גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן מח
בענין הנ"ל
א') ולחיבת הקודש דברי כבוד אאמו"ר הרב ז"ל אפלפל קצת בדבריו. והנה במה שתמה באות ה' ע"ד הגאון מהרומליב ז"ל שכתב דכיון דהוה מום במקח שוב ל"ה לקוח והוה טבל דאורייתא ותמה אאמו"ר ז"ל האיך יעלה על הדעת דזה ל"ה לקוח הרי פטורא דלקוח משום דתבואת זרעך כתיב וא"כ נהי דלא קנה מ"מ לאו דידי' הוא ולא קרינין בי' תבואת זרעך ופטור מה"ת עכ"ד. ולענ"ד יש לפלפל בזה הרבה ובהיות שהדבר נוגע לכבודו של הגאון מהרומליב ז"ל נברר הדבר. והנה האמנם כדברי אאמו"ר הרב ז"ל כתבו רבותינו גדולי האחרונים אשר מפיהן אנו חיין דכל שאין התבואה שלו שוב פטור מה"ת מטעם דל"ה תבואת זרעך והפ"י בקידושין דף כ"ו כתב עוד יותר דגם בני ביתו של בעל הכרי פטורים על טבלו משום דלא הוה תבואת זרעך אצלם וכ"כ הפלא"ה בכתובות דף ע"ב דהבני בית פטורים על הטבל מטעם לקוח יעו"ש. ובזה נראה לפרש הא דיבמות פ"ו ע"א ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום יעו"ש. ואינו מובן האיך נשמע מזה שנותנת רשות לתרום ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. ובהנ"ל נראה דהנה לכאורה יש להעיר בהא דתרומ"ע טובלת והרי בתוס' בכורות י"ב מבואר דגם בתרומ"ע פטור לקוח ועיין במל"מ בפ"א מתרומות הי"א וא"כ בכל תרומ"ע שתורם הלוי האיך יצויר כלל שיופטר לקוח דאם כן לא יצויר כלל תרומ"ע דאצל הלוי התורם ל"ה תבואת זרעך. ולשיטת הריב"ם בתוס' ב"מ פ"ח דרק בלוקח קודם מירוח פטור ולא בלוקח אחר, מירוח יש ליישב קצת כיון דזה נתמרח ביד הבעלים. ואמנם גם להריב"ם יש לומר כיון דהחיוב מתחיל רק אצל הלוי הוה כמו קודם מירוח דאז כבר הוא לקוח ויש לצדד לכאן ולכאן. אולם לשיטת הרמב"ם בפ"ב מה' מעשר דאדרבה בנגמרו ביד לוקח דוקא חייבים ובנגמר ביד מוכר פטור א"כ גם בתרומ"ע פטור. והגם שיש לומר דלהרמב"ם נחשב זה נגמר ביד לוקח ומשו"ה חייבין. ואולם שוב יוקשה ממ"נ או להרמב"ם או להריב"ם ובפרט לשיטת הראב"ד דסובר דבכל גווני פטור לקוח כמ"ש הכ"מ שם בודאי קשה האיך יצויר תרומ"ע מה"ת וההערה עצומה לכאורה. אכן נראה דזה כונת הקרא במדבר י"ח במצות תרומ"ע ונחשב לכם תרומתכם כו' כן תרימו גם אתם ופרש"י כמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם כן תרימו גם אתם ממעשר שלכם כי הוא נחלתכם יעו"ש. ואינו מובן מה לנו בזה ולאיזה צורך אמר זה ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. אכן נראה דהקרא הורה בזה עפמ"ש הר"ש בפ"א דפיאה מ"ו לענין לקט שכחה ופיאה דכיון שהתורה זכתה לו קרינין בי' תבואת זרעך יעו"ש. וכמו כן בתרומת מעשר כמו שהישראל תורם מגרנו ויקבו משום דהוה תבואת זרעך כמו כן הלוי שהשי"ת זיכהו במצוה הזו נקרא תבואת זרעך וחייב בתרומת מעשר וזהו כונת הקרא ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן כו' כן תרימו גם אתם הואיל ואין לכם חלק ונחלה המעשר הוא נחלתכם ונקרא תבואת זרעך ומיושב הקושי' ומבואר ג"כ הקרא ופירש"י הנ"ל. ואולם לפ"ז יש לומר כמו דבתרומה גדולה אשתו ובניו פטורים דאצלם הוה לקוח וכדברי הפ"י והפלאה הנ"ל כמו כן במעשר שניתן ללוי רק אצלו נחשב תבואת זרעך ולא אצל אשתו ובניו וממילא מותרים לאכול מה"ת בלא הפרשה. ואולם הרי בקרא כתיב ואכלתם אותם בכל מקום אתם וביתכם בתר שכתיב שירימו תרומת מעשר ומשמע דקודם הפרשה אסור לאכול לביתו כמו לו בעצמו וע"כ דהקרא זיכה במעשר לא רק להלוי רק גם אשתו ובניו המה בכלל הזוכים ונקרא גם אצלם תבואת זרעך דאל"כ הי' מותרים לאכול גם קודם הפרשה ובקרא בתר שכתיב הפרשת תרומה כתיב ואכלתם כו' אתם וביתכם ומסיים ולא תשאו עליו חטא כו' ומבואר דבלא הרמה חייבים גם ביתו על האכילה ובע"כ דגם המה הזוכים ונקרא תבואת זרעך. וא"כ ממילא נשמע דנותנת רשות לתרום דהמעשר הוא שלה ג"כ ויש לה חלק בהמעשר כמו הבעל ומשו"ה יש לה הרשות לתרום כמו כל שותף [ובאמת לפ"ז נמצא דאם נשאה אחר שניתן לו המעשר דאז בשעת נתינה לא זכתה בהמעשר אף שנשאת אח"כ להלוי שוב אינה נותנת רשות לתרום דאם נאמר דבשעת נשואין זכתה בהמעשר להיות לה חלק שוב הוה לקוח ואקצר] ומבואר דברי הש"ס הנ"ל וראי' מכאן להפ"י והפלאה ורק חידוש דין דבלוי בטבל של תרומ"ע אין הדבר כן וגם האשה חייבת ואולם רק האשה שהיתה נשואה אליו בשעת הנתינה וכנ"ל ודוק היטב בזה:
ב') אכן לקושטא דמילתא אם שכתבו כן הפ"י והפלאה מ"מ לענ"ד תורה היא וללמוד אני צריך ולענ"ד הדבר תמוה דהאיך אפשר לומר כן הרי איסורא דטבל הוא מקרא דולא יחללו את קדשי בנ"י והרי בהך קרא לא נזכר תבואת זרעך והאיך אפשר כדבריהם דאיסור טבל הוא רק על בעל הכרי הרי הקרא אוסר לכל העולם ורק במצות הפרשה נזכר תבואת זרעך ולא באיסור טבל. ולכאורה לפ"ז מדוע לקוח מותר מה"ת הרי באיסור טבל לא נזכר תבואת זרעך. ועכצ"ל משום דאיסור טבל הוא מקרא דולא יחללו את אשר ירימו והיינו בעתידים לתרום וכמבואר בסנהדרין פ"ג וא"כ לקוח דפטור מלתרום ואין עתידים לתרום מהתבואה דלקוח הוא ליכא איסור טבל, וא"כ זה רק אם הוא לקוח וא"כ טבל זה לא יבא לעולם לידי הפרשה וליכא גבי' האיסור דלא יחלל. אכן אם הבעלים לא מכרוהו וחייבים לתרום ושייך בי' קרא דאשר ירימו דמיירי בעתידים לתרום וא"כ שוב כ"ע חייבים עליו משום טבל והאיך נוכל לומר דכ"ע פטורים עליו רק בעל הכרי חייב מאיזה טעם נתיר לאחרים שאינם בעלים איסור טבל והקרא אוסר לכל. ובפרט לשיטת רש"י ביבמות פ"ו והר"ן בנדרים פ"ד דאיסור טבל משום דפתיך בי' תרומה א"כ הרי תרומה לכל אסור. והתוס' ביבמות שם הקשו רק לפ"ז מדוע אסור לכהן ולא הקשו מדוע מותר לכל ישראל ורק לבעל הכרי אסור. משום דבאמת אסור לכל העולם. ורק בלקוח דהלוקח פטור וגם המוכר פטור דדרשינן ולא מוכר א"כ אינו עומד לתרום ולא ביש לו בעלים החייבים לתרום. ומה"ט מצינו פטורא דלקוח רק בלוקח ומקבל מתנה ובהפקר דאין שום אדם מחויב בהפרשה. אבל בגזלן לא מצינו שיופטר מטעם לקוח משום דיש לו בעלים החייבים להפריש אם מחזר להם הגזילה שפיר הוה טבל ואסור. ומאוד נפלאתי על רבותינו האחרונים שהדבר פשוט בעיניהם דפטור בה"ג. וכן ראיתי להמנ"ח במצוה שצ"ה שתמה בהך דיומא פ"ג דממ"נ אם הטבל שלו יכול הוא להפקיר ואם הוא של אחר בל"ז פטור מטעם לקוח יעו"ש והוא כעין הערת אאמו"ר הגאון ז"ל ורק באופן אחר. ולדברינו לק"מ דאם הטבל של אחר ואותו אחר חייב בהפרשה הוה טבל גמור ואסור לכל והדבר ברור אצלי בלי ספק. ומעתה צדקו דברי הגאון מהרימלוב ז"ל דאם המקח בטל והוא של המוכר שפיר חייבין עליו ולא מיפטר מטעם לקות וסרה תמיהתו של אאמו"ר הגאון ז"ל. ובזה מיושב ג"כ מה שתמהתי זה כבר בתשובה ע"ד השאג"א בסי' צ"ו שכתב. לענין מצה של טבל דל"ה אפשר לקיים שניהם דמיירי בטבל שאינו שלו וא"א להפריש. והקשיתי עליו דא"כ שוב פטור מה"ת דהוה לקוח. וכזה הקשיתי ג"כ על השעה"מ בפ"ה מתרומות שתירץ לדברי התויו"ט דמהני הפרשה אח"כ האיך יצויר מלקות בטבל. דמשכח"ל באין הבעלים לפנינו יעו"ש. והקשיתי ג"כ דא"כ פטור מטעם לקוח והארכתי שם בזה אכן להנ"ל הכל מיושב דאם יש להטבל בעלים שחייבים בהפרשה הכל חייבים עליו משום טבל וכנ"ל. ודא היא ברירא דמילתא:
ג') ואולם בהיות האחרונים ובפרטות הפ"י והפלאה והמנ"ח הי' הדבר פשוט בעיניהם דרק בעל הכרי חייב ולא זולת יגעתי למצוא איזה ראי' לזה בכדי שלא לדחות דבריהם בלי ראי'. והנה לכאו' הי' נראה להביא ראי' מקושית תוס' בקידושין (ל"ח ע"ב דנילוף טבל דנוהג גם בח"ל בק"ו מחדש דאיסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל דליתא בשאלה יעו"ש. ומעתה לדברי הגאונים הנ"ל מה קושי' הרי איסור חדש נוהג בכל ישראל וטבל אסור רק לאדם אחד אף שכל אחד מוזהר על טבל שלו מ"מ קיל הרבה מחדש שחדש זה אסור לכל העולם וטבל זה אסור רק לאדם אחד. וע"כ כדברינו הנ"ל דכיון שיש לו בעלים בסוף העולם שחייבין בהפרשת תרומתו אסור הטבל לכל העולם כמו החדש וראי' לכאורה לדברינו. אולם נראה דאין מכאן ראי' כ"כ דהרי כבר נחלקו בתוס' ב"מ פ"ח ובכורות י"ב בפטורא דלקוח דדעת הריב"ם דהוא רק בלוקח קודם מירוח ובלוקח אחר מירוח כבר נתחייב ודעת ר"ת דאדרבה בלוקח קודם מירוח חייב ולוקח אחר מירוח פטור יעו"ש. ומעתה נחזה אנן הנה לדעת הריב"ם בל"ז א"א לומר כדעת הפ"י והפלאה דלא יצויר הדבר דאם אוכלים קודם מירוח א"כ גם בעל הכרי בעצמו אינו עובר מה"ת ואם אחר מירוח הרי אז גם הלוקח חייב וע"כ דבריהם יתכנו רק בשיטת ר"ת דקונה אחר מירוח פטור ואז שפיר הבעלים אסורים מה"ת ואחרים מותרים מטעם לקוח. או בשיטת הראב"ד דכל לקוח פטור בין קודם מירוח ובין אחר מירוח שפיר יתכנו דבריהם. וא"כ כיון שדבריהם יתכנו רק בשיטת ר"ת וראב"ד ולא בשיטת הריב"ם וא"כ אין ראי' מהתוס' דהרי בגוף קושית התוס' קשה מאוד דהרי גם טבל אין איסורו איסור עולם דהבעלים יכולים למוכרו ויהי' פטור מטעם לקוח ובע"כ דתוס' אזלי בקושי' זו בשיטת הריב"ם דלוקח אחר מירוח כבר נתחייב ואיסורו איסור עולם וא"כ הרי לשיטת הריב"ם בל"ז א"א לומר כדבריהם ודבריהם יוצדקו רק בשיטת ר"ת וראב"ד ולשיטתם בל"ז לק"מ קושית התוס' וכנ"ל ואין ראי' מכאן ודוק:
ד') אולם נראה להביא ראי' גדולה לזה מיומא דפ"ג דקאמר טבל ותרומה מ"ס טבל חמור דאסור לכל ותרומה מותר לכהנים. ולשיטת הגאונים הנ"ל דרב טבל אסור רק להבעלים ולכל העולם שרי ואף דכל ישראל כ"א בטבל שלו מוזהר מ"מ סוף סוף תרומה חמור דתרומה זו אסורה לכל זר וטבל זה מותר לכל ישראל ואסור רק לאדם אחד. ואף דמבואר בקידושין ע"ז שם זנות פוסל בישראל זהו רק במקום שהאיסורים נאסרו בשוה כגון זונה וחללה דתרווייהו אסירי לכל הכהנים וזונה יש לה עוד חומרא דשם זנות פוסל בישראל שפיר נקרא עי"ז חמור או מוסיף אמנם בטבל ותרומה שהתרומה שאנו דנין עלי' אסורה לכל ישראל והטבל אסור רק לאדם אחד איך נוכל לומר דעי"ז שטבל נוהג גם בכהנים חמור הוא מתרומה שאסורה לכל זר. ועוד דמדוע לא קאמר הש"ס דמ"ד תרומה חמורה הוא משום דתרומה אסורה לכל זר וטבל רק לבעלים וע"כ דמוכח כדברינו דטבל החייב בהפרשה אסור לכל העולם כדמוכח מסתמא דש"ס טבל אסור לכל. ואף דמדעת רבותינו האחרונים לא נראה כן מקום הניחו לי בזה בעזהי"ת ודוק:
ה') אמנם כן אף דבני ביתו חייבים משום טבל וכל אדם מ"מ זה רק בחיי' בעל הכרי אמנם אם מת בעל הכרי והניח אחריו כרי בלתי מעושר בזה יש לעיין אם היורשים חייבים עליו או דפטורים מטעם לקוח ומצאתי להמנ"ח במצוה שצ"ה שהביא בשם הגאון בעל תשע שיטות שנסתפק בזה והעלה דהדבר תלוי בפלוגתא אי רשות יורש כרשות לוקח דמי דאם כרשות לוקח דמי הוה יורש בכלל לקוח ואם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי הוה בכלל תבואת זרעך וכתב שהאריך בזה ואין הספר תח"י. ולענ"ד נראה ברור דהדבר תלוי במה שנחלקו אבות העולם רש"י ורמב"ם לענין מעשר בהמה דפוטר ג"כ לקוח ויורשים חייבים לדעת רש"י בכורות נ"ו והרמב"ם בפיהמ"ש בבכורות שם ובפ"ו מה' בכורות ה"י שם סובר דיורשים שירשו מאביהם פטורים ממעשר בהמה משום לקוח ועיין מזה בריט"א ריש בכורות פלפול עצום. והרי הרמב"ם פוסק בפ"ב מגזילה דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואעפ"כ פוטר במעשר בהמה וע"כ דאף דלענין שינוי רשות לא נחשב יורש שינוי רשות מ"מ ל"ה בכלל בהמתך וה"ה בנ"ד אף למ"ד לאו כרשות לוקח דמי מ"מ ל"ה בכלל תבואת זרעך לשיטת הרמב"ם וז"ב לענ"ד. ואם כנים אנחנו בזה נראה בזה ליישב קושית התוס' בפסחים ד"ט בהא דמשני שם הש"ס ואיבע"א ספק וספק הוא דילמא מעיקרא לא הוה טבילו כדר' אושעיא יעו"ש והקשו תוס' דהרי מ"מ הוה טבל דרבנן לענין קבע ואתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן וגבי חמץ ג"כ הוה דרבנן דמה"ת בביטול סגי עכ"ק. ובהנ"ל נראה לתרץ דהנה כאורה קשה לפי הנ"ל דלשיטת הרמב"ם ביורשים שירשו מאביהם טבל פטורים מה"ת מה פריך הש"ס מהך דחבר שמת אמתני' והרי יש לומר דמתני' מיירי בלא ביטל דהוה דאורייתא ובזה אין ספק מוציא מידי ודאי אכן בהך דחבר שמת דהיורשים א"צ להפריש כלל דהוה לקוח ורק מדרבנן ובזה שפיר ספק מוציא מידי ודאי וזה קושי' עצומה לדברינו הנ"ל אכן נראה להביא ראי' מכאן למה שהעלה אאמו"ר הגאון ז"ל בתשובתו בסי' הקדום באות א' דבנגמר ביד המוכר שלא ע"ד למוכרן ומכרן אח"כ לכ"ע חייב הואיל ונתחייב ביד המוכר יעו"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד ביורשים הואיל ואביהן גמרן ע"ד שלא למוכרן ונתחייב שוב גם היורשים חייבים ומיושב הקושי' הנ"ל. ומעתה כ"ז אם כבר בא לידי חיובא אצל החבר שפיר ל"מ בזה לקוח. אמנם לבתר דמשני הש"ס דעביד לה כדר"א וא"כ בזה לא בא לידי חיוב מעולם ושפיר פוטר לקוח וא"כ שפיר משני דעביד לה כדר"א מה תאמר הרי עכ"פ מדרבנן אסור קבע. ז"א דכיון דעביד לה כדר"א וא"כ שוב לקוח פוטר וא"כ אכילת קבע בתרומה זו הוה תרי דרבנן חדא מטעם לקוח ועוד הואיל והכניסה במוץ שלה פטור ג"כ מה"ת וא"כ הרי קיימ"ל דתרי דרבנן קיל הרבה מחדא דרבנן ועיין בח"מ וב"ש באה"ע סי' כ"ח וא"כ אין קושי' מהך דחבר אמתני' דפסחים דשם הוה תרי דרבנן ובמתני' הוה חדא דרבנן ושפיר אין ספק מוציא מידי ודאי ומיושב קושית התוס' הנ"ל ודוק בזה וראי' מסוגיין דיורשים פטורים מטעם לקוח אם לא נגמר ביד האב עכ"פ וכנ"ל ודוק בזה.