אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן מט

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן מט

סימן מח

המשך הענין הנ"ל

א) אכן בגוף קושית השואל שהקשה לאאמו"ר הגאון ז"ל לשיטת הרמב"ם דמוכר לחבירו ואכלו ונודע שהי' אסור מדרבנן א"צ להחזיר הדמים מהא דהמוכר פירות ונמצאו טבלים אף דהוה לקוח ופטור מה"ת ואעפ"כ צריך להחזיר הדמים וכנ"ל בתשובת אאמו"ר ז"ל באות א'. נראה לענ"ד לומר דבר חדש בזה ולברר הדבר בס"ד. דהנה לכאורה בל"ז קשה בהא דהלוקח פירות ונמצאו טבלים דהרי התוס' הוכיחו בבכורות נ"ד דמעשר פירות לכ"ע דרבנן וא"כ באיסור דרבנן מדוע צריך להחזיר דמיו. והגם דיש לומר דמכאן הוכיח הרמב"ם שיטתו בפ"ב מה' תרומות דתרומת פירות דאורייתא והכ"מ שם בה"א נדחק בזה ועיין בספר מנח"י לזקיני הגאון ז"ל בחיו"ד סי' י"ז. ואמנם עדיין יוקשה לשיטת התוס' דדרבנן הוא. ולכן נראה ונקדים ליישב קו' השטמ"ק בכתובות ל"ד וב"ק. ע"א בהא דפריך הש"ס ולמ"ד מע"ש דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי והרי עכ"פ כיון דמדרבנן אסור הוה שחיטה שא"ר ומש"ה פטרי רבנן והקושי' עצומה ונראה בישוב הקושיא דהנה כבר הקשו התוס' בב"ק שם בהא דפריך הש"ס מ"ט דרבנן דפטרי דהרי לקמן משמע דאפי' באיסור דרבנן פטרינן דקאמר הש"ס דמתני' סוברת חשב"ע לאו דאורייתא וקתני ר"ש פוטר ואף שתירצו דר"ש בע"כ אית לי' חשב"ע דאורייתא מ"מ יוקשה מדוע לא הוכיח הש"ס בחולין מהא דהכא דר"ש פוטר חשב"ע דסובר חשב"ע דאורייתא יעו"ש בתוס', עוד הקשה המל"מ בפ"א מה' נערה בתולה ה"ה בשם מהר"א ששון על הכ"מ שם שכתב דמשו"ה בשני' לא ישאנה משום דא"ר לו דא"כ מאי פריך הש"ס בכתובות ל"ו שניות מד"ס כיון דמדאו' חזיין לי' אמאי אין להם קנס והרי כיון דמדרבנן היא אסורה מיקרי א"ר יעו"ש שהאריך בזה והקושיא עצומה. עוד הקשה מהרש"ל בחידושיו בכתובות ל"ד שם. בהא דפריך הש"ס ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי. דמ"ש מהא דקיי"ל המקדש באיסוה"נ דרבנן אין חוששין לקידושין ומפקיעין איסור א"א דאורייתא ומדוע בכאן הוה שחיטה ראוי' ובפרט לדברי הרמב"ם שאינו מחלק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא בודאי קשה והניחה בצ"ע יעו"ש במהרש"ל. עוד הקשו בהאי ענינא הרבה קושיית כאלו וא"א לפורטם כי רבים הם. ואשר אנכי אחזה לי בזה. הנה כבר הבאתי שיטת הרמב"ם בפט"ז ממכירה דאף דקיי"ל המוכר לחבירו ונודע שהיא אסור מה שאכל אכל ומחזיר את הדמים זהו רק באיסור תורה אמנם באיסור דרבנן אינו מחזיר את הדמים בעד מה שכבר אכל זולת באיסור הנאה דרבנן יעו"ש וכן הלכה ביו"ד סי' קי"ט ובחו"מ סי' רל"ד וכתב הה"מ שם ובכ"מ הביא כן בשם הריב"ש [והוא בתשובות הריב"ש סי' תצ"ט דהרמב"ם יליף לה ממה שלא הוזכרה במשנה וברייתא הך דינא אלא באיסורי אכילה של תורה ובאיסורי, הנאה דרבנן דמחזיר הדמים אף שאכלו ולא באיסורי אכילה דרבנן ואף שאין להרב ז"ל ראי' ברורה מ"מ לא מצינו שיחלקו עליו יעו"ש אכן לענ"ד נראה דבאמת הי' לו להרמב"ם ראי' גדולה מהך מתני' דבכורות שם דרק באיסור תורה ולא באיסור דרבנן דהרי במשנה שם בדף ל"ז מבואר השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו כו' השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה כו' הרי דבבכור קאמר רק ונודע שלא הראהו והיינו אף דבאמת ראינו אח"כ שהי' בו מום מ"מ כיון שלא הראהו אסור מטעם קנס כמ"ש התויו"ט שם וכן הוא בסמ"ע חו"מ שם ובנקוה"כ ביו"ד שם בהאי דינא. ומדוע קאמר בטרפה ונודע שהיא טרפה ולא קאמר ג"כ כמו בבכור ונודע שלא בדק הריאה והרי כבר הוכיח הריב"ש ז"ל בתשו' הקודמת שם דבלא בדק הריאה כלל אסורה לכל כיון ששוחט למכור הבשר הוה כמי שנתבטל בשבילו וכן הוא הדין ביו"ד קי"ט שם דבהמה שלא נבדקה כהוגן הדין כמוכר איסור דרבנן. וא"כ כיון דגם בכור שלא הראהו אסור רק מדרבנן וכן בהמה שלא נבדקה אסורה מדרבנן מדוע גבי בכור קאמר רק שלא הראהו וגבי בהמה קאמר ונודע שהיא טרפה ולא קאמר כמו בבכור ונודע שלא נבדקה וע"כ דרק בבכור שאסור בהנאה בזה אף בדרבנן יחזיר הדמים אף שאכל אכן בבהמה שלא נבדקה דרק מדרבנן אסורה ורק באכילה בזה אם אכל א"צ להחזיר הדמים ולזה קאמר רק ונודע שהיא טרפה והיינו איסור תורה ומפורש במשנה כדברי הרמב"ם ז"ל:

ב) ונראה לומר עוד יותר בזה דבע"כ מוכח מהמשנה כדעת הרמב"ם ז"ל. דהנה המעיין בדברי הרמב"ם ז"ל יש לדקדק דהרי נודע שכל דבריו המה בדקדוק גדול ולא הביא שום דבר שלא יהי' בו תועלת והנה הך דינא דמוכר דברים האסורים הביא בהלכה י"ב במוכר בכור ובשוחט את הפרה הכל כלשון המשנה בבכורות שם, ושם בהלכה י"ג הביא ג"כ דברי המשנה הנ"ל ובהלכה י"ד כתב המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך כו' וכן כל המוכר דבר שאסור לאכול מה"ת כך היא דינו כו' אבל המוכר דבר האסור מד"ס וכו' וכל איסורי הנאה כו' והנה באמת תחילת דבריו המה מהברייתא דבכורות שם וכת"ק דבכל האיסורים הדין כן אף שאין נפשו של אדם קצה בהן. ואולם מה שקשה כיון שהביא דברי הברייתא בהלכה י"ד א"כ בהי"ב שמביא דברי המשנה היא ללא צורך שכל הדין מבואר בהלכה י"ד בכל האיסורים והחילוק בין איסורי תורה לדרבנן ובין איסורי הנאה וא"כ כל הדין מבואר ובאמת במשנה אינו מובא דין הברייתא והברייתא היא רק להביא מחלוקת ת"ק ורשב"א, אכן הרמב"ם ז"ל מדוע כפל דבריו להביא המשנה והברייתא כיון שבברייתא מבואר הכל. ואף שבברייתא אינו מבואר הדין דאיסורי הנאה דבריהם אמנם הרי הוא סיים כל הדינים ולכל היותר הי' לו להביא רק רישא דמתני' בבכור שלא הראהו דמזה נשמע דאיסוה"נ דבריהם הדין כן אבל סיפא דמתני' בשוחט הפרה אין לו להביא כיון שהביא דינא דברייתא בטבלים שהיא מאיסורין שאין נפשו קצה מכ"ש בטרפה שהיא לכ"ע כמבואר בבכורות שם. ובאמת בספרי הרמב"ם שהי' לפני הראב"ד חסר הך בבא דטרפה והראב"ד תמה ע"ז על דבר השמטה והמגדול עוז העיד שבספרי הרמב"ם באמת הי' גם בבא זו יעו"ש. ואני תמה על תמיהתו דאדרבה כל הבבא היא ללא צורך מאחר שהביא בהלכה י"ד דינא דברייתא ואין זה מדרכו של רבינו לכפול דבר א' ב"פ וזה דקדוק עצום. עוד אני מדייק בדברי הרמב"ם ז"ל דברישא גבי בכור כתב ונודע לו שלא הראהו למומחה ובסיפא בטרפה כתב רק ונודע והשמיט תיבת לו ובאמת במשנה שלנו מבואר ברישא ובסיפא ונודע לבד והרמב"ם בודאי הי' לו גירסא זו בספר המשנה שלו וצריך להבין מדוע נשתנה הלשון מרישא לסיפא ולכן נראה לענ"ד דדברי הרמב"ם המה בדקדוק גדול ובזה שהביא דברי המשנה אנו למדין הרבה. דהנה לשון המשנה בעצמה צריך ביאור השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה ולכאורה כל הלשון מיותר בשלמא ברישא קאמר השוחט את הבכור ושינה מלשון הברייתא דאמרה סתם המוכר בשר ונמצא בשר בכור בכדי שנדע דאף אם באמת הי' בו מום ורק שנשחט שלא ע"פ חכם משו"ה קנסוהו. להחזיר ומשו"ה קאמרה בלשון זה השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו להשמיענו זה דעיקר האיסור הוא מה שנשחט בלא התרת חכם. אכן בסיפא בבשר טרפה מה לנו בזה ששחטו הרי אין זה גורם האיסור ורק עיקר האיסור מה שהוא טרפה הו"ל לומר המוכר בשר לחבירו ונמצא טרפה ולמה האריכה המשנה בלשון וקאמרה השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה הלא דברי חז"ל המה בדקדוק גדול כל אות ומדוע הוסיפו כאן דברים הללו ותמה אני שלא עוררו ע"ז האחרונים מפרשי המשנה

ולכן נראה לענ"ד לבאר דברי חכמים וחידותם דגם בזה איכא למישמע הילכתא גבורתא. דהנה כבר כתב הנימוק"י בב"ב פרק המוכר פירות דהך דינא דמחזיר לו הדמים הוא רק במכרו במזיד ומשום קנסא וכן פסק הש"ך ביו"ד סי' קי"ט שם. והנה בודאי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ולכאורה מבואר הדין במשנה סתם ולא פירשה דמיירי רק במזיד. אכן כד נעיין שפיר נראה דהדבר מבואר במשנה. דהנה הרישא בשוחט את הבכור ולא הראהו הוא בודאי במזיד דהרי הוא יודע שלא הראהו לחכם. ואולם בסיפא אינו מבואר באיזה אופן מיירי. ואמנם נראה דבע"כ מיירי בסיפא ג"כ רק במזיד. דהנה לענ"ד נראה לחדש דאף דכתב הנימוק"י והש"ע הנ"ל דזה הוא רק במזיד מ"מ גם אם רק הי' מזיד בזה שלא בדק הבהמה אבל לא ידע שהיא טרפה ואח"כ נודע שהיא טרפה אף דבזה הי' שוגג שלא ידע שהיא טרפה מ"מ כיון שהי' מזיד בזה שלא בדק הבהמה שוב קנסינן לי'. וטעם הדבר עפמ"ש הפמ"א בתשובה והפרמ"ג ביו"ד בפתיחה לסי' ל"ה דאוכל מבהמה שלא נבדקה ונמצאת טרפה צריך כפרה דאינו אנוס ורק בעוף שא"צ לבדוק הוה אנוס ופטור ולא כן בבהמה שלא נבדקה דחז"ל הצריכו בדיקה. ומעתה לפ"ז אף דבשוגג א"צ להחזיר הדמים אף באיסור תורה הוא רק משום דהו"ל אונס דלא הו"ל למיסק אדעתי' שהיא טרפה. אמנם בבהמה שצריכה בדיקה ומכרה בלא בדיקה בחזקת כשרה ונודע אח"כ שהיא טרפה אף שבשעה שמכרה לא ידע מזה מ"מ כיון שעכ"פ ידע שצריכה בדיקה ומכרה בחזקת בדוקה אף דאם אח"כ לא נמצאת טרפה אף שנודע שלא נבדקה לא קנסינן לי' דהוה רק איסור דרבנן מ"מ אם נודע שהיא טרפה א"כ הוה כמו מזיד דהו"ל למידע שזה אפשר והוא דבר דשכיח וצריך להחזיר הדמים אף שלא ידע שהיא טרפה וזה לענ"ד ברור מאוד לדינא בלי שום ספק. ועתה תחזה איך הדברים מבוארים במשנה השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה היינו שהוא שחטה ויודע שלא נבדקה ואעפ"כ מכרה ולא בדקה ומכרה בחזקת בדוקה ואח"כ נודע שהיא טרפה בזה הוה מזיד ויחזיר הדמים. ובדקדוק רב נקטה המשנה בלשון הזה דמזה נשמע דרק במוכר במזיד וגם מוכח דגם בה"ג הוה מזיד ואם הי' קאמר סתם בשר ונמצא טרפה הייתי אומר דידע מקודם שהיא טרפה והוה מזיד גמור או דלא ידע כלל והוה שוגג גמור ולזה קמ"ל מתני' בלשון הזה שיהי' מוכח מזה דין הנ"ל ומדקדוק הלשון מוכח הדין הזה ברור ומפורש וראי' גדולה לדברי הנימוק"י ומעתה מיושב לנכון דקדוק לשון הזהב של רבינו הרמב"ם ז"ל דברישא בבכור קאמר ונודע לו היינו להלוקח דהמוכר ידע מקודם מזה האיסור שהרי הי' יודע שלא הראהו לחכם ומכרו בחזקת בשר כשר ונודע להלוקח שהוא בכור דבזה אף שיש בו מום מ"מ אסור בהנאה מדרבנן והוא מזיד על המכירה ומשו"ה יחזיר הדמים אף בעד מה שכבר נאכל אכן בסיפא דמיירי שגם המוכר אינו יודע שהיא טרפה מה"ת ורק יודע שאסור הבשר מדרבנן מחמת שלא נבדקה כתקנת חז"ל וסובר בדעתו שהיא כשרה מדין תורה ואח"כ נודע שהיא טרפה והיינו שנודע לשניהם שהיא טרפה שגם המוכר לא ידע מזה אעפ"כ כיון שידע שלא נבדקה צריך להחזיר הדמים ומשו"ה לא קאמר בסיפא ונודע לו דבכאן נודע לכולם אח"כ וכל דברי הרמב"ם המה בדקדוק גדול ומעתה יובן ממילא שאין כאן שום יתור בזה שהביא הרמב"ם ז"ל לשון המשנה דמזה מוכח דרק במזיד שייך האי דינא וגם מוכת מזה דגם בה"ג שהי' רק מזיד על הבדיקה ולא על הטרפות ג"כ הוה מזיד וכ"ז מוכח רק מלישנא דמתני' והביא ג"כ הברייתא בכדי שנדע דלאו דוקא באיסור טרפה רק גם באיסורים שאין נפשו של אדם קצה בהם דינא הכי וכל דבריו המה בדיוק גדול. ומעתה עכ"פ הוכחנו דמיירי מתני' בלא בדק ומכרה בחזקת בדיקה. וא"כ למ"ל לומר ונמצאת טרפה הרי בל"ז אסורה וכדברי הריב"ש ובע"כ דמוכח מזה דרק באיסורי תורה הדין כן ולא באיסורי דרבנן ומשו"ה אם לא נמצא טרפה שפיר א"צ להחזיר ורק בנמצאת טרפה. ודברי הרמב"ם מפורשים במשנה ודוק היטב:

ג) אמנם כן נהי שהוכחנו דשיטת הרמב"ם ז"ל מוכרחת במשנה דבאיסור דרבנן א"צ להחזיר בעד מה שכבר אכל מ"מ צריכין להבין טעמו של דבר מה נשתנה איסורי הנאה דרבנן דצריך להחזיר הדמים דלכאורה כיון שבאיסור דרבנן לא קנסינין לי' מדוע באיסוה"נ צריך להחזיר והכי חמור איסורי' עי"ז. אמנם התוס' כתבו בחולין ק"א דאיסוה"נ הוה חמור אבל זה רק לענין חלות איסור על חבירו ולא לענין קנס. וראיתי להסמ"ע בחו"מ סי' רל"ד סק"ו כתב הטעם דהדמים אסורים להמוכר ואף באיסוה"נ שאין תופסין דמיהם מ"מ המוכר עצמו אסור ליהנות מדמיהן כמבואר באו"ח סי' ר"נ משו"ה צריך להחזיר עכ"ד. אכן לענ"ד הדברים תמוהים דהרי אדרבה באו"ח שם מבואר באין חולק דהדמים מותרים אף להמוכר יעו"ש בטוש"ע סעיף ד' דאע"ג דלכתחילה אסור למכור מ"מ בדיעבד הדמים מותרים. ואמנם הטור באו"ח סי' תמ"ג הביא מעשה דר"ת שהתיר ירקות שקנתה השפחה בעד חמץ והב"ח והטו"ז שם פלפלו דבכוון הביא הטור שקנתה השפחה בלי ידיעתו של הישראל דאם הישראל עשה זה החליפין אסורים. אמנם הרבה מהאחרונים שם חולקים עליהם וסוברים דבחמץ שאינו תופס דמיו אף בה"ג החליפין מותרים יעו"ש. ובזה עמדתי על כונת התוס' פסחים כ"א ע"ב בד"ה ר"י אומר שכתבו בשם ר"י בשם ר"ת דלהכי אסור בכותח דשם בעליו עליו ויסברו שמכרו בפסח ע"י נכרי אי נמי יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי. והנה דבריהם תמוהים מאוד מה רצונם בזה שכתבו שמכרו בפסח ע"י נכרי א"נ יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי ומה נ"מ אי יסברו כך או כך העיקר הוא רק שיחשדו שהנכרי קנה הכותח בפסח ובלומדי מס' פסחים עם תלמידיי יחיו לא זכיתי להבין דבריהם והרבה יגעתי לבאר הדברים ולא עלה בידי ותמהתי על מפורשי פסחים שביארו כל חמירא במס' זו ולא העירו כלום בדברי התוס' שאין הבנה כלל לדבריהם. אכן כעת בעיוני בזה זכיתי לעמוד על דבריהם. דבאמת הרי ר"ת פירש זה לתרץ שיטתו דס"ל דמותר להשהות כותח בפסח כמ"ש התוס' שם וא"כ לכאורה. איך נוכל לחשדו בזה הרי מי פתי יסור הנה שימכור בפסח כותח האסור בהנאה אף שמותר להשהותו כמ"ש מהרש"א שם. והרי אם ישהנו אחר הפסח יהי' מותר ואם מוכרו בפסח כיון שאסור בהנאה גם דמיו אסורים וזה דבר שאין הדעת סובלו לחשוד בן ישראל שיעשה כזאת במקום שיוכל להשהותו לאחר הפסח ויהי' מותר ודמיו יהיו מותרים ובפרט למ"ש הטו"ז ביו"ד צ"ט דלא מחזקינין איסורא לומר שנעשה בדרך שנאסר וא"כ כיון שאם מכרו בפסח הדמים אסורים למה לנו להחזיק איסורא שמכרו בפסח ואז נשארו הדמים באיסורם לעולם ביד מוכר. אולם הרי חמץ אינו תופס דמיו והדמים מותרים ושפיר אין כאן רק חשד שמוכרו באיסור אבל הדמים מותרים ושפיר חשדינן לי' בזה. אולם כבר נחלקו בהך דר"ת שהתיר החליפין אי רק שם כיון שקנתה השפחה החליפין מותרים או גם במכר בעצמו וכנ"ל והנה אם נאמר דרק שם התיר ר"ת כדברי הב"ח וטו"ז א"כ שוב אין לחוש שיחשדוהו שמכר בפסח דאז הדמים נשארים לעולם באיסורם ומדוע יעשה ככה אם מותר להשהותו ובע"כ דיחשדוהו שמכרו ע"י נכרי כהך מעשה דר"ת שקנתה שפחה ירק. ואולם אם הלכה דגם במוכר בעצמו התיר ר"ת שפיר יש לחוש שיחשדוה. שעבד איסורא ומכר הכותח בפסח כיון שהדמים מותרים שפיר חשדינן לי' שעבר ומכר בפסח, ולזה כתבו התוס' בדברי ר"ת לבאר עפ"י כל השיטות בדעתו דיסברו שבפסח מכרו ע"י נכרי להך שיטה דרק בשפחה התיר ר"ת ואף דשם התיר ר"ת רק בלי ידיעתו של בעל הבית ואם מכרו הוא ע"י נכרי אסורים הדמים לשיטה זו מ"מ יש לומר דיחשדוהו שטועה בזה וסובר דגם בה"ג הואיל ונעשה ע"י נכרי הדמים מותרים או שיחשדו שנעשה ג"כ בלתי ידיעתו. א"נ יסברו שבפסח מכרו הישראל לנכרי והיינו כהך שיטה דגם במכרו בעצמו הדמים מותרים ומבוארים דברי התוס' הנ"ל ודו"ק. והנה כ"ז בשיטת ר"ת אולם בדעת הש"ע בודאי אין ספק דסובר דאף במכרו בעצמו החליפין מותרים אף לדידי' דהרי לא העתיק הדין כמו שהוא בטור שקנתה השפחה רק סתם וכן בסי' ת"נ שם פסק בסתם דהדמים מותרים. ובפרט דכבר העלה הח"י בסי' תמ"ג שם דבאם קיבל דמים בעד החמץ בודאי מותרים לכ"ע גם לדידיה יעו"ש וכ"כ התויו"ט במשנתינו בבכורות דבזה שאין תופס דמיו הדמים מותרים לכ"ע יעו"ש. וא"כ דברי הסמ"ע תמוהים כיון שהדמים מותרים מדוע באיסוה"נ צריך להחזיר הדמים אף מה שכבר אכל ובפרט מה שהביא מסי' ת"נ בודאי תמוה דאדרבה שם מפורש להיפך וא"כ שוב קשה באיוסוה"נ שאין תופסין דמיהן מדוע פוסק הש"ע דצריך להחזיר הדמים לשיטתו בסי' תמ"ג ובסי' ת"נ. ולכאורה רציתי לומר דבאמת לכאורה יוקשה בהא דאיסור דרבנן אינו מחזיר לו אף מה שנתן יותר בעד דמי כשר מדמי איסור והרי הדמים האלו הוה זה נהנה וזה לא חסר. ועכצ"ל לפ"מ דמבואר בב"ק ד"כ דאם חסרו מעט מגלגלין עליו את הכל וא"כ כיון שעכ"פ חסרו דמי איסור שוב מגלגלין את הכל. וא"כ כ"ז באיסורי אכילה אבל באיסוה"נ שאין שוה כלום ולא חסרו כלום א"כ שוב הוה זה נהנה וזה לא חסר ומשו"ה צריך הוא להחזיר ואקצר בזה כי מצאתי שקדמני בזה הריט"א בבכורות שם באורך:

ד) אכן לענ"ד עדיין יוקשה דהנה לענ"ד נראה ברור דהא דזה נהנה וזה לא חסר פטור הוא רק היכא שלא נתן לו עדיין השכר אבל אם כבר נתן לו השכר בזה א"צ להחזיר דהרי הטעם דהוא פטור בזה נהנה וזל"ח הוא משום דכופין על מדת סדום כיון שאינך חסר כלום מה איכפת לך במה שחבירך נהנה. ולכאורה צריך להבין הרי גם לאידך יש לומר כן כיון שאתה עביד למיגר ואינך חסר אם תשלם השכר מה איכפת לך בזה שהחצר אינו קיים לאגרא הרי זה נהנה ואתה אינך חסר. ועכצ"ל כיון שעדיין לא נתן השכר וזה תובעו אמרינן לבעל החצר האיך אתה תובעו הרי זה מדת סדום. וא"כ כ"ז אם לא נתן עדיין אבל אם כבר נתן השכר א"כ אדרבה שוב אמרינן להשוכר האיך אתה תובעו שיחזור לך השכר הרי הנך נהנה ואינך חסר מאומה יען דאתה עביד למיגר ומאי איכפת לך בזה שחבירך נהנה הרי זה מדת סדום דאם לא הי' מזדמן זה החצר היית שוכר אצל אחר ומה אתה חסר בזה שבעל החצר קיבל שכרו אף דלא קיימא לאגרא וז"ב לענ"ד בסברה ותמה אני שלא ראיתי למי מהפוסקים שיבאר הדבר לבד ראה זה מצאתי תנא דמסייע לי הנה"מ בסי' שס"ג סק"ז שכתב דאם נתן השכר להנגזל אינו חייב להחזיר והביא ראי' מס"י יעו"ש. ואמנם הראיה יש לדחות דשם בס"י מיירי בחצר דקיימא לאגרא רק שהשכירו אחר ביוקר וטוען שמעון לא הייתי משכירה בפחות אבל בכאן דמיירי בחצר דלא קיימא לאגרא מנ"ל דאם בא השכר לידו א"צ להחזיר. אכן לדברינו הדברים מוטעמים ומבוארים בטוב טעם דכיון שכבר קיבל השכר והוא גברא דעביד למיגר ואינו חסר כלום כופין אותו על מדת סדום וא"י לתבוע המעות חזרה וז"ב והדבר חדש מאוד. ומעתה לפ"ז שוב יוקשה מדוע באיסוה"נ דרבנן אף מה שאכל צריך להחזיר הרי בדרבנן מה שאכל א"צ להחזיר הדמים וכנ"ל וא"כ שוב נימא דזה נהנה וזל"ח וכנ"ל. אכן נראה דבאמת בגוף הדבר דקיי"ל בדרבנן א"צ להחזיר הדמים בעד מה שכבר אכל איני מובן החילוק כיון שאיסור הוא מדוע א"צ להחזיר הדמים מ"ש מאיסור דאורייתא דצריך להחזיר. והנה הסמ"ע בח"מ שם כתב ב' טעמים לזה האחד כיון דהוא מטעם קנס משו"ה רק במכשיל באיסור תורה קנסוהו. והב' דבאיסור תורה אין אכילתו נחשבת הנאה ואדרבה מצטער שעבר איסור תורה בשוגג משא"כ באיסור דרבנן. והנה"מ שם ביאר הדבר ביותר דרק באיסור תורה צריך כפרה גם על השוגג להגן מן היסורים משא"כ באיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה וכאילו לא עבר ומשו"ה שפיר נהנה הוא יעו"ש. אכן לענ"ד טעם זה תמוה מלבד דעפ"י הדין העיקר הוא הטעם דקנסוהו דאל"כ אף בשוגג הי' צריך להחזיר הדמים ואנן קיי"ל דרק במכר במזיד כמ"ש הש"ך ביו"ד קי"ט הנ"ל וא"כ אין לנו נ"מ בזה שהוא נהנה או לא. אולם מלבד זה הרי באמת בנ"ד אם קנה מישראל דבר בחזקת כשר ואח"כ נודע שהוא טרפה אינו שוגג רק אונס גמור דלא גרע מאוכל עוף ונודע אח"כ שהוא טרפה דל"ה שוגג רק אונס גמור כמ"ש הפמ"א בתשובה ח"ב סי' מ"א וח"ג סי' י"ט ראי' ברורה ממשנה דפסחים שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור וכמבואר בשבועות י"ח דשלא בשעת וסתה אינו חייב על הכניסה בנמצא דם בשעת תשמיש דאונס גמור הוא וכמו כן בנ"ד כיון דע"א נאמן באיסורין דאל"כ אין אדם יכול לסמוך על ב"ב וכמ"ש רש"י יבמות פ"ח וא"כ אם הוא מכר לו בחזקת היתר ונודע אח"כ שהכשילו בודאי דהוא אונס גמור ואינו דומה לאשה שהתירוה בע"א או אפי' בב' עדים דקיי"ל דאם בא הבעל צריכה להביא חטאת דשם עכ"פ הי' ספק בדבר דהרי היתה א"א והיה לה לדייק יותר. אבל בנ"ד במוכר לו טרפה במר דשחיטה כשרה דאין שום ספק בדבר לחשוד אותו ולספק בטרפה בודאי דהדין כמו בעוף שנודע שנטרפה וז"ב מאוד. וא"כ אף באיסור תורה מדוע צריך להחזיר הדמים. ואם נאמר דסוף סוף אם הי' יודע שהבשר טרפה לא הי' אוכל וא"כ בדרבנן ג"כ כן הוא ודברי הנה"מ תמוהים לי. ובהיות כן נשאר לנו רק טעם הראשון של הסמ"ע דרק במכשילו באיסור תורה קנסוהו ולא באיסור דרבנן. אכן גם ע"ז יש להקשות לפמ"ש המנ"ח בהשמטות למצוה רל"ב ורל"ח דמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מה"ת דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת לו והארכתי בזה בתשובה להרה"ג מו"ה חיים קנאללער מפרעמסלא לבאר דע"כ כן הוא. וא"כ גם במוכר לחבירו איסור דרבנן עובר המוכר באיסור תורה וא"כ שוב מהראוי לקנוס אותו כמו במוכר איסור דאורייתא דהמוכר עובר באיסור דרבנן באותו האיסור שהוא עובר באיסור תורה שהוא איסורא דלפ"ע ומדוע בדרבנן לא קנסינן לי' הרי גם באיסור תורה עובר. הוא רק באיסורא דלפ"ע וגם באיסור דרבנן עובר בלפ"ע דאורייתא והדבר תמוה מאוד:

ולכן נראה עיקר כמ"ש הש"ך ביו"ד שם סקכ"ז דהטעם הוא משום דחז"ל לא גזרו איסור להוציא ממון דלענין טמון אוקמוה אדין תורה יעו"ש. אולם ראיתי להגאון מוהרי"ש זצ"ל בהגהות יד שאול שכתב דכל ימיו הוא מצטער על דברי הש"ך בזה דהוא היפוך מכל הש"ס והפוסקים דא"כ חמץ נוקשה דרבנן לא גזרו להוציא ממון והאיך אפשר זה יעו"ש ולא ראה שכבר קדם לו בזה הריט"א בכורות שם שהקשה כן מחמץ נוקשה שאינה מקודשת והאריך בזה לתמוה על סברת הש"ך בזה. אכן לענ"ד דברי הש"ך כנים וברורים ושפתי כהן ישמרו דעת ובאמת הרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו בזה שפוסק בפ"י מה' גירושין הכ"ג בנשתטית דא"י לגרשה מתקנת חכמים אינו חייב בחיובי הבעל כיון שהוא רוצה לגרשה ורק שחז"ל אסרו עליו הדבר שלא לגרשה אבל בחיוב ממון לא חייבוהו יעו"ש בהה"מ שביאר כן שיטתו והובאו דבריו ג"כ באה"ע סי' קי"ט בטור שם ובש"ע שם בח"מ וב"ש. מבואר מזה ממש סברא הנ"ל דחז"ל לא אסרו לענין חיוב ממון ואמנם הה"מ שם כתב שלא מצא ראי' לדברי הרמב"ם אבל בודאי מקור מקומו טהור מאיזה מקום שלא נדע אנחנו וכדמות ראי' יש לו בב"מ צ' דיו שקנסתו מכירה יעו"ש. מבואר דחז"ל לא רצו לקונסו בהפסד ממון. ולכאורה יוקשה מהא דקיי"ל באה"ע קט"ז והוא מיבמות פ"ה דשניות אין להם כתובה הרי דגם לענין ממון גזרו. אמנם ז"א דהרי אדרבה בשם חמורי שניות אף מאיסורי לאוין ובע"כ דחז"ל גזרו כך בפירוש לחזק דבריהם כמבואר בש"ס שם. אבל במקום שלא מצינו שגזרו גם לענין ממון אמרינן דלענין ממון לא העמידו דבריהם. ומה שהקשה ביד שאול מחמץ נוקשה אני תמה עליו דלמה לו להביא ממרחק לחמו הרי מהאי דינא בעצמו יוקשה דבאיסוה"נ דבריהם חייב להחזיר הרי דחז"ל גזרו גם לענין ממון ובאמת הריט"א שם העיר ג"כ מזה אכן לענ"ד במחכתה"ג אין כאן שום קושיא. דכ"ז דשייך לומר דחז"ל לא גזרו לענין ממון הוא רק באיסור אכילה שפיר יש לומר כן דחז"ל לא רצו לחייבו ממון אף שע"י איסור אכילה נפחת ערכו מ"מ אין זה הפסד כ"כ. אמנם במקום שאסרו בהנאה א"כ הרי בפירוש דגזרו גם לענין ממון והאיך נוכל לומר בזה שלא גזרו לענין ממון הרי בפירוש אסרו בהנאה והפקיעו הדבר מרשותו דאיסור הנאה אין לו שום ערך ואין לו בעלים וא"כ בחמץ נוקשה שפיר אינה מקודשת דגזרו בפירוש אף לענין ממון ודברי הש"ך המה רק באיסורי אכילה. אמנם בהנאה הדין כמו גבי שניות לענין כתובה דהכי כתב הש"ך דחז"ל אין בכחם לגזור בדבר שבממון והרי מצינו כמה תקנת חז"ל בדבר שבממון והוא כתב רק דלא גזרו בזה לענין ממון. אמנם באיסוה"נ שגזרו בפירוש לענין ממון שפיר גזירתם קיימת ומבוארים דברי הש"ך ז"ל. ומעתה מובן ממילא הטעם דבאיסוה"נ צריך להחזיר דכל עיקר דבדרבנן א"צ להחזיר הוא משום דחז"ל לא גזרו לענין ממון. אמנם באיסוה"נ שבפירוש גזרו לענין ממון ג"כ בודאי דאיסור דרבנן שוה כאיסור תורה דבשניהם עובר באיסור תורה דלפ"ע וכנ"ל. ומבוארים כל דברי הרמב"ם בפט"ז מה' מכירה בטעמם ודוק ומצאתי בשו"ת ח"ס חו"מ סי' ק"פ האריך בדברי הרמב"ם ולא העיר בכל זה ותלי"ת בדברינו נתבארו יפה דבריו שהה"מ והריב"ש כתבו שאין ראי' לדבריו וב"ה מצאתי מקור נאמן לדבריו:

ה) ומעתה נשובה לשמעתא דכתובות ל"ד ליישב קושית הרש"ל מהא דקיי"ל באיסוה"נ דרבנן אין חוששין לקידושין ומאי פריך הש"ס למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרו. וכן קושית התוס' מהא דר"ש פוטר בחשב"ע ולא יליף הש"ס מזה דסובר ר"ש חשב"ע דאורייתא. אכן בדרכינו הנ"ל מיושב הכל דכבר הקשה השטמ"ק דהרי כיון שעכ"פ מדרבנן אסור שוב הוה א"ר ואנכי הקשיתי עוד יותר במ"א בחידושי דהרי ר"ש סובר בסנהדרין פ"ז דאפי' על דקדוק א' מד"ס נעשה זקן ממרא הרי דד"ס חמור כאיסור תורה וכאן הרי קאי לר"ש. אכן בדברינו הנ"ל מיושב לנכון דכ"ז לענין איסור אבל לענין ממון לא גזרו חז"ל ושפיר פריך הש"ס מ"ט דרבנן דפטרי דלענין ממון אוקמוה אדין תורה וכ"ז רק במעשה שבת למ"ד דרבנן דהוא רק איסור אכילה. אכן בחשב"ע דהוא אסור בהנאה שפיר פוטר ר"ש אע"ג דסובר חשב"ע דרבנן דאיסור הנאה אוקמוה גם לענין ממון וכנ"ל ומשו"ה לא הוכיח הש"ס מזה. וכן במקדש באיסוה"נ דרבנן אינה מקודשת כיון דא"ר מדרבנן ומיושב קושית השטמ"ק וקושית הרש"ל וקושית התוס'. ומעתה מיושב ג"כ קושית מהר"א ששון על הכ"מ הנ"ל דלענין שישאנה שפיר כתב הכ"מ דהוית א"ר מה"ת כיון דמיירי לענין איסור. אכן הש"ס בדף ל"ו הקשה לענין קנס שפיר הקשה דלענין ממון לא גזרו חז"ל וכנ"ל. ובזה יש לפלפל במה שהוכיח השטמ"ק בב"ק ע"א בשם הרמ"ה דקיבל דמים ולא משך כיון דמדאורייתא הוה מכירה חייב מדפריך הש"ס מ"ט דרבנן יעו"ש ולדברינו אין מזה הוכחה דבמקום שחז"ל גזרו בממון אדרבה גם מה"ת אינה מכירה כדמוכח מחשב"ע וכנ"ל. ומעתה מיושב קושיית הרב הנ"ל באות א' דבטבל דרבנן שחז"ל תיקנו האיסור גם לענין ממון דהרי הצריכו ליתן התרומה לכהן א"כ כיון שתיקנו בפירוש גם לענין ממון הוה כמו איסורי הנאה דצריך להחזיר הדמים להרמב"ם וכנ"ל ומיושב קושית הרב הנ"ל דשפיר בלוקח פירות ונמצאו טבלים אף דפטור מה"ת מטעם לקוח או משום פירות מ"מ כיון דחז"ל חייבו ליתן לכהן תרומה גם להלוקח שפיר צריך להחזיר הדמים ודוק ויש להאריך בישוב כמה קושיות עפ"ז כי יש בו כמה דברים מחודשים בעזהי"ת:

ו) ובגוף הדבר דבאיסוה"נ צריך להחזיר הדמים גם באיסור דרבנן שהארכתי לעיל בטעמו של דבר. נראה לומר עוד. דהנה באמת בכל מקום שהמוכר קונה דמי המכירה הוא תמורת החפץ שנקנה להקונה בעד דמי המכירה ואם הקונה אינו קונה החפץ הנמכר לו הדבר ברור דאז אין המוכר קונה הדמים ובכל מקום שהם המה של הלוקח ומעתה לפ"ז לפ"מ שנראה לענ"ד לבאר דברי הר"ן בע"ז בר"פ כל הצלמים שכתב בזה"ל ואע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה ומכאן לחמב"פ של גוי שאפשר לישראל לזכות בו. והוה חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל. ובחת"ס או"ח סי' ק"פ נדחק בהבנת דבריו. ולענ"ד נראה עפמ"ש התוס' בפסחים כ"ו וב"מ ד"ל לענין עלה עלי' זכר פסולה והקשו הרי בעינן דניחא לי' ותירצו דאם כשר שוב ניחא לי' ושוב פסול ואע"ג דא"כ שוב לא ניחא לי' מ"מ בה"ג אזלינן לחומרא ופסול. ומעתה זהו הכונה בדברי הר"ן כיון שאם לא יזכה בו הישראל שוב הוה ע"ז של נכרי וחמץ וע"ז של נכרי יש לו דין ממון וממילא קונה אותם ואף דא"כ שוב אסור בהנאה ואין לו דין ממון מ"מ כיון שאם לא יקנה שפיר יש לו דין ממון וממילא קונה ואזלינן לחומרא ואסור וז"ב לענ"ד בביאור דברי הר"ן ודלא כמ"ש החת"ס שם בביאורו ועיין בהריטב"א בע"ז מ"ד שם ונראה מבואר מדבריו כמ"ש להמעיין היטב בלשונו שם. ומעתה לפ"ז יוצא דין חדש דישראל מישראל שפיר לא קנה חמץ. ומצאתי בתשובות ברית אברהם חאו"ח סי' כ"ה כ"ו פלפל הרבה בדין זה והביא ג"כ מדברי הר"ן ולא ביארו אבל מדבריו שם יוצא ג"כ דבאיסור הנאה אין שום קנין תופס בו. וא"כ כיון שאין האיסור הנאה נקנה להקונה א"כ אין המוכר זוכה בדמי המקח דלאו מידי יהיב לי' והוא אצלו בפקדון וצריך להחזירו אף שכבר אכל הלוקח האיסור כיון שלא נמכר לו הדבר והמעות של הלוקח ביד המוכר. ולפ"ז יש לפלפל באמת דבאיסוה"נ אף אם הי' המוכר שוגג בדבר ולא ידע שזה איסוה"נ מ"מ צריך להחזיר הדמים ורק באיסור אכילה דזה מטעם קנס דצריך להחזיר שפיר כתב הנימוק"י והובא בדברינו לעיל דבשוגג א"צ להחזיר גם באיסור תורה אמנם באיסוה"נ דבזה צריך להחזיר מטעם דלא קנה הדמים א"כ גם בשוגג וגם באיסור דרבנן צריך להחזיר הדמים אף שכבר אכל ושניא הוא מאיסור אכילה ודוק וכן נראה מלשון המחבר שם בהאי דינא שכתב ואיך בו דין מכירה כלל והיינו כמ"ש דלא קנה זה החפץ וזה לא קנה המעות וז"ב בעיני ודוק:

כ"ז כתבתי לפלפל בדברי אאמו"ר הרב ז"ל והנני הכו"ח פה סאמבר

נפתלי הירץ במבאך ראבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה