אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן מו

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן מו

סימן מה

המשך תשובה הנ"ל

א') ובעומדי בהך דסוף עירובין במחלוקת ר"י ור"ש בענין שבות במקדש הנה מקום אתי ואציגה פה מה שאמרתי בסיומא דמס' עירובין לבאר בדרך דרוש הלכה ההדרן עלך המוציא תפילין וסליקא לה מס' עירובין דהנה בסיומא דמס' עירובין שם במשנה ר"ש אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו אלא משום שבות ובש"ס שם מפרש דקאי אמי שהחשיך שהתירו הוא משלו ורק בשבות בעניבה התירו יעו"ש בש"ס. ואינו מובן מדוע הביא דברי ר"ש בכאן ולא לעיל במקומו וכבר העירו בזה רש"י ותוס' שם. ולענ"ד נראה דהנה כבר הקשו התוס' בסוף עירובין שם בהא דאמר ר"י בדף ק"ה שם ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש"י דכ"ע המכניס שרץ במקדש חייב ולענין הוצאות טומאה פליגי. והרי אם מכניס שרץ למקדש חייב א"כ מוזהר ג"כ להוציא הטומאה מוישלחו ומ"ט דמ"ד מעזרה לא יעו"ש. אכן לענ"ד נראה בישוב הקושי' להמבואר ביבמות ד"צ ע"ב כולהו נמי שוא"ת היא וכתבו התוס' שם דאף שאסור ללבוש בלא ציצית מ"מ כיון שכבר מעוטף הוה שוא"ת ורק בכלאים שעובר בעת לבישה מיקרי גם אח"כ קו"ע אבל בציצית דבשעת לבישה אינו מחויב רק אח"כ ואז הוה שוא"ת יעו"ש. וא"כ כאן במקדש נהי דמוזהרים בלאו דלא יטמאו את משכני וישלחו מ"מ כיון שכבר השרץ במקדש הוה שוא"ת ורק אם הכניס שרץ למקדש דעובר בשעת הכניסה גם אח"כ הוה קו"ע אמנם בנמצא שרץ במקדש מאליו ולא עבר בכניסתו שפיר הוה שוא"ת וחז"ל יכולים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת אף שעובר בעשה דוישלחו והעמידו חז"ל דבריהם במקום תורה דשוא"ת ומיושב קושית התוס'. אמנם עדיין קשה דהנה לכאורה קשה בהא דפליגי מהיכן מוציאין אותו והרי מהראוי הי' להוציאו מכל המקומות משום דאין שבות במקדש ומצאתי להרע"ב ז"ל בפירושו בפ"ה דתמיד העיר בזה וכתב דעל שבות כזה גזרו אפי' במקדש יעו"ש. אכן אינו מובן מדוע משונה שבות. זה מכל השבותים ואדרבה בכאן דהשבות הוא איסור מוקצה אין זה שבות חמור רק שבות קל משארי שבותים כמבואר באו"ח סי' של"ד ס"ב ובדג"מ סי' הנ"ל סכ"ו מזה. אכן לענ"ד נראה דהרי כבר נסתפק המל"מ בפ"ג מב"מ ה"כ אי מוציאין אותו מכל הר הבית או מניחים אותו במקום מוצנע בהר הבית דלכאורה כמו שמוציאין בחול מהר הבית כמו כן בשבת ואף דיש איסור הוצאה מרה"י לרה"ר מ"מ הרי ירושלים דין כרמלית לה וחזר והקשה דהרי מבואר בש"ס דאחרי שנפרצה חומת ירושלים דין רה"ר יש לה והאיך אפשר דהמשנה מיירי קודם שנתפרצה יעו"ש ועי"ז העלה דבהר הבית עצמה מניחין יעו"ש אכן לענ"ד קשה לומר דרק למקום הר הבית מוציאין דהרי א"כ נמצא דלר"ש בן ננס שמוציאין אותו רק ממקומות המוקדשים ביותר נמצא דהי' מניחים אותו בעזרה מחוץ למקומות אלו והאיך אפשר לומר כן דהרי מניחו בידים במקום שחייבין כרת וכבר העלה המנ"ח במצוה שס"ג דכל מקום בפני עצמו נקרא כניסה מיוחדת ואין המקדש כולו מקום אחד והאיך מכניסו למקום אחר שחייב עליו כרת ומניחו שם ובעכצ"ל דמוציאו מכל העזרה כמו כן לר"ע דמכל העזרה מוציאין אותו באמת מכל הר הבית לחוץ טרם שנפרצו חומות ירושלים ונעשה רה"ר. ועוד ראי' לזה דהרי כבר הקשה המל"מ שם בשם הבאר שבע דהאיך אפשר דאסור בשרץ משום מוקצה והרי לא גרע מגרף של רעי דמבואר בפרק משילין דמותר להוציאו ותירץ המל"מ שם דזה רק בבית דירתו אבל שם במקדש והר הבית אין כאן בית דירה ואסור יעו"ש. אכן לענ"ד עדיין יוקשה דהרי בזה נחלקו רשב"נ ור"ע מאיזה מקום מוציאין והמה הי' תנאים קדמונים ויוקשה לשיטת ר"ש דלית לי' מוקצה מר"ע רבו גם סתמא דמתני' דפ"ה דתמיד דפסכתר הי' משמש לזה מוכחת דזה דבר שכך הי' במציאות אם נמצא בשבת שרץ הי' כופין פסכתר ורק ר"ע ורשב"נ פליגי באיזה מקום הי' מוציאין ובאיזה מקום כופין פסכתר אבל זה דבר ברור לכ"ע שפסכתר הי' במקדש משמש לזה ובזה לא נחלק אדם דהמשנה דתמיד שם נשנית אליבא דכ"ע וזה עדות גמורה. שכך הי' נוהגין ושהפסכתר הי' ביחוד לזה ועוד לב' דברים אבל גם לזה. וא"כ לר"ש דלית לי' מוקצה אין כאן שום איסור להוציא שרץ. ולא מיבעיא לשיטתי' דרבא בשבת מ"ה ובביצה כ"ז דאף בבע"ח שמתו סובר ר"ש דאינם מוקצים בודאי דקשה רק אף לשיטת רב שם דמודה ר"ש בבע"ח שמתו. מ"מ הרי זה רק במתו בשבת. אבל אם נתנבלו מע"ש מותרים לר"ש אף שלא הי' דעתו עליו מאתמול דר"ש ל"ב הכנה ורק במקצה מדעתו אית לי' אבל הכנה ומוקצה לית לי' וא"כ בנמצא שרץ במקדש דאין ידוע אימת מת א"כ הרי קיי"ל בריש נדה כל הטמאות כשעת מציאותן ובודאי גם ביה"ש הי' מת ואף לר"ש שם בריש נדה מ"מ בה"ג באיסור דרבנן בודאי מקילין בספיקו ואמרינן שכבר הי' מת בע"ש וא"כ לר"ש אין כאן מוקצה כל עיקר. ובשלמא לר"י דאית לי' מוקצה שפיר יש לומר כיון שנמצא כעת בשבת ולא הי' דעתו עליו מע"ש הוה מוקצה. אבל לר"ש אין כאן שום סברא שיהי' אסור וא"כ אליבא דר"ש אין כאן שום צורך לפסכתר לענין זה וזה דבר דכ"ע מודים בו שהי' הפסכתר משמש לזה ויוקשה לר"ש מהך דפסכתר ומר"ע רבי' והקושי' עצומה. ולכן נראה להביא ראי' מזה לדברי המל"מ שם בצד הראשון דהמשנה מיירי קודם שנפרצו בה פרצות והאיסור משום הוצאה מרה"י לכרמלית כי הי' מוציאין מכל הר הבית ומיושב קושי' הנ"ל. והגם דבשבת כ"ט מוקי ראב"א דר"ע ור"א ס"ל כר"י ואעפ"כ פוסק הוא עצמו כר"ש יעו"ש. וא"כ דר"ע סובר כר"י במוקצה אין קושי' מהך דעירובין אבל עדיין יוקשה מהמשנה דתמיד דזה עדות שכך נעשה ובפרט לרבא בשבת כ"ט שם דחולק על ראב"א בודאי דצדקו דברינו דאליבי' אין ראי' דר"ע סובר כר"י וצדקו דברינו. ומעתה יתיישב קושית הרע"ב הנ"ל דהרי אין שבות במקדש. ובהנ"ל מיושב דהרי כבר כתב הרע"ב בפ"ג דעירובין לענין שבות ביה"ש דב' שבותין גזרו עליו אף ביה"ש והגרעק"א בתשובותיו סי' קנ"ט העלה כן גם בענין מקדש דב' שבותין גזרו אף במקדש יעו"ש. וא"כ הרי בכאן יש ב' שבותין שבות טלטול מוקצה ושבות דהוצאה מרה"י לכרמלית ואף במקדש גזרו ומיושב קושי' הנ"ל:

ב) ובזה נראה לבאר דברי רש"י ז"ל בעירובין שם שכתב דכהן מוציאו בהמיינו בשבת ול"ח לטלטול דאין שבות במקדש יעו"ש. והנה דברי רש"י ז"ל תמוהים מאוד דאם בכאן ההיתר משום שבות במקדש א"כ מדוע נחלקו באיזה מקום הרי בכל המקדש אין שבות ובע"כ דל"ש בכחן אין שבות במקדש יהי' לאיזה טעם שיהי' ורק משום טומאת המקדש מותר להוציאו ובזה נחלקו באיזה מקום וכמו שפירש"י בעצמו בסוף העמוד דאם אין איסור טומאה לא נדחה שבות מקמי' ורק משום כבוד השכינה הותר יעו"ש. ואם הי' שייך בזה אין שבות במקדש א"כ בכל הר הבית ל"ש שבות זה ותמוהים מאוד דברי רש"י בזה. אכן עפ"י הנ"ל נראה לבאר דבריו דהרי כבר העיר המל"מ שם להביא ראי' מדברי רש"י הנ"ל דהכא משום איסור טלטול מוקצה נגעו בה. ולענ"ד נראה דאדרבה גם דברי רש"י יתפרשו בטוב דהאיסור כאן משום הוצאה היא. דהרי כבר הקשה המל"מ שם עוד מדוע נקטה המשנה דין זה רק בשבת ולא ביו"ט דאם האיסור משום טלטול גם ביו"ט אסור ובע"כ דאין כאן טלטול משום דהוה כגרף של רעי דמותר וה"ה שרץ. ואולם למה שהעלה המל"מ בסוף דבריו שם דזה רק בבית ושוב שייך בכאן איסור טלטול מוקצה שוב יוקשה מדוע נקטה המשנה רק בשבת והקושי' עצומה וחידוש שלא העיר בזה המל"מ. אכן לענ"ד נראה דבאמת כונת רש"י לבאר זה. דבאמת האיסור כאן משום הוצאה והוה ב' שבותים וגזרו אף במקדש. אכן ביו"ט דהותר הוצאה ויש רק איסור מוקצה שפיר מותר דאין שבות במקדש ובפרט שבות קל כזה כטלטול מוקצה. ורש"י ז"ל כונתו לתרץ זה בתר שכתב בשבת רצה לבאר מדוע רק בשבת ולא ביו"ט ולזה כתב ול"ח לטלטול ויהי' אסור אף ביו"ט דאין שבות במקדש ומשו"ה ביו"ט דאסור רק משום טלטול מוקצה מותר ורק בשבת דיש ב' שבותים אסור גם במקדש ורק משום איסור שהיית טומאה או משום כבוד השכינה התירו ולזה נחלקו באיזה מקום ומבואר לנכון דברי רש"י ז"ל ואדרבה גם הוא מפרש כדברינו דמשום איסור הוצאה נגעו בה ודוק ואין אתי הספרים על מס' עירובין גאון יעקב ובית יעקב לראות אם מדברים מזה ולדעתי הדברים קרובים למרכז בעזה"י:

ג') אולם לפ"ז שוב יוקשה לר"ש דלית לי' מוקצה וא"כ אין כאן רק איסור הוצאה ושוב שייך לומר אין שבות במקדש ויוקשה לר"ש מהך דשרץ שנמצא במקדש דהרי מהראוי הי' להתיר בכל מקום. והנה לכאורה רציתי לומר דכיון דצריכין להוציאו חוץ להר הבית א"כ להך סברא בעירובין ק"ג ע"א דשבות במקדש במדינה לא התירו וא"כ כאן הוה שבות במדינה. אולם ז"א דהרי הי' בזה עצה לעמוד לפני השער של הר הבית ולזורקו לחוץ ואז יהי' שבות במקדש. ועוד דכיון דההוצאה במקדש א"כ ההנחה לבדה אין איסור בכרמלית דרק על הוצאה והכנסה גזרו חז"ל. ובפרט דכבר האריך הטו"א בר"ה כ"ט דאף אם השבות נעשה בירושלים מ"מ אם הוא בעיקרו משום העזרה וטפל להעזרה שייך גם בירושלים א"ש במקדש יעו"ש. וא"כ בנ"ד דעיקר הדבר מתחיל במקדש והוא משום נקיון המקדש שפיר מותר להוציאו גם לחוץ יעו"ש בטו"א ותראה דנ"ד הוה כ"ש מדינו של הטו"א שם בענין תקיעה בירושלים וא"כ יוקשה לר"ש מהך דהכא וכנ"ל. אכן נראה דהרי כבר הבאתי בסי' הקדום מחלוקת ר"י ור"ש בעירובין הנ"ל בענין קשר שאש"ק דר"י סובר דגם שבות כזה הותר במקדש ור"ש סבר דשבות כזה שהוא משום לתא דאורייתא לא הותר במקדש. ומעתה נראה דר"י ור"ש בהך דמוקצה אזלי לשטתייהו דלשיטת ר"י דגם בשבות שהוא משום לתא דאורייתא הותר במקדש וא"כ גם איסור הוצאה מרה"י לכרמלית אף דהוא משום לתא דאוריתא דמרה"י לרה"ר מ"מ הותר במקדש ושייך לומר גם בזה אין שבות במקדש. אליבי' א"ש דהוא לשיטתו דסובר מוקצה אסור וא"כ יש בזה ב' שבותים ואסור גם במקדש ואולם ר"ש דסובר דאין איסור משום מוקצה ואליבי' ליכא ב' שבותים אמנם הרי לשיטתו שבות כזה שהוא משום איסור תורה לא הותר במקדש וכדברי הרע"ב הנ"ל דשבות כזה גזרו אף במקדש והיינו כיון שהאיסור משום הוצאה א"כ הוא משום לתא דאוריתא. ולא הותר במקדש ורק אם האיסור משום מוקצה יש לומר דאין בו לתא דאורייתא כמ"ש תוס' ביצה ד' ופלפלתי בזה במ"א. אבל אם הוא משום הוצאה יש בו לתא דאורייתא והוה כמו בקשורה דסובר ר"ש דאסור גם במקדש וממ"נ א"ש בין לר"י ובין לר"ש. ומעתה יבואר לנכון סידור המשנה הנ"ל דסידר דברי ר"ש שאמר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו אלא משום שבות אחרי דברי ר"ע. והיינו דר"ש הוציא מזה לשיטתו דבריו. והיינו דלשיטתו דלית לי' מוקצה דיש רק שבות א' קשה דנימא א"ש במקדש ולזה אמר דבריו שלא התירו אלא משום שבות שאין משום לתא דאורייתא בו וזהו משלך נתנו והיינו רק במקום שהוא משלהם גרידא ואין בו משום לתא דאורייתא ומיושב הקושי' ושפיר סידרה המשנה דבר ר"ש בכאן. והא דקאמר הש"ס היכי קאי היינו לפרש לשון משלך נתנו והבן:

ד') נחזור להנ"ל יצא מדברינו דמשו"ה אסור להוציא בשבת אף שמוזהרין בעשה דוישלחו מן המחנה משום דהוא בשוא"ת וכנ"ל באות א'. אכן בגוף הדבר דקאמר הש"ס ביבמות ד"צ דאע"ג דאין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת מ"מ בשוא"ת יכולים לגזור כבר נתקשיתי זה כמה בטעמו של דבר דהרי העשה והל"ת שניהם מפי הגבורה נאמרו ומדוע יכולים חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ולא בקו"ע ואמנם רש"י ביבמות שם כתב לבאר הדבר דשוא"ת היא דבר דממילא וג"כ אינו מובן ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. עוד הקשו התוס' ביבמות שם מסדין בציצית דבשעה שלובש בלא ציצית עובר בקו"ע ואף שתירצו דשם האיסור בשעה שכבר לבוש. אולם הרי חזרו והקשו מברכת להתעטף דמשמע דהחיוב בשעת הלבישה ולא תירצו כלום. וזכורני בלומדי מס' כתובות עם בני ישיבתי בק' דעברעצין אמרתי לבאר הדבר להמבואר בכתובות דף ו' ע"ב דקאמר אביי דמשו"ה חתן פטור מק"ש משום דטרוד דלא מצי בעיל ופירש"י ותוס' שם טירדה דצער והקשה רבא מאבל דחייב בכל המצות ורק מתפילין פטור וכתבו התוס' שם לתרץ אליבא דאביי דאבל טרוד טירדה שאינה של מצוה אכן חתן דמצטער צער מצוה שפיר פטור. ולכאורה יוקשה דהרי כיון שעכ"פ פטור מתפילין א"כ הוא מצטער ע"ז שאינו מקיים מצות תפילין ויופטר מכל המצות דזה הוה טרדה דמצוה ומצאתי להרש"ש שם בהגהותיו שהעיר בזה. אולם לק"מ דהרי חתן פטור מק"ש רק בלילה שהוא זמן חיוב בעילת מצוה ואינו יכול ומצטער אבל ביום דאינו זמן חיוב אף שא"י ג"כ לקיים אז מ"מ הואיל ופטור אז ממצוה זו חייב וכמו כן באבל כיון שהוא פטור ממצות תפילין בזמן הזה שפיר אינו מצטער וז"פ דאל"כ נאמר בשבת דלאו זמן תפילין יופטר מכל המצות דמצטער שא"י לקיים מצות תפילין וז"פ. ומעתה לפ"ז יוקשה לכאורה במקום שחז"ל גזרו על איש אחד שלא יקיים איזה מצוה מן המצות יהי' הדבר לסיבה שתהי' מ"מ כיון שהוא מחויב במצוה זו וחז"ל אסרו עליו א"כ הוה מצטער ויופטר עי"ז מכל המצות שבתורה לשיטתי' דאביי דמצטער בה"ג פטור ממצות. אכן נראה דהדבר נכון דהרי כבר העירותי מדוע יכלו חז"ל לעקור דבר מה"ת ולפוטרו. [ואולם נראה באמת ע"פ הנ"ל דהרי כבר כתבו תוס' בפסחים ס"ב ע"א לתרץ קושיתם דהאיך יוכלו חז"ל לחייבו בפסח אחר הרי הוה חב"ע ותירצו כיון דלא יזרוק הדם אינו וצא ומותר להביא אחר והיינו דאז כבר מחויב מה"ת וחז"ל המה רק גורמים לזה יעו"ש בתוס'. ומעתה כיון שחז"ל גזרו עליו שלא יקיים המצוה א"כ הוא טרוד טירדה דצער ופטור מה"ת ואין בזה עקירת דבר מה"ת אכן לכאורה כיון שפטור שוב אינו מצטער ושוב יתחייב. אך הרי הדבר מתהפך כי שר חותם דאם מחויב שוב הוא מצטער ושוב פטור וכיון שחז"ל אסרוהו לקיים מצוה זו שוב אזלינן בזה לחומרא וכמ"ש תוס' פסחים כ"ו וב"מ ד"ל בענין עלה עלי' זכר וממילא פטור. וכ"ז במצוה זו שהוא אסור בה מתקנת חז"ל שפיר שייך לומר דאזלינן לחומרא ופטור כיון שאסור לו לעשות. אכן בשאר מצות שאינו אסור בהם ורק שתרצה לפוטרו מטעם טרוד טירדה דצער בזה שוב אזלינן לחומרא ואמרינן דפטור ממצוה זו שחז"ל אסרו עליו כיון דבאמת אינו מקיימה ופטור וממילא אינו טרוד ושוב חייב בכל המצות דבזה אדרבה אזלינן לחומרא שיהי' חייב בכל המצות. ורק שם בכתובות דבאמת הדבר הוא מצוה שיש בה ג"כ הנאת הגוף והוא מצטער שאין ביכולתו לעשותה ורק דצריך שיהי' ג"כ טירדה דמצוה שפיר עכ"פ נקרא מצוה והוא הרי מצטער על הנאתו והמצוה נצרכת רק לעשות הצער טירדה דמצוה שפיר פטור מכל המצות. אכן בנ"ד במקום שחז"ל אסרו עליו מצוה מהמצות שאין בזה שום צער מהנאת הגוף ורק צערא דמצוה שפיר אמרינן שפטור ממנה ואינו מצטער וחייב ככל המצות ורק במצוה זו שנאסר בה פטור דאזלינן לחומרא הן לענין פטורא דמצוה זו שאסרו חז"ל הן לחיובא דשאר מצות. ומעתה מובן שפיר הטעם דחז"ל יכולים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת דעל ידי גזירתם הוא פטור מה"ת. וכ"ז רק בשוא"ת אכן בקו"ע דהדבר ברור דהא דעוסק במצוה וכן טרוד טירדה דמצוה אינו פטור רק ממ"ע ולא ממצות ל"ת וא"כ כיון שטירדה אינה פוטרת מקיום מצות ל"ת שפיר אין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בקום ועשה דזה הוה עקירת דבר מה"ת ממש ומבואר לנכון טעמו של דבר דחז"ל עוקרים דבר מה"ת בשוא"ת ולא בקום ועשה ודוק היטב בזה. ומעתה כ"ז בכל התורה דהקום ועשה הוא איסור. אכן במצות ציצית דהעוסק במצוה פטור ממצוה זו ואז הוה כמו בלילה שפטור ממצוה זו אף מכסות יום כמו שפסקו הרמב"ם והב"י באו"ח סי' י"ט. ובפרט להתוס' שהוכיחו מברכת להתעטף דציצית חובת גברא א"כ אם הוא פטור מותר ללבוש בלא ציצית שפיר אין זה עקירה בשום אופן כיון שהוא פטור מה"ת והוה כמו דבר שהוא בשוא"ת ומיושב קושית התוס' כ"ז אמרתי אז בזה:

ה) אולם עדיין יוקשה דכ"ז יתכן רק לשיטת אביי בכתובות שם אכן לשיטת רבא בכתובות שם שחולק וסובר דטירדה זו אינה פוטרת ממצוה עדיין יוקשה טעמו של דבר וגם בגוף הדבר דטירדה פוטרת יש לומר דרק בכתובות שם דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שפיר הוא מצטער ממניעת הדבר אבל במצוה גרידא שאין בה הנאת הגוף מנ"ל דנקרא מצטער עי"ז לפוטרו ממצות ויש מקום לומר דבה"ג גם אביי מודה ורק בחתן ואבל שמצטער על עניניו הוה מצטער ורק דבעינן ג"כ שבצערא דגופא יהי' ג"כ מניעת מצוה שיהי' טירדה דמצוה על ידה אבל לא במקום שנצטער על מניעות קיום מצוה לחודא. ולכן נראה לבאר הדבר דהנה כבר פלפלו הראשונים והאחרונים בענין כל איסורי תורה אם המה איסורי חפצא או גברא והביאו בשם התשב"ץ שביאר הדבר ולחלק יצא דאיסורי תורה המה איסורי חפצא דהתורה בכחה להטיל האיסור על החפץ. אכן איסורי דרבנן אינם חפצא דחז"ל אין בכחם לעשות מהחפץ איסור ורק עלינו הטילו חומר גזירתם ולא על החפץ והדברים עתיקים. ומעתה מובן שפיר טעם הדבר דחז"ל יכולים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ולא בקו"ע כיון דחז"ל בכחם לגזור רק עלינו ולא על החפץ ואיסורי תורה המה על החפץ א"כ אין בכח חז"ל להתיר איסור תורה דעל החפץ אין להם יכולת לגזור יהי' איסור או היתר ולא עדיף גזירת חז"ל מאיסור תורה דקיי"ל נדרים חלים על דבר מצוה וכתב הנימוק"י בפ"ב דנדרים במשנה דזה חומר דמשו"ה ל"א עדל"ת משום דנדרים חפצא והמצוה גברא ואינו דוחה לאיסור חפצא וכמו כן חיוב מחז"ל שהוא רק על הגברא אין בכחו להתיר החפץ והוא נשאר באיסורו ומשו"ה אינם יכולים לעקור בקו"ע. אמנם בשוא"ת דזה ג"כ על הגברא שמוטל עליו לקיים מצות התורה וכיון שמצות חז"ל ואיסורם הוא ג"כ על הגברא שפיר בכחם לגזור זה ומשו"ה בשוא"ת שפיר יכולים לבטל. ומעתה מיושב קושיית התוס' הנ"ל מציצית דהרי התוס' הוכיחו מברכת להתעטף דהחיוב בשעת עטיפה והוא חובת גברא וא"כ כיון שהוא חובת גברא שפיר יכולים חז"ל לגזור אף בקו"ע דזה בכחם לפטור את הגברא והוה כמו שוא"ת ומיושב קושית התוס' ומבואר טעם החילוק בין קו"ע לשוא"ת ודוק. ויש לפלפל עפ"ז בסוגיא דר"ה בהא דגזר ר"ג על ר"י ביוה"כ דבאמת באיסורי זמן שהמה רק גברא כמ"ש האחרונים שפיר בכח ר"ג לגזור אף בקו"ע, ואולם יש לומר דבאמת זהו הטעם דקיי"ל שם בר"ה אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין אתם אפי' מוטעין ועיין בתוס' ר"ה כ"א שם דיכולים להתיר איסור יוה"כ אם רק קובעים בעשירי לחודש. ויש לומר דהוא מטעם זה דזה גברא הוא ויכולים לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע. ובזה יש לפלפל בהא דשבת כ"ט ומו"ק ט' ביוה"כ שאכלו בימי שלמה דבאמת הי' בכחם לעקור זה ואעפ"כ קאמר הש"ס דסברו שחטאו כי חששו פן הוא שלא לצורך ויש להאריך בזה בהרבה מקצועות בתורה ואקצר:

ו) ומעתה נשובה לבאר ההדרן עלך. הנה כבר הקשה הש"ס בריש עירובין מ"ש דגבי סוכה תני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא ומשני מבוי דרבנן תני תקנתא סוכה דאורייתא תני פסולה. ואינו מובן החילוק. ואולם כבוד רבינו אביך ואחי הגה"ק ז"ל כתב לי בתשובה אחת לבאר דברי הש"ס עפ"ד התשב"ץ הנ"ל דחז"ל אין בכחם להטיל איסור ופסול על החפץ ורק עלינו הטילו תוקף גזירתם ולזה מבוי דאורייתא תני פסולה דמה שהוא מן התורה הוא פסול חפצא ופסולה בעצם. אבל מבוי דרבנן אין ע"ז שם פסול ורק תני תקנתא דעלינו גזרו שנמעט ותני ימעט עכדה"ק והוא נחמד. והנה כבר ביארתי דמסוף עירובין נשמע דכח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וכמו שתירצתי לקושית התוס' וכנ"ל באות א' וע"כ דהוא משום דחז"ל בכחם לגזור על הגברא ולא על החפץ ומשו"ה תני תקנתא ושפיר הדרן עלך המוציא תפילין וסליקא לה מס' עירובין דמסוף המוציא תפילין נשמע דשפיר שנו חכמים בלשון המשנה בריש עירובין ימעט וכנ"ל ודוק היטב בזה:

ז) ודע דמה שהעירותי באות א' על דברי הרע"ב בפ"ה א דתמיד שכתב דשבות כזה גזרו אף במקדש דאם הכונה איסור מוקצה א"כ איסור קל הוא. הנה יש לומר בטעמו של דבר כמ"ש תוס' בשבת קכ"ג ע"ב דבטלטול החמירו שלא התירו אף במקדש לפי שראו שהקילו בזה יעו"ש אולם דברינו לעיל המה בשיטת רש"י ורש"י פירש גם הך דסדור קנים לאו מטעם טלטול ורק משום בנין וסתירה יעו"ש ברש"י במנחות צ"ז דטלטול הותר במקדש ורק מטעם בנין לא הותר ועיין בתוס' שם ובתוס' שבת קכ"ו ע"א ויש לומר דבאמת זהו כונת רש"י שם במנחות דלאו משום טלטול לבד הוא דאי משום זה לבד אין שבות ורק משום בנין וסתירה ואף דאין בנין וסתירה בכלים אמנם עכ"פ מדרבנן אסור וא"כ יש בזה ב' שבותים וגזרו אף במקדש וכדברינו הנ"ל ויתיישב בזה קושית התוס' שם משבת קכ"ג, ולהנ"ל מיושב דבאמת הא והא גרמו ולבתר שהותר טלטול כלים שוב נשאר רק איסור בנין דרבנן ושוב שייך לומר אין שבות במקדש ואין הכונה בדברי רש"י דרק משום בנין ורק הכונה דאין זה משום טלטול גרידא רק משום טלטול ובנין דהוה ב' שבותים. ויש לפלפל בזה הרבה בשבת קכ"ו ובתוס' שם שפלפלו בהך דנגר ויש לומר ג"כ עפ"ז דהוה ב' שבותים ואקצר כי אין תח"י ספרי האחרונים לעיין אם פלפלו בזה

ובזה הנני דובש"ת באה"ר. נפתלי הירץ באמבאך חופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה