אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן נא

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן נא

סימן נ

כבוד תלמידי חביבי החריף ובקי זית רענן ברק השנון המושלם הירא כמר שמרי' שמעריל פינסטערבוש שיחי' וכעת הרב האבד"ק ראחוב שליט"א

אחדשתה"ט, נהניתי ממכתבך ומדבריך היקרים והנני לתשובתך, א)

הבאת קושית חריף אחד מתלמידי הישיבה בהא דמנחות ה' ע"ב מה לשבת שכן מצותה בכך. והרי לשיטת התוס' רי"ד בשבת קל"ו דשוחט טרפה בשבת פטור דמתה היא א"כ אם טרפה מותרת לגבוה ואעפ"כ התירה תורה להקריב בהמה בריאה א"כ בזה אין מצותה בכך ואעפ"כ התירה תורה. וליכא למימר דדייק מהקטרת אימורים דהרי הא דהקטרת אימורים דוחה שבת היא מטעם דכבר דחתה שחיטה וא"כ אם נשחוט טרפה דאין השחיטה מלאכה גם ההקטרה אינה דוחה שבת עכ"ק בקצרה ויפה העיר בזה. והאמנם מ"ש דא"א לומר דהראי' מהקטרה דהקטרה דוחה רק משום דניתנה שבת לדחות דיחוי זה חוזר ונראה דאף דבמנחות ע"ב קאמר הש"ס טעם זה אבל זה שייך רק באימורים. אבל חוץ לזה ישנם הרבה מלאכות שהותרו במקדש בשבת כגון המערכות וסידור גזירין וקטורת ולחה"פ ומנורה שכל אלו באים בקביעות ואינם ענין לשחיטה. ואמנם בלא"ה א"א לומר דכונת הש"ס מהקטרה ושארי עבודות משום דכיון שמצינו עכ"פ בשחיטה שדוחה שבת אף שאין מצותה בכך א"כ שוב יש לומר שבת תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה ול"ש לומר מצותה בכך בשחיטה וכנ"ל ואין שום תירוץ מהקטרה ושאר עבודות ושוב יוקשה קושית החריף הנ"ל. והנה בגוף הקושי' לק"מ בפשטות דכבר הקשה הבית יצחק בחיו"ד סי' ז' על הרי"ד הנ"ל ממשנה מפורשת בפסחים ע"ג בשחטו ונמצא טרפה בסתר דפטור משום דאנוס דוקא וכתב דאין לתרץ משום דבקדשים הוה מפרק וכדברי הפ"י בביצה י"ב דכיון שטרפה היא ופסול א"צ לדם והוה משאצל"ג יעו"ש ובאמת כבר הארכתי בזה בקונטרס מיוחד ליישב כל הקושיות על הרי"ד בזה. ועכ"פ גם לדבריו זה רק אם טרפה פסול. אכן אם נאמר דטרפה כשר להקרבה שפיר לדם הוא צריך וחייב משום מפרק ושפיר קאמר הש"ס וז"פ וברור:

ב) וע"ד הפלפול נראה בישוב הקושי' הנ"ל, דהנה בהא דמצריך במנחות שם קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה קשה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ד מאיסורי מזבח ה"י דטרפה אסור לקרבן מטעם הקריבהו נא לפחתך כו' והכ"מ שם תמה עליו דהרי בסוגיין יליף לה מקרא יעו"ש. וכמו כן יוקשה בהיפוך דלמ"ל קרא דמן הבקר הרי נשמע מהקריבהו נא לפחתך וכמ"ש הרמב"ם וקשה על הרמב"ם ועל הש"ס וכבר כתבתי בזה בחידושי. וכעת נראה לתרץ הקושי' ונתרץ ג"כ קושית הכ"מ דמדוע הביא הרמב"ם קרא דהקריבהו הרי בש"ס קאמר לימודים אחרים ומה שתירץ הכ"מ דסובר הרמב"ם דדרשות הש"ס המה רק סמך בעלמא תמוה מאוד דהרי במנחות ותמורה פריך הש"ס דלמ"ל הקרא הרי נשמע ממקום אחר ומצריך צריכותא ואם הוא רק סמך בעלמא אין זה קושי' כלל. וגם התירוץ השני שכתב הכ"מ דכונת הרמב"ם דאפי' לא הי' האיסור מה"ת הי' לנו לפוסלה משום הקריבהו נא ג"כ אינו מובן. ולכן נראה בזה ונדייק בלשון רבינו הרמב"ם שם בה"ט הביא בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה כו' לא קריבה ולא נפדית כו' ובהלכה י' הביא בהמה שנולדה בה אחת מטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא כו' ויש לדקדק הרי בש"ס מנחות שם יליף מקרא דמן הבהמה מוקצה ונעבד וטרפה ומדוע בנעבדה בה עבירה לא כתב אסורה למזבח רק לא קריבה וגם לא הביא הקרא, ובהלכה י' בטרפה כתב אסורה והביא הקרא. ולכן נראה דהנה עוד יש לדקדק דבהלכה י"א הביא הרמב"ם שחטה ונמצאת טרפה הר"ז תצא לבית השרפה וכן אם נמצא אחד מאברים הפנימים חסר אסורה למזבח ותשרף. ותמוה דבנמצאת טרפה לא כתב (אסורה למזבח רק דנשרפת ובחסר כתב אסורה למזבח וזה דקדוק עצום הראוי לעורר עליו ונו"כ לא הרגישו בזה. ואשר ע"כ נראה לבאר דבריו דהמה תפוחי זהב במשכיות כסף. דהנה הצל"ח בפסחים ע"ג כתב דאף שמצינו כמה מיעוטי מן הבהמה ומן הבקר כו' שפסלה תורה מוקצה ונעבד וטרפה וכיו"ב הרבה דברים שפסלה תורה לקרבן מ"מ אין בהם שום אזהרה שאסור לשוחטם ורק התורה פסלתם לקרבן ולא יעלו לרצון ורק בבע"מ וכיוצא מצינו איסור על הזביחה יעו"ש באורך. ולכאורה דבריו תמוהים מדברי רש"י בזבחים ע"ד ע"ב ד"ה נפולה שכתב וכיון דאיתחזק בה ספק טרפות אין מכניסין אותה בעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך יעו"ש וכדבריו משמע בש"ס דאל"כ הרי יכולין לבודקה אחר השחיטה ומדוע ימותו כולם ובע"כ דגם השחיטה אסורה באיסור ומבואר שלכ"ד הצל"ח. אכן נראה דמדברי רש"י יש ראי' למקצת דבריו של הצל"ח וסתירה למקצת דבריו, דהרי מבואר מדברי רש"י ז"ל דמיעוטא דמן הבקר אינו איסורא רק שלא יעלו לרצון ומשו"ה לא הביא הקרא דמן הבקר דמיני' ילפינן לטרפה משום דמזה אין ראי' לאיסורא וא"כ שפיר הי' יכולין לשחוט ולבדוק אח"כ ולזה הביא קרא דהקריבהו דאסור להביאו לעזרה ולשוחטו. וא"כ ממילא בכל הני דאין לימוד אחר רק קרא דמן הבהמה אין כאן איסור רק פסולא למזבח ורק בטרפה סובר כהרמב"ם דנתמעט ג"כ מקרא דהקריבהו וא"כ כיון דהנביא הוכיחם ע"ז בשם ה' וקרא שלחן מגואל וכלל זה בהדי פסח שהיא בע"מ ויש בו איסור בקרא א"כ גם בטרפה יש איסור. ומבואר מדברי רש"י דכל הני דנתמעטו ממן הבקר אין בהם איסור ורק פסול וכדברי הצל"ח ורק בטרפה שיש ג"כ קרא דמלאכי. ואולם זה רק בניכר בו הטרפות בשעת הבאה לעזרה אולם אם בעת השחיטה לא נודע בו שום טרפות ונמצא אח"כ טרפה בבדיקה בזה ל"ש פסול דהקריבהו וכמ"ש תוס' בע"ז ד"ו ע"א ד"ה תמים דבטרפה שאינו ניכר ל"ש הקריבהו נא יעו"ש, ורק משום קרא דמן הבקר ובזה אין איסור וכנ"ל. וזה מדויק בלשון רש"י בזבחים שם וכיון דאיתחזק בה ספק טרפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה כו' מבואר דרק כיון שנודע אין להכניסה מטעם הקריבהו ולא בנודע אחר השחיטה וכנ"ל:

תורת העולה מן המדבר קדמות דבמוקצה ונעבד וכיו"ב אין איסור רק פסול הקרבה וכן בנמצא טרפה אחר שחיטה. אמנם בנודע קודם שחיטה שהיא טרפה יש בזה ג"כ איסור דהקריבהו מלבד הפסול דמן הבקר. והנה בקידושין מ"ח ע"ב מבואר נמצא מעיקרא נמי דזהב הוה ובקידושין נ"ז ע"א כגון שנמצאת טרפה בבני מעי' ויעו"ש ברש"י ותוס' דנמצאת הפירוש אח"ש דוקא יעו"ש וביבמות י"ב ע"א שנמצאת יעו"ש מכ"ז מבואר דנמצאת הפירוש אח"כ, ומעתה תראה איך לשון חכמים מרפא ורבינו הרמב"ם ז"ל כל דבריו המה בדקדוק גדול, בה"ט בנעבד כתב לא קריבה והיינו שפסולה לקרבן מקרא דמן הבקר ולא הביא לימוד ע"ז שהדבר מפורש בגמרא. ובה"י בנולד בה אחת מן הטרפות וניכר בה הטרפות כתב אסורה לגבי מזבח דיש בה ג"כ איסור והוסיף בטעמא הרי הוא אומר הקריבהו נא דמזה נלמד איסורא ג"כ ומשום דאין זה מפורש בגמרא ומשמיעינו דבר חדש הביא טעמו בצדו ובאמת מקור מקומו טהור של הרמב"ם ז"ל הוא מזבחים ע"ד הנ"ל דמבואר דאסור להקריב ספק טרפה אף דאפשר לבודקה ובכל הפסולים אין איסור ובע"כ דטרפה שאני משים הקריבהו וכפירש"י הנ"ל ודבריו המה לאחדים עם פירש"י הנ"ל ובהלכה י"א בשחטו ונמצא טרפה כתב שוב הר"ז תצא לביה"ש ולא כתב איסורא דזה רק פסול וכנ"ל, ואולם במחוסר אבר בפנים שנלמד מקרא דתמימים יהי' לכם וזה עשה ואם עובר הר"ז עובר בלאו הבמכ"ע ובפרט דזה כעין בע"מ כתב שוב אסורה למזבח והיינו דחוץ הפסול יש בזה ג"כ איסור והביא ג"כ הקרא וכתב הרי הוא אומר תמימים יהי' לכם והיינו דא"כ המה מעין בע"מ ומשו"ה אסורים ג"כ ומבוארים דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר בעזהי"ת:

ומעתה מיושב קושית הכ"מ הנ"ל דהוצרך הרמב"ם להביא קרא דהקריבו בכדי שנדע שיש בזה איסור שחיטה וכדברי הש"ס ורש"י בזבחים הנ"ל דזה לא נשמע מקרא דמן הבקר וקרא דמן הבקר לא הוצרך להביא כמו שלא הביא הקרא על מוקצה ונעבד וכנ"ל והש"ס הוכרח להביא קרא דמן הבקר להיכא דנמצא טרפה אחר שחיטה דזה לא נלמד מהקריבהו וכנ"ל ואף דהש"ס קאמר דצריך קרא להקדישה ובסוף נטרפה ומשמע דנודע שנטרפה אחר ההקדש וא"כ בזה הי' יכול להביא קרא דמלאכי. ואולם יש לומר דלא נודע לנו רק אחר שחיטה וכגון שהקדישה במעי אמה דבודאי נטרפה אח"כ או שנמצא בה טרפות כזה שניכר שנעשה מחדש אחר ההקדש ויצויר בכמה גווני. ועכ"פ כיון דנמצא אחר שחיטה ל"ש בזה פסול הקריבהו וצריך קרא דמן הבקר ומיושבים קושית הכ"מ וקשיותי הנ"ל ודברי הרמב"ם מבוארים באר היטב בעזה"י עיין בזה. ועכ"פ יצא לנו דקרא דמנחות דף ה' נצרך רק במקום שנשחט בחזקת כשר ונמצא טרפה אח"כ אבל בנודע הטרפות קודם שחיטה בל"ז פסול מקרא דהקריבהו. ומעתה שפיר קאמר הש"ס מצותו בכך מה תאמר דיכול לשחוט טרפה וכקושית החריף הנ"ל ז"א דאם נודע שהיא טרפה בל"ז אסור וא"צ קר דמן הבקר ועיקר קרא נצרך רק להיכא דנודע אח"כ ושפיר הוה מצותו בכך ומיושב קושית החריף הנ"ל ודוק:

ג') ובזה נראה לענ"ד ליישב קושית הטוטו"ד במהדו"ק סי' ל' בהא דפריך הש"ס בחולין י"א ור"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא מפסח וקדשים ולא הקשה מסתמא מכל הקרבנות מהקרבתן שמא טרפה הוא ובמקום נקב שחיט יעו"ש שהאריך בהסברת הקושי'. אכן להנ"ל מיושב דהכי אין איסור להקריב קרבן טרפה רק משום הקריבהו נא וזה רק בנודע שהיא טרפה וכנ"ל. וא"כ אם אין לנו שום ידיעה שהיא טרפה אין בזה שום איסור ורק על האכילה שפיר הקשה אבל מהקרבה לק"מ. ואי דאיך יופטר בקרבן זה שמא טרפה היא זה בודאי לק"מ דאם בכל הקרבנות כך דאין לברר שמא במקום נקב שחט בודאי דכך ציותה תורה דגם בקרבן כזה יוצא ולא פסלה תורה טרפה בקרא דמן הבקר רק באם ידוע שהיא טרפה ואם א"א לברר נפטר מחיובו בקרבן כזה ג"כ ולזה הקשה רק מאכילה ודוק כי קצרתי. ובזה נראה לפרש הקרא במלאכי שם ואמרתם במה גאלנוך כו', וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך. והיינו דהמה אומרים שאין בזה יסור רק שלא עלה לרצון וכדברי הצל"ח וזה אין רע שאין איסור בדבר. וע"ז אמר להם הקריבהו נא לפחתך והיינו דבאמת איסור יש בדבר וכנ"ל בדברינו ואקצר בזה:

ד') אכן בגוף דברי הצל"ח הנ"ל הדבר מפורש להיפוך בזבחים דף ע"ז דקאמר ברובע ונרבע שלא יקרבו ורק בבע"מ פליגי וקאמר הש"ס מ"ש רובע ונרבע דלא חזו בע"מ נמי דלא חזו יעו"ש. ולפי דברי הצל"ח קשה דלא הקשה יותר אדרבה דהנה לכאורה לדברי הצל"ח קשה במשנה זבחים ע"א דנתערבו ברובע ונרבע ירעו כו' והרי אין בהקרבת רובע ונרבע שום איסור ומדוע לא יקריב כולן. אולם יש לומר כדקאמר הש"ס בדף ע"ב דקדשים מאוס יעו"ש ומשו"ה אין להקריבם. אבל הש"ס דרצה לומר דרובע ונרבע לא יקרבו ובע"מ יקרב לר"א ופריך מ"ש ולא הקשה יותר דאדרבה בע"מ דאסור בלאו מהראוי שלא יקרבו ורובע ונרבע שאין איסור יקרבו. ואמנם השטמ"ק כתב בכתובות ד' כ"ב דכשאמר הש"ס מ"ש ומ"ש ולא קאמר סתם מ"ש זה מזה הכוונה דאם באנו לחלק ראוי לומר בהיפוך יעו"ש. וכאן אם הי' הש"ס אומר מ"ש רובע ונרבע ומ"ש בע"מ הי' נוכל לומר ג"כ הכונה כנ"ל דאדרבה אבל הרי הש"ס פריך סתם מ"ש רובע ונרבע מבע"מ ולד' הצל"ח אדרבה. ועוד הדבר מפורש בחולין ד"פ ע"ב כל הפס לים שבשור ושה המה בלא ירצה ויש לאו בשחיטתן כמפורש בש"ס שם ומפורש להיפוך מדברי הצל"ח וכמדומני שזה כבר עוררני חתני הרה"ג מו"ה יוסף מרדכי שליט"א להקשות ע"ד הצל"ח מסוגי' זו דחולין:

ולכאורה הי' נראה דהדבר תלוי במחלוקת דהנה הרמב"ם בפ"ג מאיסורי מזבח אחרי שחשב הפסולים לקרבן רובע ונרבע ומוקצה ונעבד כתב בהלכה ז' יראה לי שאע"פ שאין כל הפסולים האלו ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מה"ת לפי שלא נתפרשה אזהרתן יעו"ש והכ"מ תמה מסוגי' דחולין הנ"ל דהקשה ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין כו' הרי דלוקין על לאו הזה ועוד מדוע תלה הדבר בנראה לי וגם דהרי נתפרשה אזהרתן. והנה מה שפוטר גם או"ב בזה תירצו הכ"מ והלח"מ דסובר כפירוש התוס' בחולין שם דהכתוב נתקו לעשה אבל מ"ש דבכל הפסולים האלו אין לוקין משום שלא נתפרשה אזהרתן בזה דחקו לתרץ ולא תירצו כלום ומאוד תמוהים דברי הרמב"ם אכן לענ"ד נראה לפרש דבריו דהנה התוס' בזבחים ד"ט ע"ב ד"ה איתיבי' כתבו דאע"ג דמקשינן תורה אחת לכל החטאות היא רק בדבר דכתיב בהדיא בחטאות גופי' ולא בשינו קודש דלא כתיב בחטאת יעו"ש והסברת דבריהם עפמ"ש הב"י באו"ח תמ"ב דבחלב נימוח אינו חייב בכזית בתוכא"פ וכתב הבית יצחק בחאו"ח סי' ז' לבאר הטעם משום דזה דנפש לרבות השותה הוא ריבוי והך דחייבין בכא"פ היא הלל"מ דהוא ג"כ ריבוי ולא קאי ריבוי אריבוי רק על דבר המפורש בקרא יעו"ש ובתשובה אחת הבאתי בזה מכמ"ק בש"ס. וא"כ זהו הסברת דברי תוס' הנ"ל דההיקש לא קאי רק על מה דמפורש בקרא דעל דבר שנלמד ממק"א או מריבוי הוה ריבוי אריבוי. ומעתה זה הפירוש בדברי הרמב"ם שלא נתפרשה אזהרתן ואין הכונה על לאו דלא ירצה ורק פסולייהו לא נתפרשה ורק המה נלמדים ממיעוטא דמן הבקר וכו' וכיון שגם בלאו דלא ירצה אין הדבר מפורש רק מריבוי דשור ושה וא"כ זה קאי רק על הפסולים המפורשים בקרא ולא על מוקצה ונעבד ורובע דנלמדים ממיעוט שאינו מפורש. והש"ס פריך רק על מחוסר זמן דמפורש בקרא ע"ז שפיר פריך ולילקי נמי משום לא ירצה אכן בהני פסולים שחשב הרמב"ם שאזהרת פסולייהו לא נלמד רק ממיעוטי ע"ז לא קאי הריבוי דשור ושה ומיושב שיטת הרמב"ם מכל הקושיות בעזה"י עיין בכ"מ ולח"מ שם ותראה שדברי הרמב"ם מפורשים באר היטב בדברינו בעזה"י. אמנם לכאורה עדיין קשה מספרי מפורש הביאו הרמב"ן ז"ל בספר המצות במצות ל"ת שהוסיף על הרמב"ם במצוה ד' שמרבה מקרא דכי תועבת מוקצה ונעבד ורובע ונרבע וטרפה וכו' וכל הפסולים שהמה בלאו דלא תזבח לה' כו' יעו"ש וא"כ בזה שוב בפירוש נתרבו אלו ואולם הרמב"ן כתב שם שהרמב"ם לא חשבם מפני שהוא לאו שבכללות יעי"ש. ויש לומר עוד דהרמב"ם הי' לו הוכחה מסוגי' דחולין הנ"ל דלית לי' כספרי הנ"ל מדהביא דרשה אחרת בע"כ דחולק על הא דספרי וכיון דדרשת הש"ס מיירי רק בפסולים המפורשים משו"ה כתב הרמב"ם דלא נתפרשה אזהרתן. ועכ"פ לשיטת הספרי מפורש האזהרת בדרשה דכי תועבת. ולסוגי' דחולין יש לומר דאין בזה אזהרה וכן מפורש בקידושין נ"ז ע"ב מוקצה ונעבד אסורי ורובע ונרבע אסורי ושם בע"כ הפירוש דאסורי לא רק פסולים והיינו ע"כ מכח הספרי הנ"ל. ועכ"פ הש"ס בזבחים הנ"ל דלא הקשה מ"ש ומ"ש משום דנוכל לתרץ דגם רובע איסור כספרי הנ"ל. ועכ"פ הדבר מפורש בכ"מ דלא כהצל"ח הגם דמהרמב"ם משמע כהצל"ח לפי פירושי בדבריו. ואולם עיין ברמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ה"ו דחי' טהורה בלאו הבמכ"ע דמן הבהמה וא"כ כל הני דנתמעטו מקרא דמן הבהמה אסור להקריב בלאו הבמכ"ע עכ"פ זולת אם נאמר כהכ"מ בפ"ב הנ"ל דדרשה דמן הבקר אסמכתא הוא ועכ"פ צע"ג על הצל"ח שלא העיר בכ"ז:

ה') וכיון שאין דברי הצל"ח מוסכמים שוב נסתרה דרכי בישוב קושית הכ"מ הנ"ל וקושיתי הנ"ל בהא דהש"ס הביא קרא דמן הבקר והרמב"ם קרא דהקריבהו נא וממילא גם קושית החריף הנ"ל באות א' במק"ע. והנראה בזה דהנה עוד יש לדקדק בהלכה י' שכתב וז"ל בהמה שנולדה בה כו' ולשון זה משמע שנולד בה טרפות אח"כ. והרי הש"ס קאמר דממשקה ישראל נלמד בלא הי' לה שעה"כ וא"כ היכא שנולדה טרפה ראוי יותר לפסול ומדוע הביא הרמב"ם דוקא אותן שנולדה בה אח"כ טרפות ודוחק לומר דבלשון רבותא קאמר דאפי' בה"ג פסול. גם אין לומר דהואיל והביא לימוד לטרפה מקרא דהקריבהו וזה נצרך רק להי' לה שעה"כ דבלא הי' שעה"כ בל"ז נשמע ממשקה ישראל דכ"ז אינו דכיון דעכ"פ הלימוד דהקריבהו מועיל גם לטרפות מן הבטן אף שגם ממשקה ישראל נלמד מ"מ כיון דגם מהקריבהו בשמע א"כ הו"ל לכתוב סתמא בהמה טרפה דמשמע בכל אופן ומדוע דיקדק וכתב שנולדה בה אחת מן הטרפות הלא דבר הוא. ונראה דהנה מה שהביא הרמב"ם מהקריבהו לכאורה מנ"ל זה הרי בקרא מבואר רק פסח וחולה. וע"כ דסובר הרמב"ם כיון דחולה מפורש בקרא לאיסור א"כ בנטרפה אף שברגע זו נטרפה ולא חלתה עדיין מ"מ כיון דקיי"ל טרפה אינה חי' ובודאי תוך יב"ח תמות וכבר התחיל מעשה הטורף אין חולה גדול מזה דסתם חולה יוכל היות שיקום בריא מחוליו אבל נטרפה אף שלא נראו בה עדיין סימני חולה כיון שאין תרופה למכתה הוה כמו חולה וז"ב. ואולם זה רק למ"ד טרפה אינה חי' אכן אם טרפה חי' וכחול תרבה ימים וקאמר בחולין נ"ז דאליבי' יולדת ומשבחת. א"כ אף שכתבו תוס' בסנהדרין ע"ח דהורג טרפה פטור אפי' למ"ד טרפה חי' משום דסופו למות עי"ז יעו"ש. מ"מ כל עוד שלא ניכר בו סימני חולה ויולדת ומשבחת בודאי דל"ה בכלל חולה וז"ב מאוד. ומעתה נראה דסובר הרמב"ם דהך ברייתא דתו"כ שהביא הש"ס במנחות ה' דיליף טרפה מקראי סוברת טרפה חי' ול"ש בזה הקריבהו נא וצריך קרא או דהביאה קרא כדי שיהי' אליבא דכ"ע גם למ"ד טרפה חי'. אבל לפ"מ דקיי"ל טרפה אינה חי' א"צ כלל הני קראי דמרבי טרפה דבפירוש מבואר בקרא דהקריבהו דאוסר חולה וטרפה בכלל וכנ"ל ומיושב קושית הכ"מ גם קושיתי הנ"ל. ואף שכתבו תוס' בע"ז ו' ע"א דגם למ"ד טרפה חי' היא בכלל חולה זה רק לענין ב"נ דנתמעט מכל החי א"כ כיון שכתבו תוס' בסנהדרין ע"ח הנ"ל דסופה למות עי"ז שוב אינה בכלל חי אמנם בישראל אין לפוסלה מטעם חולה כ"ז שלא נראה בה סימני חולה והיא יולדת ומשבחת וכמ"ש וז"ב. ובפרט דאין הרמב"ם משועבד לסברת התוס'] והנה כבר כתב הרשב"א הובא בש"ך יו"ד סי' נ"ז דטרפה מחמת יתרת לכ"ע יכולה לחיות. וא"כ בטרפה כזה ל"ש הקרא דהקריבהו כיון דיכולה לחיות אינה בכלל חולה ואעפ"כ אסורה למזבח מקרא דתמימים יהי' לכם כמ"ש הרמב"ם בהלכה י"א שם אבל מקרא דהקריבהו לא נלמד. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם בדיוק בהמה שנולדה בה אחת מן הטרפות והיינו דרק בה"ג שנולדה בה אח"כ אבל בטרפה מבטן דהיינו יתרת ל"ש לימוד הזה ורק מקרא דממשקה ישראל או מקרא דתמימים יהי' לכם שהביא הרמב"ם בהלכה י"א ומבוארים דברי הרמב"ם ז"ל:

ו') ומעתה נבא ליישב קושית החריף הנ"ל דהנה בגוף דברי הרי"ד והמנ"ח דשוחט טרפה בשבת פטור כבר תמה הבית יצחק בחיו"ד סי' ז' תמהון גדול ממשנה פסחים ע"א ע"ב שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור דאנוס הוא הא בלא"ה הי' חייב משום שבת אף שטרפה הוא יעו"ש ויותר הי' לו להקשות מפסחים ע"ג שם דקאמר בפירוש הא בגלוי חייב והקושי' עצומה מאוד ובקונטרסי הנ"ל הארכתי בזה. והנה לכאורה הי' נראה בפשוט דהתוס' רי"ד שם תמהו על הריב"ם שפוטר בשוחט טרפה בשבת דהרי טרפה חי הוא ואינו דומה לבן ח'. ועכצ"ל בשיטתו כיון דקיי"ל טרפה אינה חי' וא"כ הוי כנטולה נשמתה כבר דהרי שיטת רש"י בזבחים ס"ט ע"ב דלמ"ד טרפה אינה חי' מטמאה בחי' משום נבילה ונהי דתוס' שם בד"ה אי חולקים עליו בזה דלא מצינו טומאה מחיים אבל לענין חיוב נטילת נשמה שפיר אינו חייב דנחשבת כנטולה נשמתה ובזה אף התוס' מודים. ואולם זה רק אם טרפה אינה חי' אבל למ"ד טרפה חי' בזה בודאי דשייך נט"נ ואף לתוס' בסנהדרין ע"ח דפטור בהורג טרפה זה רק בהורג נפש דאין חייבין בחובל משום נט"נ ורק בהריגה שפיר בטרפה דעומד למות פטור. אמנם לענין שבת שחייב גם בחבלה משום נט"נ בודאי דלמ"ד טרפה חי' חייב משום נט"נ וכקושית התוס' רי"ד הנ"ל ורק למ"ד אינה חי' צדקו דברי הריב"ם וז"ב מאוד. וא"כ יש לומר דמשנה דפסחים סוברת טרפה חי' ומשו"ה חייב וריב"ם קאי לפי הלכה דאינה חי'. אכן קשה לומר דמתני' סוברת להיפוך מכפי ההלכה. אכן לפי הנ"ל נכון הדבר דהרי לפ"ז יוצא דבטרפה ביתרת אבר גם המה מודים דחייב עלי' בשבת כיון שיכולה לחיות כמה שנים וכדברי הרשב"א ורק שהתורה אסרתה אבל א"א לומר דנטולה נשמתה וז"ב וא"כ משכח"ל מתני' דפסחים בנמצא טרפה בסתר בה"ג דפסול הקרבן וחייבין משום שבת אם הי' בגלוי ומיושב קושית הב"י הנ"ל (וכעת בסדרי להדפסה העירני חתני הרה"ג המפורסים האבד"ק גאליגורא שליט"א דאי מיירי ביתרת מדוע אמרה המשנה ונמצאת טרפה הרי יתרת אפי' במקום שאינו טרפה פסול לקרבן מקרא דתמימים כמבואר בבכורות ל"ט יעו"ש עכ"ד. והשבתיו דבאמת המעיין בסוגי' שם יראה דמקרא דתמים נשמע רק יתרת או חסר מבחוץ ולא בפנים ורק מקרא דאת שתי הכליות ילפינן אף בפנים יעו"ש. וא"כ לפ"ד ברור לענ"ד דרק יתרת אבר בפנים פסול כמ"ש הרמב"ם בפ"ב הי"א שם מחוסר אבר או יתיר אבר. אמנם אם נמצא באבר א' איזה דבר יתר או חסר כגון יתיר אונא או ורדא דאינו אבר שלם רק שנמצא באבר האונא מעט יותר בזה אין שום פסול לא מטעם תמים כיון שהוא בפנים ולא מטעם דואת שתי הכליות דמשם נלמד רק ביתר אבר כמו בכליות ג' כליות דאבר א' יאר אבל בה"ג אין פסול ועיקר הפסול מטעה טרפות ושפיר אמרה המשנה ונמצאת טרפה בסתר ודוק כי קצרתי] ועכ"פ העולה מזה דהא דשוחט טרפה פטור הוא רק אם טרפה אינה חי' אבל אם טרפה חי' שפיר חייב. ומעתה שפיר קאמר הש"ס מצותו בכך מה תאמר דיכול לשחוט טרפה א"כ בע"כ אתה סובר טרפה אינה חי' וא"כ שוב אסור מטעם הקריבהו נא דעיקר מה:

דהצריך הש"ס קרא דמן הבקר הוא רק אם נאמר טרפה חי' או לטרפה מן הבטן שחי' וכנ"ל באות הקדום וא"כ בטרפה כזו גם משום שבת חייב וממ"נ או דטרפה פסול מטעם הקריבהו נא או דחייבין עליו בשבת בטרפה דל"ש הקריבהו ושפיר הוה מצותו בכך ומיושב קושית החריף הנ"ל ודוק. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הבית יצחק שם מתוס' חולין י"א שהקשו דנילוף דאזלינן בת"ר מכל הקרבנות דדחי שבת ושמא טרפה. והרי לדברי המנ"ח בטרפה אין איסור ולהנ"ל מתורץ דהקושי' דהרי בין האמוראים שהביאו ראיות דאזלינן בת"ר נמצאו גם מהני דסוברים טרפה חי' ואליבייהו שפיר מוכח מזה ומדוע לא הביאו המה ראי' מזה. ועוד דניחוש שמא טרפה מותרת בפנים דחייבין משום שבת וכנ"ל ושפיר הקשו ודו"ק:

ז') אמנם לכאורה קשה עפ"ז בהא דזבחים ד' ע"ד דר' ינאי מוקי ספק טרפה שנתערבה בדרוסה ור"ל בנפולה ור"י בולד טרפה ופירש"י בדברי ר"ל דסובר כיון דהלכה צריכה בדיקה אין להקריבה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך. והנה לפמ"ש באות ה' דהא דטרפה היא בכלל הקריבהו נא לפחתך היא משום דטרפה אינה חי' ובכלל חולה היא שפיר צדקו דברי רש"י דר"ל הרי סובר בחולין מ"ב טרפה אינה חי' ושפיר אליבי' שייך הך דהקריבהו. ואולם קשה לפ"ז מה פריך הש"ס כולהו כר"ל לא אמרו והרי רבי ינאי סובר בנדה כ"ד דטרפה חי' וא"כ לא מצי לומר כר"ל דכיון דמועיל בדיקה א"כ יכול לבדוק ואי דאסור משום הקריבהו נא הרי אליבי' ל"ש בטרפה הקריבהו נא ומשו"ה הוכרח לומר באופן אחר ומאי קאמר הש"ס כולהו כר"ל לא אמרי. אמנם לפ"מ שלמדתי מתורתו של רבינו הכו"פ בסי' נ"ז סק"ו דבר חדש דאף למ"ד טרפה חי' מ"מ טרפות דנפולה אם חי' אח"כ יב"ח לכ"ע מועיל להוציא מספק טרפה דבנפולה אם נטרפה לכ"ע אינה חי' יב"ח יעו"ש שכתב וז"ל ועוד נפולה דודאי מהני יב"ח יעו"ש ומבואר דבנפולה מהני לכ"ע יב"ח ואמנם לא ביאור מקור דבריו. אבל מצד הסברא דבריו ברורים דהרי קאמר הש"ס דנפולה צריכה לשהות מעל"ע הרי דטרפות דנפולה ממהר מיתתה וא"כ בודאי דאם נטרפה אינה חי' יב"ח בנפולה. ומעתה לפ"ז נמצא דבנפולה שייך לכ"ע איסורא דהקריבהו נא שפיר פריך הש"ס ודוק:

ח') ועוד נראה בישוב קושית החריף הנ"ל באות א'. דהנה בשבת ק"ו מבואר דר"י ור"ש פליגי במקלקל בחבורה והבערה אי חייב ופירש"י דנשמע מהא דפליגי במשאצל"ג ולר"י דמחייב במשאצל"ג אין ראי' ממילה והבערת בת כהן ולר"ש דפוטר מוכח ממילה ובת כהן דמקלקל חייב בהו יעו"ש. ולענ"ד נראה להטעים הדבר ביותר דהרי כבר הקשה הנב"י במהדו"ק או"ח ט"ו בשם האור חדש דהאיך מוכח ממילה וב"כ דמקלקל חייב והרי לשיטת רש"י בביצה כ"ז דמצותו אחשבי' למלאכה אף שאינו מלאכה א"כ מכ"ש בדבר שהוא באמת מלאכה אף שמקלקל הוא מ"מ שייך אחשבי' למלאכה יעו"ש, אכן נראה עפמ"ש אאמו"ר הגאון מו"ה יוסף זצ"ל בחיבורו על סוגיות הש"ס שישנו תח"י בכת"י בסוגי' דהואיל לחדש דאף לרש"י מ"מ הא דאחשבי' אין בכחו לפעול ב' פעולות ורק אם מצד אחד נוכל להתיר בזה מועיל אחשבי' לעשותו מלאכה אבל אם ישנו בדבר ב' צדדים להתיר רק בכ"א יש לומר אחשבי' אבל זה רק במקום שהוא בפ"ע אבל לומר אחשבי' על ב' דברים ביחד זה אין בכח חשיבות המצוה לפעול והאריך בזה בישוב דברי רש"י בפסחים ד"ה בהא דאב"ח אלא שרפה ודפח"ח וש"י וגם אנכי בעצמי חידשתי זה בדרוש לשה"ג ופלפלתי בזה הרבה גם בתשובה ואח"כ מצאתי שכבר קדמנו בזה אאמו"ר ז"ל. ומעתה בדבר שיש בו צורך לגופו רק דאינה מלאכה בזה שייך אחשבי' לעשותו למלאכה אמנם בדבר שאצל"ג ורק דמצותה אחשבי' שיהא צורך לגופה בזה בעינין דוקא שיהא מלאכה מצד עצמה אז מהני חשיבות המצוה שתהי' צריכה לגופה אבל בהזדמן שניהם יחד אצל"ג ואינה מלאכה בעצם וצריך חשיבות המצוה לעשות ב' פעולות שיהי' מלאכה ושיהי' צריכה לגופה זה אין המצוה בכחה. וא"כ הדבר כמין חומר דלר"ש במלאכה שאצל"ג פטור ורק דהמצוה מחשיבו לצורך א"כ זה רק אם מקלקל בחבורה והבערה חייב אבל אם מקלקל בחבורה פטור א"כ המצוה אין בכחה לעשות בי פעולות ושפיר הוכיח ר"ש דמקלקל חייב. אכן ר"י דסובר מקלקל בחבורה פטור משום דסובר משאצל"ג חייב וא"כ המצוה צריכה לפעול רק פעולה אחת שלא תהי' מקלקל ושפיר אמרינין אחשבי' ומיושב קושית האו"ח הנ"ל ומבואר טעם פלוגתתם ויש ליישב בזה הרבה קושיות ואכמ"ל. ומעתה לפ"ז בשחיטה דהוה מתקן וצריכה לגופה ורק שתרצה לפטור מטעם טרפה ואינה מלאכה בזה שפיר אמרינין דכ"ז רק בחולין אבל בקרבנות דשחיטתן מצוה שפיר המצוה עושהו מלאכה אם טרפה מותר לגבוה ושפיר קאמר הש"ס מצותו בכך ומיושב קושית החריף הנ"ל ודוק:

ט') ובעומדי בהך דמצותו אחשבי' למלאכה הנה מקום אתי להציג פה מה שהציע לפני ידידי הרב החריף הגדול בתורה מו"ה

אברהם משה גערטנער שליט"א מפה"ק פלפול חריף בענין זה ולאהבת הרב הנ"ל אעתיק דבריו בקצרה ומה שהשבתיו וכה דבריו:

בדבר קושית הפ"י בפסחים דף ה' בהא דדייק מר"ע דאב"ח אלא שרפה והרי לשיטת רש"י ביצה כ"ז דמצותו אחשבי' למלאכה א"כ אף בשאר דבר אסור ביו"ט לבער. עוד הקשו דהרי אף אם השבתתו בכ"ד מ"מ עכ"פ גם שרפה בכלל וא"כ מוכח דע"כ בעיו"ט דביו"ט אסור ומנ"ל דסובר ר"ע אב"ח אלא שרפה עכ"ק. ונראה דהנה כבר הקשה הבכור שור דאמאי לא הוכיח ג"כ מר"ע דסובר חמץ אסור בהנאה דאם מותר יוכל לבער גם ביו"ט שיסיקו תחת תבשילו וע"כ דאסור בהנאה עכ"ק הבכו"ש. ונראה ליישב דבפסחים כ"ג קאמר בטעמא דריה"ג דחמץ מותם בהנאה משום דחמץ ושאור מחד לך נפקא ומייתר לך להתיר בהנאה ורבנן האוסרים סוברים דצריכים תרי קראי בחמץ ושאור יעו"ש. ומבואר דפלוגתתם תליא במחלוקת ב"ה וב"ש בביצה ד"ז דב"ש סוברים דתרווייהו מחד קרא נפקי וע"כ דכתיבי קראי בשאור וחמץ דשאור בכזית וחמץ בכותבות וב"ה ס"ל דצריכי ב' קראי. ונמצא דאם נתיר חמץ בהנאה בע"כ דנסבור כב"ש דמייתרי קראי לחלק בשיעורייהו. ומעתה לפ"ז כבר הקשה הפ"י בביצה שם דהרי ב"י ניתק לעשה ואין לוקין וא"כ מה נ"מ בחלוקת שיעור ב"י הרי בל"ז ח"ש אסור מה"ת ומלקות ליכא גם בשיעור שלם. ולתרץ הקושי' נצטרך לומר עפמ"ש הפרמ"ג בפ"כ בפתיחה לה' פסח דעשה דתשביתו אין נשים מוזהרות דמעשהז"ג היא ובלאו דב"י גם נשים חייבים וא"כ הלאו כולל יותר מעשה ולא הוה ניתק לעשה ולוקין עליו ושפיר נ"מ לענין מלקות. אמנם כבר הקשו תוס' בפסחים ה' דנילוף כרת בהשבתת שאור מאכילה ותירץ הצל"ח דתשביתו מעיו"ט ואז ליכא כרת באכילה יעו"ש. וא"כ כ"ז אם השבתה בעיו"ט אכן אם תשביתו ביו"ט שפיר נלמוד חיוב כרת בהשבתה מאכילה ואם יהי' בכרת א"כ גם נשים יהי' מוזהרים בעשה כיון דחייבין כרת וא"כ השוה הכתוב אשה לאיש בכל עונשין שבתורה וחייבין נשים כמו בל"ת ושוב אין הלאו כולל יותר מעשה והוה ניתק לעשה ואין נ"מ בשיעורייהו וכקושית הפ"י וע"כ דצריכי תרי קראי כב"ה וא"כ לא נשמע להתיר בהנאה. ומעתה מיושב קושית, הבכו"ש הנ"ל דאין ראי' מזה דר"ע סובר דאסור בהנאה דבאמת בהך ס"ד דתשביתו ביו"ט שפיר ליכא מיעוט להתיר בהנאה. אבל לבתר דילפינן דתשביתו בעיו"ט ושוב ליכא כרת בהשבתה וממילא ל"ה נל"ע ושפיר נ"מ בשיעורייהו וא"כ שפיר אייתר קרא כריה"ג ומיושב קושית הבכו"ש הנ"ל. והנה כבר כתב הגרעק"א בדו"ח במערכה ה' דד"ז אי ב"י הוה ניתק לעשה תליא בזה אי השבתתו בכ"ד. דלכאורה ל"ה ניתק דהעשה לאו לנתוקי לאו אתי על העבר רק לתקן מכאן ולהבא שלא יעבור בכל שעה וכמ"ש רמב"ן במכות ט"ז בעשה דוישלחו מן המחנה. ואולם זה רק אם השבתתו בכ"ד. אבל אם אב"ח אלא שרפה בע"כ דלנתוקי לאו שעבר אתי דעל להבא די שיבערנו בכ"ד וכיון שצריך שרפה דוקא בע"כ לנתוקי אתי יעו"ש. והן עתה כיון שכל ההוכחה דבעיו"ט היא רק דביו"ט אסור והיינו אם אסור בהנאה וזה רק משום דהוה ניתק לעשה וע"כ כב"ה ולא אייתר קרא להתיר וכנ"ל. ומעתה זה רק אם סובר ר"ע אב"ח אלא שרפה שפיר אם נאמר דביו"ט הוה ניתק לעשה. אכן אם השבתתו בכ"ד שפיר מכל לומר ביו"ט ורק יבעירנו ע"י שיהנה בשעת שרפתו וכקושית הבכו"ש הנ"ל דאם השבתתו בכ"ד בל"ז ל"ה ניתק לעשה וא"כ שפיר נ"מ לענין מלקות ואייתר קרא דלך להתיר בהנאה וע"כ דסובר אב"ח אלא שרפה ומיושב הקושיות הנ"ל. עכ"ד ידידי הרב הנ"ל והדבר חריף ומחודד:

י') וזה אשר השבתיו אמנם דבריו המה נחמדים להשכיל אבל לקושטא דמילתא יש לדבר בו בראש מה שפשוט בעיניו דאם חייבין כרת על תשביתו גם נשים מוזהרות הואיל ויש עונש שוב הוקשו לאיש בכל עונשין. לענ"ד יש לדבר בו לפמ"ש הפרמ"ג בפ"כ ח"ב אות י"ד בענין לאו שאיב"מ דאשר יעשו כתיב וא"כ אף אם נאמר דבל"ת חייבות גם באב"מ אמנם בעשה שאב"מ והז"ג יש לומר דאף שבעונש מ"מ פטורה. וקצת מוכח בתוס' מגילה ס' ע"א שכתבו דהו"א דרק בליכא כרת פטורים נשים אבל מילה דבכרת חייבות קמ"ל דלא יעו"ש. ומוכח דגם בה"ג שיש כרת פטורי. ויש לחלק דשם אין כרת באמת רק הגדול שלא מל חייב כרת. אבל עשה שחייבין כרת שפיר יש לומר דהוית בכלל עונשין שבתורה. ואולם מפסחים צ"א ע"ב מוכח דגם בזה פטורי דקאמר במכסת נפשות אפי' נשים ולמ"ל קרא הרי היא בכרת וע"כ דגם בה"ג פטור וצריך קרא לחייב. ואף שיש לומר משום דכתיב איש דממעט כמבואר שם בש"ס לזה צריך ריבויא מ"מ הרי הש"ס קאמר הך דבמכסת נפשות קודם שהביא המיעוט דאיש ומוכח דצריך קרא ואל"ה פטורי וע"כ משום דמ"ע שהז"ג היא. אולם יש לומר דבאמת ילפינן מפסח לכל התורה דביש עונש חייבין גם במ"ע שהזמ"ג בשוא"ת באופן שהדבר בספק אצלי אי נשים חייבות בדבר שאין בו מעשה בעשה שהזמ"ג אף שיש עונש בדבר. ואולם יש ליישב הדבר אף אם נאמר דפטורות. דהנה גוף הדבר דכתב הפ"י דח"ש מותר ולפמ"ש המחנה לוי בשבועות כ"ב דבלאו שאין לוקין עליו ח"ש מותר מה"ת כיון דל"ש חזי לאיצטרופי דגם בשיעור שלם אין חיוב יעו"ש. וא"כ בב"י אם נאמר דניתק לעשה ואין לוקין א"כ ח"ש מותר בזה ושפיר נ"מ בשיעור ב"י ומיושב קושית הפ"י הנ"ל. ואולם כ"ז אם בעיו"ט וליכא כרת שפיר ח"ש מותר אמנם אי תשביתו ביו"ט וא"כ איסור כרת הוא שפיר שייך חזי לאיצטרופי וח"ש אסור ושוב אין נ"מ וע"כ כב"ה הנ"ל כמ"ש הרב הנ"ל. ואולם בעיקר הדבר לענ"ד א"א לומר כן דאם נאמר דחייבין כרת בתשביתו בודאי דאין התחלה לקושית הפ"י דשפיר נ"מ בשיעור לענין חיוב כרת אף דקמי שמיא גליא מ"מ מצינו כמה קראי בפסחים צ"ג בענין אי חייב כרת או פטור אף שאין חיוב חטאת וכרת קמי שמיא גליא מ"מ צריך קרא וכמובן. וא"כ כל דברי הרב הנ"ל נסתרים בזה דאם נאמר תשביתו ביו"ט וחייבין כרת בודאי דצריך קרא לשיעור חיוב כרת ושוב אייתר קרא להתיר בהנאה. גם מ"ש ליישב בזה קושית הפ"י בפסחים הנה גם לפי דרכו אין ישוב לקושית הפ"י דקושייתו רק על רש"י שכתב דאי השבתתו בכ"ד ישליכנו לים כו' וע"ז שפיר הקשה ול"ש תירוץ הרב הנ"ל כמובן כ"ז השבתיו בקצרה:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה