחר מ"ת נתמעט תשיעי א"כ אברהם מנא ידע למעט תשיעי וכל הדורות אחריו עד מ"ת מנא ידעו. אכן לדברינו הכל נכון דבאמת לזה א"צ קרא דבודאי המצוה ביומי' ועיקר הקרא נצרך שאין תשיעי דוחה שבת וא"כ קודם מ"ת לא הי' צורך בזה כמו שלא הי' צורך בקרא דדחי שמיני שבת. ורק אחר מ"ת דמרבה קרא דדחי שבת צריך מיעוט לתשיעי ולא קודם. וכ"ז ראי' לדברי דהפירוש הוא דממעט תשיעי דאינו דוחה שבת ואקצר:

ומצאתי בעז"ה דהדבר מפורש בתנחומא פ' וירא דמל של ע"ש בשבת חייב למה שחילל את השבת וכתיב ביום השמיני ימול ודבריו תמוהים לכאורה דאיך מוכח מזה דחילל שבת ועיין במפרש שם שנדחק בזה. אכן לדברינו מבואר לנכון דבאמת קרא דביום השמיני דקאמר הש"ס דאתי למעט תשיעי היא שאינו דוחה שבת. וא"כ הן הן הדברים המבוארים בתנחומא וזה ראי' גדולה לדברינו יעו"ש. ותבין כי קצרתי:

ה') וראי' אחרונה רואה אני מסנהדרין נ"ט ע"ב דפריך והרי מילה דנשנית בסיני ומשני דלמשרי שבת הוא דאתי. והנה קשה מאוד דהרי תירוץ זה יוצדק רק לר"י בשבת קל"ב שם דמזה נשמע דדוחה שבת אבל לעולא דקאמר דזה הלל"מ ולשאר אמוראי בשבת שם דילפי שבת מאות ברית ודורות עדיין קשה ומדוע לא קאמר דצריך קרא למעט תשיעי כדקאמר הש"ס בשבת שם דביום השמיני למעוטי תשיעי דזה אליבא דכ"ע והקושי' עצומה, ולכן נראה דבאמת אם לא הי' לנו קרא דמילה דוחה שבת שפיר הייתי אומר דשמיני אתי לאורויי למעוטי תשיעי או דהמצוה רק בשמיני כמו שרצה לומר המחצה"ש וכמו שכתבתי באות ג' או כמו שפירשו הרבנים הנ"ל דקרא ממעט שאין להמתין על תשיעי ורק מצוה בשמיני. אמנם כיון דבאמת מילה דוחה שבת יהי' מאיזה לימוד שיהי' וא"כ הך קרא אתי למעט שלא נאמר דאם לא הי' באפשר למולו בשמיני גם תשיעי דוחה שבת דבתשיעי הוה מצוה כמו בשמיני ומדוע לא לידחי שבת ואתי קרא למעט דאינו דוחה שבת. וכ"ז בתר דנודע דמילה דוחה שבת אבל בלא קרא דדוחה שבת בע"כ נאמר דהמיעוט אתי לזה שאינו יכול לעכב עד תשיעי וכדברי הרבנים הנ"ל וא"כ הש"ס דפריך דצריך קרא למעוטי תשיעי הוא באמת כפירוש הרבנים הנ"ל דאם אין לנו רק קרא זה ראוי לדרוש לחומרא למעט תשיעי שאין לעכב המצוה ולא לקולא שידחה שבת. אבל בתר דילפינן דדוחה שבת יהי' מאיזה קרא שיהי' שוב המיעוט דתשיעי שאינו דוחה שבת. ויצא לנו דלדברי המקשה הפירוש כדברי הרבנים הנ"ל אכן למסקנת הש"ס דביום אתי לשבת הך שמיני אתי למעוטי דאינו דוחה שבת וכמ"ש ודבריהם ודברי צדקו יחדיו. וא"כ משו"ה לא קאמר בסנהדרין דצריך הקרא למעוטי תשיעי דזה ג"כ רק בתר דידעינן דמילה דוחה שבת וצריך קרא דתשיעי לא וא"כ זה נכלל בכלל התירוץ דלמשרי שבת הוא דאתי וצריך קרא למעט תשיעי ומיושב קושי' הנ"ל ודוק בזה היטב:

ו') עלה בידינו דהפירוש בש"ס שם למעט תשיעי דאינו דוחה שבת. ובזה נראה ליישב דברי הכ"מ הנ"ל באות ב'. דהנה לכאורה לפי דברינו גם מסוגי' זו תמוהים דברי הכ"מ דהרי מפורש בש"ס דיליף מקרא דמשמיני והלאה אינו דוחה שבת ומדוע הוצרך ללמוד מק"ו דיו"ט. אכן נראה עפ"י המבואר למעלה דבקרא הנאמר לאברהם מבואר רק דהמצוה על האב ביום השמיני אבל אח"כ ליכא מצוה בקרא הזה ורק דנשמע מדממעט קרא דתשיעי בע"כ דיש בו מצוה ולהמבואר בשבת שם ממעטינין זה מקרא דביום השמיני המבואר בפ' תזריע. וא"כ הרי ביבמות הי' רוצה ללמוד דעדל"ת שיב"כ מפסח מילה ותמיד וקאמר שכן ישנן לפה"ד מבואר מזה דמצוה דלפה"ד שפיר נוכל ללמוד מפסח מילה ותמיד שדוחה שבת וא"כ אין ראי' מהך דביום השמיני רק משמיני ואילך עד היותו גדול וזה הוא עשה דאחר הדבור דנשמע רק מקרא דביום השמיני שהוא אחר הדבור. אמנם בהיותו גדול דוה נלמד עוד מקרא דאברהם וערל זכר אשר לא ימול כו' והוה עשה דלפה"ד כמו עשה דאב ביום ח' שפיר הו"א דדחי שבת דנלמד מפסח מילה ותמיד ואין ראי' ממצות האב אחר ח' שהוא עשה דאחר הדבור. ולזה הוצרך הכ"מ ללמוד מק"ו דיו"ט דשם קאמר הש"ס דשלב"ז לעולם אינו דוחה ומשמע אף בגדול ומכ"ש שבת ומיושבים דברי הכ"מ מקושי' הנ"ל באות ב' ודוק:

ז') אמנם לפ"ז יוקשה באמת מנ"ל להש"ס דגם בה"ג אינו דוחה יו"ט ושבת הרי שפיר יש לומר הואיל והוא מצוה דלפה"ד דוחה שבת. ולכן נראה דבאמת גוף דברי המחה"ש דאחר ח' אין מצוה על האב תמוהים מסוגי' מפורשת בשבת קל"ב ע"ב בינוני מנלן ופירש"י קטן שלא בזמנו ואינו בר עונשין ואביו מצווה עליו ונפק"ל מהמול לכם כל זכר עכ"ל ומפורש בש"ס דזה מצוה דאורייתא ודוחה צרעת ומפורש דלא כמחצה"ש. ואולם דברי רש"י צ"ע שהביא מקרא דהמול לכם כל זכר דהמצוה על האב והמציין ציין שם קידושין כ"ט. ובאמת בש"ס שם יליף דהמצוה על האב מקרא דוימל אברהם ומקרא דהמול לכם כל זכר ילפינין דחיוב על הבי"ד יעו"ש בקידושין וא"כ האיך הביא רש"י מזה הקרח על האב והרי בקרא דילפינין חיובא דאב כתיב בן שמנת ימים כמ"ש המחצה"ש ודברי רש"י אין להם הבנה ונראה דאין הכונה אקרא דאברהם ורק כונתו אקרא דפ' בא. דהנה בגוף דברי המחה"ש הנ"ל מצאתי להמקנה בקידושין כ"ט שהעלה שם דהא דהאב מצווה למול בנו אחר ח' נלמד מקרא דהמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו דמילת בניו מעכבתו לאכול בפסח ומוכח דחובה עליו בתורת אב יעו"ש במקנה. ונראה דגם רש"י כיון לזה ואף דבקרא שם מבואר המול לו ורש"י כתב המול לכם נצטרך לומר דלאו בדקדוק הוא כמו שאירע כן גם להמקנה שם הביא קרא הזה בלשון המול לכם יעו"ש. כן נצטרך לומר בשיטת רש"י. וא"כ כיון דנשמע מהך קרא וא"כ גם מצוה הזו נאמרה קודם הדבור ואעפ"כ גילה קרא דאינו דוחה שבת וה"ה בגדול המל עצמו ומיושב הכל:

ח') ואולם לכאורה דברי רש"י צ"ע מדוע הוצרך להביא מקרא דפסח הרי מוכח גם מקרא דאברהם עפמ"ש הפ"י בקידושין כ"ט שם דהא דיליף הש"ס חיובא דאב מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו הוא מיתורא דבנו מזה למדו דחובה על האב בתורת אב יעו"ש. וא"כ הרי בקרא כתיב ג"כ ויקח אברהם את ישמעאל בנו כו' וימל את בשר ערלתם. וא"כ הרי דגם את ישמעאל מל אברהם בתורת אב דהרי גם בכאן מיותר תיבת בנו וא"כ הרי מפורש בקרא דגם אחר ח' המצוה על האב ומדוע הוצרך רש"י להביא קרא אחר. אמנם נראה דמקרא דאברהם אין ראי' רק או בהיות הילד בן ח' כיצחק או בן י"ג כישמעאל ומוכח רק דמחויב למול בן ח' ימים ואם לא מל אז מחויב למול בהיותו בן י"ג אבל הזמן שבנתיים לא ידענו וא"כ שם בשבת דקאמר בינוני מנלן והיינו קטן אחר שמנה כמ"ש רש"י ולזה הוצרך להביא מקרא דהמול וז"פ:

ובזה יונעם לנו לבאר דברי המדרש שהובא בבעל התוס' על התורה בפ' תולדות בקרא דויצא הראשון אדמוני וז"ל כשראהו אביו אמר עדיין לא נבלע בו דמו ולא רצה למולו לשמנה כו' כשעבר שנה ושנתיים וראה יצחק שלא החליף מראיתו ידע שזה תולדתו ואעפ"כ לא מל אותו ואמר הואיל ולא מלתי אותו לשמנה כמוני אמתין עד י"ג כישמעאל אחי וכשהי' בן י"ג הוא עיכב כו' יעו"ש. ודברים אלו תמוהים מאוד האיך המתין יצחק ועבר בעשה בכל יום לשיטת הכלבו הנ"ל והרי כשהכיר שהוא בריא הי' לו למולו תיכף ולא להמתין עד היותו בן י"ג ומאוד לפלא הדבר ולכאורה רציתי לומר בזה דבאמת אף שהכיר שזה תולדתו מ"מ לא הי' הדבר ברור אצלו וחש שמא לא נבלע בו דמו ובה"ג חוששין למיעוטא ורצה להמתין עד י"ג עפ"מ דקיי"ל במתו אחיו מחמת מילה אין למולו רק כשיגדיל ויתחזק כחו ונסתפקו האחרונים אי הפירוש יוגדל שיהי' בן י"ג וזכורני שראיתי בקטנותי בשו"ת מהרי"א הלוי תשובה לאחי הרב הגדול מו"ה יהודא צבי זצ"ל מק' ראווא בענין זה ואיננו תח"י כעת. וא"כ יש לומר שהמתין עד שיהי' בן י"ג ויתחזק כחו. ואולם ז"א דגם שם הפירוש אינו שיהי' גדול ורק ב' או ג' שנים סגי כמבואר בנובי"ת יו"ד קס"ה ובשו"ת הרי"מ חיו"ד סי' ט"ו יעו"ש. ועוד דהרי במדרש מבואר שידע שזה בטבע ומשמע דהי' ברור אצלו ורצה להמתין כישמעאל ויוקשה כנ"ל ולכאורה מזה ראי' גדולה לדברי המחה"ש הנ"ל דחיובא דאב אינו אחר שמנה. ואולם הרי כבר הבאתי מכ"מ דא"א לומר כן. אכן בדרכינו הנ"ל מבואר לנכון דבאמת קודם שנצטוו במצות ק"פ לא הי' כלל חיוב על האב רק או ביום השמיני כמו ביצחק או בן י"ג כישמעאל וא"כ אז ביצחק שהי' קודם מצות ק"פ שפיר אמר הואיל ולא נימול בשמיני אמתין עד שיהי' בן י"ג. ואולם אנן בדידן שפיר ילפינין ממצות ק"פ דגם אח"כ המצוה ומבואר דברי המדרש הנ"ל וראי' גדולה לדברינו:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה