אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן מד

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן מד

סימן מג

המשך הענין הנ"ל

א') והנה בסימן הקודם הארכתי ליישב קושית הטו"א על התוס' במגילה הנ"ל בענין תרי דרבנן. וכעת אבאר עפ"י האי כללא ליישב איזה מקומות בש"ס ופוסקים התמוהים וממילא יתחזק בזה הכלל הנ"ל. הנה בפסחים דף מ"ד פריך הש"ס ואי אמרת כזית בתוכא"פ דאורייתא האיך אמרינין שאני אומר והנה רש"י פירש שם ותלינין לקולא בעון מיתה ודברי רש"י תמוהים מאוד דאם יש בזה איסור תורה אף אם אין בזה עון מיתה האיך אמרינין שאני אומר באיסור תורה וכבר התעורר בזה אאמו"ר הגאון המנוח ז"ל הובא בשמו בשו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' רי"ז יעו"ש. והגאון המשיב שם תירץ משום דיש לומר אוקמה אחזקה יעו"ש. וגם ע"ז קשה מלבד דנגד זה יש ג"כ חזקת איסור ובזה נפלפל אי"ה להלן בדברינו מלבד זה הרי בה"ג ל"ש חזקה דאין אנו אוסרים ההיתר וכנודע מתוס' יבמות פ"ד והר"ש. ולכן נראה לענ"ד לבאר דבריו. דהנה כבר הקשו התוס' שם דהרי עכ"פ רוב בודאי איכא וא"כ ליכא רק איסור דרבנן כיון שהוא מב"מ יעו"ש. ולענ"ד נראה בזה, דהנה לכאורה בהא דספיקא דרבנן בכה"ת לקולא יש להעיר דהרי מבואר בעירובין כ"א כל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה וא"כ כל איסור דרבנן הוא כספק כרת דבזה אזלינין לחומרא ולדעת המל"מ והאריך בדבר הפרמ"ג ביו"ד בפתיחה לה' טרפות אף ס"ס אינו מועיל בזה וא"כ מדוע סד"ר לקולא והרי אף רוב אינו מועיל באיסור סכנה כמבואר בחולין דף י'. והרי כתב רש"י יומא פ"ה ע"ב בשם התוספתא דמשו"ה מילה דוחה שבת משום דהוה בכרת ויש בזה פיקו"נ יעו"ש. ובתשובה הארכתי לבאר בזה הנוסחא ישנה שהביא הכ"מ דבספק כרת מודה הרמב"ם דספיקא מה"ת לחומרא משום דהוה ספק סכנה ואסור מה"ת והארכתי בזה. וא"כ באיסור דרבנן דהוא חיוב מיתה מהראוי שיהי' ספק אסור מה"ת והנה להסוברים דסד"א מה"ת לחומרא וכתבו דמשו"ה סד"ר לקולא משום דכך התנו חז"ל בפירוש דספק מותר אין קושי'. אכן להסוברים דסד"א מה"ת לקולא ואליבייהו א"צ לומר דכך התנו כמ"ש האחרונים ועיין בש"ש מזה. וקשה באמת קושי' הנ"ל דהוה ספק איסור שבמיתה. אמנם נראה להביא ראי' מזה למ"ש מהרש"א בח"א בעירובין כ"א שם דהא דעובר ע"ד חכמים חייב מיתה הוא רק באיסור דרבנן שבא מכח איסור תורה שיש בו מיתה או כרת בזה שפיר גם בדרבנן חייבין מיתה. אמנם איסור דרבנן שבא מכח איסור תורה שאין עליו מיתה או כרת גם בדרבנן אין חיוב מיתה יעו"ש. וא"כ שפיר הא דסד"ר לקולא. ומעתה עפ"ז יש לומר דבר חדש דבאיסור דרבנן שבא מכח איסור תורה שחייבין מיתה או כרת עליו בזה סד"ר לחומרא דבזה שוב הוה ספק כרת כיון דבודאי דרבנן חייבין מיתה וא"כ ספיקו אסור. אמנם לפ"ז קשה מאוד בהא דפריך הש"ס בפסחים שם ואי כזית בכא"פ דאורייתא האיך אמרינין שאני אומר הרי בזה דהוא איסור תרומה דעון מיתה וא"כ אף בדרבנן יש בו מיתה וא"כ גם בדרבנן ספיקו לחומרא וא"כ אף אם לאו דאורייתא ג"כ קשה האיך אמרינין בזה שאני אומר. ולכן נראה דהנה נראה ברור אף דבסד"ר באיסור שיש בדאורייתא כרת או מיתה אזלינין לחומרא זה הוא רק בספק חד דרבנן אבל בספק תרי דרבנן גם בה"ג אזלינין לקולא. דהנה הדבר ברור דאף דבעובר ע"ד חכמים חייב מיתה באיסור שבדאורייתא הוא במיתה זהו רק בחד דרבנן אבל בתרי דרבנן דקיל מחד דרבנן ומבואר באה"ע סי' כ"ח דתרי דרבנן חשיב כאין לו עיקר בדאורייתא וכנ"ל בסי' הקדום וא"כ כיון שבדרבנן חייב מיתה רק באיסור שחייבין בדאורייתא א"כ זה שייך רק באיסור חד דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא חייבין גם בדרבנן. אכן בתרי דרבנן שחשוב אין לו עיקר בדאורייתא א"כ א"א לחייבו מיתה מחמת האיסור תורה שנגזר על ידו דהרי איסור זה אין לו עיקר בדאורייתא כלל והוה כשאר איסור דרבנן שאינו בא מכח איסור תורה שחייבין עליו דאין בו חיוב מיתה לד' מהרש"א וז"ב מאוד. וא"כ בספק כזה שפיר ספיקא לקולא כיון שאין בו ספק מיתה. ומעתה מיושב קושיא הנ"ל דשפיר קאמר הש"ס ואי אמרת דאורייתא היכי אמרינן שאני אומר והיינו דבאמת הרי רוב בודאי יש בזה וא"כ בשלמא אי הוה דאורי' בכא"פ א"כ גם בה"ג אף שהוא דרבנן הואיל ונתבטל ברוב מ"מ גם בדרבנן מהראוי להחמיר וכנ"ל. אמנם אי לאו דאורי' וא"כ נמצא דאף במשא"מ ביבש בטל מה"ת ברוב וא"כ במב"מ ביבש אף אם נאמר דאסור מדרבנן ברוב מ"מ הוה ב' גזרות גזרה אטו מבשא"מ וגם בזה הוה רק דרבנן ביבש דכזית בתוכא"פ דרבנן וא"כ אף אם נאמר דאסור הוה כמו ב' דרבנן דאין לו עיקר בדאורייתא ושוב הוה כשאר איסור דרבנן ואמרינן בי' שאני אומר. וא"כ פריך הש"ס רק דאי כזית בכא"פ דאורייתא וא"כ באינו מינו כה"ג אסור מה"ת וא"כ אף במינו הוה רק חדא דרבנן ויש לו עיקר בדאורייתא והוה ספק מיתה. אכן לאו דאורייתא א"כ אין בו ספק מיתה ומיושב קושית התוס' הנ"ל בצירוף קושיתי הנ"ל כ"א בירך חבירתה. ומעתה מיושב ג"כ דברי רש"י ז"ל דהי' קשה לו קושית התוס' ולזה כתב דהוה עון מיתה, וע"ז משני הש"ס בתרומה דרבנן וא"כ בזה דהוא מב"מ ורוב יש שוב הוה תרי דרבנן ואין בו מיתה ואמרינן שאני אומר ומיושבים דברי רש"י ז"ל מקושית אאמו"ר הרב ז"ל ודוק:

ב) ועפ"י האי כללא נראה ליישב דברי הב"י ביו"ד סי' ס"ט שהקשה אהא דעכו"ם משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה ואינו ידוע אם הדיחו אם יודע העכו"ם מנהג ישראל סומכים עליו במסל"ת. והקשה ב"י דהרי אין מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה בלבד ותירץ דבמילי דרבנן נאמן בה"מ כמ"ש התה"ד והך בשר כיון דמליח כרותח הוה דם שבישלו ואינו עובר עליו יעו"ש בב"י ובט"ז שהביאו. והטו"ז בסקכ"ד הביא בשם הרש"ל שתמה על הב"י דלא הי' צריך לתת טעם משום בישול דהרי משום מליחה ג"כ אזיל לי' איסור דאורייתא יעו"ש בטו"ז. והנה לכאורה דברי הרש"ל בקושייתו אינם מובנים דהרי באמת רש"י ז"ל במנחות כ"א שם פירש הטעם דדם שמלחו אינו עובר עליו משום דמליח הרי הוא כרותח וא"כ גם הא דדם שמלחו אינו עובר עליו הוא משום דמליח ה"ה כרותח והוה דם שבישלו וכ"כ תוס' במנחות שם לדעת רש"י דעיקר הטעם במליחה הוא משום רותח והסכימו לזה יעו"ש. וא"כ דברי הב"י נכונים דעיקר הטעם דדם שמלחו משום מבושל ומה הקשה הרש"ל. אולם נראה בכונות דברי מהרש"ל דשפיר הקשה דבאמת אף שהטעם דמליחה הוא ג"כ משום מבושל מ"מ כיון דבש"ס מבואר סתמא דם שמלחו אינו עובר עליו א"כ נהי דבאמת הטעם משום דהוה דם שבישלו כדברי רש"י ותוס' הנ"ל מ"מ למ"ל להב"י להזכיר הטעם מפני מה אינו עובר עליו יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ דם שמלחו אינו עובר עליו והוה רק דרבנן וזה ברור בכונות דברי מהרש"ל בקושיתו:

ומעתה נראה ליישב דברי הב"י מקושית מהרש"ל בזה. ונקדים ליישב ג"כ קושית הד"מ שם שהקשה על הב"י דלא הי' צריך לטעמא דמליח כרותח דבלא"ה הוה רק איסור דרבנן דהרי הוא מבושל בפנינו יעו"ש והטו"ז הביא ב' קושית אלו ולא תירץ כלום גם לא ראיתי למי מהאחרונים שיתרץ דברי הב"י ובאמת קושית הד"מ היא קושי' חזקה. ולענ"ד נראה בישוב קושייתם ע"ד הפלפול. דהנה הטו"ז שם הביא מעשה באשה שבישלה בשר ושכחה אי מלחה אותו תחלה והתיר משום דהוה סד"ר ולקולא דדם שבשלו דרבנן והש"ך בנקוה"כ שם הקשה עליו דא"כ מדוע הוצרכו הפוסקים בדין דעכו"ם משמש להתיר מטעם מסל"ת הרי בלא"ה הוה סד"ר ולקולא ובע"כ משום דאיתחזק בכאן איסור דם ובאיתחזק איסורא אף סד"ר לחומרא יעו"ש בנקוה"כ. ולענ"ד דברי הטו"ז נכונים ושפיר צריכין בזה לטעמא דמסל"ת משום דאיתחזק דהרי הטו"ז כתב שם בעצמו במעשה הנ"ל דהא דלא אזלינן בתר חזקה משום דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחילה ורוב עדיף מחזקה כמ"ש הרא"ש בכתובות יעו"ש. וא"כ זה רק במעשה הנ"ל דהיתה מסופקת אם היא בעצמה מלחה שפיר שייך בזה רוב אמנם בהך דעכו"ם משמש דבזה ל"ש הך רובא כמובן דאין זה בנכרים ושפיר הוה איתחזק איסורא וסד"ר לחומרא. ולהכי בעינן הטעם דמסל"ת וז"ב. ואמנם הש"ך שפיר הקשה על הטו"ז דהרי הטו"ז שם בראש דבריו כתב דבע"כ אין כאן חזקה דאל"כ האיך סמכינן כאן אמסל"ת ושפיר הקשה על הטו"ז אכן לענין דינא דברי הטו"ז נכונים ואין קושיא מהך דעכו"ם משמש דשפיר יש לומר דמשו"ה בעינן כאן מסל"ת אף דסד"ר הוא משום דאתחזק איסורא דדם וכנ"ל. אולם יש להקשות לפמ"ש האחרונים בשם הר"ש דל"ש חזקה רק באתחזק איסורא דאורייתא וגם כעת הוה דאורייתא אם נאמר שאסור או היכא דאתחזק מתחלה רק איסור דרבנן אמנם היכא שאתחזק מתחילה איסור תורה וכעת כבר אזל איסור תורה ואף אם נאמר דאסור הוא רק מדרבנן בה"ג ל"ש איתחזק איסורא כוון שא"א להעמידו על חזקתו הראשונה וכנ"ל. וא"כ לכאורה גם בנ"ד היכי נוכל לומר שיש להבשר חזקת איסור הרי קודם שנמלח ונתבשל הי' אסור מה"ת מחמת דם וכעת שכבר נמלח שוב איסור תורה כבר אזיל מיני' ויש רק ספק אם נשאר איסורא דרבנן ובזה ל"ש לדון מדין איתחזק איסורא כיון דהחזקה הי' באיסור תורה וכנ"ל,, אכן נראה דהדבר נכון דהרי באמת קיי"ל דם אברים שלא פירש מותר ובשר חי מותר לאכול באומצא וא"כ קודם המליחה לא הוחזק כלל לאיסור דאדרבה אז הי' מותר ובע"כ דעיקר הכונה של אתחזק בכאן הוא לאחר מליחה שאז הדם פירש ויצא ואז אתחזק הבשר באיסור דם קודם הדחה ומשו"ה בעי' מסל"ת ואינו מותר מטעם סד"ר לקולא משום דאתחזק איסורא וכנ"ל וא"כ אז לאחר המליחה שוב הוה דם שמלחו ומותר מה"ת ורק מדרבנן אסור וא"כ לא, אתחזק מעולם באיסור תורה דקודם המליחה הי' מותר לאחר הדחה ראשונה ולאחר המליחה שוב היא דרבנן ושפיר מיקרי אתחזק. איסורא ומש"ה צריך לבא להתירא דמסל"ת ולא שייך כאן סד"ר לקולא ומיושב הקושיא הנ"ל. ומעתה כ"ז יתכן רק אם דם שמלחו אינו עובר עליו א"כ שפיר לא אתחזק מעולם לאיסור תורה ומשו"ה בעינן מסל"ת. אכן אם דם שמלחו עובר עליו אף שלאחר בישול אינו עובר עליו עדיין יוקשה הקושיא הנ"ל כיון שכעת היא מדרבנן לאחר בישול א"כ מדוע צריך לבא להתירא דמסל"ת הרי בל"ז מותר מכח סד"ר לקולא ול"ש לומר דאתחזק איסורא דהרי קודם בישול הי' אסור מה"ת אחר המליחה וכעת ע"י הבישול נעשה דרבנן וא"כ בה"ג ל"ש חזקה מדאו' לדרבנן וכנ"ל. ומעתה זהו כונת הב"י דהי' קשה על התירץ שתירוץ דכיון שהוא דרבנן עכו"ם נאמן דהרי א"כ אין צורך כלל בעדותו של העכו"ם דסד"ר לקולא ואי משום דאתחזק איסורא הרי אתחזק לאיסור תורה. ולזה ביאר דגם במליחה לחוד ליכא שוב איסור תורה ושפיר הוה חזקה ומשו"ה בעי' מסל"ת ומיושב קושית הד"מ הנ"ל דהב"י הוצרך להזכיר בתירוצו דהך בשר אזיל לי' איסור תורה ע"י מליחה אף שבל"ז הוא מבושל לפנינו ואזיל לי' איסור תורה מ"מ הזכור זה דגם ע"י מליחה הוה רק דרבנן בכדי שיהי' נקרא אתחזק איסורא ומשו"ה בעינן מסל"ת ומיושב קושית הד"מ הנ"ל:

אמנם כן עדיין יש להקשות. דהנה נראה לחדש עפ"י דברי הר"ש הנ"ל דמדאורייתא לדרבנן לא הוה איתחזק נראה דה"ה אם הי' מתחילה חד דרבנן וכעת אם נאמר דאסור שוב הוה רק תרי דרבנן ג"כ בה"ג לא הוה אתחזק דהרי כבר הארכתי דתרי דרבנן קיל יותר מחדא דרבנן וא"כ האיך תוכל לומר אתחזק איסורא ותרצה להעמידו על החזקה דמעיקרא הרי בע"כ א"א לומר דהוא כעת כמו שהי' מעיקרא בלי השתנות דהרי מעיקרא הי' חד דרבנן וכעת היא תרי דרבנן וזה איסור אחר הוא ואין לו עיקר כלל בדאורייתא וכנ"ל וא"כ כמו דמדאורייתא לדרבנן לא הוה חזקה כמו כן מחד דרבנן לתרי דרבנן וזה דבר חדש וברור ע"פ דברי הר"ש הנ"ל. ומעתה לפ"ז הנה לכאו' דם שנמלח ונתבשל הוה תרי דרבנן חדא דדם שמלחו דרבנן. והשני דנתבשל ודם שבשלו ג"כ דרבנן וא"כ זה שנמלח ונתבשל הוה תרי דרבנן וא"כ שוב לא הוה אתחזק דבשעת מליחה הוחזק לחד דרבנן וכעת שנתבשל ג"כ הוא תרי דרבנן ולא מיקרי חזקה ושוב יוקשה מדוע צריכין למסל"ת הרי בל"ז סד"ר לקולא ואתחזק ל"ש הכא כיון שהוחזק לחד דרבנן וכעת אף אם אסור הוא הוה ב' דרבנן. אמנם נראה דהדבר נכון דגם אחר הבישול הוא רק חדא דרבנן. דהרי אין במליחה טעם אחר לזה שהוא מדרבנן רק משום דמליח כרותח והוה מבושל וא"כ הוה כנתבשל ב"פ דבודאי לא נעשה עי"ז תרי דרבנן דבשלמא אם הי' במליחה טעם אחר לזה דדם שמלחו דרבנן שפיר הי' מקום לומר דנמלח ונתבשל הוה ב' דרבנן כיון שנעשה דרבנן מתרי טעמי וכל א' בפני עצמו מתיר האיסור תורה ונעשה דרבנן ובהצטרפות שניהם יחד הוה ב' דרבנן. אבל כיון דהא דדם שמלחו אינו עובר הוא משום דהוה כנתבשל א"כ הוה ממש כמו שנתבשל ב"פ דבודאי לא יטעה שום איש לומר דנעשה עי"ז תרי דרבנן וה"ה בנמלח ונתבשל הוא ממש כן כיון דעיקר הטעם דדם שמלחו הוא משום דהוה כנתבשל וז"ב מאוד כשמש. וא"כ שפיר הוה אתחזק בה"ג כיון שאנו רוצים להעמידו על חזקתו הראשונה ממש כמו שהי' אחר מליחה והוה חזקה מעליותא. ומעתה נבא ליישב קו' מהרש"ל הנ"ל. דהנה כבר ביארתי כונת הב"י בזה שכתב דהוה דם שמלחו לתרץ הקושיא מדוע צריכין למסל"ת ולא מתירין מטעם סד"ר וכנ"ל. וא"כ שפיר צריך להזכיר דהטעם דדם שמלחו משום דהוה כמבושל בכדי שלא יוקשה דהוחזק לחד דרבנן וכעת היא תרי דרבנן ולזה קאמר דטעמא דדם שמלחו הוא ג"כ משום דהוה כמבושל והוה כנתבשל ב"פ וגם אחר הבישול הוה רק חד דרבנן ושפיר מיקרי אתחזק ומיושב קו' מ הנ"ל ודוק היטב בזה:

ג) ובדרך זה נראה ליישב ולבאר דברי האו"ה והתו"ח בכלל פ"ה בהא דקיי"ל בנפל איסור לתוך רוב היתר ונשפך וספק אי הי' ס' דקיי"ל במב"מ כיון שעיקר ס' הוא מדרבנן דמה"ת בטל ברוב בזה אמרינן שהי' ס' ובמבשא"מ דשיעור ס' מה"ת בזה אסור בספק דהוה סד"א. והביא התו"ח בשם האו"ה דבנתערב בשר עוף בחלב שהוא דרבנן ונשפך אסור הואיל וטכ"ע דאורייתא יעו"ש. וצווחו עליו בבי מדרשא דהטו"ז והש"ך ז"ל ביו"ד צ"ח דמאי מועיל הא דטכ"ע דאורייתא כיון שגוף האיסור דרבנן א"כ סד"ר לקולא והקושי' עצומה מאוד באין מבין דברי האו"ה והתו"ח ודחו מכח זה הדבר מהלכה יעו"ש. אכן בדרכינו הנ"ל נפתח לנו פתחא רבא לבאר דבריהם. דהנה לכאורה יש להעיר בהא דמב"מ ונשפך אזלינן לקולא משום דכבר יש רוב והוה רק איסור דרבנן. והרי קיי"ל באיתחזק איסורא אזלינן לחומרא אף בספיקא דרבנן וא"כ כיון שבודאי הי' כאן איסור ונפל לתוך היתר וא"כ אין שייך לומר בזה סד"ר לקולא דהרי בודאי הי' כאן איסור ואיתחזק איסורא. ולכאורה רציתי לומר דנגד זה יש ג"כ חזקת היתר דהרי הי' ג"כ היתר וא"כ אם תרצה לאוסרו הוא נגד חזקת היתר וסמי חזקה נגד חזקה ושוב הוה סד"ר לקולא. אמנם עדיין קשה מלבד דכבר כתבו האחרונים דל"ש בזה חזקת היתר דאין אנו אוסרים ההיתר ורק שנאסר מכח תערובות האיסור וכנודע מתוס' יבמות פ"ב והר"ש עיין עליהם. אכן מלבד זה הנה כבר כתבו בטעמא דסד"ר לקולא משום דגם סד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא ובדבריהם לא גזרו אף דכל סד"ר הוא איסור תורה מטעם לא תסור מ"מ כיון שגם בשל תורה רק מדרבנן לחומרא לא גזרו בדבריהם. וא"כ הרי באיקבע איסורא דהיינו חתיכה אחת מב' חתיכות לכ"ע ספק מה"ת אסור דהרי מביאין אשם תלוי וכנודע מדברי הראשונים שתירצו להרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא והרי מביאין אשם תלוי בספק דהוא משום דפוסק דבעינן א' מב' חתיכות ובה"ג מה"ת לחומרא. וא"כ גם בנ"ד בתערובות שהי' כאן ודאי איסור וגם ודאי היתר וספק אם נתבטל הוה איקבע איסורא ובה"ג מה"ת לחומרא באיסור תורה וממילא גם בדרבנן ספיקא לחומרא דהוה ספיקא דאורייתא מחמת הלאו דלא תסור. ואין לומר דזה לא הוה איקבע איסורא דאם נתבטל שוב אין כאן איסור והוה כמו חתיכה אחת וספק אי אסורה או מותרת. דז"א דבאמת אף אחר הביטול ברוב עדיין נשאר קצת ממשות איסור דאסור לאוכלו כאחד וכן חוזר וניעור אם ניתוסף שוב איסור ויש אתנו אריכות דברים בזה ויבואר במ"א אי"ה ועכ"פ הדבר ברור דבה"ג הוה איתחזק איסורא ומדוע נקיל בזה במב"מ. אמנם הדבר נכון עפ"י דברי הר"ש הנ"ל דמדאורייתא לדרבנן ל"ה חזקה א"כ בזה שנפל להיתר ורוב בודאי יש וא"כ קודם הביטול הי' איסור תורה וכעת ע"י הנפילה לההיתר אזיל לי' איסור תורה דנתבטל ברוב ורק ספק דרבנן אי הי' ס' או לא וא"כ בזה ל"ש איתחזק כיון דהוחזק לאיסור תורה וכעת הספק בדרבנן ומשו"ה אזלינין לקולא וז"ב. אמנם לפ"ז יש להעיר דלפ"ז נמצא דאם נפל איסור דרבנן מב"מ שפיר מהראוי להחמיר בספק דבזה שוב יוקשה הקושי' הנ"ל דהוה איתחזק איסורא ובזה ל"ש לומר דאיתחזק איסור תורה וכעת היא דרבנן דהרי גם מתחילה לא הי' רק דרבנן והוה שפיר חזקה טובה לאיסור וא"כ לכאורה יוצא מזה דאיסור דרבנן חמור מאיסור תורה בנפל למב"מ ונשפך וספק אם יש ס' וכנ"ל. אכן נראה עפמ"ש באות הקדום לחדש דכמו דכתב הר"ש דלא הוי איתחזק מאיסור תורה לאיסור דרבנן כמו כן לא מיקרי איתחזק מחד דרבנן לתרי דרבנן וכנ"ל, וא"כ שפיר גם בזה לא מיקרי איתחזק כיון דקודם שנתבטל ברוב הי' רק חד דרבנן וכעת שכבר נתבטל ברוב בודאי שוב הוה תרי דרבנן ולא הוה חזקה ואזלינין לקולא בדרבנן. ובאמת לפ"ז באיסור דרבנן שנשפך ויש ספק אי הי' רוב דלכאורה הי' ראוי לומר כמו באיסור תורה מב"מ ויש ספק אי הי' ששים מותר מטעם סד"ר לקולא ה"ה באד"ר ויש ספק אי הי' רוב ג"כ מותר מטעם ספיקא דרבנן. אכן להנ"ל בה"ג באמת אסור דבזה שפיר איתחזק איסורא כיון דנוכל להעמידהו כמו שהי' קודם שנפל ורק באיסור תורה שנתבטל ברוב ואינתק מדאורייתא לדרבנן ל"ה איתחזק וכנ"ל משא"כ בה"ג שפיר הוה חזקה ואף סד"ר לקולא ל"ש בזה וכנ"ל, ומעתה לפ"ז יוצא דבר חדש דאע"ג דבמב"מ בין באיסור תורה בין באיסור דרבנן ביש רוב בודאי מותר בנשפך. אמנם במבשא"מ דבזה כיון דטכ"ע דאורייתא וא"כ אף לאחר ביטול ברוב עדיין הוא רק חדא דרבנן וכמובן וא"כ בזה שפיר אין להקל מטעם ספיקא דרבנן לקולא כיון דבזה שוב הוה איתחזק איסורא דאף לאחר שנפל לרוב עדיין הוה דרבנן כמו שהי' דבזה הרוב לא מגרע מידי דטעם כעיקר דאורייתא. וא"כ כיון שהוה רק חד דרבנן כמו קודם שוב ספיקא לחומרא גם בדרבנן, והנה לכאורה לפ"ז נראה לחלק בין שאר איסורים לבב"ח דבאיסור דרבנן שנפל לאינו מינו שפיר הוה איתחזק איסורא וספיקו לחומרא. אמנם בבב"ח דאם נתבטל לא הי' איסור מעולם כיון שאין הדבר איסור בעצם ורק בתערובות אסור ואם נתבטל אין כאן איסור כלל וא"כ בזה ל"ש לומר איתחזק ושפיר מהראוי לומר דבבב"ח דרבנן אמרינן ספיקו להקל בנשפך. אמנם באמת זה אינו דנהי דהקדרה לא נאסרה מ"מ עכ"פ יש בה איסור למשל אם נפל בשר עוף בחלב ויש ס' בקדרה נהי דהחלב מותרת אבל הבשר הלא נאסר מחמת בב"ח כיון דבבשר ליכא] ששים נגד החלב שנבלע כדקאמר הש"ס בחולין ק"ח חלב נבילה הוא ומכ"ש הבשר בודאי דנעשה איסור ורק דאין לאסור מחמת זה כיון דיש ס' נגדו ועכ"פ אף שיש שיעור ביטול יש כאן איסור ודאי ורק שנתבטל. וא"כ באם נפל בשר עוף לחלב ונשפך ואינו ידוע אם יש ששים א"כ בזה שוב איתחזק איסורא ואף שיש רוב בודאי מ"מ הוה רק חדא דרבנן והוה כמו קודם שנתבטל ברוב ואזלינן בספקו להחמיר בין באיסור בב"ח דרבנן בין בשאר איסורי דרבנן אם הוא במבשא"מ. ומעתה וזהו הטעם של האו"ה והת"ח דבשר עוף שנתערב בחלב ונשפך אף שהוא דרבנן אזלינן לחומרא כיון דטכ"ע דאורייתא וא"כ אף אם נתבטל ברוב הוא רק חדא דרבנן ושוב הוה איתחזק ומיושב קושית הטו"ז והש"ך הנ"ל ודוק. שוב מצאתי בישויע"ק ביו"ד צ"ח שם פלפל בהא דנשפך דנימא איתחזק איסורא או התירא יעו"ש ותלי"ת בדברינו נתבאר הכל לנכון בעזהי"ת והרבה יש לפלפל בדבריו שם ואכמ"ל ונהניתי כי כונתי באיזה הערות שבאות הזה לדעתו הגדולה:

ד) ובדרך זה נראה לומר בישוב שיטת האו"ה והת"ח הנ"ל באופן אחר קצת. דהנה כבר העירותי באות הקדום דבאיסור דרבנן במב"מ ונשפך מהראוי לומר ספיקו להחמיר דבזה שוב איתחזק איסורא. אולם נראה לומר דהנה נראה לחדש דהא דבאיתחזק איסורא גם בדרבנן ספיקו להחמיר זהו רק בחד דרבנן אמנם בספק תרי דרבנן דכבר כתבתי דתרי דרבנן קילא הרבה מחדא דרבנן וא"כ יש לומר דאף באיתחזק איסורא אזלינן לקולא ורק בספק חד דרבנן לחומרא באיתחזק ולא בספק תרי דרבנן וזה סברא ישרה. וא"כ במב"מ שנפל ונשפך ורוב בודאי הי' א"כ בזה אף אם לא הי' ס' מ"מ הוי תרי דרבנן חדא דהאיסור דרבנן ועוד דכבר נתבטל ברוב הואיל והוא מב"מ ורק מדרבנן צריך ס' וא"כ באיסור דרבנן בה"ג הוה תרי דרבנן וא"כ בספק אי הי' ס' או לא הוה ספק תרי דרבנן ובזה אף באיתחזק אזלי לקולא ומיושב הקושיא הנ"ל. ומעתה כ"ז במב"מ אמנם בבשר עוף שנפל לחלב ונשפך אף שהאיסור דרבנן מ"מ כיון דטכ"ע דאורייתא וא"כ אף אחר שיש רוב הוה רק חד דרבנן וא"כ בספק חד דרבנן שפיר אזלינן לחומרא באיתחזק איסורא ומיושב קושית הטו"ז והש"ך הנ"ל על האו"ה ות"ח ודוק:

ה') ובזה נראה ג"כ ליישב הקושי' שהקשה הש"ך שם על התו"ח הנ"ל מהא דהביאו הרשב"א והר"ן ראי' לאיסור שהוא לפנינו וא"א לעמוד על שיעורו דאין תולין להקל מכח דאיסורו דרבנן דחלב שחיטה דרבנן יעו"ש והרי כיון שהוא מבשא"מ א"כ טכ"ע דאורייתא ומשו"ה אין תולין להקל ומאי ראי' משם ומכח זה דחה הש"ך דברי האו"ה, והת"ח הנ"ל. ואולם לפי הנ"ל נראה דהנה כבר כתבתי דטעמו של הת"ח משום דכיון דטכ"ע דאורייתא א"כ הוה חד דרבנן ואזלינין לחומרא במקום דאיתחזק. והנה זה כבר כתב לי אחי הגה"ק בעל אהל יהושע זצ"ל בתשובה אחת דהך מילתא אי סד"ר באיתחזק איסורא אי אזלינין לקולא או לחומרא תלוי במחלוקת קדום הרמב"ם והרשב"א אי סד"א מה"ת לחומרא או רק מדרבנן לפמ"ש במגלת אסתר על סה"מ לסייע שיטת הרמב"ם ז"ל דסד"א מה"ת לקולא דאל"כ אמאי סד"ר לקולא הרי גם דרבנן היא דאורי' מכח הלאו דלא תסור ובע"כ דרק מדרבנן אסור ובדבריהם לא גזרו. וא"כ זה רק בלא איתחזק או איקבע אבל באיקבע איסורא דבזה סד"א מה"ת לחומרא כמ"ש באות ג' וא"כ גם בדרבנן בה"ג אזלינין לחומרא כיון דסד"א מכח הלאו דלא תסור וכמ"ש באות הנ"ל. ורק בלא איתחזק דרק מדרבנן לחומרא בדאורייתא שפיר בדבריהם לא גזרו. אכן באיתחזק דספק מה"ת גם בדרבנן ספיקו אסור. וזהו רק לשיטת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא. אמנם לשיטת הרשב"א ז"ל דבכה"ת ספק לחומרא מה"ת ואליבי' צריכין לתרץ מה דסד"ר לקולא אף דספק תורה היא מכח הלאו דלא תסור משום דחז"ל לא גזרו האיסור רק על הודאי ולא בספק כמ"ש האחרונים וא"כ גם באיתחזק איסורא אזלינין לקולא בדרבנן דבפירוש הותנו שאין גוזרים רק בודאי ולא בספק עכ"ד בתשובה שם והאריך בזה בדברים נפלאים. ומעתה הנה מהרשב"א והר"ן בודאי דאין קושי' כלל דהרי המה מכת החולקים על הרמב"ם וס"ל סד"א מה"ת לחומרא וא"כ לשיטתם ספק דרבנן לקולא אפי' באיתחזק וא"כ ל"ש אליבייהו הטעם דטכ"ע דאורייתא דזה רק בכדי דיהי' איתחזק איסורא וכנ"ל באותיות הקודמים ואליבייהו זה לא מועיל כלל ושפיר הביאו ראי' מכחל דהיכא שהוא לפנינו אין תולין להקל. רק אף לשאר הפוסקים שהביא הש"ך שם שגם המה הביאו ראי' זו נכון הדבר אף אם אולי סוברים המה דסד"א מה"ת לקולא כהרמב"ם. דהנה גוף הדבר דבכחל אין משערין במה דנפיק מיני' רק בכחל עצמו הוא בחולין צ"ז ע"ב מימרא דרב אשי. וא"כ כבר כתב מהרי"ט דמאן דסובר באשם תלוי בעינין חתיכה אחת מב' חתיכות סובר כרמב"ם ומאן דסובר דאף בחתיכה אחת מביאין אשם תלוי סובר כרשב"א דסד"א מה"ת לחומרא וכנ"ל והדברים עתיקים. וא"כ רב אשי דסובר בכריתות י"ז דמביאין אשם תלוי בחתיכה אחת בע"כ דסובר סד"א מה"ת לחומרא וא"כ אליבי' הא דסד"ר לקולא הוא משום דכך התנו וא"כ גם באיתחזק איסורא או איקבע איסורא ספיקא לקולא בדרבנן וכנ"ל וא"כ לשיטתו אין לומר דמשו"ה אין תולין משום דטכ"ע דאורייתא דהרי אליבי' אף באיתחזק איסורא ספיקא לקולא ושפיר הוכיחו מדבריו דכשהוא לפנינו אין תולין להקל. אמנם אנן בדידן דקיי"ל חתיכה אחת מב' חתיכות ואיתחזק איסורא ספיקא לחומרא גם בדרבנן שפיר כתבו האו"ה ות"ח הנ"ל ומיושב קושית הש"ך ודו"ק:

ו') ובהאי כללא יבואר לנכון סוגי' דיבמות דף פ"א אמר לי' ר"י לר"ל מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן א"ל אין שאני שונה עיגול בעיגולים עולה והיינו אף דהוא דבר חשוב ומהראוי דלא ליבטל מ"מ כיון דתרומה בזה"ז דרבנן משו"ה בטל יעו"ש בש"ס. והנה לכאורה קשה מאוד דהרי שם בתרומת תאנים מיירי ובל"ז היא דרבנן וא"כ אין ראי' דתרומה בזה"ז דרבנן ואמנם כבר העיר בזה רש"י ז"ל ותו"י בגליון ש"ס ווילנא ותירצו דאם הי' דאורייתא הי' גזרינין אטו דאורייתא יעו"ש. אכן לענ"ד מאוד תמוהים דבריהם דהרי הא דדבר שבמנין לא בטל הוא רק דרבנן וכמו שהאריכו האחרונים וא"כ איך שייך לומר דגזרינין אטו דאורייתא הרי גם בדאורייתא הא דלא בטל הוא רק דרבנן וא"כ אם נגזור דרבנן אטו דאורייתא הוה גזל"ג ממש והקושי' עצומה. אכן נראה דכונת הש"ס עפ"מ דמבואר בש"ס בכמה מקומות כל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ כיון דחז"ל תיקנו תרומת פירות א"כ דינו כדאורייתא דלא ליבטיל בדבר חשיב ושפיר קאמר הש"ס. אמנם עפ"ז יוקשה מה הועיל בזה דתרומה בזה"ז דרבנן הרי גם בזה שייך כעין דאורייתא תקון כיון דחז"ל תיקנו תרומה בזה"ז הוא כעין דאורייתא דלא ליבטיל בדבר חשוב ובשלומא אם נאמר דהכונה מטעם גזירה י"ל דבזה"ז דליכא תרומה דאורי' ליכא למיגזר אכן אם נאמר דהוא מטעם כל דתקון כעין דאורייתא תקון א"כ גם בזה"ז שייך לומר כן והקושי' עצומה. אכן עפ"י הנ"ל נראה ליישב להמבואר בגיטין דף ס"ה כי אמרינין כעין דאורייתא תקון בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא. וא"כ לפמ"ש לעיל דתרי דרבנן חשיב אין לו עיקר בדאורייתא א"כ שפיר קאמר הש"ס דבשלומא אי תרומה בזה"ז דאורייתא אף שזה תרומה דרבנן מ"מ שייך לומר כעין דאורייתא תקון אמנם אי תרומה בזה"ז דרבנן א"כ אף דגם בזה שייך לומר כעין דאורייתא תקון מ"מ בתאנים בזה"ז דהיא תרי דרבנן ואין לו עיקר בדאורייתא שפיר ל"ש לומר כעין דאורייתא ומשו"ה עולה. ובזה יבוארו לנכון דברי התוס' ביבמות שם בד"ה מאי האי שהקשו דהרי גם כלאי הכרם בזה"ז דרבנן ותירצו דכה"כ חדא דרבנן אמנם תאנים בזה"ז תרי דרבנן יעו"ש. ויוקשה נהי דהוא חדא דרבנן מ"מ הרי ל"ש לגזור אטו דאורייתא כה"כ כיון דהוא בזה"ז. אכן בדברינו הנ"ל מבוארים דבריהם דעיקר הטעם אינו משום גזרה רק משום כעין דאורייתא תקון וזה שייך רק בחדא דרבנן ולא בתרי דרבנן ודוק כי קצרתי

ז') ובזה נראה ליישב דברי התוס' בכתובות נ"ו ע"ב בהא דפריך הש"ס שם והא שמעינין לי' לר"מ בדרבנן תנאו קיים ומשני קסבר ר"מ כתובה דאורייתא וכתבו התוס' שם אע"ג דכתובות אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא וכעין זה אמרינין בסוף הערל אמר לי' ר"י לר"ל מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן כו' פירוש ואי תרומה בזה"ז דאורייתא לא הי' עולה אע"ג דתאנים דרבנן מ"מ עיקר תרומה דאורייתא עכ"ל. ולענ"ד דבריהם מאוד תמוהים שהוצרכו להביא ראי' לזה מפרק הערל ובאמת אין משם ראי' כ"כ לפירוש רש"י ותו"י דשם הטעם משום גזרה ובנ"ד ל"ש גזרה כמובן דאין זה איסורא. והרי בל"ז הדבר מפורש בגיטין דף ס"ה הנ"ל דבדבר שיש לו עיקר בדאורייתא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ יש לומר גם בענין מתנה עמ"ש בתורה כן דבדבר שיש לו עיקר בתורה תנאו בטל כעין דאורייתא וזה מפורש כדבריהם דבעיקר דאורייתא עשו חז"ל חיזוק לדבריהם כשל תורה ומדוע הניחו גמרא זו דמפורש כדבריהם והביאו מיבמות דבשם אין שום ראי' דמטעם גזרה היא ובכאן ל"ש זה כמ"ש בעצמם בד"ה הא דבכאן אין שום איסור וא"כ ל"ש גזרה ותמוהים מאוד דבריהם ותמהני שלא ראיתי מי שהעיר בזה. אכן בדרכינו הנ"ל נראה לבאר דבריהם בעזהי"ת. דהנה זה כבר הקשיתי קושי' עצומה בש"ס דכתובות שם דפריך הא בדרבנן תנאו קיים והרי כבר האריך הנחלת שבעה בדיני כתובה שלו בסי' י"ב אות ל"ב להוכיח דגם למ"ד כתובה דרבנן אין הפירוש דכל הכתובה היא דרבנן רק דשיעור מאתים הוא דרבנן אבל גוף הכתובה לכ"ע מה"ת מקרא דכמהר הבתולות ומ"ד כתובה דאורייתא סובר דשיעור הוא מה"ת יעו"ש. [והפלא שלא ראה דברי הר"ן על הרי"ף בסוף כתובות שכתב בהיפוך דמ"ד כתובה דאורייתא סובר רק דמה"ת חייב כתובה והשיעור כמה שיקבעו ביניהם וחז"ל אמרו מאתים יעו"ש. מבואר מדבריו דמ"ד כתובה דאורייתא סובר כן ומ"ד כתובה דרבנן בע"כ סובר דכל הכתובה דרבנן] וא"כ מה פריך הש"ס הא בדרבנן תנאו קיים והרי בכתובה לכ"ע מה"ת ואף דגם אם פוחת יצא ידי כתובה דאורייתא מ"מ הרי התוס' מכתובות אלמנה ותירצו דעיקר כתובה דאורייתא וא"כ גם למ"ד כתובה דרבנן עיקר כתובה דאורייתא ומדוע הוצרך הש"ס לתרוצי קסבר ר"מ כתבה דאורייתא והקושי' עצומה אכן אחי מו"ר הגה"ק הנ"ל השיב לי עפ"מ דמבואר באה"ע כ"ח הנ"ל דתרי דרבנן חשיב אין לו עיקר בדאורייתא וא"כ שפיר פריך הש"ס בשלמא למ"ד כתובה דאורייתא א"כ גם אלמנה אף שהיא דרבנן חשיב יש לו עיקר בתורה אבל למ"ד כתובה דרבנן א"כ נהי דכתובת בתולה יש לה עיקר בדאורייתא אבל כתובת אלמנה שוב הוי תרי דרבנן דגם בבתולה השיעור דרבנן ומדוע גם באלמנה אם פיחת הוה בעולת זנות ושפיר הקשה הש"ס ומשני קסבר ר"מ כתובה דאורייתא וא"כ בבתולה כל הכתובה דאורייתא וא"כ באלמנה עכ"פ יש לה עיקר בדאורייתא עכ"ד היקרים. ומעתה מיושבים דברי התוס' דבאמת ידעו מהך דגיטין ורק דעדיין הי' קשה דגם למ"ד כתובה דרבנן יש לו עיקר בדאורייתא וכקושיתי הנ"ל עפ"ד הנ"ש וע"ז הביאו מהא דיבמות דמשם מוכח דרק חד דרבנן ולא תרי דרבנן ומשו"ה הוכרח הש"ס לתרץ כתובה דאורייתא ודוק היטב:

ח') אכן בגוף הקושי' על הנ"ש הנ"ל נראה ליישב ונקדים ליישב גוף קושית התוס' דמאי משני כתובה דאורייתא הרי כתובת אלמנה דרבנן. והנראה דהנה התוס' הקשו בהא דפריך הש"ס הא בדרבנן תנאו קיים דהרי ר"מ אית לי' חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ותירצו משום קנסא. ואולם הקשו דהרי ר"מ סובר דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם עכ"פ כשל תורה גם בלא קנס ותירצו משום דאיסורא הוא וכאן אינו איסור. ואולם יוקשה הרי ר"מ סובר כל הפוחת הוה בעילת זנות א"כ ג"כ הוה איסורא כמפורש בכתובות נ"ז שם הלכה כר"מ בגזרותיו ויעו"ש ברש"י בדבר שהוא מחמיר באיסור והיתר מבואר דזה איסור ובפרט לשיטת התוס' בדף נ"א דאף דמהני הוה בעילת זנות יעו"ש בד"ה מני וא"כ מה פריך הש"ס. אכן נראה דהנה בהא דמשני הש"ס קסבר ר"מ כתובה דאורייתא הקשיתי קושי' עצומה לכאורה. דהרי התוס' הקשו בסוגיין מהא דמתנה שומר חנם להיות פטור דקאמר הש"ס אפ"ת ר"מ מעיקרא לא שיעבד נפשי' והא ההיא נמי לא קידשה ע"מ כן ותירצו משום דריבתה תורה שומרים הרבה ש"ח ושואל וכו' יכול כ"א נמי להתנות לפי תנאו. ומעתה יוקשה גם בכתובה אף אם היא דאורייתא מ"מ הרי חילקה תורה בין בתולה לאלמנה וא"כ מהראוי שגם הוא יוכל להתנות לפי תנאו והוה ממש כמו בהך דש"ח והקושי' עצומה. ובפשוט נראה לחלק דשם אין החילוק מצד הדבר הנשמר רק בתנאי השמירה וא"כ דבר זה הרי תלוי בדעתם האיך המה מתנים אם להיות ש"ח או שואל וכיון שתלתה התורה בדעתם משו"ה יכול להתנות ג"כ כמו שירצה אכן בכתובה אין הדבר תלוי בתנאם ורק מה היא אם בתולה או אלמנה אבל אין הדבר תלוי בתנאם משו"ה אין יכולים להתנות בפחות כן נראה בסברא. ואולם היותר נראה דבשלמא אם הי' גם כתובת אלמנה דאורייתא א"כ מבואר שהתורה חילקה בזה משו"ה גם הוא יכול להתנות אבל הרי אלמנה אין לה כתובה כלל מה"ת ורק רבנן תיקנו כתובה באלמנה אבל בדאורייתא אין שום חילוק ורק דבתולה יש לה כתובה וא"כ כיון דמדאורייתא אין שום חילוק משו"ה אינו יכול להתנות בפחות כיון שלא מצינו חילוקים בכתובה דאורייתא ורק שהתורה חייבה בכתובה רק בנושא בתולה. וכן רבנן לא חילקו רק חייבו בכל אלמנה בשוה. ואף דבי"ד של כהנים הי' מגבין לבת כהן יותר זהו רק שנהגו סלסול בעצמם אבל אין זה מתקנת חכמים ולא קיי"ל כן. ואולם כ"ז אי כתובה דאורייתא אמנם אי כתובה דרבנן גם בבתולה וא"כ כבר מצינו שחילקו חז"ל בין בתולה לאלמנה, וא"כ שפיר הוה כמו בש"ח ויכול להתנות. ומעתה שפיר פריך הש"ס הא בדרבנן תנאו קיים דבהך ס"ד דכל כתובה גם של בתולה דרבנן א"כ אף אם נאמר דעשו חז"ל חיזוק כשל תורה מ"מ הרי בשל תורה ג"כ בכה"ג שחילקה בין זל"ז ולאו כל אפין שוין יכול להתנות ורק לר"י דסובר דעשו חיזוק יותר מש תורה יש לומר בדרבנן גם בה"ג תנאו בטל. אכן לר"מ דרק כשל תורה ובשל תורה בה"ג יכול להתנות וא"כ גם בדרבנן כן הוא ומיושב קושית התוס'. ומעתה שפיר משני הש"ס קסבר ר"מ כתובה דאורייתא וא"כ אף דבאלמנה דרבנן מ"מ כיון דלא עשו שום חילוק רק כל אלמנה כתובתה מנה דמה שבתולה מאתים זה הוא ד"ת ורבנן בשלהם לא עשו שום חילוק וכן התורה לא עשתה שום חילוק וחייבה מאתים. וא"כ כיון שלא עשו שום חילוק שוב גם בדרבנן תנאו בטל דעשו חיזוק כדאורייתא לשיטת ר"מ ומיושב קושית התוס'. ומעתה כ"ז למ"ד כתובה דאורייתא דהיינו דהתורה תיקנה רק בבתולה מאתים וחז"ל תיקנו רק באלמנה מנה וא"כ בין התורה ובין חז"ל לא עשו שום חילוק רק כ"א תיקן בשלו שפיר תנאו בטל. אכן למ"ד כתובה דרבנן ורק דעכ"פ עיקר כתובה דאורייתא וחז"ל תיקנו מאתים לבתולה ולאלמנה מנה וא"כ כיון שחז"ל חילקו בזה בין בתולה לאלמנה א"כ שוב אף בדאורייתא כה"ג יכול להתנות לפי תנאו וא"כ שפיר תנאו קיים כמו בש"ח ומיושב הקושי' הנ"ל על הנ"ש ודוק היטב בזה:

והנני הכו"ח פה סאגרוב כסלו תרפג"ל

נפתלי הירץ באמבאך חופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה