אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן מז

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן מז

סימן מו

הנה בתשובה הקודמת פלפלתי בסוגיא דהלוקח יין ובהיות שנמצא בין כתבי אאמו"ר הגאון המנוח מו"ה יוסף זצ"ל תשובה אחת המדברת בסוגיא זו אמרתי להציגה פה למען יהי' שפתותיו דובבות בקבר כי הניח אחריו ברכה ב' חלקים שו"ת רצוא ושוב מימי בחרותו וחיבור גדול על רוב סוגיות הש"ס וחיבור שו"ת אהל יוסף וחיבורים על מס' חולין וכתובות ולא זכיתי להוציאם לאורה וגם בחייו לא נהנה מכתרה של תורה לכן אמרתי להעתיק תשובה אחת מתשובותיו שיהי' לו לזכרון טוב ויעזור ה' שימליץ טוב בעדינו בעולם העליון. וכה דבריו:

כבוד ידידי הרב המאוה"ג החו"ב איש חמודות מושלם במעלות ומדות כש"ת מו"ה אברהם ראטה שליט"א מק' לבוב

לנכון קבלתי מכתבו בקושיא ופירוקא והנני לתשובתו בקצרה. א) כ"ת הקשה לדעת הרמב"ם ז"ל הובא להלכה ביו"ד קי"ט וחו"מ רל"ד דהמוכר לחברו איסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים כשאכלו מהא דבכורות ל"ז פירות ונמצאו טבלים ולשיטת הראב"ד פ"ב ממעשר לקוח פטור אף בלקוח קודם מירוח ורק מדרבנן חייב וא"כ הרי באיסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים באם אכלו וקשיא בין להרמב"ם בין להראב"ד זה תורף קושיתו בקצרה. ולענ"ד נראה דהנה כקושייתו קשה ג"כ בהא דביצה ל"ז ע"ב דפריך הש"ס והא ר"י אפי' בדרבנן לית לי' ברירה כו' וקשה דילמא ר"י גופי' מחלק בין דאורייתא לדרבנן ורק דבהך דאי' קאמר אליבא דרבי יהודא דמוכח בהלוקח יין דלית לי' ברירה אפי' בדרבנן דהתם הוה לקוח. וביותר קשה דהרי מפורש בעירובין ל"ז דהאי דהלוקח יין הוה דאורייתא וקשה דהרי כיון דלקוח הוא הוה רק דרבנן וכבר הקשו זה התוס' בבכורות י"א ע"ב וכמו כן קשה בכ"מ. ולכן נראה לענ"ד דבר חדש דהיכא דנגמר ביד המוכר ובא לידי חיוב כגון שנגמרו אדעתא לאכלן אז אע"ג דמכרם אח"כ שוב לא נפטר מטעם לקוח וכשיטת הריב"ם בתוס' ב"מ פ"ח גבי הפקר ורק דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא רק בנגמרו מלאכתן ביד המוכר אדעתא למוכרם אח"כ דאז לא באו לידי חיוב ביד המוכר ובזה מחולקים הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם בלוקח קודם מירוח חייב ולהראב"ד אף בה"ג פטור וכ"ש אחר מירוח, אמנם היכא דכבר בא לידי חיוב ביד המוכר תו לא פקע חיובו ואף שמכרו חייב הלוקח ובזה כל הסוגיות יתיישבו לנכון וגם קושית מעכ"ת דשפיר בה"ג הוה טבל מה"ת. ובזה יש לפלפל בדברי הכ"מ שם דשיטת הראב"ד אף כפי' ריב"ם לא אתיא. ולהנ"ל שפיר אתיא כפירוש ריב"ם בנתמרח ע"ד לאכלם ובזה שפיר סובר הריב"ם דלא פקע חיובו והראב"ד קאי שם אדברי הרמב"ם דמיירי בנגמר מלאכתן ע"ד למוכרן ובזה אף ריב"ם מודה דפטור אפי' בלוקח אחר מירוח כיון דעדיין לא נתחייב ביד המוכר ומ"ש הראב"ד דשמעתא דהפועלים קשה להרמב"ם היינו קושית התוס' שם לפיר"ת ואקצר בזה כי הדבר ברור. לענ"ד:

ב) ונראה להביא ראי' לזה מהא דיומא פ"ג במי שאחזו בולמס דפליגי מר סבר טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה. והקשה השעה"מ בה' לולב דמאי פליגי הרי יכול להפקיר התבואה והפקר פטור ומתרץ דכיון שבא לידי חיוב תו לא נפקע יעו"ש. אמנם עדיין קשה דהרי כבר העיר המל"מ בפרשת דרכים דמאי פליגי הרי מה"ת חטה אחת פוטרת את הכרי ויוכל להפריש ולערבה אח"כ עם החולין ויבטל ברוב אמנם בשו"ת חת"ס הביא בשם הגאון יעב"ץ בספרו לחם שמים דתרומה שנפלה למקומה חוזרת ומדמעת כמבואר בירושלמי ואין עצה יעו"ש. ומעתה יוקשה דהרי יכול להפריש התרומה ואח"כ יפקיר החולין ואח"כ יערבנה עם החולין דאז אינה חוזרת ומדמעת דהרי הפקר פטור ובזה שוב הי' ההפקר קודם חיוב והקושיא מושכלת וכבר הקשיתי קו' זו בעת למדתי הסוגיא ביחד עם ידי"נ הגאבד"ק הארדענקא בהיותו אבדפה"ק וקלסי' מאוד. אמנם נראה דהרי בש"ס אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי ופליגי בלא אפשר ומקשה הש"ס אפשר פשיטא כו' הב"ע בעציץ שא"כ דרבנן יעו"ש. ומעתה נראה דהא דפליגי בלא אפשר בחולין היינו ביש לפניו טבל ותרומה ואין הבעלים לפנינו בה"ג אינו יכול להפקיר כיון שאינו שלו ובזה פליגי אי טבל חמור אי תרומה חמורה וכן נראה מלשון הרמב"ם בפי"ד ממ"א שכתב דאי אפשר לתקן הטבל והיינו בה"ג. ובזה מיושב קושית מהרש"א ז"ל שם בהא דגוזזין את הכרישין דמ"ס א"צ לעשר ומ"ס לא יאכל עד שיעשר וקאמר דפליגי באפשר בחולין והרי י"ל דפליגי בלא אפשר אי טבל חמור או תרומה חמורה. ובהנ"ל מיושב דאם באפשר בחולין כ"ע ל"פ ודחינן שבות דהפרשה בשבת ורק דפליגי בלא אפשר א"כ בהא דגוזזין את הכרישין במאי פליגי דהרי התם ליכא רק הכרישין שגזזו לו וליכא תרומה לפניו רק טבל וא"כ במאי פליגי הרי יוכל להפקיר דהרי התם הבעלים לפנינו דמ"ס לא יאכל עד שיעשר וע"כ דהבעלים לפנינו ומשו"ה קאמר דפליגי אי דחינן שבות דהפרשה ואע"ג דיכול להפקיר הרי זה ג"כ שבות היא ומה לי שבות דהפקר או שבות דהפרשה ודוק. ומעתה כיון דע"כ מיירי דאין הטבל שלו רק של אחרים וא"כ למה הוצרך הש"ס לאוקמי בעשא"נ דרבנן הרי בלא"ה אפי' בנקוב הוה רק דרבנן הואיל ואינו שלו ולא עדיף מלקוח דפטור מה"ת וע"כ כדברינו דכיון דכבר בא לחיוב לא מיפטר משום לקוח וז"ב לענ"ד:

ג) ויש ראי' גדולה למ"ש לעיל דהא דאפשר בחולין פירושו שהבעלים לפנינו ואפשר להפריש ולא אפשר היינו שאין הבעלים לפנינו ויש טבל ותרומה דאל"כ יוקשה בהאי דגוזזין את הכרישין והרי כיון דלגזוז מהמחובר הוא איסור דאורייתא וגוף הטבל היא דרבנן כיון דמיירי במעשר ירק וא"כ מדוע יהא שרי לקצוץ יותר מכפי הצורך להחולה ונעבור אנחנו באיסור דאורייתא והחולה יעבור רק באיסור דרבנן ומדוע יהא שרי לחתוך יותר ודוחק לומר דמיירי בגוונא דמנחות ס"ד דיש ג' בעוקץ אחד דאין זה במשמע ועוד דמי יודע אם בכרישין יצויר ג"כ כזה ולפמ"ש הרמ"א בסי' שכ"ח דאם הדבר בהול אין מדקדקין בכך יש ליישב. אמנם עפ"י הנ"ל מיושב דמיירי דאמדוהו להחולה על כל מה שחתכו לו ורק דפליגי אי דחינין שבות דהפרשה בטבל דרבנן דמ"ס דחינן ומפרשינן ואז יכול לערב התרומה עם החולין דאיסור דרבנן שרי לכתחילה לבטל ומ"ס לא דחינין ומאכילין לו טבל דרבנן כן נראה לענ"ד. ועפ"ז ממילא מיושב קו' מהרש"א ז"ל דילמא פליגי בלא אפשר. ובזה מיושב כיון דבע"כ ס"ל דאיסור דרבנן שרי לבטל לכתחילה וא"כ במאי פליגי בלא אפשר הרי יכול לבטלו כיון דמעשר ירק דרבנן ודוק:

ד') אמנם בגוף הדבר שכתבתי דהאי דהלוקח יין הוה טבל דאורייתא כיון דכבר בא לידי חיוב ביד המוכר יש לעיין מב"ק ס"ט ע"א דצנועין ור"ד אמרו דבר אחד יעו"ש דמתקנין לעניים שלא יכשלו באיסור טבל וקאמר הש"ס איפוך דר"י לר"ד ור"ד לר"י דלא סגיא דלא מתהפכות מתני' דבהאי מתני' קאמר ר"י דאית לי' ברירה ובהאי דהלוקח לית לי' ברירה יעו"ש. ולפי האמור אין קושי' דבהלוקח דכבר נגמרה מלאכתן הוה דאורייתא משא"כ בהא דר"י דלא נגמרה מלאכתן והוה לקוח ובדרבנן שפיר אית לי' ברירה ובשלומא לשיטת הרמב"ם ור"ת דלוקח קודם מירוח חייב מה"ת א"ש אבל להראב"ד דבכל גווני פטור קשה. אמנם נראה דהנה כבר הקשו כזה בחולין י"ד דלא משני הש"ס כן דחילוק בין דאורייתא לדרבנן ועיין בספר לב ארי' שם מזה. אכן נראה דכבר כתבו האחרונים לבאר הא דבדרבנן יש ברירה ולא בדאורייתא משום דבדרבנן ספיקא להקל. ומעתה להמבואר בעירובין ל"ו דבדבר שיש לו עיקר מה"ת מחמירינין בספיקא דרבנן וא"כ בלקוח דעיקרו דאורייתא שפיר גם בדרבנן אין ברירה וכן במוקצה לפמ"ש התו"י בביצה ד"ג דמוקצה חמור כעין של תורה וספיקא לחומרא יעו"ש וא"כ ל"ש בזה לומר ברירה. ורק בעירוב דרבנן קאמר הש"ס לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולא במוקצה וטבל. ויתיישב בזה קושית מהרש"א בביצה דל"ז בהא דעומד ואומר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר יעו"ש ואקצר להמעיין בהמהרש"א שם ודוק:

ה') ועתה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה תירוצו של הגאון מרימילוב בתשובתו לכת"ה ששלחו אלי שכתב ליישב קושית כת"ה הנ"ל באות א' וז"ל כיון דלקוח עכ"פ אסור מדרבנן הוה מום במקח כיון דהוה חסרון במשקל ושיטת הרבה פוסקים דאף אם רוצה להשלים החסרון בטל המקח ועיין בר"ן בפרק האיש מקדש שהביא ראי' מהא דביעי דפחיא למאן יעו"ש. וא"כ כיון דהוה מקח טעות תו לא הוה לקוח וממילא הוה טבל דאורייתא דהוה ברשות מוכר, וא"כ הלוקח איסור דאורייתא ולכך מחזיר הדמים ודוק כי נכון הוא מאוד למבין עכת"ד. ולענ"ד האם כי קצרה דעתי מהבין עכ"ז איני מבין דבריו לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם בפט"ו ממכירה וכוותי' פסקינין בחו"מ רל"ב ס"א במוכר לחבירו דבר שבמדה ומשקל ומנין אם חסר מהמנין המכר קיים ומחזיר הטעות וא"כ לא יתכן תירוצו ורק אפי' להראב"ד שחולק שם מ"מ כבר כתב הכ"מ שם וכ"כ בבית יוסף שם דהראב"ד מודה להרמב"ם ורק שהוסיף דין אחר לחלק בין אמר שק זה או סתם אבל במוכר כור חטים וחסר מעט בה"ג המקח קיים ומחזיר אונאה ועיין במח"א ה' מכירה דין אונאה סי' א' דאפי' במנה זו היכא שכבר משך משלים החסרון יעו"ש וא"כ בלוקח פירות ונמצאו טבלים המקח קיים והוה לקוח ופטור. ועוד לא אוכל להבין דעת הגאון מהרימלוב דאיך יעלה על הדעת דבזה ל"ה לקוח הרי כיון דלקוח דפטור הוא משום דתבואת זרעך כתיב ולא לקוח וא"כ נהי דלא קנה מ"מ לאו דידי' הוא ולא קרינן בי' תבואת זרעך ופטור מה"ת וז"ב לענ"ד:

ו') ובדבר קושית הגאון ישויע"ק ז"ל ביו"ד סי' כ"ז בהא דפריך בפסחים כ"ב והרי אמה"ח. ומאי קושי' והרי באמה"ח לכאו' ראוי דח"ש יהי' מותר מה"ת דל"ש בזה חזי לאיצטרופי משום דחלקו בחוץ פטור אולם יש לומר דעכ"פ אסור כיון שיש עליו משהו בשר ואותו בשר חזי לאיצטרופי לבשר מן החי דאף בחלקו חייב וא"כ כיון שעיקר האיסור מטעם דחזי לאיצטרופי לאיסור במה"ח וא"כ בזה לכ"ע מותר בהנאה כדמוכח מובשר בשדה טרפה וא"כ דילמא מיירי ר"נ באבר שאין בו כזית דמצד אמה"ח אין בו איסור ועיקר האיסור מטעם במה"ח ומותר בהנאה לישראל ומ"מ אסור להושיטו לב"נ משום דלא נאמרו שיעורין לב"נ ומה פריך הש"ס הא לכלבים שרי עכ"ק העצומה והנפלאה. לענ"ד נראה ליישבה ע"ד הפלפול דהנה בהא דאמה"ח צריך כזית משום דכתיב בי' אכילה הקשו תוס' בחולין צ"ו דילמא א"צ כזית והא דכתיב אכילה לחייב על כזית מאבר גדול אבל באבר שלם א"צ כזית ותירצו דבאמה"ח אינו חייב רק באבר שלם יעו"ש והיינו דאזלי לשיטתם בחולין ק"ב דחלקו מבחוץ פטור אף על כזית. אמנם עדיין יוקשה דהרי ה דפטור באמה"ח בחלקו מבחוץ הוא כמ"ש רש"י ותוס' בחולין ק"ג שם משום דחידוש הוא דחייב בבשר גידין ועצמות ואין בו אלא חידושו וא"כ באבר שאין בו עצם שפיר חייבין בחלקו מבחוץ וגם על חתיכה ממנו חייבין וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה ממ"א ה"ב וא"כ דילמא כתיב אכילה לחייב בחתיכה מאבר שאין בו עצם ול"ש תירוץ התוס' דבזה חייבין באמת וכמו שבאמת התוס' בחולין צ"ו שם כתבו רק באבר מבשר גו"ע דבעינין שלם ושוב קשה מנ"ל דבאבר שלם בעינין כזית, אולם נראה דא"א לומר דקרא אתי לזה דהרי בחתיכה מאבר שאין בו עצם בל"ז אסור משום במה"ח ולמ"ל קרא דחייב משום אמה"ח וע"כ דקרא אתי לאבר שלם דבעי כזית. אולם הרי צריך קרא לחייב ב' משום אמה"ח ובמה"ח. אמנם אנן לא קיי"ל כר"י בחולין ק"ב שם דמחייב באמה"ח ובמה"ח ב' כדמוכח מהא דפסק הרמב"ם באוכל אמה"ח מטרפה חייב ב' והרי כיון דע"כ מיירי שיש כזית בשר וא"כ בלא טרפה חייב ב' וכבר העיר בזה הראש יוסף בחולין שם והשעה"מ בפי"ז מאיסורי ביאה בכללי אאחע"א הקשה כזה גבי חלב מן החי יעו"ש וע"כ דלא קיימ"ל בזה כר"י וא"כ שפיר מוכח דאמה"ח צריך כזית דא"א לומר דקרא אתי לחייב ב' וכנ"ל. אולם כ"ז יוצדק למסקנת הש"ס דגם אמה"ח מותר בהנאה שפיר א"צ קרא לחייב משום אמה"ח בה"ג דבל"ז אסור משום במה"ח. אכן להס"ד דהש"ס דאמה"ח אסור בהנאה ובמה"ח הרי מותר בהנאה מקרא דבשר בשדה א"כ שפיר קשה קושי' הנ"ל דצריך קרא לחתיכה מאבר גדול שאין בו עצם ואי דאסור בל"ז משום במה"ח הרי נ"מ לענין הנאה דמשום במה"ח מותר בהנאה ואסר הקרא משום אמה"ח דיאסר בהנאה. וא"כ שוב באמת להך ס"ד דאמה"ח אסור בהנאה אמה"ח א"צ כזית כשהוא שלם דאין ראי' מדכתיב בי' אכילה כקושית, התוס' הנ"ל וא"כ שפיר פריך הש"ס הא לכלבים שרי ול"ק דילמא מיירי באבר שאין בו כזית דז"א דבהך ס"ד דאמה"ח אסור בהנאה א"צ כזית כלל באמה"ח ומיושב קושית הישויע"ק וזה חריף ומחודד בעזה"י. ויש להאריך בזה הרבה ואקצר מיראת האריכות ובפרט שכבר פלפלתי בסוגי' זו הרבה בחיבורי רצוא ושוב שחיברתי בימי בחרותי ביחד עם רעי המנוח הגאון העצום צדיק ונשגב מו"ה שמעון הלוי סג"ל זצ"ל בן הרב מו"ה יהודא דוב שו"ב ז"ל מק' דאבראמיל אשר מדי דברי בו זכור אזכרנו והמו מעי לו כי נאסף אל עמיו קודם חצי ימיו בימי הילדות והשחרות ויגע ומצא כדי מדתו כי הי' בקי בכל הש"ס וארבעה חלקי הש"ע וספרי קדמונים ואחרונים כאחד מהגדולים אשר לפנינו וספרי קבלה ומנ"כ בק' עיר ישן ושמעתי שקודם הסתלקותו שרף כל כתבי חידושיו ולא נשאר ממנו רק מה שחיברנו ביחד זכותו יעמוד לי כי אהבת עולם אהבתיו ונתגדלנו יחד ובכל יום פלפלנו בהלכה יה"ר שימליץ טוב עבורי בעולם העליון]:

ז) ומה שפלפל בפסחים מ"ו בהא דר"א אומר לא יקרא לה שם עד שתאפה ועיקר ההיתר דאי בעי בצע מכל חדא וחדא וע"ז העיר לפמ"ש הטו"ז ביו"ד שכ"ד סקט"ו בשכח להפריש חלה דאוכל והולך ואח"כ מפריש דבה"ג צריך להפריש חלק קטן שיהא בעיסה ק"א נגדה. וא"כ הכא דמדין המשנה צריך להפריש א' ממ"ח וא"כ אי יבצע מכל חדא:

וחדא תיאסר העיסה למפרע. וכתב לתרץ דסברת הטו"ז היא כיון דחיבורי אוכל כמאן דמפרתי דמי וא"כ אמרינן דהוה כהפריש מעיקרא וכמבואר בחולין דע"ג והיינו כיון דצריך להפריש בעודה עיסה וא"כ עי"ז נאסר אח"כ בבישול. משא"כ הכא דאסור להפריש מהעיסה דלא יקרא לה שם עד שתאפה וא"כ אסור להפריש קודם ולא הוה כמאן דמפרת רק אח"כ בשעת הפרשה ומשו"ה לא נאסר למפרע והאריך בזה לתרץ קושית רש"י ז"ל דיקרא לה שם קודם שתאפה עכת"ד בקצרה והאם כי דבר חכמה אמר בזה אין דבריו עולין יפה דהרי גם במשנתינו שייך לומר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי כיון דמצוה להפריש מהעיסה אע"ג דעתה נטמאת העיסה מ"מ הרי מעיקרא קודם שנטמאת העיסה שייך לומר כמאן דמפרתי דמי דע"כ מיירי בנטמאת העיסה אח"כ דאל"כ לא הי' צריכין לזה דיכול לאפותו קבא קבא וכמבואר בירושלמי הובא בצל"ח שם וע"כ כשנטמאת אחרי הגלגול ומשו"ה אמרינן הואיל משום דליכא עצה דקבא קבא וא"כ שוב יוקשה דתיאסר למפרע. [ועפ"י דברי הירושלמי הנ"ל מיושב מה שקשה לי בהא דקאמר הש"ס שם דהא דרבה ור"ח תליא במחלוקת דר"א ור"י ודחי לה. והרי בעכצ"ל דבין ר"א ובין ר"י ס"ל הואיל דאי מיקלעי אורחים דאל"כ מדוע פליגי דוקא בנטמאת העיסה ולא פליגי מה נעשה בעיסה טהורה וליכא כהן דליספי לי' החלה וע"כ דבה"ג שרי מטעם הואיל ואי מיקלעי אורחים כהנים וחזי להו ומוכח דאית להו הואיל וזה קושי' עצומה. ועפי"ז ניחא דבגוונא דאין לו כהן כה"ג אינו רשאי לעשות עיסה רק עושה קבא קבא וכנ"ל]:

והנה בגוף קושית. מעכ"ת שדימה שהנהו יחיד וראשון בקושי' זו כבר קדם לו הישויע"ק בסי' שכ"ב שם, ולענ"ד נראה בזה לקושטא דמילתא דיש לדקדק דהטו"ז כתב דינו רק היכא דאוכל ואח"כ מפריש ומדוע לא פסק כן בכל מקום דשכח להפריש מהעיסה וצריך להפריש אחר אפי', ולכן נראה דבגוף סברת הטו"ז דכיון שהוברר שזה חלה אסרה העיסה שקיבלה טעם מהחלה דבדרבנן יש ברירה נראה מזה דסובר כמהרש"ל בדיני ברירה דאף לחומרא אמרי' יש ברירה בדרבנן. אמנם לפמ"ש הפ"י בביצה דל"ז דהא דבדרבנן יש ברירה משום דספיקא דרבנן לקולא אבל לחומרא ל"א ברירה בדרבנן דבזה אדרבה סד"ר לקולא וא"כ ל"ש לאסור העיסה מטעם ברירה. אולם נראה דהיכא דאוכל ואח"כ מפריש עיקר ההיתר דסמכינן אברירה שאח"כ כשמפריש הוברר שזה שאכל חולין הי' וזה שהפריש חלה וא"כ עיקר ההיתר מטעם ברירה וא"כ אין ביכולתינו לאחוז החבל בשני ראשין דלזה יש ברירה ולזה אין ברירה וכיון שהוברר שזה חלה מעיקרא וא"כ למה לא תיאסר העיסה שקיבלה טעם מהחלה ומשו"ה הצריך שיהא בעיסה כדי לבטל. ומעתה לפ"ז בגוונא דשכח קודם אפי' ורוצה להפריש אחר אפי' דבזה אין אנו צריכין לבא לתורת ברירה כיון שאינו אוכל קודם הפרשה וא"כ שפיר א"צ לבטל דבאמת נוכל לומר בדרבנן אין ברירה ורק כעת הוברר שזה חלה מכאן ולהבא ועל מעיקרא ל"א ברירה לחומרא גם בדרבנן וכנ"ל ומיושב מה שהקשה מעכ"ת בטוב טעם ודעת בעזהי"ת:

ובזה יש לבאר דברי הרמ"א באופה פשטידא דצריך להפריש מעיסה אחרת ונדחק הטו"ז בזה וגם תירוצו אינו מובן כמ"ש בדג"מ שם. ובהנ"ל יש לומר דבאמת בבשר הפשטידא יש טעם והוה כמפריש מחיוב על הפטור. ועכצ"ל כיון דאמרינן ברירה והוברר הדבר שזה חלה והשאר חולין גמורים ומותר. וא"כ. כיון שבע"כ מטעם ברירה אתית עלה וא"כ הוברר שזה חלה מעיקרא וא"כ תיאסר הפשטידא שקיבלה טעם מהחלה ולזה מפרישין מעיסה אחרת דאז לא קיבלה טעם מהחלה כלל כן נראה לענ"ד ברור בעזהי"ת:

ח) ועוד נראה בישוב קושית מעכת"ה עפ"מ שכתבתי בתשובה לידי"נ הגאבד"ק האראדענקא בעל דבר משה ליישב הקושי' בהא דאמרי' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י והרי לפמ"ש המל"מ בפ"י מבכורים ה"ח בהא דפסק הרמב"ם דחייבין באחריות ראשית הגז דזה רק שם שאין המצוה בדבר מיוחד אבל בשאר מתנות כהונה שהמצוה בדבר מיוחד אין חייבין באחריות. וא"כ לפ"ז ה"ה בחלה דאין המצוה בדבר מיוחד חייבין באחריות כמו בראשית הגז וא"כ איך קאמרי' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו והרי עובר עליו מדין קבלת אחריות והקושי' עצומה. וכתבתי לתרץ עפמ"ש האחרונים דב"י עוברין רק בכזית ולא בח"ש וא"כ קשה מה נחלקו כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט הרי מה"ת חלה אין לה שיעור ויכול להפריש ח"ש שאין עוברין בב"י ואף למ"ש הנובי"ת חיו"ד סי' ר"א דלצאת יד"ח נתינה לכהן צריך מה"ת להפריש כשיעור מ"מ בנטמא דאין לכהן מזה כלום וההפרשה היא רק לאפקועי איסורא דטבל וא"כ סגי בכ"ש וזה קושי' עצומה ובשחק עדי כי מצאתי אח"כ בדו"ח להגאון מוהרעק"א שקדמני בזה. וליישב נראה דהנה הפ"י הקשה בהא דאר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י לפמ"ש הוא בפ"ק דלחמץ ידוע מהני ביטול רק לענין הלאו ולא לענין העשה דאין ביעור חמץ אלא שרפה וא"כ מדוע אר"י דלא זהו חמץ שמוזהרין עליו הרי עכ"פ עדיין עובר בעשה יעו"ש בפ"י, ואנכי גברא חזינא ותיובתא לא חזינא דבשלמא בביטול חמץ ידוע שפיר כתב בפ"ק דעדיין עובר בעשה דתשביתו כיון דמצות התורה לשרוף חמץ שיש לו וא"כ בביטול לא יצא עדיין ידי חיוב מה"ת משא"כ הכא דהחמץ אינו שלו אינו מוזהר גם בעשה דתשביתו הואיל ולא הי' שלו. והרי יותר מזה כתבו האחרונים דבקיבל אחריות נהי דעובר בב"י דגלי קרא דלא ימצא מ"מ תשביתו ל"ש בזה דאין לנו קרא ע"ז ומכ"ש בנ"ד דאף קודם הפרשה יש בזה חלק גבוה שאינו שלו כמ"ש התוס' בפסחים ל"ח ובסוכה לענין מצה של טבל דל"ה שלכם יעו"ש ורק שאינו מבורר חלק גבוה וכשמפריש אח"כ והוברר שזה חלק גבוה ומעיקרא לאו דידי' היא ואין בזה עליו חיוב תשביתו כן נלענ"ד ברור. ובזה מיושב שיטת הר"י בתוס' פסחים כ"ט דאין לוקין אב"י דניתק לעשה. והקשו עליו ממשנה דכיצד מפרישין הנ"ל דהרי אין בזה שום איסור דמשהה ע"מ לבערו ובהנ"ל מיושב עפמ"ש הרב במחוקק יהודא בסי' תמ"ו דאף לשיטת הר"י דאינו עובר הוא רק בלאו דב"י אבל בעשה דתשביתו עובר וא"כ שפיר נחלקו כיצד מפרישין בכדי שלא יעבור בעשה והא דאר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י דב"י בל"ז ליכא לשיטת הר"י הכונה דכאן דאין בזה הלאו משום דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ממילא ל"ש כאן העשה וכנ"ל ומיושב שיטת הר"י ודוק. ומעתה לפ"ז הנה נראה לחדש דאף דב"י ליכא בח"ש מטעמא שכתב השאג"א דטעמא דח"ש משום דחזי לאיצטרופי וכ"ז שייך באכילה אבל בב"י אף אם יצטרף אליו עד כזית לא יעבור למפרע יעו"ש. וכ"ז רק לענין ב"י אמנם לענין עשה דתשביתו דבזה הלאו אינו עובר עד הלילה להרבה שיטות והעשה בע"פ וא"כ העשה באה בעיקרה כדי שלא יעבור על ב"י וא"כ בזה אף בח"ש שייך עשה דתשביתו כיון דחזי איצטרופי שיעבור בב"י מכאן ולהבא ושייך העשה בח"ש כדי שלא יבא לידי ב"י דזה עיקרה של העשה ודוק בזה. ומעתה מיושב הקושי' הנ"ל דיכול להפריש ח"ש. דעדיין יעבור בהעשה. ומעתה מיושב ג"כ הקושי' הנ"ל דעכ"פ הוא חייב באחריות לדברי המל"מ. ובהנ"ל מיושב דכבר הבאתי בשם האחרונים דבחמץ שאינו שלו ורק קיבל עליו אחריות ל"ש העשה וכמ"ש השאג"א בסי' ע"ח וא"כ שפיר קאר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י ואי דחייב באחריות הרי לזה שוב יש תקנה להפריש ח"ש דעשה בלא"ה ל"ש בזה ורק הלאו ושוב יש תקנה בהפרשה ח"ש וכנ"ל. ובזה מיושב קושית הישויע"ק בסי' תנ"ז בהא דקאמר הש"ס דטעמא דר"י משום דטוה"נ אינו ממון והרי עכ"פ גורם לממון הוה יעו"ש. ובהנ"ל מיושב דעכ"פ ל"ש בזה עשה דתשביתו ויכול להפריש ח"ש וכנ"ל. עכ"ד בתשובה שם והארכתי בזה. ומעתה מיושב ג"כ קושית כת"ה דבזה שנטמאת העיסה גם לדין המשנה יכול להפריש ח"ש ויוצא בזה מה"ת ושפיר יכול להפריש כמ"ש הטו"ז שיהא שיעור ביטול ואקצר כי הארכתי בזה בתשובה שם:

ט') ובפשוט נראה בישוב הקושי' דד' הטו"ז שייכים רק בבישול וכגונא דמהרי"ו אבל באפי' הרי נאסר רק כדי נטילה וא"כ אי בעי בצע כל חדא וחדא עם כדי נטילה ורק בבישול נבלע הטעם בכולו ושפיר כתב הטו"ז ולא באפי' ועיין בש"ך בסי' שכ"ג סק"ה ובהגהות הגרעק"א זצ"ל ומיושב קושית מעכ"ת בפשוט. אמנם כן לענ"ד דברי הטו"ז תמוהים מטעם אחר דאפי' אם נאמר דמיירי בבישול מ"מ מדוע שרי לבטל לכתחילה דהיינו לבשל כל העיסה הרי ראוי לומר שיניח קצת מהפת ובלא"ה בעינין שישאר כדי שיהא שירי' ניכרים וכמבואר ברמ"א בסי' שכ"ג ס"א ואח"כ יפריש עם כדי נטילה וצע"ג לענ"ד דברי הטו"ז:

את זה ראיתי להשיבו למען כבודו וביתר דבריו אין דרכי להשיג על זולתי בדבר הנוגע לפלפולא, והנני הכו"ח פה יאברוב ג' משפטים תרל"ח:

ידידוש"ת באהבה יוסף באמבאך

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה