אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן מה

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן מה

סימן מד

ב"ה בימי החנוכה תרפ"ד מאגרוב יצ"ו. לכבוד ב"א חביבי הרב הה"ג החו"ב בחדר"ת מוכתר בנימוסין וקילוסין כש"ת מו"ח

חיים זאב באמבאך שליט"א האבד"ק זייביש.

עתה באתי להשיבו על מכתבו הנעים וכה דברי:

א') העיר כ"ת בדברי הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר ה"א שכתב מי שהי' לו מאה לוגין של יין טבול מה"ת ואמר שני לוגין שאני עתיד כו' לא יתחיל וישתה כו' אלא יפריש ואח"כ ישתה וא"א זה שהניח בסוף כאילו נברר מתחילה מפני שחיוב תרומ"ע מה"ת כו' יעו"ש. והוא הדין המבואר בש"ס בכ"מ בסוגי' דברירה ופוסק כמ"ד אין ברירה שם בסוגי'. וע"ז העיר מדוע שינה בלשון הש"ס דבש"ס קאמר הלוקח יין מבין הכותים והרמב"ם בכל מקום דרכו בחור לשון חכמים ובכאן שינה את טעמו הלא דבר הוא ופלפל בחכמה בישוב הדבר. והנה בפשוט נראה לענ"ד דהרי כבר כתבו הרע"ב והתויו"ט במשנה בפ"ז דדמאי ה"ד שם לפרש הן משנה דמיירי בע"ש בין השמשות ואסור לו להפריש אז וזה לא יצויר רק באם לקח דשלו הי' יכול להפריש קודם ומשו"ה נקיט מבין הכותים משום דישראל אסור לו למכור טבל ובע"ה הוה רק דרבנן ורק בכותי הוה דאורייתא וקנה ממנו בע"ש ביה"ש יעו"ש. וא"כ זה רק במשנה וברייתא וש"ס דנקט מקודם דברי המתיר לומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וא"כ יוקשה דלמה לי' להפריש באופן הזה ורק משום דקנה בע"ש ביה"ש אצל הכותי ואין לו עצה אחרת משו"ה מוכרח לעשות כנ"ל. אכן הרמב"ם דפוסק שאסור ולא הביא דברי המתיר א"כ לאיזה צורך יביא לשון זה ולזה הביא סתם מי שהי' לו יין טבל אסור בעצה הנ"ל וז"פ מאוד:

ב') ואולם ע"ד הפלפול נראה לומר בזה. ונקדים ליישב הקושי' העצומה שהקשו המפורשים בהא דהקשה הש"ס בחולין י"ד והא לית לי' לרבי יהודא ברירה והביא ההיא דהלוקח יין והרי יש לומר דשם בלוקח יין דהוא דאורייתא אית לי' אין ברירה ושם בחולין דמיירי במוקצה דרבנן אית לי' ברירה כמו דקאמר הש"ס בעירובין שם והקושי' עצומה. ולתרץ הקושי' נראה ומקודם ניישב קושית התוס' בבכורות י"ב מש"ס דעירובין דקאמר דלוקח יין מבין הכותים הוא דאורייתא והרי הוה לקוח ופטור מה"ת יעו"ש. והנראה לתרץ דהנה התוס' בבכורות שם תירצו דשם תרומה דאורייתא וכוונתם דיש לו עכ"פ עיקר בדאורייתא. ואולם לענ"ד קשה להמבואר בדברי מפורשי הש"ע באה"ע סי' כ"ח בהא דקידש באיסוה"נ דתרי דרבנן חשיב אין לו עיקר בדאורייתא יעו"ש. וא"כ לפ"מ דמבואר במנחות ס"ו דר"ש סובר מירוח הנכרי פוטר וא"כ הך דלוקח יין אליבא דר"ש לכאורה הוה רק דרבנן דהוה מירוח הנכרי ואמאי קאמר הש"ס דהא דלוקח יין הוא דאורייתא הרי שם הוזכר ג"כ ר"ש בין האוסרים. ועכצ"ל דעכ"פ יש לו עיקר בדאורייתא ומעתה שוב יוקשה קושית התוס' דהרי הוה לקוח מה תאמר דהוה יש לו עיקר בדאורייתא ז"א דהרי שוב הוה ב' דרבנן חדא דלקוח ועוד דמירוח נכרי וא"כ בתרי דרבנן הוה אין לו עיקר בדאורייתא ואמאי קאמר הש"ס דהא דלוקח יין הוא דאורייתא והקושי' גדולה. אכן נראה לתרץ דהרי כבר הקשו התוס' במנחות שם אהך דהלוקח יין והרי ר"ש סובר כותים גרי אריות הם וא"כ היין אסור בשתי' מטעם דהוא של כותים ותירצו דמיירי במטהר יינו של חבירו יעו"ש. וא"כ הרי הך דמטהר יינו של חבירו הוא גם בקנהו הישראל ממנו קודם עשיית היין והמשכה לגת כמבואר ביו"ד קל"א וא"כ כיון דע"כ מיירי במטהר יינו של כותי שפיר נוכל לומר דלקחו ממנו קודם מירוח ואין בזה משום מירוח הנכרי דבעת שנתמרח כבר הי' של הישראל ואין בזה רק משום לקוח ושפיר תירצו התוס' דשם תרומה דאורייתא. ואף דהתוס' בבכורות שם הביאו מקודם שיטת ר"ת דלוקח קודם מירוח חייב מה"ת וא"כ כיון דע"כ מיירי שקנהו קודם מירוח א"כ מה הוצרכו לתרץ דשם תרומה מה"ת הרי בה"ג אין לו דין לקוח. אך אמנם המעיין בשטמ"ק הנדפס בגליון ש"ס ווילנא שם בבכורות י"א אות מ"ג יראה דגורס בדברי התוס' שם בהך תירוצא דאפי' מיפטר כל לקוח מדאורייתא כו'. ולכאורה היא ללא צורך דהרי בלוקח יין הוא אחר מירוח. אכן להנ"ל צדקו הדברים דהרי בע"כ מיירי שקנהו קודם מירוח ואעפ"כ אין קושי' משם לשום שיטה אף אם לא נאמר כר"ת מ"מ שם תרומה דאורייתא אמנם כן כיון שאין בזה חשש מחמת מירוח הנכרי ורק משום לקוח נראה לענ"ד ליישב קושית התוס'. דהנה עוד יש להקשות על תירוץ התוס' דשם תרומה דאורייתא והרי למ"ד בגיטין מ"ז דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר וא"כ כיון דר"ש סובר גרי אריות הן וכנ"ל וא"כ בל"ז פטור מה"ת ושוב איכא תרי דרבנן חדא דלקוח וחדא מכח קנינו של הגוי. אולם נראה דהרי כבר נחלקו התוס' ורש"י בגיטין שם דדעת רש"י דהא דמירוח הנכרי פוטר תליא בהא דיש קנין ולמ"ד מירוח הנכרי פוטר בע"כ דסובר אין קנין והקשו עליו שם. ועכ"פ לשיטת רש"י נמצא דלר"ש דסובר במנחות שם מירוח הנכרי פוטר בע"כ דסובר אין קנין לנכרי בא"י וא"כ אליבי' ליכא למימר דפטור מטעם קנינו של הכותי. אולם התוס' במנחות שם הביאו בשם הירושלמי דלר"ש קנינו של העכו"ם פוטר. אמנם לשיטת רש"י בפירושא דשמעתא בגיטין אין הדבר כן וא"כ כיון שהדבר בספק האיך סובר ר"ש שפיר קאמר הש"ס דילמא כי לית לי' ר"ש ברירה בדאורייתא והיינו דדילמא סובר ר"ש אין קנין כשיטת רש"י בשיטתי' ושפיר הוה שם תרומה דאורייתא. ומעתה מיושב לנכון קושית התוס' דשפיר יש לומר דשם הוה דאורייתא ממש לפמ"ש התוס' בב"מ פ"ח ע"א בסופו בשם הריב"ם דסובר להיפוך משיטת ר"ת דלוקח קודם מירוח פטור ולוקח אחר מירוח חייב וסיימו בסוף דבריהם ולוקח מן הנכרי הוה איפכא דקונה קודם מירוח חייב כיון דאין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר א"כ לא נקראת תבואת זרעך של מוכר ורק של הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח יעו"ש. מפורש מדברי התוס' דאם אין קנין לנכרי בא"י אז תבואה הנקנית ממנו ל"ה לקוח רק תבואת זרעך ובזה יש לומר דכ"ע מודים לי' להריב"ם בזה כיון דאין קנינו של הנכרי קנין כלל וא"כ כיון דר"ש ס"ל גרי אריות הן וסובר ג"כ בהך תירוצא אין קנין שפיר לא הוה ג"כ לקוח דזה רק בלוקח מישראל ולא בלוקח מנכרי ושפיר קאמר הש"ס כי לית לי' לר"ש ברירה בדאורייתא והיינו דלר"ש שפיר הוה שם איסור תורה גמור ומיושב קושית התוס' הנ"ל:

ומעתה כ"ז בשיטתי' דר"ש שפיר קאמר הש"ס בעירובין דהא דלוקח יין הוא דאורייתא. אכן לשיטת רבי יהודה דסובר במנחות שם מירוח הנכרי אינו פוטר וממילא דסובר יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר לשיטת רש"י הנ"ל דזה תליא בזה וכן הוכיחו התוס' בבכורות שם משיטתי' דרבי יהודא בב"מ דס"ל יש קנין. וא"כ אליבי' הך דלוקח יין לא הוה דאורייתא ואף אין לו עיקר בדאורי' כיון שאליבי' יש קנין וא"כ הוה תרי דרבנן חדא מטעם קנינו של העכו"ם ועוד מטעם לקוח דשייך ג"כ אי יש קנין. וא"כ שם בחולין דקאי הש"ס בשיטתי' דרבי יהודה שפיר מקשה מהך דלוקח יין דהוה ג"כ רק דרבנן כמו במוקצה ומיושב קו' המפורשים הנ"ל. ומעתה הנה כבר כתב הכ"מ בפ"א מה' תרומות ה"י בשיטת הרמב"ם דבקנה מן הנכרי התבואה ולא הקרקע פוסק הר"מ דיש קנין וכ"כ התויו"ט בפ"ד דגיטין יעו"ש. וא"כ לשיטת הרמב"ם דיש קנין שפיר הך דלוקח יין הוה רק דרבנן מטעם קנינו של העכו"ם ואם קנה היין קודם מירוח הוה רק חד דרבנן. ובקנה אחר שכבר נעשה היין הוה לקוח לדעת הרמב"ם בפ"א מה' מעשר דנגמר ביד לוקח ל"ה לקוח והרי סתם לשון דלוקח יין משמע שכבר נגמר ובזה שוב הוה תרי דרבנן. ואף דלא הוברר אי הרמב"ם פוסק כמ"ד כותים גרי אמת הן או גרי אריות הן ומספרו הי"ד החזקה ליכא לפשוט הדבר וגם דבריו בפיהמ"ש בברכות פ"ח שציין בפירושו בכמה מקומות ששם דיבר מענין כותים באו סתומים בזה וליכא למישמע מידי. וא"כ לפ"ז לא מיבעיא אם נאמר בדעת הרמב"ם דסובר גרי אריות א"כ בזה הוה תרי דרבנן חדא מטעם לקוח כיון שכבר נגמר היין בעת שקנהו הוה כקונה אחר מירוח וגם מטעם קנינו של הכותי דהוא עכו"ם. רק אף אם נאמר בדעת הרמב"ם דגרי אמת הם מ"מ עכ"פ הוה לקוח והוה איסור דרבנן ובזה פוסק הרמב"ם דיש ברירה ומשו"ה שינה וכתב מי שהיה לו יין ובאמת כן משמע מלשון הרמב"ם דכתב ואין אומרים בשל תורה הוברר כו' ומשמע דרק בשל תורה ממש אין ברירה אבל בדרבנן אף שיש לו עיקר בדאורייתא אמרינן ברירה ומיושב הדקדוק הנ"ל של כבוד ב"א שליט"א ואין קושיא מהך דעירובין דקאי בשיטתי' דר"ש ואליבי' הוה דאורייתא. אכן הרמב"ם דפוסק כר"י בהך דיש קנין שפיר בהך דלוקח יין הוה רק דרבנן וכדמוכח בחולין הנ"ל ומשו"ה שינה לשונו בחכמת התורה ודוק:

ג) ועוד נראה לענ"ד בישוב דקדוקו של כת"ה על הרמב"ם ששינה הלשון המבואר במשנה וברייתא הלוקח יין מבין הכותים וכתב מי שהי' לו יין. ונקדים דהנה כבר הבאתי קושית המפורשים בהא דפריך הש"ס והא לית לי' לר"י ברירה והביא הך דהלוקח יין והרי יש לומר דבלוקח יין שהוא מה"ת שפיר אית לי' לר"י אין ברירה ולא במוקצה דרבנן כמו דקאמר הש"ס בעירובין ל"ד כי לית לי' לר"ש ברירה בדאו' אבל בדרבנן אית לי'. והנראה ליישב דהנה כבר הבאתי קושית התוס' בבכורות י"ב דהרי גם בלוקח יין הוא דרבנן דהוא לקוח ותירצו דשם תרומה דאורייתא והיינו דיש לו עיקר בדאורייתא. ומעתה לפ"ז הנה מצינו בעירובין דף ק"ג דסובר ר"ש בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור עונבה ובש"ס שם בדף ק"ה דקאמר ת"ק קושרה ואמר לי' ר"ש עונבה עניבה דלא אתיא לידי חיוב חטאת שרו לי' רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן ועיין בתויו"ט שם במשנה הביא בשם הרמב"ם דמפרש דהך קשירה הוא קשר שאש"ק וסובר ת"ק דשבות כזה ג"כ שרי במקדש ור"ש סובר דרק עניבה דאינה קשר כלל שרי במקדש אבל קשירה אף שאש"ק כיון שנאסר משום קשר של קיימא לא הותר שבות כזה במקדש והנה ת"ק דר"ש הוא בודאי רבי יהודא בר פלוגתי' דר"ש בכל מקום ובפרט דמצינו במשנה בעירובין שם בנגר ובציר דסובר ר"י שם בפירוש דכל מיני שבותים הותרו במקדש. ומבואר דנחלקו ר"י ור"ש דר"ש סובר דלא הותר במקדש רק שבות שאין בו לתא דאורייתא אבל שבות שיש בו משום לתא דאורייתא לא הותר ור"י סובר דגם שבות כזה הותר וצריך לבאר טעמם. והנראה לענ"ד עפ"מ שנראה לבאר מה שנחלקו בש"ס גיטין ס"ד וס"ה דמתיב ר"ח לר"י מהך דשיתפו מבואות דקטן יש לו זכי' לאחרים ומשני שאני שיתופי מבואות דרבנן ואידך כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואידך ה"מ בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא יעו"ש. מבואר מזה דר"י ור"ח פליגי אי איסור דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא חמור מאיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וטעם מחלוקתם נראה עפ"מ שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות בשורש א' דהרמב"ם סובר דכל איסורי דרבנן יש להם דין תורה ממש מכח הלאו דלא תסור דהוא איסור גמור בכל איסורי דרבנן. והרמב"ן האריך לחלוק עליו בזה וס"ל דלא תסור הוא לאו בפ"ע ורק דרבנן אסמכוהו על דבריהם יעו"ש באורך. ומעתה לפ"ז לשיטת הרמב"ם דכולם איסורי תורה המה א"כ אין לחלק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא דהרי כל איסורי דרבנן המה איסורי תורה ומה לי אם האיסור מחמת לא תסור או אם האיסור מחמת איסור אחר. אכן לשיטת הרמב"ן דזה רק אסמכתא שפיר יש מקום לחלק בין האיסורים דאיסור דרבנן שהוא משום לתא דאורייתא חמיר וז"ב בסברא ומעתה יש לומר דבזה נחלקו ר"י ור"ח שם בגיטין אי שני בין איסור דרבנן שיש לו עיקר או לא ולפ"מ דקיי"ל כר"י שפיר אין חילוק בין עיקר בדאורייתא או לא. ובזה יש לומר ג"כ במה דנחלקו הפוסקים ביו"ד סי' צ"ט אי איסורי דרבנן שיש לו עיקר מה"ת מותר לבטל לכתחילה דדעת הרבה פוסקים דרק איסור מוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא מותר להוסיף עליו ולבטלו אכן איסור שיש לו עיקר בדאורייתא אסור. אכן הרמב"ם ז"ל הובא דעתו בב"י שם ס"ל דגם איסור שיש לו עיקר בדאורייתא מבטלין יעי"ש. ויש לומר דפליגי בזה דהרמב"ם לשיטתו דכל איסורי דרבנן המה איסור תורה מחמת הלאו דל"ת ואעפ"כ קאמר הש"ס בביצה ד' ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ויוקשה מ"ט הרי גם דרבנן יש לו דין תורה וע"כ שכך התנו חז"ל בפירוש שבדבר זה לא השוו דבריהם ואם נתערב מותר להוסיף כעין מ"ש התשב"ץ בזהר הרקיע שם ליישב הרבה קושית הרמב"ן שם בספה"מ על הרמב"ם ובמגלת אסתר שם וא"כ אין חילוק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא כיון דכל איסור דרבנן היא מה"ת ומ"מ מותר להוסיף. אכן החולקים עליו אזלו בשיטת הרמב"ן דאיסורי דרבנן אין בהם משום לא תסור ושפיר יש מקום לחלק בזה וז"ב:

וכבר ביארתי אשתקיד בקונטרס א' בסברא זו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן באה"ע כ"ח שם בענין מקדש בתרי דרבנן באיה"נ דלהרמב"ם אינה מקודשת דלשיטתו אזיל דלא תסור לאו גמור הוא יעו"ש. והנה כבר כתבתי בקונטרסי שם דרבי יהודה סובר כשיטת הרמב"ם דסובר בסוכה כ"ג דאיסור דרבנן נקרא א"ר מה"ת וביארתי הטעם עפמ"ש הכ"מ בפ"א מנערה בתולה ה"ה דמחמת הלאו דלא תסור גם אד"ר א"ר מה"ת יעו"ש. ומעתה יש לומר דזה הטעם דמחלוקתן בעירובין שם דר"ש ס"ל כהרמב"ן דלא תסור אסמכתא ושפיר יש לחלק בין שבות שיש לו עיקר בדאורייתא לאין לו. ור"י לשיטתו דסובר כהרמב"ם וא"כ אין חילוק וכל השבותים הותרו במקדש כיון דעכצ"ל דכך התנו חז"ל דבמקדש לא גזרו א"כ אין נ"מ בין אם הוא לתא דאורייתא או לא וכנ"ל. ועכ"פ מבואר דרק אליבא דר"ש יש לחלק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא אכן אליבא דר"י אין חילוק דאליבי' כל איסורי דרבנן יש להם עיקר בדאורייתא מחמת הלאו דלא תסור וכנ"ל. ומעתה לפ"ז כבר הבאתי בשם התוס' בבכורות דהא דקאמר הש"ס תרומה דאורייתא היינו דיש לו עיקר בדאורייתא. וא"כ כ"ז בעירובין ל"ז שם דקאי בשיטת ר"ש שפיר יש לחלק בזה בין תרומה דיש לו עיקר בדאורייתא דאין ברירה. אכן בחולין דהקשה לשיטת ר"י שפיר פריך הש"ס והא לית לי' לר"י ברירה דאליבי' גם בלוקח יין הוא דרבנן וגם מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא אליבי' ומיושב קושית המפורשים הנ"ל ומעתה לדידן דקיי"ל בהך דגיטין ס"ד כר"י וכן בהך דעירובין כת"ק דר"ש דאין חילוק בין השבותים וכדעת הרמב"ם דכל איסורי דרבנן המה בלאו דלא תסור ומ"מ קיי"ל בדרבנן יש ברירה וע"כ דכך התנו וכנ"ל בשם זהר הרקיע וא"כ גם ביש לו עיקר מה"ת יש ברירה ומשו"ה שינה הרמב"ם ולא העתיק הדין דהלוקח יין דשם שפיר לשיטתו יש ברירה והעתיק הדין מי שהי' לו יין דזה דאורייתא ממש הוא ואין ברירה ומיושב דקדוק כת"ה הנ"ל:

ד') ובזה נראה ליישב קושית השטמ"ק בכתובות ל"ד וב"ק ע"א בהא דפריך שם הש"ס ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי והרי כיון דאסור מדרבנן הוה א"ר ומשו"ה פטור. ולהנ"ל יש לומר דהרי עיקר הטעם דמחמת איסור דרבנן הוה א"ר הוא מחמת הלאו דלא תסור וכנ"ל בשם הכ"מ. וא"כ לר"ש דסובר דלא תסור הוה אסמכתא אליבי' חשיב ראוי מה"ת וא"כ שם דקאמר מאן חכמים ר"ש שפיר פריך מ"ט דרבנן דפטרי דאליבי' דר"ש הוה ראוי מה"ת וכנ"ל ובזה יש ליישב מה שקשה לשיטת הרמב"ם בה' אישות דגם באיסוה"נ שאין לו עיקר מה"ת אינה מקודשת מסוגי' דקידושין נ"ח בהא דקאמר הש"ס לר"ש דסובר המקדש בחשב"ע מקודשת אלמא סבר ר"ש חשב"ע לאו דאורייתא ועיין בר"ן בקידושין שם ובח"מ וב"ש באה"ע כ"ח שם. ובהנ"ל מיושב דלשיטת ר"ש באמת יש לחלק בין יש לו עיקר בדאורייתא ומשו"ה בחשב"ע דאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת. אכן לדידן באמת גם באין לו עיקר בדאורייתא אינה מקודשת דכל איסורי דרבנן יש להם עיקר בלאו דלא תסור ודוק. ויש להעיר בזה דלפ"ז דברי הרמב"ם סותרים אהדדי דפסק בהך דעירובין כת"ק דר"ש והוא מטעם דלא תסור וכנ"ל ובסוכה כ"ג פסק כר"מ שם דא"ר מדרבנן מיקרי ראוי מה"ת ויוקשה דהפסקים סתרו אהדדי. וגם במ"ש דלר"ש במ"כ הך דלא תסור הוה אסמכתא הנה בזה לכאורה בסנהדרין פ"ז סובר ר"ש דגם בדקדוק א' מד"ס נעשה זקן ממרא ויליף מקרא דאשר יגידו אפי' כל דהו מבואר דאליבי' כל ד"ס יש להם עיקר בדאורייתא. ועוד דלדברי הכ"מ הנ"ל נמצא דר"מ ור"י דפליגי בסוכה כ"ג אי אד"ר הוה א"ר מה"ת פליגי בזה אי לאו דלא תסור דרשה גמורה היא וסובר ר"י דדרשה גמורה הוא ור"מ סובר דאסמכתא היא וכנ"ל. וא"כ מיחלפא שיטתייהו דכבר האריך הרב בספר מרגניתא טבא על סה"מ להרמב"ם בשורש א' בפלפול עצום וישר להוכיח דר"מ ור"י בסנהדרין פ"ז פליגי בזה ולשיטת ר"מ בע"כ לא תסור דרשה גמורה היא ולר"י אסמכתא וא"כ סתראי נינהו לפ"ז גם פסקי הרמב"ם סתרי אהדדי לפ"ז והרבה צ"ע בזה לברר כל הענין והשיטות השונות המסתעפות מזה ולא נפניתי כעת ואי"ה בל"נ אם יגזור ה' בחיים נתחכם בזה:

ה') ונחזור לדקדוקו של כת"ה בדברי הרמב"ם ואמנם בדברינו נתיישבו דברי הרמב"ם. אמנם עדיין קשה דנהי דלשיטתו הך דהלוקח יין הוא דרבנן ומהראוי ומר בזה ברירה מ"מ שוב קשה מדוע לא הביא הדין דהלוקח יין ולפסוק בזה דיש ברירה ומדוע הביא הדין באופן אחר ופוסק אין ברירה הו"ל להביא הדין המבואר בש"ע ולפסוק יש ברירה לשיטתו. ולכן נראה לענ"ד האמת הברור בדעתו דכבר הקשו תוס' בכ"מ אהא דהלוקח יין הרי גזרו על יין כותים ותירצו דזה נשנית קודם גזרה. והשטמ"ק בב"ק ס"ט כתב ג"כ בשם המאירי כן והוסיף וז"ל ואע"פ שבזמן הזה עשאום כגוים גמורים אתה למד ממנה למי שיש לו חביות יין של טבל גמור וכו' יעו"ש. וא"כ הרמב"ם שהעתיק הדין לדידן אחר שנאסר יין כותים לא הי' יכול להעתיק הלוקח יין מבין הכותים ולזה הביא עיקר הדין דמי שהי' לו חביות יין טבל וכדברי המאירי הנ"ל וז"ב ואמת בישוב דקדוק כת"ה הנ"ל:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה