אור ברסלב

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן נ

סימן מט

א') ראיתי ונתון אל לבי לעיין במה שהעלה המנ"ח במוסך השבת אות כ"ט דהורג טרפה בשבת פטור דכמת חשוב. וראיתי להגאון בית יצחק בחיו"ד סי' ז' הביא בשם תוס' רי"ד בשבת קל"ו שכתבו ג"כ בשם ריב"ם כדברים האלו. והוא תמה עליהם מכמה מקומות. ואחרי העיון נראה ליישב דבריהם ובמה דסיים אפתח:

הנה תמה מביצה ל"ד בהא דבעי הש"ס מהו לשחוט ביו"ט ספק טרפה דבעיא בדיקה מי מחזקינין ריעותא או לא. ולדבריהם אם טרפה היא אין איסור כלל בשחיטתה ביו"ט עכ"ק והוא עצומה. ולענ"ד משיטה זו אדרבה ראי' לדבריהם. דהנה כבר תמה השאג"א בסי' ס"ד על איבעית הש"ס בזה דהרי מפורש במשנה בדף י"ז דמותר לשחוט מסוכנת ביו"ט והרי בעיא פירכוס ושמא לא תפרכס ואעפ"כ שרי ומפורש דספק טרפה מותר לשחוט ביו"ט והקושי' עצומה ותירוצו כבר דחה הפרמ"ג ביו"ד סי' ט"ו בש"ד סק"ג יעו"ש אכן נראה דהנה השאג"א תמה עוד שם על האיבעיא דהרי כמו שאסור לאכול ספק טרפה כמו"כ אסור לעשות ספק מלאכה ביו"ט וא"כ בודאי אסור בה"ג ומה בעי והוכיח מזה דבשהה מעל"ע הבדיקה רק דרבנן ומשו"ה בעי הש"ס יעו"ש. אכן מדברי הקדמונים נראה דמה"ת צריכה בדיקה ועיין בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ס"ו ועוד אחרונים וא"כ קשה הקושי' הנ"ל. ולכן נראה דהנה כבר הבאתי קושית הב"י דאין כאן איסור כלל אם הוא טרפה וממ"נ מותר לשחוט ביו"ט לשיטת הרי"ב הנ"ל. והנראה דהנה הדבר ברור דאף להרי"ד והמנ"ח דבשוחט טרפה פטור משום נטילת נשמה זה רק דאין בו חיוב אבל עכ"פ אסור מדרבנן דגזרינין אטו אינו טרפה דלא גרע מבן פקועה שהפריס ע"ג קרקע שטעון שחיטה מדרבנן מחמת גזרה אטו שאר בהמה וה"ה וכ"ש לענין שבת דגזרינן גם בטרפה אטו שאר בהמה וזה דבר שאין בו ספק כלל דא"א לומר דמותר גם מדרבנן וא"כ מיושב קושית הבית יצחק הנ"ל דכיון דעכ"פ גם בטרפה אסור מדרבנן שפיר בעי הש"ס אי אסור בספק טרפה דיש לומר דנהי דמחמת איסור טרפה צריך לבדוק זה רק משום דהוה ספיקא דאורייתא. אמנם מחמת איסור יו"ט דמה"ת ממ"נ מותר ורק מדרבנן שפיר יש לומר דמותר בספק וזהו איבעיות הש"ס ומיושב קושית השאג"א והב"י כ"א בירך חבירתה, [וזה אין לומר דאף אם נאמר דאסור מדרבנן זהו רק בשבת מגזרה דאינו טרפה אבל ביו"ט דאם אינו טרפה בודאי דמותר השחיטה דהוה לצורך ורק משום טרפה אסרינן וא"כ ממ"נ ל"ש הגזרה. דז"א דהגזרה היא אטו הריגת בהמה שאינו טרפה דלענין האיסור מה לי שחיטה מה לי הריגה וגזרינן אטו הריגת בהמה בריאה וז"ב] אמנם כן צריכים להבין טעם האיבעיא הרי באמת היא סד"ר ולקולא בכל מקום. אמנם הרי זה הוה דשיל"מ למחר ובדשיל"מ גם בדרבנן ספיקו לחומרא כמבואר בריש ביצה וכאן יכול לשחוט למחר. אולם א"כ שוב יוקשה קושית השאג"א דמה בעי הרי בודאי אסור דדשיל"מ ספיקו לחומרא:

אכן נראה כיון דעוף הזה מפרכסת וא"כ יש לומר דל"ה דשיל"מ דיש לחוש שימות למחר ואין יכולים להמתין. ויש ג"כ סברא דאדרבה דאם ימות א"כ בודאי ממכה זו ימות וא"כ הוא טרפה בודאי ולא יועיל שחיטה דהרי זהו מה שצריך בדיקה אם נטרף בהכאה זו וא"י לחיות או שיוכל להבריא וא"כ אם יכול להבריא שוב הוה דשיל"מ וזהו סברת האיבעיא אם נאמר דאם תמות הוא ע"י הטרפות והוה דשיל"מ דל"ש לומר שמא ימות. או דחיישינן שמא באמת לא נטרפה ואעפ"כ תמות מכאב ההכאה או נחלתה בסיבת ההכאה ואף אם כשרה היא וא"כ ל"ה דשיל"מ וזהו איבעיות הש"ס. או דהש"ס מסופק בזה אי בדשיל"מ ספיקא לחומרא בדרבנן ואף דר"א קאמר בריש ביצה דלחומרא מ"מ אין הדבר ברור ועיין בצל"ח ביצה שם דשיטת הרמב"ם דלא כותי' ושפיר יש לומר דרבי ירמי' מספק"ל זה. ומעתה כ"ז בנדרסה בכותל דהספק אם טרפה היא ואם תמות בע"כ דנטרפה והוה דשיל"מ. אכן במסוכנת דאין עלי' שום ספק טרפה ואף אם תמות ודאי בתוך איזה רגעים אם לא ישחטוהו מ"מ כשרה בנשחטה ופירכסה דאינה ספק טרפה כלל רק היא חולנית וקרובה למיתה וא"כ בזה אם נמתין בודאי תמות ול"ה דשיל"מ ומותר דהוה סד"ר דממ"נ אם תפרכס מותר לשוחטה ואם לא תפרכס א"כ מתה היא ולא עבר באיסור שחיטה מה"ת ורק מדרבנן וא"כ הוה סד"ר ולקולא דזה ל"ה דשיל"מ ומיושב קושי' הראשונה של התבו"ש הנ"ל. וא"כ יצא לנו דאדרבה מסוגי' זו ראי' להתוס' רי"ד והמנ"ח דבדבריהם יתיישב הסוגי' לנכון ודוק:

ב) ובזה נראה לבאר סוגי' אחת שנראה ממנה ג"כ לכאורה דלא כהמנ"ח הנ"ל ובדרכינו יבואר הסוגי' באופן דיהי' עוד ראי' להמנ"ח. והיא בביצה כ"א ושחטנו להם עגל והאכלנום כו' ואמאי והא חזי למיכל מיני' אר"י עגל טרפה הואי והא חזי לכלבים כו' יעו"ש בסוגי'. ומאוד תמוהים דברי הש"ס בקושי' דחזי לכלבים דילמא לא הי' להם כלבים ודוחק לומר דהקושי' הואיל ומיקלעי כלבים דזה אינו במשמע ובפרט דלא שמענו הואיל כה"ג בכלבים ורק הקושי' דחזי למיכל מיני' מובנת דבעצמם יכולים לאכול או ע"י הואיל אבל הקושי' מכלבים תמוה מאוד. ועוד קשה לענ"ד דהרי כבר הקשו כולם דהאיך הי' ס"ד דהמקשה דכ"ע מודים דמותר לצורך כלבים הרי משנה מפורשת בעיסת הכלבים דאין הרועים אוכלים ממנה אסור לאפותה ותירץ מהרש"א דלצורך כלבים אסור לאפות דיכולים לאכול קודם אפי' ובפ"י שם ביאר דלתירוץ הש"ס דטרפה הי' לא בישלו רק שחטו יעו"ש. וא"כ קשה הרי לצורך כלבים א"צ שחיטה ויוכל לחתוך עבורם מהחי ובזה אין איסור מלאכה דהוה מקלקל דעיקר התיקון מאמה"ח כדקאמר בפסחים ע"ג. וא"כ אם יחתוך ממנו אבר מחיים אין כאן שום איסור כיון דלא תיקן כלום וא"כ בודאי דבצריך בשר עבור הכלב אף אם מותר לצורך כלבים מלאכה ביו"ט מ"מ אסור לשחוט דבשחיטה הוא מתקן ועובר באיסור יו"ט. אכן אם יחתוך אמה"ח ממנו הוה מקלקל וכאן ששחטו או נחרו לדברי הפ"י הוה מלאכה שלא לצורך ואסור ומה פריך הש"ס והא חזי לכלבים והקושי' עצומה. אכן בדרכינו נראה לבאר בעזהי"ת, דהנה לכאורה קשה מאוד בהא דקאמר ר"י עגל טרפה הואי דא"כ מה אמר לו ר"י בן בבא לכם ולא לנכרים והרי בעגל טרפה אין כאן איסור מלאכה כלל לשיטת הרי"ד והמנ"ח והקושי' עצומה ונתקשיתי בזה מחתני הרב הגאון מו"ה יוסף מרדכי שליט"א האבד"ק גאליגורא. ולכן נראה דהנה לכאורה צריך ביאור הא דשחטו עגל:

טרפה דוקא והרי יותר הי' ראוי לשחוט עגל כשר שיהי' ראוי לאכילה לישראל ולא יהי' איסור מלאכה. עוד קשה מנא ידע רב יוסף באמת דעגל טרפה הוה הרי המעשה לא הי' בימיו. ולכן נראה דבאמת מכאן ראי' לשיטת המנ"ח דבעגל טרפה אין כאן מלאכה ומשו"ה שחטו בכונה עגל טרפה שלא יעברו באיסור יו"ט ודייק רב יוסף מלשונו של שמעון התימני, שאמר ושחטנו להם עגל ומדוע הוסיף תיבת להם הרי בודאי כל דבריו בדקדוק גדול אולם הוא רימז בזה ששחטו עגל שהי' ראוי רק להם היינו שהי' טרפה ורימז לו בזה שעשו דבר שאין בו איסור מלאכה ביו"ט וכדברי המנ"ח. אכן מה שהשיב ריב"ב תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם אף דאין איסור בטרפה בשחיטתה. נראה דהנה רש"י פירש שכר שנשתכרתם בממון יצא ואבד בשביל הפסד עונש שתענשו על חילול יו"ט והכונה לענ"ד עפ"מ דקיי"ל באו"ת תרנ"ו דצריך לבזבז כל הונו שלא לעבור על ל"ת וא"כ כיון שהמה רצו רק לחטוף ממונם א"כ הי' אסור להם לחלל יו"ט שלא לצורך אף במקום שיפסידו כל ממונם. ומעתה לפמ"ש הפרמ"ג באו"ח שם שי"ל דגם באיסור דרבנן דהוא בלאו דלא תסור צריך לבזבז כל ממונו שלא יעבור יעו"ש וא"כ כיון דאיסור דרבנן יש גם בטרפה וכנ"ל באות הקדום וא"כ שפיר אמר תמה אני כיון דגם באיסור דרבנן צריך לבזבז הונו. ויש לפרש בזה לשון אם לא יצא שכרכם דאין הכונה ממון רק רמז לו במה שרציתם לשחוט טרפה דוקא שתרויחו שלא יהי' איסור מלאכת יו"ט זה השכר יצא בהפסד דאדרבה הרי אמרה תורה לכם ולא לנכרי ואם הי' כשר הי' ראוי למיכל וטרפה א"ר רק לנכרי ומיושב. קושית חתני הרה"ג הנ"ל על שיטת המנ"ח. ומעתה לפ"ד כיון דלתירוץ רב יוסף דהי' עגל טרפה הי' איסור השחיטה רק מדרבנן שפיר פריך הש"ס והא חזי לכלבים והיינו דנהי דאיסור שחיטה לא הותר לצורך כלבים זה רק מלאכה דאו' אמנם שחיטת טרפה דאסור רק מדרבנן שפיר שרי דאף אם יחתוך אבר ג"כ אסור מדרבנן דאף שהוא מקלקל מ"מ גם מקלקל אסור מדרבנן עכ"פ ולשיטת רש"י בב"ק ל"ה נראה קצת דיש בזה איסור תורה וכבר פלפלו האחרונים בזה ועכ"פ איסור דרבנן בודאי יש וא"כ שפיר שרי גם לשחוט. ואף דאם יחתוך אבר יהי' רק איסור דרבנן ומקלקל כבר כתבו תוס' בכתובות דף ה' ע"ב דגם דשא"מ ומקלקל אסור וא"כ חתיכת אמה"ח אף שהוא מקלקל ודרבנן ג"כ אסור וא"כ מותר גם לשחוט ושפיר פריך הש"ס והא חזי לכלבים ומיושב קושיא שני' הנ"ל. ומעתה מיושב גם קושיא ראשונה הנ"ל דהרי הש"ס קאמר בביצה שם דמשו"ה מותר לכלבים ולא לעכו"ם משום דכלבים מזונתן עליך וכתבו תוס' בשבת י"ט ע"א ד"ה נותנים דכיון דעבור כלבים שרי גם מלאכה דאו' משום דמזונתן עליך א"כ גם נכרי חשוב מזונתן עליך לענין שבות דרבנן עכ"פ יעו"ש. ולפ"ז יש לומר דמשו"ה שחטו המה עגל טרפה אף דאסור מדרבנן משום דלענין דרבנן הוה מזונתן עליך ושרי. ומעתה זהו באמת קושית הש"ס והא חזי לכלבים והיינו דכיון דלכלבים שרי גם מלאכה דאו' א"כ אף אם לא הי' להם כלבים שרי מלאכה דרבנן וכנ"ל ושפיר משני הש"ס כתנאי והיינו דבאמת ריב"ב סובר דגם עבור כלב אסור וא"כ עבור עכו"ם אסור גם שבות דרבנן ובזה נחלקו באמת ריב"ב ושמעון התימני ומבואר הסוגיא בישוב כל הקושיות ומבואר דגם מסוגיא זו ראי' להמנ"ח ודוק בזה היטב:

ג') ודע דאף אם נאמר דגם מקלקל אסור רק באיסור תורה ולא בדרבנן ודלא כתוס' כתובות הנ"ל יש לומר ג"כ דהי' רשאים לשוחטו אף דעבור כלבים הי' יכולים לחתוך ממנו אבר מ"מ מותר לשחוט עפ"מ דמבואר בב"כ דף כ' ע"א פסיק שדי לה לכלבים כיון דאיכא צעב"ח לא עביד ומבואר דבזה איכא איסור צעב"ח אי יחתוך ממנו לכלבים, אמנם בשחיטה ליכא איסור צעב"ח ח כמבואר בשטמ"ק בב"ב שם בשם הר"י בן מיגש שהקשה דנימא דשחיט לה ופסיק להאי אבר ושדי לכלב ותירץ דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער ב"ח דהא הריגה היא ולא שחיטה עכ"ד יעו"ש. מדבריו יוצא דבר חדש דכל שהיא שחיטה אף שטרפה היא ואסורה באכילה מ"מ הואיל ובת שחיטה היא ליכא בזה איסור דצעב"ח ורק בהריגה או במינים הטמאים גם שחיטה הוה צעב"ח. וא"כ כיון דצעב"ח עכ"פ אסור מדרבנן לכל השיטות א"כ שוב אסור לחתוך ממנו אבר ומותר לשחוט [אמנם בגוף הדבר אי בהריגה שייך איסור דצעב"ח זכורני בעודני טליא שמעתי מכבוד אאמו"ר הגאון מו"ה יוסף זצ"ל שהביא ראי' דרק במצר בהמה בחי' איכא איסור ולא בהריגה מחולין דף ז' ע"ב עקירנא איכא צעב"ח קטילנא להו איכא בל תשחית יעו"ש ומוכח דבהריגה ליכא משום צעב"ח דאל"כ כיון שאמר עקירנא איכא צעב"ח מה אמר שוב קטילנא וע"כ דבזה ליכא משום צעב"ח וזה ראי' גדולה עכ"ד ודפח"ח. וצ"ע לפ"ז דברי הר"י בן מוגש הנ"ל דגם בהריגה שייך צעב"ח וצע"ג ואכמ"ל] כיון דגם איסור שחיטה בזה רק מדרבנן וכנ"ל ודוק:

ד') ובזה יש לבאר מה דנחלקו במשנה ביצה כ"ה בבהמה מסוכנת דסובר ת"ק דבעי שהות ביום לאכול ממנו כזית צלי ור"ע סובר כזית חי מבית טביחתה ואינו מובן במה פליגי וכבר הארכתי בזה בקונטרס מיוחד. ובהנ"ל נראה לבאר דכבר הבאתי בקונטרסי שם מה שהקשה הברוך טעם בשער הואיל ומתוך ד"א בהא דמותר לשחוט כדי לאכול כזית חי והרי אכילת חי הוה שלכד"א ולדעת המרדכי בפרק כ"ש אין בו איסור כלל אפי' מדרבנן וא"כ בשביל אכילת חי א"צ שחיטה כלל ומותר לאכול בלא שחיטה עכ"ק. [והנה לדעת האור חדש בפסחים כ"ב והדו"ח בפסחים שם דאמה"ח אסור גם שלכד"א הואיל וחייבין במשהו בשר גידין ועצמות יעו"ש. לכאורה לק"מ דהרי בלא שחיטה הוה אמה"ח ואסור גם בחי. אולם ז"א דבכזית בשר אין האיסור משום אמה"ח רק משום במה"ח ובמה"ח שוב הוי כשאר איסורים. אך יש לומר דיצויר באבר שאין בו עצם כגון הטחול דאסורה משום אמה"ח ואסור אף שלא כד"א ויוכל היות דרוצה לאכול טחול וכדומה. וידוקדק לפ"ז מה שרצה הש"ס שם לפרש מבית טביחתה ממקום שטובחת המאכל מבני מעי' ומה נ"מ בזה. ובהנ"ל יבואר דאל"כ אסור לשחוט דיכול לאכול בלא שחיטה וכנ"ל ואולם למה דמסיק הש"ס שם מבית טביחתה ממש שוב אין בזה רק איסור כזית במה"ח ויוקשה קושייתו ואקצר] אכן להנ"ל מיושב דלאכול כך בלא שחיטה א"א דחתיכת אבר אסור משום צעב"ח וכן לחתוך ממנה בשר אסור משום זה וא"כ בע"כ מוכרח לשחוט. ואולם זה רק אם נאמר צעב"ח דאורייתא שפיר מותר לשחוט. אכן אם צעב"ח לאו דאורייתא איך מתירים בשביל זה איסור שחיטה דאורייתא. ומעתה בזה פליגי דת"ק סובר לאו דאורייתא ומשו"ה בעי רק כזית צלי ור"ע יסבור צעב"ח דאורייתא ומותר לשחוט אף בשביל אכילת חי ומובן טעם פלוגתתם בזה ואקצר כי כבר הארכתי בזה בקונטרסי הנ"ל. ובזה יש לבאר מה דפליגי בחולין ק"ב וק"ג אי בהמה בחי' לאברים עומדת ואינו מובן טעם פלוגתתם. ובהנ"ל יש לומר דבאמת איך אפשר לומר דעומדת לאברים הרי אסור לחתוך אבר משום צעב"ח אך אי צעב"ח לאו דאורייתא א"כ מה"ת מותר ומשו"ה לאברים עומדת. אכן מ"ד לאו לאברים עומדת סובר צעב"ח דאורייתא א"כ אסור מה"ת לחתוך ממנה אבר ואיך עומדת לאברים וזהו פלוגתתם ויש להמשיך בזה הביאור הרבה פלפולים ואכמ"ל:

ה') עוד הקשה הבית יצחק שם מקושית תוס' בחולין י"א דנילוף בת"ר מכל הקרבנות שדוחין שבת ול"ח שמא טרפה היא. ומה קושי' הרי אם טרפה אין איסור וע"כ דגם בשוחט טרפה חייב עכ"ק. והנה לכאו' רציתי לומר דהרי בגוף החידוש הנ"ל דבטרפה פטור משום דחשיב כמת יש להעיר לפמ"ש מהרש"ל דטרפה אינה חי' היא רק ע"צ הרוב ומיעוטא חיים וא"כ ניחוש שמא טרפה זו היא ממיעוטא דחיות הנה ונהי דאין לחייב ע"ז הואיל והוא ספק עכ"פ אבל עכ"פ מהראוי שיהי' בזה איסור. אמנם לק"מ דהרי בכה"ת אזלינן בת"ר וגם בזה אמרינן דמרובא שאינן חיות היא ואין בזה איסור. ומעתה כ"ז לבתר דידעינין דאזלינין בת"ר. אכן אם לא ניזול בת"ר שפיר גם שוחט טרפה עובר באיסור תורה וא"כ ממ"נ מוכח משחיטת הקרבנות דאזלינין בת"ר ושפיר הקשו תוס'. אמנם יש לדחות דשפיר יש להתיר שחיטות הקרבנות אף אם ל"א בת"ר וכקו' הגאון הנ"ל דאם טרפה אין איסור ואף דאם ל"א בת"ר גם טרפה אסור דשמא ממיעוטא החיות היא. ז"א דכ"ז בכל טרפה חולין אבל בקרבנות איכא רק מיעוטא דמיעוטא לאיסורא דרוב כשרות ומותר ואף אם היא ממיעוט טרפות יש ג"כ רובא דאינם חיים להתירא והוה איסורא מיעוטא דמיעוטא ושוב שפיר מותר ממ"נ וכקושית הגאון הנ"ל. ועוד דכבר כתב הפליתי בסי' נ"ז דאם ל"א בת"ר גם מהרש"ל מודה דאין בזה אף מיעוטא וא"כ א"א לומר כנ"ל ושוב יוקשה:

ולכן נראה דהנה עוד הקשה הגאון הנ"ל תמוה עצומה ממשנה מפורשת בפסחים ע"א ע"ב שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור משום דאנוס הא אל"ה הי' חייב משום שבת הגם שהיא טרפה יעו"ש והוא קושי' עצומה. ולענ"ד קשה עוד יותר מש"ס מפורש בפסחים ע"ג שם בסתר פטור הא בגלוי חייב מפורש דחייב בשוחט טרפה בשבת והוא תמהון גדול. אכן נראה ליישב גם זה בעזהי"ת. דהנה כבר רצה הבי"צ שם בעצמו לתרץ הקושי' דיש לומר דבקדשים דלדם הוא צריך חייב משום מפרק יעו"ש ובודאי כונתו לדברי הפ"י בביצה י"ב. ואמנם דחה זה דרק בקרבן כשר שייך לומר כן אבל בטרפה דהקרבן פסול אין צורך בדם ול"ה צורך לגופי' איסור מפרק יעו"ש בב"י. והנה לפי דבריו נוכל לתרץ קו' הפ"י בביצה י"ב שם דדילמא כב"ה ורק דמתוך שייך רק גבי איסור נטילת נשמה דשייך גם בחולין אבל באיסור מפרק דבחולין דא"צ לדם אין כאן איסור מפרק ורק בקדשים ול"ש מתוך עכ"ק ובהנ"ל יש לתרץ דכבר הקשה מהרי"ט בשוחט בשבת דנימא אעל"מ ותירץ דלא יתוקן האיסור וכ"ז רק באיסור נטילת נשמה. אבל גבי איסור מפרק דלדעת הבי"צ הנ"ל בטרפה ל"ש האיסור וא"כ שוב ראוי לומר דאעל"מ והקרבן פסול ויתוקן האיסור ואמאי חייב וע"כ דהאי תנא סובר משאצל"ג חייב וא"כ גם בחולין יש איסור מפרק ושייך לומר מתוך גם באיסור מפרק ושפיר הוכיח הש"ס דב"ש הוא ומיושב קושית הפ"י ז"ל:

אכן לענ"ד נראה דגם בטרפה שייך איסור מפרק דרק כשאנו דנין אי הוה תיקון בזה אזלינן בתר סופו של דבר אם באמת תיקון או קלקול הוא ואף אם בשעת מעשה נראה שהוא תיקון אבל אם בסוף נתברר שהוא קלקול הוה קלקול. אכן אם הוא תיקון ורק אצל"ג בזה אם בשעת עשיית הדבר הי' לו צורך בו אף שטעה בזה ונתברר שלא הי' צורך מ"מ הוה צריך לגופו דבזה ל"א בתר עיקרן של דברים ורק בדעתו בשעת, מעשה הדבר תלוי. ותדע דאל"כ בחובל וצריך לכלבו אטו אם אח"כ נודע שהכלב לא רצה לאכול נאמר דפטור וע"כ דעיקר תלוי בשעת מעשה האיך הי' אז מחשבתו אם הי' לו בו צורך אז או לא והדבר מפורש בתוס' שבת ק"ו ע"א ד"ה בחובל וסנהדרין פ"ד לחלק בין תיקון דהיא רק אם באמת מתקן ובין משאצל"ג דאם סבור שיכול ליתן לכלבו אף שטעה מ"מ הוה צל"ג ועיין בלשון מהרש"א בשבת שם בציון תוס' ד"ה חוץ שכתב שם בפירוש דגם בטעה וסבר שצריך לו הוה צריך לגופה והאמנם מתוס' פסחים ע"ג ע"א ד"ה לדברי בהא שהקשו דבמתני' דליכא תיקון כלל אמאי חייב הרי הוה משאצל"ג יעו"ש מוכח דס"ל דבה"ג הוה משאצל"ג דאל"כ לק"מ קושייתם ובע"כ דפליגי על תוס' ומהרש"א בשבת הנ"ל ועכ"פ אין קושי' על הרי"ד והמנ"ח דס"ל כתוס' בשבת הנ"ל וא"כ שפיר בה"ג דמשנה פסחים ותוס' חולין הנ"ל כיון דלא ידע בשעת שחיטה שטרפה היא ובדעתו הי' צריך לגופה שפיר חייב ומיושב הקושי' הנ"ל:

ו') אמנם אף לשיטת התוס' בפסחים הנ"ל דבה"ג הוה אצל"ג ג"כ יש ליישב הקושיות הנ"ל ממשנה דפסחים ומתוס' בחולין, דהנה נסתפקתי בהא דפסיק רישא דלא ניחא לי' דלדעת הערוך מותר לכתחילה ולשיטת התוס' בריש כתובות אסור מדרבנן האיך הדין אם בשעת מעשה ניחא לי' ואח"כ נתברר שלא נצרך לזה וממילא לא ניחא לי' אם בה"ג נקרא פס"ר דלא ניחא לי'. ולכאורה הדבר תליא בסתירת התוס' הנ"ל בענין משאצל"ג אי העיקר בשעת מעשה או אם צריך לגופו באמת ואם נאמר דתליא העיקר במה שהי' במחשבתו בשעת מעשה ש לומר דג"כ הוה ניחא לי' בה"ג ואם נאמר דבה"ג הוה אצל"ג כתוס' פסחים הנ"ל א"כ הוה ג"כ פס"ר דלא ניחא לי'. אולם לקושטא דמילתא נראה לענ"ד דבה"ג נקרא ניחא לי' לכ"ע דרק בצריך לגופו יש לומר דבעינין שבאמת יהא צורך לגופו ואם נתברר דאין צורך הוה משאצל"ג. אבל בענין פס"ר כיון דבשעת מעשה ניחא לי' שוב חייב מחמת הפס"ר ורק אם בשעת מעשה לא ניחא לי' הוה דשא"מ ול"מ פס"ר אבל אם בשעת מעשה ניחא לי' שוב הפס"ר מהני דלא ליהוי דשא"מ ובענין דשא"מ בודאי דתלוי העיקר בשעת מעשה והסברא ברורה לענ"ד דבזה חייב בודאי ומעתה לפ"ז הנה בגוף דברי הרי"ד והמנ"ח הנ"ל דבשוחט טרפה פטור יש להעיר דהנה כבר הקשה הפ"י בביצה י"ב לשיטת הרמב"ם דחובל בחי חייב משום מפרק מפסחים ע"ג בשוחט בחוץ בשבת חייב ג' חטאות והרי חייב ג"כ משום מפרק ותירץ וז"ל משום דחובל גופי' לא מיחייב משום מפרק אלא כשצריך לדם ליתן לכלבו דאל"כ הוה מקלקל ומשאצל"ג וא"כ בשוחט נהי דלענין נטילת. נשמה נקרא מתקן שמוציאו מידי אמה"ח אבל לענין איסור מפרק דהיינו בהוצאת הדם ודאי דל"ש בשוחט דהו"ל מקלקל ומשאצל"ג עכ"ד. והנה בהשקפה הראשונה תמהתי עליו דהרכיב ב' דברים מקלקל ומשאצל"ג ואמת הדבר דחובל הוה מקלקל אמנם בשחיטה דהיא תיקון אין לדון מתורת מקלקל דמעשה הזו שעשה וגרם הוצאת הדם הוא תיקון וא"כ גם לענין מפרק הוה מתקן כמו לענין נטילת נשמה ואף שא"צ להדם מ"מ אינו מקלקל כיון שהשחיטה בעצם היא תיקון. ואמנם הגאון ז"ל כנראה הרגיש בזה ולזה הוסיף דהוה משאצל"ג. ואמנם לא הועיל בזה כלום כיון דמטעם מקלקל אין לפוטרו כאן משום דהשחיטה הוה תיקון א"כ מה הועיל הא דא"צ לדם הא הרמב"ם פוסק משאצל"ג חייבין והעתיק הא דהשוחט בחוץ בשבת דחייב ג' וקשה דליחייב ד' משום מפרק ג"כ לשיטתו. דרק בחובל דמקלקל באמת בזה פוסק הרמב"ם דרק בצריך לכלבו דאל"כ הוה מקלקל כמבואר בשבת ק"ו אמנם בשחיטה דהוא תיקון אינו מגרע הא דאצל"ג. ותדע דהרי פסק הרמב"ם בפ"ח מה"ש ה"ח דחובל באדם אע"ג דא"צ לדם חייב משום מפרק הואיל ונתקררה דעתו יעו"ש. וא"כ מכ"ש בשוחט דהוא מתקן ומאוד הי' תמוהים בעיני דבריו שהרכיב ב' דברים:

אמנם לתרץ דבריו נראה עפמ"ש הלח"מ בפ"ט מה"ש ה"ד ליישב דברי הרמב"ם שאינו מביא דהמבשל חייב ג"כ משום מבעיר דמבעיר חייב רק בצריך לאפרו וכאן א"צ לאפרו רק לבישול וכבר לוקה על בישול עכ"ד יעו"ש. ולכאורה דבריו המה כהלכתא בלא טעמא אמנם נראה בטעם הדבר עפמ"ש אחי וראש הגה"צ ז"ל באהל יהושע ח"ב סי' קמ"ו לחדש דאף דר"י סובר משאצל"ג חייב וחשיב לי' מלאכת מחשבת היא דוקא כשאינו עושה באותה מעשה מלאכה אחרת שצריך לה רק עושה דבר שא"צ לו כלל בזה הפעולה עצמה מחשבה למלאכה אבל אם ביחד עם זה עושה ג"כ מעשה מלאכה הצריך אלי' ומכוין אלי' אין המלאכה נקראת ע"ש המלאכה שא"צ לו רק ע"ש המלאכה הצריך לגופה עכ"ד יעו"ש. ופלפל בזה הרבה רק שלא הביא מקור לזה. ובדבריו יובנו היטב דברי הלח"מ דכיון שעושה ג"כ מלאכת הבישול ומכוין לזה אין המלאכה נקראת ע"ש הבערה רק ע"ש בישול הצריך לגופה וממילא דברי הלח"מ המה מקור נאמן לדברי אחי ז"ל והפלא שלא הביא דבריו. ומעתה צדקו דברי הפ"י דאף דחובל באדם חייב משום מפרק אך שא"צ לדם. הוא רק אם אינו חייב משום נטילת נשמה אמנם בשוחט שצריך לשחיטה ומכוין אלי' אינו חייב משום מפרק דאצל"ג כיון דחייב משום נט"נ וכדברי הלח"מ הנ"ל ומיושבים דברי הפ"י ז"ל.

ומעתה זה רק בשוחט כשרה אבל בשוחט טרפה דל"ש איסור נטילת נשמה וכנ"ל א"כ שוב מהראוי שיהי' חייב משום מפרק לשיטת הרמב"ם ז"ל וקשה לכאורה עליהם שכתבו דפטור בטרפה, אכן נראה בדעתם דכבר דחה המנ"ח במוסך השבת אות י"א דברי הלח"מ הנ"ל מכח דברי הה"מ בפי"ב מה"ש שכתב בהיפוך. וא"כ א"א לתרץ קושית הפ"י כנ"ל דהרי גם בה"ג מהראוי שיהי' חייב ויוקשה קושית הפ"י הנ"ל. והנראה לתרץ הקושי' דהנה לכאורה בשוחט שמכוין לשחיטה ולא להוציא דם הוה על מפרק דשא"מ כסוגר ביתו ונמצא צבי ניצוד בתוכו דהוה דשא"מ לגוף המלאכה כמ"ש הכ"מ בפ"א מה' שבת בשם החסיד בהבדל בין משאצל"ג לדשא"מ וה"ה הכא אינו מכוין להוצאת דם כלל. אך הרי הוה פס"ר דכל שוחט יוצא דם בשחיטתו. ואף דמבואר בחולין ל"ג השוחט ולא יצא דם ומבואר דיצויר שלא יצא דם בודאי דזה דבר רחוק מאוד אחד מני אלף ובפרט דיש מינים שאין להם דם בשחיטה כמ"ש בהגהות הר"ץ לשחיטות בסי' כ"ח ויש לומר דמתני' מיירי באלו המינים אבל במינים שלנו לא יצויר בלא דם ואף אם יצויר הוא אחד מני אלף וא"כ לפמ"ש מהרש"ל בביצה ל"ו בח"ש בהא דזבובים והעלה דהא דכתבו תוס' דבחלון קטן שאינו ניכר ל"ה פס"ר הוא רק לס"ד דהמקשה ולמסקנא גם בה"ג הוה פס"ר כמ"ש המחה"ש בסי' שט"ז סק"ט וא"כ גם בנ"ד הוה פס"ר ואפשר אף המג"א דסובר כמהרש"א שם דגם למסקנא ל"ה פס"ר מודה בה"ג כיון דרחוק מאוד שלא יצא דם. ועוד דהרי קאמר הש"ס בכתובות דף ו' ע"ב שאינו בקי אסור וקאמר רוב בקיאים הם ומבואר דלאינו בקי הוה גם זה פס"ר וא"כ ה"ה בנ"ד שאין בקיאים לשחוט בלא הוצאת דם הוה כמו הטי' באינו בקי דהוה פס"ר אצלו וז"ב. אמנם נראה כיון דא"צ כלל להדם א"כ הוה פס"ר דלא ניחא לי' דאף להתוס' החולקים על הערוך ואוסרים מ"מ הוה רק מדרבנן כמ"ש בכתובות ד"ו שם וא"כ משו"ה אינו חייב משום מפרק בשוחט דרק בחובל אדם מחמת כעסו ניחא לי' בהוצאת הדם והוה פס"ר דניחא לי' ואפשר אף מכוין אליו אבל בשוחט הוה שפיר פס"ר דלא ניחא ליה ואסור לכל היותר מדרבנן ומיושב קושית הפ"י הנ"ל] ובאמת שלפ"ז א"צ למ"ש באות א' ב' דגם בשוחט אסור מדרבנן עכ"פ מטעם גזרה. ועפ"י הנ"ל בל"ז אסור מדרבנן מטעם מפרק ואיצתמדו דברינו באות א' ב' ואקצר] ומעתה כ"ז בחולין אמנם בקדשים דבשעת השחיטה הי' ניחא לי' שפיר חייב לשיטת הרמב"ם דמשאצל"ג חייב וכנ"ל בדברינו דאף דבסוף נתברר דלא הי' נצרך להדם מ"מ בשעת מעשה ניחא לי' וכנ"ל ומיושבים הקושיות הנ"ל מפסחים וחולין ודוק. ותלי"ת עלה בידינו לתרץ כל המקומות שנראו כסותרים לדבריהם ואדרבה בדבריהם יבוארו איזה סוגיות בישוב כמה קושיות בעזה"י.

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה